ראשונה לקורינתים פרק ה

ראשונה לקורינתיים פרק ה 1-13.

כותרת: כשהאור כבה. המאבק על טוהר הקהילה

בארבעת הפרקים הראשונים של האיגרת מוכיח שאול השליח את הקורינתיים על הפילוגים, היהירות ושאיפתם להידמות לעולם, במקום לאמץ את הבשורה ואת דרך החשיבה של ישוע ולהידמות לו. שהרי חכמת העולם חסרת ישועה, ולפיכך היא סכלות.

הקורא עשוי להתרשם כי המאמינים בקורינתוס אמנם סטו קמעה מדרך הישר, אך עדיין יראי אל ונחושים ללכת בעקבות ישוע. אלא שבפרק ה' שאול “קורא לילד בשמו”:
חלק מבני הקהילה לא הסתפקו באימוץ דרכי העולם — הם אף התעלו עליו בחטאיהם ובשחיתותם המוסרית, עד כי עובדי אלילים שבקרבם נחרדים ממעשיהם. נחשפת מציאות עגומה שבה חטאים חמורים מתקבלים בשתיקה, ולעיתים אף בסלחנות.

במילים פשוטות: במקום שבני הקהילה יזדעזעו מתהום המוסר של העולם הלא-נושע, עובדי האלילים הם הנגעלים מעומק חטאי מי שמכנים עצמם תלמידי ישוע.

אבוי! חלק מן הנקראים להיות שגרירי המשיח, “איגרת חיה” ואור לעולם, הפכו לחוטאים מובהקים מן העולם שסביבם.
מה מצפה אלוהים מן השארית הנאמנה כאשר אור הבשורה דועך?
האם תמשיך הקהילה להעלים עין, או שתפעל לשימור טוהר גופה הרוחני?
כיצד על השארית הנושעת להיאבק על טוהר חיי הקהילה?
האם אהבתנו לאמת עזה דיה להוביל למשמעת אוהבת אך תקיפה?

פרק זה עוסק אפוא לא רק בחטא, אלא גם באחריות, בטוהר ובמחויבותו של גוף המשיח לשמור את אור המשיח דולק במלוא עוצמתו. בכך נעסוק בפרק ה'.

חלוקת פרק ה:

המאבק על טוהר הקהילה (פסוקים 1–13)

א. מהו החטא המסעיר בקהילה בקורינתוס? (1).

ב. איך הגיבו בני הקהילה בקורינתוס לחטא הנורא שנעשה בקרבם? (2).

ג. מה נדרשת הקהילה לעשות כדי להגן ולשמור על טוהרתה? (3-5).

ד. מהי הסכנה בהתעלמות מחטא בקהילה? (6-8).

הקריאה לבער את הרע מהקהילה. (9-13)

הבה נקרא את פרק ה 1-13:
¹‏ בְּאָזְנֵי כֹּל נִשְׁמָע שֶׁיֵּשׁ זְנוּת בְּקִרְבְּכֶם, וּזְנוּת אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַגּוֹיִם: אִישׁ לָקַח לוֹ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו. ^‎²‏ וְאַתֶּם עוֹד מִתְגָּאִים בִּמְקוֹם לְהִתְאַבֵּל כְּדֵי שֶׁעוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׁה הַזֶּה יֻּרְחַק מִקִּרְבְּכֶם! ^‎³‏ וַאֲנִי, אַף כִּי אֲנִי נֶעְדָּר מִבֵּינֵיכֶם בְּגוּפִי (אַךְ נוֹכֵחַ בְּרוּחִי), כְּבָר שָׁפַטְתִּי אֶת עוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כְּאִלּוּ הָיִיתִי אִתְּכֶם: ^‎⁴‏ בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, כַּאֲשֶׁר תִּתְאַסְּפוּ וְרוּחִי בֵּינֵיכֶם עִם גְּבוּרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ, ^‎⁵‏ תִּמְסְרוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לַשָׂטָן לְאָבְדָן הַגּוּף כְּדֵי שֶׁרוּחוֹ תִּוָּשַׁע בְּיוֹם יהוה.

‎⁶‏ הִתְפָּאֲרוּתְכֶם אֵינֶנָּה הוֹלֶמֶת. הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁמְּעַט שְׂאוֹר מַחְמִיץ אֶת כָּל הָעִסָּה? ^‎⁷‏ בַּעֲרוּ אֶת הַשְׂאוֹר הַיָּשָׁן לְמַעַן תִּהְיוּ עִסָּה חֲדָשָׁה. הֲלֹא אַתֶּם כְּמַצּוֹת, שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ — הַמָּשִׁיחַ. ^‎⁸‏ לָכֵן נָחֹגָּה לֹא בִּשְׂאוֹר יָשָׁן וְלֹא בִּשְׂאוֹר הָרֹעַ וְהָרֶשַׁע, אֶלָּא בְּמַצּוֹת הַתֹּם וְהָאֱמֶת.

‎⁹‏ כָּתַבְתִּי לָכֶם בָּאִגֶּרֶת שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב עִם זוֹנִים. ^‎¹⁰‏ אֵינֶנִּי מִתְכַּוֵּן לַזּוֹנִים בְּנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹ לַחַמְדָנִים, לַחוֹמְסִים וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, שֶׁכֵּן אָז הֱיִיתֶם חַיָּבִים לָצֵאת מִן הָעוֹלָם. ^‎¹¹‏ אֲבָל כָּתַבְתִּי לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב עִם מִי שֶׁנִּקְרָא ”אָח“ וְהוּא זוֹנֶה אוֹ חוֹמֵד אֶת אֲשֶׁר לַזּוּלַת, אוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים אוֹ מְגַדֵּף אוֹ סוֹבֵא אוֹ חוֹמֵס; אַף אַל תָּסֵבּוּ לֶאֱכֹל עִם אִישׁ כָּזֶה; ^‎¹²‏ כִּי מַה לִּי לִשְׁפֹּט אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר בַּחוּץ? הַאִם אֵינְכֶם שׁוֹפְטִים אֶת אֵלֶּה שֶׁבְּקִרְבְּכֶם? ^‎¹³‏ אֵלֶּה אֲשֶׁר בַּחוּץ אֱלֹהִים יִשְׁפְּטֵם. אַתֶּם בַּעֲרוּ אֶת הָרַע מִקִּרְבְּכֶם."

