ראשונה לקורינתים פרק ו׳

ראשונה לקורינתיים פרק ו 1-11

המאבק על טוהר הקהילה – המשך

כותרת: יישוב מחלוקות בין מאמינים – עדות לקדושת הקהילה

הבה נרענן את זיכרוננו: שאול השליח כתב את האיגרת הראשונה לקורינתיים בתגובה לשאלות שהופנו אליו על ידי המאמינים בקהילה בקורינתוס. קהילת קורינתוס הייתה קהילה צעירה מאוד, בת כארבע שנים בלבד, דבר שהתבטא באופן ברור בגילויי חוסר הבגרות של רבים מחבריה.

שאול השליח מוכיח את הקורינתיים על פילוגים, יהירות, זנות, קנאה, נקמנות ועל רצונם להידמות לעולם, במקום לאמץ את הבשורה ולהתאים את אורחות חייהם לדרכו של ישוע המשיח.

התנהגותם של המאמינים בקורינתוס עומדת בניגוד מוחלט לתכלית חייהם כתלמידיו של ישוע. במקום להפיץ את אור הבשורה ולהציג בחייהם האישיים דוגמה של אדם נושע, בריאה חדשה במשיח, הם ממשיכים להתנהג כפי שנהגו קודם להיכרותם עם האדון ישוע. באופן זה הם למעשה מכבים את אור הבשורה.

שאול השליח מפציר בקורינתיים לבער מתוכם את "השאור הישן", דהיינו את האדם הישן, ולחיות כאנשים חדשים ההולמים את מעמדם כבריאה חדשה בכוחה של רוח הקודש.

שאול מעודד את המאמינים בקורינתוס לפעול בנחישות לשמירת טוהר הקהילה, ולתקן את העדות השלילית הנגרמת בעקבות התנהגותם הלקויה של חלק מחבריה. כל זאת ניתן לעשות באמצעות הכלים הרוחניים וההנחיות הברורות שהעניק לנו האדון בדברו.

בפרק ו' מתאר שאול מצב חמור שבו המאמינים תובעים איש את רעהו בפני בתי דין אזרחיים, המנוהלים על ידי עובדי אלילים, במקום ליישב את מחלוקותיהם בתוך הקהילה בהתאם להדרכת דבר אלוהים.

מעשים אלו מעידים על חוסר בגרותם הרוחנית של הקורינתיים ועל היעדר אמונתם בהנהגת הקהילה ובסמכותו של האדון ישוע עצמו. יתרה מכך, הם גורמים לזלזול בשמו של המשיח, מחלישים את כוח הבשורה ומערערים על סמכות כתבי הקודש.

שאול מדגיש שדבריו אינם בגדר המלצה בלבד, אלא גם אזהרה חמורה. אלו הדוחים את הנחייתו של השליח מבטאים למעשה חוסר אמונה, ולפיכך צפויים לעונש החמור ביותר – ניתוק נצחי מאלוהים.

רבותיי, אף על פי שמילותיו של שאול השליח נכתבו לפני כאלפיים שנים, הן עדיין מעשיות, רלוונטיות וחיוניות ביותר עבורנו היום – הן כהדרכה לחיים והן כאזהרה מפני סטייה מהאמת.

חלוקת פרק ו': המאבק על טוהרת הקהילה

כיצד ראוי לפתור מחלוקות בין הנושעים? פסוקים 1–3
אל מי פנו בני הקהילה כדי לפתור את מחלוקותיהם? פסוקים 4–6
מהו הפתרון הנעלה למחלוקות בקרב הנושעים? פסוקים 7–11
א. הפקידו את הבעיה לרגלי האדון – בטחו בו (פסוק 7)
ב. הוכיחו במעשיכם שאתם אכן בריאה חדשה (פסוקים 8–11)

הבה נקרא את פרק ו 1-11:
¹‏ ‏הַאִם מֵעֵז אִישׁ מִכֶּם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּבָר נֶגֶד רֵעֵהוּ, לְהָבִיא אֶת מִשְׁפָּטוֹ לִפְנֵי הָרְשָׁעִים וְלֹא לִפְנֵי הַקְּדוֹשִׁים? ^‎²‏ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהַקְּדוֹשִׁים יִשְׁפְּטוּ אֶת הָעוֹלָם? וְאִם אֶת הָעוֹלָם תִּשְׁפְּטוּ, כֵּיצַד אֵינְכֶם מְסֻגָּלִים לִשְׁפֹּט בָּעִנְיָנִים הַפְּעוּטִים בְּיוֹתֵר? ^‎³‏ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁאֲנַחְנוּ נִשְׁפֹּט מַלְאָכִים? כָּל שֶׁכֵּן דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לְחַיֵּי יוֹם יוֹם! ^‎⁴‏ וְהִנֵּה כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיכֶם עִנְיָנִים שֶׁל חַיֵּי יוֹם יוֹם, דַּוְקָא אֶת הַנִּקְלִים בְּעֵינֵי הַקְּהִלָּה אַתֶּם מוֹשִׁיבִים לְשׁוֹפְטִים. ^‎⁵‏ אֲנִי אוֹמֵר זֹאת לְבָשְׁתְּכֶם. וְכִי אֵין בָּכֶם שׁוּם חָכָם שֶׁיָּכוֹל לִשְׁפֹּט בֵּין אִישׁ לְאָחִיו? ^‎⁶‏ בִּמְקוֹם זֹאת אָח נִשְׁפָּט עִם אָחִיו, וְזֹאת לִפְנֵי בִּלְתִּי מַאֲמִינִים! ^‎⁷‏ בִּכְלָל, בְּעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁאַתֶּם תּוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה לְמִשְׁפָּט, כְּבָר הִפְסַדְתֶּם. מַדּוּעַ לֹא תְּבַכְּרוּ לִהְיוֹת מְקֻפָּחִים? מַדּוּעַ לֹא תְּבַכְּרוּ לִהְיוֹת נֶעֱשָׁקִים? ^‎⁸‏ וְאוּלָם אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם עוֹשִׂים עָוֶל וְעוֹשְׁקִים, וְלַאֲחֵיכֶם אַתֶּם עוֹשִׂים זֹאת! ^‎⁹‏ אוֹ שֶׁמָּא אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי עוֹשֵׂי עָוֶל לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים? אַל תִּטְעוּ; לֹא זוֹנִים וְלֹא עוֹבְדֵי אֱלִילִים, לֹא מְנָאֲפִים וְלֹא עוֹשֵׂי זִמָּה וְלֹא יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר, ^‎¹⁰‏ לֹא גַּנָּבִים וְלֹא חַמְדָנִים, לֹא סוֹבְאִים וְלֹא מְגַדְּפִים וְלֹא חוֹמְסִים יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. ^‎¹¹‏ וְכָאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם, אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחַ אֱלֹהֵינוּ.

כיצד ראוי לפתור מחלוקות בין הנושעים? פסוקים 1–3

¹‏ ‏הַאִם מֵעֵז אִישׁ מִכֶּם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּבָר נֶגֶד רֵעֵהוּ, לְהָבִיא אֶת מִשְׁפָּטוֹ לִפְנֵי הָרְשָׁעִים וְלֹא לִפְנֵי הַקְּדוֹשִׁים? ^‎²‏ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהַקְּדוֹשִׁים יִשְׁפְּטוּ אֶת הָעוֹלָם? וְאִם אֶת הָעוֹלָם תִּשְׁפְּטוּ, כֵּיצַד אֵינְכֶם מְסֻגָּלִים לִשְׁפֹּט בָּעִנְיָנִים הַפְּעוּטִים בְּיוֹתֵר? ^‎³‏ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁאֲנַחְנוּ נִשְׁפֹּט מַלְאָכִים? כָּל שֶׁכֵּן דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לְחַיֵּי יוֹם יוֹם!

