כותרת: ”בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח“ – הניצחון על המוות

בפרק ט״ו מדגיש שאול השליח את אמיתות הבשורה דרך העובדה ההיסטורית שאין עליה עוררין – תחייתו של ישוע המשיח מן המתים. אין עוד אמונה או השקפת עולם שהוכיחה ניצחון ממשי על המוות. בשורת ישוע הציגה כוח ריבוני!
מותו ותקומתו של ישוע הם הראיה המוחלטת לכך שהבשורה איננה רעיון פילוסופי או תקווה רגשית, אלא מעשה אלוהי היסטורי ששבר את כוחו של המוות והבטיח חיי נצח למאמינים.

בשיעור הקודם הבהיר שאול כי תחיית המתים איננה תיקון של הגוף הישן אלא שינוי מהותי – בריאה חדשה של גוף נצחי המותאם לחיי נצח בנוכחות אלוהים. כשם שישוע קם בגוף מפואר ושמיימי, כך גם הוא הדגם והערובה לגופנו העתידי. על יסוד אמת זו, בפסוקים 50-58 שאול מתאר את הרגע שבו יוחלף גופנו הנחות בגוף נצחי ומפואר, ואת ההכרזה הגדולה על הניצחון הסופי על המוות בזכות חסדו ופועלו המושיע של האדון ישוע המשיח.

פסוקים 50-58:

‎50  אֹמַר זֹאת, אַחַי: בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל־כִּלָּיוֹן. ‎51‏ הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה ‎52‏ בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; ‎53‏ כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת. ‎54‏ וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: ”בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.“ ‎55‏ ”אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?“ ‎56‏ עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה. ‎57‏ אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. ‎58‏ עַל כֵּן, אַחַי הָאֲהוּבִים, עִמְדוּ הֵיטֵב וִהְיוּ יַצִּיבִים; הֱיוּ תָּמִיד עֲתִירֵי פֹּעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן, בִּידִיעָה שֶׁעֲמַלְכֶם אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן.

חלוקת פרק ט"ו:

א. עדויות לאמיתות הבשורה (פסוקים 1-11).

  1. הוכחות מן הכתובים (פסוקים 1-4)
  2. עדויות לתקומה של ישוע מפי עדי ראייה (פסוקים 5-11).

ב. הסכנה בלימוד המתכחש לתקומתו של ישוע מן המתים (פסוקים 12-19)

  1. מהיכן נובעת שלילת התחיה של ישוע בקרב אנשים בקהילה? (פ. 12)
  2. אם אין תחייה, הבשורה וכתבי הקודש מתרוקנים מאמינותם (פס' 13-18)
    3. התחייה מעניקה בטחון בתקווה לחיי נצח עם אלוהים (פסוק 19)

ג. המשיח כביכורי התחייה וסדר התחייה (פס׳ 20-28)

  1. ההיגיון בתחייתו של ישוע כביכורי התחייה (פ. 20-22)
  2. סדר האירועים הקשורים לתחייה עד לניצחון המוחלט על המוות (פ. 23-28).

סדר התחייה:

  1. המשיח (פ. 23)
  2. השייכים למשיח בבואו (פ. 23)
  3. מיגור המוות והכנעת הבריאה תחת סמכות האב – החזרה לעדן! (פ. 24-28)

ד. אבסורד החיים ללא תחייה – טיעון מעשי וחברתי (פס׳ 29-32)

  1. הטבילה בעד המתים – טיעונים מן הפרקטיקה – תיאור המעשה לא אישורו (פס׳ 29).
  2. ללא תחייה אין היגיון בהקרבה למען ישוע (פס׳ 30-32)

ה. השלכות מוסריות של כפירה בתחייה (פס׳ 33-34)

  1. התחייה כיסוד לשמירה על קדושה אישית וקהילתית (פס. 33)
  2. "התפכחו לצדק" – קריאה לשיבה לשיקול דעת רוחני (פס. 34)

ו. הגוף החדש – גוף התקומה הנצחי (פס' 35-49)

  1. כיצד ייראה גוף התקומה? דוגמא מן הטבע! (פס' 35-38)
  2. ארבע התאמות של הגוף החדש להגשים את תכלית בריאתנו (פס' 39-44)
  3. גוף התחיה של ישוע כאב טיפוס לגופנו השמיימי (פס' 45-49)

ז. בולע המוות לנצח – הניצחון על המוות (פס' 50-58)

  1. איך כולנו נשתנה? (פס׳ 50-56)
  2. a. השופר האחרון! (פס' 52-53)
  3. b. הניצחון הגדול (פס' 54-56)
  4. ההודיה הגדולה (פס' 57)
  5. מסקנה יישומית: לאור אמת הבשורה, התמידו באדון – העמל איננו לריק )פס׳ 58)
  1. איך כולנו נשתנה? (פס' 50-56)

50  אֹמַר זֹאת, אַחַי: בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל־כִּלָּיוֹן. ‎51‏ הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה ‎52‏ בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; ‎53‏ כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת. ‎54‏ וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: ”בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.“ ‎55‏ ”אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?“ ‎56‏ עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה.

