כותרת: כשהאהבה גוברת על הידע.
נושא מרכזי: החירות המשיחית איננה מטרה – אלא אמצעי. האהבה לזולת היא זו שמדריכה את אופן השימוש בחירות שהאדון מעניק.
בפרק ח' ממשיך שאול השליח להשיב על סדרת השאלות המעשיות שנשלחו אליו מבני הקהילה בקורינתוס (במיוחד בפרקים ז'–י"א).
סטפנס, פורטונטוס ואכייקוס (ט"ז 17) קיבלו לידיהם את השאלות מהקורינתיים, והם שהעבירו אותן לשאול כדי שיענה עליהן בחוכמת אלוהים.
יש לזכור כי קהילת קורינתוס הייתה קהילה צעירה מאוד – בת ארבע או חמש שנים בלבד – ורוב חבריה היו גויים, עובדי אלילים לשעבר שהושפעו עמוקות מהחברה ומן המשפחה האלילית שסבבה אותם. כמו רוב הגויים שחיו מחוץ לישראל באותה תקופה, גם הם היו חסרי היכרות עם תורת משה (התנ"ך) וחשופים להשפעות של תורות שקר ותרבות אלילית.
למרבה הצער, גם כיום – אלפיים שנה לאחר כתיבת איגרותיו של שאול השליח – קהילות משיחיות המחזיקות בידיהן את כתבי הקודש בשלמותם עדיין מתמודדות עם אותם אתגרים, מועדות לאותן מלכודות וחוטאות באותם חטאים. משום כך קיים צורך חיוני לשנן את הכתוב וללמד את הנושאים הללו שוב ושוב. המרכזיים שבהם הם: טוהר הבשורה, ברית הנישואין, טוהר מיני, אהבת אחים, שימוש ראוי במתנות הרוח, ערבות הדדית וסבלנות כלפי צעירים באמונה.
לאחר מבוא זה נפנה ללימוד פרק ח', ונראה כי החירות המשיחית איננה מטרה אלא אמצעי. בפרק זה נלמד כי ידיעה עמוקה על אלוהים וקשר חי עם האדון חייבים להתבטא באהבה והתחשבות בזולת, שהרי אהבת הזולת היא שמדריכה את אופן השימוש בחירות הרוחנית שהאדון העניק לנו – ובפרק זה, במיוחד בכל הנוגע לאכילת זבחי אלילים.
הבה נקרא הפסוקים:
1 בְּעִנְיַן זִבְחֵי אֱלִילִים, אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁלְּכֻלָּנוּ דַּעַת. דַּעַת מְבִיאָה לִידֵי גַּאֲוָה, אַךְ הָאַהֲבָה בּוֹנָה. 2 מִי שֶׁסָּבוּר כִּי הוּא יוֹדֵעַ דְּבַר מָה, עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת. 3 אֲבָל מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים, הוּא יָדוּעַ לֵאלֹהִים. 4 וּבְכֵן בְּנוֹגֵעַ לַאֲכִילַת זִבְחֵי אֱלִילִים, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי אֵין מַמָּשׁוּת לֶאֱלִיל בָּעוֹלָם וְכִי אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא אֶחָד. 5 וְגַם אִם יֵשׁ הַקְּרוּיִים ”אֵלִים“, אִם בַּשָּׁמַיִם וְאִם בָּאָרֶץ, — כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ אֵלִים רַבִּים וַאֲדוֹנִים רַבִּים – 6 הֲרֵי לָנוּ יֵשׁ אֱלֹהִים אֶחָד, הָאָב אֲשֶׁר הַכֹּל מִמֶּנּוּ וַאֲנַחְנוּ לְמַעֲנוֹ; וְאָדוֹן אֶחָד, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הַכֹּל דַּרְכּוֹ וְדַרְכּוֹ אֲנַחְנוּ מִתְקַיְּמִים.
