ראשונה לקורינתים פרק ד׳

ראשונה לקורינתיים פרק ד 1-5

כותרת: נאמנות כמפתח לשירות משיחי אמיתי

מבוא לפרק ד'
חוסר בגרותם הרוחנית של בני הקהילה בקורינתוס ניכר בכך שבמקום לשאוף לדמות למשיח או לשליחיו הנאמנים, הם שאפו לדמות למשפיענים לא נושעים.
בעיני הקורינתיים, מורה עשיר, רהוט בדיבור ובעל מעמד חברתי גבוה נתפס כטוב, חכם וצודק, בעוד שמורה עני נתפס כאדם כושל, ויתכן טועה בלימודו. גישה זו שיקפה את רוח החברה האלילית שבתוכה חיו, חברה שהעריכה הצלחה חיצונית ומעמד חברתי על פני ערכים רוחניים אמיתיים.
הסכנות שבגישה מוטעית
אופן המחשבה הזה הפך את קהילת הקורינתיים לחשופה להשפעתם של מורי שקר – שרלטנים שהחזיקו במעמד חברתי גבוה ודיברו בשפה דתית, אך לא היו נושעים באמת. כוונתם לא הייתה לשרת את הקהילה, אלא לנצל את אנשיה למען קידום שמם ותועלתם האישית.
מענהו של שאול השליח
על רקע זה, שאול השליח מקדיש את פרק ד' באיגרתו הראשונה אל הקורינתיים לתיאור חייו של משרת משיחי נאמן, ולתפקודו לאור עקרונות הבשורה. באמצעות דוגמה אישית, הוא קורא לבני הקהילה לאמץ גישה רוחנית נכונה, המבוססת על נאמנות, ענווה והקרבה.
שאול השליח אף מרחיב בנושא זה באיגרתו השנייה לקורינתיים, שבה הוא מקדיש חלק נכבד להבהרת מהות השירות המשיחי הנאמן. לצד זאת, הוא רומז באהבה אך בהחלטיות לצורך לסלק מקרבם את מורי השקר ואת המכורים לחטא, שמסכנים את שלמות הקהילה.
המסר המרכזי של פרק ד'
פרק ד' באיגרת הראשונה לקורינתיים מהווה המשך להדרכתו של שאול השליח בהתמודדות עם בעיות רוחניות בקרב הקהילה, ובעיקר בגישתם למנהיגות ולשירות המשיחי. בפרק זה, שאול שואף להציב מראה בפני הקורינתיים, לחשוף את גאוותם ולתקן את הבנתם השגויה באשר לטיבם של משרתי המשיח, תוך הבהרה שהשירות האמיתי מבוסס על נאמנות וענווה, ולא על מעמד חברתי או מראה חיצוני.
ידידי, השיעור לא נועד לבחון רק את נאמנות משרתי הקהילה אלא מבהיר לכל דבר ואשה נושעים שנאמנות זה מפתח לשירות משיחי כבר מהבית.

חלוקת פרק ד':

אופי המשרתים המשיחיים (פסוקים 1–5)

משרתים את המשיח ומופקדים על סודות אלוהים (1).
משרתי המשיח נדרשים להימצא נאמנים (2).
– עתידים לתת דין וחשבון למשיח על כל מחשבותיהם ומעשיהם (3-5).

אזהרה מפני גאווה (פסוקים 6–7)
- קריאה שלא להתנשא ולא להשוות בין משרתים.
- תזכורת שכל מה שיש לנו ניתן במתנה מאלוהים.
אירוניה וביקורת על גאוותם של הקורינתיים (פסוקים 8–13)
- שימוש בסרקזם לתיאור מצבם המדומיין של הקורינתיים כעשירים, שבעים ומלכים.
- השוואה בין מצבם לבין סבלם והקרבתם של השליחים.
קריאה לחיקוי ודוגמה אישית (פסוקים 14–17)
- שאול מדבר כאב רוחני המזהיר ומדריך את הקהילה.
- הזמנה לחקות את דרכו של שאול ואת דוגמתו האישית. יא 1
אזהרה לפני ביקור אישי (פסוקים 18–21) – הקדמה לפרק ה.
- הבטחה לבקר בקורינתוס ולהתעמת עם היהירות של חלק מבני הקהילה.
- דגש על כך שמלכות אלוהים מתבטאת בכוח ולא רק בדיבור.
- בחירה בין ביקור בנחת לבין ביקור עם תוכחה ותיקון.

הבה נקרא את פרק ד' 1-5:

¹‏ וּבְכֵן צָרִיךְ שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִרְאוּ [יחשבו] אוֹתָנוּ כִּמְשָׁרְתֵי הַמָּשִׁיחַ וּכְמֻפְקָדִים עַל סוֹדוֹת אֱלֹהִים. ^‎²‏ וְאוּלָם מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים. ^‎³‏ לְגַבֵּי דִידִי דָּבָר פְּחוּת עֵרֶךְ הוּא לְהִשָּׁפֵט עַל־יְדֵיכֶם אוֹ לְהִשָּׁפֵט בְּיוֹם דִּין אֱנוֹשִׁי. אֲנִי אַף לֹא דָּן אֶת עַצְמִי, ^‎⁴‏ כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר נֶגֶד עַצְמִי. אֲבָל לֹא בְּכָךְ אֲנִי יוֹצֵא זַכַּאי; הָאָדוֹן הוּא הַשּׁוֹפֵט אוֹתִי. ^‎⁵‏ לָכֵן אַל תִּשְׁפְּטוּ דָּבָר בְּטֶרֶם עֵת, עַד כִּי יָבוֹא הָאָדוֹן אֲשֶׁר גַּם יוֹצִיא לָאוֹר אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹשֶׁךְ וְגַם יְגַלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב. אָז תִּנָּתֵן הַתְּהִלָּה לְכָל אִישׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים.

אופי המשרתים המשיחיים (פסוקים 1–5)

משרתים את המשיח ומופקדים על סודות אלוהים (1).
משרתי המשיח נדרשים להימצא נאמנים (2).
משרתי המשיח עתידים לתת דין וחשבון למשיח על כל מחשבותיהם ומעשיהם (3-5).

לפני שנים ביקרתי באחת הקהילות בארץ ונתקלתי בטופס הערכה למשרתי הקהילה. בטופס הזה, כל חברי הקהילה (בעילום שם) התבקשו לדרג את איכות תפקודם ושירותם של השמשים והזקנים בכל תחומי השירות, בדומה לשאלוני משוב שחברות עסקיות רבות מעבירות ללקוחותיהן לאחר קבלת שירות.

מה הסכנה?
א. משוב ביקורת בעילום שם פותח פתח לביקורת שאינה תמימה ומסיבות שאינן ראויות. זה מסלול עוקף הנחיה מאלוהים הכתובה בבשורת מתי י"ח 15.

ב. שיטת הערכה שכזו עלולה לגרום למשרתי הקהילה הנשכרים על ידי חברי הקהילה, להימנע מביקורת כלפי חברי קהילה מפחד איבוד פרנסתם. הרי שום קהילה תהיה חפצה במשרתים החוששים לומר את האמת ולהצביע על חטא בקהילה.

אל תטעו: כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, חייב לתת דין וחשבון על מעשיו ושירותו. גם משרתי הקהילה נדרשים לכך. אנו מקיימים פגישות ניהול שבועיות שבהן גם נבחנים טיב הלימוד וטיב השירות. כאשר עולה צורך בביקורת, היא נידונה בגילוי לב מתוך שאיפה לשיפור מתמיד.

בנוסף, חברי הקהילה פונים אלינו באופן אישי כדי להציע תיקונים או להודות על השירות. משרת נאמן מקבל ושוקל כל הערה בכובד ראש, בוחן את טיבה ופועל לתקן את עצמו במידת הצורך. אבוי לנו אם נחיה ונלמד רק כדי למצוא חן בעיני אנשים!

הקשר הפרק – הקונטקסט

כבר בפרק ג', פסוקים 4–9, שאול השליח מוכיח את הקורינתיים על כך שהם משווים בין משרתים, מחשיבים אחד מעל האחר ומזדהים עם אחד על חשבון השני – וכל זאת על פי מדדים ארציים ומסיבות אישיות. אני של אפולוס, אני של שאול, אני של כיפא…

בפרק ד, שאול השליח מבקש להוכיח את בני הקהילה בקורינתוס על גישתם השגויה. בני הקהילה לא מבינים את דבר אלוהים לעומקו, אינם מכירים את ישוע באופן בוגר, ובכל זאת מרשים לעצמם לדרג את משרתי המשיח, דוגמת שאול, אפולוס וכיפא, על פי מדדי העולם כאילו היו שחקנים על במה או פוליטיקאים.
האבסורד מתגלה במלוא חוצפתו בפסוקים הראשונים של פרק ה. שם שאול מציין שבעוד בני הקהילה מוכיחים ומבקרים את שירות השליחים הנאמנים, הם מתגאים שבקרבם נמצאים זונים המתנהגים אף גרוע מלא נושעים.

שאול מנצל הזדמנות זו כדי ללמד את הקורינתיים מהו קנה המידה האמיתי למדידת חריצותם ונאמנותם של משרתי המשיח, והיא – הדוגמה שהניח ישוע המשיח בדברו ובחייו.

‏ ¹‏ "וּבְכֵן צָרִיךְ שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִרְאוּ (יחשבו)[1] אוֹתָנוּ כִּמְשָׁרְתֵי הַמָּשִׁיחַ וּכְמֻפְקָדִים עַל סוֹדוֹת אֱלֹהִים."

המילה "בְּרִיּוֹת" (ἄνθρωπος – אנשים, בני אדם) מתייחסת לכלל בני האדם, נושעים ושאינם נושעים. מן הסתם, הנושעים מוכשרים ומלומדים יותר בכתובים כדי לקבוע אם אדם כלשהו אכן חי ופועל כמשרת נאמן של ישוע (ב 14-16). מכיוון שאנו האיגרת הכתובה של המשיח לעולם וגם שגרירי המשיח, חשוב שגם הלא נושעים יזהו את משרתי המשיח ככאלו. אחרת, איך יפנו למשיח ישוע אם לא יזהו אותנו כמשרתיו הנאמנים?

מסיבה זו שאול השליח מציין שאחד מהתנאים הנדרשים לזקן קהילה זה עדות טובה, ללא דופי, גם בין הלא מאמינים: "הוא צריך גם לשם טוב בפי אלה שבחוץ, כדי שלא יהיה לחרפה ולא ייפול בפח השטן." (טימ"א ג 7; קור"ב ג 2-3; ה 20).

ואיך זה קורה? על כך בפסוק 2.

המילה "יראו" בתרגום דליטש מתורגמת ל"יחשבו", (Count, regard) והיא מדויקת יותר.

במילה "אותנו", שאול השליח מתייחס לקבוצה אותה הוא מציין בפרק ג 22: "שאול, אפולוס, כיפא ובאופן כללי את כל משרתי המשיח. באופן נרחב – כל אדם נושע!

הבה נגדיר את המושגים: "משרתי המשיח" ו-"מופקדים על סודות אלוהים".

משרתי[2] המשיח:

משרת, על פי הגדרתו, נמוך מאדונו, עוזר לאדונו, עושה דברו של אדונו.
שאול מבהיר שמשרתי המשיח לא יכולים להיות גדולים מהאדון שלהם.

אם האדון ישוע שהוא אלוהים, הריק מעצמו ובא לעולם בדמות אדם, וככזה היה לעבד (אל הפיליפים ב 4-10), על אחת כמה וכמה, משרתי המשיח לא יכולים להציג עצמם מעבר לדרגה שישוע אימץ ומעבר לדוגמא והמופת שישוע הראה בחייו.

ראו לדוגמא את משה רבנו – נקרא עבד יהוה ויהושוע בן נון נקרא משרת עבד יהוה (יהושוע א 1).
משמע, משרתי אלוהים אינם רשאים להתגאות ולהשוויץ בתארים, להחשיב עצמם חשובים מאחרים, אלא למלא את השירות שרוח הקודש העניק להם, בענווה, בשמחה, באהבה, במסירות ובהקרבה, ממש כפי שישוע פעל (אל הפיליפים ב 1-5; מע"ש כ 19).

שאול, כיפא ואפולוס היו חכמים בדבר אלוהים ומלאים ברוח הקודש. שאול ואפולוס היו משכילים מאוד בתורת אלוהים, והנה בפרק ג 5, שאול כותב: מי הוא אפוא אפולוס? ומי הוא שאול? משרתים אשר באמצעותם באתם לאמונה!".
בדרך זו שאול מעיד שכל יכולותיו של משרת המשיח נובעות מאלוהים ולכן כל הכבוד מגיע רק לאלוהים (אל הפיליפים ב 13; ד 13). מן המשרת נדרש רק להימצא נאמן.