שאול השליח מציג בעיה נוספת שתפחה לממדים משמעותיים בקהילה בקורינתוס. מחלוקות ועימותים הם דבר שכיח ומצוי בכל קהילה, אך במקרה זה, חברי הקהילה מיהרו להביא את מחלוקותיהם בפני בתי דין ציבוריים המנוהלים על ידי אנשים בלתי מאמינים, עובדי אלילים.

בפסוק 1 מבהיר שאול כי אין זה ראוי ואף לא הגיוני שמחלוקת בין מאמינים בישוע תובא לפני בית דין ציבורי. מדוע? האם עלינו להסתיר את "הכביסה המלוכלכת" בבית בכל מחיר, אפילו במחיר של סיכון חיי אדם? האם עלינו להגן על פושעים ולהתעלם מפגיעה בחלשים רק כדי לשמור על מראית עין של קהילה ללא חטא או חוטאים? האם נדרש מאיתנו לחיות בצביעות? חס וחלילה!

אכן קיימים מקרים שבהם חובה לפנות באופן מיידי למשטרה או לבית הדין הציבורי, על מנת לוודא שפושע ייענש ולא תינתן לו הזדמנות נוספת לפגוע באחרים. שאול אינו מזלזל בחיי אדם, אלא מבהיר כיצד ראוי לפתור מחלוקות בתוך משפחת האדון. לדוגמה, כאשר נודע לנו שאדם מסוים הוא פדופיל, הוא הוזהר מיידית להתרחק מהקהילה, והוגשה נגדו תלונה במשטרה בתוך זמן קצר ביותר מהרגע שהתברר טיבו. זוהי דרך הפעולה הראויה בכל מקרה שבו קיימת סכנה לשלום הציבור וחיי אדם.

אם כן, כיצד ראוי לפתור מחלוקות בקהילה?

א. לקהילה יש סמכות ופרוטוקול ברור לשמירת טוהרתה, כפי שמפורט בבשורת מתי י"ח 15–20, קטע המוכר בשם "משמעת קהילתית". כבר בפרק ה' מבהיר שאול שעל בני הקהילה להרחיק מקרבם את אלה החיים בזנות, והדרך לעשות זאת היא באמצעות יישום מעשי של הפרוטוקול המפורט במתי י"ח. למעשה, בכל פעם שאנו פונים לאח או לאחות במשיח כדי ליישב מחלוקת, אפילו פעוטה, אנו מיישמים – לעיתים בלי להיות מודעים לכך – את ההנחיות הללו. ברובם המוחלט של המקרים, התהליך מסתיים באופן חיובי, וכך אנו זוכים לחוות את ריבונות אלוהים המתגלית בדברו. גם כשהתהליך מסתיים בהרחקתו של החוטא, אנו עדיין חווים את ריבונותו של אלוהים, את חסדו ואת הגנתו על קהילתו.

כאשר כלל חברי הקהילה, בשיתוף פעולה עם הנהגה רוחנית בוגרת, מקפידים ליישם כראוי את ההנחיות האלה, הם מבטאים בכך את ביטחונם המלא באדון ואת אמונתם המוחלטת בסמכות כתבי הקודש ובריבונותם. התוצאה הישירה לכך היא הגברת יראת האלוהים בקרב בני הקהילה, שמירה על טוהרתה, כבוד הדדי, הגנה על חיי אדם, ועדות רבת-עוצמה לבשורה, עדות הפועלת בלבבות רבים, וכך אלוהים מוסיף נפשות לקהילה.

בשורה התחתונה: האופן שבו אנו מיישבים מחלוקות בתוך הקהילה מעיד על קדושתה ועל ריבונותם של ישוע ושל דברו בחיינו.

ב. לאור העובדה שאלוהים יעד אותנו לשפוט מלאכים, הרי ששפיטת בני אדם בענייני היומיום אמורה להיות משימה פשוטה בהרבה. לפיכך, אין מקום לתסכול או לתחושת חוסר אונים. אלוהים עצמו הוא שהעניק לנו את הסמכות הרוחנית ואת הכלים הדרושים לשמירה על טוהר הקהילה.

אף שהמשפט הזה עשוי להישמע יומרני, הוא מדויק להפליא: אלוהים שוכן בקרב ילדיו, ובזכות נוכחותו הוא מעניק לנו את מלוא סמכותו וכוחו, כדי שנוכל לשמור על גופו ועל כלתו – דהיינו, על הקהילה, גוף המשיח.

מתי ואיך נשפוט מלאכים?

להלן פסוקים המנבאים זאת:

– דניאל ז 22: "…עד שבא עתיק הימים ודן את דינם של קדושי עליון, והגיע הזמן והקדושים החזיקו בממלכה…".

– התגלות ג 21: "המנצח, אני אתן לו לשבת אתי על כיסאי כמו שגם אני ניצחתי וישבתי עם אבי על כסאו…".

– מתי י"ט 28: "אמר להם ישוע: "אמן. אומר אני לכם, אתם ההולכים אחרי, כאשר תתחדש הבריאה ובן האדם ישב על כיסא כבודו, תשבו גם אתם על שנים-עשר כיסאות לשפוט את שנים-עשר שבטי ישראל." – ראה גם אל האפסים א 20-23 והתגלות ב 26-27.

– והיכן ניתן להוכיח כי הנושעים עתידים לשפוט מלאכים?
באיגרת השנייה של פטרוס ב', פסוק 4, נאמר: "הן האלוהים לא חס על המלאכים החוטאים, אלא הורידם אל תחתיות ארץ ונתנם בכבלי אופל לשמרם למשפט."

משמעות הדברים היא שמכיוון שלמאמינים מובטח למלוך עם האדון ישוע ולשבת עימו על כסאו, הרי שנגזר מכך שגם להם יהיה חלק בשפיטת אותם מלאכים שחטאו.

לאור אחריות רמה זו שאלוהים ייעד לילדיו לעתיד לבוא, ברור מאליו כי הנהגת הקהילה — זקנים ושמשים — ראויה ומוסמכת בכוח אלוהים לפתור מחלוקות בתוך הקהילה ולשמור על טוהרתה.

רבותיי, חשוב להבהיר: שאול השליח אינו חושש שמא שופט גוי, עובד אלילים, אינו מסוגל לשפוט כראוי. גם שופטים שאינם מאמינים היו לעיתים קרובות בעלי חכמה ופעלו משפט צודק. החשש האמיתי של שאול הוא מהמסר הציבורי שעלול להשתמע: שקהילה המכריזה על אלוהותו של ישוע — אדון החכמה — ושבידה כתבי קודש שהם דבר אלוהים החי והסמכותי, אינה מצליחה לגשר בין מאמינים הטוענים לאותה אמונה.

עדות שכזו מכבה את אור הבשורה, פוגעת באמינותה ומרחיקה את האנשים מישוע. זוהי תוצאה טרגית, הסותרת את ייעודנו.

על כן, עלינו לזכור היטב: הדרך שבה אנו פותרים מחלוקות בתוך הקהילה משקפת את קדושתה של הקהילה, ומעידה באופן ישיר על ריבונותו של ישוע ועל סמכות דברו בחיינו.

רק כדי לסבר את האוזן: מבחינה היסטורית, יהודים שחיו בגלות נמנעו ככל האפשר מלפנות לבתי דין של גויים כדי לפתור מחלוקות פנימיות בין יהודים. בעיניהם, היה זה ביזיון וחרפה לבקש מעובד אלילים לשפוט בענייני קהילה האוחזת בתורת אלוהים. שהרי מה יבין אותו גוי בדיני התורה יותר מן הרבנים? בעיני רבים, מדובר היה במעשה שמבזה את האמונה היהודית.

באותו אופן בדיוק, זעמו של שאול השליח כלפי הקורינתיים נובע מאותה סיבה: כאשר מאמינים פונים לגורמים חיצוניים לפתור מחלוקות פנימיות, הם מכבים את אור הבשורה, פוגעים באמינות הקהילה ומטילים דופי בשמו של ישוע.