7 אַךְ לֹא הַכֹּל יוֹדְעִים זֹאת. יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁעֲדַיִן רְגִילִים לֶאֱלִיל וְאוֹכְלִים אֶת הַמַּאֲכָל כְּאִלּוּ הוּא זֶבַח לֶאֱלִיל, וּמֵאַחַר שֶׁמַּצְפּוּנָם חַלָּשׁ הֲרֵי שֶׁהוּא נִטְמָא. 8 אוּלָם הַמַּאֲכָל לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לֵאלֹהִים. אִם לֹא נֹאכַל לֹא נַפְסִיד, וְאִם נֹאכַל לֹא נַשִׂיג יִתְרוֹן. 9 אֲבָל הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה רְשׁוּתְכֶם זוֹ מִכְשׁוֹל לַחַלָּשִׁים; 10 שֶׁכֵּן אִם יִרְאוּ אוֹתְךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לְךָ הַדַּעַת, מֵסֵב בְּבֵית אֱלִילִים, כְּלוּם לֹא יְעוֹדֵד הַדָּבָר אֶת בַּעַל הַמַּצְפּוּן הַחַלָּשׁ לֶאֱכֹל זִבְחֵי אֱלִילִים? 11 וּבִגְלַל הַדַּעַת שֶׁלְּךָ יֵהָרֵס הָאָח הַחַלָּשׁ שֶׁלְּמַעֲנוֹ מֵת הַמָּשִׁיחַ. 12 אִם כָּךְ תֶּחֶטְאוּ לַאֲחֵיכֶם וְתִפְגְּעוּ בְּמַצְפּוּנָם הַחַלָּשׁ — לַמָּשִׁיחַ אַתֶּם חוֹטְאִים. 13 לָכֵן אִם מַאֲכָל הוּא מִכְשׁוֹל לְאָחִי, לֹא אֹכַל בָּשָׂר לְעוֹלָם לְמַעַן לֹא אַכְשִׁיל אֶת אָחִי."
חלוקה רעיונית:
- ידע מול אהבה: הידע מנפח, אך האהבה בונה. (פ. 1–3)
- אמת תיאולוגית: אין אלוהים מבלעדי אחד (פ. 4-6).
- אחריות רוחנית של הבוגר (פ. 7-13).
- ידע מול אהבה: הידע מנפח, אך האהבה בונה. (פ. 1–3)
1 בְּעִנְיַן זִבְחֵי אֱלִילִים, אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁלְּכֻלָּנוּ דַּעַת. דַּעַת מְבִיאָה לִידֵי גַּאֲוָה, אַךְ הָאַהֲבָה בּוֹנָה. 2 מִי שֶׁסָּבוּר כִּי הוּא יוֹדֵעַ דְּבַר מָה, עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת. 3 אֲבָל מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים, הוּא יָדוּעַ לֵאלֹהִים.
בקהילת קורינתוס שררה אווירה של תחרותיות, גאווה רוחנית וחוסר רגישות הדדית. חלק מבני הקהילה התפארו בידיעתם ובחירותם המשיחית, אך תוך כדי כך רמסו את מצפונם של אחים חלשים באמונה.
לכן, כבר בפרק ח' מתחיל שאול השליח לעמת את הקהילה עם ערך שהלך ונשחק בתוכה – ערך האהבה. לא במקרה הקדיש שאול פרק שלם (פרק י"ג) כדי להבהיר מהי אהבה ומהי חשיבותה. הוא מדגיש כי הידע לבדו "מנפח", אך האהבה היא זו שבונה. במילים אחרות, הידיעה התיאולוגית אינה נועדה לרומם את האדם בעיני עצמו, אלא לבנות את רעהו ברוח.
בגרות רוחנית חייבת להתבטא בעידוד, בעזרה, בנחמה ובחיזוק האח או האחות מבחינה רוחנית – ולא בהשפלה, דיכוי, תחרות או הקטנה. במילים פשוטות: בגרות רוחנית אמיתית מוכרחה להתבטא במעשי אהבה כלפי הזולת.
הבעיה שעלתה – אכילת בשר זבחי אלילים – שימשה כבוחן לחוסר הרגישות וחוסר האהבה ששררו בקהילה. ובכן, מה היה העניין באכילת זבחי האלילים? מדוע הפך הדבר למכשול עבור אחים ואחיות בקהילה בקורינתוס?