א. מהו החטא המזעזע בקהילת קורינתוס? (פס' 1)
¹‏ "בְּאָזְנֵי כֹּל נִשְׁמָע שֶׁיֵּשׁ זְנוּת בְּקִרְבְּכֶם, וּזְנוּת אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַגּוֹיִם: אִישׁ לָקַח לוֹ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו."

החטא המתואר כאן מביך ומעורר חלחלה.

אחד מחברי הקהילה חי חיי אישות עם אשת אביו – כלומר, עם אימו החורגת. במילים פשוטות: מדובר בזוג החי בזנות בתוך הקהילה.

התורה אוסרת מעשה כזה בצורה ברורה וחד-משמעית. על פי התורה, אדם השוכב עם אשת אביו כמוהו כמי ששוכב עם אימו הביולוגית, ודינו מוות (ויקרא י"ח 7–8, 29; דברים כ"ג 1; כ"ז 20).

גם החוק הרומי אסר במפורש על קשרים כאלה, כפי שמציין ההיסטוריון הרומי קיקרו.[1] לכן שאול מדגיש: "זְנוּת אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַגּוֹיִם."

אוי ואבוי! העולם לא יתפלא למצוא בתוך קהילה מאמינים שנופלים בחטאים "קטנים", שהרי אף אחד מאיתנו אינו מושלם, אבל כאשר החטא מגיע לדרגה כזו, שגם הלא-מאמינים נגעלים ונרתעים ממנו והקהילה אינה פועלת למגרו – הקהילה מאבדת את כבודה, את ייעודה ואת עדותה.

במצב כזה, לא רק החוטא עצמו נופל; כל הקהילה נפגעת, ואורה של הקהילה כבה!

אחים ואחיות,
כן, גם מאמינים עלולים ליפול בחטאים חמורים, אך הכאב כפול ומכופל כאשר מדובר בחטא מתמשך, גלוי וידוע, לא רק לעיני הקהילה, אלא גם לעיני העולם הלא-נושע שסביבנו.

שימו לב ששאול אינו מתייחס כלל לאישה, אלא רק לגבר שחטא איתה. הוא משתמש בביטויים בלשון יחיד בלבד: "איש לקח לו…", "העושה את המעשה הזה".

בנוסף, שאול מכנה את המעשה "זנות" ולא "ניאוף". מכך עולה ההבנה שבעלה של האישה כבר התגרש ממנה, וכעת בנו חי עם מי שהייתה קודם לכן אשת אביו – כלומר, אימו החורגת. בזמן ביצוע החטא ייתכן מאוד ששניהם, הן הגבר החוטא והן האישה (אימו החורגת), לא היו נשואים לאף אחד אחר. לכן המעשה מוגדר כ"זנות" ולא כ"ניאוף".

יתר על כן, מאחר ששאול אינו מורה לקהילה לנקוט צעדים כנגד האישה, אלא רק כנגד הגבר, ניתן להסיק שהיא לא הייתה חלק מהקהילה, ולא הייתה מאמינה. אם כך, אותו גבר לא רק עבר על איסור עריות אלא גם חטא בכך שנכנס לעול אחד עם אישה שאינה מאמינה (השנייה לקורינתיים ו' 14–18).

אתנחתא קלה לחקר פנימי:
ראו את מצבו של גוף המשיח בימינו. אנו משתווים לעולם הלא-נושע במדדים רבים – למשל, בשיעור הגירושין ובחוסר הטוהר המיני בקרב אלו הטוענים להיות משיחיים.
במקום לשנות את העולם, הפכנו לזיקית המאמצת את צבע סביבתה; הקהילה מאמצת את אופייה הפגום של החברה שבתוכה היא חיה, במקום להיות אור ומופת המובילים את החברה להידמות למשיח ישוע.

אם אור הקהילה כבה – כבה גם אור העולם! אין לקבל מצב זה כנורמלי. עלינו לשאוף להידמות לקהילות זמירנה ופילדלפיה, ולא לאחת מן הקהילות האחרות המוזכרות בספר ההתגלות, פרקים ב-ג.

ב. איך הגיבו בני הקהילה בקורינתוס לחטא הנורא שנעשה בקרבם? (פס' 2)
²‏ "וְאַתֶּם עוֹד מִתְגָּאִים בִּמְקוֹם לְהִתְאַבֵּל כְּדֵי שֶׁעוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׁה הַזֶּה יֻּרְחַק מִקִּרְבְּכֶם!"

לא די שהקהילה איננה מתאבלת על החטא ואינה נוקֶטת צעדים להרחיק את הפושע מקרבה – יש אף מבין חבריה המתפארים במעשה.
כיצד ייתכן דבר כזה?
כיצד יכולים מאמינים בישוע להתגאות בשותפות עם חוטא כזה? כיצד הם מצדיקים מעשה נפשע כל-כך?

תשובה
א. משום שהם-עצמם אינם חיים בקדושה ואינם מפגינים רף מוסרי גבוה. לכן אינם חשים שהם ראויים לבקר חוטא אחר.

ב. תיאולוגיה שגויה. הבנה שגויה של דבר אלוהים (חסד זול) [אל הרומים ה 20 – ו 1].

רבותיי, קהילות רבות נרתעות מן המונח “תיאולוגיה”. בעיניהן, תיאולוגיה היא לימוד קר ומנוכר, היוצר מחנאות ומפצל בין קהילות. לפיכך הן סבורות כי קהילה המדגישה דיוק תיאולוגי תהיה חלשה במישור החברתי. אכן, נחוץ איזון בין לימוד מדויק לבין מימוש אהבת אלוהים בקהילה, אך בלא תיאולוגיה נכונה גם היישום יִלקֶה בחסר.

תיאולוגיה היא סיפורה של אלוהים – האמת על אודותיו, על אופיו, תכונותיו ותוכניתו בבריאה. תיאולוגיה נכונה מדריכה אותנו כיצד לחיות וליישם כראוי את רצון אלוהים בכל תחומי חיינו.
כיצד, אם כן, יכלו רבים באותה קהילה להתגאות בכך שחוטא כזה נמנה עם חבריהם?
הסיבה היא אחת: חסד זול – תיאולוגיה מעוותת.

