ראשונה לקורינתים פרק ט׳

ראשונה לקורינתים פרק ט 1-14

כותרת: אחריות הקהילה למשרתיה

רקע לפרק ט:
שאול השליח סיים את פרק ח בהכרזה משמעותית: "אבל היזהרו שלא תהיה רשותכם זו למכשול לחלשים". ניתן לסכם את פרק ח כך: בגרות רוחנית מעניקה חירות לאכול כל אשר אכיל, גם אם הוקרב לאלילים, אך היא מוגבלת בגלל האהבה כלפי האחים החלשים.

בפרק ט, שאול ממשיך את אותו עיקרון ומראה שהוא תקף לא רק בתחום המזון, אלא גם בכל תחום אחר – כולל ניצול הזכות האלוהית שהוענקה לשליחים להתקיים מתמיכת הקהילה בה הם משרתים. היו בקורינתוס מי שערערו על שליחותו ועל כן גם על זכותו לקבל תמיכה חומרית מהם.

שאול מגן על שליחותו ומוכיח כי יש לו זכות מלאה להתפרנס מהקהילה, אך יחד עם זאת מציג את דוגמתו האישית: למרות הזכות, הוא מוותר עליה כדי שלא תהיה למכשול לבשורה. בכך הוא מלמד את הקהילה שיעור בבגרות רוחנית – מצד אחד רגישות לחלשים, ומצד שני קריאה לצמיחה: הקהילה אינה אמורה לקבע את רמתה לפי החוליה החלשה ביותר, אלא להיבנות קדימה בבגרות ואהבה.

בפרק ט' מציג שאול השליח שש סיבות מדוע יש לו הזכות לקבלת תמיכה כלכלית מהקהילה שבה הוא משרת:

היותו שליח מטעם האדון ישוע.
מקובל וראוי לשלם שכר לעובדים.
תורת אלוהים מלמדת כי יש לשלם שכר לעובד.
כל יתר המשרתים זוכים לתמיכה כלכלית על עבודתם.
כך נהוג גם בקרב עמי העולם.
האדון ישוע עצמו קבע כלל זה.

אף שאין כיום שליחים במעמדו של שאול, ולכן הסיבה הראשונה אינה חלה על ימינו, הרי ששאר חמש הסיבות נותרות רלוונטיות ביותר ועלינו לנהוג לפיהן גם כיום.

הבה נקרא הפסוקים

¹הַאִם אֵינֶנִּי חָפְשִׁי? הַאִם אֵינֶנִּי שָׁלִיחַ? הַאִם לֹא רָאִיתִי אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ? הַאִם אַתֶּם אֵינְכֶם פָּעֳלִי בָּאָדוֹן? ^‎²‏ אִם לַאֲחֵרִים אֵינֶנִּי שָׁלִיחַ, לָכֶם בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי שָׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי חוֹתַם שְׁלִיחוּתִי אַתֶּם בָּאָדוֹן. ^‎³‏ תְּשׁוּבָתִי לַמּוֹתְחִים עָלַי בִּקֹּרֶת הִיא זֹאת: ^‎⁴‏ הַאֵין לָנוּ רְשׁוּת לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת? ^‎⁵‏ הַאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהוֹבִיל אִתָּנוּ אִשָּׁה מַאֲמִינָה, כְּמוֹ לְיֶתֶר הַשְּׁלִיחִים, לַאֲחֵי הָאָדוֹן וּלְכֵיפָא? ^‎⁶‏ אוֹ רַק אֲנִי וּבַר־נַבָּא אֵין לָנוּ רְשׁוּת לִהְיוֹת פְּטוּרִים מֵעֲבוֹדָה? ^‎⁷‏ מִי מְשָׁרֵת בַּצָּבָא וּמְשַׁלֵּם אֶת כַּלְכָּלָתוֹ שֶׁלּוֹ? מִי נוֹטֵעַ כֶּרֶם וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִפִּרְיוֹ? מִי רוֹעֶה עֵדֶר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה מִן הֶחָלָב שֶׁל הָעֵדֶר? ^‎⁸‏ וְכִי אֲנִי אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל־פִּי בְּנֵי אָדָם? הַאֵין גַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת זֹאת? ^‎⁹‏ הֲרֵי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה כָּתוּב: ”לֹא־תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ.“ הַאִם לַשְּׁוָרִים דּוֹאֵג אֱלֹהִים? ^‎¹⁰‏ אוֹ שֶׁבִּכְלָל לְמַעֲנֵנוּ הוּא אוֹמֵר זֹאת? אָכֵן לְמַעֲנֵנוּ זֶה נִכְתַּב, כְּדֵי שֶׁהַחוֹרֵשׁ יַחֲרֹשׁ בְּתִקְוָה וְהַדָּשׁ יָדוּשׁ בְּתִקְוָה לְהִשְׁתַּתֵּף בַּיְבוּל. ^‎¹¹‏ אִם זָרַעְנוּ לָכֶם דְּבָרִים רוּחָנִיִּים, מָה רְבוּתָא בְּכָךְ אִם נִקְצֹר דְּבָרִים חָמְרִיִּים מִכֶּם? ^‎¹²‏ וְאִם לַאֲחֵרִים יֵשׁ חֵלֶק בַּזְּכוּת עֲלֵיכֶם, הֲלֹא כָּל שֶׁכֵּן לָנוּ? אֲבָל לֹא נִצַּלְנוּ אֶת הַזְּכוּת הַזֹּאת, אֶלָּא סוֹבְלִים אָנוּ הַכֹּל לְמַעַן לֹא נָשִׂים שׁוּם מִכְשׁוֹל לִבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ. ^‎¹³‏ הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הָעוֹבְדִים בַּקֹּדֶשׁ פַּרְנָסָתָם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמְשָׁרְתֵי הַמִּזְבֵּחַ נוֹטְלִים אֶת חֶלְקָם מִן הַמִּזְבֵּחַ? ^‎¹⁴‏ כָּךְ גַּם תִּקֵּן הָאָדוֹן, שֶׁהַמַּכְרִיזִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה יִחְיוּ מִן הַבְּשׂוֹרָה.

חלוקה רעיונית:

אחריות הקהילה למשרתיה (פ. 1-14)

סמכות השליח וזכותו לפרנסה ולחיי משפחה. (ע. 1-6)

ב. טיעון מן ההיגיון האנושי (חייל, רועה, עובד אדמה). (פ. 7-8)

ג. טיעון מן התורה ("לא תחסום שור בדישו") ופירושו הרוחני. (פ. 9-11)

ד. יישום אישי: זכותו ליהנות מפרי עבודתו וויתורו על כך. (פ. 12-14)

סמכות השליח וזכותו לפרנסה ולחיי משפחה. (ע. 1-6)

הערה: ישנם כתבים שמתחילים עם: האם אינני שליח?
בפסוק הראשון שאול מציין ארבע שאלות רטוריות, כאלו שהקהל יודע היטב את תשובותיהן והתשובה הנכונה לכולן היא: כן!

האם אינני חופשי? כן, אתה חופשי, אך חופשי מאיזו בחינה?

לאור ההקשר בהמשך לכתוב בפרק ח… אם יש מישהו אשר לימד את הקורינתיים אודות החירות שלהם במשיח, הרי זה שאול השליח. הקורינתיים למדו שהנושעים בשם ישוע חופשיים מאשמת התורה וישועתם הנצחית הינה מתנת חסד על סמך האמונה בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים. ככאלו, הם חופשיים לאכול כל מזון. הם חופשיים מקיום מצוות סמליות שהאדון ישוע הגשים בהקמת הברית החדשה (אל הקולוסים ב 16-17; אל הגלטים ג 23-25, ד 1-11). הבעיה הייתה שחלקם השתמשו בחירות הזו – בחופש הרוחני הזה בדרך פסולה כאשר היוו מכשול לחלשים באמונה.
לאף אחד לא היה ספק ששאול השליח בוגר באמונה יותר מהם, ומכאן, הינו חופשי אפילו יותר מהם. "חופשי" בהקשר זה משמעו: אדם שנגאל מן התורה וחי בחסד. ז"א חי ופועל על פי הנחיית האדון בבגרות רוחנית ללא כל נקיפות מצפון.[1]

השאלות הרטוריות הבאות בפסוק הראשון כולן קשורות לאמיתות סמכותו של שאול כשליח מטעם ישוע. היו כאלו במאה הראשונה, ולצערי גם בימינו, הדוחים את סמכותו של שאול כשליח מטעם ישוע, מכיוון שאינם מסכימים לקביעותיו בכל הנוגע לישועה על סמך אמונה בישוע בלבד, ואינם שותפים לאמונה שמצוות התורה כגון כשרות, מילה, זבחים ומועדים אינם מחייבים את המאמינים בישוע. צריך לקרא את האיגרת לגלטים כדי להבין יותר לעומק את הנושא.