הסיבה נעוצה בכך שקורינתוס הייתה עיר רוויית פולחן אלילי, ורוב הבשר שנמכר בשווקים היה כזה שהוקרב תחילה באחד מהמקדשים.[1]
חלק מן המאמינים, ובמיוחד אלו שזה מקרוב באו מן האלילות, התקשו להפריד בין אכילת הבשר לבין עבודת אלילים ממש. לעומתם, אחרים – אשר נחשבו לבוגרים מבחינה רוחנית – ראו באכילה זו פעולה ניטרלית, ואפילו הוכחה לידע רוחני נאור ולבגרות רוחנית: הרי "אין ממשות לאלילים" ו"לא כל דבר הוא טמא בפני עצמו".
אלא ששאול אינו מסתפק בדיון עיוני בסוגיה. הוא פונה ישירות אל שורש הבעיה: לא השאלה אם יש רשות, אלא אם יש אהבה. האם החירות הרוחנית שלי פוגעת באח או באחות בקהילה? האם אני נכון לוותר על זכותי למען אח או אחות שאינם בוגרים מבחינה רוחנית?
המוקד בדבריו איננו הידע כשלעצמו, אלא הדרך שבה ידע זה מיושם בקהילה. "הידע מנפח, אך האהבה בונה" (פס' 1). שאול השליח חפץ שכל בני הקהילה ירבו בידע תיאולוגי – אדרבה (קולוסים א 9; ג 10) – אך ידע שמוביל להתנשאות ולהתעלמות מן האח החלש הוא ידע חסר ערך רוחני, ואף מסוכן. לעומת זאת, אהבה המביאה לוויתור עצמי למען בניינו של הזולת – זו ההוכחה לבגרות רוחנית אמיתית.
יישום:
כעת נביא את המסר אלינו הביתה.
כתבי הקודש מלמדים אותנו שבהקמת הברית החדשה, פג תוקפן של מצוות הכשרות, חגים וכדומה (מעשי השליחים י, אל הקולוסים ב 16-17, אל הגלטים ג 23-25, ד 8-11 ועוד). רובנו מבינים ששמירת מועדים וכשרות היא חלק מהחירות הרוחנית שלנו אך אינם בגדר חובה.
אך, כיצד מרגיש יהודי דתי שזה מקרוב נושע? האם כל נושע צעיר מרגיש מיד בנוח ומצפונו שקט לאכול אוכל שאינו כשר? האם כל נושע מרקע חרדי עולה מיד לרכב בשבת בדרכו אל הקהילה? האם כל מאמין חדש מיישם בבת אחת את חירותו הרוחנית באכילת לחם בפסח?
כיצד המאמין החדש מרגיש במצב זה? כיצד הוא נראה בעיני משפחתו ומכריו? מבחינתם – הוא כופר. הלחץ החברתי שהוא חווה איננו פשוט כלל. גם אם בשכלו הוא מבין את חירותו בישוע, לעיתים נדרש זמן רב עד שמצפונו מאפשר לו לחוות בפועל את החירות הזו.
האם בעיני אלוהים נחשב מאמין כזה לילד פחות ערך ממני או ממך? ודאי שלא. אך כיצד אלוהים מצפה ממני וממך – אנו שלעתים מחשיבים את עצמנו לבוגרים יותר מבחינה רוחנית – לחיות ולנהוג במחיצתו? הידע התיאולוגי שלנו חייב להתבטא באהבה חכמה כלפי האחים והאחיות באמונה: לא בתחרות, אלא בעזרה, בעידוד, בתמיכה ובחינוך.
לכן, בארוחות המשותפות הציבוריות בקהילה אנו מבקשים שלא להביא מאכלים הכוללים חזיר או פירות ים. מדוע? מתוך התחשבות באחים ואחיות שעבורם מאכלים אלו עלולים להוות מכשול. אני חי בתוך עמי, והדבר החשוב לי יותר מחירותי האישית הוא שלא אהיה למכשול לאחר בדרך שבה אני מבטא את חירותי במשיח ישוע. השאלה שכל אחד מאתנו צריך לשאול היא: האם הבוחנים את חיי יכולים להעיד שאני אוהב את אחי יותר משאני חפץ ליהנות מחירותי הרוחנית בכל הנוגע לאכילה ולחגיגת מועדי יהוה?