שאול השליח מסיים את פרק ט"ו בפסוקי ניצחון שנועדו למלא את ליבנו בשמחה, עידוד ומעל הכל נחמה. מי מאיתנו אינו מתגעגע לאהובים נושעים שליוו אותנו בחיינו וכעת נותר מהם רק כתובת על מצבת אבן?
מי מאיתנו לא איבד או הכיר מישהו שאיבד יקרים לו אשר מותם הותיר חור בליבו?

מי מאיתנו לא היה חולם להיפגש שוב, ולנצח נצחים עם אותם אהובים וביחד לשרת את אדוננו בטוהר, קדושה וחוכמה, על בסיס יומי?

הפסוקים הללו מציינים את הניצחון על המוות ואיתם תזכורת דחופה לחיים רוחניים יציבים מלאי שירות המפאר את אלוהים.

פסוק 50 מהווה גשר בין הנאמר עד כה לנאמר בהמשך.
מדוע גופנו החדש יהיה בריאה חדשה ולא גוף מעודכן מאותו סוג של גופנו הנוכחי?

התשובה היא שגופנו הנוכחי, אינו מותאם לחיים ושירות בשמיים, בנוכחות אלוהים ולנצח נצחים. הבריאה הנצחית הנקייה מחטא והשפעותיו דורשת גוף הפטור מחטא והשפעותיו.

מסיבה זו, אנו הנושעים אשר נמות או נילקח השמיימה, נזכה לגוף מהודר כפי שהיה לישוע לאחר תקומתו מן המוות (אל הפיליפים ג 20-21). הסיומת של הפרק היא שיר ניצחון והודיה לאדון – בחסדך ניצחנו את המוות.
ואיך עתיד להתרחש התהליך של קבלת הגוף החדש? איך נראה התהליך של תקומה מן המתים עבור הנושעים?

שאול השליח מפרט את התשובה בפסוקים 51-56.
שאול השליח חולק עם הקורינתיים סוד שלא היה מפורט בכתבי הקודש. העיקרון כתוב בתנ"ך, (שהרי חנוך ואליהו הנביא נלקחו השמיים בעודם בחיים), אך הפרטים מתגלים לקהילה רק בעת ההיא כאשר נכתבו על ידי שאול השליח.

הסוד הוא שלא כולנו נמות אך כולנו נשתנה.

ואיך זה יתרחש?

השופר האחרון! (פס' 52-53)

‎52‏ בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; ‎53‏ כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת...".

שאול מבהיר בפסוק 52 ששינוי הגוף הישן לגוף שמיימי חדש יתבצע במהירות של מצמוץ עין, הרף עין. שאול משתמש במילה היוונית אטומו[1], שממנה אנו מקבלים את המילה 'אטום' המתייחסת לחלקיק הקטן ביותר. משמע, אין מדובר בתהליך ארוך – מטמורפוזה, אלא בשינוי במהירות הקסם. ברגע אחד היינו בגוף ארצי וכהרף עין נלבש את הגוף השמיימי.

האירוע הזה נקרא הילקחות הקהילה השמיימה, ושאול השליח מפרט אודות האירוע באיגרת הראשונה לתסלוניקים ד 13-18:
"…‎16‏ שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים, וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. ‎17‏ אַחֲרֵי כֵן אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן. ‎18‏ עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה."
במועד הידוע רק לאלוהים האב, הוא יקרא לכל הנושעים לבוא אליו. אלו שיהיו בחיים באותה עת, יעלו לפגוש את ישוע בעננים ומשם יעלו עימו השמיימה. הנושעים המתים יקומו ראשונה ויעלו לפגוש את ישוע באותו אירוע. וכך, הנושעים החיים והנושעים שמתו מאז הקמת הקהילה, יעלו עם ישוע השמיימה ויקבלו גוף חדש, גוף שמיימי ונצחי. וכל האירוע הזה כאמור יתרחש כהרף עין.