להלן דוגמה לתהליך תיאולוגי שגוי העלול לגרום למאמינים להצדיק חטאים מתמשכים בחייהם. שימו לב: חלק מהטענות מבוססות כראוי על כתבי הקודש, אך אחרות מוצגות באור מעוות או מנותקות מהקשרן.

אלוהים בחר בילדיו מקדם, ושום כוח לא יוכל לערער את ביטחון ישועתם (רומים ח 29-39; פטר״א א 3-5; אפסים א 4-5; פיליפים א 6) — נכון.
הישועה היא מתנת חסד מאת אלוהים (אפסים ב) — נכון.
אלוהים מבטיח להשלים את מעשהו בנו (פיליפים א 6) — נכון.
“ובמקום שבו התרבה החטא, התרבה החסד אף יותר” (רומים ה 20) — אמירה נכונה, אך המסקנה כביכול: “לכן נרשה לחטא לגבור בתוכנו כדי שנחווה יותר חסד” היא סילוף חמור. שאול מדגיש ברומים ו 1-2 שמי שרוח הקודש שוכנת בו אינו חושב כך ואינו חי כך.
“אלוהים הוא אהבה, ולכן עלינו לקבל כל אדם כפי שהוא, בלא שיפוט; אהבה מכסה על כל פשע” (משלי י 12; פטר״א ד 8) — עיקרון אמיתי, אך כשהוא מנותק מאזכור החובה לַתּוֹכֵחָה, למשמעת ולקריאה לקדושה, נוצרת פרשנות חלקית ומטעה.

כך קרה שבני הקהילה בקורינתוס התגאו בחטאי אחיהם; לטענתם, סליחתם והכלתם מבטאות “אהבה וחסד מרובים” ומפּגינות כביכול את אהבת אלוהים טוב מכול. בפועל, זו “חסד זול” ותוצאה של תיאולוגיה מעוותת.

רבותיי,

אהבה מעולם לא נועדה לשמש כלי להסתרת חטא או להצדקתו. אילו כן, לא היינו מצווים על משמעת קהילתית (מתי י״ח 15–20), האדון ישוע לא היה מגרש את הרוכלים מבית-המקדש (יוחנן ב), ולא היה מוכיח את הפרושים על התנהגותם (מתי כ״ג).

המחזיקים ב"תאולוגיית החסד הזול” מעוותים את משמעות הכתובים ומחללים את צדקת אלוהים. הם נתלים בחלקי פסוקים שנראים בעיניהם עילה להצדקת מעשיהם ולהרגעת מצפונם.

אנשים כאלה בוחרים בפרשנות מקלה ואקסצנטרית, שכל תכליתה להכשיר את החטאים שבהם בחרו לדבוק. במילים פשוטות, הם מסלפים את תיאולוגיית אלוהים, מייצרים תיאולוגיה פרטית, ומאמצים אותה כדי לחיות בחטא עם מצפון שקט – כביכול בשם אהבת אלוהים.

לסיכום, תיאולוגיה נכונה ומדויקת מולידה מעשים טובים המפארים את אלוהים, ואילו תיאולוגיה מעוותת מולידה מעשים רעים.

מה חסר בפסוקים שהזכרתי לעיל?
חסרה התייחסות כוללת להוראת כתבי הקודש ולתכלית אלוהים בבריאה ובחיי האדם; חסרה כניעה מוחלטת לריבונות הכתובים.

הדוגלים ב“חסד הזול” ובתיאולוגיה המעוותת דוחים את הפירוש הפשוט והישיר של כתבי הקודש ומעדיפים סילופים ותחכומים, רק כדי להשקיט את מבקריהם ואת מצפונם. פסוקים המלמדים על טוהר משפחתי — נישואים כשרק בין גבר לאישה — מוצגים אצלם כהוראות שהתאימו כביכול לעת העתיקה, אך אינן רלוונטיות לעידן המודרני.

מול טענות אלו יש להציב את מכלול מצוות אלוהים:

גלטים ב 19-20 — “מתתי לתורה כדי לחיות לאלוהים”;
אפסים ד-ו, קולוסים ג-ד — קריאה לחיי קדושה נמשכים;
רומים י״ב ואילך — חיים כ“קורבן חי, קדוש ורצוי”;
התגלות כ״ב 14-15 — אזהרה שהחוטאים בחטאי המוסר לא יירשו את מלכות אלוהים;
טימותיאוס א׳ ג, טיטוס א׳ — כיבוד תפקידי גבר ואישה, נישואין וגידול ילדים.

אחים ואחיות יקרים, גם אם נזכה לבוז ולזלזול — אל לנו להתבייש באמת הברורה של אלוהים.

היכן אנו נתקלים בתיאולוגיות הפסולות הללו בימינו?

קהילות המתיימרות להאמין בישוע אך מצדיקות את אורח החיים הלהט"בי.
קהילות שבהן רועה הקהילה הוא הומוסקסואל מוצהר הנשוי לגבר, או רועָה לסבית הנשואה לאישה.

חשוב להבהיר: לא אחת מדובר באנשים חברותיים, רגישים לסבל הזולת ונדיבים, אך בפועל הם מאמצים אורח חיים שאלוהים מחשיב לתועבה. אורח חיים כזה אינו מפאר את אלוהים, והדבקים בו כדרך חיים אינם נושעים.

אחים ואחיות יקרים,
אלוהים איננו מאמין ב"חסד זול". ראו:

אלוהים הֵמית את חנניה ושפירא לעיני כל הקהילה לאחר ששיקרו לרוח הקודש (מע״ש ה'). האם אין בו אהבה? האם אהבתו אינה מכסה על רוב פשעים?
הכתובים מזהירים: מי שיתמיד בטומאה ובחטא בלי לחזור בתשובה מסתכן במחלה ואף במוות (קור״א י״א 23–32).
ברומים א' מודגש כי הבוחרים באורח חיים טמא מביאים על עצמם את תוצאת בחירתם.