התשובה המלאה והנפלאה כתובה בפרק י' מפסוק 23 עד פרק י"א 1: [ראה גם אל הרומים י"ד). אני אקרא פסוקים נבחרים.
23 הַכֹּל מֻתָּר, אַךְ לֹא הַכֹּל מוֹעִיל; הַכֹּל מֻתָּר, אַךְ לֹא הַכֹּל בּוֹנֶה. 24 אִישׁ אַל יְבַקֵּשׁ אֶת טוֹבַת עַצְמוֹ אֶלָּא אֶת טוֹבַת זוּלָתוֹ. 25 אִכְלוּ כָּל מַה שֶּׁנִּמְכָּר בַּשּׁוּק וְאַל תִּשְׁאֲלוּ שׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁל מַצְפּוּן, 26 כִּי לַיהוה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ…
31 וּבְכֵן אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ – עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים. 32 אַל תִּהְיוּ מִכְשׁוֹל לֹא לַיְּהוּדִים וְלֹא לַגּוֹיִם וְלֹא לִקְהִלַּת אֱלֹהִים, 33 כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת רָצוּי לְכֻלָּם בְּכָל דָּבָר וְאֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ אֶת טוֹבָתִי אֲנִי, אֶלָּא אֶת טוֹבַת הָרַבִּים לְמַעַן יִוָּשְׁעוּ.
- אמת תיאולוגית: אין אלוהים מבלעדי אחד (פ. 4-7).
4 וּבְכֵן בְּנוֹגֵעַ לַאֲכִילַת זִבְחֵי אֱלִילִים, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי אֵין מַמָּשׁוּת לֶאֱלִיל בָּעוֹלָם וְכִי אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא אֶחָד. 5 וְגַם אִם יֵשׁ הַקְּרוּיִים ”אֵלִים“, אִם בַּשָּׁמַיִם וְאִם בָּאָרֶץ, – כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ אֵלִים רַבִּים וַאֲדוֹנִים רַבִּים – 6 הֲרֵי לָנוּ יֵשׁ אֱלֹהִים אֶחָד, הָאָב אֲשֶׁר הַכֹּל מִמֶּנּוּ וַאֲנַחְנוּ לְמַעֲנוֹ; וְאָדוֹן אֶחָד, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הַכֹּל דַּרְכּוֹ וְדַרְכּוֹ אֲנַחְנוּ מִתְקַיְּמִים. 7 אַךְ לֹא הַכֹּל יוֹדְעִים זֹאת. יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁעֲדַיִן רְגִילִים לֶאֱלִיל וְאוֹכְלִים אֶת הַמַּאֲכָל כְּאִלּוּ הוּא זֶבַח לֶאֱלִיל, וּמֵאַחַר שֶׁמַּצְפּוּנָם חַלָּשׁ הֲרֵי שֶׁהוּא נִטְמָא.
בפסוקים 4–6 מסביר שאול השליח את ההיבט התיאולוגי שעמד לנגד עיניהם של המאמינים הבוגרים.
יש אלוהים אחד! אין אלילים במציאות. לא קיימת בשמים "מחלקת אלילים". כל רעיון האלילות מתקיים רק בתודעת הלא-נושעים או במחשבתם של החלשים באמונה (ראה תהילים קט"ו 4–7). אין בשמים ממלכה של הבעל או של אלילים אחרים – כל אלה קיימים רק בדמיונם של חסרי הבנה רוחנית.
לכן, בעיני המאמינים הבוגרים, רכישת בשר שנשחט כזבח לאלילים הייתה פעולה ניטרלית לחלוטין. הם ראו בבשר – בשר ותו לא, ולא ייחסו לו כל משמעות דתית. מבחינה תיאולוגית צדקו ב־100%. אך מכיוון שהקהילה מורכבת מאיברים רבים, שכל אחד מהם ברמה שונה של בשלות רוחנית ובא מרקע אחר, מוטלת על הבוגרים האחריות לנהוג ברגישות ולפעול באופן שלא יהווה מכשול לחלשים באמונה.