משרתי המשיח נותנים דין וחשבון על מעשיהם
עמית לעבודה באינטל אמר לי בזמנו: "אני מקנא בך, אתה קם כל בוקר ורואה את הבוס שלך תלוי על הצלב…". כוונתו הייתה שכרועה קהילה אני עושה כרצוני ואיני נותן דין וחשבון לאף אחד.

והתשובה לכך היא: לא! לפחות, זה לא כך אצלנו.

א. האדון שלי לא נשאר תלוי על הצלב! ישוע המשיח קם מן המתים, יושב לימין האב ורוחו חיה ופועלת בגופי, ובגופו של כל מאמין נושע (תהילים ק"י 1; יוחנן י"ד-ט"ז, כ-כ"א; מע"ש א).

ב. הנהגת הקהילה מורכבת מריבוי זקנים ושמשים נאמנים, יראי אלוהים, ולכל אחד זכות הצבעה ושותפות בניהול הקהילה. מנגנון שכזה מרסן ומונע ניצול לרעה של סמכות או פעולה על ידי אדם אחד ללא ביקורת ורשות. זו שותפות וערבות הדדית.

ג. חיינו ופעולתנו שקופים לכל בני הקהילה.

משרתי המשיח חייבים קודם כל לשרת את המשיח, וכששרות זה יהיה ראוי, ייהנו משירותם כלל בני הקהילה, צאן המשיח. יתרה על כך, גם כלל בני האדם יזהו אותם כמשרתי המשיח. העיקרון נכון וראוי גם במסגרת הנישואין. בעל ורעייתו ערבים זה לזו ולכן מחויבים לעזר איש כלפי רעותו. כשהאיחוד בריא, נהנים ממנו כלל בני המשפחה ואלוהים מתפאר בחייהם.

משרתי המשיח נקראים לשרת את צאן אלוהים בשם המשיח ישוע. פירוט מרתק של אופי השירות הראוי כתוב באיגרת של שאול לאפסיים ו 5-8. אומנם ההדרכה היא להתנהגות העבדים כלפי אדוניהם, אך העיקרון זהה וראוי:

"העבדים , הישמעו לאדוניכם שבעולם הזה, ביראה וברתת ובתום לב, כמו למשיח – לא בשירות למראית עין, כמבקשים למצוא חן בעני בני אדם, אלא כעבדי המשיח העושים את רצון אלוהים בכל נפשם ומשרתים בחפץ לב כעבדים לאדון ולא לבני אדם, ויודעים שכל טוב אשר יעשה אדם, את זה יקבל מאת האדון, אם עבד הוא ואם בן חורין."

היכן טמונה הסכנה?

כאשר משרתי המשיח – זקני הקהילה והשמשים – מנסים לרצות את בני הקהילה במחיר של פשרה על דבר המשיח, הם מפרים את האמון שבינם לבין ישוע. במצב זה הם חדלים להיות משרתי המשיח והופכים למשרתי בני-אדם.
זאת מתרחשת כאשר נמנעים מלבקר ולהוכיח על חטא רק משום שהחוטא עשיר ובעל השפעה.

זה קורה כאשר מעדיפים שקט ושלווה במקום להתמודד עם כאב הראש הכרוך בטיפול בחטא.

זה מתרחש כאשר היראה מפני בני אדם גוברת על היראה מהמשיח ישוע.

כאשר זקן קהילה או שמש סוטה מתפקידו, הוא מתחיל לפעול בכוחו שלו – כוח מוגבל וחסר ברכה – ולא בכוח רוח הקודש, שהוא כוח אלוהים מלא ברכה (ג 7).

משרת הקהילה אינו יכול להתגאות בהוראתו, שכן הוא אינו אלא דובר המשיח.

א. משרת נאמן כפוף ללימוד דבר אלוהים ואינו רשאי להמציא הנחיות או הוראות שאינן מבוססות על דבר אלוהים. שאול השליח אמר בפרק ט 16: "כי כאשר אני מבשר את הבשורה אין לי מה להתהלל, שכן חובה מוטלת עלי ואוי לי אם לא אבשר."

ב. רוח הקודש מעניק לכל מאמין את מתנות השירות, ולכן אף משרת אינו יכול לזקוף את שירותו לכוחו האישי (קור"א י"ב 11).

איך ניתן לבחון בקלות ובמהירות אם המשרת אכן נאמן לישוע?
אחת מהדרכים הקלות והמיידיות לבדוק אם משרת הקהילה נאמן לישוע היא לבחון את תגובתו לתוכחה מוצדקת על טעות בהוראתו. אם הוא מתכחש לטעות מוכחת, ישנו חשש סביר שאינו פועל מתוך נאמנות אמיתית למשיח ישוע.

האם משרתי המשיח נהנים מזכויות יתר או הבטחות לעינוגים?

ישנם החושבים שמשרתי המשיח זוכים לזכויות המבטיחות תענוגות, הצלחות ורווחים, אך דבר אלוהים מלמד אחרת. מה שהאדון כן מבטיח לאלו החיים בחסידות זה דווקא רדיפות (טימ"ב ג 12). וזה נכון לכל מאמין שמתמיד לחיות בחסידות.
משרת המשיח יתמיד לציית לדבר האדון ולחיות על פי הנחיות האדון גם תחת רדיפות. שאול תיאר את הסבל המתלווה לחייו כמשרת המשיח באיגרת השנייה לקורינתיים ו 4-10.

מדוע משרתי המשיח חייבים להיות נאמנים? כי הם מֻפְקָדִים עַל סוֹדוֹת אֱלֹהִים:
א. משרתי אלוהים מופקדים בין היתר על צאן אלוהים הלא היא הקהילה. הקהילה, גוף המשיח נחשבה למסתורין לפני שהוקמה, וכך נקראה – אל האפסים ג.

משרתי המשיח חייבים להיות נאמנים כי הם מופקדים כסוכני הבית על בית אלוהים וצאן אלוהים – כלת המשיח.

המילה מופקדים (οἰκονόμους, אוייקונומוס, Oikonomos), משמע, סוכני בית… אדם שהופקד על ניהול הבית בהעדרו של בעל הבית.

ב. משרתי המשיח מופקדים על לימוד טהור ומדויק של הבשורה, של דבר אלוהים שהופקד בידינו.

כאשר שאול השליח כתב את המילים הללו, ספר הברית החדשה לא הושלם, ולכן המסרים וההשראה שרוח הקודש העניק לשליחים, היו התגלויות חדשות שלא היו ידועות לחלוטין בעבר – סודות, מסתורין (ראה אל האפסים ג)

לאחר שכתבי הקודש הושלמו, אחריות כל משרתי המשיח היא ללמד את כתבי הקודש – תנ"ך וברית חדשה בנאמנות. לא רק ללמד אלא גם לחיות את הנלמד. כתבי הקודש מכילים את כל הנדרש לחיים משיחיים מלאים, בוגרים ומכבדים את האדון (טימ"ב ג 16).

משמע, משרתי המשיח נמדדים על ידי אלוהים לאור טוהר לימוד דבר אלוהים – כתבי הקודש, ויישום הכתוב בחייהם בפועל. כמו כן לאור שרותם הטהור והמקריב עבור הקהילה, צאן אלוהים.

הורים, בעלים ורעיות והורים לעתיד. אנא פקחו אוזניים ועיניים.
נאמנים ומופקדים על סודות אלוהים אינה מנת חלקם הבלעדית של זקני ושמשי הקהילה, אלא חובתם של כלל הנושעים, לאור דברי כיפא באיגרתו הראשונה ד 10: "איש איש כפי המתנה אשר קיבל ישרת בה בקרבכם, כסוכנים טובים על חסדו רב הפנים של אלוהים."

כל אחד מאיתנו, כנושע, חייב לשאוף להיות סוכן נאמן בבית אלוהים. האמור נכון לכל גבר, בעל, אישה, רעיה.

מכיוון שכל גבר חייב לשאוף להיות זקן קהילה, מתבקש שהאימון הבסיסי לנאמנות לישוע ולדברו מתחילים בבית, בנישואין.

האם חבריך רואים בך אדם נאמן החי על פי מצוות אלוהים שבדברו?

האם רעייתך יודעת בלב שלם שאתה בעל נאמן המקפיד ללמוד, ללמד בביתך ולחיות על פי דבר אלוהים?

אנא זיכרו, כל דברי ההדרכה למשרתי הקהילה ראויים ונכונים לכלל ההורים.

בנוגע לשמשים וזקני קהילה, ההוראה מחייבת כתנאי לשירותם:

ראה טיטוס א 7-9:

‏⁷ הֲלֹא בְּתוֹר סוֹכֵן עַל בֵּית אֱלֹהִים צָרִיךְ הַמַּנְהִיג לִהְיוֹת אִישׁ שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי, לֹא עִקֵּשׁ, לֹא רַגְזָן, לֹא מִתְמַכֵּר לְיַיִן, לֹא בַּעַל אֶגְרוֹף, לֹא רוֹדֵף בֶּצַע, ^‎⁸‏ אֶלָּא מַכְנִיס אוֹרְחִים, אוֹהֵב אֶת הַטּוֹב, מְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ, צַדִּיק, קָדוֹשׁ, כּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ ^‎⁹‏ וּמַחֲזִיק בַּדָּבָר הַמְהֵימָן אֲשֶׁר עַל־פִּי תּוֹרָתֵנוּ, לְמַעַן יוּכַל גַּם לְעוֹדֵד בְּהוֹרָאַת הַלֶּקַח הַבָּרִיא וְגַם לְהוֹכִיחַ אֶת הַמִּתְנַגְּדִים;

אם אנו משרתי המשיח, המופקדים על סודות אלוהים לא נחיה על פי הכתוב, ולא ננהל את בתינו כראוי, נאבד את הסמכות ללמד ולהדריך את צאן אלוהים.

אם נסטה מן האחריות הזו, אנו עלולים להסיט את צאן אלוהים מהמשיח ישוע. אוי לנו אם כך נחיה.

אופי המשרתים המשיחיים (פסוקים 1–5)

א. משרתים את המשיח ומופקדים על סודות אלוהים (1).

ב. משרתי המשיח נדרשים להימצא נאמנים (2).

ג. משרתי המשיח עתידים לתת דין וחשבון למשיח על כל מחשבותיהם ומעשיהם (3-5).

^‎²‏ וְאוּלָם מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים.

כאמור, אלוהים מעולם לא דרש משמשים או זקני קהילה להיות בעלי תואר אקדמי או טכני כלשהו.

משרתי קהילה נדרשים אם כן להיות נאמנים.

נאמנים למי ולמה?

נאמנים לחיות על פי הכתוב בדבר אלוהים ולחיות על פי הדוגמא של האדון ישוע – בחייהם הפרטיים והציבוריים.

נאמנים ביחס שלהם לברית הנישואין.

נאמנים ביחס שלהם לצאן אלוהים. נאמנים ביחס שלהם לרכוש המופקד בידם בעבור צאן אלוהים.

נאמנים, נקודה! לא רק עשירים אינטלקטואלית אלא גם בציות אוהב ומלא אמונה (איגרת יעקב ב 19).

שאול השליח שלח את טימותיאוס אל קהילת קורינתוס להעביר מסר אך גם לאסוף את התרומות מקהילת קורינתוס.
ואיך שאול מתאר את טימותיאוס? בן אהוב ונאמן באדון (ד 17), ובפרק ט"ז 3: "אנשים הטובים בעיניכם."

איך רוכשים את התארים הללו?

על ידי חיים משיחיים ציבוריים.

על ידי חיי הציות המפארים את האדון ונראים לעיני כל.

על ידי יחס קדוש לאחים ואחיות במשיח (ראה עדותו של שאול על עצמו ז 25).

על ידי טיפול מסור בצאן אלוהים המוכיח שליבך אינו לניצול וטובה אישית (ראה אודות "אפפרס האהוב, חברנו לעבודה ומשרת נאמן של המשיח למענכם." קולוסים א 7, וכן אודות טיכיקוס בפרק ד 7).

שירות טוב ואחריות הם סימן והוכחה לנאמנות. הצמדים הללו תמיד יהיו קשורים זה בזה (מתי כ"ד 45-46).

בסופו של יום, האדון ישוע מודד את הנאמנות של משרתיו!
מידת הנאמנות קובעת את מידת השירות והאחריות.

הבה נזכור: אלוהים הוא זה המעניק לנו את האופי המשיחי שהם סך תכונותיו של ישוע, את מתנות השירות ואת הכוח לציית. הנאמנות היא החלק שעלינו מוטל להשלים דרך ציות. (אל הגלטים ה 22-23; קור"א י"ב 11; אל הפיליפים ב 13; אל הפיליפים ב 12).