¹הַאִם אֵינֶנִּי שָׁלִיחַ? הַאִם לֹא רָאִיתִי אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ? הַאִם אַתֶּם אֵינְכֶם פָּעֳלִי בָּאָדוֹן? ^‎²‏ אִם לַאֲחֵרִים אֵינֶנִּי שָׁלִיחַ, לָכֶם בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי שָׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי חוֹתַם שְׁלִיחוּתִי אַתֶּם בָּאָדוֹן.

ספר הברית החדשה עשיר בפסוקים המאשרים את סמכותו של שאול כשליח מטעם האדון – סמכות שווה לשאר התלמידים הנקראים "שליחי האדון", וסמכות דבריו שוות ערך לסמכות נביאי התנ"ך. שאול אף מתייחס לתנאי שקבעו התלמידים בספר מעשי השליחים א', הקובע כי שליח חייב להיות אחד שראה את האדון ישוע לאחר תחייתו (מע"ש א 21–22). להלן תיעוד ההוכחות לסמכותו של שאול כשליח מטעם האדון ישוע:

א. לוקס מתעד את המפגש של שאול עם ישוע בדרכו לדמשק, שם האדון ישוע הסמיך את שאול להיות שליח אל הגויים ואל בני ישראל (מע"ש ט 15; ושאול עצמו מאשר זאת במע"ש כ"ב). שאול ראה את האדון לאחר תקומתו גם לאור הכתוב במע"ש י"ח 9-10 וכן כ"ב 17-18).

ב. שאול מוכיח לקורינתיים באיגרתו השנייה שהם עדים לאותות ההיכר של השליח אשר נעשו בקרבם: "הרי אותות ההיכר של השליח נעשו בקרבכם במלוא סבלנות, באותות ובמופתים ובגבורות." (קור"ב י"ב 12).

ג. באיגרתו אל הגלטים שאול פותח במילים: "מאת שאול – שליח שאינו מטעם בני אדם ואף לא נתמנה על ידי אדם, אלא על ידי ישוע המשיח ואלוהים האב שהקימו מן המתים…" (גלטים א 1).

ד. שמעון פטרוס, שליח מטעם ישוע, מעיד באיגרתו השנייה (ג 15–17) כי דבריו של שאול תקפים, וכל הדוחים את דבריו הולכים בדרכי בלייעל.

ה. במעשי השליחים כ 7–12 מתאר לוקס את נס תחייתו של אבטיכוס על ידי שאול השליח. השימוש במילה "גהר" – המקבילה ל"התמודד" – יוצר אנלוגיה בין תחייתו של אבטיכוס לבין תחיית בן האלמנה על ידי אליהו הנביא (מל"א י"ז 17–24). בשני הסיפורים נרדף איש האלוהים בידי גויים ויהודים, בשניהם נזכר מספר הנאמנים לאיש האלוהים, ובשניהם הוקם מת לתחייה. אלא שבסיפור אליהו מציינת האלמנה: "עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה ודבר יהוה בפיך אמת."
לפיכך, מבקש לוקס ללמדנו כי סמכותו של שאול השליח שקולה לסמכותו של אליהו הנביא.

לאור הקביעה הזו, אני מתפלל שכל הקורא את איגרותיו של שאול יאמצו את הכתוב כדבר אלוהים חיים, גם את הפסוקים הקשים לעיכול.

הבה נמשיך.
למאמינים בקורינתוס היה קשר יחסית ארוך עם שאול. בעוד שאול ביקר בקהילות לפרק זמן יחסית קצר, הרי שבקרבם שאול חי למעלה משנה וחצי (מע"ש י"ח 1-18). במהלך שהותו, הקורינתיים היו עדים לאותות וניסים ששאול עשה בקרבם, זאת כדי לאמת את המסר שאלוהים שם בפיו עבורם. כתוצאה משירותו, קורינתיים רבים נושעו וחייהם השתנו.
אם מאמין כלשהו בעת ההיא שמעולם לא שמע את שאול, מתחבט בדעתו אם שאול אכן שליח או לא, קשה להאשים אותו, אך לקורינתיים לא היתה כל סיבה לפקפק בסמכות השליחות של שאול. עליהם אומר שאול בפסוק 2: "אִם לַאֲחֵרִים אֵינֶנִּי שָׁלִיחַ, לָכֶם בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי שָׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי חוֹתַם שְׁלִיחוּתִי אַתֶּם בָּאָדוֹן."

משמע – השינוי שחל בחייהם של הקורינתיים הנושעים, עובדת השינוי הקיצוני לטובה שחל בחייהם והליכתם בעקבות ישוע, מהווים חותם, הוכחה, אישור, לסמכותו השליחית של שאול.
כאשר אדם קונה מכונית מרצדס, הוא מקבל מכונית עם חותם הסמל של מרצדס. הסמל, מאשר שהמכונית הזו נבנתה על פי הסטנדרטים של מרצדס, וחברת מרצדס עומדים מאחורי המוצר שלהם. ו…כאשר אותה מכונית פועלת על פי סטנדרטים גבוהים, כולם אומרים: נו, זו מרצדס…
לזה בדיוק שאול השליח מתכוון כשהוא משתמש במילה הזו: חותם לגבי הקורינתיים.

השינוי לטובה שחל בחייהם מאז פגשו את שאול ועד לאותו היום, מהווה עדות לפועל שליח כמו שאול. מה שנעשה בקרבם לא היה יכול להיעשות אלא רק אם שליח כמו שאול היה עושה זאת.

וכעת ליישום והשלכות לחיינו:

אהובים, אני שומע ממארגני הכנסים הארציים שבח רב לנוער ולצעירים שלנו. במסגרת הכנסים הלאומיים ניכר כי הם נושאים את חותם החינוך שזכו לו בבית ובקהילה שממנה הם באים – קהילת ירושלים בית גאולה. גם האחראים בכפר הבפטיסטי מעידים שלאחר ילדינו אין צורך בניקיון – אינם משאירים לכלוך ושברים. על כל המחמאות הללו, חותם בית גאולה, אני מודה לאדון, וגם באופן אישי למשרתים את הנוער והצעירים – זהו חותם שירותכם.

וכעת אני פונה אליך ואלייך: כשאנשים עדים לסגנון חייך, להתנהגותך, לנדיבותך, לאדיבותך, לסבלנותך וליראת המשיח שלך – מה הם אומרים? האם הם רואים בך את חותם המשיח ישוע, או חותם זול?

אם חותם המשיח ניכר בחייך – נפלא. ואם לא, אנא הקדש זמן לחקירת הנפש, להתוודות על החטא לפני האדון ישוע ולהתפלל לשינוי. אנו, כקהילה, נשמח לסייע בתהליך.

בפסוקים 3-6 שאול השליח מעלה שאלות נוספות, שהושמעו מפי כמה מן המבקרים אשר מתחו עליו ביקורת.

^‎³‏ תְּשׁוּבָתִי לַמּוֹתְחִים עָלַי בִּקֹּרֶת הִיא זֹאת: ^‎⁴‏ הַאֵין לָנוּ רְשׁוּת לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת? ^‎⁵‏ הַאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהוֹבִיל אִתָּנוּ אִשָּׁה מַאֲמִינָה, כְּמוֹ לְיֶתֶר הַשְּׁלִיחִים, לַאֲחֵי הָאָדוֹן וּלְכֵיפָא? ^‎⁶‏ אוֹ רַק אֲנִי וּבַר־נַבָּא אֵין לָנוּ רְשׁוּת לִהְיוֹת פְּטוּרִים מֵעֲבוֹדָה?

מן השאלות הללו ניתן להסיק כי היו מי שדחו את סמכותו השליחית של שאול, ולכן לא ראו לנכון לתמוך בו כלכלית ולהעניק לו את אותה תמיכה שהיו מעניקים לכיפא, לשאר השליחים ואף לאחיו למחצה של האדון ישוע.
לדעתם, שאול נדרש לעסוק בעבודה חילונית כדי לפרנס את עצמו, ובזמנו הפנוי לשרת את צאן אלוהים בקהילה. מבחינתם, לא היה זכאי לאכול ולשתות על חשבונם.