צעירים באמונה או חלשים ברוח – אלו שבאו בעברם מתוך עולם האלילות – חוו את אכילת הבשר כמשהו המחזיר אותם לחייהם הקודמים, ואף כמעין שותפות בעבודת אלילים. מצפונם הוכה. שאול אינו מותח ביקורת על נכונותם התיאולוגית של הבוגרים, אלא על חוסר אהבתם וחוסר רגישותם למצפונם של האחים החלשים, שעלולים בהשפעת דוגמתם לנהוג בניגוד למצפונם ולהיכשל.
מסיבה זו שאול השליח פותח את פרק ח במילים: "דַּעַת מְבִיאָה לִידֵי גַּאֲוָה, אַךְ הָאַהֲבָה בּוֹנָה."
נשאלת אם כן שאלה אסטרטגית:
האם על גוף המשיח להיצמד תמיד לרמתו של האיבר החלש ביותר בקהילה? חס וחלילה! שאול אינו מלמד את הקהילה להישאר ברמה רוחנית נמוכה, אלא להמשיך לצעוד יחד לבגרות רוחנית – בקצב שבו כל האיברים צועדים קדימה מבלי להשאיר מאחור איש בשל חוסר רגישות או חוסר אהבה. הבגרות הרוחנית של הקהילה אינה נמדדת רק על פי מדד הידע התיאולוגי, אלא גם – ובעיקר – על פי מדד האהבה והרגישות ההדדית בין כל אבריה.
יחד עם זאת, כפי שנדרש מהבוגרים באמונה להתחשב בחלשים, כך נדרש מהבוגרים פחות מבחינה רוחנית לשאוף לגדול באמונה.
באופן סמלי אתאר זאת כך: אף אחד מאיתנו אינו רשאי להישאר שנים רבות בכיתה א.
אחריות רוחנית של הבוגר (פ. 8-13).
8 אוּלָם הַמַּאֲכָל לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לֵאלֹהִים. אִם לֹא נֹאכַל לֹא נַפְסִיד, וְאִם נֹאכַל לֹא נַשִׂיג יִתְרוֹן. 9 אֲבָל הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה רְשׁוּתְכֶם זוֹ מִכְשׁוֹל לַחַלָּשִׁים; 10 שֶׁכֵּן אִם יִרְאוּ אוֹתְךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לְךָ הַדַּעַת, מֵסֵב בְּבֵית אֱלִילִים, כְּלוּם לֹא יְעוֹדֵד הַדָּבָר אֶת בַּעַל הַמַּצְפּוּן הַחַלָּשׁ לֶאֱכֹל זִבְחֵי אֱלִילִים? 11 וּבִגְלַל הַדַּעַת שֶׁלְּךָ יֵהָרֵס הָאָח הַחַלָּשׁ שֶׁלְּמַעֲנוֹ מֵת הַמָּשִׁיחַ. 12 אִם כָּךְ תֶּחֶטְאוּ לַאֲחֵיכֶם וְתִפְגְּעוּ בְּמַצְפּוּנָם הַחַלָּשׁ — לַמָּשִׁיחַ אַתֶּם חוֹטְאִים. 13 לָכֵן אִם מַאֲכָל הוּא מִכְשׁוֹל לְאָחִי, לֹא אֹכַל בָּשָׂר לְעוֹלָם לְמַעַן לֹא אַכְשִׁיל אֶת אָחִי."
בפסוקים 8–13 מעמיד שאול השליח את העיקר במקום הנכון: האוכל איננו מוקד חיינו המשיחיים. אלוהים אינו מודד את ישועתנו או את רמתנו הרוחנית על פי מה שנכנס לפינו, אלא על פי אמונתנו וביטחוננו בישוע המשיח כאדון וכמושיע מכפר חטאים, ועל פי ציותנו באהבה לרצונו הכתוב בכתבי הקודש.