בקיצור: הישועה שלנו מעולם לא נועדה לשמש רישיון להמשך חיים בחטא; ההפך הוא הנכון.
הישועה מעניקה לנו את מלוא כוחו של רוח הקודש, כדי שנוכל לחיות בקדושה מלאה ולמלא את רצון אלוהים על הצד הטוב ביותר (קור"א י 13). אמנם אין זה קל, אך בעזרת רוח הקודש הדבר אפשרי—באמצעות לימוד הכתובים, תפילה, חברותא עם מאמינים בוגרים, וידוי חטא וציות.
קיבלנו את כל הכוח הדרוש מאלוהים כדי לומר “לא” לחטא ו“כן” לטוהר וקדושה.
כאשר אנו נופלים, עלינו לשוב בתשובה כנה, ולא לחפש תירוצים זולים כדי להמשיך בחטא.
עלינו לזכור תמיד: אנו אור העולם ומלח הארץ (מתי ה 13–16); שגרירי המשיח, איגרת חיה מאת אלוהים אל העולם (קור"ב ג 1–3; ה 20).
כל המביט בחיינו אמור לראות את מידת הקדושה והטוהר של אלוהים.

אמת פשוטה: הצדקת חיי-חטא נובעת מתיאולוגיה מעוותת או מהיעדר ישועה, המוביל את האדם להצדיק את מעשיו כדי להשתיק את מצפונו ולספק את תאוותו.
החי כך מוכיח, במקרה הטוב, חוסר בגרות רוחנית; במקרה הגרוע—חוסר ישועה.

ואתה, הקורא שורות אלו:
כיצד אתה מתייחס למצוות אלוהים בנושא חיי אישות, טוהר ומשפחה?
האם אתה מקבל את הוראותיו כלשונן, או שמא אתה משקיט את מצפונך בהצדקת חטאיך ותאוותיך באמצעות פרשנויות מסולפות וחסרות בסיס בכתבי הקודש?

ג. מה נדרשת הקהילה לעשות כדי להגן ולשמור על טוהרתה? (3-5).

שאול השליח ענה ישירות על השאלה הזו בסוף בפסוק 2-5:

^‎²‏ וְאַתֶּם עוֹד מִתְגָּאִים בִּמְקוֹם לְהִתְאַבֵּל כְּדֵי שֶׁעוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׁה הַזֶּה יֻּרְחַק מִקִּרְבְּכֶם! ^‎³‏ וַאֲנִי, אַף כִּי אֲנִי נֶעְדָּר מִבֵּינֵיכֶם בְּגוּפִי (אַךְ נוֹכֵחַ בְּרוּחִי), כְּבָר שָׁפַטְתִּי אֶת עוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כְּאִלּוּ הָיִיתִי אִתְּכֶם: ^‎⁴‏ בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, כַּאֲשֶׁר תִּתְאַסְּפוּ וְרוּחִי בֵּינֵיכֶם עִם גְּבוּרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ, ^‎⁵‏ תִּמְסְרוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לַשָׂטָן לְאָבְדָן הַגּוּף כְּדֵי שֶׁרוּחוֹ תִּוָּשַׁע בְּיוֹם יהוה."

ההוראה הכללית היא:

א. להתאבל, להתפלל ולהתעצב על התפשטות חטא כזה בקהילה. עלינו להכיר שאין לו מקום בקרבנו ולבקש את כוח אלוהים לטהר את הגוף.

ב. להרחיק את החוטא מקרבנו: “מסרו את האיש לשטן לאבדן הגוף כדי שרוחו תיוושע ביום ה’” (קור”א ה 5).
מי שמתמיד בחטא ואף מצדיק אותו אינו רשאי להמשיך בהתחברות הקהילתית.

כיצד מיושמים הדברים?
בבשורת מתי י”ח 15-20 מתואר התהליך המלא של משמעת קהילתית.

אחים ואחיות יקרים, תכלית המשמעת איננה בעיקר לסלק את החוטא, אלא להשיב אותו בתשובה ולהחזירו אל ההתחברות הקדושה. ראו כיצד ההנחיה מוצגת מייד לאחר משל השה האובד (מתי י”ח 10-14).
כאשר משמעת קהילתית מיושמת כראוי, היא מבטאת את אהבת אלוהים באורח המלא והמיטבי (יעקב ה 19-20).

הבה נקרא את בשורת מתי פרק י"ח פסוקים 15-20:
¹⁵ "אם יחטא לך אחיך, לך והוכח אותו בינך ובינו לבד. אם ישמע לך, קנית לך את אחיך. ¹⁶ ואם לא ישמע, קח אתך עוד אחד או שנים, כדי שעל־פי שנים או שלושה עדים יקום כל דבר. ¹⁷ אם לא ישמע להם, הגד לקהילה; ואם לא ישמע גם לקהילה, שיהיה לך כגוי וכמוכס. ¹⁸אמן אני אומר לכם, כל מה שתאסרו על הארץ אסור יהיה בשמים וכל מה שתתירו על הארץ יהיה מתר בשמים. ¹⁹ עוד אומר אני לכם, אם שניים מכם יסכימו עלי אדמות בכל דבר אשר יבקשו, היה יהיה להם מאת אבי שבשמים;

²⁰ כי במקום אשר שניים או שלושה נאספים לשמי שם אני בתוכם."

מכיוון שכולנו בני-אדם, ברי־חטא, ברור שנפגע ונפגע זה מזה גם בלי כוונה.
כאשר אנחנו נפגעים מדבריו או ממעשיו של אח באדון, הנטייה הטבעית היא לשקוע בכאב ולהתרחק ממנו. אך תגובה כזו, אף שהיא עשויה להרגיע זמנית את הרגש, אינה ראויה; היא מבטיחה נתק בין האחים, אשר מוביל בסופו של דבר לפירוד ולהרס עדות הקהילה.

בעיה שאינה נפתרת במהירות דומה לווירוס המתפשט בגוף: ההרס מובטח והולך וגדל. לכן יש לגשת אל האח הפוגע סמוך ככל האפשר למועד הפגיעה—כדי שלא להותיר לרגשות השליליים להתעצם ולשאת מחשבות רעות נגדו:

“רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ; אַל־תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל־כַּעַסְכֶם, וְאַל־תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָּׂטָן” (אפסים ד 26–27).

ישוע המשיח מלמד אותנו את הדרך הנכונה לטפל בחטא, כדי:

להפסיק את החטא.
להחזיר שלום ואחדות לגוף המשיח – כפי שישוע יצא לחפש את השה האובד ולהשיבו חי ושלם.