וכך, נאמנותו של משרת המשיח מתבטאת בלימוד ראוי של דבר אלוהים והנחלת הלימוד הטוב לצאן אלוהים – לא רק באופן אינטלקטואלי ומחשבתי אלא גם ובעיקר באופן מעשי בכל תחום בחיים. כדוגמא ומופת אישי.

הורים, בעלים ורעיות – משרתי הקהילה אינם זן מיוחד של אנשים. גם אנו בעלים והורים.

מה שנדרש ממשרתי הקהילה נדרש מכל נושע!

האם הקרובים אליך יעידו שאתה נאמן? נאמן בכל דבר שאתה עוסק בו, לא משנה מה.

האם פיך ולבבך זהים בכל הקשור לאמונתך בישוע?

אופי המשרתים המשיחיים (פסוקים 1–5)

א. משרתים את המשיח ומופקדים על סודות אלוהים (1).

ב. משרתי המשיח נדרשים להימצא נאמנים (2).

ג. משרתי המשיח עתידים לתת דין וחשבון למשיח על כל מחשבותיהם ומעשיהם (3-5).

^‎³‏ "לְגַבֵּי דִידִי דָּבָר פְּחוּת עֵרֶךְ הוּא לְהִשָּׁפֵט עַל־יְדֵיכֶם אוֹ לְהִשָּׁפֵט בְּיוֹם דִּין אֱנוֹשִׁי. אֲנִי אַף לֹא דָּן אֶת עַצְמִי, ^‎⁴‏ כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר נֶגֶד עַצְמִי. אֲבָל לֹא בְּכָךְ אֲנִי יוֹצֵא זַכַּאי; הָאָדוֹן הוּא הַשּׁוֹפֵט אוֹתִי. ^‎⁵‏ לָכֵן אַל תִּשְׁפְּטוּ דָּבָר בְּטֶרֶם עֵת, עַד כִּי יָבוֹא הָאָדוֹן אֲשֶׁר גַּם יוֹצִיא לָאוֹר אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹשֶׁךְ וְגַם יְגַלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב. אָז תִּנָּתֵן הַתְּהִלָּה לְכָל אִישׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים."

אחים ואחיות אהובים:

שאול אינו מזלזל בבתי משפט ואינו מייתר משמעת קהילתית המפורטת בבשורת מתי י"ח 15-20. אם אדם נמצא אשם בעבירה פלילית, עליו להישפט כדין.

כל ששאול מדגיש זה שכאשר חוק הארץ מתנגש עם חוק תורת אלוהים, כי אז משרת נאמן של המשיח חייב לבחור בציות להוראת אלוהים על מנת להימצא זכאי לפני האדון.

לראיה: שאול השליח מוכיח את נאמנותו לאדון ישוע בכך שהוא לא הוסט משירות המשיח גם כאשר שופטי בתי המשפט מצאו אותו אשם כעבריין.
האדון ישוע מינה את שאול לשליח לגויים, ולכן משימתו של שאול היא למלא את הייעוד שישוע קבע לחייו (מע"ש ט 15-17).

שאול עמד למשפט לפני שופטים ארציים, נחשב בעיניהם לעבריין, עונה ונזרק לכלא על לא עוול בכפו (מע"ש ט"ז 16-34; כ"א 30-40; כ"ב 30 – כ"ו 32).

שאול נשפט על ידי הנציב הרומי בישראל ונשלח למשפטים נוספים ברומא כשהוא במאסר, עד למשפט שבו הוחלט על הוצאתו להורג (מע"ש כ"ח 16-31).
שאול נמצא אשם לפני בני אדם חוטאים, אך מושלם לפני המשיח ישוע, אדון האדונים.
שאול יכול היה להתנצל לפני שופטיו ולהישאר בחיים, אך בחר להשלים את המשימה שהמשיח יעד לו – כמשרת נאמן, כדי להימצא זכאי בבית הדין של המשיח. שאול למד מהמופת של ישוע.

גם משה רבנו כמשרת אלוהים חווה האשמות מהקרובים לו ביותר, אך נמצא זכאי מול אלוהים. ראה ההאשמה של בני קורח בספר במדבר ט"ז, וכן ההאשמה מפי אחותו מרים ואחיו אהרון בספר במדבר י"ב 1-16. ההאשמות שבאו מהקרובים לו ביותר, לא הסיטו את משרת אלוהים מציות להוראת אלוהים בחייו.
אלוהים לא הותיר את משרתיו ללא פרקליט והגנה, אלא הגן על משה והוכיח את מתנגדיו.

שאול רוצה לומר: משרת נאמן של ישוע ממשיך לפעול על פי הנחיית המשיח בלבד, גם אם הסובבים אותו מתנגדים לו, ולעיתים, גם אם אינו מבין את התמונה הגדולה. זאת, כדי להימצא זכאי לפני המשיח ישוע.

שאול השליח אינו טוען שמשרת המשיח נמצא מעל החוק, אלא נתון לביקורת עצמית וקהילתית.
ההוכחה לכך בפנייתו של שאול אל זקני אפסוס לפני חזרתו לירושלים (מע"ש כ 7-24). דבריו של שאול דומים לאלו של משה רבנו לעם ישראל בספר דברים ל', ודברי שמואל בשמואל-א י"ב 22-25.

"¹⁷ מִמִּילִיטוֹס שָׁלַח אֶל אֶפֶסוֹס וְקָרָא אֶת זִקְנֵי הַקְּהִלָּה. ^‎¹⁸‏ כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֵלָיו אָמַר לָהֶם: ”אַתֶּם יוֹדְעִים כֵּיצַד הָיִיתִי אִתְּכֶם בְּכָל עֵת לְמִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁרַגְלִי דָּרְכָה בְּאַסְיָה. ^‎¹⁹‏ עָבַדְתִּי אֶת הָאָדוֹן בְּכָל עֲנָוָה וּבִדְמָעוֹת וּבְמַסּוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ עָלַי בִּגְלַל נוֹכְלִים מִבֵּין הַיְּהוּדִים. ^‎²⁰‏ לֹא נִרְתַּעְתִּי מִלְּהוֹדִיעַ לָכֶם כָּל דָּבָר מוֹעִיל וּמִלְּלַמֵּד אֶתְכֶם בָּרַבִּים וּבְכָל בַּיִת וּבַיִת, ^‎²¹‏ בְּהָעִידִי גַּם בַּיְּהוּדִים וְגַם בַּיְּוָנִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים וּלְהַאֲמִין בַּאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ. ^‎²²‏ וְעַכְשָׁיו הִנְנִי הוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם כָּבוּל בָּרוּחַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה יִּקְרֶה לִי שָׁם, ^‎²³‏ לְבַד מִזֶּה שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַצְהִירָה לִי בְּכָל עִיר וָעִיר וְאוֹמֶרֶת שֶׁכְּבָלִים וְצָרוֹת מְצַפִּים לִי. ^‎²⁴‏ אוּלָם חַיַּי אֵינָם יְקָרִים לִי כָּל עִקָּר וּבִלְבַד שֶׁאַשְׁלִים אֶת מְרוּצָתִי וְאֶת הַשֵּׁרוּת אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי מֵאֵת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ — לְהָעִיד עַל בְּשׂוֹרַת חֶסֶד אֱלֹהִים.

‏⁴ כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר נֶגֶד עַצְמִי. אֲבָל לֹא בְּכָךְ אֲנִי יוֹצֵא זַכַּאי; הָאָדוֹן הוּא הַשּׁוֹפֵט אוֹתִי.

מנקודת מבט אנושית, שאול מודה שגם הוא עצמו אינו כשיר לשפוט את עצמו באופן מושלם.

בוודאי שהמדד לשפיטה זה דבר אלוהים, אך למרות זאת, בגלל אי מושלמותו של שאול, ידיעתו אינה שלמה או מוחלטת. לפיכך, רק האדון ישוע, אלוהים כל יכול ויודע כל, הקורא את הנפש והמניעים של הלב, מוסמך לשפוט בצדק מוחלט.

ובמילים אחרות שאול אומר לקורינתיים… אם אני בעצמי איני ראוי לשפוט את עצמי, על אחת כמה וכמה אתם הקורינתיים אינכם ראויים לשפוט את מניעי הלב של אחרים.

^‎⁵‏ לָכֵן אַל תִּשְׁפְּטוּ דָּבָר בְּטֶרֶם עֵת, עַד כִּי יָבוֹא הָאָדוֹן אֲשֶׁר גַּם יוֹצִיא לָאוֹר אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹשֶׁךְ וְגַם יְגַלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב. אָז תִּנָּתֵן הַתְּהִלָּה לְכָל אִישׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים."

הקורינתיים מיהרו לשפוט משרתים נאמנים על פי חזות חיצונית, יכולת רטורית, לבוש ומעמד חברתי. במילים פשוטות הקורינתיים שפטו רק על פי המצב החיצוני ולא הפנימי העיקרי.

הקורינתיים היו מהירים לשפוט בדרך מעוותת, ובאותה עת היו עיוורים לחטאים ופשעים גלויים המתבצעים בתוך הקהילה עצמה (ראה ה 1). הם אהבו להשוות בין מורים ולקבוע מי טוב יותר, או גרוע על פי מדדים ארציים מושחתים, ומבוססים על חוסר חכמה וידע של דבר אלוהים.

לאור זאת שאול מכריז: אל תשפטו בטרם עת.

יש יום משפט שהאדון קבע, ויום המשפט הזה קרוב, בין אם במותו של הנושע או בהילקחות. אין נושע שלא יעמוד למשפט כס המשיח. לכן, תשאירו את המשפט למניעי הנפש ביד האדון.

כולנו המבוגרים כבר ראינו ושמענו בחיינו על מקרים בהם שפיטה מוקדמת, בין אם הובילה לרוממות של משרתים מסוימים (‏3:21) או להשפלה של אחרים (‏4:10), הייתה שגויה.

בני אדם, אנחנו, כל אחד מאיתנו במידה כזו או אחרת מהירים לשפוט על פי מדדים ארציים, חיצוניים.
דבריו של שאול מלמדים אותנו לכבד כל אדם ולהחשיבו כבן אלוהים כדי שלא נכתיר את הטיפשים ולא נבייש ונשפיל את החכמים.

רק בפני כס המשיח ישוע ייוודעו כל העובדות, ושם גם יתבטא החסד— כל משרת נאמן יקבל … שבח.

כאשר האדון יבוא וישפוט – התהילה תינתן רק לראויים. האם אתה אחד מהראויים? אם לא, מה אתה עושה כרגע כדי להיות ראוי?

לאור זאת, המסר לקורינתיים הינו כדלקמן.

מכיוון שמשרתי המשיח חיים על פי הנחיית האדון, והם עצמם אינם ראויים ומוסמכים לשפוט מניעים פנימיים של משרתים נאמנים אחרים, יוצא מכך שמשפט הצדק של כל אדם וכל משרתי המשיח ייעשה רק ביום משפט כס האדון ישוע.

לאור זאת, שפיטת הקורינתיים את משרתי המשיח ודירוגם, היא מעשה לא ראוי ואף הרסני הגורם למריבות ופילוגים בקהילה.[3]

סיכום:

שאול השליח פותח את פרק ד’ בקריאה לזהות את משרתי המשיח כמי שנועדו לשרת את ישוע באמונה ובענווה, ולא לרצות אנשים או לקדם את עצמם. הוא מבהיר שתפקידם איננו להתפאר בכוח או בתארים, אלא לשקף את דמותו של המשיח בדיבור, בלימוד ובחיים. כל משרת מופקד על סודות אלוהים – דברו הנצחי – וחייב להיות נאמן לו, גם כאשר המחיר הוא סבל, חוסר הכרה או רדיפה. איש אינו פטור מביקורת, אך הדין הסופי ניתן בידי האדון לבדו, הקורא מחשבות לב ומודד נאמנות אמיתית.
מן הדברים עולה קריאה אישית לכל מאמין לשאוף לנאמנות בחיי היומיום: נאמנות ללימוד דבר ה’, נאמנות לברית הנישואין, ונאמנות לשירות הזולת ללא מניעים נסתרים. בשגרה הביתית, הורה נאמן יוביל את ילדיו בהדרכת ה’ ובדוגמה אישית. בין בני זוג, נאמנות נמדדת לא רק באי-בגידה אלא גם במסירות, בעידוד ובתמיכה הדדית. במקום העבודה או בצוות שירות, יש להיזהר מלעבוד רק “למראית עין” – אלא לשאת עדות כנה וישרה המפארת את המשיח.
לבסוף, ברמה הקהילתית, כל חבר קהילה נקרא להפסיק להשוות בין משרתים לפי מראה, כריזמה או מעמד חברתי, ולהתמקד במדד אחד: נאמנות לדבר ה’. אל לנו לשפוט זה את זה לפי קנה מידה אנושי – אלא לזכור שהשופט האמיתי הוא האדון. לכן עלינו לעודד, להתפלל ולבנות את קהילתנו מתוך ענווה, אמון הדדי וחתירה לגדול כ”סוכנים נאמנים על חסדו רב הפנים של אלוהים”.