אל מי פנו בני הקהילה כדי לפתור את מחלוקותיהם? פסוקים 4–6

^‎⁴‏ וְהִנֵּה כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיכֶם עִנְיָנִים שֶׁל חַיֵּי יוֹם יוֹם, דַּוְקָא אֶת הַנִּקְלִים בְּעֵינֵי הַקְּהִלָּה אַתֶּם מוֹשִׁיבִים לְשׁוֹפְטִים. ^‎⁵‏ אֲנִי אוֹמֵר זֹאת לְבָשְׁתְּכֶם. וְכִי אֵין בָּכֶם שׁוּם חָכָם שֶׁיָּכוֹל לִשְׁפֹּט בֵּין אִישׁ לְאָחִיו? ‏⁶ בִּמְקוֹם זֹאת אָח נִשְׁפָּט עִם אָחִיו, וְזֹאת לִפְנֵי בִּלְתִּי מַאֲמִינִים!

שאול השליח מציין את הדברים לבושתם של הקורינתיים. חשוב להבהיר: שאול אינו טוען שבושה היא לפנות לבית דין ציבורי במקרים חמורים כמו רצח או אונס. הוא מתייחס במפורש לעניינים שבשגרה — מחלוקות יומיומיות כגון הוצאת דיבה, האשמות הדדיות, או הסדרי חוב מינוריים.

סוגיות מסוג זה הן פשוטות יחסית, וראוי שיטופלו במסגרת הנהגת הקהילה ולא ייגררו למרחב הציבורי. אך הקורינתיים מיהרו להביא את סכסוכיהם לבתי דין אזרחיים, שם הם הפכו לשעשוע ציבורי — אנשים מן השורה בילו בצפייה "מענגת" בדיונים כאילו היו הצגות חינם. גם בימינו, לא מעט אנשים מבלים באולמות המשפט רק כדי לשמוע את בעיותיהם של אחרים — לשם רכילות ובידור, ולא מתוך צדק או חמלה.

ואיך כל ההצגה הזו מתפרשת בליבם של הצופים שאינם נושעים?

– – מה שהמשיחיים, כולל מנהיגיהם הרוחניים, אינם מסוגלים לפתור בעצמם, מצליח לפתור שופט גוי, עובד אלילים.
– – המשיחיים הללו אינם שונים מכל אדם אחר. בסופו של דבר, "הישוע" שלהם איננו ריבוני ודברו אינו סמכותי. הוכחה לכך היא שהצדדים הניצים נכנעו מיידית לפסק דינו של השופט – ולא לסמכות כתבי הקודש או ישוע אדונם.
– – כל הדיבורים על אהבה, עזרה הדדית ואחדות אינם אלא מס שפתיים. במבחן המציאות – אין אהבה, אין סליחה, אין חמלה. הם טורפים איש את רעהו, (ההיפך מהכתוב בקור"א י"ג 1).
– – בסופו של דבר, הבשורה והקהילה אינם נראים טובים יותר מכל מועדון חברתי או ארגון אנושי אחר.

כך נראית עדות שמתפוררת לעיני העולם.

כמה חבל וכמה כואב. מחלוקות יומיומיות, שניתן היה לפתור בקלות בתוך הקהילה, מובאות בפני ציבור שאינו מאמין, וכך נהרסת עדות הקהילה ונפגם כוחה של הבשורה.

אנו, המאמינים, הננו בריאה חדשה – נושעים שנושאים בקרבם את רוח הקודש ואת תכונות האופי של ישוע המשיח, פרי הרוח (קורינתיים ב' ה 17). נקראנו להיות שגריריו של המשיח (קורינתיים ב' ה 20), איגרת חיה וכתובה של אלוהים לעולם (קורינתיים ב' ג 1–3), מלח הארץ ואור העולם (מתי ה 13–16). נצטווינו להכריז את בשורת החיים של ישוע, להטביל את המאמינים ולגדלם לתלמידות משיחית (מתי כ"ח 18–20). נצטווינו גם לאהוב איש את רעהו ולסלוח זה לזה, כפי שהאדון סלח לנו (יוחנן א' ג 10–11; אל האפסים ד 32).

על סמך אהבתנו ההדדית אנו מעידים כי הבשורה היא כוחו של אלוהים להושיע. אך כאשר איננו סולחים, מחפשים נקמה, מקנאים ופועלים באי-אהבה לעיני הלא-נושעים, אנו מפקירים את מקור כוחנו ובידינו הורסים את עדות חיינו ואת מפעל הקהילה כולה (יוחנן ט"ו 5). איזו בושה! הדרך שבה אנו מיישבים מחלוקות בתוך הקהילה מעידה באופן ישיר על ריבונותו של ישוע ועל סמכות כתבי הקודש בחיינו.

וכעת הבה נדבר עלינו: איך אתה ואני מיישבים מחלוקות עם אחרים?
כיצד אבא ואמא נושעים פותרים חילוקי דעות ביניהם?
איך הורים מאמינים מיישבים מחלוקות עם ילדיהם?
כיצד בני משפחה נושעים – בין אם דודים, אחיינים או קרובים אחרים – מתמודדים עם מתחים בינם לבין עצמם או מול בני משפחה שאינם מאמינים?

בכל פעם שאנו בוחרים להיכנע להדרכת כתבי הקודש, אנו מעידים בכך על ריבונותו של ישוע ועל סמכות דברו בחיינו. כאשר אנו בוחרים לציית לדבר המשיח, נזכה לחוות את ברכת אלוהים. זו עדות חיה, עמוקה ונפלאה.

אחים ואחיות, העולם אינו נדהם מהעובדה שמחלוקות מתעוררות בין מאמינים – זו מציאות אנושית. מה שמעורר פליאה אמיתית הוא לראות את כוחו של ישוע ואת עוצמת דברו כשהם פועלים לתקן לבבות, ליישב סכסוכים ולבנות שלום.
גם בקרבנו, בקהילה, יש משפחות המתמודדות עם מתחים וחוסר שלום. אנא, שבו יחד, פתחו את הלב והיכנעו יחד להוראת האדון. לא זו בלבד שתפתרו את המחלוקת בשלום, אלא גם תעניקו עדות אמיצה ומחזקת לילדיכם – עדות שתעמוד להם לדוגמה לכל החיים.

חשוב להדגיש: ישנם מקרים שבהם הפנייה לבית דין אזרחי היא הכרחית. לדוגמה, כאשר אחד מבני הזוג מתגרש ומנסה לפגוע בשני, או כאשר מדובר בעניינים משפטיים כגון משמורת על ילדים, חלוקת רכוש ונכסים וכדומה.

גם במצבים מורכבים וכואבים אלו, מצופה מהמאמין לנהוג באופן המפאר את שמו של האדון. עליו לשמש עדות חיה לאמונה במשיח – גם תחת לחץ, כאב או עוול – ולהיות אור ודוגמה לאופן שבו חסדו של ישוע פועל בלב מאמין גם בזמנים הקשים ביותר.