להלן התהליך שהוא מורה, המבטיח פתרון מבורך:

פנייה אישית
אם אחיך חטא לך, גש אליו ביחידות בענווה ופרט את הפגיעה. ברוב המקרים האח כלל אינו מודע לכך שפגע בך; כשיבין, יתנצל והשלום יושב. אז חובתך לסלוח, לוותר ולהתפלל שתוכל אף לשכוח.

חטא ביודעין
אם החטא נעשה במודעות, גישה ענווה ומלאת אהבה עשויה לעורר את האח לתשובה ולתיקון (גלטים ו 1). זכור: מטרתך היא שלום, והשלום דורש נכונות לסלוח וענווה רבה. התפלל כדי שתכונות אלו ימלאו אותך.

מטרת הפגישה – לשקם את היחסים בגוף המשיח ולהשיב שלום ואחדות.

הימנע מרכילות
לעיתים, במקום לגשת לאח, אנו משתפים אחרים – ובכך חוטאים ברכילות, פוגעים בשמו של האח ומונעים ממנו הזדמנות לבקש סליחה. כך “מוסיפים שמן למדורה” במקום לצמצם את החטא. הבה נימנע מכך.

שמירה על דיסקרטיות מוכיחה את אהבתך לאחיך ומזכה אותך באמונו.

ב. אם האח החוטא מסרב להכיר בחטאו ולבקש סליחה, רשאים אנו לפנות לאח אחד או שניים נוספים, לשתף אותם בעניין, להתפלל יחד ולשוב אל האח הפוגע.

מיהו אותם אחים נוספים?
זִכרו כי בעת שישוע הדריך את תלמידיו עדיין לא נולדה הקהילה. הוראותיו התאימו למסגרת החברתית הכפרית של אותה תקופה, שבה שימשו נכבדי הכפר או ראשיו כעדים.
לכן בימינו ראוי שהעדים יהיו מאמינים בוגרים, רודפי שלום, כנים וענווים, ועדיף מאותה קהילה. רצוי שיהיו מוכרים ומקובלים, כדי שיוכלו לפעול בלב המעורבים.

כיוון שבהמשך ייתכן שיידרשו לעמוד בפני הקהילה ולתאר את המקרה כולו, עדיף לבחור עדים מקרב הזקנים או השמשים. מטרתם אינה לתמוך אוטומטית במתלונן, אלא לבחון את הבעיה ולעזור לשני הצדדים להגיע לפתרון צודק.

בדרך-כלל, כאשר אחים נוספים מוכיחים חוטא לאור דבר־אלוהים, הם מהווים כוח השפעה חיובי ומסייעים לו להתרחק מן החטא.
לפיכך על העדים להיות בלתי תלויים, לא “חותמת גומי”, ולהשמיע את האמת ללא משוא פנים.

מדוע שניים?

דברים י"ז 6: "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד. יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה, ובערת הרע מקרבך…"

ראה גם דברים י"ט 15.

לשם הבטחת משפט בצדק ובאמת, קבע אלוהים כללים ברורים לעדות: אם שני עדים מוסרים עדות שאינה סותרת זו את זו, עדותם נחשבת נאמנה, ועל-פיה ייקבע גורלו של החוטא.

ג. אם הבעיה לא נפתרה בשלב זה, האח הנפגע, יחד עם העדים, פונה אל הקהילה כולה.
כמה חבל שאנו מגיעים לכך; מה שקיווינו שיישאר קטן וייעלם הופך—מחמת חוסר ענווה ולעיתים גם חוסר אמונה—לפצע מכוער הגלוי לעין כול.

כאשר העדים ניצבים לפני הקהילה ומוסרים את עדותם, הקהילה שומעת וכעת יכולה לפעול בחכמה, בענווה ובאהבה: ליצור קשר עם האח החוטא, לעודדו לשוב בתשובה, לסור מן החטא ולהתנצל. עתה מתמודד האח עם לחץ של קהילה שלמה.

האם ייכנע הפעם לרצון אלוהים ויסור מהרע? הלוואי שכן.
אם כך יהיה, הקהילה חייבת לסלוח לו ולסייע בידו לחיות חיי קדושה, כדי שלא ישוב לחטאו.

ד. במידה והאח החוטא מסרב להיכנע גם להוראת כלל חברי הקהילה, מוטלת על הקהילה החובה להרחיק את החוטא מתוכה (תסל"ב ג' 6, קור"א ה', טימ"ב ב' 23-26, טיטוס ג' 10).

משלב זה החוטא מורחק מהקהילה ונחשב לאדם שאין להתחבר עימו שכן חייו מאופיינים בחטא נגד האדון ונגד גופו, הקהילה.

שאול מפרט זאת בפסוק 5:

^‎⁵‏ תִּמְסְרוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לַשָׂטָן לְאָבְדָן הַגּוּף כְּדֵי שֶׁרוּחוֹ תִּוָּשַׁע בְּיוֹם יהוה."

למה הכוונה?

סילוקו והרחקתו של אדם מן הקהילה שקולה למסירתו לידי השטן. כאשר אדם בוחר להתמיד בחטאו, הוא מוסר את נפשו לחיות תחת השפעת השטן ולא בהנהגת רוח אלוהים—חיים שבהם פני אלוהים מוסתרות ממנו.
ומה תוצאת חיים כאלה? חורבן הגוף וחורבן החיים (טימ"א א 20).

אם אותו אדם אכן נושע אך שקע עמוק בחטא ואינו חפץ לשוב, מוטב—למען הבשורה, הקהילה ושם המשיח ישוע—שאלוהים יגדע את חייו בעולם הזה ויעצור בכך את הנזק (קור"א י"א 23-32; מע"ש ה 1-11, חנניה ושפירא).

כל התהליך אמנם כואב, אך תכליתו חיונית: גוף המשיח ובית אלוהים חייבים להישמר בטהרה.
אח אמיתי ייכנע ויאמץ את ענוות המשיח; אח כזה יזכה לסליחה ולעזרה, כדי שלא ישוב לחטוא.

לעומת זאת, אדם המסיים את תהליך המשמעת הקהילתית ללא חרטה וללא תשובה כנה גורם לאחים ולאחיות להתרחק ממנו ולפקפק בישועתו. במקרה כזה התהליך מגן על הקהילה, ומרחיק ממנה מי שעלול לקלקל את עדותה ולטמא אותה.