אולם דבר אלוהים מלמד אחרת – עלינו לשתף מטובנו עם אלו המלמדים אותנו כראוי (טימ"א ה 17–18; גלטים ו 6).[2]

יתרה מזו, מן הכתוב עולה כי בני הקהילה בקורינתוס היו מוכנים לממן את כלכלת רעייתו של שליח או של מורה מקובל אחר, אך משום שלא ראו בשאול שליח שווה לשאר השליחים – לא חשו כלפיו מחויבות כלכלית. כלומר, אילו היה שאול נשוי (והרי היה רווק או אלמן), גם את כלכלת רעייתו לא היו מממנים. הכוונה היא לכיסוי הוצאות נסיעה ושהייה במחיצתם, בעת שהבעל משרת את צאן המשיח.

שאול מנסח את פסוקים 3-6 בסגנון רטורי, ובכך מבהיר כי הקורינתיים טעו ביחסם כלפיו. חובת הקהילה היא לכלכל את המשרת הנאמן המקריב את חייו למענם, ואם אותו משרת נשוי ורעייתו מצטרפת אליו – מן הראוי שהקהילה, על פי יכולתה, תישא גם בהוצאותיה.

בפסוקים 7-10 מוכיח שאול מן ההיגיון האנושי ומן התורה את זכותו להתפרנס מעבודת השירות בקהילה.

טיעון מן ההיגיון האנושי (חייל, עובד אדמה, רועה). (פ. 7-8)

^‎⁷‏ מִי מְשָׁרֵת בַּצָּבָא וּמְשַׁלֵּם אֶת כַּלְכָּלָתוֹ שֶׁלּוֹ? מִי נוֹטֵעַ כֶּרֶם וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִפִּרְיוֹ? מִי רוֹעֶה עֵדֶר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה מִן הֶחָלָב שֶׁל הָעֵדֶר? ^‎⁸‏ וְכִי אֲנִי אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל־פִּי בְּנֵי אָדָם? הַאֵין גַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת זֹאת?

כל הקורא את הפסוקים הללו מבין מיד, אף ללא כל ביאור נוסף, כי טענתו של שאול מוצדקת. הוא מציג שלושה טיעונים הגיוניים מן החיים עצמם:

החייל בצבא – האם חייל המשרת בצבא נדרש לשלם על כלכלתו? ודאי שלא. החייל מקבל את כל צורכי חייו ואת כלי המלחמה מידי הצבא – מכספי משלם המיסים. החייל שומר על העם ואף עלול לשלם בחייו למענו, ובתמורה המדינה מממנת את כלכלתו ומספקת לו את כל הדרוש למילוי תפקידו כראוי.
הנוטע את הכרם – האם מי שנוטע כרם אינו זכאי לאכול מפרי הגפן? בוודאי שכן. הכוונה היא שכל חקלאי העובד בשדה, גם אם עבור אחר, מקבל שכר כדי לפרנס את עצמו ואת משפחתו (טימ"ב ב 6).
הרועה והעדר – האם הרועה אינו זכאי לשתות מן החלב של העדר? בוודאי שכן – בין אם כתמורה בחלב ובין אם במשכורת כספית.

בסופו של דבר, כל אדם העובד זכאי להתפרנס מעבודתו.

ג. טיעון מן התורה ("לא תחסום שור בדישו") ופירושו הרוחני. (פ. 9-11)

^‎⁹‏ הֲרֵי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה כָּתוּב: ”לֹא־תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ.“ הַאִם לַשְּׁוָרִים דּוֹאֵג אֱלֹהִים? ^‎¹⁰‏ אוֹ שֶׁבִּכְלָל לְמַעֲנֵנוּ הוּא אוֹמֵר זֹאת? אָכֵן לְמַעֲנֵנוּ זֶה נִכְתַּב, כְּדֵי שֶׁהַחוֹרֵשׁ יַחֲרֹשׁ בְּתִקְוָה וְהַדָּשׁ יָדוּשׁ בְּתִקְוָה לְהִשְׁתַּתֵּף בַּיְבוּל. ^‎¹¹‏ אִם זָרַעְנוּ לָכֶם דְּבָרִים רוּחָנִיִּים, מָה רְבוּתָא בְּכָךְ אִם נִקְצֹר דְּבָרִים חָמְרִיִּים מִכֶּם?

שאול אינו מסתמך רק על ההיגיון האנושי ותרבות העולם, אלא מוכיח גם מן התורה כי המשרת בקהילה זכאי להתפרנס מעבודתו.

בספר דברים כ"ה 4 נאמר: "לא תחסום שור בדישו." כלומר, כאשר השור עובד למען פרנסתך, אל תגביל אותו במזונו. אף על פי שהוא חיה נטולת נפש הנועדה לישועה, אלוהים קבע כי גם היא זכאית לאכול כדי לחזק את גופה ולהמשיך בעבודתה. קל וחומר שכך לגבי בן־אדם: אדם העובד זכאי להתפרנס מעמלו למען מחייתו.

ואם אלוהים דואג לחיות השדה ולעופות השמים – לספק להם את לחמם (איוב ל"ח 41; תהילים קמ"ז 9; מתי ו' 26) – על אחת כמה וכמה שידאג לפרנס את בני האדם, שנבראו עליונים על החיות והעופות.

מכאן מסקנתו של שאול בפסוק 11 הגיונית לחלוטין: אם עובד אצל אדם זכאי לשכר, קל וחומר שמי שעובד בשירות אלוהים למען בני אדם זכאי לתגמול. יתר על כן, באיגרת הראשונה אל טימותיאוס ה 17, מציין שאול כי יש לגמול אפילו במשנה כבוד לזקנים המלמדים כראוי בתוך הקהילה.

ועדיין, כואב להיווכח כי בקורינתוס לא מיהרו לתמוך בשאול. פרנסתו הגיעה לפרקים דווקא מקהילות עניות בהרבה: פיליפי, תסלוניקי, בֶּרֵאָה, ואולי גם אחרות (מע"ש ט"ז 11 – י"ז 13). אותן קהילות היו דלות מבחינה כלכלית ביחס לקורינתיים, אך עשירות ברוח ובוגרות רוחנית הרבה יותר.

ומה באשר אלינו?
האם חשובה לנו פרנסת המשרתים הנאמנים בקרבנו? אין הכוונה לשפוך עליהם כסף, חלילה, אלא לכל הפחות לוודא שמשכורתם הולמת ואינה מביישת את הקהילה. עלינו לדרוש לספק את צורכיהם, בדיוק כפי שאנו מצפים שמעסיקינו ידאגו לצורכנו.

ד. יישום אישי: זכותו ליהנות מפרי עבודתו וויתורו על כך. (פ. 12-14)

^‎¹²‏ וְאִם לַאֲחֵרִים יֵשׁ חֵלֶק בַּזְּכוּת עֲלֵיכֶם, הֲלֹא כָּל שֶׁכֵּן לָנוּ? אֲבָל לֹא נִצַּלְנוּ אֶת הַזְּכוּת הַזֹּאת, אֶלָּא סוֹבְלִים אָנוּ הַכֹּל לְמַעַן לֹא נָשִׂים שׁוּם מִכְשׁוֹל לִבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ. ^‎¹³‏ הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הָעוֹבְדִים בַּקֹּדֶשׁ פַּרְנָסָתָם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמְשָׁרְתֵי הַמִּזְבֵּחַ נוֹטְלִים אֶת חֶלְקָם מִן הַמִּזְבֵּחַ? ^‎¹⁴‏ כָּךְ גַּם תִּקֵּן הָאָדוֹן, שֶׁהַמַּכְרִיזִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה יִחְיוּ מִן הַבְּשׂוֹרָה.

אני רק יכול לדמיין איזו בושה אחזה בבני הקהילה, לפחות באלו הנושעים שהתבגרו מעט מבחינה רוחנית, כאשר הם קראו את האיגרת הזו. הרי הם קיבלו האיגרת כששאול כבר לא היה ביניהם. אוי לנו, איך התייחסנו ליהלום שאלוהים הפקיד בידינו…

לעיתים אנו מבינים את ערכו של אדם רק לאחר שעזב אותנו… וממלאי מקומו אינם ברמתו…

שאול כהורה מסור מבהיר לקורינתיים שלמרות שהייתה לו זכות מלאה לדרוש תמיכה כלכלית מהם – הוא ויתר על הזכות הזו, רק כדי לא להיות לחלשים ביניהם למכשול. הכוונה שמאמינים חדשים או חסרי בגרות רוחנית יחשבו שהוא מלמד למטרת בצע כסף. לא מדובר בויתור זול או פשוט. במקום להתמסר ללימוד והוראה, הוא הלך כל יום לשוק העירוני, תפר אוהלים בתוך ההמולה והזוהמה המאפיינים בזאר בעת העתיקה, ובשעות הנותרות, במקום לנוח, עמל בהוראה והדרכה רוחנית של בני הקהילה (מע"ש כ' 34; תסל"ב ג 8).