ומתי יתרחש השינוי הנפלא הזה? מתי תתרחש ההילקחות? בשופר האחרון.

למה שאול מתכוון באומרו השופר האחרון?

ישנם המקשרים את השופר האחרון הזה עם השופר השביעי המוזכר בספר ההתגלות י"א 15, שכן זה השופר השביעי האחרון בסדרת השופרות.

על פי ההקשר, זהות התוקע, מטרת השופר, ותוצאות האירוע – אין יסוד מקראי לזהות בין השופר של קור"א ט"ו 52 לבין השופר השביעי בהתגלות י"א 15.
השופר של שאול שייך לאירוע של תחייה והשתנות לקראת פגישה עם המשיח, ויתרחש לפני תחילת שבע שנות הצרה, קריאה המציינת את סוף עידן הקהילה, לפני שפיכת זעם אלוהים על יושבי תבל.
השופר בהתגלות י"א שייך למהלך של משפט אלוהי בעולם במהלך שבע שנות הצרה, לפני חזרת המשיח להקים את מלכותו. לפיכך, מדובר על שני אירועים נפרדים. להסבר מפורט ראה נספח בסוף השיעור.

האדון ישוע ציין את אותו אירוע – ההילקחות – בדבריו האחרונים לתלמידיו כפי שמתועדים בבשורת יוחנן י"ד 1-3:
14‏ ”אַל יִבָּהֵל לְבַבְכֶם. הַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים; הַאֲמִינוּ גַּם בִּי. ‎2‏ בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים. לוּלֵא כֵן, כְּלוּם הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם? ‎3‏ וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם."

אם יש דבר גדול כלשהו בחייו של הנושע, זה אירוע ההילקחות בו נילקח כהרף עין לראות את ישוע פנים אל פנים ולחיות עימו ולשרתו לנצח נצחים. זו התקווה המבורכה.
העובדה שאין מועד להילקחות, דוחפת אותנו לחיות חיי קדושה וטוהר בכל רגע, על מנת שנהיה מוכנים לפגוש את האדון ללא בושה (טיטוס ב 13; יוח"א ג 1-3).

הניצחון הגדול (פס' 54-56)

‎54‏ וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: ”בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.“ ‎55‏ ”אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?“ ‎56‏ עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה.

תקומתו של ישוע המשיח הוכיחה שהמוות נוצח.
הדבר המפחיד והמזיק ביותר לבני האדם הוא המוות. הפחד מן המוות משתק; המוות הורס יחסים, משפחות וקשרים. אך כאשר ישוע קם מן המתים, הוכח שהמוות נוצח:
"אנחנו יודעים כי המשיח, לאחר שקם מן המתים, לא ימות עוד. המוות לא יוסיף לשלוט בו." (אל הרומים ו 9).

השולט במוות והמנצח אותו מוכיח שהוא אלוהים.

ולמי מובטחת שותפות בניצחון על המוות? לכל מי שמאמין בישוע כאדון וכמושיע המכפר על חטאים. בבשורת יוחנן י"א 25-26 נאמר: "אמר לה ישוע: 'אני התחייה והחיים. המאמין בי יחיה גם אם ימות. וכל מי שחי ומאמין בי לא ימות לעולם…".

כאשר האדון ישוע יקרא לנו להיפגש עימו בעננים וייקח אותנו אל מעונו בשמיים, אנו הנושעים נלבש גוף חדש – גוף שמיימי מלא הדר, שאינו כפוף למוות.

בגוף החדש לא נחטא עוד. נחיה בציות מושלם לרוח הקודש, ולכן החטא לא יהיה עוד חלק מחיינו.

מכיוון שהמוות קיים במקום שבו נמצא החטא, ומכיוון שלא נחטא עוד בגופנו השמיימי המהודר – לא נחווה עוד מוות. עוקץ המוות הוא החטא; ובמקום שאין חטא, אין גם עוקץ למוות.

ביום ההוא נוכל להביט למוות בעיניים ולומר: בכוח כפרתו של ישוע המשיח – אינך מפחיד עוד, ואין לך כל סמכות על חיי. ביום שבו נלבש את הגוף החדש ונתאחד עם כל אהובינו, המוות לא יפריד בינינו עוד לעולם. זקנה, חולשה, מחלה, צער, כאב או דמעות – לא יהיו עוד חלק מחיי היום-יום שלנו, ואף לא חלק מאוצר המילים שלנו (התגלות כ' 3-5).