סליחה, חרטה ותשובה כנה הם סימנים מובהקים לאדם נושע שבו פועל רוח אלוהים. על-פי תכונות אלו מכירים בנו כילדיו האמיתיים של האדון (גלטים ה' 22-23; מתי ז' 20).

מדוע איננו פונים מיד לרשויות המשפטיות?
בכל עת שמאמין תובע מאמין, עדותנו נפגעת ונוצר מכשול אמונה למתבוננים. לכן עלינו למצות כל דרך לפתרון הסכסוך בתוך גוף המשיח, ולהימנע ככל האפשר מפנייה לבתי המשפט (קור"א ו 1-11).
אם כל האפשרויות מוצו, והחוטא מתעקש בדרכו הפוגעת—או כשנשקפת סכנה ממשית לחיי אדם—יש לפנות לרשויות המשפט, שהרי אלוהים קבע אותן להגן עלינו (רומים י״ג). הלוואי שלא נזדקק להן עקב חטאו של מי שמתיימר להיות מאמין.

הבהרה חשובה: עבריינים המנצלים את טוב לב המשיחיים—למשל עברייני מין—מחייבים פנייה מיידית וללא דיחוי אל הרשויות.

הפסוקים החותמים את הדיון במשמעת הקהילתית חשובים במיוחד, משום שהם מבהירים כי אלוהים העניק סמכות ריבונית להחלטות העדים והקהילה (פס' 18–20):

¹⁸ "אמן אני אומר לכם, כל מה שתאסרו על הארץ אסור יהיה בשמים וכל מה שתתירו על הארץ יהיה מותר בשמים. ¹⁹ עוד אומר אני לכם, אם שניים מכם יסכימו עלי אדמות בכל דבר אשר יבקשו, היו יהיה להם מאת אבי שבשמים. ²⁰ כי במקום אשר שניים או שלושה נאספים לשמי שם אני בתוכם…"

רבותיי, בכל עת שמתקיים הליך משפטי בבית הקהילה נשמעים קולות הטוענים:
“באיזו סמכות אתם שופטים וקובעים את גורלו של אדם?”

אחים יקרים, אלוהים אוהב בני־אדם, אך אהבתו אינה באה על חשבון צדקתו וקדושתו בכל הנוגע לגופו – הקהילה. לסמכות השיפוט נלווית אפוא אחריות:

הקהילה הוסמכה לשפוט, וסמכותה נשענת על דבקות בכתבי הקודש.
חובתה להרחיק מתוכה חוטא המסרב להודות בעוונו ועלול לטמא את הקהילה (קור״א ה 6-9).

לאור זאת ברורים דברי ישוע במתי י״ח:

כל מה שתאסרו עלי אדמות – בהיצמדכם לכתבי הקודש ובחכמת רוח הקודש – כבר נאסר בשמים;
וכל מה שתתירו עלי אדמות – באותה דרך – כבר הותר בשמים.

כך מעודד ישוע את השליחים ואחריהם את זקני הקהילות: מלוא סמכותו של אלוהים עומדת לרשותם בקביעת דין צדק בין האחים, ובלבד שיידבקו בכתוב ויונחו בידי רוח הקודש.

לפסוקים אלו תכלית חשובה נוספת: על חברי הקהילה לכבד את החלטת זקני הקהילה בעת שיפוט אח שחטא. כאשר גוף המשיח פועל כיחידה אחת, החוטא יבין במהרה שהטעות בו. לעומת זאת, אם הגוף מפוצל, יוסיפו חלק מחברי הקהילה לטפח קשרי חברות עם החוטא ובכך יאפשרו לו להתמיד בחטאו ולפלג את הגוף.

בפסוקים י״ט–כ׳ ישוע משמיע אמרות ידועות־לַכֹּל, אך פעמים רבות אנו מפרשים אותן שלא כהלכה.

¹⁹ עוד אומר אני לכם, אם שניים מכם יסכימו עלי אדמות בכל דבר אשר יבקשו, היו יהיה להם מאת אבי שבשמים. ²⁰ כי במקום אשר שניים או שלושה נאספים לשמי שם אני בתוכם…"

יש מאמינים הסבורים כי די בשניים או שלושה כדי שרוח הקודש תשכון בקרבם; אולם פסוקים אלו אינם עוסקים בנוכחות הרוח—שהרי רוח הקודש שוכנת בכל מאמין, גם אם הוא לבדו במדבר (קור"א ג 16; אפ' א 13-14).

ישוע המשיח הבהיר את הסמכות האדירה שמופקדת ביד תלמידיו כאשר הם משמשים עדים הקובעים את גורלו של אחיהם. מדובר במונח משפטי. סמכות זו איננה נועדה לטפח גאווה, אלא להפך: להעמיק את ענוותנו ולהניע אותנו להכיר לעומק את דבר-אלוהים. היא נועדה לעורר יראה בלבנו, לבחון את עצמנו ולוודא שאנו ניגשים אל האח בטוהר לב ומתוך נאמנות לכתובים.

כגודל הסמכות שנמסרה לנו—כך גודל היראה, הענווה, הצדק והטוהר שעלינו לגלות. כאשר בני-האל פועלים כעדים נאמנים, מכירים את הכתוב ומבקשים לאורו, אלוהים מבטיח לכבד את בקשותיהם והחלטותיהם (תה' לז 4-5; יוח"א ה 13-15).

על יסוד אמת זו יכול היה שאול השליח לומר בביטחון (פס' 3) כי כבר גזר דין על החוטא, כאילו נכח בקורינתוס: כל המידע הדרוש היה בידו, וברוח הקודש ידע מה עליו ועל הקהילה לעשות כדי לשמור על טוהרתה.

ד. מהי הסכנה בהתעלמות מחטא בקהילה? (6-8).

שאול השליח מבהיר לקורינתיים שהתפארותם השגויה עלולה לעלות להם בהרס כלל הקהילה.
שאול השליח משתמש בדוגמא מהחיים שכל שומעיו מכירים היטב: ההשפעה של שאור על כל עיסת הבצק שבאה עימה במגע.

