ראשונה לפטרוס פרק א’

איגרת ‘התקווה בעת צרה’ (פרק א’ 1-2)

לפני שנעמיק בדברי השליח פטרוס, ראוי שנלמד מעט אודות ראשית חייו ועד לשלב בו החל לפעול בגבורה כשליח של האדון ישוע המשיח.

 

פטרוס לא היה שם הולדתו של השליח. כשנולד, קראו לו הוריו שמעון (מרקוס א’ 16). אחיו היה אנדריי. שניהם היו דייגים וגרו בבית ציידא על שפת הכינרת.

 

בסמוך לבחירתו כתלמיד של ישוע, אמר לו האדון: “…אתה שמעון בן יוחנן, אתה תיקרא “כיפא” (שמשמעו סלע) (יוחנן א 42). ראה גם בשורת מתי ט”ז 18 – שם אמר ישוע כי שמעון הוא כיפא – פטרוס – שמשמעו סלע ביוונית, ועל אמונה אמיתית ונכונה כפי שהכריז שמעון – ישוע הוא בן אלוהים חיים – יקים האדון את קהילתו ואפילו שערי שאול לא יגברו עליה.

 

לאור הכתוב במתי ד’ 18-22, מרקוס א’ 16-20, לוקס ה’ 1-11, לאחר שהאדון ישוע נטבל והגיע לגליל, הוא קרא לשמעון ואנדריי אחיו להיות תלמידיו. השניים עזבו את רשתות הדיג ומיד הלכו אחריו.

עלינו לזכור שהאדון ישוע גדל בנצרת ושמו הלך לפניו לאורך שלושים שנות חייו. יתכן מאוד שהשניים, כמו שאר התלמידים הכירו את האדם ישוע, והבינו שמדובר בצדיק שאינם רגילים לראות בכל יום…

שמעון כיפא עד לנס בו האדון ישוע ציווה עליו ועל אחיו ושותפיהם לדייג, להטיל את הרשתות למים ואז התמלאו הרשתות בדגים באופן ניסי (לוקס ה’ 8).

שמעון כיפא הבין שיש משהו אלוהי בישוע, אך הדבר אז לא הופנם עדיין.

למרות זאת, מה שראה וחווה שמעון כיפא היה מספיק לו כדי לנטוש את מקור פרנסתו וללכת אחר ישוע – כתלמידו.

 

שמעון כיפא ושאר 11 התלמידים נבחרו על ידי ישוע ונקראו שליחים. (לוקס ו’ 13-15).

שמעון כיפא זכה לראות ניסים רבים שעשה ישוע וביניהם, תחיית בן האלמנה (לוקס ז’), ריפוי האישה זבת הדם, תחיית בתו של יאיר, וכמובן ההליכה על המים אל מול האדון ישוע (מתי י”ד).

 

במהלך תקופת שהייתו עם המשיח, היה שמעון כיפא עד למחזה אשר נכרת בזיכרונו יתכן יותר מכל דבר אחר.

בספר הבשורה שכתב מתי בפרק י”ז ישוע לקח את יעקב, יוחנן וכיפא להר גבוה ושם האדון ישוע השתנה לנגד עיניהם. אותם תלמידים נבוכים ראו את ישוע בהתגלמותו האלוהית.

 

חייו של שמעון כיפא אינם רק אוסף של חוויות נפלאות והצלחות.

כיפא התכחש לישוע שלושה פעמים ממש שעות לפני צליבתו, זאת לאחר שבמשך יותר משלוש שנים היה במחיצתו ולמד אודות אישיותו וזהותו (יוחנן יח 12-27).

שמעון כיפא חשש לחיו ושיקר במצח נחושה למשרתת שזיהת אותו כאחד מתלמידיו של ישוע.

דבר אלוהים אינו מסתיר את כשלונם של תלמידי האדון, אלא מוכיח את אנושיותם ונגד זאת את עוצמת השינוי שרוח הקודש חולל בכל אחד מהם לאחר שנטבלו ברוח הקודש.

 

שמעון כיפא, יחד עם שאר התלמידים היה עד לצליבת ישוע ותקומתו מן המתים. למרות כל הניסים, לאחר הצליבה נפוצו התלמידים וחזרו לעיסוקם הקודם.

 

לאחר תקומתו נראה האדון ישוע לתלמידים מספר פעמים. כשנגלה להם בגליל, לקח ישוע את שמעון פטרוס ואמר לו שלושה פעמים: “רעה את צאני” (יוחנן כ”א). (ראה את המסר של שמעון פטרוס לקהילה בערוב ימיו: ראשונה לפטרוס ה’ 1-44).

 

כאמור, האדון ישוע עלה לשמיים מהר הזיתים, לעיני תלמידיו, ארבעים יום לאחר שקם לתחיה. האדון ישוע אמר לתלמידיו שלא יעזבו את ירושלים אלא יישארו בה עד שרוח הקודש תצלח עליהם ותיתן להם את הכח להיות עדיו בירושלים, ביהודה, שומרון ועד קצה הארץ (מע”ש א 8-9).

לאחר תשעה ימים, בחג השבועות, היו כל התלמידים ביחד. רוח הקודש צלחה על כל המאמינים במקום – 120 במספר, והם החלו לפאר את אלוהים בשפות שונות, כשפתם של כל הנוכחים.

כל הנוכחים התפאלו והבינו שהאות מאשר את דבר השליחים ולכן רבים החלו להאמין בישוע כאדון ומשיח מכפר חטאים (מע”ש פרק ב).

 

ראו את השינוי שרוח אלוהים חולל בשמעון כיפא ובשאר השליחים.

אותו שליח אשר פחד להודות בפני משרתת שהוא אחד מתלמידי ישוע, כעת, לאחר שהתמלא ברוח אלוהים, עומד לפני אלפי יהודים, ככל הנראה באחד מחצרות המקדש, ומכריז בקול רם ובבהירות מופלאה את בשורת הישועה בדם המשיח ישוע.

 

מאז צליחת רוח הקודש על המאמינים בחג השבועות היה שמעון כיפא אחד מעמודי הקהילה המשיחית – גוף המשיח.

חייו של שמעון לא היו רק רצף הצלחות, אך גם מכשלונותיו למד מהר ואלה היו מעטים (אל הגלטים ב).

 

מועד כתיבת האיגרת:

מועד כתיבת האיגרת הינו בסמוך או מיד לאחר תחילת פרעות הקיסר נירון נגד המאמינים בישוע. התאריך המשוער הינו סוף שנת 64 או תחילת שנת 65 לספירה.

מכיוון שבפרק ב 13-14 שמעון כיפא עדיין מתייחס לשלטון כדבר כה חיובי נחוץ ומועיל בזמן הווה, יש שקבעו שהאיגרת נכתבה לפני פרוץ חמתו של הקיסר נירון נגד המאמינים בישוע.

שהרי, לאחר הרדיפות תחת שרביטו האכזרית של נירון, היה קשה מאוד לנושעים לכבד את השלטון ולהיכנע לשגיונותיו.

 

מטרת כתיבת האיגרת

האיגרת אומנם נכתבה על ישי שמעון כיפא אך נשלחה למכותבים בידיו הנאמנות של האח סילוונוס (ה 12).

שמעון פטרוס כתב את האיגרת על מנת ללמד את המאמינים אודות הבטחון והתקווה שיש להם גם בעת מצוקה.

מילות הפתיחה – “תושבי תפוצות…” מרמז שהאיגרת ממוענת בעיקר למאמינים יהודים אשר מתגוררים בתפוצות – פונטוס, גלטיה, קפדוקיה,  אסיה וביתיניה…ז”א, כלל טורקיה של ימינו.

בדרך כלל, לא כינו גויים הגרים מחוץ לישראל ככאלה הנמצאים בתפוצות, אך מילה זו מאוד מיוחסת ליהודים היושבים מחוץ לארץ ישראל.

 

שמעון מעודד את הנושעים להתמיד בעדות ללא דופי דווקא בעת קשה המעמידה את אמונתם במבחן.

דווקא בעת קושי, הלא נושעים יכולים לראות את אמיתות דבר הבשורה וחוזקה בחייהם של הנושעים. זיכרו: אלוהים הוליד אותנו לתקווה חיה בתחיית ישוע המשיח מן המתים…(א 3).