שאול מזכיר להם במשפט קצר את האמת שכל אחד מהם היה אמור לדעת היטב:

א. כל הכוהנים התפרנסו מהזבחים ומעשרות שהעם הביא לבית אלוהים. צריך רק לקרא את ספר ויקרא וספר במדבר י"ח כדי להבין עד כמה דאג אלוהים לפרנסת משרתיו בקודש. לכהנים גם היה מספיק כדי לפרנס את משפחתם בכבוד.

ב. האדון ישוע עצמו בבשורת מתי י' 9-10 אמר לתלמידיו: "לא תקחו זהב ולא כסף ולא נחושת בכיסי חגורותיכם. לא תרמיל לדרך, לא שתי כותנות, לא נעלים ולא מקל, כי ראוי הפועל ללחמו." (ובבשורת לוקס י' 7: "…כי ראוי הפועל לשכרו.").

משמעות דברי האדון הם שצאן האדון אחראי לכלכל את משרתי האדון הנאמנים הפועלים בקרבם.

רגע למחשבה…

אוי לנו! איזו פשלה בוודאי חשבו להם הקורינתיים. אלוהים שלח לנו "מלאך" והתייחסנו אליו בבוז. איזה כישלון! אני משער שחלק מבני הקהילה התביישו והסמיקו.

ואיך אנו היום צריכים ליישם את הלקחים והמסקנות מהפסוקים הללו?
מה נאמר אם משרת נאמן לא יוכל לפרנס את משפחתו ויאלץ לפרוש מהשירות בבית אלוהים?

הבה נבחן את יחסנו למשרתים הנאמנים בקרבנו כדי שימשיכו לשרת בשמחה וסיפוק, ואנחנו וילדינו נמשיך להתברך בגדילה רוחנית וחיים המפארים את האדון.

סיכום:

א. בפסוקים 1-14 מציג שאול השליח את סמכותו השליחית, אשר אינה נופלת מזו של יתר שליחי האדון. הוא מוכיח כי עצם שליחותו נובעת מקריאת האדון ישוע עצמו, וכי חובתה של הקהילה לתמוך במשרתי דבר אלוהים. שאול משתמש בהיגיון מן החיים – החייל, החקלאי והרועה – ומוכיח גם מן התורה, שאין זה ראוי להותיר משרת ללא פרנסה הולמת. המסר ברור: מי שמקריב את חייו בשירות האדון ראוי שיזכה לתמיכה חומרית מהקהילה שבה הוא משרת.

ב. עם זאת, שאול מדגיש שהמניע האמיתי לשירות איננו התמורה הכלכלית, אלא נאמנות לאדון. הוא אף מוותר לעיתים על זכויותיו, כדי לא להוות מכשול ולמען התקדמות הבשורה. בכך הוא מציב דוגמה אישית חיה של מסירות, המעמידה את טובת הקהילה מעל לנוחות האישית. הקורא נדרש לראות כיצד ביטול העצמי למען האחר הוא חלק בלתי נפרד מהליכה בעקבות המשיח.

ג. הלקח עבורנו ברור: עלינו לדאוג לצורכי המשרתים הנאמנים בקרבנו, ולוודא שמשכורתם הולמת ואינה מביישת. במקביל, כל אחד נקרא לבחון את עצמו: האם חיי נושאים את חותם המשיח – בהתנהגות, בנדיבות, בענווה ובמסירות? ואם לא, עלינו לשוב אל האדון בתפילה, וידוי ובקשת שינוי. רק כך נוכל להיבנות כקהילה בריאה, המביאה כבוד לאדון ותומכת בכלים שבידיו.

^‎¹⁵‏ בְּרַם אֲנִי לֹא נִצַּלְתִּי דָּבָר מִן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַף לֹא כָּתַבְתִּי זֹאת כְּדֵי שֶׁלִּי יִהְיֶה כָּךְ. מוּטָב לִי לָמוּת וְשֶׁלֹּא יָשִׂים אִישׁ אֶת תְּהִלָּתִי זוֹ לָרִיק; ^‎¹⁶‏ כִּי כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְבַשֵׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה אֵין לִי מַה לְּהִתְהַלֵּל, שֶׁכֵּן חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלַי וְאוֹי לִי אִם לֹא אֲבַשֵׂר. ^‎¹⁷‏ אִם מֵרְצוֹנִי אֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת, מַגִּיעַ לִי שָׂכָר. אֲבָל אִם לֹא מֵרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁתַּפְקִיד הֻפְקַד בְּיָדִי; ^‎¹⁸‏ מָה אֵפוֹא שְׂכָרִי? — בָּזֶה שֶׁאֲנִי מְבַשֵׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה וּמַצִּיעַ אוֹתָהּ בְּלֹא מְחִיר מִבְּלִי לְנַצֵּל אֶת הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבְּשׂוֹרָה!

‎¹⁹ אַף כִּי אֵינֶנִּי מְשֻׁעְבָּד לְאִישׁ שִׁעְבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי לַכֹּל כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אֶת הָרַבִּים. ^‎²⁰‏ לְמַעַן הַיְהוּדִים אֲנִי כִּיהוּדִי כְּדֵי לְהַשִׂיג יְהוּדִים; לְמַעַן הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ כָּפוּף לַתּוֹרָה — הֲגַם שֶׁאֵינֶנִּי כָּפוּף לַתּוֹרָה — כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה; ^‎²¹‏ לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ בְּלִי תּוֹרָה — אַף שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרַת אֱלֹהִים בִּהְיוֹתִי כָּפוּף לְתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ — כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה; ^‎²²‏ לְמַעַן הַחַלָּשִׁים אֲנִי חַלָּשׁ כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת הַחַלָּשִׁים; אֲנִי הַכֹּל לְמַעַן הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאוֹשִׁיעַ לְפָחוֹת כַּמָּה מֵהֶם. ^‎²³‏ אַךְ אֶת הַכֹּל אֲנִי עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר הַבְּשׂוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי חֵלֶק בָּהּ. ‎²⁴ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִׂיגוּהוּ. ^‎²⁵‏ כָּל מִתְחָרֶה נוֹהֵג לְהִנָּזֵר בְּכָל הַתְּחוּמִים; הַלָּלוּ — כְּדֵי לְהַשִׂיג זֵר נוֹבֵל, אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּדֵי לְהַשִׂיג זֵר שֶׁלֹּא יִבֹּל. ^‎²⁶‏ לָכֵן אֲנִי רָץ לֹא כְּמִי שֶׁמְּגַשֵּׁשׁ בַּאֲפֵלָה, וַאֲנִי נֶאֱבָק לֹא כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בָּאֲוִיר, ^‎²⁷‏ אֶלָּא נוֹהֵג אֲנִי בִּקְשִׁיחוּת עִם גּוּפִי וּמְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל.

[1] Ironside. H. A. 1 and 2 Corinthians, An Ironside Expository Commentary. (Grand Rapids, MI 49501, Reprinted

2006 by Kregel), pg.,142-3. See also: Barclay William. The Letters to the Corinthians, revised edition. (Westminster

John Knox Ptress, Louisville, Kentucky.1975). pg., 78. Also, John MacArthur. The MacArthur New Testament

Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody, 1984). Pg. 200-1.

[2] שאול השליח ראה את היישום הזה מתבצע גם במדרשים והישיבות בתקופתו.
תלמוד בבלי: (בבא בתרא כא ע"א) – חובת הקהילה לממן את מלמד התינוקות.
תלמוד ירושלמי: (כתובות פ"ח ה"י) – תלמידים התפרנסו על שולחן רבם או שהביאו תמיכה חומרית.

ראשונה לקורינתים פרק ט 15-27

כותרת: אהבת האחים קודמת לזכויות אישיות

מפרק ז’ ואילך עונה שאול השליח ישירות לשאלות שהפנו אליו חברי קהילת קורינתוס. בפרקים ח–ט הוא מדגיש כי חירותו הרוחנית של המאמין אינה עומדת מעל הפצת הבשורה ואינה חשובה ממנה. כאשר החירות הרוחנית נעשית מכשול להפצת הבשורה – היא מאבדת מערכה ואף עלולה להיות לרועץ למבשר.