שמרים הם אינזימים חיים שמשפיעים על כל הבצק שהם באים עימו במגע. שמרים (שאור) מוזכרים בכתבי הקודש בדרך כלל בדוגמאות של השפעה שלילית, אך בבשורת מתי י"ג 33 הדוגמא היא להשפעה חיובית של מלכות אלוהים. בכל מקרה, כל הדוגמאות מהוות הוכחה ששאור (שמרים) תמיד משפיעים על מה שהם באים עימו במגע.

וכך, אם נאפשר לחטא להמשיך להתפשט בקהילה, החטא ישפיע לרעה על כל אברי הקהילה, ממש כמו שהשאור ישפיע על כל הבצק וממש כמו שזיהום או גידול סרטני ישפיע על כל הגוף ויהרוס אותו אם לא יוסר ויטופל מיידית.

שאול השליח מציג את הטיפול בשאור – חמץ, בחג הפסח (ראה שמות י"ב-י"ג)

המצווה היא לבער את השאור…

לבער = להשמיד, להרוס באופן מוחלט, להסיר לחלוטין (To exterminate, to destroy completely, and in military language – to mop up).

כמו שמסירים ומרחיקים מהבית כל מה שנחשב לחמץ בפסח, כך חייבים להרחיק את החטא והשפעתו מחיינו, להסיר את ההשפעה של האדם הישן ולחיות כאדם חדש.

כמו שעם ישראל נדרש לנקות מעל עצמו את כל ההשפעה האלילית של מצרים, כך הנושעים, אנו, הקהילה חייבים לנער ולהסיר מחיינו את החטא – השאור הישן.

המצה היא מאפה שלא חווה השפעה של שמרים, של שאור, ולכן מהווה משל לדבר טהור. מסיבה זו שאול מדמה אותנו למצות של פסח – נקיים מההשפעה של החטא. משוחררים מהשלטון של החטא במחיר קורבן חייו של האדון ישוע, בן האלוהים (אל הרומים ו 1-3; גלטים ב 19-20).

הבה נרענן את זיכרוננו בכל הקשור לדרך בה האדון ישוע רואה אותנו ודורש מאיתנו לחיות:

כל מאמין נחשב לבריאה חדשה (קור"ב ה 17).
כל הקהילה נחשבת לכלה טהורה של המשיח ישוע ולכן על כולנו לפעול שהיא תישמר טהורה, לכבוד המשיח ישוע.
כבריאה חדשה עלינו לחשוב כפי שהמשיח חושב ולפעול כפי שהמשיח מנחה (אל הרומים ו' 19, אל הקולוסים ג). עלינו לאמץ את הלך המחשבה של האדון ישוע. התחדשות הדעת כי אנו בריאה חדשה (אל הרומים י"ב 1-3).
אנו מתים לעצמנו וחיים עבור ישוע (אל הגלטים ב 19-20, אל הרומים י"ב 1).

ראוי לקרא בספר שמות פרק י"ב את ההכנות לפסח הראשון כדי להפנים את הרצינות של ההנחיה. אלוהים מתייחס ברצינות רבה לטוהר החיים והגוף של כל אחד מילדיו.

מי שמזלזל בהנחיה לשמור על טוהר גופו ונפשו, שם עצמו כאויב אלוהים. אנא אל נבחר בדרך זו. אנא נבחר להידמות לישוע גם בטוהר הגוף והנפש.

כפי שציינתי מעלה, אלוהים גם עושה כפי שהוא מנחה אותנו לעשות. אלוהים הסיר את חנניה ושפירא מהקהילה ממש ברגע ששיקרו לרוח הקודש, בעת כל כך רגישה לקהילה הראשונה (מע"ש ה). ראה גם קור"א 23-31, מחלה או אף מוות.

ומה איתך? נבור בליבך וחקור אם יש דרך עוצב בך… ותבקש מאלוהים להנחות אותך בדרך עולם, בדרך של חיי הנצח. (תהילים קל"ט 24).

הבט סביב בביתך ובדוק, האם השארת בקרבה מסוכנת פיתויים שעלולים לדרדר אותך למעשים רעים? האם יש דבר שמושך אותך לחזור לדרך החטא? שעלול להרוס את עדותך ולהטיל דופי בגוף המשיח? האם אתה מחביא את השפעת מצרים בליבך ועדיין לא אפשרת לישוע לכבוש את מלוא ליבך?

אם קשה לך להסיר את הפיתוי לחטא מחייך, אנא התפלל לכוח או תבקש עזרה מחבר בוגר באמונה.

ה. הקריאה לבער את הרע מהקהילה. (9-13)

‎⁹‏ כָּתַבְתִּי לָכֶם בָּאִגֶּרֶת שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב עִם זוֹנִים. ^‎¹⁰‏ אֵינֶנִּי מִתְכַּוֵּן לַזּוֹנִים בְּנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹ לַחַמְדָנִים, לַחוֹמְסִים וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, שֶׁכֵּן אָז הֱיִיתֶם חַיָּבִים לָצֵאת מִן הָעוֹלָם. ^‎¹¹‏ אֲבָל כָּתַבְתִּי לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב עִם מִי שֶׁנִּקְרָא ”אָח“ וְהוּא זוֹנֶה אוֹ חוֹמֵד אֶת אֲשֶׁר לַזּוּלַת, אוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים אוֹ מְגַדֵּף אוֹ סוֹבֵא אוֹ חוֹמֵס; אַף אַל תָּסֵבּוּ לֶאֱכֹל עִם אִישׁ כָּזֶה; ^‎¹²‏ כִּי מַה לִּי לִשְׁפֹּט אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר בַּחוּץ? הַאִם אֵינְכֶם שׁוֹפְטִים אֶת אֵלֶּה שֶׁבְּקִרְבְּכֶם? ^‎¹³‏ אֵלֶּה אֲשֶׁר בַּחוּץ אֱלֹהִים יִשְׁפְּטֵם. אַתֶּם בַּעֲרוּ אֶת הָרַע מִקִּרְבְּכֶם.

לאחר ששאול מלמד שעל הקורינתיים להסיר מקרבם חוטאים, מן הסתם עולה השאלה: האם עלינו להינזר מאנשי העולם? האם עלינו להתרחק מכל מי שאינו נושע?