ו… כשהילד שלך יגדל, האם יוכל לומר שאביו ואימו היו משרתים נאמנים של ישוע?

Bibliography

MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. Chicago: Moody, 1984.

[1] Λογιζέσθω: To determine by mathematical process, reckon, regard, calculate, count, think. (Accordance software)

[2] ὑπηρέτας: (Hupeiretas) One who functions as a helper, freq. in a subordinate capacity, helper, assistant

[3] MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody, 1984), page 103

הבה נקרא את פרק ד' 6-13:

⁶‏ אַחַי, הֲסִבּוֹתִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל עַצְמִי וְעַל אַפּוֹלוֹס בִּשְׁבִילְכֶם, לְמַעַן תִּלְמְדוּ מֵהַדֻּגְמָה הַנּוֹגַעַת לָנוּ שֶׁלֹּא לַחֲרֹג מִן הַכָּתוּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְנַשֵׂא אִישׁ עַל רֵעֵהוּ בִּשְׁמוֹ שֶׁל אַחֵר; ^‎⁷‏ שֶׁכֵּן מִי מַקְנֶה לְךָ יִחוּד? וּמַה יֵּשׁ לְךָ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ? וְאִם אָמְנָם קִבַּלְתָּ, מַדּוּעַ תִּתְגָּאֶה כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ? ^‎⁸‏ אַתֶּם כְּבָר שְׂבֵעִים! אַתֶּם כְּבָר עֲשִׁירִים! בִּלְעָדֵינוּ אַתֶּם מוֹלְכִים! הַלְוַאי שֶׁמְּלַכְתֶּם בֶּאֱמֶת כְּדֵי שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ נִמְלֹךְ אִתְּכֶם. ^‎⁹‏ אֲשֶׁר לָנוּ הַשְּׁלִיחִים, אֲנִי סָבוּר שֶׁאֱלֹהִים הִצִּיב אוֹתָנוּ אַחֲרוֹנִים, כְּנִדּוֹנִים לְמָוֶת; כִּי הָיִינוּ לְמַחֲזֶה לָעוֹלָם, הֵן לְמַלְאָכִים הֵן לִבְנֵי אָדָם. ^‎¹⁰‏ אָנוּ כְּסִילִים בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ, אַךְ אַתֶּם חֲכָמִים בַּמָּשִׁיחַ! אֲנַחְנוּ חַלָּשִׁים, אַךְ אַתֶּם חֲזָקִים! אַתֶּם נִכְבָּדִים, אַךְ אֲנַחְנוּ נִקְלִים! ^‎¹¹‏ עַד עֶצֶם הַשָּׁעָה הַזֹּאת אֲנַחְנוּ רְעֵבִים וּצְמֵאִים, עֲרֻמִּים וּמֻכִּים וְנָדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, ^‎¹²‏ וִיגֵעִים בַּעֲמַל יָדֵינוּ. מְגַדְּפִים אוֹתָנוּ — אֲנַחְנוּ מְבָרְכִים; רוֹדְפִים אוֹתָנוּ — אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים זֹאת; ^‎¹³‏ מְחָרְפִים אוֹתָנוּ, אַךְ בְּפִינוּ מִלּוֹת עִדּוּד; כִּסְחִי הָעוֹלָם הָיִינוּ, מְאוּסִים לַכֹּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

אזהרה מפני גאווה (פסוקים 6–7)

א. קריאה שלא להתנשא ולא להשוות בין משרתים (פ. 6).

ב. תזכורת שכל מה שיש לנו ניתן במתנה מאלוהים (פ. 7).

הגאווה היא תכונה הרסנית גם בנישואין ובקהילה. בכל מקום בו הגאווה גואה, השקר שולט, האחדות מתפרקת והאנשים נפרדים לקבוצות עויינות.

גאווה אומרת: אלוהים אני לא צריך אותך! אני יכול הכל טוב יותר בעצמי!
בעוד השטן הוא הדוגמא האולטימטיבית להרס הנובע מגאווה, כתבי הקודש מעניקים לנו דוגמאות טובות לאנשים יראי אלוהים שהתכסו בענווה אמיתית וחייהם היוו מופת לנו ופאר לאלוהים. הנה הדוגמאות שלא הסתירו את אלוהים בחייהם.

אברהם אבינו הציג עצמו כעפר ואפר כאשר עמד מול אלוהים והפגיע בעבור סדום ועמורה (בראשית י"ח 27).
יעקב אבינו זעק לאלוהים כאשר הבין שאחיו עשיו בא לקראתו כדי להשמידו, ואמר: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…". (בראשית ל"ב 11).
משה רבנו ידע היטב את אפסותו כאשר אלוהים ציווה עליו ללכת לפרעה ולומר לו לשחרר את עם ישראל לחופשי. אז אמר משה לאלוהים: "מי אנוכי כי אלך אל-פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמות ג 11). על משה נאמר שהוא העניו מכל בני האדם בדורו (במדבר י"ב 3). משה לרגע לא התמלא בגאווה בחשבו שבכוחו הוא הוציא את עם ישראל ממצרים…
גדעון בתחילת דרכו הראה ענווה מופתית כאשר פגש אותו מלאך יהוה, הלא הוא אל-שדי תחת האלה אשר בעפרה. אל-שדי כינה את גדעון: גיבור החיל, וציווה עליו להושיע את ישראל במלחמה נגד המדיינים. גדעון ענה: "הנה אלפי הדל במנשה ואנוכי הצעיר בבית אבי." (שופטים ו 15).
יוחנן המטביל היה איש ירא אלוהים טוב יותר מרוב בני זמנו, אם לא הטוב ביותר בדורו, והנה כאשר האדון ישוע בא אליו למען יטבילו, אמר יוחנן המטביל: "אני צריך להיטבל אצלך, ואתה בא אליי?" (מתי ג 14).

שאר השליחים גם כן ביטאו ענווה ראויה המצביעה על הכרת אפסותם אל מול ריבונות אלוהים.

שמעון כיפא הפנים את אלוהותו של ישוע לאחר הנס עם תפיסת שלל הדגים ואמר: "אדוני, לך נא ממני, כי איש חוטא אני." (לוקס ה' 8).

שאול השליח מעיד כי שרת את האדון ברוב ענווה (מע"ש כ' 19). באיגרת השנייה לקורינתיים ג 5 שאול מעיד שאין מקום לגאווה אישית כי כל יכולתנו נובעים מאלוהים.

ולאור העובדה שאלוהים הוליד אותו מחדש על אף עברו האלים נגד המאמינים בישוע, שאול העיד באיגרת אל האפסיים ג 8, שהוא "הקטן מכל הקדושים" ולו אלוהים העניק חסד לבשר לגויים את העושר במשיח.

הדוגמה הנעלה ביותר לענווה הוצגה על ידי האדון ישוע עצמו: הוא, שהיה שווה לאלוהים, בחר להלביש על עצמו בשר ולהתגלם בעולם בדמות אדם, כעבד. כל זאת, כדי למות כקורבן כפרת החטאים שלנו (אל הפיליפים ב' 6–8).

לאור ענוותו של האדון ישוע, לצד מופת הענווה של גדולי האמונה, אבות האומה ושליחי ישוע, גאוותם של הקורינתיים חושפת חוסר יראת אלוהים, חוסר בגרות רוחנית במקרה הטוב, ואף מצביעה על חוסר ישועה בקרב חלקם במקרה הגרוע.

בהשוואה למופת של האדון ובכיריו, כל גילוי של גאווה אינו רק סתירה מוחלטת לאופיו של האדון, אלא מהווה התרסה ומרידה גלויה נגד מצוותיו.

שאול השליח אומר להם: "אַחַי, הֲסִבּוֹתִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל עַצְמִי וְעַל אַפּוֹלוֹס בִּשְׁבִילְכֶם, לְמַעַן תִּלְמְדוּ מֵהַדֻּגְמָה הַנּוֹגַעַת לָנוּ שֶׁלֹּא לַחֲרֹג מִן הַכָּתוּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְנַשֵׂא אִישׁ עַל רֵעֵהוּ בִּשְׁמוֹ שֶׁל אַחֵר."
לאיזו דוגמא אישית שאול מתייחס?
בפרק ג 6-9, 10-15 וגם בפרק ד 1-5, שאול משתמש בדוגמאות מהחיים:

כל אחד מאיתנו משרת על פי מה שהעניק לו האדון: האחד נוטע, השני משקה, אך אלוהים הוא המצמיח המעניק חיים.

בדוגמא נוספת, האחד מניח יסוד כבנאי חכם, ואחר בונה עליו…

כך, כל אחד פועל ומשרת על פי היעוד שהעניק לו האדון, כדי לבנות את גוף המשיח לכבוד האדון, וזאת בענווה.

קורינתיים יקרים, האם אתם רואים ומבינים את הדוגמא שאני שאול, אפולוס וכיפא מראים לכם במופת חיינו ושירותנו את המשיח?

האם אנו מתגאים ביכולותינו?

האם אנו מתחרים בינינו מי ראוי יותר או בכיר יותר מרעהו?

האם מישהו מאיתנו משפיל את האחר מאחורי גבו?

האם אנו מחולקים לקבוצות עויינות?

האם מישהו מאיתנו מסתיר את ישוע ומקדם את עצמו על חשבון האחר?

התשובה לכל השאלות הללו היא לא מוחלט, וזה בדיוק המופת שאנו מראים לכם, ואתם לצערנו מפספסים להבין ולהפנים.

אין כל רע בלכבד את המשרתים הנאמנים, אדרבה זו חובה שאלוהים מצווה עלינו לעשות (תסל"א ה 12; טימ"א ה 17). הכבוד הזה צריך להתבטא בתפילה עבור המשרתים הנאמנים ובציות להוראה המדויקת מכתבי הקודש.

אך אסור שהכבוד למשרתים הנאמנים יהפוך לסגידה ולהאדרה הראויה רק לאדון. כבוד פסול שכזה הינו מתכון לבניית גורו ולא רועה קהילה. ראו את הדוגמא האישית של שאול השליח בליסטרה (מעשי השליחים י"ד 8-18).

הקורינתיים התנשאו (משמעות המילה ביוונית – התנפחו, לקחו לעצמם חשיבות ומעלה שאינה שלהם, התמלאו בגאווה) בכך שהתפארו בהשתייכותם למורה מסוים על חשבון מורים אחרים. במילים פשוטות, כל קבוצה בקהילה אימצה את דעתו והוראתו של מורה אחד והתפארה בכך מול הקבוצות האחרות.

לדוגמה, אלו שהעדיפו את אפולוס התרברבו על עצם היותם תלמידיו והתנשאו בשמו על פני אלו שבחרו להיות תלמידי שאול או כיפא. באותו אופן, אלו שהעדיפו את שאול התנשאו בשמו על הקבוצות האחרות. כך גם פעלה הקבוצה שבחרה בכיפא, כאשר כל קבוצה התנהגה באופן מפלג כלפי רעותה.

גישה זו של הפלגה בשמות המורים והעדפתם האישית גרמה לחילוקי דעות ופירוד בקהילה, כפי שניתן לראות גם בפרקים א' 12 וג' 4, 22.

דוגמא לכך יש לנו בספר במדבר פרק י"א 24-30. אלוהים האציל מרוחו על שבעים הזקנים שעתידים לעזור למשה בניהול העם. שניים מהשבעים שנשארו במחנה המשיכו להתנבא, גם לאחר ששאר 68 האחרים פסקו.

יהושוע ראה זאת כפגיעה בכבודו של משה והציע למשה לכלאם.

משה ענה לו: "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם יהוה נביאים כי ייתן יהוה את רוחו עליהם."

כבר אז משה לימד שאדיקות יראי אלוהים צריכה להיות כלפי אלוהים בלבד ולא כלפי אנשים.

דמיינו מצב שבו קהילתנו מתפצלת לקבוצות כמו מפלגות, וכל קבוצה רואה את עצמה כ"גרופי" של אחד המורים. ישנה קבוצת הלמוט, קבוצת עידו, קבוצת גרנט, קבוצת דני, אלי, טוביה, ג'ון ומנו.