שמעון פטרוס מעודד אותם להתמיד בחיי קדושה וזאת לאור ההבטחות והברכות שאלוהים הכין לכל אחד מנבחריו.

כנבחרים, אף לא אחד יוכל להפסיד את ישועתו, ולכל אחד מהנבחרים מובטח כל כוחו של אלוהים כדי לעמוד נגד כל נכלי השטן.

עלינו לזכור ששמעון כיפא כתב שורות אלו כשנתיים לפני מותו. לפיכך מילים אלו נכתבות מתוך ניסיון אישי בנוסף להשראת הרוח.

 

האיגרת הראשונה לפטרוס פרק א פסוק 1:

“מאת פטרוס, שליח ישוע המשיח, אל תושבי תפוצות פונטוס, קפדוקיה, אסיה וביתיניה, הנבחרים.”

 

ברור כי האיגרת נכתבה לקהילות הנמצאות במרכז וצפון תורכיה. על פי לשון הכתב ניתן להבין כי הנמענים העיקריים היו יהודים.

א. המילה ‘תפוצה’ הינה מילה הנוגעת בעיקר ללב היהודי. זו מילה המתארת את היהודי היושב בגולה או נודד מחוץ לגבולות הנחלה המובטחת.

מכיוון שפטרוס הינו שליח שנשלח ליהודים בתפוצות (גלטים ב’ 7-9: שאול השליח אומר: “…אדרבה, הם הכירו שבידי הופקדה הבשורה אשר לערלים כשם שבידי פטרוס הופקדה הבשורה אשר לנימולים”.), הרי שהמילה – ‘נבחרים’ בקונטקסט הזה מתייחסת ליהודים הנבחרים משאר העמים.

למרות שפטרוס נשלח לבשר ליהודים בגולה אין הדבר אומר שהוא לא היה בקשר או בישר גם לגויים. (ד’ 3, (מע”ש י’, אל הגלטים ב).

ב. שמעון פטרוס מצטט פסוקים רבים מהתנ”ך באיגרתו וזאת מכיוון שהנמענים מודעים למקור הפסוקים – ז”א, הם בני ישראל (א 16 – ויקרא יט 2), (א 24-25 – ישעיה מ’ 6-8), (ב 6 – ישעיה כח 16), ב 7 – תהילים קי”ח 22), (ב 8 – ישעיה ח 14), (ב 9 – שמות י”ט 6), (ג 10-122 – תהילים ל”ד 13-17), (ה’ 5 – משלי ג 34).

 

איך הגיעו המאמינים הראשונים לאיזור הזה?

במע”ש ב’ רוח אלוהים נחתה על המאמינים הראשונים שהיו בירושלים וכולם החלו לדבר בלשונות ולפאר את אלוהים בשפות שונות שמעולם לא למדו קודם.

בגלל שהמועד היה חג השבועות שהינו אחד משלושת הרגלים, יהודים רבים מכל רחבי האימפריה הרומית היו בירושלים.

מעשי השליחים ב’ 8-11: “…ואיך כל אחד מאיתנו שומע בשפת מולדתו? פרתים אנחנו ומדים, עילמים ותושבי ארם נהריים, תושבי יהודה, וקפדוקיה ופונטוס ואסיה פריגיה ופמפיליה, מצרים ומחוזות לוב הסמוכים לקיריניה, תושבי רומא המתגוררים כאן, יהודים וגרים, כרתים וערבים –

והנה אנחנו שומעים אותם מספרים בלשונותינו את גדולות האלוהים.”.

 

ובכן, בעקבות אותו המאורע, 3000 איש קיבלו את האמונה. תושבי התפוצות חזרו לארצותיהם בגמר החג ושם המשיכו לנטוע את זרע האמונה.

שאול השליח אשר נשלח לבשר בין הגויים בישר וחיזק את דבר האמונה בחלק מהערים המוזכרות. לשאר הערים הגיעו אותם מבקרים אשר חזרו מירושלים ויהודים אחרים אשר ברחו מירושלים מאוחר יותר עקב הרדיפות נגד יהודים המאמינים בישוע (מע”ש ט”ז 6, י”ח 23, י”ט 10,26).

“ואתם רואים ושומעים שלא רק באפסוס אלא כמעט בכל אסיה פולוס הזה שכנע והדיח המון רב באומרו שאלים מעשי ידיים אינם אלים”. (מע”ש י”ט 26).

לסיכום ניתן לומר כי שמעון פטרוס נטע את האמונה באותם עולי רגל בחג השבועות.

הם חזרו לעריהם ושם בשרו את בשורת הישועה לכפרת חטאים בשם ישוע המשיח.

גם פולוס השליח היה בחלק מהמקומות ועזר להם לבסס את גוף המשיח במחוזותיהם.

המילה שמסיימת את פסוק 1 מחברת אותנו לפסוק 2. “…הנבחרים, על פי ידיעתו מקדם של אלוהים האב…”

אנו נכנסים לנושא רחב, אבל אשתדל לסכמו בתמצות ובצורה ברורה, לאחר מכן ננסה להבין מדוע שמעון פטרוס ציין את נושא הבחירה כבר בפתח איגרתו.

למה מתכון שמעון פטרוס באומרו: נבחרים, על פי ידיעתו מקדם של אלוהים?

על מנת להבין את גודל חסדו של אלוהים בבחירת ילדיו, עלינו להבין קודם כל את הסיבה למעורבותו הגדולה כל כך של אלוהים בישועתנו.

 

בבראשית לא היה דבר!

אלוהים ברא את כל אשר בבריאה בדבר פיו.

כל שברא אלוהים היה מושלם וטוב ויכול היה להיות בקרבתו ונוכחותו של אלוהים קדוש וטהור (ראה בראשית א-ב).

 

לאחר שאלוהים ברא את האדם, הוא הטיל עליו מגבלה אחת:

לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע אשר בגן (בראשית ב).

אלוהים אמר שאם אדם יעבור על האיסור הוא מות ימות.

 

לצערו של אדם וחווה ולצערנו הרב, אדם וחווה התפתו על ידי השטן ואכלו מהפרי האסור.

קללת המוות נכנסה מיד לחיי האדם והבריאה.

מאותו הרגע, כל הבריאה הייתה תחת קללת החטא ונדונה למוות.

 

מהרגע בו חטאו אדם וחווה, כל אשר נולד מהם היה תחת קללת החוט ומנותק מקרבת אלוהים.

תחת קללת החטא, האדם נולד כשהוא עיוור מבחינה רוחנית ואינו מסוגל בכוחו הוא להיוושע או להכיר בעיוורונו הרוחני.

לפיכך, קיים צורך מוחלט של התערבות אלוהים בישועת האדם.

 

מסיבה זו, כל אדם שנושע הינו פועל חסד אלוהים, בחירת אלוהים בישועה של אותו אדם.

מסיבה זו הנושעים נקראים נבחרים.

הדבר נכון ברמה של בחירת אדם באופן פרטני או בחירת עם מכלל העמים לתפקיד או ייעוד כלשהו.

 

אם כן, מהי פעולת אלוהים בישועת האדם ומהי אחריותו האישית של האדם בכל הקשור לישועתו?

מכיוון שאלוהים שופט את כל הלא נושעים לאגם האש באחרית הימים, יוצא שלאדם יש אחריות כלשהי שעליו למלא.

 

ההתגלות הכללית וההתגלות המיוחדת האישית.

אלוהים יצר את בני האדם, הוא אוהב אותם והציב לפני כולם את הדרך היחידה לישועה (יוחנן ג 16, מע”ש ד 12, אל הרומים י 9-10).

 

אלוהים הביא לידיעת כל בן אנוש – דרך עוצמת הבריאה – את עובדת קיומו וכן את האפשרות להאמין בו.

תהילים י”ט: “השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע”. ז”א, שהטבע זועק אודות קיומו של אלוהים.