חזון פטרוס במעשי השליחים י' 10–16 (וכן פס' 28) מלמד שפטרוס נצטווה לאכול מאכלים שנחשבו "טמאים", כדי להבין שעליו ללכת ולבשר גם לגויים. כך גם ישוע הדגיש במרקוס ז 15, ושאול באיגרת הראשונה לטימותיאוס ד 4, כי האוכל הפיזי איננו המדד לקרבתנו לאלוהים. בשום מקום לא ציין האדון ישוע סוג אוכל פיזי המיועד למאמינים או כזה שחייהם תלויים בו.
האוכל הפיזי הוא אמצעי בלבד – כלי שניתן לנו כדי להזין את הגוף, למען נוכל למלא את תכלית בריאתו. כשם שבנזין או סולר משמשים להנעת רכב ולא למטרה אחרת, כך גם המזון נועד לקיים את הגוף. האזהרה היחידה היא שלא נפריז באכילה או בשתייה עד כדי פגיעה בגופנו או בעדותנו.
ישוע עצמו הבהיר בבשורת יוחנן ד 34 מהו המזון האמיתי המקרב אותנו לאלוהים: "מאכלי הוא לעשות את רצון שולחי ולהשלים את פועלו" (ראה גם יוחנן ו 27). את המזון הזה מצווים אנו לאכול יום יום, שעה שעה.
רצון האדון מפורש בכתבי הקודש: להביא אנשים לישועה, להפיץ את הבשורה, לדאוג לעניים בקרבנו, ולהיות שגרירים נאמנים – אור לעולם, איגרת כתובה של אלוהים הנראית ונקראת על ידי כל אדם (מתי כ"ח 18–20; מתי ו 13–15; קור"ב ג 1–3; ה 20).
אך דבר אלוהים מציב גבול ברור בכל הנוגע לאוכל: בפסוק 9 נאמר כי אסור לנו לאכול מזון העלול להיות למכשול לאדם אחר, שהאוכל הזה מהווה עבורו רגישות רוחנית.
למה הכוונה? חלק מהמאמינים בקהילה בקורינתוס באו מרקע אלילי. הם גדלו בתוך מערכת של מקדשים אליליים שבהם הוקרבו החיות לאלילים, וכל מי שאכל מן הבשר שהוקרב נתפס בעיני החברה כמי שמביע שייכות וכבוד לאותו אליל. מבחינתם, לאלילים עדיין הייתה משמעות ממשית.
אם אני אוכל בשר שהוקרב לאליל בנוכחות מאמין שממשיך להתמודד עם זיכרונות קשים כאלה, אני עלול לגרום לו לחשוב שאני עצמי מכבד את אותו אליל. למשל: אם אשתתף בחתונה של בני דת אחרת, ויוגש לי בשר שהוקרב בפירוש לאליל, אעדיף לדחות בעדינות את המנה ולא לאכול ממנה. מדוע? מפני שאם אוכל, תיראה אכילתי כהבעת כבוד לאותו אליל, ומאמין חלש הרואה זאת עלול לחשוב שאני שותף בעבודת אלילים.
באופן אישי אני חופשי לאכול כל דבר, כי אין אליל במציאות. אך כאשר חירותי פוגעת במצפונו של אח חלש, אני נדרש לעצור. לכן מה עושים? נמנעים מאכילת אותה מנה, מתוך דאגה לעדות ולאח החלש. החירות הרוחנית שלי איננה נועדה לפגוע בזולת, אלא להיבנות יחד איתו. את החירות הקולינרית שלי אוכל לממש בפרטיות או בחברת אחים ואחיות שחולקים עמי את אותה הבנה רוחנית.
להלן דוגמא אישית מחיי:
באירוע משפחתי הוזמנו אורחים רבים, וביניהם גם אורח שבמקצועו האומנותי היהDrag Qwin. שוחחנו על האמונה, והוא הזמין אותי כאורח אישי להופעה. הודיתי לו מקרב לב, אך הסברתי כי כרועה קהילה נוכחותי באירוע מסוג זה עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה או הסכמה, ועלולה לפגוע באחרים או להיות להם למכשול. ביקשתי את סליחתו, והבהרתי שאשמח להיפגש עמו אישית בכל מקום אחר.