מהו הפתרון הנעלה למחלוקות בקרב הנושעים? פסוקים 7–11
א. הפקידו את הבעיה לרגלי האדון – בטחו בו (פסוק 7)
ב. הוכיחו במעשיכם שאתם אכן בריאה חדשה (פסוקים 8–11)

^‎⁷‏ בִּכְלָל, בְּעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁאַתֶּם תּוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה לְמִשְׁפָּט, כְּבָר הִפְסַדְתֶּם. מַדּוּעַ לֹא תְּבַכְּרוּ לִהְיוֹת מְקֻפָּחִים? מַדּוּעַ לֹא תְּבַכְּרוּ לִהְיוֹת נֶעֱשָׁקִים? ⁸‏ וְאוּלָם אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם עוֹשִׂים עָוֶל וְעוֹשְׁקִים, וְלַאֲחֵיכֶם אַתֶּם עוֹשִׂים זֹאת! ^‎⁹‏ אוֹ שֶׁמָּא אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי עוֹשֵׂי עָוֶל לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים? אַל תִּטְעוּ; לֹא זוֹנִים וְלֹא עוֹבְדֵי אֱלִילִים, לֹא מְנָאֲפִים וְלֹא עוֹשֵׂי זִמָּה וְלֹא יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר, ^‎¹⁰‏ לֹא גַּנָּבִים וְלֹא חַמְדָנִים, לֹא סוֹבְאִים וְלֹא מְגַדְּפִים וְלֹא חוֹמְסִים יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. ^‎¹¹‏ וְכָאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם, אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחַ אֱלֹהֵינוּ.

א. הפקידו את הבעיה לרגלי האדון – בטחו בו (פסוק 7)
‏⁷ בִּכְלָל, בְּעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁאַתֶּם תּוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה לְמִשְׁפָּט, כְּבָר הִפְסַדְתֶּם. מַדּוּעַ לֹא תְּבַכְּרוּ לִהְיוֹת מְקֻפָּחִים? מַדּוּעַ לֹא תְּבַכְּרוּ לִהְיוֹת נֶעֱשָׁקִים?

שאול השליח קובע בלשון ברורה וחד-משמעית: אם שני מאמינים תובעים זה את זה בענייני יומיום — ולא מדובר בפשע המסכן חיים או במצב המחייב את התערבות בית המשפט הציבורי — הרי שכבר מבחינת אלוהים, שניהם הפסידו.
הכוונה היא לתביעות בנושאים כמו השפלה, הוצאת דיבה, חוב שניתן לוותר עליו, וכיוצא באלה – סוגיות שניתן לפתור בגישה רוחנית ובאהבה.

תביעה מיותרת מעידה על חוסר אהבה בין הצדדים. כאשר מאמינים תובעים זה את זה, הם חושפים חוסר נכונות לסלוח, חוסר כניעה לסמכות כתבי הקודש, העדר ביטחון באדון, ולעיתים גם חוסר כבוד כלפי הנהגת הקהילה.
מנקודת מבטו של אלוהים, עצם קיומה של תביעה שכזו מכפיש את שמו, פוגע בטוהר הקהילה, מחליש את עדותה, ועלול להרתיע אורחים מהצטרפות. מי שעד כה שקלו את אמיתות הבשורה, עשויים כעת להסיק מסקנה טרגית: שאנשי קהילה זו אינם שונים מן העולם שסביבם.

מחלוקות ועימותים ימשיכו להתקיים בקהילה כל עוד אנו בגוף הזה – עד היום שבו האדון ייקח אותנו אליו וילביש אותנו בגוף שמיימי. איש אינו מתפלא מכך שיש אי־הסכמות גם בקרב מאמינים. מה שמעורר התפעלות אמיתית הוא כאשר אנו בוחרים לדון בכנות ובענווה, נכנעים למצוות האדון ישוע, ובוחרים לסלוח ולוותר.

התנהגות שכזו מעידה על כך שאנו בוטחים באדון, שהוא יפעל למען הצדק ובזמנו הריבוני יביא את האמת לאור. כאשר אנו סולחים או מוותרים — כאשר הדבר אפשרי ונכון — אנו מביעים את אמונתנו בכך שישוע יספק את כל צורכנו, כך שלא יחסר לנו דבר.

בחירה מודעת לסלוח מבטאת את ביטחוננו בכך שהאדון פועל גם בלב אחינו, ומגן על שמנו מבלי שנצטרך להיאבק על כבודנו. זו הכרזה מעשית על כך שמלכות אלוהים קודמת לכל, וכאשר אנו מציבים אותה בראש סדר העדיפויות שלנו — הוא ידאג לכל היתר (מתי ו' 33). הדרך שבה אנו פותרים מחלוקות בקהילה היא עדות ישירה לקדושתה של הקהילה ולריבונות ישוע ודברו על חיינו.

ב. הוכיחו במעשיכם שאתם אכן בריאה חדשה (פסוקים 8–11)

⁸‏ וְאוּלָם אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם עוֹשִׂים עָוֶל וְעוֹשְׁקִים, וְלַאֲחֵיכֶם אַתֶּם עוֹשִׂים זֹאת! ^‎⁹‏ אוֹ שֶׁמָּא אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי עוֹשֵׂי עָוֶל לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים? אַל תִּטְעוּ; לֹא זוֹנִים וְלֹא עוֹבְדֵי אֱלִילִים, לֹא מְנָאֲפִים וְלֹא עוֹשֵׂי זִמָּה וְלֹא יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר, ^‎¹⁰‏ לֹא גַּנָּבִים וְלֹא חַמְדָנִים, לֹא סוֹבְאִים וְלֹא מְגַדְּפִים וְלֹא חוֹמְסִים יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. ^‎¹¹‏ וְכָאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם, אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחַ אֱלֹהֵינוּ.

דבריו של שאול השליח בוודאי עוררו תדהמה בקרב חלק מהמאמינים. הוא מונה את עושי העוול — כלומר, אלה שמעשיהם הרעים אינם מעידה חד־פעמית אלא דפוס קבוע באורח חייהם — יחד עם זונים, עובדי אלילים, מנאפים ויודעי משכב זכר. מלים קשות, מטלטלות ומעוררות.

אך עלינו לזכור: פרי הרוח והוכחת אמונתנו ניכרים לא רק בדברים שאנו אומרים, אלא בראש ובראשונה במעשים שלנו. "מן הפרי נכיר את העץ." אם חיינו מתאפיינים בעוול, חוסר סליחה, נקמנות והתנהגות רעילה כלפי אחרים — הרי שבמעשינו אנו מעידים על חוסר ישועה, ומציבים את עצמנו בשורה אחת עם החוטאים שאינם מכירים את האדון.

הרי ישוע עצמו אמר שהאהבה והסליחה בינינו הם סימן ההיכר של תלמידיו (יוחנן י"ג 34–35). נצטווינו לסלוח ולהפגין רחמים כפי שישוע סלח לנו על הצלב (אל האפסים ד' 32). התמדה בבחירה בעוול ונקמה איננה תואמת את חיי האמונה; היא מעידה על ריחוק מהמשיח. גם כאשר זוג נושע מנציח ריב וחוסר סליחה, הדבר מעיד על חוסר בגרות רוחנית — ובמקרים מסוימים אף על חוסר ישועה של אחד מהם, או של שניהם. אין אמצע.

הדרך שבה אנו מיישבים את המחלוקות בינינו היא מראה חיה לקדושת הקהילה ולריבונותו של האדון ודברו על חיינו.

לסיכום דבריו, שאול מזכיר להם אמת בסיסית אך עוצמתית: כולכם הגעתם אל ישוע כאשמים — זונים, נואפים, עושי עוול — ונסלחתם. כולכם עמדתם לפניו כפושעים, אך מצאתם רחמים.

רוחצתם… מתייחס לניקיון רוחני, לידה מחדש על ידי רוח הקודש (טיטוס ג 5).

עבור כל אחד ואחת מכם, האדון ישוע שילם בדמו (ישעיה נג 1-12).
קודשתם… הוא כיסה את חטאיכם בצדקתו, לא מתוך חובה — אלא מתוך אהבה. העניק לנו את קדושתו והצדיק אותנו – עשה אותנו צדיקים כמוהו (קור"ב ה 21).
כל אחד מכם, כל אחד מאיתנו, היה ראוי לדין, אך ישוע לא בחר להאשים — אלא לסלוח (אל האפסים ד 32).
הוא נשא על עצמו את העונש שהגיע לנו, הצדיק אותנו, קידש אותנו, ואימץ אותנו כשלו.