שאול מלמד כי אהבת הזולת מתבטאת בראש ובראשונה בהפצת הבשורה למען ישועת האדם ובגרותו הרוחנית – דבר הנעלה על כל זכות אישית. בפרק ח’ הוא מדגיש את חירות המאמין לאכול מכל מאכל, אך מזהיר שלא להשתמש בחירות זו באופן שיפגע במאמין החלש. [1] ובפרק ט’ הוא מרחיב את העיקרון לתחום נוסף: הזכות להתפרנס מעבודת הבשורה.

חלק מבני קורינתוס ערערו על שליחותו, ועל כן גם על זכותו לקבל מהם תמיכה חומרית. שאול מבהיר כי יש לו סמכות מלאה, כשליח מטעם האדון ישוע, להתפרנס מן הבשורה; אולם הוא בוחר לוותר על זכות זו כדי שלא להוות להם מכשול. הקורינתים, שלא סבלו ממחסור כלכלי אך היו דלים מבחינה רוחנית, שפטו את מוריהם לפי מראה חיצוני, מעמד חברתי וקשרים אנושיים. משום ששאול לא התאים לדמות ה“חיצונית” שציפו ממשרתי המשיח, ובשל עיסוקו בעבודת כפיים הנחשבת נחותה בעיניהם, נמנעו מלתמוך בו – ובכך לא עמדו על עומק האהבה וההקרבה שהשקיע למענם.

בפרק ט’ מראה שאול כי העיקרון נכון בכל תחום: הזכות האלוהית שניתנה לשליחים להתקיים מתמיכת הקהילה אמיתית ומוצדקת; אולם דוגמתו האישית מלמדת שטובת הקהילה והצלחת הבשורה קודמות לכל זכות אישית. לבסוף הוא מדגיש כי הפסול הוא לשרת את האדון ואת הקהילה מתוך בצע כסף, בעוד הערך העליון הוא לפאר את שם האדון – המתבטא באהבת צאן המשיח, היא הקהילה (ראה יוחנן כ״א 15–17).

הבה נקרא פסוקים 15-27:

^‎¹⁵‏ בְּרַם (אבל) אֲנִי לֹא נִצַּלְתִּי דָּבָר מִן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַף לֹא כָּתַבְתִּי זֹאת כְּדֵי שֶׁלִּי יִהְיֶה כָּךְ. מוּטָב לִי לָמוּת וְשֶׁלֹּא יָשִׂים אִישׁ אֶת תְּהִלָּתִי זוֹ לָרִיק; ^‎¹⁶‏ כִּי כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְבַשֵׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה אֵין לִי מַה לְּהִתְהַלֵּל, שֶׁכֵּן חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלַי וְאוֹי לִי אִם לֹא אֲבַשֵׂר. ^‎¹⁷‏ אִם מֵרְצוֹנִי אֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת, מַגִּיעַ לִי שָׂכָר. אֲבָל אִם לֹא מֵרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁתַּפְקִיד הֻפְקַד בְּיָדִי; ^‎¹⁸‏ מָה אֵפוֹא שְׂכָרִי? — בָּזֶה שֶׁאֲנִי מְבַשֵׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה וּמַצִּיעַ אוֹתָהּ בְּלֹא מְחִיר מִבְּלִי לְנַצֵּל אֶת הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבְּשׂוֹרָה! ‎¹⁹ אַף כִּי אֵינֶנִּי מְשֻׁעְבָּד לְאִישׁ שִׁעְבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי לַכֹּל כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אֶת הָרַבִּים. ^‎²⁰‏ לְמַעַן הַיְהוּדִים אֲנִי כִּיהוּדִי כְּדֵי לְהַשִׂיג יְהוּדִים; לְמַעַן הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ כָּפוּף לַתּוֹרָה — הֲגַם שֶׁאֵינֶנִּי כָּפוּף לַתּוֹרָה — כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה; ^‎²¹‏ לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ בְּלִי תּוֹרָה — אַף שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרַת אֱלֹהִים בִּהְיוֹתִי כָּפוּף לְתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ — כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה; ^‎²²‏ לְמַעַן הַחַלָּשִׁים אֲנִי חַלָּשׁ כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת הַחַלָּשִׁים; אֲנִי הַכֹּל לְמַעַן הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאוֹשִׁיעַ לְפָחוֹת כַּמָּה מֵהֶם. ^‎²³‏ אַךְ אֶת הַכֹּל אֲנִי עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר הַבְּשׂוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי חֵלֶק בָּהּ. ‎²⁴ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִׂיגוּהוּ. ^‎²⁵‏ כָּל מִתְחָרֶה נוֹהֵג לְהִנָּזֵר בְּכָל הַתְּחוּמִים; הַלָּלוּ — כְּדֵי לְהַשִׂיג זֵר נוֹבֵל, אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּדֵי לְהַשִׂיג זֵר שֶׁלֹּא יִבֹּל. ^‎²⁶‏ לָכֵן אֲנִי רָץ לֹא כְּמִי שֶׁמְּגַשֵּׁשׁ בַּאֲפֵלָה, וַאֲנִי נֶאֱבָק לֹא כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בָּאֲוִיר, ^‎²⁷‏ אֶלָּא נוֹהֵג אֲנִי בִּקְשִׁיחוּת עִם גּוּפִי וּמְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל.

חלוקה רעיונית:

אחריות הקהילה למשרתיה (פס’ 1-14)
א. סמכות השליח וזכותו לפרנסה ולחיי משפחה (פס’ 1-6)
ב. טיעון מן ההיגיון האנושי: חייל, רועה, עובד אדמה (פס’ 7-8)
ג. טיעון מן התורה: "לא תחסום שור בדישו" ופירושו הרוחני (פס’ 9-11)
ד. יישום אישי – זכותו ליהנות מפרי עבודתו וויתורו על כך (פס’ 12-14)
טובת הבשורה קודמת לזכויות אישיות (פס’ 15-27)
א. הפצת הבשורה כזכות וכציות להוראת האדון (פס’ 15-18)
ב. הפצת הבשורה למען ישועת האובדים קודמת לחירות אישית (פס’ 19-23)
ג. תכלית הבשורה – לפאר את שם האדון, ובעבור כך ניתנת עטרת (פס’ 24-27)

א. הפצת הבשורה כזכות וכציות להוראת האדון (פס’ 15-18)
^‎¹⁵‏ בְּרַם (אבל) אֲנִי לֹא נִצַּלְתִּי דָּבָר מִן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַף לֹא כָּתַבְתִּי זֹאת כְּדֵי שֶׁלִּי יִהְיֶה כָּךְ. מוּטָב לִי לָמוּת וְשֶׁלֹּא יָשִׂים אִישׁ אֶת תְּהִלָּתִי זוֹ לָרִיק; ^‎¹⁶‏ כִּי כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְבַשֵׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה אֵין לִי מַה לְּהִתְהַלֵּל, שֶׁכֵּן חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלַי וְאוֹי לִי אִם לֹא אֲבַשֵׂר. ^‎¹⁷‏ אִם מֵרְצוֹנִי אֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת, מַגִּיעַ לִי שָׂכָר. אֲבָל אִם לֹא מֵרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁתַּפְקִיד הֻפְקַד בְּיָדִי; ^‎¹⁸‏ מָה אֵפוֹא שְׂכָרִי? — בָּזֶה שֶׁאֲנִי מְבַשֵׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה וּמַצִּיעַ אוֹתָהּ בְּלֹא מְחִיר מִבְּלִי לְנַצֵּל אֶת הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבְּשׂוֹרָה!

בפסוקים א–יד מונה שאול שישה נימוקים לזכאותו להתפרנס מן הבשורה ולקבל תמיכה כלכלית מן הקורינתים, אך מדגיש שלא עשה שימוש באף אחת מן הזכויות הללו כדי לדרוש מהם תמיכה.

עוד הוא מבהיר כי עצם המשך הכתיבה והפרטת הזכות להתפרנס מן הבשורה אינם נועדו לשנות את דעתם כדי שיחלו לשלם לו—חלילה; מטרתו היא שלא יזהם איש את תהילתו ולא ייטלה ממנו.