 

אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, כך שאדם נולד עם יכולת הבנה ומצפון המכוונים אותו להבנה אודות קיומו של בורא, והאחריות לחפשו ולדרשו (ראה אל הרומים ב – נישואים בין זכר לנקבה בלבד וכו)

 

ההתגלות הכללית שלה זוכים כלל בני האדם נועדה לגרום לכלל בני האדם לחפש ולדרוש את הבורא ולחיות על פי הנחיותיו ורצונו.

אדם אשר דורש את אלוהים ימצאהו – יותר נכון לומר – אלוהים ימשוך אותו אליו למען ימצאהו.

אלוהים בריבונותו קבע את תוכניתו הנצחית עוד כבר לפני שברא את האדם או דבר כלשהו בבריאה.

שהרי, בריאתו התקיימה על פי תוכנית ולתכלית ברורה – פאר שמו בבניית הבריאה על פי הדוגמא המופתית של גן עדן.

 

אלוהים בחר את מי שבחר וזאת זכותו כבורא (אל הרומים ט-י).

אלוהים בחר את עם ישראל להיות העם דרכו יביא אלוהים את המשיח הגואל לעולם.

 

אלוהים טוען שהוא בחר את הנושעים מקדם ימי עולם (אל האפסים א 4)

 

אלוהים הבטיח שהוא ישלים את אשר התחיל בכל נושע (אל הפיליפים א 6)

 

אלוהים הבטיח שאף אחד לא להפריד את ילדיו ממנו (בשורת יוחנן י’ 29, אל הרומים ח’ 34-39).

 

אנשים שואלים שאלה מאוד ראויה לאורך השנים:

אם אלוהים כבר בחר את המאמינים, אז מה התועלת בבישור היום?

 

עובדת ידיעתו של אלוהים אינה פותרת אותנו מציות.

אלוהים קבע שהישועה באה בשמיעה (אל הרומים י’ 17) והוא מאפשר לנו להכריז את הבשורה. אנו מכריזים את הבשורה כי אהבת אלוהים בוערת בנו (קור”ב ה) ואלוהים בחסדו מניע את האדם שבו בחר מקדם ימי עולם להאמין (אל האפסים א’ 4).

אלוהים בחסדו מאפשר לנו להיות כלים במערכת הקריאה לישועת בני האדם.

מילותיו האחרונות של ישוע לשליחיו היו: “לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש”. מתי כ”ח 18-20.

 

וכך, דרך הציות שלנו לדבר אלוהים, העולם רואה את נפלאות מעשיו של הבורא.

 

האם הבחירה של אלוהים מבטלת את אחריותנו להאמין?. במילים אחרות – אם אלוהים לא בחר אותי, אז מדוע שגם יאשימני?

השאלה מאוד פופולארית אך מאוד לא תמימה.

אלוהים בחר את אלו שיוושעו אך אין הדבר אומר שאלו שלא נבחרו יכולים להאשים את אלוהים.

אלוהים ברא את כל בני האדם עם היכולת לזהות את עובדת קיומו בטבע.

אדם המתעלם מהאור שאלוהים חשף אותו אליו ואינו מחפש את הבורא, הריהו חוטא ועל כך ייתן דין לפני אלוהים. (התגלות כ’ 11-15).

אלוהים הוא קדוש וטהור. הוא תמיד צודק ואנו טועים ופושעים!

 

מדוע פטרוס מזכיר את נושא הבחירה כבר בפתח האיגרת?

פטרוס כתב את האיגרת בשנת 64 לספירה.

התקופה אופיינה ברדיפות קשות נגד מאמינים. הרודפים לא הסתפקו בדברי לעג אלא רצחו ופגעו במאמינים.

בתקופה ששמעון פטרוס כתב את האיגרת, הרדיפות רק החלו לתפוס תאוצה, וזמן קצר לאחר מכן הן הפכו לרשמיות בפקודת הקיסר נירו.

לאורך תקופת הרדיפות והסבל שמעון כיפא למד כי הידיעה שאנו שייכים לאלוהים ונבחרנו להיות בניו עוד מקדם, היא מקור לשלווה ובטחון.

את אותה הידיעה, את אותה השלווה מלמד פטרוס את המאמינים היושבים באסיה הקטנה.

הידיעה כי אני שייך לאלוהים גורמת לי להתנהג כיאות לבן אלוהים. הידיעה כי אני שייך לאלוהים מחזקת אותי, כי אני יודע שכל מאורע בחיי נמצא בשליטת אלוהים.

מתברר שפטרוס היה זקוק לאמת הזו לא פחות משאר אחיו המאמינים. הוא עצמו הוצא להורג בגלל אמונתו בשנת 67 לספירה.

 

בפסוק 2 אומר שמעון פטרוס:

“על פי ידיעתו מקדם של אלוהים האב, בקידוש הרוח, אל ציות ישוע המשיח והזיית דמו, חסד ושלום ישפעו עליכם למכביר”.

שמעון פטרוס מזכיר לנו שכלל האלוהות מעורבת בבחירתנו, בישועתנו. נבחרנו על ידי האב, נפדינו על ידי דם הבן, והופרדנו מן העולם ומן המשפט על ידי הרוח.

במילים אחרות: האב הכין את תוכנית הישועה, הבן – ישוע המשיח, שילם בדמו את מחיר ישועת הנבחרים.

רוח הקודש הוא הגורם אשר פועל בליבנו על מנת שנכיר את תוכנית הישועה של אלוהים ונקבל את ישוע כמשיח. יוחנן ט”ז 8-15. רוח הקודש הוא המוליד אותנו מחדש…

האדון ישוע מפרט אודות תפקיד רוח הקודש בישועת וחיי האדם בבשורת יוחנן י”ד-ט”ז.

 

לאור אמת זו – אם מלוא האלוהות עוסק בישועתנו ובעניניינו, אז ממי נפחד? (ראה אל הרומים ח’ 34-38). כאשר אנו המאמינים מצייתים להוראתו של אלוהים בדברו, אנו זוכים לחוות את מלוא שלומו וחסדו.

 

לא לחינם ציין שמעון פטרוס את עניין הזיית הדם של האדון ישוע המשיח.

הזיית הדם היא פועל הכוהן הגדול בבית המקדש ובקודש הקודשים במיוחד ביום הכיפורים.

הזיית הדם (ויקרא ט”ז) נועדה לכסות את כל כלי המקדש – המזבח וכל שאר הכלים בדם הכפרה, דם הזבח.

לשם מה?

להוות חוצץ המאפשר לחוטא כמוני וכמוך להגיע אל קודש הקודשים.

 

פעולת הכוהן הגדול הארצי היוותה סמל וצל של פעולת המשיח ישוע בדמו שלו.

כאשר נצלב, שפך המשיח ישוע את דמו ונפשו כקורבן כפרת החטאים של בני האדם.

מכיוון שהיה ללא חטא מעולם, דמו התקבל על ידי אלוהים האב כדם כפרת חטאיי בני האדם וכלל הבריאה.

את דמו הציג המשיח במשכן השמיימי וכך שם חוצץ על כל הקדוש כדי לאפשר לנו, ילדיו הנושעים, לבוא אל נוכחות האב בקודש הקודשים שבמשכן השמיימי. ראה אל העברים פרקים ז-י, ט 11-12.

 

מכאן, הביטוי “הזיית דמו…” גורמת לצמרמורת מעודדת לכל יראי אלוהים. אנו מבינים את המחיר ששילם המשיח בעבור ישועתנו, וגודל ההקרבה והאהבה שאלוהים האב הראה לנו בהקרבת הנו יחידו, האדון ישוע המשיח.

 

בזכות פעולת אלוהים עבורנו – חסדו ושלומו שופעים עלינו למכביר – גם בעת קשה וגם כאשר המוות עומד לנגד עינינו.

בזכות פעולת אלוהים עבורנו – אנו יכולים להשלים את תכלית בריאתנו – לעשות את המעשים המפארים את אלוהים (טיטוס ב 14, אל האפסים ב 10)

התקווה החיה – פרק א’ פסוקים 3-12

שיעור שעבר התחלנו בלימוד האיגרת הראשונה של פטרוס השליח.

מטרת האיגרת ללמד את תפקידנו כמאמינים והתנהגותנו בעיתות מצוקה.

בשיעור הקודם הזכרתי שפטרוס מכנה את המאמינים “נבחרים” וזאת מסיבה מאוד ברורה.