במצב כזה, הקבוצות אינן מתחברות יחד לשבח את האדון, אלא כל אחת תהלל בנפרד, כאילו יש "אלוהים" אחר לכל קבוצה. כשהמורה האהוב על קבוצה מסוימת מלמד, שאר הקבוצות עלולות להיעדר בכוונה או להגיע רק כדי לחפש ביקורת.

בזמן ההתחברות, כל קבוצה תמצא לעצמה פינה מבודדת, ואפילו לא תחשוב להזמין חבר מקבוצה אחרת לביתם להתחברות קדושה. מצב כזה אינו קהילה, אלא חלוקה חסרת אחדות, מלאה בגאווה ובפירוד.

אכן, זהו תיאור של כאוס רוחני – דומה לגיהינום, לא לבית תפילה שבו אלוהים שוכן. קהילה כזו אינה משקפת את גופו האחד של המשיח אלא סותרת את מהותו. במקום להדגיש את המשותף שבינינו – אהבת האדון – אנו נותנים לקטנות ולשוני בינינו להרוס את הבניין הרוחני.

שאול השליח הזהיר בדיוק מפני מצב כזה, כי כאשר הגאווה והתחרותיות חודרות לקהילה, הן משחיתות את הלכידות הרוחנית והופכות את מקום ההלל והשירות לכר פורה למריבות ומחלוקות. עלינו לשאוף לענווה ולאחדות, לזכור שכל אחד מאיתנו הוא חלק קטן בגוף אחד של המשיח, המונע על ידי חסדו של אלוהים ולא על ידי מעשינו או העדפותינו האישיות.

מה יחשוב אורח שאינו מאמין על הבשורה של ישוע אם יראה אותנו מתנהגים בדרך זו בבית התפילה?

הבה נידמה לישוע ולא למשהו אחר.

בפסוק 7 שאול מבהיר מדוע ההתנשאות של הקורינתיים ובכלל חסרת היגיון ובסיס כלשהו.

^‎⁷‏ שֶׁכֵּן מִי מַקְנֶה לְךָ יִחוּד? וּמַה יֵּשׁ לְךָ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ? וְאִם אָמְנָם קִבַּלְתָּ, מַדּוּעַ תִּתְגָּאֶה כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ? ^‎

מי הוליד אותך מחדש כדי שתהיה בריאה חדשה ותיקרא בן לאלוהים? מי באמת מקנה לך יחוד?
האם זה אפולוס, שאול או כיפא?
הם רק משרתים נאמנים. רוח הקודש היא זו שמקנה לך יחוד.

מיהו המקור ממנו קבלת את רוח הקודש ואת מתנות הרוח? (אופי חדש ומתנות שירות). האם את כל אלו קבלתם משאול, אפולוס או כיפא, או מרוח הקודש?

האם כל היכולות והשינוי שהתרחש בקרבכם נבע מכוחכם או מכוח רוח הקודש? הרי כל שינוי המתרחש בחיי הנושעים נובע מרוח הקודש:

הלידה מחדש – הישועה, היא מתנת חסד מאלוהים והקבלן המבצע הוא רוח הקודש (אל האפסים ב 8-10).
האופי החדש – פרי הרוח בא מרוח הקודש (אל הגלטים ה 22-23)
מתנות השירות מרוח הקודש (קור"א י"ב 11).
הכוח המעניק לנו חכמה וכוח כדי להבין ולציית באמונה כדי שנעמוד שלמים ביום האדון (אל הפיליפים א 6; ב 12-13).

לאור התלות המוחלטת שלנו במעורבות ושליטה של רוח הקודש בחיינו, אין כל סיבה או הצדקה להתנשאות בחיינו או לחשוב שכל זה נבע מאדם כמונו.

לכן, בכל עלינו רק להודות לאלוהים ולתת לו את כל הכבוד.

קורינתיים… קבלתם בחסד אלוהים מורים מעולים. מה שראוי שתעשו זה להודות לאלוהים על החסד שזכיתם בו וללמוד ככל שניתן מהמורים המעולים הללו.

לאור זאת, התנשאות היא מעשה של התרסה, התנערות מאלוהים וניכוס של יכולת או הצלחה לכוחי ועצמי בנפרד מאלוהים.

התנשאות היא הסתרה של אלוהים שאין בה כל ברכה, אלא ההיפך – סילוק אלוהים מחיי. גזירה מן החסד. החלטה שכזו רק תניב קללה וצער.

אירוניה וביקורת על גאוותם של הקורינתיים (פסוקים 8–13)
1. שימוש בסרקזם לתיאור מצבם המדומיין של הקורינתיים כעשירים, שבעים ומלכים (פ. 8)
2. השוואה בין מצבם לבין סבלם והקרבתם של השליחים (פ. 9-13)

^‎⁸‏ אַתֶּם כְּבָר שְׂבֵעִים! אַתֶּם כְּבָר עֲשִׁירִים! בִּלְעָדֵינוּ אַתֶּם מוֹלְכִים! הלוואי שֶׁמְּלַכְתֶּם בֶּאֱמֶת כְּדֵי שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ נִמְלֹךְ אִתְּכֶם.

על מנת להבין את מצבם העגום, את רמת הגאווה ההרסנית שמילאה את מוחם, שאול אומר את פסוק 8 בסרקזם. לאור ההקשר אנו מבינים שמדובר בסרקזם, אך תכלס, שאול ממש מתאר את ההרגשה האמיתית של הקורינתיים…כמה עצוב.

מבחינתו – סרקזם, מבחינתם, זו המציאות.

הם באמת ובתמים חושבים שהם בוגרים ומלאי ידע רוחני מספיק כדי להחשיב עצמם "כוועדת ביקורת" או "מחלקת בקרת איכות רוחני".

המצב כל כך עגום כי במצבם הנוכחי, הם אפילו לא מבנים שהם זקוקים לתיקון או שנמצא בהם פסול רוחני כלשהו. מצבם מזכיר את מצבם של בני קהילת לאודיקאה בספר ההתגלות ג 17: "מכיוון שאתה אומר 'עשיר אני; עשרתי ולא חסר לי כלום' ואינך יודע שאתה האומלל והמסכן, עני ועיוור וערום…".

שאול ממשיך בסרקזם ואומר: בלעדינו אתם מולכים…

זאת אומרת שמבחינתם הם חיים במלכות המשיח הארצית. ראו לאיזה גבהים הגיעה גאוותם. הם החשיבו עצמם לרמה מספיק גבוהה כדי להיות התקן הרוחני הראוי לשאר המאמינים.
מבחינתם, כל שאר הקהילות צריכות להידמות להם! אוי ואבוי.

שאול השליח יודע היטב שזו לא המציאות, אך ממשיך ואומר במילים אחרות:

הלוואי שהיינו כעת במלכות המשיח, כי אם זו היתה המציאות, כי אז היינו מולכים עימכם.

בדרך אגב של הסרקזם של שאול אנו גם למדים אודות היעוד של הנושעים במלכות המשיח: אנו החוזרים עם ישוע בגוף חדש, עתידים למלוך עם האדון ישוע במשך 1000 שנות מלכותו הארצית בתבל (מתי י"ט 28; התגלות כ 1-7; כ"ב 5).

אך בפסוק 9 ואילך, שאול מחזיר את הקורינתיים למציאות העגומה…

שאול מבהיר להם היכן הם היו צריכים להימצא… והם כל כך רחוקים מהמקום הנדרש מהם כתלמידי ישוע.

ב. השוואה בין מצבם לבין סבלם והקרבתם של השליחים (פ. 9-13)

^‎⁹‏ אֲשֶׁר לָנוּ הַשְּׁלִיחִים, אֲנִי סָבוּר שֶׁאֱלֹהִים הִצִּיב אוֹתָנוּ אַחֲרוֹנִים, כְּנִדּוֹנִים לְמָוֶת; כִּי הָיִינוּ לְמַחֲזֶה לָעוֹלָם, הֵן לְמַלְאָכִים הֵן לִבְנֵי אָדָם. ^‎¹⁰‏ אָנוּ כְּסִילִים בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ, אַךְ אַתֶּם חֲכָמִים בַּמָּשִׁיחַ! אֲנַחְנוּ חַלָּשִׁים, אַךְ אַתֶּם חֲזָקִים! אַתֶּם נִכְבָּדִים, אַךְ אֲנַחְנוּ נִקְלִים! ^‎¹¹‏ עַד עֶצֶם הַשָּׁעָה הַזֹּאת אֲנַחְנוּ רְעֵבִים וּצְמֵאִים, עֲרֻמִּים וּמֻכִּים וְנָדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, ^‎¹²‏ וִיגֵעִים בַּעֲמַל יָדֵינוּ. מְגַדְּפִים אוֹתָנוּ — אֲנַחְנוּ מְבָרְכִים; רוֹדְפִים אוֹתָנוּ — אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים זֹאת; ^‎¹³‏ מְחָרְפִים אוֹתָנוּ, אַךְ בְּפִינוּ מִלּוֹת עִדּוּד; כִּסְחִי הָעוֹלָם הָיִינוּ, מְאוּסִים לַכֹּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

כמו שהאדון ישוע היה מופת לכל יושבי תבל לחיים מושלמים על פי תורת אלוהים, כך השליחים של האדון ישוע הם המופת והדוגמא לנו, ואפילו למלאכים שלא חוו רדיפות בעבור אמונה בישוע, אודות איך צריכים להיראות חיי הנושעים בעולם הזה.

שאול משתמש במילה: מחזה, שמשמעותה המקורית ביוונית היא: להציג דבר או אירוע לפני הציבור כדי לקבל הכרה פומבית. ההקשר הרעיוני הוא שחיי השליחים והמאמינים הנאמנים היו למחזה כפי שהיו הגלדיאטורים באמפיתאטרונים ברומא.

והנה, קהילה של נושעים בוגרים היתה צריכה לחבק את אותם שליחים ולוודא שהם הולכים בעקבות הוראת השליחים ועוזרים להם בכל תחום נדרש.

לעומת זאת, הקורינתיים כיבדו את מורי השקר ואת השרלטנים כי העריכו וכיבדו את העשירים, בעלי ההשפעה, הידוענים, וזלזלו במשרתי האדון הנאמנים. כפי שציינתי בעבר, בעיני הקורינתיים העני נחשב לנכשל וטועה ועשיר לחכם וצודק.

במקום שיממנו את מחיתו של שאול הנאמן, הם זנחו אותו לעבוד עבודה פיזית כדי לממן את מחייתו, במקום שהיה משקיע בלימוד שעות נוספות בקהילתם.
שאול ושאר השליחים לא התלוננו אלא נשארו נאמן בכל, חיו כעבדים, וכל זאת בעבור טובתם הרוחנית של הקורינתיים.

השליחים הנאמנים חיקו את ישוע בחייהם, כי ראו באדון ישוע את המופת לענווה וחיי ציות לאלוהים. האדון יתגמל את הנאמנים בממלכתו (מרקוס ט 35-37; טימ"ב ג 12).

אנשי קורינתוס, ראו במורי השקר את המופת, ואת השליחים הנאמנים החשיבו לנחותים.

בפסוק 10 שאול ממשיך בסרקזם:

אנו כסילים בגלל המשיח, אך אתם חכמים במשיח!

כך חשבו הקורינתיים, אך במציאות המצב הפוך. הם התביישו לשאת את שם ישוע כי החשיבו את הבשורה לחוסר תחכום, למסר נחות. בעיני אלוהים הם התנהגו כנחותים, ככאלו המטילים דופי בשם ישוע. הם רדפו כבוד אך הכבוד ברח מהם.

אנחנו חלשים, אך אתם חזקים!

כך חשבו הקורינתיים את עצמם מבחינה רוחנית אך במציאות הם היו החלשים והשליחים הם החזקים ברוח ועמידה ברדיפות.

אתם נכבדים, אך אנחנו נקלים!

כך הם חשבו את עצמם כי הם השוו עצמם לעולם הלא מאמין מסביבם שאותם ניסו לחקות, אך בפועל, הם נחשבו לנקלים בעיני המשיח ישוע והשליחים נחשבו למכובדים.

פסוק 11 מתאר את מצבם הפיזי הקשה של שליחי המשיח בקרב הקהילה בקורינתוס, והתמונה הזו – היחס כלפי השליחים הנאמנים – מהווה תעודת כישלון עבור כלל הקהילה בקורינתוס.
שאול ושאר השליחים הנאמנים מתארים את מצבם הנוכחי בעת כתיבת האיגרת:
השליחים היו רעבים, צמאים, ערומים, מוכים, חסרי קורת גג ונאלצו לנדוד ממקום למקום (מתי ח 20). הם עייפים מעבודה פיזית קשה שנועדה להרוויח את הנדרש למחייתם ולמזונם (מע"ש י"ח 3, כ' 34; תסל"א ב' 9; תסל"ב ג' 8).
במקומות רבים הם לא התקבלו בברכה.
הם קוללו, אך הגיבו בברכה כלפי המקללים.
הם נרדפים בשל הבשורה, אך השליחים מכילים זאת ומבינים שזה המחיר של נשיאת הצלב שלה (ראה גם קור"ב י"א 23-28).
הם מוכפשים, אך מפיהם יוצאות מילות עידוד.
החברה מחשיבה אותם לסחי, כלומר לפסולת בזויה ביותר, לביוב מאוס ומושפל בפי כל, עד לרגע כתיבת הדברים.