ומהי אותה תהילה ששאול מבקש לשמור על טהרתה? תהילתו היא ששרת את האדון ישוע בטוהר ובקדושה, בלא שמץ של בצע כסף או רווח אישי; ששירותו ועדותו אינם למכשול לחלשים באמונה; שכל שעשה למען צאן אלוהים נבע מאהבה והקרבה, כקורבן לאדון; ושבמבחן הנאמנות לפני האדון יזכה לעטרת ולא לביקורת. עד כדי כך, שאול מעדיף למות מאשר שייאמר או יועלל עליו כי הפיץ את בשורת הישועה לשם בצע או רווח אישי.

דברים דומים כותב שאול באיגרתו הראשונה אל התסלוניקים (תסל״א ב, 1–12). גם שם הוא מבהיר שלא ביקש כל גמול כספי, אלא חפץ להיות נאמן בעיני אלוהים כמופקד על הבשורה. טובתם הרוחנית—ישועתם והתקדשותם—הייתה חשובה בעיניו מכל רווח אישי. שאול לא רצה ששירות הבשורה יתערבב בדבר העלול להטיל בו דופי, אף אם שלא בצדק.

במילים פשוטות: שאול מבקש להגשים בשלמות את הפסוק מרומים י״ב 1, ואיננו חפץ שדבר יזהם או יסכל את שאיפתו:
"ובכן, אחי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים. כך תעבדוהו עבודה שבלב."

בעת שקראתי את הפסוקים הללו עלו לנגד עיני המבשרים המקצועיים בטלוויזיה, ה-Tele-evangelists and healers: אותם הסופרים את הכסף לאחר כל שידור, אותם שרלטנים הטוענים שעושרם מעיד על גובה רוחניותם. שליחים מטעם עצמם כאלה אינם פועלים בכוח רוח הקודש אלא בכוח שדים; הם לא ינידו עפעף אלא אם יתוגמלו כיאות. אנשים כאלה ניצבים בקצה החוטא של הסקאלה, הרחק ככל האפשר מן הדוגמה של שאול.

ננהג בחכמה ונבחין בין משרתים נאמנים לבין אלה שישוע והבשורה אינם בעבורם אלא כלי לרווח אישי ולבצע; אותם נרחיק מלבנו ומסביבתנו. אמת לבם תתגלה ביום האדון.

אם כן, ממה התפרנס שאול השליח?
מעמל ידיו—מלאכת תפירת אוהלים—ומתמיכה מקהילות שבחרו לסעדו לאחר שעזב אותן והמשיך במסעות הבשורה (מע״ש י״ח 1–4; קור״ב ח 1–4; י״א 8–9). לכן נחשבו תרומותיהם כמתנת אהבה, לא כשכר.

שירותו בהקרבה, ללא כל תשלום מן הקורינתים, במשך למעלה משנה וחצי, הוא עדות לאהבתו אליהם—אהבה טהורה שלא היו ראויים לה. שאול אהבם על פי דוגמת האדון ישוע, שאהבם וסלח להם למרות כישלונותיהם וחטאיהם.

יישום והשלכות:

ומהי תהילתך? איננו כולנו שליחים כמות שאול, אך כולנו נקראנו להיות שגרירי המשיח—האיגרת הכתובה של אלוהים לעולם, מלח הארץ ואור העולם (קור״ב ג 1–3; ה 20; מתי ה 13–16).

מהי התהילה שעליה יכולים להעיד כל הצופים בחייך—נאמנות בנישואין, לילדיך, ושירות ללא דופי בקהילה בתחום שאלוהים שם על לבך?

מה אתה עושה מתוך נאמנות לאדון ואהבתו, מבלי לחלום על כל תמורה ארצית?

מה משמעות דבריו של שאול בפסוקים 16-18?

פסוק 16: הטפת הבשורה איננה עניין של רצון אישי או של יוזמה אנושית בלבד; שאול חש מחויבות אלוהית: “אוי לי אם לא אבשר!” – קריאתו היא צו אלוהי, לא בחירה נוחה.
שאול, שהכיר היטב את כתבי הקודש, הבין כי אלוהים בריבונותו בוחר את משרתיו ומעניק להם בחסדו את היכולות לשרתו כרצונו. בחסדו ובריבונותו קבע אלוהים ששאול ישרת כשליח (ראה גלטים א 15; קולוסים א 25; בחירת ירמיהו מרחם—ירמיה א 5; ובחירת יוחנן המטביל—לוקס א 13–17).
כל מי שנבחר על־ידי אלוהים לשרת בתפקיד מסוים חווה קשיים, אך גם זוכה לחוות את חסדו וגבורתו ביתר שאת. האם קיימת אפשרות לסרב לאלוהים או למרוד בבחירתו? האפשרות קיימת, אך תוצאותיה קשות ומחרידות.

שאול לא רצה למרוד כדרך בני קורח (במדבר ט״ז), אשר אלוהים פער את האדמה ובלעה אותם, ואף לא ללכת בדרכו של יונה שניסה לברוח—ללא הצלחה. גם משה רבנו היסס, אך נכנע לרצון אלוהים לנוכח הגילוי והגבורה שזכה לראות במעמד הסנה הבוער (שמות ג).

עלינו לזכור: אלוהים אינו בוחר בנו למלא תפקיד מפני שאינו יכול לעשותו בעצמו; הוא בוחר בנו למען שמו, מתוך אהבתו האבהית ואחריותו האבהית לברואיו.

לשרת את אלוהים על פי הייעוד שקבע לך היא זכות שמימית, ואל לאדם לבטלה או למלאה בלב חצוי.

שאול הבין היטב שהדרך לפאר את אלוהים היא למלא אחר מצוותיו והוראותיו באמונה ובאהבה. מי שנוהג כך אין לו במה להתהלל בעצמו, אלא להתהלל באלוהים לבדו—שהרי הוא הקים את הבשורה ושילם בעבורה במחיר חיי בנו יחידו ואהובו, האדון ישוע (יוחנן ג 16; ישעיה נג). והוא גם המעניק למשרתיו את כל הכוח והחכמה למלא את התפקיד שייעד להם.

הדרך לפאר את האדון היא למלא את הייעוד שאלוהים קבע לחייך באמונה, בביטחון ובאהבת האדון, ולא בלב חצוי (אל הפיליפים ב 12–15).

למה מתכוון שאול בפסוק 17?
אילו היה שאול מגיע לקורינתוס ומפיץ את הבשורה כמעשה רצון אישי בלבד—היה לו “שכר” על רצונו החופשי. אך מכיוון שזו שליחות מחייבת מאת אלוהים, אין לו ברירה: הוא “פּקיד נאמן”, נאמן על פיקדון שאינו שלו, וחייב למלא את שליחותו.

בפסוק 18 שואל שאול: “מה אפוא שכרי?”
א. שׂכרו בכך שהוא שותף לשירות הבשורה, ואיננו מנצל את סמכותו לרווח אישי; להפך—הוא מוותר עליה כדי שהבשורה לא תיפגם ולא תעורר חשד.
ב. גמולו יינתן לו כשיעמוד לפני המשיח ישוע—אז יקבל את הפרס, את העטרה הראויה.

תכלס, שאול, כשליח, מחויב מטעם אלוהים להטיף את הבשורה ואין לו אפשרות אחרת. “שׂכרו” הוא עצם הבחירה להיות שותף בהפצת הבשורה ולעשות זאת ללא שכר, כדי לשמור עליה נקייה מכל חשד למניעים פסולים. בכך הוא ממחיש שהחירות האמיתית של המאמין היא היכולת לוותר על זכויותיו למען כבוד המשיח וטובת הקהילה.

יישום והשלכות:
מאחר שכל מאמין מקבל מאלוהים מתנת רוח אחת לפחות לשירות בגוף המשיח, האם אתה יודע מהי מתנתך הרוחנית? (קור"א י"ב 11)
האם אתה משרת על פי מתנותיך בלב שלם ולא בלב חצוי?
האם אתה מקנא במתנות השירות של אחרים—כמעשה בני קורח—או שמח בחלקך?
האם אתה מנסה לברוח מן המשימה שאלוהים שם על לבך, כמו יונה, או שאתה מיד זועק: "הנני, שלחני" כמו ישעיה? (ישעיה ו')
האם שירותנו למשיח—כבעלים, כהורים, כחברי קהילה וכאזרחים—נחשב זכות וצייתנות לאדון, או עבודה שאנו מצפים לקבל עליה גמול?