לאורך תקופות הרדיפות והסבל, למד השליח שמעון פטרוס כי הידיעה שאנו שייכים לאלוהים ונבחרנו להיות בניו עוד מקדם, היא המקור לשלווה ובטחון.

את הקטע שלפנינו מפסוק 3 עד 12 אפשר לחלק ל- 4 יחידות:

א. הברכות הטמונות בישועה: 5-3

ב. מטרת הצרות בחיי המאמינים: 6-9

ג. הנביאים והישועה: 10-12א

ד. מלאכים וישועה: 12א’.

א. הברכות הטמונות בישועתנו: פסוקים 3-5.

“ברוך האלוהים אבי אדוננו ישוע המשיח אשר ברוב רחמיו הוליד אותנו מחדש, לתקווה חיה בתחיית ישוע המשיח מן המתים, לנחלה אשר לא תישחת, לא תיטמא ולא תיבול, הצפונה לכם בשמים. לכם השמורים בגבורת אלוהים, בזכות אמונה, אליי ישועה העתידה להיגלות בעת קץ”

הוליד אותנו מחדש:

מדוע בני האדם צריכים להיוולד מחדש?

מהיכן צץ הרעיון או הצורך הזה?

בספר בראשית, לאחר שאלוהים ברא את כל אשר בבריאה והכל היה מושלם וטוב, הזהיר אלוהים את אדם ואמר לו: לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. ברגע שיעשה זאת, הוא מות ימות… בראשית ב’ 17.

הסיפור ידוע…אדם וחווה נפלו בתכסיס המפתה של השטן ואכלו מפרי העץ האסור.

התוצאה נכנסה לתוקף באופן מיידי.

  1. מוות רוחני: האדם מרגע זה עיוור לענינים רוחניים וללא מעורבות של אלוהים דרך רוח הקודש, אינו מסוגל להפנים את הצורך בישועה.
  2. מוות פיזי נכנס למעגל החיים של כלל הבריאה.

מסיבה זו, פעטולת הישועה נקראת גם – לידה מחדש.

ז”א, פעולת הישועה מסירה את קללת החטא של מעשה אדם וחווה מבראשית, ומעניקה לנושע התחלה חדשה והבטחה לחזור לנוכחות אלוהים לנצח נצחים.

האדון ישוע הסביר זאת גם לנקדימון, הפרוש היהודי החכם, בבשורת יוחנן פרק ג.

לתקווה חיה:

השליח שמעון פטרוס מדגיש כי אלוהים לא ברא את המאמינים כחפצים בנוף הבריאה. אלוהים לא יעד אותנו לחיות מספר שנים ולמות כפגרים ללא יעוד. ‘תקווה מתה’ הינם חיים המסתיימים בריחוק מנוכחות אלוהים וללא הגשמת תכלית ויעד המפארים את אלוהים או מקדמים את מלכותו.

אלוהים ברא את הבחירים שלו לתקווה חיה.

הביטוי ‘תקווה חיה’ מלמד שיש המשכיות ושהחיים אינם מסתיימים באופק האנושי. אלוהים מחכה שם לאחר מותנו ומיעד לנו מלאכה נצחית בנוכחותו.

‘תקווה חיה’ ניתנת כחסד מאלוהים לאלו אשר נושעו, לאלו אשר חיי האמונה שלהם מתבטאים בציות לאלוהים.

הנביא ירמיה השתמש בביטוי דומה: אתן לכם אחרית, שלום ותקווה…ירמיה כ”ט 10-11.

בספר בראשית א 28, האיגרת של שאול לטיטוס ב’ 14, ואל האפסים ב’ 20 כתוב שאלוהים ברא אותנו למען נטפח את הבריאה לכבוד שמו.

מכיוון שאלוהים ריבון מכין תוכניות שיתגשמו, יוצא שלילדי אלוהים הנושעים מחכה תקופה נצחית בה הם ימלאו את הייעוד שלשמו נבראו.

התקווה החיה הזו היא מקור של עידוד ונחמה רבה גם בעת קושי או על סף מוות.

מה הבסיס והבטחון בתקווה הזאת?

הבטחון נובע מן העובדה שהאדון ישוע המשיח קם מן המתים בעצמו.

האדון ישוע הוכיח שהוא ניצח את המוות במותו כקורבן מכפר חטאים ובתחייתו מן המתים (ראה גם ישעיה נ”ג).

האדון ישוע ביטל את עוקץ המוות – שהוא נשקו החזק ביותר של השטן והחטא (ראה קור”א ט”ו54-55, הושע י”ג 14).

ישוע היה פרי הביכורים של התחייה מן המתים.

מה שקרה לאדון ישוע המשיח עתיד לקרות לכל אחד מילדיו הנושעים. כמו שישוע קם גם אנו נקום וכמו שישוע נמצא לימין האלוהים גם אנו שם נימצא לנצח נצחים ונמלוך עימו. (ראשונה לתסלוניקים ד’ 13-18, התגלות ג’ 21-22, כ”ב 5).

ישוע המשיח הגשים את נבואות התנ”ך שתיארו את זהותו ופועלו. ביטחוננו נובע מאמיתות כתבי הקודש.

יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מעדותם של תלמידיו. תלמידיו של ישוע ראו אותו במו עיניהם לאחר תקומתו מן המתים, ואמת זו שעמדה לנגד עיניהם הייתה הכוח שהניע אותם להמשיך ולחיות חיי קדושה והקרבה עד מוות עבור גואלם, מושיעם ואדונם, ישוע המשיח!

שימו לב!

לו ישוע לא היה קם מן המתים, לא היו תלמידיו ממשיכים לעשות את שעשו.

לו ישוע היה נשאר בקבר, כל התלמידים היו נשארים דייגים בכינרת…

העובדה שכולם מסרו חייהם לשירות הבשורה ועל כך שילמו בחייהם ובסבל רב, מהווה עדות לאמיתות אמונתם.

יתרה על כך, השליחים קבלו כוחות אל-טבעיים לעשות אותות וניסים ובכך אימתו את מסר הבשורה (ראה קור”ב י”ב 12).

בפסוק 23 פטרוס מכנה את התנ”ך, – דבר חיים.

הסתמכות ואמונה בדבר אלוהים מבטיחה חיי נצח עם אלוהים, ולכן דבר אלוהים נקרא דבר חיים.

בפסוק 4 פטרוס אומר כי לנושעים מחכה ירושה, נחלה.

מה מיוחד בירושה הזו?

הירושה הזו שונה מכיוון שהיא רכושו של אלוהים. אלוהים מכנה אותנו בנים ולכן כבנים אנו שותפים בחלק מרכוש האב.

הבה נקרא מאיגרת אל הרומים ח’ 16-17. (אל האפסים א’ 9-12, יוחנן י”ז 24-26).

“הרוח עצמה מעידה יחד עם רוחנו שבנים לאלוהים אנו. ואם בנים, אזי יורשים: יורשי נחלת אלוהים וגם יורשים השותפים למשיח. שכן סובלים אנו עימו כדי שגם נזכה לכבוד עימו”

מה שונה ירושה זו מירושות רגילות?

כל ירושה ארצית סופה שתישחת ותתפורר. כל ירושה ארצית הינה זמנית. לעומת זאת, ירושת אלוהים נצחית!. ירושת אלוהים אינה נשחתת, לא נובלת, ולא נלקחת מאיתנו על ידי אחרים.

אתם יודעים מדוע יש לירושה שמימית את כל היתרונות הללו?

מפני שהחטא, שהוא מקור כל שחיתות והשחתה אינו קיים בממלכת אלוהים הנצחית.

באיגרת השניה שכתב שמעון פטרוס בפרק ג 10-13, הוא אמר שאלוהים מכין בריאה חדשה שהחט אלא טימא ולא נגע בה. נקייה לחלוטין מקללת המוות, ובבריאה החדשה הזו יחיו ילדי אלוהים עם אביהם לנצח נצחים.

בפסוק 5 שמעון פטרוס שוב מעודד את הנושעים בנצחיות ישועתם.

לא הנושע יכול לשמור על ישועתו או לוודא שהבטחות אלוהים ייתגשמו.