שאול לימד את העיקרון שהצגתי גם בפרק י' בפסוקים 27-33:
27 אִם יַזְמִינְכֶם אִישׁ בִּלְתִּי מַאֲמִין וּרְצוֹנְכֶם לָלֶכֶת אֵלָיו, אִכְלוּ כָּל מַה שֶּׁיֻּגַּשׁ לָכֶם וְאַל תִּשְׁאֲלוּ שׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁל מַצְפּוּן. 28 אֲבָל אִם מִישֶׁהוּ יֹאמַר לָכֶם: ”זֶה נִזְבַּח לֶאֱלִיל“, אַל תֹּאכְלוּ לְמַעַן הָאִישׁ שֶׁהוֹדִיעַ לָכֶם וּלְמַעַן הַמַּצְפּוּן. 29 מַצְפּוּן, אֲנִי אוֹמֵר — לֹא זֶה שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁל הָאַחֵר, שֶׁכֵּן לָמָּה שֶׁתִּשָּׁפֵט חֵרוּתִי עַל־יְדֵי מַצְפּוּנוֹ שֶׁל אַחֵר? 30 אִם אֲנִי מְבָרֵךְ וְאוֹכֵל לָמָּה שֶׁיְּדֻבַּר בִּי רָעוֹת בִּגְלַל מַה שֶּׁאֲנִי מְבָרֵךְ עָלָיו? 31 וּבְכֵן אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ — עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים. 32 אַל תִּהְיוּ מִכְשׁוֹל לֹא לַיְּהוּדִים וְלֹא לַגּוֹיִם וְלֹא לִקְהִלַּת אֱלֹהִים, 33 כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת רָצוּי לְכֻלָּם בְּכָל דָּבָר וְאֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ אֶת טוֹבָתִי אֲנִי, אֶלָּא אֶת טוֹבַת הָרַבִּים לְמַעַן יִוָּשְׁעוּ.
11:1 לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אֲנִי הוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹת הַמָּשִׁיחַ.
עלינו לזכור כי הקהילה דומה לבית ספר. ישנן כיתות לכל קבוצת גיל, והתלמידים מתבגרים בקצב שלהם ועולים מכיתה לכיתה באופן הדרגתי. הקפצה של ילד מכיתה א' ישירות לכיתה ה' עלולה להרוס אותו; כך גם בתחום הרוחני – אין להאיץ באחים צעירים באמונה מעבר ליכולתם.
לפיכך, הבגרות הרוחנית שלנו חייבת להתבטא בהתחשבות כלפיהם, גם אם פירושה ויתור על חירותנו הקולינרית כאשר היא עלולה להוות להם מכשול. אנו החיים בישראל, בתוך העם היהודי, מבינים עד כמה פסוקים אלו רלוונטיים. האם נזמין מאמין חדש מרקע חרדי לארוחה שאינה כשרה? האם נושיב אותו בסדר פסח עם פיתות?
מעשים כאלה יחשפו את חוסר רגישותנו וחוסר אהבתנו כלפיו, ויהוו פגיעה קשה באמונתו. עלינו לזכור כי חטא נגד אח צעיר באמונה איננו רק חטא נגדו, אלא חטא נגד האדון ישוע עצמו. אוי למי שיהיה למכשול לאח או לאחות צעירים באמונה.
13 לָכֵן אִם מַאֲכָל הוּא מִכְשׁוֹל לְאָחִי, לֹא אֹכַל בָּשָׂר לְעוֹלָם לְמַעַן לֹא אַכְשִׁיל אֶת אָחִי."
סיכום:
א. האיגרת מזכירה לנו שהידע חשוב – אך האהבה גדולה ממנו. החירות המשיחית איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לבנות את הזולת.
אהובים: האם האופן שבו את או אתה מיישמים את חירותכם נובע מאהבה המקדימה את טובת האחר? בקשו מן האדון לב להצנע, לוותר כשצריך, ולבנות.