ב. הפצת הבשורה למען ישועת האובדים קודמת לחירות אישית (פס’ 19-23)

‎¹⁹ אַף כִּי אֵינֶנִּי מְשֻׁעְבָּד לְאִישׁ שִׁעְבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי לַכֹּל כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אֶת הָרַבִּים. ^‎²⁰‏ לְמַעַן הַיְהוּדִים אֲנִי כִּיהוּדִי כְּדֵי לְהַשִׂיג יְהוּדִים; לְמַעַן הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ כָּפוּף לַתּוֹרָה — הֲגַם שֶׁאֵינֶנִּי כָּפוּף לַתּוֹרָה — כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה; ^‎²¹‏ לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ בְּלִי תּוֹרָה — אַף שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרַת אֱלֹהִים בִּהְיוֹתִי כָּפוּף לְתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ — כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה; ^‎²²‏ לְמַעַן הַחַלָּשִׁים אֲנִי חַלָּשׁ כְּדֵי לְהַשִׂיג אֶת הַחַלָּשִׁים; אֲנִי הַכֹּל לְמַעַן הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאוֹשִׁיעַ לְפָחוֹת כַּמָּה מֵהֶם. ^‎²³‏ אַךְ אֶת הַכֹּל אֲנִי עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר הַבְּשׂוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי חֵלֶק בָּהּ.

בפסוקים 19–27 מפרט שאול כי הסיבה לדחיית כל תמיכה כספית מן הקורינתים הייתה להסיר כל מכשול שעלול להפריע או לעכב את הדבר החשוב ביותר—הפצת הבשורה בקרבם למען ישועת האובדים.
במשלי י״א 30 נאמר: “פרי צדיק עץ חיים, ולוקח נפשות חכם.” כלומר, החכם מושך נפשות לדרך שאחריתה ברכה וחיי נצח. שאול בחר בשירות הטוב והמפאר ביותר—הפצת הבשורה למען ישועת האובדים.

יתרה מזו, האדון ישוע שלח את שאול לשרת גם בין הגויים (מע״ש ט 15; כ״ב 15; כ״ג 11; כ״ז 24; כ״ח 31). וכיצד יחלוק שאול את הבשורה בין הגויים אם לא יחיה בתוכם? כיצד ישוחח עם גויים אובדים אם ימנע מלהתקרב אליהם—אף שאינם שומרים אף אחת ממצוות התורה?

למען ישועת הגויים נדרש שאול לשנות הרגלים, לשנות מאכלים וסגנון חיים, ולהגיע למחוזות שלא נעים לשהות בהם—וכל זאת כדי שהבשורה תהיה נגישה לעוד נפש שאלוהים בחר מקדם ימי עולם (אל הרומים ח 29–30). כפי שתיאר שאול, הוא שיעבד את עצמו לכל אדם כדי שדלת הבשור תישאר פתוחה, וכדי שהאובד יזכה לשמוע את הבשורה, לקבלה באמונה ולהיוושע. ישועת האובד קודמת לכל חירות וזכות אישית.

כאשר היה שאול בין יהודים, לא היה להם למכשול. לא השתמש בחירותו לאכול מאכלים טמאים בנוכחותם, והקפיד על כללי החיים היהודיים-הרבניים בעת שהותו עמם—לא מחובה אלא מתוך חירות ובגרות רוחנית. הכול מאותה סיבה ולשם אותה תכלית: לשמור את דלת הבשורה פתוחה למען ישועת האובדים.

הרי באיגרת אל הרומים י׳ 1 מכריז שאול: “אחי, משאלת לבי ותפילתי לאלוהים – שייוושעו.” ובפרק ט 2–3: “גדול צערי ולבי דואב תמיד, עד כי הייתי מוכן להיות מנודה מן המשיח למען אחי, שהם בני עמי, עצמי ובשרי…".

והנה, שאיפה זו אינה מסתכמת במילים אלא מתבטאת במעשים של ביטול עצמי. שאול מל את טימותיאוס לא מכוח חובה אלא כדי שלא להיות מכשול לבשורה בין יהודים (מע״ש ט״ז 3). לעומת זאת, את טיטוס הגוי לא מל, כדי שלא להיכנע לתורת השקר של מורי השקר (אל הגלטים ב).

מכאן שעבודו של שאול למען הזולת—כדי לשמור את דלת הבשורה פתוחה—לא פגם בטוהר הבשורה ולא הפר את כללי הטוהר והקדושה של אלוהים. שאול לא אימץ דרך חטא הנוגדת את תורת המשיח כדי להגיע אל לב אדם כלשהו; לא גנב ולא רצח כדי להיות עם גנבים או עם רוצחים.

בעת שהיה בירושלים, שמע שאול לעצתו של יעקב והשתתף בטקס נדרים במקדש, כהוכחה שהוא מקיים את מצוות התורה (מע״ש כ״א 20–26). ואכן, כלפי מי שחיו תחת עול מצוות התורה, חי שאול כמותם—לא מכוח חובה לתורה, שהרי הברית החדשה השלימה את המצוות הללו (גלטים ג 23–25; ד 1–11; קולוסים ב 16–17)—אלא מתוך רצון שלא להוות מכשול ולשמור את דלת הבשורה פתוחה.

שאול ידע גם לחיות בענווה ולא בהתנשאות. ודאי שלא כל מי שפגש היה משכיל או מבין עניין לאחר הסבר קצר; לאותם חלשים—ובפרט מקרב הגויים—הקדיש זמן ומאמץ, ודיבר ברמה שתאפשר להם להבין את הבשורה, לקבלה באמונה ולהיוושע.

חשוב להבין ולדעת:
שאיפתו של שאול להיעשות משועבד לכל אדם אינה מלמדת ששירותו נועד לרצות בני אדם, ואינה מונעת ממנו ללמד ולהוכיח על חטאם. יש קהילות המבקשות להיות “ידידותיות למבקר” על חשבון טוהר דבר אלוהים—ושאול איננו כזה. ואם מי שנפגע, הרי זה מפני החשיפה לדבר אלוהים; רק כך יוכל להבין את מהות החטא ולחזור בתשובה. אנו נקראים לומר את האמת באהבה, בעוד התוצאות נתונות לריבונותו של אלוהים.

ובפסוק 23 שב שאול ומדגיש את תכלית שירותו החינמי והמקריב: “את הכול אני עושה בעבור הבשורה כדי שיהיה לי חלק בה.”

למה הכוונה?
המשמעות של הביטוי “שיהיה לי חלק בה” היא ששאול מדגיש כי כל הוויתור על זכויותיו, כל ההתאמות התרבותיות שהוא נוקט, וכל השקעתו למען הצלת נפשות—אינם נובעים ממניעים אישיים, אלא אך ורק כדי לקדם את הבשורה. בכך הוא עצמו נעשה שותף מלא בפירותיה.

כלומר, הוא איננו נשאר כמי שרק העביר מסר לאחרים, אלא נוטל חלק ממשי בכל התוצאות—בהושעת נפשות, בבניין הקהילה, ובשכר הנצחי שאלוהים יעניק לעבדיו הנאמנים (פיליפים א 7; טימותיאוס ב ב 10).

טימ"ב ב 10: "…על כן אני סובל הכל למען הנבחרים, כדי שגם הם ישיגו תשועה במשיח ישוע עם כבוד עולמים."

אל הפיליפים א 7: "בצדק אני חושב זאת על כולכם, שכן אני נושא אתכם בליבי בגלל היותכם שותפים לחסד שהוא מנת חלקי, הן במאסרי והן בפעולתי להגנת הבשורה וחיזוקה."

יישום והשלכות:

איזה חלק יש לך בבשורה כדי שתהיה שותף גם בברכותיה?
האם חלקך מסתכם בתרומה כספית למימון פעילות הבישור, העזרה ותחזוקת הקהילה?
האם חלקך בבישור הוא מעשי, שבו אינך מתבייש לחלוק את הבשורה עם כל אדם החפץ לשמוע? האם יש לך סבלנות כשל שאול—כלפי הגוי, היהודי והחלש?
האם אתה מוכן לוותר על נוחות ועל זכויות כדי לזכות בחלק גדול יותר בפרי הבשורה?
האם אתם—אתה ואת—יודעים שהבישור מתחיל בבית, בעדות מופתית לילדיכם?
איזה סוג של שותף אתה בבשורה?

לאחר ששאול הבהיר כי שירות הראוי לתהילה דורש ויתור אישי רב, בפסוקים כ״ד–כ״ז הוא מוסיף דוגמה מוכרת לכולם, כדי לעודד את המאמינים להתמיד בשירות הבשורה: הגמול מן האדון למי שמסיימים את שירותם בטוהר ובקדושה—שווה כל מאמץ.