אוי, איזה יום שמח זה יהיה.

ישעיה הנביא ראה את היום הזה בעיני רוחו ואמר את המילים הללו כשמונה מאות שנים לפני שאול השליח: "בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כָּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃" (ישעיה כ"ה 8)

גם הושע הנביא בפרק י"ג 14 אמר: "מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶיךָ֜ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי׃"

איה עוקצך מוות? אין לחטא ולמוות כל השפעה וחלק בחיי הנושע – בחיי – לאחר שנלבש את גופנו החדש.

וכאשר המוות ינוצח, נוכל לדעת בביטחון שחזרנו לנקודת ההתחלה לפני חטאם של אדם וחווה, לפני שקללת המוות של החטא הרסה כל פרט בבריאה. ואז נחיה בגופנו השמיימי והמהודר גם ללא היכולת לחטוא.

בפסוק 56 שאול אומר: ‎"עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה."

"התורה נוספה בגלל העברות" (אל הגלטים ג 19). ובמקום בו אין עברות, גם אין צורך בתורה כי היא במילא כתובה על לב הנושעים בעלי הגוף השמיימי המהודר. ובמקום בו אין עברות, גם אין חטא! ובמקום בו אין חטא, גם אין מוות.

איה עוקצך מוות? הפסדת לישוע! ישוע ניצח!

יישום:

כל ההבטחות הנפלאות הללו שלא יסולאו בפז, ניתנות בחסד ואהבת אלוהים רק לאלו המאמינים בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.

ומה לגבי אלו הדוחים את ישוע? הם לא יזכו לגוף חדש מנצח חטא אלא יהיו חשופים לתוצאות האיומות של קללת המוות – ניתוק נצחי מאהבת אלוהים, מחסד אלוהים מאור אלוהים.
תקומתו של ישוע הוכיחה שהוא ניצח את המוות ולכן, מובטח לילדיו הנושעים אותו ניצחון. אנא, שקול מחדש את יחסך לישוע.

מה תהיה התגובה שלי ושלך כאשר נחווה את מתנת החסד הגדולה הזו?

ההודיה הגדולה (פס' 57)

‎57‏ אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

לאורך כתבי הקודש בני ישראל ואנשים פרטיים חוו את ידו הריבונית של אלוהים בהצלה ובמענה לתחינותיהם. אותם אנשים ידעו שהניצחון בא מאלוהים ולא מידם. הם הבינו שאילו אלוהים לא היה מתערב למענם, לא היו מנצחים ולא היו זוכים לברכתו. במקרים כאלה פצחו רבים מהם בשירת הלל והודיה לאלוהים.

משה רבנו פתח בשירת הודיה לאחר חציית ים סוף (שמות ט"ו 1-19).
חנה, אמו של שמואל, שרה לאלוהים שירת הודיה לאחר שענה לבקשתה והעניק לה בן (שמואל-א ב 1-10).

שירות ההודיה הללו מפרטות את מעשי אלוהים, ומתוך מעשיו הן מצביעות על סגנון החיים המתבקש מן האדם – חיי קדושה לאלוהים למען פאר שמו.

שאול השליח מבטיח לנו שגם אנו עתידים להודות לאלוהים בשיר חדש – כאשר נחווה את הניצחון על המוות.

חוויה חדשה – שיר חדש.

גם אני ושאר הנושעים לא יכולנו לנצח את המוות בכוחות עצמנו. אנו חלשים וכנועים תחת קללת החטא. אילו אלוהים לא היה מעניק לנו ישועה בדמו המכפר של ישוע, היינו מסיימים לנצח באגם האש ורחוקים לנצח מאהבת אלוהים.

איזה שיר ראוי, אם כן, לשיר לאלוהים כבר כעת?

לאלוהים מגיעה כל ההודיה האפשרית. אולם ההודיה הגדולה ביותר אינה מסתכמת במילים בלבד, אלא בשינוי חיים – בחיי הקרבה מלאים לרצון אלוהים. וכך אכן מסתיים הפרק.

מסקנה יישומית: לאור אמת הבשורה, התמידו באדון – העמל איננו לריק )פס׳ 58)

‎58‏ עַל כֵּן, אַחַי הָאֲהוּבִים, עִמְדוּ הֵיטֵב וִהְיוּ יַצִּיבִים; הֱיוּ תָּמִיד עֲתִירֵי פֹּעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן, בִּידִיעָה שֶׁעֲמַלְכֶם אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן.