אלוהים הוא זה הנאמן על קיום ההבטחות הללו.

אלוהים הוא זה השומר את ילדיו למען יגשימו את היעוד שקבע להם לחיים על פני האדמה וחיים נצחיים עימו בשבריאה החדשה.

העידוד הזה חשוב היה אז בעת רדיפות וקושי רב בחיי הנושעים, ונכון גם היום לכל הנושעים החווים קושי או שאינם חווים כל קושי בחייהם.

אלוהים נאמן להגשים את הבטחותיו לילדיו, ואחת מהן היא נצחיות ישועתם וחייהם עימו.

ילדי אלוהים שמורים על בסיס אמונתם בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים!

ילדי אלוהים שמורים כדי לחוות בבוא הימים את קבלת גופם החדש וקיומם כבני חיים בממלכת אלוהים הנצחית.

למה הכוונה במילים: אליי ישועה העתידה להגלות?

ישועת המאמינים באדון ישוע כמושיע ואדון מכפר חטאים כוללת מספר שלבים.

  1. ישועת המאמין ז”א, החשבת צדקת האדון ישוע לצדקתו של המאמין.
  2. נוכחות רוח אלוהים בגוף הנושע.
  3. שינוי חיי הנושע כך שידמה בכל יום יותר ויותר לדמותו של האדון ישוע – פרי הרוח (אל הגלטים ה 22-23)
  4. הענקת כשורי שירות למען ישרת הנושע בעולם את אברי גוף המשיח – שאר הנושעים, וכן יועיל לבני האדם בעולם הזה (אל הרומים י”ב, קור”א י”ב, אל האפסיים ד’ 12-16).

דבר נוסף וחשוב במיוחד יתרחש רק לאחר שהאדון ישוע ייקח אליו השמיימה את ילדיו הנושעים באירוע הנקרא – הילקחות, או כאשר נושע נפטר ונפשו עולה לנוכחות אלוהים.

אז מובטח לנושעים גוף חדש.

בגופנו החדש ובנוכחות אלוהים תתמלא הבטחת ישועתנו.

ב. מטרת הצרות בחיי המאמין: פסוקים 6-9:

“ובה שמחים אתם גם אם מן הצורך הוא שתתעצבו זמן מה בכל מיני מסות כדי שאמונתכם הצרופה והיקרה הרבה יותר מזהב, הנשחת על אף היצרפו באש, תצא לתהילה ולכבוד ולתפארת בהתגלות ישוע המשיח. הוא אשר אתם אוהבים אותו אף כי לא ראיתם אותו, ואשר כעת אינכם רואים אותו ובכל זאת מאמינים אתם בו וששים בשמחה מפוארה ועצומה מספר, בהשיגכם את תכלית אמונתכם, את ישועת נפשותיכם.”

מדוע אלוהים מאפשר קשיים כה רבים בחיי המאמינים?

מה התכלית לסבל בחיי המאמין?

פטרוס אומר: “מן הצורך הוא שתתעצבו זמן מה” (6) אם כן. למרות הכאב בעצב, מתברר שיש בו צורך לימודי

א. צרות באות בעקבות החטא:

תהילים קי”ט 67: “טרם אענה אני שוגג, ועתה אימרתך שמרתי…”
דוד המלך נענש עבור חטאיו, והעונש הזכיר לו את הצורך לתקן דרכיו ולחזור לדרך אלוהים.

אלוהים לעיתים מעניש אותנו בסמוך לחטא ובדרך זו הוא מחנך אותנו כאב אוהב. החינוך של אלוהים אינו נועד בכל מצב לסיים את חיינו אלא להזכיר לנו שהוא דורש מאיתנו לחיות חיים קדושים ולהתרחק מהחטא על כל צורותיו. (ראה גם איגרת יעקב פרק ה’ וכן ראשונה לקורינתיים י”א 17-27).

ב. צרות נועדו להזכיר לנו את חולשותינו ותלותנו באלוהים:

שניה לקורינתיים י”ב 1-9: אלוהים החליש את שאול השליח בנכות כלשהי (“קוץ בבשר”) ומטרת החולשה הייתה להזכיר לשאול בכל יום בחייו את תלותו באלוהים ובדרך זו לייצב ולשמור על חיי ענווה הראויים לשליח במעמדו.

שאול השליח אמר: “כל מיני מסות”, ללמדנו שצרות באות במגוון רחב. אלוהים מתאים את הצרה לכל אחד מאיתנו על מנת שלכל אחד יהיה המבחן המתאים לו ביותר שיביא לבגרות רוחנית וביטחון באמונה.

כל צרה אינה נעימה ואינה נוחה. כל צרה גורמת לנו למועקה ולכאב. לכן, עלינו לזכור כל הזמן את ההבטחה הנפלאה של אלוהים באיגרת הראשונה לקורינתים י’ 13: אלוהים מבטיח לא להעמיס עלינו קושי מעבר ליכולתנו אלא שבכל קושי הוא אלוהים יספק את החסד כדי שנוכל להתגבר ולהצליח.

עם כל הכאב, יש בסבל גם יתרונות!

הסבל מזקק את האמונה, ומלמד סבלנות.

יעקב אומר:

“לשמחה גדולה חישבו זאת, אחי, כאשר אתם באים בכל מיני ניסיונות. שהרי יודעים אתם כי בחינת אמונתכם מביאה לידי סבלנות.” איגרת יעקב א’ 2-3.

כשאדם סובל בגלל אמונתו, הוא נוטה לבדוק שוב את אמינות ואמיתות אמונתו כדי לוודא אם ראוי וטוב לסבול בעבורה! האם סיבלו לחינם או בעבור עניין צודק וחשוב.

איך אלוהים רואה את תהליך הסבל?

הדבר דומה לצורף אשר מזקק את הזהב באש עד שהמתכת מבריקה כמו מראה. אלוהים מעביר אותנו דרך כור ההיתוך וממשיך עד שהוא רואה את הדמות הטהורה מתוך הגוף.

כאשר אנו מעמידים את הגמול שאלוהים מכין לנו, וכן את מחיר כפרת החטאים שכבר שילם לנו בדמו, הרי שמול התשלום שאלוהים כבר שילם, הסבל שלנו בעולם הזה אינו גבוה!

ההיסטוריה המשיחית רצופה ברדיפות אחר מאמינים.

לאורך כל ההיסטוריה, הרדיפות אומנם צמצמו את מספר החברים, אך גרמו לכך שהנותרים זוקקו מבחינה רוחנית ובחנו את אמונתם באופן יסודי על בסיס יומי.

מי שנשאר, באמת האמין ובעבור אמונתו גם הסכים ולעיתים העדיף לסבול.

מתברר שלאורך כל ההיסטוריה אלוהים מעדיף איכות על פני כמות.

מדוע שמעון פטרוס עוד מצפה מאותם מאמינים לשמוח בעת הצרות?

ג. מפני שטוהר אמונתם מביא כבוד לאלוהים. (7ב)

עדותו האישית של כל מאמין כמוה כהרצאה הנאמרת בקולי קולות.

סיבלם של המאמינים בישוע בעבור נאמנותם לכתבי הקודש אינו נסתר מעיני אלו שרדפו ופגעו בהם.

אותם חוטאים זכו לראות את העדות הקדושה של המאמינים וחלקם חזר בתשובה והודה לאלוהים בעבור התנהגותם הקדושה של המאמינים הסובלים.

יתרה על כן, עדותו הנאמנה של מאמין אחד מהווה חיזוק לאמונתו של מאמין אחר וכך הגדילה באמונה פועלת גם בסובל וגם באח לאמונה העד לעדות.

המאמינים הנרדפים והסובלים משאירים אחריהם זרעים רבים לישועת אחרים…

על הנבחרים להוות דוגמא אישית במיוחד בעת קשה.

שאול השליח מכנה אותנו – איגרתו הכתובה של האדון ישוע. התנהגותנו בכל מצב מהווה עדות לכבוד אלוהים וכן מופת לכל העדים לפועל חיינו (קור”ב ב 14 – ג 3).

הבה נזכור: אנשי הקהילה הראשונה המשיכו להלל ולפאר את שם האדון למרות כל שעבר עליהם. מע”ש ב’ 17.