האם לא ראוי, אם כן, שכל אחד מכם ילמד לסלוח ולו מעט לאחיו? אם כך נהג המשיח כלפינו — האם נוכל לנהוג אחרת זה בזה?

סיכום:

א. כמאמינים, עלינו להיות ערניים ולהקפיד ליישב את המחלוקות בתוך הקהילה, מתוך כניעה לדבר אלוהים. אם אתה מתמודד עם מחלוקת כלשהי, פנה להנהגת הקהילה או לאח מאמין בוגר כדי ליישם בפועל את תהליך המשמעת הקהילתית ולהביא לשלום ולסליחה.

הדרך שבה אנו פותרים מחלוקות בתוך הקהילה משקפת את קדושתה של הקהילה, ומעידה באופן ישיר על ריבונותו של ישוע ועל סמכות דברו בחיינו.

ב. כאשר אנו המאמינים בישוע מביאים סכסוכים מינוריים לבתי דין אזרחיים, אנו גורמים לעולם לחשוב ש"הישוע" שלנו איננו ריבוני ודברו אינו סמכותי. הנה הנושעים הניצים נכנעו מיידית לפסק דינו של השופט – ולא לסמכות כתבי הקודש או ישוע אדונם.

והמסקנה המתבקשת: הבשורה והקהילה אינם נראים טובים יותר מכל מועדון חברתי או ארגון אנושי אחר.

ג. הדרך שבה אנו פותרים מחלוקות—במשפחה, בין חברים או בקהילה—חייבת לשקף בבירור את האופי של ישוע.

כמאמין, יישם זאת באופן מעשי על ידי כך שתבחר באופן מודע לסלוח ולוותר לאחרים, גם כאשר זה קשה ולא טבעי עבורך. זכור בכל מצב שבו נפגעת או נפגע מישהו ממך, כיצד האדון סלח לך ברחמים והראה לך חסד. היה הראשון ליזום פיוס או סליחה, והדגם בכך את אהבת המשיח לאחרים סביבך.
אנא נזכור ביחד:
הדרך שבה אנו פותרים מחלוקות בתוך הקהילה משקפת את קדושתה של הקהילה, ומעידה באופן ישיר על ריבונותו של ישוע ועל סמכות דברו בחיינו.

MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. Chicago: Moody, 1984.

ראשונה לקורינתיים פרק ו 12-20.

המאבק על טוהר הקהילה – המשך

כותרת: חירות עם אחריות: קדושת הגוף כנכס של אלוהים

כהמשך לנושא המרכזי של פרק ה' – המאבק על טוהר הקהילה – ממשיך שאול בפרק ו' (פסוקים 12–20) לעמת את המאמינים בקורינתוס עם תפיסות עולם שגויות שחדרו לקהילה וערערו את יסודות האמונה והחיים הטהורים.

בעיר שבה תרבות הזנות הייתה חלק בלתי נפרד מהדת האלילית, ובחברה שהאדירה את חופש הפרט כאידיאל עליון, נדרשת הבחנה ברורה בין חירות אמיתית לבין חירות מזויפת.

בפסוקים אלו שאול מציב גבולות חדים: החירות שבמשיח איננה רישיון לחטוא, אלא הזמנה לחיים של קדושה. הוא מלמד שהגוף איננו כלי לסיפוק תאוות, אלא שייך לאדון ונועד לשרתו. החטא המיני איננו רק עבירה מוסרית – הוא חילול של קודש, פגיעה במה ששייך לאלוהים: גופנו, שהוא היכל לרוח הקודש.

שאול מזכיר למאמינים את זהותם האמיתית: נפדו במחיר דמו של ישוע, שייכים לו ונקראים להוקיר את אלוהים – לא רק ברוחם, אלא גם בגופם.

כיוון שכלל הנושעים הם איברים בגוף אחד – גוף המשיח, הקהילה – כל מעשה חטא או פשע אישי, שלך או שלי, פוגע בכלל הקהילה ומחלל את שם ישוע המשיח.

על רקע זה, שאול מלמד אותנו מהי חירות אמיתית – חירות עם אחריות.

חלוקת פרק ו': חירות עם אחריות – קדושת הגוף כנכס של אלוהים

האם הישועה מעניקה רישיון לחטוא? (פסוקים 12-14)
למי שייך גופך באמת? (פסוקים 15-18)
גופך הוא היכל של אלוהים (פסוקים 19-20)

הבה נקרא את פרק ו' 12-20:
^‎¹²‏ הַכֹּל מֻתָּר לִי, אֲבָל לֹא הַכֹּל מוֹעִיל. הַכֹּל מֻתָּר לִי, אַךְ לֹא אֶשְׁתַּעְבֵּד לְשׁוּם דָּבָר. ^‎¹³‏ הַמַּאֲכָל הוּא בִּשְׁבִיל הַכֶּרֶס וְהַכֶּרֶס בִּשְׁבִיל הַמַּאֲכָל, וֵאלֹהִים יְכַלֶּה גַּם אֶת זֶה וְגַם אֶת זֶה. אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ בִּשְׁבִיל הַזְּנוּת, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָאָדוֹן, וְהָאָדוֹן בִּשְׁבִיל הַגּוּף. ^‎¹⁴‏ וֵאלֹהִים הֵקִים לִתְחִיָּה אֶת אֲדוֹנֵנוּ וּבִגְבוּרָתוֹ יָקִים גַּם אוֹתָנוּ.

‎¹⁵‏ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁגּוּפֵיכֶם הֵם אֵיבְרֵי הַמָּשִׁיחַ? לְפִיכָךְ, הַאִם אֶקַּח אֶת אֵיבְרֵי הַמָּשִׁיחַ וְאֶעֱשֶׂה אוֹתָם לְאֵיבְרֵי זוֹנָה? חַס וְחָלִילָה! ^‎¹⁶‏ הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הַדָּבֵק בְּזוֹנָה נִהְיֶה עִמָּהּ לְגוּף אֶחָד? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: ”וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְבָשָׂר אֶחָד.“ ^‎¹⁷‏ אֲבָל הַדָּבֵק בָּאָדוֹן, רוּחַ אַחַת הוּא אִתּוֹ. ^‎¹⁸‏ הִתְרַחֲקוּ מִן הַזְּנוּת. כָּל חֵטְא שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה הוּא מִחוּץ לְגוּפוֹ, אֲבָל הַזּוֹנֶה חוֹטֵא לְגוּפוֹ שֶׁלּוֹ. ^‎¹⁹‏ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים, וְכִי אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם? ^‎²⁰‏ הֲלֹא בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם, לָכֵן כַּבְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם.

האם הישועה מעניקה רישיון לחטוא? (פסוקים 12-14)

¹²‏ הַכֹּל מֻתָּר לִי, אֲבָל לֹא הַכֹּל מוֹעִיל. הַכֹּל מֻתָּר לִי, אַךְ לֹא אֶשְׁתַּעְבֵּד לְשׁוּם דָּבָר. ^‎¹³‏ הַמַּאֲכָל הוּא בִּשְׁבִיל הַכֶּרֶס וְהַכֶּרֶס בִּשְׁבִיל הַמַּאֲכָל, וֵאלֹהִים יְכַלֶּה גַּם אֶת זֶה וְגַם אֶת זֶה. אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ בִּשְׁבִיל הַזְּנוּת, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָאָדוֹן, וְהָאָדוֹן בִּשְׁבִיל הַגּוּף. ^‎¹⁴‏ וֵאלֹהִים הֵקִים לִתְחִיָּה אֶת אֲדוֹנֵנוּ וּבִגְבוּרָתוֹ יָקִים גַּם אוֹתָנוּ.