ההיסטוריה מוכיחה שהיו אלו שחשבו שהדרך לשמור על טוהר משיחי תיתכן בחיים נזיריים, במנזר, הרחק משאר בני האדם הדוחים את ישוע. המציאות הוכיחה שהם טעו. חוטאים גם מילאו את המנזרים.

שאול חוזר ומבהיר להם, כפי שכתב באיגרת קודמת (שלא נשמרה), שהוא לא מתכוון שהקהילה תתרחק מבני אדם שאינם נושעים, ההיפך הוא הנכון.

מכיוון שבשורת ישוע היא בשורת החיים היחידה, הנושעים נדרשים לשאת את בשורת החיים לכל קצווי העולם, אל כל בני האדם בכל האומות (יוחנן י"ד 6, מתי כ"ח 18-20).

אנו נקראים כהנים לאלוהים (פטר"א ב 9-10), שגרירי המשיח ואיגרת כתובה של אלוהים (קור"ב ה 20, ג 1-3).

אנו נקראים מלח הארץ ואור העולם. מנורה לא מניחים מתחת לשולחן אלא על השולחן כדי שאורה ייגלה ויאיר (מתי ה 13-16).

שאול מבהיר שעליהם, ומן הסתם גם עלינו להתרחק מאלו הטוענים שהם אחים באדון ישוע, אך בפועל סגנון חייהם, לימודם והפרי בחייהם מוכיח שאינם נושעים באמת.

גם יוחנן השליח באיגרתו השניה (פסוקים 7-11) הזהיר את המאמינים לבל יקבלו לביתם

את המתעים.

בעוד הקהילה פתוחה לקבל כל מבקר שאינו נושע החפץ לשמוע את הבשורה, היא צריכה להיות אטומה ומסוגרת בפני אלו החפצים להורסה מבפנים.

הכוונה לכאלו הטוענים שהם אחים במשיח ישוע, אך חייהם ופיהם מעידים שהם עבדי השטן ולא עבדי אלוהים. אנשים אלו נמשכים לחברת הנושעים כדי לנצל את הלב האוהב של הנושעים, כדי לצוד קורבנות להשביע את תאוותם ולהרוס את הקהילה.

על אלו שאול השליח אומר: סלקו אותם מקרבכם. בערו את הרע מקרבכם.

האחריות הכבדה הזו נמצאת בעיקר על כתפי השמשים והזקנים, אך גם על כתפיך!

יישום:

האם את/ה מתחמק/ת מלהפיץ את בשורת החיים לאלו החיים סביבך?

האם את/ה חי/ה ככוהן המפיץ את אור ישוע בעולם? האם את/ה באמת איגרת כתובה המציגה בנאמנות את טוהר וקדושת האדון?

ובאותה עת, האם את/ה ערני/ת מספיק מבחינה רוחנית כדי להישמר מאחי שקר המנסים להרוס את חייך וחיי אחיך ואחיותיך בישוע בקהילה?

סיכום:

בשיעור זה התמקדנו במאבק לשמירת טוהר הקהילה, כדי להבטיח שאור המשיח לא יכבה בחיינו ובחיי הקהילה.

א. ייעודנו
נקראנו לשקף לעולם את אורו של ישוע ולשמור על קדושת גוף המשיח. איננו “זיקיות” המאמצות את דפוסי החברה החוטאת, אלא נציגי אור וקדושה.

ב. הסכנה שבתיאולוגיה מעוותת
הצדקת חיי חטא נולדת מתיאולוגיה שגויה או מחוסר ישועה ומשמשת כדרך להשקיט מצפון ולספק תאוות.
מי שמתהלך כך מגלה, במקרה הטוב, חוסר בגרות רוחנית ובמקרה הרע—היעדר ישועה.

שאלת בדיקה אישית:
האם אתה מצדיק את חטאיך בתירוצי סרק, או נכנע לריבונות כתבי הקודש ושומר על אור האדון וטוהר הקהילה?
זכור: תיאולוגיה רעה מולידה מעשים רעים; תיאולוגיה נכונה מולידה חיים המפארים את אלוהים.

ג. כלי לשמירת טוהרת הקהילה – המשמעת הקהילתית (מתי י״ח 15-20)
מטרתה לעודד את החוטא לשוב בתשובה; ואם יתמיד בחטאו—להרחיקו מן הקהילה. אין כאן נקמה, אלא אהבה כנה: שמירה על קדושת הקהילה והובלת החוטא לתשובה ולהתחברות מחודשת.

ד. צו לביעור חטא אישי
האדון ישוע מצווה לבער כל חטא מחיינו—הרגלים הרסניים, התנהגות שאינה משיחית וחברה רעה המסיטה מדרך הקדושה. כשם שאין לסבול חטא בקהילה, אין לקבלו במשפחה או בחיים האישיים. בחן את לבך מדי יום, התוודה על כל חטא ושמור על טהרה לפני אלוהים; שמירת טוהרת הקהילה מתחילה בטוהרת היחיד.

קיבלנו מצווה מהאדון לשמור על קדושת הקהילה, כדי שאור המשיח לא יכבה ב“בית גאולה”. נמשיך להאיר יחד את אור ישוע.

[1] קיקרו, De Natura Deorum (על טבע האלים), ספר שלישי, סעיף 66:

"Si Filius matrem in matrimonium ducat, nefarium scelus existimatur"

תרגום: "אם בן יישא את אימו לנישואין, זה ייחשב לפשע נורא."

קיקרו מדגיש את חומרת המעשה, אם כי אין זה ציטוט ישיר של חוק אזרחי, אלא ביטוי לגינוי החברתי והתרבותי החריף כלפי גילוי עריות שכזה.

קונטקסט משפטי:

במשפט הרומי, איסורים על גילוי עריות (בעיקר בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה) היו מוכרים כבר בתקופת הרפובליקה ונאכפו בצורה חמורה יותר בתקופת הקיסרות (לדוגמה: חוקים בתקופת אוגוסטוס – Lex Julia de adulteriis coercendis – עסקו גם במוסר מיני ובניאוף). אף שהחוק הרומי לא תמיד פרט את כל צורות גילוי העריות בפרוטרוט, הקונצנזוס החברתי והמשפטי הוקיע לחלוטין יחסים מיניים בין אם לבנה, ונחשב לפשע מחריד (scelus nefarium).