גם במהלך הסבל, המאמין יודע שאלוהים שולט במהלך העניינים. (פסוק 5)

“…לכם השמורים בגבורת אלוהים, בזכות אמונה…”

אלוהים מעניק לילדיו מתנה נפלאה, היכולת לראות את המתרחש סביבנו דרך עיניו של אלוהים.

מאמינים כנים ונאמנים הסמוכים על זרועו של המשיח באמונה זכה, יודעים שיד אלוהים אוחזת אותנו כל העת!.

אנו כל הזמן יודעים שזה אשר עימנו גדול יותר מזה שבעולם (ראשונה ליוחנן ד’ 4) וכן שרבים יותר עימנו מאשר עימם! (מלכים ב’ פרק ו’).

לכן: מטרת הצרות בחיי המאמין נועדו לטהר אותו ולחזק את האופי המשיחי שנתן לו אלוהים ביום שנושע.

מבחינה ציבורית, מטרת הצרות להציג את עדותם של המאמינים וחוזק אמונתם למען ישועתם של האחרים. כך אלוהים יתפאר.

ג. הנביאים והישועה: פסוקים 10 – 12:

“את הישועה הזאת חקרו ודרשו הנביאים שניבאו על החסד המיועד לכם.

הם חקרו מה העת והנסיבות שהודיעה רוח המשיח אשר בקירבם, כשהעידה מראש על סיבלות המשיח ועל הכבוד והתפארת שיבואו אחריהן.

וניגלה להם כי לא למען עצמם אלא למענכם שרתו בדברים ההם, אשר כעת הושמעו לכם מפי המבשרים את הבשורה ברוח הקודש השלוחה מן השמים, דברים אשר מלאכים נכספים להשקיף אל תוכם.”

מתברר שהישועה היתה מצרך יקר לאורך כל השנים.

גם הנביאים הבינו כי תכלית חיי האדם זאת הישועה. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאלוהים ריבון, קדוש וטהור אינו מסתפק בתכלית שאנו רואים לנגד עינינו בעולם הזה בכל יום…

ז”א, המטרה המבורכת של האדם היא להכיר את המושיע המכפר על חטאיו כדי שיוכל לחזור טהור וקדוש לנוכחות אלוהים לנצח נצחים.

רוח אלוהים נטעה את דבר אלוהים בפי הנביאים. הם ידעו שיבוא משיח אשר יסבול עבורנו ועוד יחזור למלוך. (ראה ישעיה ז’ 14, ט’ 5-6, נ”ג, מיכה ה’ 1, זכריה ט’ 9-10, תהילים ב’, דניאל ט’ 24-27, ועוד…). אך אותם נביאים לא ידעו את העת בה יתגשמו אותן נבואות ולא ראו את ההתגשמות במו עיניהם…

כאשר ישעיה הנביא ניבא על הולדת הבן לעלמה – האישה הבתולה, הוא לא ידע שזה יתרחש כשבע מאות שנים מאוחר יותר…

כל שהיתה לו זה התקווה אך לנו כבר יש את ההוכחה והבטחון המושלם בקיומה – כי מדובר מבחינתנו באירוע היסטורי…

הנביאים ידעו שהישועה מצריכה קורבן. מסיבה זו הם ציינו שהישועה היא – נשיאת עוון וחטא…הם הבינו שאלוהים הוא הנושא את אשמת החוטא, משלם עבור החוטא את מחיר החטא ומעניק לחוטא – שמאמין בו – את צדקתו שלו… (ראה בראשית ט”ו 6).

למרות שכל נביא הציג מסר אמיתי וקדוש, הרי שכל אחד מהם הציג חלק מתמונה כללית. את התמונה הכללית, או את הסיפור השלם אנו מגלים ויודעים מתוך לימוד כלל כתבי הקודש.

אפשר לתאר את ידיעת הנביאים בתיאור הבא:

הנביאים ראו שתי פסגות אך לא ידעו בהכרח את המרחק בין שתיהן. אלוהים ברך אותם בכך שנתן בפיהם מסר ונתון אודות המשיח ופועלו, אך אותם נביאים לא קיבלו את תיאור כל התוכנית…

רבים מהנביאים לא ידעו את המרחק בזמן בין הופעתו הראשונה של המשיח לחזרתו כדי למלוך על תבל.

שאול השליח אומר באיגרת אל האפסיים ג’ 1-13 כי תקופת הקהילה היתה כמסתורין לנביאי התנ”ך.

מכיוון שנבואות הנביאים התגשמו בתקופת השליחים, יוצא מכך שהנביאים שרתו את השליחים ובני זמנם יותר משהנביאים שרתו את עצמם.

ד. מלאכים וישועה – פסוק 12ב’.

” …דברים אשר מלאכים נכספים להשקיף אל תוכם.”

מתברר שלמרות שהמלאכים נמצאים קרוב יותר לאלוהים – פיזית, מעמדם נחות ממעמד בני האדם.

המלאכים נבראו על מנת לשרת אותנו, בני האדם, בין היתר אמונתנו ודרך חיינו המשיחית מהווה דוגמא למלאכים. (ראשונה לקורינתיים ד’ 9: “..כי היינו למחזה לעולם, הן למלאכים והן לבני אדם”)

באיגרת אל האפסיים ג’ 10 שאול השליח אומר שבאמצעות הקהילה יודעים המלאכים יותר אודות חכמת אלוהים.

למרות שאיננו יודעים הכל אודות המלאכים, מתברר שיש לנו יתרון עליהם. היתרון הוא ידיעת הישועה וההתנסות בה.

לסיכום:

שמעון השליח כותב לקהילות אשר עוברות תקופות קשות בגלל אמונתם.

הוא מזכיר להם שאלוהים הוליד אותם לתקווה חיה, כזו שתישאר ותעמוד גם לאחר הצרות.

שמעון השליח מעודד את המאמינים הסובלים בעובדה שאלוהים ישמור עליהם כדי להגשים את מה שהכין עבורם מקדם ימי עולם.

שמעון מלמד שיש תכלית טובה וחשובה לסבל בחיי המאמין:

אלוהים שולט בכל גם בעת הקושי

הצרות והסבל מחדדים את אמונתנו, מקרבים אותנו לנוכחות אלוהים, מטהרים אותנו מדרך החטא ומשפרים את העדות שלנו בעולם הזה.

הבה נחזיק מעמד בנסיון הסבל על מנת שלא נתבייש לפני אלוהים אלא נביא לו כבוד!

יי קדושה (פרק א’ 13 עד פרק ב’ 3)

באדיבות הוצאת הגפן

בשני השיעורים הראשונים למדנו שהצרות בחיי המאמין נועדו לזקק את אמונתו ולקרב אותו לאלוהים.

שמעון השליח עודד אותנו ואמר: כמאמינים נבחרים עלינו לשמוח גם בצרה כי יש לנו תקווה חיה ועתיד מובטח אצל אלוהים.

בשיעורים הבאים שמעון השליח מלמד אותנו איך לחיות כראוי לבנים נבחרים. איך לחיות חיי קדושה.

שני הנושאים קשורים זה בזה – נבחרים וקדושים!

“…כל מי שנסמך עליו בתקווה הזאת, מטהר את עצמו כפי שטהור האחד ההוא…” (ראשונה ליוחנן ג’ 3)

הבה נקרא את ראשונה לפטרוס א’ 13 עד פרק ב’ 3.