כדי להבין לעומק את הפסוקים הבאים, עלינו לעמוד היטב על משמעות החירות שניתנה לנו בישוע כתוצאה מישועתנו.
שאול השליח דן בהיבטים שונים של החירות הזו באיגרותיו. לדוגמה, באיגרת אל הגלטים פרק ה', פסוק 1, הוא כותב:
"המשיח שחרר אותנו אלי חירות; לכן עמדו ואל תיכנעו שוב לעול העבדות."
ובפסוק 13 הוא מוסיף:
"אחי, לחירות נקראתם — רק שלא תהא החירות אמצעי בידי הבשר, אלא שֶׁרְתוּ איש את רעהו באהבה."

באיגרת אל הרומים ו 14, מצהיר שאול:
"החטא לא ישלוט בכם, כי אינכם תחת יד התורה אלא תחת יד החסד."
וגם באפסים ב' 8–9 הוא מדגיש:
"כי בחסד נושעתם על־ידי האמונה, ואין זאת מכם כי אם מתנת אלוהים. לא מתוך המעשים — לבל יתגאה איש."
בדומה לכך, ברומים ג 20 נכתב:
"במעשי התורה לא יצדק לפניו כל בשר, כי התורה מביאה לידי הכרת חטא."

גם באיגרת אל הקולוסים ב 16–17, מזהיר שאול את המאמינים שלא להתרגש מן הביקורת שהם חווים מצד אחרים בנוגע לחירותם בישוע:
"לכן איש אל יחרוץ עליכם משפט על דבר מאכל ומשקה או על דבר מועד, ראש חודש או שבת — אשר הם צל הדברים העתידים לבוא, אבל הגוף הוא של המשיח."

האם מפסוקים אלו ניתן להסיק שהמאמינים בישוע חיים כפי העולה בדעתם ופטורים מכל מצוות התורה?
שאול עונה לשאלה זו ברומים ז 6:
"אבל כעת, לאחר שמתנו לגבי מה שכבל אותנו, שוחררנו מן התורה כדי לעבוד את אלוהים בחדשות הרוח ולא ביושן של אות כתובה."

במילים פשוטות, חירותו של המאמין מתבטאת בכך שהוא אינו כפוף עוד למצוות סמליות פגות תוקף, או למסורות פרי מחשבות אדם, אלא שואף לקיים את רצון אלוהים בהדרכת רוח הקודש ועל פי עקרון האהבה האלוהית שבכתבי הקודש.
ניתן לסכם זאת כך: כל המאמינים בישוע מחויבים לבטא את אמיתות ישועתם דרך פרי הרוח, המגלם למעשה את עקרונות עשרת הדיברות.
חיי הנושע מתנהלים בכוח רוח הקודש השוכנת בו, מבטאים בפועל את תכונות האופי של אלוהים המפורטות בעשרת הדברות, מתוך אהבת האדון ולא מתוך כפייה או איום של מצוות חיצוניות.
למאמינים בישוע ניתנה חירות — אך חירות זו מלוּוה באחריות גדולה.

דוגמא לנאמר ניתן ללמוד מדברי שאול השליח באיגרת אל הרומים י"ד. השליח מקדיש פרק שלם כדי להזהיר את המאמינים שלא לנצל את חירותם כדי להכשיל מאמינים אחרים שטרם הגיעו לבשלות רוחנית.
אהבה אמיתית איננה גורמת למכשול; אהבה אמיתית מתבטאת בהתחשבות בזולת — כפי שישוע נהג (ראה פיליפיים ב' 1-11).
מסר דומה בעניין החירות בתחום המאכלים מופיע גם באיגרת הראשונה לקורינתיים, פרק ח'.

המאמינים בקורינתוס הושפעו עמוקות מהחברה האלילית שסבבה אותם.
חוסר הבגרות הרוחנית שלהם בא לידי ביטוי באימוץ רעיונות ופילוסופיות הלניסטיות, ובמיוחד גנוסטיציזם — תפיסת עולמם של "היודעים" (ידענות). בעזרת השקפות אלה ניסו לתרץ ולהצדיק חטאים חמורים, ובעיקר חטאים בתחום המיני.

בהתבסס על ההנחה שהגוף הוא נחות וחולף, ואילו הרוח היא הנצחית והחשובה באמת — הסיקו חלק מהמאמינים שאין פסול בסיפוק כל תאוות הגוף. לטענתם, מכיוון שהגוף עתיד להישמד והרוח תיוושע, אין משמעות מוסרית למעשי הגוף. כתוצאה מכך, אימצו גישה לפיה "הכול מותר".

ומה עונה שאול השליח?
חס וחלילה! אמנם "הכול מותר לי", אך "לא הכול מועיל".
יתר על כן, "לא אשתעבד לשום דבר". שאול מזהיר מפני שיעבוד-התמכרות לתאוות שמובילות להרס פיזי ונפשי.

שאול אינו היחיד המזהיר מהתמכרות לרע וסטייה מהיעוד שאלוהים קבע לחייך.
אזהרה שכזו נאמרה כבר על ידי הנביאים בתנ"ך. מחבר מלכים ב כתב בפרק י"ז 16-18, 20 שבני ישראל עזבו את מצוות אלוהים ופנו לעבודת אלילים. עבודת האלילים לא הייתה רק עניין תיאורטי אלא השפיעה על הרוח נפש והגוף של בני ישראל שחטאו.

הם התמכרו לעשות את הרע בעיני יהוה.

התוצאה הייתה הרסנית. עדות עם ישראל לאלוהים נפגמה קשות והעם נענש על כך ושילם בדם רב.

הבה נראה איך ביזוי החירות שאלוהים מעניק לנו יכולה להרוס חיים ועדות של קהילה שלמה.

לדוגמה:
אין איסור עקרוני לשתיית יין, אך שתייה ללא גבול עלולה להוביל לשכרות. ואם השתייה הופכת להרגל — היא עלולה להפוך להתמכרות. זהו חטא חמור שמחריב חיים, משפחות, ואת העדות שלך לאדון (ראה אל האפסים ה' 18–20, משלי ל"א 1–9).

כך גם בתחום האכילה: אין איסור על מאכל כלשהו, אך אדם שמפריז באכילה פוגע בגופו, בשירותו הרוחני ובעדותו. התמכרות עלולה להיות לאוכל בדיוק כפי שהיא לשתייה.

הקורינתיים לא הסתפקו בביזוי החירות המשיחית רק בענייני אוכל ושתייה — הם ביזו אותה גם בתחום קדושת הגוף, ובעיקר בתחום המיני.

אלוהים קבע שהמין יתקיים אך ורק במסגרת הנישואין. בתוך ברית הנישואין, המין הוא מתנה נפלאה מן אלוהים לזוג הנשוי.
אך מין מחוץ לנישואין זה זנות או ניאוף וזה מוביל במהרה להרס אישי, משפחתי וקהילתי (ראה בראשית ב' 24; דברים כ"ב; משלי ו' 20–35; ז' 1–27; ט' 17–18).

חטאים בתחום המיני מזיקים בתחומים רבים ואסטרטגיים:

מזיקים ומשפיעים על כל הקרובים לחיי החוטא – משפחה, מכרים וקהילה. זה החטא שהורס יותר מכל התמכרות אחרת.[1] זה הרס יחסים, הרס בריאות הרס כבוד. זה חטא המבטיח הפסד.
ממכרים ומשעבדים את החוטא להתמיד בהם. חייו האישיים מנוהלים על ידי הדחף לחטא ולא כדי למלא את רצון אלוהים בשום תחום.
מעוותים את תכלית אלוהים עבור הגוף הנפלא שהעניק לנו.

מכיוון שהקורינתיים היו קהילה צעירה וחסרת בגרות רוחנית, אשר חיה בחברה אלילית בה הזנות המינית הייתה מקובלת, רבים מהם נפלו בחטא הזנות והניאוף.
אם שאול לא היה מתמודד עימם בנושאים הללו, קהילת קורינתוס הייתה מתפרקת בשלבים הראשונים של לידתה.