ב. האמת התיאולוגית ברורה: יש אלוהים אחד ואדון אחד, לפיכך אין ממשות לאלילים. אבל לא כל אחד נמצא באותה נקודת בשלות. אנשים שונים זקוקים לרגישות שונה.
אהובים: היכן את או אתה נקראים להאט את הקצב, להסביר בסבלנות, ולהגן על מצפון רך יותר משלכם? בחרו במעשה שמחזק אמונה ולא דוחק אותה.
ג. שאול השליח קובע עיקרון חריף: אם מזון מכשיל אח – הוא מוותר עליו. כך נראית אהבה הקרבתית המעמידה עדות וישועה מעל נוחות אישית.
על מה תוותרי השבוע כדי שלא להוות מכשול, ולכבד את האל בכול? קבעי החלטה מעשית אחת, בבית, בקהילה או בסעודה, שבונה את האח לפני שמגשימה את חירותך.
כמו בכל אירוע או התחברות של קהל, תמיד חשוב שיהיה בנמצא המבוגר האחראי. האם זה אתה?
נספח לפרק ח:
א. רקע היסטורי: האם כל בשר בשוק היה "זבח לאלילים"?
בתרבות היוונית-רומית במאה הראשונה לספירה, רוב בעלי החיים שנשחטו לא נשחטו סתם כך למאכל – אלא הוקרבו במסגרת טקסים דתיים באחד ממקדשי הפולחן הרבים, כחלק מקורבנות לאלים פגאניים.
לאחר הקרבת הקורבן:
- חלק מהחיה נשרף על המזבח לאל (לעיתים הראש, השומן או חלקים מסוימים).
- חלק נמסר לכהנים של המקדש – בתמורה לעבודתם.
- והחלק הנותר נמכר לשימוש פרטי או הוגש בסעודות מקדשיות.
רבים מבין הנתחים שלא נצרכו בטקסים הדתיים נמכרו ב"שוק הבשר" (מיוונית: μακέλλιον), כלומר, שוק ציבורי שממנו קנו אזרחים בשר.
לכן, רוב הבשר שנמכר בשוק – בפרט בקורינתוס, עיר עם מקדשים רבים ותרבות פוליתאיסטית בולטת – היה במקור חלק מקורבן שהוקרב לאל פגאני.
במילים אחרות: לא כל בשר שנמכר בשוק היה בהכרח זבח, אך רוב הבשר שכן נמכר היה ככל הנראה קשור באופן ישיר או עקיף לטקסי זבח. קשה היה לוודא אחרת.
משנה, עבודה זרה ב׳: ג–ד
המשנה דנה בשאלה אם מותר לקנות בשר מגוי בשוק, כאשר אין ודאות אם זה בשר זבח:
"אין שוחטין בהמה לגוי אלא אם כן ידוע שלא לשם עבודה זרה…"
"הנכנס לעיר ומצא בשר – אם רוב העיר גויים, אסור, ואם רוב יהודים – מותר."
זה משקף בדיוק את אותה דילמה של חוסר ודאות.
Plutarch. Moralia, Volume II: De superstitione and Other Works. Translated by F. C. Babbitt. Loeb Classical Library 222. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1928. (§§ 164A–171F).
Lucian of Samosata. De sacrificiis (On Sacrifices). In Lucian, Volume III, translated by A. M. Harmon. Loeb Classical Library 130. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1915. (§§ 12–13).
Pliny the Younger. Epistulae, Book 10, Letter 96. In Pliny, Letters, Volume II, translated by Betty Radice. Loeb Classical Library 59. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1969.
Corinth Inscriptions.
-
- Kent, J. H. The Inscriptions, 1896–1926. Corinth, Vol. VIII.2. Princeton: American School of Classical Studies at Athens, 1936. (nos. 124–125).
- Kent, J. H. The Inscriptions, 1926–1950. Corinth, Vol. VIII.3. Princeton: American School of Classical Studies at Athens, 1966. (no. 321).
[1] ראה נספח לשיעור.