  1. “…לכן חגרו מתני שכליכם, היו ערנים וקוו בכל לבבכם לחסד הבא עליכם בהתגלות ישוע המשיח.
  2. כבנים מצייתים, אל תתנהגו לפי התאוות שהיו לכם בעבר כשהייתם חסרי דעת,
  3. אלא היו גם אתם קדושים בכל דרכיכם כמו שקדוש הוא אשר קרא אתכם,
  4. שהרי כתוב, “קדושים תהיו כי קדוש אני.”
  5. ואם קוראים אתם אל האב, השופט בלי משוא פנים לפי מעשי איש ואיש, אזי התהלכו ביראה בימי מגוריכם עלי אדמות;
  6. שהרי יודעים אתם כי לא בדבר נשחת, לא בכסף ולא בזהב, נפדיתם מדרככם התפלה שנחלתם מאבותיכם,
  7. כי אם בדם יקר של שה תמים שאין בו מום, בדמו של המשיח
  8. אשר נודע מקדם, לפני היווסד תבל, ונגלה באחרית הימים למענכם,
  9. אתם אשר הודות לו מאמינים באלהים שהקימו מן המתים ונתן לו כבוד למען תהיה אמונתכם ותקוותכם באלהים.
  10. וכיוון

שטיהרתם את נפשותיכם בצייתכם לאמת והגעתם אלי אחווה שאין בה חנפה, אהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם;

  1. שהרי נולדתם מחדש לא מזרע נשחת כי אם מבלתי נשחת, בדבר אלהים החי וקיים.
  2. הן “כל-הבשר חציר וכל-חסדו כציץ השדה. יבש חציר, נבל ציץ,
  3. ודבר-אלוהינו יקום לעולם.” והוא הדבר אשר בשרו לכם.

פרק ב’:

  1. ועתה הסירו מעליכם כל רשע וכל מרמה, את הצביעות והקנאה וכל לשון הרע,
  2. וכעוללים אשר זה מקרוב נולדו התאוו לחלב הזך של הדבר, למען תגדלו באמצעותו לישועה,
  3. אם אמנם טעמתם כי טוב האדון…”

 

נחמה בשעת מאבק

שימו לב לדברי הפתיחה של השליח. הוא מדבר אל “הנבחרים מקדם כפי דעת אלוהים האב”. מדוע הוא מתחיל דווקא בנקודה זו? מה הקשר בין הבחירה-מראש להתקדשות?

שמעון פטרוס כותב לאנשים המתקשים בקדושה, לנכשלים בדרך (כולנו הרי כאלה. משום כך המכתב הזה יכול להועיל לנו כל כך). הוא מעודדם ומזכיר להם שלא במקרה הם במשיח ישוע, ולא בלי תכלית.

שמעון פטרוס מדבר על תורת הבחירה כפי ששאול דיבר עליה בסוף פרק ח’ של האיגרת לרומים, ומאותה סיבה. המאמינים נבחרו “אל משמעת (ציות) ישוע המשיח”, כלומר, אל הקדושה.

שני דברים מקשרים את בחירתם על ידי אלוהים המגשים את כל רצונו, עם התממשות קדושתם;

  1. “קידוש הרוח”, כלומר, קידוש רוחנו, היא הלידה החדשה וכל הנובע ממנה.
  2. “הזיית דמו” של המשיח, היא הכפרה שישוע הגשים למען נבחריו.

 

ובכן, נבחרתם “אל משמעת (ציות) ישוע המשיח” (פסוק 2), לכן עליכם להישמע לו ולהיות קדושים. נבחרתם לכך על ידי אלוהים עצמו. לא נבחרתם כדי שתשתדלו או תנסו להיות קדושים, כי אם להיות כאלו ממש. על כן התעודדו נוכח קשייכם. אתם אכן תהיו קדושים!

“את אשר יעד האלוהים להיות דומים לדמות בנו… אותם גם פיאר”. כשאלוהים מחליט לעשות משהו, הוא מגשים את החלטתו במלואה.

 

“חסד ושלום למכביר יהיו לכם” (פ. 2). לאור הבטחה נפלאה כזו, היתכן לא לסמוך על ה’ ולעמול למען קדושתנו? אלוהים מצייד את אהוביו בחסד כדי שיוכלו לחיות כרצונו, “חסד למכביר”, ומחסד זה גם נובע “שלום למכביר”.

כי “אם אלוהים לנו – מי יריב איתנו? אשר על בנו יחידו לא חס… הלא גם יתן לנו עימו את הכל. מי יענה בבחירי אלוהים? –  הן אלוהים הוא המצדיק! ומי הוא יאשימם? –  הן המשיח אשר מת וביותר, אשר ניעור מעם המתים… הוא יפגיע בעדנו! מי יפרידנו מאהבת המשיח? לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שררות ולא גבורות, לא ההווה ולא העתיד, לא הרום ולא העומק, ולא כל בריאה אחרת – יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים אשר היא במשיח ישוע אדונינו!”. התודות לאלוהים הנותן לנו את הנצחון! (ראה אל הרומים ח 31-39).

 

פטר”א א’ 3-12: מכאן עובר השליח לדבר על הנחמה לה זוכים המאמינים בעת מכאוב. הם “מתעצבים עתה מעט לפי הצורך במסות שונות”. אבל אלה נועדו “למען תימצא אמונתכם המזוקקה יקרה הרבה מן הזהב”. על כן הם שמחים “בשמחה מפוארה, עצומה מספר”. עתיד מופלא צפון להם.

לכן, לאור חסדי אלוהים הכבירים בעבר, בהווה ובעתיד, עליכם לעשות דבר מה: “חיגרו מותני שיכלכם”. מותניים חוגרים לקראת מסע ארוך או עבודה כלשהי. כשבני ישראל נצטוו לאכול את הפסח ערב יציאתם ממצריים לכנען, נאמר להם, “ככה תאכלו אותו: מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם” (שמות י”ב 11). לפני שאליהו ברח ליזרעאל מפני איזבל, הוא “שינס מותניו” (מל”א י”ח 46). הבגדים הרפויים שלבשו אז הפריעו לעבודה ולהליכה. על כן נהגו לאסוף את שולי הבגד אל תוך החגורה ואת החגורה הידקו למותניים כדי למנוע מהשיפולים ליפול וכדי לחזק ולתמוך בשרירי הבטן.

 

שמעון, אם כן, קורא למאמינים להתכונן למאמץ.

כך גם שאול השליח, לאחר שהראה למאמינים בפרקים א’-י”א באיגרת לרומים מה אלוהים עשה למענם, הוא פונה אליהם בפרק י”ב כדי לדבר על החובות המוטלות עליהם, “בחנו, אל ירום

לבבכם.. אהבו… שינאו…. שיקדו ואל תתעצלו… השתתפו בצורכי הקדושים…היכנעו לרשויות…

הסירו מעשי החושך וליבשו כלי נשק האור… התחשבו בחלש… חיו לאדון… אהבו זה את זה”,

וכן הלאה. כך ברוב האיגרות שבכתובים. המאמינים נקראים מהבנה למעשה, ממעשים שה’ פועלבהם ולמענם למעשים שעליהם לעשות.

 

שכל, תקווה ומשמעת

החיים המשיחיים הם מאמץ רצוף. אין דרך קלה להיקדש, צריך לעבוד. כצעד ראשון, אומר שמעון פטרוס, “חיגרו מותני שיכלכם”. הוא רוצה שהם יבינו, שיאספו את “שולי” מחשבותיהם הרפויים, יכניסו סדר בעובדות ויראו את הדברים נכוחה כדי שסרח מחשבה כלשהו לא ישאר תלוי ויפריע להם בעבודתם, או שידרכו עליו, חלילה, וימעדו. אל תיתנו למחשבותיכם להיות תלויות, רפויות ומוזנחות. אל תיתנו להן להתנופף ברוח. איספו אותן. הכניסו בהן סדר. הגבילו אותן מלהפריע לכם בעבודתכם. זו משמעות דבריו של שמעון.

למרבה הצער, תחום המחשבות מוזנח כיום אצל רבים, וזאת בשם רוחניות מופלגת. במלוא האחריות אני מעז לומר שאחת הסיבות לרפיון ולכישלונות בחיי רבים היא רפיון מחשבותיהם ועצלותם השכלית.

 

השכל הוא מימד חשוב בחיי האמונה. השכל דרוש לקדושה. על כן “חיגרו מותני שיכלכם”. משיחי אינו רשאי לחשוב כרצונו, עליו לחשוב כמצוות אלוהים. זהו היסוד למשמעת משיחית. בפטר”א א’ 22 נאמר, “זכו את נפשותיכם על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת”. הנושעים אומנם זכו לחרות (אל הגלטים ה) אבל זו אינה חרות לחשוב ולעשות כרצונם אלא כרצון אלוהים. מי שרואה את עצמו חופשי מהציווי האלוהי גם יראה את עצמו חופשי לחיות כאוות נפשו, אפילו אם הוא מכסה על כך בטענה שהוא חי “על פי הרוח” ולא “לפי האות”. אנו מצווים לאהוב את אלוהים, לא רק בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו, אלא גם במדענו, כלומר בשיכלנו. ראו את התיחסותו של איוב לחשיבות השמירה על טוהר המחשבה (איוב ל”א 1-10).