הטענה של שאול אינה מופנית כלפי העולם הלא מאמין שמבזה את הבשורה, אלא כלפי הקורינתיים עצמם.
הקורינתיים העשירים היו אמורים לשמש בית מחסה, מקום לעידוד ולנחמה, משפחה חמה ומחבקת המספקת את כל מחסורם של השליחים, במיוחד לאור עושרם החומרי, נכשלו בכך.
והנה, הם – הטוענים להיותם כה בוגרים ומושלמים במשיח – מתנהגים כאילו אינם מכירים את ישוע ומתנכרים לשליחי האדון הנאמנים.
איזו אכזבה.

מה עודד את השליחים להתעלם מהקשיים והדחיות ולהתמקד בבשורה?

אהבת ישוע!
השאיפה להגיע לקו הגמר של חיים מלאי ציות כפי הדוגמא של ישוע בעולם (פטר"א ה' 6).
לחיות חיים המפארים את האדון

היכן נמצאת קהילת ירושלים במדד הבגרות הרוחנית בכל הקשור לעזרה ותמיכה של משרתי האדון?

הקהילה שולחת פעם בשנה את הסכום שהוחלט עבור כל שליח של הקהילה.
הקהילה רגישה לצרכים נוספים של השליחים הללו ובמידת יכולנו מוסיפים תמיכה כדי לענות על הצרכים.

יש לנו תמיד במה להשתפר, אך חשוב שלעולם לא נגדל עור של פיל ונהפוך לחסרי רגישות לצורכי השליחים הנאמנים הללו.

בנימה אישית:
אני זוכר את מיכאל בנטלי שהגיע לביקור בארץ לפני מספר שנים. מיכאל בא בשנים ובריאותו מתדרדרת. כשהגיע לביקור, פיו היה חסר שיניים. מיד הבאנו אותו לרופא שיניים והתחלנו טיפול השתלות. מן הסתם ההשתלות אינן טיפול זול, אך זו היתה דרכנו להביע את אהבתנו ועזרתנו.

אחים ואחיות יקרים:
שאול השליח לא כתב את המילים הללו כדי להשפיל את הקורינתיים, אך כאב רוחני הוא פעל כדי שבניו הרוחניים לא יתמידו בדרך הרעה ויבזו את שם המשיח, אלא יחזרו בתשובה ויהוו מופת לכל הסביבה והחברה בה הם חיים.

שם המשיח עומד על הפרק תמיד, אך גם הדאגה לבל יביא אלוהים עליהם מכות כדי להחזירם בתשובה.

כעת זה שלב של מילים, כדאי לשמוע ולתקן!

סיכום:

האם כל מכריך, מכרייך, יודעים שאת/אתה מאמין בישוע ומחשיבים אותך כמשרת נאמן של ישוע?
אם כן, נפלא! אם לא, מדוע? ומה את/אתה עושה היום כדי לתקן את זה?
מהי גישתך ויחסך למשרתי הקהילה?
האם אתה מדרג אותם / שופט אותם על פי מדדי העולם או הרגשתך האישית, או על פי נאמנותם לאדון ישוע ודברו?

שאול השליח מזהיר את הקורינתיים מפני גאווה והתנשאות, מזכיר להם שכל מה שיש להם ניתן במתנה מאלוהים, וקורא להם לא להסתיר את האדון ישוע.

הוא משתמש בסרקזם כדי להראות להם את הפער בין תפיסתם העצמית לבין המציאות הרוחנית, ומשווה את חייהם הנוחים לסבלם והקרבתם של השליחים הנאמנים.

שאול מדגיש את חשיבות הענווה והשירות מתוך נאמנות, ומעודד את הקהילה לחקות את דוגמתו, לכבד את משרתי המשיח, ולדבוק באמת במקום להתגאות בכבוד ריק.

[1] Λογιζέσθω: To determine by mathematical process, reckon, regard, calculate, count, think. (Accordance software)

[2] ὑπηρέτας: (Hupeiretas) One who functions as a helper, freq. in a subordinate capacity, helper, assistant

[3] MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody, 1984), page 103

ראשונה לקורינתיים פרק ד 6-13

כותרת: אזהרה מפני יהירות – אל תסתיר את האדון ישוע

המסר המרכזי של פרק ד'

פרק ד' באיגרת הראשונה אל הקורינתיים מהווה המשך להדרכתו של שאול השליח בהתמודדות עם בעיות רוחניות בקהילה, ובעיקר ביחסם למנהיגות ולשירות המשיחי. בפרק זה, שאול מבקש להציב מראה בפני הקורינתיים, לחשוף את גאוותם ולתקן את תפיסותיהם השגויות בנוגע לטיבם של משרתי המשיח. הוא מדגיש כי השירות האמיתי מבוסס על נאמנות וענווה, ולא על מעמד חברתי או מראה חיצוני.

בשיעור הקודם, שאול הדגיש את האופי הנדרש ממשרתי המשיח: להיות מופקדים על סודות אלוהים ולשמש משרתים נאמנים לצאן אלוהים (ראה גם ב' 1). הוא הזהיר את הקורינתיים שלא להציב את עצמם כשופטים של משרתי המשיח, מכיוון שאין באפשרותם לדעת את מחשבות האדם. יתרה מזאת, התנהגותם הפסולה, המעידה על חוסר בגרות רוחנית, אינה מעניקה להם כל זכות לשפוט את המשרתים הנאמנים שבקרבם.

בפסוקים הבאים, שאול מבהיר כי כל מה שנאמר קודם לכן נוגע גם לו עצמו ולשאר המשרתים בקהילה, כמו אפולוס, שהם מורים ורועים, וכן לכל ילדי האדון בקהילה ובגוף המשיח בכלל.

כמשרתי האדון, על כולנו לנהוג בענווה ובאהבה, כדי שלא נסיט את תשומת הלב מהאדון. גאווה וחכמת האדם הן מתכון להרס, בעוד ענווה ויראת אלוהים הן היסודות לבניית שירות שמפאר את האדון. שירות כזה אינו מסתיר את האדון, אלא מדגיש את ריבונותו וחסדו.

חלוקת פרק ד':

אופי המשרתים המשיחיים (פסוקים 1–5)

א. משרתים את המשיח ומופקדים על סודות אלוהים (1).

ב. משרתי המשיח נדרשים להימצא נאמנים (2).

ג. עתידים לתת דין וחשבון למשיח על כל מחשבותיהם ומעשיהם (3-5).

אזהרה מפני גאווה (פסוקים 6–7)

א. קריאה שלא להתנשא ולא להשוות בין משרתים (פ. 6).

תזכורת שכל מה שיש לנו ניתן במתנה מאלוהים (פ. 7).

אירוניה וביקורת על גאוותם של הקורינתיים (פסוקים 8–13)
1. שימוש בסרקזם לתיאור מצבם המדומיין של הקורינתיים כעשירים, שבעים ומלכים.
2. השוואה בין מצבם לבין סבלם והקרבתם של השליחים.
קריאה לחיקוי ודוגמה אישית (פסוקים 14–17)
- שאול מדבר כאב רוחני המזהיר ומדריך את הקהילה.
- הזמנה לחקות את דרכו של שאול ואת דוגמתו האישית. (יא 1)
אזהרה לפני ביקור אישי (פסוקים 18–21) – הקדמה לפרק ה.
- הבטחה לבקר בקורינתוס ולהתעמת עם היהירות של חלק מבני הקהילה.
- דגש על כך שמלכות אלוהים מתבטאת בכוח ולא רק בדיבור.
- בחירה בין ביקור בנחת לבין ביקור עם תוכחה ותיקון.

הבה נקרא את פרק ד' 6-13:

אזהרה מפני גאווה (פסוקים 6–7)

א. קריאה שלא להתנשא ולא להשוות בין משרתים (פ. 6).

ב. תזכורת שכל מה שיש לנו ניתן במתנה מאלוהים (פ. 7).

אברהם אבינו הציג עצמו כעפר ואפר כאשר עמד מול אלוהים והפגיע בעבור סדום ועמורה (בראשית י"ח 27).
יעקב אבינו זעק לאלוהים כאשר הבין שאחיו עשיו בא לקראתו כדי להשמידו, ואמר: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…". (בראשית ל"ב 11).
משה רבנו ידע היטב את אפסותו כאשר אלוהים ציווה עליו ללכת לפרעה ולומר לו לשחרר את עם ישראל לחופשי. אז אמר משה לאלוהים: "מי אנוכי כי אלך אל-פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמות ג 11). על משה נאמר שהוא העניו מכל בני האדם בדורו (במדבר י"ב 3). משה לרגע לא התמלא בגאווה בחשבו שבכוחו הוא הוציא את עם ישראל ממצרים…
גדעון בתחילת דרכו הראה ענווה מופתית כאשר פגש אותו מלאך יהוה, הלא הוא אל-שדי תחת האלה אשר בעפרה. אל-שדי כינה את גדעון: גיבור החיל, וציווה עליו להושיע את ישראל במלחמה נגד המדיינים. גדעון ענה: "הנה אלפי הדל במנשה ואנוכי הצעיר בבית אבי." (שופטים ו 15).
יוחנן המטביל היה איש ירא אלוהים טוב יותר מרוב בני זמנו, אם לא הטוב ביותר בדורו, והנה כאשר האדון ישוע בא אליו למען יטבילו, אמר יוחנן המטביל: "אני צריך להיטבל אצלך, ואתה בא אליי?" (מתי ג 14).

שאר השליחים גם כן ביטאו ענווה ראויה המצביעה על הכרת אפסותם אל מול ריבונות אלוהים.

כל אחד מאיתנו משרת על פי מה שהעניק לו האדון: האחד נוטע, השני משקה, אך אלוהים הוא המצמיח המעניק חיים.

בדוגמא נוספת, האחד מניח יסוד כבנאי חכם, ואחר בונה עליו…

כך, כל אחד פועל ומשרת על פי היעוד שהעניק לו האדון, כדי לבנות את גוף המשיח לכבוד האדון, וזאת בענווה.

האם אנו מתגאים ביכולותינו?

האם אנו מתחרים בינינו מי ראוי יותר או בכיר יותר מרעהו?

האם מישהו מאיתנו משפיל את האחר מאחורי גבו?

האם אנו מחולקים לקבוצות עויינות?

האם מישהו מאיתנו מסתיר את ישוע ומקדם את עצמו על חשבון האחר?

התשובה לכל השאלות הללו היא לא מוחלט, וזה בדיוק המופת שאנו מראים לכם, ואתם לצערנו מפספסים להבין ולהפנים.

יהושוע ראה זאת כפגיעה בכבודו של משה והציע למשה לכלאם.

משה ענה לו: "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם יהוה נביאים כי ייתן יהוה את רוחו עליהם."

כבר אז משה לימד שאדיקות יראי אלוהים צריכה להיות כלפי אלוהים בלבד ולא כלפי אנשים.

מה יחשוב אורח שאינו מאמין על הבשורה של ישוע אם יראה אותנו מתנהגים בדרך זו בבית התפילה?

הבה נידמה לישוע ולא למשהו אחר.

בפסוק 7 שאול מבהיר מדוע ההתנשאות של הקורינתיים ובכלל חסרת היגיון ובסיס כלשהו.

הלידה מחדש – הישועה, היא מתנת חסד מאלוהים והקבלן המבצע הוא רוח הקודש (אל האפסים ב 8-10).
האופי החדש – פרי הרוח בא מרוח הקודש (אל הגלטים ה 22-23)
מתנות השירות מרוח הקודש (קור"א י"ב 11).
הכוח המעניק לנו חכמה וכוח כדי להבין ולציית באמונה כדי שנעמוד שלמים ביום האדון (אל הפיליפים א 6; ב 12-13).

לכן, בכל עלינו רק להודות לאלוהים ולתת לו את כל הכבוד.

לאור זאת, התנשאות היא מעשה של התרסה, התנערות מאלוהים וניכוס של יכולת או הצלחה לכוחי ועצמי בנפרד מאלוהים.

אירוניה וביקורת על גאוותם של הקורינתיים (פסוקים 8–13)
1. שימוש בסרקזם לתיאור מצבם המדומיין של הקורינתיים כעשירים, שבעים ומלכים (פ. 8)
2. השוואה בין מצבם לבין סבלם והקרבתם של השליחים (פ. 9-13)

מבחינתו – סרקזם, מבחינתם, זו המציאות.