ג. תכלית הבשורה – לפאר את שם האדון, ובעבור כך ניתנת עטרת (פס’ 24-27)

‎²⁴ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִׂיגוּהוּ. ^‎²⁵‏ כָּל מִתְחָרֶה נוֹהֵג לְהִנָּזֵר בְּכָל הַתְּחוּמִים; הַלָּלוּ — כְּדֵי לְהַשִׂיג זֵר נוֹבֵל, אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּדֵי לְהַשִׂיג זֵר שֶׁלֹּא יִבֹּל. ^‎²⁶‏ לָכֵן אֲנִי רָץ לֹא כְּמִי שֶׁמְּגַשֵּׁשׁ בַּאֲפֵלָה, וַאֲנִי נֶאֱבָק לֹא כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בָּאֲוִיר, ^‎²⁷‏ אֶלָּא נוֹהֵג אֲנִי בִּקְשִׁיחוּת עִם גּוּפִי וּמְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל.

אחת הדרכים שבהן שליטי האימפריה הרומית שלטו בעמם הייתה באמצעות השקעה אדירה בבידור ובשׂעשועים. חלק מכך היו מרוצי הספורט. [2] לפיכך, נמעניו של שאול השליח הבינו היטב את הדוגמה.

כשאני צופה בתחרות ספורט, אני די מקנא בכושרם הספורטיבי של המתמודדים. עם זאת אני מבין שגוף שרירי לא קונים בחנות; הוא נבנה בהשקעה ובהתמדה באימוני כושר. כמאמר הפתגם – שום דבר טוב אינו בא בחינם.

מה מלמד שאול את הקורינתיים באמצעות האנלוגיה הזו?
א. כדי להיות מועמד לפרס עליך להשתתף במרוץ. לפיכך, הצטרף אליי לשירות הבשורה—כל אחד לפי הייעוד שקבע לו אלוהים—אך כולנו נקראים לחיות על פי מצוות ישוע בכל יום ובכל תחומי החיים.
ב. כל ספורטאי יודע שיש מאכלים והרגלים שעליו לוותר עליהם כדי לשמור על כושר. נדרשות משמעת וריסון עצמי: להימנע ממזיק ומעודף כדי להישאר כשיר למרוץ. כך גם בחיינו: יש דברים והרגלים שעלינו להסיר כי הם מכשול לעדות. עלינו לנצל את הזמן לגדילה רוחנית, לוודא שאנו בהתחברות משיחית ראויה ומועילה המעודדת התקדשות. לא פשוט להיפרד מהרגלים פסולים, אך כשם שספורטאי יודע שללא תזונה נכונה ואימונים לא ינצח, כך גם אנו חייבים לאמץ ריסון עצמי—רוחני ופיזי—כדי להתמיד מדי יום במרוץ הפצת הבשורה, הן בעדות חיינו והן בבישור בפועל: להתוודות על כל חטא, להשקיע בהתחברות משיחית ולהרבות בציות לדבר אלוהים.

ג. הספורטאי מתאמץ ומתחרה כדי לזכות בְּזֵר נֹבֵל—עטרת פרחים חולפת. ואילו כל מאמין המשתתף בשירות הבשורה, החי חיי עדות טהורים וקדושים לשם ישוע, נוטל חלק במרוץ ועתיד לקבל עטרת מאת האדון (טימ"ב ד 8; פטר"א א 4–5). המרוץ המשיחי אינו מול אחרים, אלא מול האתגרים האישיים שלנו—התמודדות עם פיתויים וחטאים לאורך החיים, ברוח ובגוף. כל ניצחון הנובע מתפילה, מריסון עצמי, מהתחברות משיחית נאותה ומציות, מחזק אותנו להוסיף ולרוץ עד להשלמה ללא דופי. הכול בכוחו ובשמו של ישוע—רק שלא נפרוש בדרך; הכול בכוח האדון כדי להשלים את המרוץ.

ד. אחד הדברים הנחוצים לספורטאי הוא יעד ברור למרוץ. הרץ אינו דוהר סתם במסלול עד שכוחותיו תמים; יש לו מטרה. מי שרץ ללא יעד יעצור מיד עם הופעת האי־נוחות הראשונה. כך גם אנו: איננו חיים בטוהר ובקדושה ללא תכלית; איננו סובלים למען שם ישוע לשווא; איננו מוותרים על זכויות ונוחות בלי יעד.

יש לנו דוגמה ומופת בישוע, ולחיים המשיחיים מטרה ברורה: להיות מוכנים בטוהר ובקדושה ליום שבו יקראנו אליו; לפאר את האדון ישוע על הישועה שהעניק לנו בדמו היקר והטהור; לחיות עימו בעולם חדש נטול חטא ולמלא את ייעוד בריאתנו—שירות המפאר את שם אלוהים.

בעוד שמרוץ הספורטאי עשוי להיות ספרינט קצר הדורש פרץ אנרגיה של דקות אחדות, או מרתון של שלוש שעות, הרי שמרוצו של המאמין נמשך מרגע ישועתו ועד השבת רוחו לאדון. למרוץ כזה נדרש מיקוד תכליתי ברור.

היכן אתה נמצא במרוץ החיים המשיחיים? אם אתה במרוץ—התמד וחזק את כל הכלים שהעניק לך אלוהים כדי להשלים אותו: תפילה, התחברות משיחית, לימוד הכתובים וציות.

אם בשלב מסוים פרשת מן המרוץ בשל חטא או מחמת חוסר בהירות בדבר הבשורה, פנה לאחד השמשים או הזקנים—נשמח לסייע.

סיכום:

א. שאול מוותר מרצונו על זכויותיו הלגיטימיות לקבלת תמיכה מן הקהילה, כדי שלא ייווצר כל מכשול לבשורה. לפיכך "שכרו" הוא עצם האפשרות לבשר בחינם וטוהר המניעים בשירות—נאמנות לאדון ללא צל של רדיפת בצע. שירותו לאדון בטוהר ובקדושה—זו תהילתו. האם גם את או אתה יכולים לומר משפט זה על חייכם המשיחיים? האם העדים לחייכם יכולים להעיד על תהילתכם למען שם המשיח?

ב. מתוך אהבת נפש האדם וטובת הבשורה נעשה שאול “הכול למען הכול”: ליהודים – כיהודי; לכפופים לתורה – ככפוף; לחסרי התורה – לא כחסרי תורת אלוהים, אלא ככפוף לתורת המשיח; ולחלשים – כחלש. ההתאמות הללו אינן פשרה מוסרית, אלא ויתור על חירויות אישיות כדי לשמור את דלת הבשורה פתוחה ולהושיע “לפחות כמה מהם”. את כל זאת עשה “בעבור הבשורה”, כדי להיות שותף מלא בפריה. האם הדברים הללו נכונים גם לגביך/לגבייך? ואם לא—מה את/ה עושה כדי לתקן?

ג. לבסוף, שאול מדמה את החיים המשיחיים למרוץ: תודה לאדון, אנו יודעים את תכלית חיינו ולאן אנו עתידים להגיע. בחסד אלוהים קיבלנו זכות עצומה—להיוושע ולהיקרא בני אלוהים. אנו גם יודעים שבסופו של המרוץ נחיה עם האדון לנצח ונשרת אותו בטוהר ובקדושה לעולמים. עם יעד כזה נוכל להתעודד ולהתחזק מדי יום, שלא לנשור מן המרוץ אלא לסיימו היטב.

[1] ראה גם אל הרומים י"ד, מעשי השליחים ט"ו

[2] Kyle, Donald G. Spectacles of Death in Ancient Rome (Routledge, 1998) – מתאר את תפקיד המשחקים והשעשועים ככלי פוליטי.

Futrell, Alison. The Roman Games: A Sourcebook (Blackwell, 2006) – כולל מקורות ראשוניים ומחקר על האופן שבו המשחקים שימשו ליצירת אחדות ושליטה.

Hopkins, Keith. Death and Renewal (Cambridge, 1983) – בוחן כיצד ההשקעה העצומה בבידור נועדה לשמר סדר חברתי.

Wiedemann, Thomas. Emperors and Gladiators (Routledge, 1992) – מתמקד בקשר בין השלטון הקיסרי למשחקים.

השקעה במשחקים, ובעיקר במרוצי סוסים וקרבות גלדיאטורים, הייתה חלק אינטגרלי ממדיניות השליטה של קיסרי רומא. הם סיפקו להמונים לחם ושעשועים כדי לשמור על יציבות פוליטית ולמנוע מרידות. הביטוי המפורסם של יובנאליס הוא העדות הספרותית הישירה ביותר לכך.