לגוף הגשמי שלנו יש ערך ומשמעות!
שאול השליח מדגיש בפסוק 13 כי יש חשיבות רבה לגוף הפיזי שקיבלנו. גוף זה לא ניתן לנו כדי שנמלא את תאוותינו בניגוד לרצון האדון, אלא כדי שנשרת בו את אלוהים.

אלוהים העניק לנו גוף כדי שנחיה בו בקדושה, בדיוק כפי שישוע המשיח חי בקדושה כאשר התהלך בינינו בגוף אדם, בבשר. גם אם הגוף הנוכחי עתיד להיכלות, עדיין מצווים אנו לשמור עליו בטוהר, מפני שזהו כלי השירות שאלוהים הפקיד בידינו — דרכו אנו מבטאים את חיינו המשיחיים (ראה גם תסל"א ד 3-8).

הזנות, שהיא חטא גופני מובהק, מנוגדת לטוהר שאלוהים דורש. מכיוון שגופנו שייך לאדון ישוע, וכיוון שרוחו שוכנת בתוכנו, עלינו להחזיק בגוף שלנו ככלי קדוש ומובדל לאלוהים.

שאול אף מזכיר את תחייתו של ישוע מן המתים בגוף פיזי, כהוכחה לתקוות התחייה העתידית גם עבורנו. בכך הוא מדגיש שלגוף יש ערך נצחי, ולא מדובר במעטפת חסרת משמעות.
אילו לגוף הגשמי לא הייתה כל חשיבות, כתבי הקודש לא היו מדברים על חיי נצח הכוללים גם תקומה גופנית, אלא רק על קיום רוחני ערטילאי.

ראיה לכך ניתן למצוא בדבריו של שאול באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ה' 23: "יקדש אתכם אלוהי השלום קדושה שלמה ותישמר שלמות רוחכם ונפשכם וגופכם, להיות בלי דופי בבוא אדוננו ישוע המשיח." וכן, אל הפיליפים ג 21: "…אשר יחליף את גופנו הנחות ויעשהו דומה לגופו ההדור כבוד, כפי כוח יכולתו לשעבד אליו את הכול."

ובאיגרת אל הרומים י"ב 1, לאחר שסקר את חסדי אלוהים בפרקים א'–י"א, הוא כותב: "ובכן אחי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קרבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים, כך תעבדוהו עבודה שבלב."

לאור כל זאת, הישועה שבמשיח אינה מעניקה לנו רישיון לחטוא ולבזות את גופנו.
אדרבה — היא מחייבת אותנו לחיות על פי הדרכת רוח הקודש, לשמור על טוהר גופנו, רוחנו ונפשנו.
ישועתנו מעניקה לנו חירות — אך זו חירות שדורשת אחריות עמוקה.

למי שייך גופך באמת? (פסוקים 15-18)

גופך וגופי, אנו הנושעים, הם איברים של המשיח.

למה הכוונה?

באיגרת אל האפסים א 22-23 כתב שאול השליח: "ואת הכל שת תחת רגליו ונתן אותו לקהילה לראש (ישוע) על כל. והיא גופו, מלואו של הממלא את הכל בכל."

ואל הרומים אמר שאול בפרק י"ב 5: "כך אנחנו הרבים מהווים גוף אחד במשיח וכל אחד איבר לחברו."

מבחינה מטאפורית, ישוע הוא הראש, המוח, הקובע את מהלך כל פעולה בחיי כל איבר בגוף, שהוא הקהילה. לכן, כל מהלך בחיינו המתחיל במחשבה ומסתיים במעשה, חייב להיות תואם לרצון אלוהים ולא סותר כל עיקרון שאלוהים פירט בכתבי הקודש.

כמו שבגוף בריא שום איבר אינו עושה דבר בסתירה לאיבר אחר, או עושה דבר שעלול לגרום להרס כלל הגוף, כך אוי לנו אם נתמיד בחטא – הזנות במקרה זה, שיגרום להרס גופנו ואף חס וחלילה להרס משפחות בקהילה או את כלל הקהילה.

שימו לב שבפסוק 16 שאול מצטט את סוף פסוק 24 מבראשית פרק ב: ".. והיו שניהם לבשר אחד".
יש משהו במין ששונה מחטאים אחרים. יחסי מין הם דבר אינטימי פנימי שאין לחטא אחר. זה לא משפיע רק באופן חיצוני אלא בעיקר באופן פנימי, נפשי ולאורך כל החיים.

המין בין זכר לנקבה עושה אותם לגוף אחד! דרך יחסי מין נולדים ילדים שהם תערובת של הורים לגוף חדש המורכב משניהם.

וכך כאשר גבר או אישה מאמינים חוטאים בזנות, הם מכניסים את חטא הזנות לכלל הקהילה. הם מזהמים את גופם, את נפשם ואת רוחם.

עלינו לזכור כל העת: כל אחד מאיתנו הנושעים הינו איבר השייך לאותו הגוף. אנו ערבים זה לזה. אלוהים הטיל עלינו אחריות משותפת לשלמות ובריאות הקהילה, הגוף שלו.

מה משתמע מכך?

אם אחד מחברי הקהילה מתעסק בזנות, הרי שהוא הופך את גוף המשיח איבר של זונה.

מאמין העוסק בזנות, הריהו לוקח איבר מגוף המשיח ופועל עימו בזנות. האם מישהו מאיתנו יעז לערב את האדון ישוע המשיח בזנות? אוי לנו אם זו התרומה שלנו לגוף המשיח, לקהילה.

הלוואי שהמילים הללו יהדהדו במוחנו שנים רבות כדי שנשמור על טוהרת הקהילה.

כדאי לזכור: "לא אלמן ישראל", הקהילה אינה חסרת הגנה!
מכיוון שאנו חיים בעולם תחת קללת החטא, במלחמה רוחנית, אנו עדים לעיתים לקורבנות של המלחמה הרוחנית. ישנם הנופלים רגעית בשלל החטאים. אותם מאמינים שנפלו רגעית בחטא הזה וחוזרים בתשובה, יכולים בחסד אלוהים להחלים ולחדש חייהם. בחסד אלוהים הפצע יכול להירפא ברמה האישית, משפחתית וקהילתית.
האדון ישוע המשיח בחסדו מחדש חיים.

כאשר מדובר באח או אחות המתמכרים לחטא הזה, ומתמידים בו בעיקשות, הקהילה נדרשת לפעול כלפיהם ממש כפי שעושה מנתח עם גידול סרטני המסכן את בריאות כלל הגוף – הסרה, דרך משמעת קהילתית (מתי י"ח 15-20).

לאור התוצאות ההרסניות ברמה האסטרטגית לחיי הקהילה בעקבות חטא הזנות, שאול מסיים את הפסקה הזו ומצווה עלינו: "התרחקו מן הזנות." (תסל"א ד 3)

ראו את יחסו של אלוהים לחטא הזנות בקרב עם ישראל כפי שמתואר בספר במדבר כ"ה. אלוהים העניש את העם במגיפה בה כלל המתים היה 24000 מבני ישראל (במדבר כ"ה 9, קור"א י' 8 – שם נאמר 23000 ביום אחד…) . פנחס הכהן שפעל כדי לשמור את טוהרת המשכן והעם, הרג את זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני יחד עם הזונה המואבית, כוזבי בת-צור (ראש אומות בית אב במדין), ועל כך אלוהים עשה עימו ברית נצחית. ללמדנו שטוהר מיני נמצא בדירוג גבוה ביותר אצל אלוהים, והעונש על חטא הזנות הינו יחסית מהיר וקשה מנשוא.

ומה איתך?

חטא הזנות אינו רק להיות בקשר עם אישה או גבר שאינם בני זוגך אלא גם דרך פורנוגרפיה. זה הורס ממש באותה מידה. אלוהים שונא את זה באותה מידה. התרחקו מן הזנות.