שאול ממשיך בסרקזם ואומר: בלעדינו אתם מולכים…

שאול השליח יודע היטב שזו לא המציאות, אך ממשיך ואומר במילים אחרות:

הלוואי שהיינו כעת במלכות המשיח, כי אם זו היתה המציאות, כי אז היינו מולכים עימכם.

אך בפסוק 9 ואילך, שאול מחזיר את הקורינתיים למציאות העגומה…

שאול מבהיר להם היכן הם היו צריכים להימצא… והם כל כך רחוקים מהמקום הנדרש מהם כתלמידי ישוע.

ב. השוואה בין מצבם לבין סבלם והקרבתם של השליחים (פ. 9-13)

אנשי קורינתוס, ראו במורי השקר את המופת, ואת השליחים הנאמנים החשיבו לנחותים.

בפסוק 10 שאול ממשיך בסרקזם:

אנו כסילים בגלל המשיח, אך אתם חכמים במשיח!

אנחנו חלשים, אך אתם חזקים!

כך חשבו הקורינתיים את עצמם מבחינה רוחנית אך במציאות הם היו החלשים והשליחים הם החזקים ברוח ועמידה ברדיפות.

אתם נכבדים, אך אנחנו נקלים!

מה עודד את השליחים להתעלם מהקשיים והדחיות ולהתמקד בבשורה?

אהבת ישוע!
השאיפה להגיע לקו הגמר של חיים מלאי ציות כפי הדוגמא של ישוע בעולם (פטר"א ה' 6).
לחיות חיים המפארים את האדון

היכן נמצאת קהילת ירושלים במדד הבגרות הרוחנית בכל הקשור לעזרה ותמיכה של משרתי האדון?

הקהילה שולחת פעם בשנה את הסכום שהוחלט עבור כל שליח של הקהילה.
הקהילה רגישה לצרכים נוספים של השליחים הללו ובמידת יכולנו מוסיפים תמיכה כדי לענות על הצרכים.

יש לנו תמיד במה להשתפר, אך חשוב שלעולם לא נגדל עור של פיל ונהפוך לחסרי רגישות לצורכי השליחים הנאמנים הללו.

שם המשיח עומד על הפרק תמיד, אך גם הדאגה לבל יביא אלוהים עליהם מכות כדי להחזירם בתשובה.

כעת זה שלב של מילים, כדאי לשמוע ולתקן!

סיכום:

האם כל מכריך, מכרייך, יודעים שאת/אתה מאמין בישוע ומחשיבים אותך כמשרת נאמן של ישוע?
אם כן, נפלא! אם לא, מדוע? ומה את/אתה עושה היום כדי לתקן את זה?
מהי גישתך ויחסך למשרתי הקהילה?
האם אתה מדרג אותם / שופט אותם על פי מדדי העולם או הרגשתך האישית, או על פי נאמנותם לאדון ישוע ודברו?

הבה נקרא את פרק ד' 14-21:

‎¹⁴לֹא כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶתְכֶם אֲנִי כּוֹתֵב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶלָּא לְהַזְהִיר אֶתְכֶם כִּילָדַי הָאֲהוּבִים. ‎¹⁵‏ הֲלֹא גַּם אִם יֵשׁ לָכֶם עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים מְחַנְּכִים בַּמָּשִׁיחַ, אֵין לָכֶם אָבוֹת רַבִּים; כִּי אֲנִי, עַל־יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה, הוֹלַדְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. ‎¹⁶‏ לָכֵן אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם לְהִתְנַהֵג כָּמוֹנִי. ‎¹⁷‏ מִשּׁוּם כָּךְ שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם אֶת טִימוֹתֵיאוֹס בְּנִי הָאָהוּב וְהַנֶּאֱמָן בָּאָדוֹן. הוּא יַזְכִּיר לָכֶם אֶת דְּרָכַי בַּמָּשִׁיחַ, כְּפִי שֶׁאֲנִי מְלַמֵּד בְּכָל קְהִלָּה וּקְהִלָּה בְּכָל מָקוֹם.

‎¹⁸‏ יֵשׁ אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לְהִתְנַשֵׂא וּלְהִתְנַהֵג כְּאִלּוּ לֹא אָבוֹא אֲלֵיכֶם. ‎¹⁹‏ אוּלָם אֲנִי אָבוֹא אֲלֵיכֶם בְּקָרוֹב, אִם יִרְצֶה הָאָדוֹן, וְאֶרְאֶה לֹא אֶת דִּבּוּרָם שֶׁל הַמִּתְנַשְׂאִים, אֶלָּא אֶת כֹּחָם; ‎²⁰‏ שֶׁכֵּן מַלְכוּת הָאֱלֹהִים אֵינָהּ בְּדִבּוּר כִּי אִם בְּכֹחַ הַפֹּעַל. ‎²¹‏ מָה אַתֶּם רוֹצִים? שֶׁאָבוֹא אֲלֵיכֶם בְּשֵׁבֶט מוּסָר, אוֹ בְּאַהֲבָה וְעַנְוַת רוּחַ?

הבטחה לבקר בקורינתוס ולהתעמת עם היהירות של בני הקהילה (18 – 19א)

‎¹⁸‏ יֵשׁ אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לְהִתְנַשֵׂא וּלְהִתְנַהֵג כְּאִלּוּ לֹא אָבוֹא אֲלֵיכֶם. ‎¹⁹‏ אוּלָם אֲנִי אָבוֹא אֲלֵיכֶם בְּקָרוֹב, אִם יִרְצֶה הָאָדוֹן, וְאֶרְאֶה לֹא אֶת דִּבּוּרָם שֶׁל הַמִּתְנַשְׂאִים, אֶלָּא אֶת כֹּחָם;

לאור הכתוב באיגרת, מספר אנשים בקהילה בקורינתוס זלזלו בשאול השליח ולא התייחסו לדבריו ברצינות. מבחינתם הוא היה מורה נודד חסר סמכות ריבונית ולכן הרגישו שאפשר להתעלם ממנו ומדברו. המילה להתנשא ביוונית מציינת אדם שהתנפח בגאוותו.
לדעתם, מה כבר יכול לעשות להם מורה נודד התלוי בכמה פרוטות שקהילות עניות תורמות לו? איזה כוח יכול שאול להעמיד נגד אותם עשירים בעלי השפעה חברתית?
איומיו הם איומי סרק חסרי כל סמכות, ולכן אין כל צורך להישמע להוראותיו או לפחד מאיומיו.

המילה "התנשאות" במובן השלילי חייבת להיבחן יחד עם המילים הבאות בפרק ה 2: מתגאים, ופסוק 6: "התפארותכם". בכל המקומות ההתייחסות היא להתנהגות פסולה, התנהגות הראויה לחוטאים ולא לילדי אלוהים נושעים.

האם יש בסיס הגיוני לכזה יחס כלפי שאול השליח? מדוע היחס הזה מהווה עבירה חמורה מצידם?

שאול שהה בקרב הקורינתיים מעל שנה וחצי, ובעת נוכחותו בקרבם הוא הוכיח להם באותות ומופתים על טבעיים שהוא שליח מאת ישוע.
זאת אומרת ששאול הוכיח להם שסמכותו זהה לסמכות נביאי התנ"ך, כגון אליהו ומשה (קור"ב י"ב 12: "הרי אותות ההיכר של השליח נעשו בקרבכם במלוא סבלנות, באותות ובמופתים ובגבורות…").

וכפי שאלוהים העניש בזעם רב את אלו שזלזלו במשה ובאליהו, כך עתיד להיות מנת חלקם של אלו המזלזלים בדבריו ואזהרותיו של שאול (ראה שמות י"ג – י"ח, מלכים-ב פרק א, ראה גם קור"א י"א 29-32).
מכאן, ההתנשאות של חלק מבני הקהילה בקורינתי נגד שאול, הצביעה עליהם ככאלו שאינם בוגרים רוחנית במקרה הטוב, או חסרי ישועה במקרה הרע, כאלו שייטב להרחיקם מהקהילה לבל יהרסוה, שהרי זיהום קל אם אינו מוסר יגדל ויזהם כל מה שבא עימו במגע. על כך בהרחבה בפרק ה.

שאול השליח לא התכוון להיכנע למורדים הללו שבהתנהגותם סיכנו את טוהר הקהילה.

שאול היה נחוש להגיע שוב אליהם אם אלוהים יאפשר לו זאת.

עושים את הנכון אך בתזמון של רוח אלוהים:

שאול הבין היטב שביקורו החוזר בקורינתי נחוץ למען הקהילה שם. שאול אינו נרתע מאותם מתנשאים, כי הוא בטוח שמלוא כוחו של אלוהים עומד לצידו, אך מי שקובע את לוחות הזמנים שלו, זה אלוהים בלבד.

יש פה עיקרון חשוב שעלינו לאמץ.
שאול מלמד אותנו לפנות לאלוהים ולבקש את התזמון שלו כדי לעשות את הדברים הנחוצים והנכונים.

לא מספיק רק לרצות לעשות את הטוב, אלא לא פחות מכך, נחוץ לעשות את הנכון בתזמון של אלוהים – חיים על פי הרצון והתזמון של אלוהים.

להלן דוגמאות:
1. במעשי השליחים ט"ז 6-10 שאול השליח יחד עם סילא וטימותיאוס התכוונו ללכת אל ביתיניה שבמערב אסיה, אך רוח הקודש מנע זאת מהם. לכן הם עברו דרך מיסיה וירדו אל טרואס. לשם מה? כדי לחכות ולקבל הנחיה מרוח הקודש, וכך בדיוק קרה. בלילה אלוהים העניק לשאול חזיון בו שאול התבקש להגיע למקדוניה.

לפיכך, למרות שאין כל רע בלהביא את הבשורה לביתיניה, הרי שהתזמון הריבוני של אלוהים היה שונה. מקדוניה הייתה בעדיפות של אלוהים.

2. שאול מאוד רצה לבקר בקורינתוס אך הדבר נבצר ממנו. הקורינתיים חשבו ששאול אינו עומד במילתו. במכתב אליהם (קור"ב ב 12-17) שאול הבהיר שהוא חי על פי ההנחיה של האדון ולא שלהם או שלו. שאול הולך במסע הניצחון של האדון ישוע ופועל על פי תכתיבי הרוח.

יעקב, אחיו למחצה של האדון ישוע שהיה דמות דומיננטית בקהילה הראשונה בירושלים, הוסיף בנושא ואמר באיגרת יעקב ד 13-17:
"הוי האומרים, היום או מחר נלך לעיר פלונית, נעשה שם שנה אחת, נסחר ונעשה הון", ואינכם יודעים מה ילד יום מה הם חייכם? הלא אד אתם, הנראה לרגע ואחר כך נעלם. ראוי היה שתאמרו, אם ירצה יהוה, נחיה ונעשה כזאת וכזאת". אך הנה אתם עוד מתגאים ביומרותיכם. כל גאווה כזאת רעה היא. לכן היודע לעשות טוב ואיננו עושה, לחטא ייחשב לו."

לאור הדוגמאות הללו ניתן להסיק מסקנות לחיינו האישיים:
גם כאשר אנו עומדים לפני פרויקט שנראה נכון וחשוב, עלינו לבוא לפני האדון ולבקש חכמה לגבי התזמון.

כך לגבי רכישת מקום בצפון הארץ עבור הנוער, וכך לגבי לימודים, חתונה, קביעת מקצוע לחיים ומקום עבודה.

כילדי אלוהים הנקראים שגרירי המשיח, המתהלכים כל יום במסע הניצחון של ישוע המשיח, עלינו ללמוד לחיות על פי התזמון של אבינו (ראה גם קור"ב ב 12-17).

כאשר אנו חיים ופועלים ברגישות להדרכת רוח הקודש, התוצאות מפארות את שם האדון ומלאות בכל כוחו של אלוהים עבורנו ולמען שמו.

הפסוקים הללו גורמים לי להתפלל יותר, להקשיב לפסוקים שאני קורא, ולחכמה שאני שומע מהשותפים לחיים ולשירות למען האדון.