המילים "על כן" מקבילות למילה "לכן", ומשמען: לאור הנאמר עד כה – זו המסקנה המתבקשת לחייכם.
שאול כותב בדרך דומה גם באיגרת אל הרומים י"ב 1 ובשאר איגרותיו.

לאור אמת הבשורה, לאור חסדי אלוהים כלפינו ולאור ניצחון בשורת ישוע על המוות, עלינו להתעודד בידיעה שאמונתנו וחיי ההקרבה שלנו עבור ישוע אינם לריק. עלינו להתמיד בחיים על פי הכתוב בדבר אלוהים, גם אם הדבר יעלה לנו בחיינו – חיים יציבים כעמוד יסוד במשיח. זאת משום שההבטחה לחיי נצח עם אלוהים היא הבטחת אמת ולא מילות סרק (אפסיים ד 14). תחייתו של ישוע מן המתים היא ההוכחה לניצחון על המוות ואימות הבשורה.

התקווה שלנו לחיי נצח היא תקווה חיה ואינה מעשה רמייה.

לאור התקווה החיה שיש לנו בישוע ובניצחונו על המוות, עלינו להתמיד בחיים מלאי שירות – כלומר חיים המתבטאים ביישום מתנות הרוח שאלוהים נתן לנו במסגרת השירות בקהילה. עלינו להמשיך להכריז את בשורת החיים של ישוע גם אם נחווה השמצות או רדיפות.

עלינו למקד את חיינו כך שכל מי שמתבונן בהם – במעשינו ובדברינו – יוכל לומר בוודאות: האיש הזה חי עבור אלוהים.

האם מי שבוחן את חייך יאמר שחייך מוקדשים לישוע?
האם מי שבוחן את חייך יאמר שחייך הם חיי הודיה לאדון?

לסיכום:

  1. הבטחת הניצחון על המוות
    שאול השליח מסיים את פרק ט"ו בהכרזה הגדולה על ניצחון הבשורה: המוות, האויב הגדול ביותר של האנושות, נוצח בתחייתו של ישוע מן המתים. לנושעים מובטחת תקומה מן המתים בגוף חדש ומהודר הראוי ומותאם לחיי נצח במשכן השמיימי.
    בזמן שאלוהים קבע, הוא יקרא לנו לפגוש את ישוע בעננים ומשם נעלה עימו למשכן השמיימי.
    יישום:     מכיוון שאיננו יודעים את השעה או היום בו יקרא לנו האדון, האם אתה חי בקדושה וטוהר כדי להימצא נכון ומוכן לפגוש את פני האדון ללא בושה?

    2.     משמעות הניצחון עבור חיי המאמין
    הניצחון על המוות אינו תוצאה של כוח אנושי אלא של חסד אלוהים דרך ישוע המשיח. החטא הוא עוקץ המוות, אך כפרתו של ישוע ביטלה את שלטונו על חיי הנושעים. לכן מובטחת למאמינים מציאות חדשה נצחית שבה לא יהיו עוד חטא, כאב, מחלה או פרידה. מציאות זו תביא את בני אלוהים לשירת הודיה חדשה, כפי שעשו בעבר משה, חנה ואנשים רבים שחוו את ישועת אלוהים.
    יישום: האם חיי היום יום שלך, השירות שלך לאדון, חיי המשיחיים מהווים שירת הודיה לישועה הנפלאה שקבלת בדם ישוע?
  2. המסקנה המעשית לחיי המאמין
    לאור הניצחון של ישוע על המוות וההבטחה שניתנה לנו לחיי נצח בנוכחות אלוהים, מגיעה קריאתו האחרונה של שאול: “על כן… עמדו היטב והיו יציבים. היו תמיד עתירי פועל בעבודתו של האדון, בידיעה שעמלכם איננו לריק באדון."
    אמת הבשורה מעניקה לנו, ילדי אלוהים הנושעים משמעות לכל שירות, הקרבה ונאמנות לאדון. שום מאמץ למען המשיח אינו לשווא, משום שכל מעשה הנעשה באמונה נושא ערך נצחי במלכות אלוהים.
    יישום: האם חייך עשירים בעשייה לקידום מלכות אלוהים? האם אוצרך וזמנך מושקעים בציות לאלוהים? האם שירותך נעשה בשמחה, אהבה והקרבה או בדתיות ריקה?

נספח:

האם “השופר האחרון” בקור״א ט״ו 52 הוא אותו שופר כמו בהתגלות י״א 15?