איך מיישמים את המצווה הזו בחיינו?

הזנות אינה מתחילה במעשה בבשר, אלא במחשבה.

זה מתחיל במחשבה חוטאת או במבט חוטא על מישהו או מישהי. כבר בשלב ראשוני חובה להסיר עיניים ולהתוודות על החטא לפני אלוהים.

זה יכול לנבוע בעקבות מריבה מתמשכת שאינה נפתרת עם בן או בת זוג.

אז נכנסות מחשבות של חטא שאם לא מסירים אותן מיד מהמוח, זה יכול להמשיך בחטאי פורנוגרפיה ומשם לגרוע יותר.

זיכרו! כל חטא שכזה מתחיל במחשבות ורגשות.

בשלב הראשוני קל להסיר את הפיתוי.

בשלב מתקדם זה קשה והרסני ברמה אסטרטגית.

הפתרון: התרחקו מן הזנות על כל צורותיה. הבה נלמד מהמופת של יוסף אשר ברח מהבית של אשת פוטיפר ולא חטא (בראשית ל"ט).

דירשו שלום והתפללו בחוזקה כדי שמחשבות חטא לא ישכנו במוחכם.

התוודו על כל חטא והאדון נאמן לסלוח ולטהרנו מכל עוולה (יוח"א א 9).

גופך הוא היכל של אלוהים (פסוקים 19-20)
^‎¹⁹‏ הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים, וְכִי אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם? ^‎²⁰‏ הֲלֹא בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם, לָכֵן כַּבְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם.

העובדה הראשונה שמאמין חייב להפנים היא שגופו וחייו אינם רכושו, אלא נפדו בדם יקר של שה האלוהים ישוע, וכעת גופך, נפשך ורוחך הם רכוש בלעדי של הפודה אותך – אלוהים. (ישעיה נ"ג 3-6, גלטים ג 13, ד 5, פטר"א א 18-19).

אלוהים אינו רק פודה ורוכש את גופנו כדי לתקוע עלינו שלט – "רכוש אלוהים" ונוטש אותנו בשדה כלשהו, אלא אלוהים מייעד כל אחד מאיתנו לשירות מיוחד לכבוד המשיח בתוך מסגרת הקהילה.
גופו של כל מאמין הינו כלי לתפארת אלוהים המוצג בהיכל אלוהים, ומכאן חייב כל העת להיות קדוש.

[אלוהים פדה אותנו מקללת החטא ואימץ אותנו לו כבנים כדי שנוכל לרשת את כל אשר לו (אל הגלטים ד 5-7, אל הרומים ח 14-17).]

אלוהים מבטא את אהבתו וחסדו ואחריותו כלפי כל אחד מאיתנו בכך שמספק לנו מסגרת בריאה לחיים – הקהילה. כמו שהמשפחה לילד, כך הקהילה לכל מאמין.

העובדה השניה היא שהגוף שלך ושלי זה לא רק עשרות קילוגרם של בשר אלא, "גוף" מתייחס גם לרוח ולנפש, לכלל הגוף השלם.
ההוכחה לנאמר נמצאת באיגרת הראשונה של שאול לתסלוניקים ה 23: "יקדש אתכם אלוהי השלום קדושה שלמה ותישמר שלמות רוחכם ונפשכם וגופכם, להיות בלי דופי בבוא אדוננו ישוע המשיח."

גוף לבד לא ישלים את היעוד שאלוהים קבע עבורנו. גוף לבדו לא מציג את ישוע כפי שנדרש ובשלמות.

רוחנו – המוח. אנו יודעים מה נכון ומתמידים בו.

נפשנו – רגשות – שמחה, סיפוק, בטחון, שלווה, ניצחון

גופנו – הקופסא המכילה את הנפש והרוח. נפש ורוח בריאים זה מתכון גם לבריאות גופנית. לא לחינם כתוב במשלי שדאגות מובילות לדלקת עצמות, ובמילים מודרניות, לסרטן ושאר מחלות.

על מנת שכלל השלמות הזו המורכבת מגוף, נפש ורוח יפעלו את תכנית אלוהים, רוח אלוהים בכבודו ובעצמו שוכן בכל אחד מילדי המשיח ישוע.

כן, מלוא האלוהים שוכן בכל אחד מילדי אלוהים הנושעים.

לאור האמת המופלאה והמדהימה הזו, האם יעז מישהו מילדי אלוהים לצעוד לתוך הזנות? האם מישהו מאיתנו היה מעז לערב את רוח הקודש בזנות?

האם מישהו מאיתנו היה מעז לצפות בפורנוגרפיה כשאלוהים אוחז את ידו?

האם מישהו מאיתנו היה מתמיד בחטא ליד אלוהים?

אני משער שמי שמודע לכך חוטא פחות.

ומי שחוטא יותר ככל הנראה לא הפנים את העובדה המדהימה הזו.
לצערני, רבים מאיתנו סובלים לא מחוסר ידע אלא מחוסר אמונה וביטחון בהבטחות של אלוהים לעזור לנו לחיות בטוהר ובקדושה.

הבה נזכיר לעצמנו בכל רגע שאלוהים עימנו, שוכן בתוכנו, שומע ורואה את כל נסתרות ליבנו, ומוכן תמיד לעזור לנו להתגבר על כל חטא. אם כך נחיה, כי אז ימעטו החטאים בחיינו.

הבה נרבה יותר בהתחברות משיחית – כן! נגיע גם אם קשה לשיעור תנ"ך באמצע השבוע ולתפילה, כי זה מקרב לאדון ומחזק את הרוח והנפש.

ככל שנתקרב לאדון, נפנה אליו מהר יותר כדי שלא ניפול בחטא.

ככל שנתקרב לאדון, נתרחק מן החטא (תסל"א ה 22).

אני אשלב את שני הציוויים של שאול בפסוקים האחרונים:

התרחקו מן הזנות, כבדו את אלוהים בגופכם.

סיכום:

חירות אינה רישיון לחטוא – אלא אחריות לחיות בקדושה
הישועה בישוע מעניקה לנו חירות – אך חירות עם אחריות. שאול מזהיר: "הכול מותר לי – אך לא הכול מועיל", ומדגיש שעלינו לא להשתעבד לתאוות. החירות האמיתית מבקשת מאיתנו לבטא את רצון אלוהים דרך חיים של קדושה, שמכירים בכך שהגוף שלנו שייך לאדון ונועד לשרתו.
הגוף שלנו הוא רכוש האדון – וכל חטא גופני פוגע בקדושתו
המאמין הוא חלק מגוף המשיח, ולכן כל שימוש לא טהור בגופו, ובמיוחד בתחום המיני, מחלל את שם ישוע ופוגע בקהילה כולה. שאול קורא לנו להתרחק מן הזנות, כי כל חטא מיני מזהם את הגוף עצמו – כלי הקודש שנועד לשמש את אלוהים. כאשר אנו שומרים על טוהר מיני, אנו שומרים על קדושת הקהילה ומכבדים את אדוננו.
גופנו הוא היכל לרוח הקודש – לכן עלינו להוקירו ולכבדו
רוח הקודש שוכנת בתוכנו – במלוא נוכחות אלוהים. אם נזכור זאת, לא נוכל לעמוד באדישות מול חטא, אלא נחתור לחיים טהורים. גופנו, נפשנו ורוחנו הם קניין אלוהים, והקריאה שלנו היא להוקיר את אלוהים בגופנו, להתרחק מכל תועבה – ולחיות חיים שמשקפים את קדושתו.

בחסד אלוהים קבלנו חירות גדולה לשרתו, אך יחד עימה אחריות עמוקה כדי לשמור על טוהרתה וקדושתה של הקהילה – גוף המשיח.

MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. Chicago: Moody, 1984.

[1] MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, (1 Corinthians. Chicago: Moody, 1984). page

147.