מלכות אלוהים מתבטאת גם בכוח ולא רק בדיבור (19ב – 20)

‎¹⁹‏ אוּלָם אֲנִי אָבוֹא אֲלֵיכֶם בְּקָרוֹב, אִם יִרְצֶה הָאָדוֹן, וְאֶרְאֶה לֹא אֶת דִּבּוּרָם שֶׁל הַמִּתְנַשְׂאִים, אֶלָּא אֶת כֹּחָם; ‎²⁰‏ שֶׁכֵּן מַלְכוּת הָאֱלֹהִים אֵינָהּ בְּדִבּוּר כִּי אִם בְּכֹחַ הַפֹּעַל. (יעקב א 22, ב 17 26)

לאור הכתוב גם באיגרת השניה לקורינתיים (אשר בפועל הייתה האיגרת הרביעית ששאול כתב להם), ניתן להבין שהמאמינים בקורינתוס לקחו ברצינות את דברי שאול השליח ופעלו לתיקון המצב בקהילה. אומנם לא פתרו את הכל והמשיכו להיות חשופים להשפעה של מורי השקר, אך בכל אופן פעלו בכיוון הנכון.

אין כל ספק שאם אלוהים היה מאפשר לשאול להגיע אליהם באופן פיזי, שאול לא היה מפחד ולא מהסס לפעול בכל כוח אלוהים להסיר את החוטאים המסכנים את טוהר הקהילה.

לשמחתנו, אלוהים אינו מעניש מיד על כל חטא, אלא מאריך חסדו לחוטאים למען יחזרו בתשובה.

ראו את דברי שמעון פטרוס באיגרתו השניה פרק ג 1-9. אך דבר אלוהים מאוד ברור. אלוהים מעקב את זעמו על החוטאים רק בגלל חסדו, רק בגלל שבאהבתו הוא מחכה לישועת בחיריו.

ראו את דברי שאול השליח באיגרתנו בפרק י"א 27-32:
"…לכן מי שאוכל מהלחם הזה או שותה מכוס האדון שלא כראוי, יהיה אשם לגבי גוף האדון ודמו. יבחן נא איש את עצמו וכך יאכל מן הלחם וישתה מן הכוס. כי האוכל והשותה מבלי לנהוג הבחנה בגוף האדון, אוכל ושותה דין לעצמו. מסיבה זו רבים מכם חלשים טחולים ויש אשר מתו. אם נבחן את עצמנו לא נישפט. אבל כאשר האדון שופט אותנו הוא מייסר אותנו כדי שלא נורשע עם העולם."

דוגמא מאלפת לפסוקים הללו היא העונש המיידי שאלוהים הטיל על חנניה ושפירא כפי הכתוב בספר מעשי השליחים ה 1-11. העונש המיידי על השקר של הזוג גרם לכלל הקהילה להיטהר ולירוא את אלוהים כראוי לו.

מכאן, מעורבותו של אלוהים בטיהור כלתו נעשית באופן קבע. לא תמיד אלוהים מעניש מיד, אך המשיח אינו רדום ואינו עיוור לנעשה בחיי כל אחד מאיתנו – ילדיו.

אם אנו מאמצים חטא, עלינו להבין שעיני האדון עלינו, ובגלל אהבתו הוא ייסר אותנו כדי שניטהר. זאת אומרת, נתוודה על החטא ונחזור לדרך הטוהר והאמת (יוח"א א 9).

אותם מתנשאים חשבו שהעימות שלהם מוגבל לכוחו הפיזי של שאול או השפעתו החברתית הדלה, אך הם טעו ובגדול. שאול השליח בא באותה סמכות כמו של משה ואליהו הנביאים (ראה מסקנה מסיפור תקומתו של אווטיכוס – מע"ש כ).

מרידתם היא פעולה נגד אלוהים ולכן מלוא כוחו של אלוהים נלחם נגדם.

שאול לא התכוון להתנצח עימם פיזית, אלא רוחנית. ואכן, "הוא אשר בכם גדול מזה אשר בעולם…" (יוח"א ד 4). ההיסטוריה והכתוב באיגרת שאול השנייה מוכיחים ששאול צדק.

האזהרה של אלוהים אינה רק לנושעים אלא גם ללא נושעים, לכלל בני האדם.

דפי כתבי הקודש מלאים יותר באזהרות על עונשים מאשר בתיאור הברכות והשמחה בנוכחות אלוהים. (ראה ישעיה ס"ג 1-6, מלאכי ד, זכריה י"ד 1-5, ספר ההתגלות פרקים ו-כ). למרות זאת, רוב אוכלוסיית העולם דוחה את דבר אלוהים הכתוב בספר התנך והברית החדשה.

מה עושה אלוהים?

השקט והשלום רחוקים מחי כלל יושבי תבל. מחלות, אסונות ומלחמות גורמות לסבל ומוות של רבים.
האדון ישוע עתיד לחזור ולשפוט את העולם כפי שעשה לחוטאים בבבל (בראשית י"א) ולאנשי סדום ועמורה (בראשית י"ט).

הפירוט כתוב בספר ההתגלות על פני פרקים רבים.

השלכות אישיות:

איך אתה מתייחס לאיומים ואזהרות של נביאי אלוהים?

בדוק את הכתוב בכתבי הקודש וראה שכל נבואות הנביאים התגשמו בדיוק כפי שנאמרו (ראה את נבואות משה בספר דברים כ"ח, את נבואות ירמיה אודות הגלות בת 70 שנה וחזרת השארית בחזרה לישראל. ראה נבואותיו של דניאל בפרקים ב, ז, ח, ט, י"א, ראה את הנבואות שהתגשמו בחיי האדון ישוע). לאור התגשמות מושלמת של נבואות מהעבר, ראוי שכל בני האדם ישימו מבטחם בדברי הנביאים.

ישוע הוא הדרך האמת והחיים, אין איש בא אל האב אלא דרך ישוע (יוחנן י"ד 6)

אם אינך מאמין בישוע כאדון ומושיע בלעדי מן החטא, לעולם לא תראה את פני האב, אלא את פני השטן באגם האש.

האם אתה או את לוקחים את האזהרה הזו ברצינות?

אלוהים מנחה את הבעלים לאהוב את נשיהם, לכבדם ולהוות להן מופת לגדילה רוחנית. מי שיכשל בזאת, אלוהים ידחה את תפילותיו (פטר"א ג 1-7)

האם אתה מתייחס ברצינות לאזהרה הזו? אם כן, נהדר. חייך ויחסך לאשתך משתפר בעקבות זאת.

אם לא, אתה תחווה חוסר ברכה בחייך שישפיע על כל המשפחה. אל תחשוב שאלוהים הוא "נמר מנייר". חזור בתשובה מהר והייה ברכה למשפחתך.

נשים, אלוהים מדריך אתכן לכבד את בעליכן. האם אתן לוקחות את ההנחיה הזו ברצינות? (פטר"א ג 1-7; אל האפסים ה 21 והלאה.)

אם לא, אל תתפלאו ששלום הבית רחוק מכן.

אלוהים מלמדנו לתת בנדיבות למען פעילות הקהילה. אלוהים מזהיר את החוטאים אך גם מבטיח לברך את המקיימים את דברו בתחום הזה.

האם אתה מקיים את המצווה הזו של אלוהים? ראה בראשית ד 1-8, משלי ג 8-10, שניה לקורינתיים ח-ט).

כל הקורא את הפסוקים הללו רק צריך להעביר את עיניו על פני ההיסטוריה של עם ישראל וההווה הכואב כדי להבין עד כמה רציני אלוהים בדברו.

אלוהים רב חסד, אך אם לא יעניש לעולם, הרי שיהיה שקרן, וזה נוגד לאופיו הקדוש.

מכאן, צדקת אלוהים מחייבת את אלוהים להעניש בשלב כלשהו את אלו הבוחרים להתמיד בחטא. במה אתה בוחר להתמיד? בטוהר, אמת וצדק או בחטא?

בחירה בין ביקור בנחת לבין ביקור עם תוכחה ותיקון (21)

‎²¹‏ מָה אַתֶּם רוֹצִים? שֶׁאָבוֹא אֲלֵיכֶם בְּשֵׁבֶט מוּסָר, אוֹ בְּאַהֲבָה וְעַנְוַת רוּחַ?

לשאול היתה כל הסמכות וההצדקה להענישם גם בהיותו רחוק מהם פיזית, אך בגלל אהבתו אותם, וחסדו של אלוהים כלפי ילדיו, שאול העמיד את הבחירה בידם.

איך אתם רוצים שייראה הביקור הבא שלי אצלכם?

ביקור של הטלת עונשים או ביקור של שמחה ושלום?

התשובה המתבקשת מאנשים נושעים היא: אנו רוצים שתבוא באהבה וענוות רוח.

לפיכך, עליהם היה להתוודות על חטאיהם ולהסיר את החטא ודרך הרעה מחייהם.

יצא לי מספר פעמים לשוחח עם צעירים הטוענים להיותם נושעים ועדיין מאמצים את דרכי החטא בחייהם.

אמרתי להם: אם אתם באמת נושעים, אז תדעו לכם שאלוהים יביא אתכם למקום שיעד לכם, אך עם סבל וכאב רבים.

איך אתם מעדיפים להגיע לקו הגמר? הרוסים ושבורים או רעננים ושמחים?

תזכרו! אדם נושע חפץ לפאר את שם האדון ישוע.

במעשינו אנו מפארים את שמו! אדם נושע אינו חי לעצמו כי הוא מת עם ישוע וחי כעת עבור ישוע (גלטים ב 19-20).

האם חייך מפארים את שם ישוע או לא?

הבה נדמה את הביקור של שאול לביקור האפשרי של ישוע בחיי כל אחד מאיתנו.

זה יכול להיות ביום מותנו או ביום ההילקחות עבור כול אלו שיהיו אז בחיים.

באיזה מצב נרצה להיות ביום בו האדון יפגוש אותנו? (יוח"א ג 1-3).

כדאי שנזכיר לעצמנו בכל יום שאלוהים רב חסד ומלא אהבה, אך הוא גם מקיים את אזהרותיו, כי צדקת אלוהים, טוהרו וקדושתו מחייבות אותו לא להיות "נמר מנייר".

סיכום:

אל לנו לזלזל בדברי הנביאים. דבר אלוהים נאמר מפי הנביאים והינו צו אלוהי בסמכות ריבונית ולא המלצה חברית. צווי אלוהים נועדו למען נחיה בדמות המשיח ולכבודו.

כמו שילדים אינם יכולים להתעלם ולזלזל בדברי אביהם, כך עלינו לכבד את דבר אלוהים הנכתב למעננו בחכמה מושלמת.
האם אתה ואת קוראים ומשננים את דבר אלוהים ומתפללים לכוח ואמונה לחיות על פי דברו?

אלוהים אינו "נמר מנייר" – סמכותו הריבונית באה לידי ביטוי במעשים, לא רק בדיבורים.
יש המחשיבים את סבלנותו ואורך אפו של אלוהים כחולשה, או שאלוהים אינו מי שהוא טוען להיות – יתכן אף שאינו קיים באמת.

דחייה של עונש אלוהים היא פעולת חסד ורחמים למען ישועת כל בחיריו. ההיסטוריה מוכיחה שאלוהים אינו "נמר מנייר" והוא מקיים את כל שהוא מבטיח. עתידם של מתנגדיו מפורטים באופן גרפי ביותר בכתבי הקודש.

הבחירה בין חסד למשפט תלויה בתגובה שלנו לדבר אלוהים – כמו שאול כלפי הקורינתיים, כך גם האדון כלפינו: נבואתו או ביקורו יכולים להיות בעדינות או בתוכחה – בהתאם לטוהר חיינו ולתגובתנו לחסדו.

איך אתה או את מעוניינים לפגוש את אלוהים?

כאחד הקורא לך לבוא למלכות האדון או הזורק אותך לאגם האש לנצח נצחים?

אנא, נתפלל איש עבור רעהו, נעודד וננחם איש את רעהו למען נזכה לראות את האדון כמחבק המקבל אותנו למלכותו.

יישומים

אבא מופתי חייב לפעול בנחישות ולהעניש כאשר ילדיו דוחים את הוראות החינוך ובוחרים בדרך הרע. באותה מידה, מוטלת על הנהגת הקהילה האחריות לוודא שצאן אלוהים אכן מיישם את דבר אלוהים בחייהם.

אם יש דבר ששובר את הלב, זה תהליך של משמעת קהילתית. כולנו מעדיפים שכל עימות יסתיים בחזרה בתשובה מהירה.

כמשרתי האדון, עלינו לנהוג בענווה ובאהבה, כדי שלא נסיט את תשומת הלב מהאדון. גאווה וחכמת אדם הן מתכון להרס, ואילו ענווה ויראת אלוהים הן היסודות לבניית שירות שמפאר את האדון. שירות כזה אינו מסתיר את האדון, אלא מדגיש את ריבונותו וחסדו.

בפסוקים 14–21, לאחר ששאול הוכיח לאורך השנים את אהבתו והקרבתו למענם, הוא פונה אליהם כאבא אוהב המחויב גם להזהיר את ילדיו מפני בחירה שגויה ודרך הסוטה מאמת הבשורה וקדושת ה'.