  1. הקשר שונה לחלוטין: חסד וישועה מול זעם ומשפט

בראשונה לקורינתיים ט״ו 52 השופר נשמע בהקשר של תחיית המאמינים והלבשת האלמוות, אירוע של נחמה, כבוד וגאולה: “כי יתקע בשופר והמתים יקומו בלי כיליון ואנחנו נשתנה.” זהו אירוע המכוון אל הקהילה ואל השלמת הישועה. זה אירוע המציין את סוף עידן הקהילה בתבל.
לעומת זאת, בהתגלות י״א 15 השופר השביעי נשמע בעיצומו של יום הזעם, כחלק מסדרת משפטים אלוהיים על העולם המורד. אין שם אזכור לתחייה או לשינוי גוף, אלא הכרזה על בוא המלכות דרך משפט והכרעה. ההקשר כולו שיפוטי ולא גואלי.

  1. זהות התוקע ומהות השופר

בקור״א ט"ו 52 מדובר ב- “שופר אלוהים” – ניסוח המקביל ל-תסל"א ד' 16: "בקול שופר אלוהים ירד מן השמים." זהו שופר של כינוס וגאולה, בדומה לשופרות במקרא הקשורים לאספת העם ולמועדי ה'.
בהתגלות, לעומת זאת, השופרות הם בידי מלאכים, וכל אחד מהם מביא מכה נוספת. לכן גם "השופר האחרון" שם הוא האחרון בסדרת שופרות משפט, לא "האחרון" במובן מוחלט של תולדות הישועה.

  1. משמעות הביטוי "האחרון" – אחרון למה?

בקורינתיים, "השופר האחרון" מתייחס להבנה יהודית מוכרת של שופר הסיום של אספת העם – שופר המסיים את קריאת האלוהים לעמו. זהו שופר של מעבר ממצב זמני לנצחי.
בהתגלות, "השופר השביעי" הוא פשוט האחרון בשרשרת של שבעה שופרות, כשלאחריו באות קערות הזעם. כלומר, הוא אחרון בסדרה מסוימת של משפטים, אך לא סיום ההיסטוריה ולא אירוע תחייה.

  1. קהל היעד: גוף המשיח מול עולם הנכנס לדין

שאול מדבר אל מאמינים ומדגיש: "ואנחנו נשתנה" – שינוי גוף, חיי נצח, איחוד עם המשיח.
בהתגלות י"א, הדגש הוא על העמים, הממלכות, ישראל והאומות, ועל התקדמות תוכנית המשפט לקראת ביסוס מלכות המשיח בארץ. הקהילה כלל אינה נושא הדיון בפרקים אלה.

סיכום תיאולוגי:

על פי ההקשר, זהות התוקע, מטרת השופר, ותוצאות האירוע – אין יסוד מקראי לזהות בין השופר של קור"א ט"ו 52 לבין השופר השביעי בהתגלות י"א 15.
השופר של שאול שייך לאירוע של תחייה והשתנות לקראת פגישה עם המשיח, ויתרחש לפני תחילת שבע שנות הצרה, לפני שפיכת זעם אלוהים על יושבי תבל.
השופר בהתגלות י"א שייך למהלך של משפט אלוהי בעולם במהלך שבע שנות הצרה, לפני חזרת המשיח להקים את מלכותו. לפיכך, מדובר על שני אירועים נפרדים.

הנה כל הנאמר בטבלה:

השופר האחרון (קור"א ט"ו 52 בהשוואה להתגלות י"א 15)

קור"א ט"ו 52
"בן רגע וכהרף עין בשופר האחרון, שכן יתקע בשופר והמתים יקומו בלי כיליון ואנחנו נשתנה…"		 התגלות י"א 15
"המלאך השביעי תקע בשופר וקולות גדולים נשמעו בשמים – אומרים: הייתה ממלכת תבל לממלכתו של אדוננו ושל משיחו והוא ימלוך לעולמי עולמים."
לפני הזעם (לפני תחילת שבע שנות הצרה) במהלך הזעם
שופר אלוהים שופר של מלאך
קול שופר אחד כמה קולות שופר (שביעי מתוך שבעה)
תחייה (תחיית המתים) אין תחייה
כבוד / הדר משפט
בן-רגע / מיידי נמשך זמן רב (התגלות י' 7)
הקהילה ישראל / גויים
אין רעידת אדמה רעידת אדמה (י"א 19)
השופר האחרון באופן מוחלט השופר האחרון בסדרה

[1] ἄτομος, ον (Pre-Socr. et al.; Philo) ‘uncut’ (s. τέμνω) then of someth. that is viewed as such a unit that it cannot be cut, esp. because of smallness