 

מה כלול בשינוס מותני שיכלנו?

  1. “התעוררו”, כלומר, פיקחו עיניים.

ראו את הדברים לאשורם, כפי שהם באמת. אל תתייחסו לכתובים, לחיים ולעצמכם כמו מהופנטים שכל אמת שהם מאמינים בה הגיעה אליהם בלי שיבינו אותה ויחשבו עליה. “שיקדו. היו עירניים. פיקחו עיניים והסתכלו סביבכם, היו רציניים” בדרך בה אתם מתייחסים לכל דבר. “אל תהיו כסוס, כפרד אין הבין, במתג ורסן צדיו לבלום בל קרוב אליך”.

 

  1. “התעוררו וקוו” – כלומר, חזקו ליבכם בתקווה. בצרו את אמונתכם בתקווה. הישועה איננה מתממשת מיד. יש ניגוד מכאיב בין ההווה לעתיד, בין המצוי למובטח. התמידו לקוות עד הסוף. למרות הכשלונות – קוו.

באמונה המשיחית יש מימד של ציפיה בידיעה “שעוד לא ניגלה אשר נהיה, אך ידענו כי בהיגלותו נהיה כמוהו”. גם כאן אנו רואים הקבלה בין דברי שמעון פטרוס לדברי שאול. התקווה מעודדת, מחזקת ומניעה אלי קדושה. משיחי מקווה תמיד לטוב, כי “שבע יפול צדיק – וקם; ורשעים יכשלו ברעה” (משלי כ”ד 16).

 

למה נקווה? “לחסד אשר יבואכם בהתגלות ישוע המשיח”. מתי תושלם קדושתנו? “בהתגלות ישוע המשיח”. האם בטוח שאז נזכה בה? הכתוב נותן תשובה חד משמעית; “אשר יבואכם”, כי לכך נועדתם. ומה תהיה התגשמות זו? “חסד”. אחרי כל מאמצינו, אחרי כל מה שעשינו, אחרי כל מכאובינו ותפילותינו, אחרי כל הקורבנות והוויתורים, קדושתנו היא מתת חסד משום שאפילו הטובים שבמעשינו אינם מושלמים. “טובנו בל אליו”. “אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא”. “אני עושה את אשר אינני רוצה, ואינני עושה את אשר אני רוצה”. “אחרי עשותכם את כל אשר צוויתם אימרו, ‘עבדים אין מועיל בם אנחנו'”. חלילה לנו מלנהוג כמו הפרוש שהתגאה במעשיו.

 

עלינו להבין: תהליך ההתקדשות כולו הוא מעשה חסד אלוהי. כפי שאומר ישעיהו, “את כל מעשינו פעלת לנו”. שאול השליח מעיד, “אלוהים הוא הפועל בכם לרצות ולעשות כרצונו” (אל הפיליפים ב 13). משום כך, מעשינו הטובים הם מעשי חסד אלוהים בנו ולמעננו.

לא שאלוהים עושה חלק ואנחנו את היתר, או שאנחנו עושים חלק ואלוהים משלים את החסר; אלוהים פועל בכל מעשינו. אתה עושה, משמע ה’ עושה בך, דרכך ולמענך. כמו שאומר שמעון פטרוס, “זכו את נפשותיכם על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת” (ב’ 22). בלעדיו לא נעשה מאומה, אך עימו נעשה הכל.

אל לנו לשכוח עובדה מדהימה. גוף המאמין בישוע הינו משכן רוח הקודש (קור”א ג 16-17). לפיכך, אלוהים שוכן בתוך המאמין בו ומניע אותו לפעול, לחשוב ולרצות כיאה לרצון אלוהים.

 

בימינו נפוצה דיעה מוזרה שרואה במין האנושי כל-יכול שאפילו אלוהים לא מסוגל להתגבר עליו בכל הנוגע לישועת האדם. לפי תיאוריה זו, אלוהים יכול להפציר, להתחנן, להתדפק על דלת הלב – והאדם יכול להעמיד את רצונו מעל רצון אלוהים ולסרב לבוראו! אבל, מרגע שנעתר להפצרות אלוהים ובחר להאמין ולהיוושע, פתאום אין הוא יכול לעשות דבר. הוא לא יכול לאהוב, להתקדש, ואף לא לעשות את רצון אלוהים, רק אלוהים יכול לעשות זאת בו.

לא כך מלמדים הכתובים. “בלעדיי”, אומר ישוע, “לא תוכלו לעשות מאומה”, אבל “כל יכול המאמין”. ושאול השליח מכריז, “אני יכול לעשות כל דבר על ידי המשיח המחזק אותי”. ובכן, “זכו את נפשותיכם” – אתם זכו, תפעלו מיד, החליטו לעשות את הטוב כפי שדבר אלוהים מלמד, אל תמתינו לאלוהים שיעשה זאת – “על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת. חיגרו מותני שיכלכם, התעוררו וקוו”. אלוהים אוהב ציות הנובע מאהבה ואמונה ולא כזה הנובע מאקדח המכוון לרקה…

 

“כבנים מצייתים, אל תתנהגו לפי התאוות שהיו לכם בעבר כשהייתם חסרי דעת,” (פ. 14).

השליח מדבר כאן על שינוי קיצוני שיש לו שני מישורים. אחד כבר התרחש והשני צריך להתרחש בחיי המאמין.

במישור הראשון, בעבר הייתם “בבלי דעת”. כעת, הוא אומר להם, “אל תתנהגו” בתאוות. את השינוי הראשון חולל בנו אלוהים כשהיקנה לנו דעת, כלומר כשהאיר את ליבנו להכיר בחטאינו, בקדושתו ובחסדו ובדרך הישועה האחת שפתוחה בפנינו.

את השינוי השני קורא השליח למאמינים לחולל בעצמם – “אל תתנהגו”.

כמניע נוסף לקדושה השליח פונה אליהם בתואר “בני משמעת – ציות”. “בני ציות” – הווה אומר, בנים הנשמעים לאביהם.

זיכרו, הוא אומר, אלוהים הוא אביכם. איזה בן בריא בנפשו לא ישמע בקול אביו ולא יעשה זאת באהבה?

שימעו לאביכם. עשו זאת מעומק ליבכם. קדושה היא עניין של ציות לה’, של חובה ולא של חשק בלבד.

מי שאין לו חשק להיות קדוש איננו נושע, משום שהנושע יודע כי נקרא אל “משמעת (ציות) האמונה”. משמעת-(ציות) זו אינה עומדת בניגוד לאמונה וגם איננה באה במקומה. היא פועל יוצא מהאמונה.

אתה מאמין? הוכח את אמונתך במעשיך. אמונה בלי מעשים – מתה היא (איגרת יעקב ב 26).

כפי שאמר קלווין, האמונה אינה הופכת אותנו לבני אלוהים, אבל היא מעידה שאכן אנו כאלה. “בזאת נדע כי היכרנו אותו: אם נשמור את מצוותיו. האומר ‘הכרתיו’ ואת מצוותיו לא ישמור, דובר שקר הוא והאמת אין בו… ובזאת נודעו בני האלוהים ובני השטן: כל איש אשר לא יעשה צדקה, איננו מאלוהים” (יוח”א ב’ 3-4, ג’ 10).

 

תאוות

“אל תתנהגו כתאוות”. אותן “תאוות” שהיו לכם בעבר עדיין חיות בכם ויש סכנה שתתנהגו בתאוות. שמעון כיפא מזהיר את המאמינים מפני התאוות.

אל יחשוב איש שלהיוושע משמעו להפוך בין-רגע לקדוש וטהור.

קדושה היא עניין של מאבק, של תהליך, של מלחמה מתמשכת.

“אל תתנהגו”, אומר פטרוס, וישוע אומר לנו, “עקור אותה… כרות אותה… שיקדו והתפללו”.

עד כדי כך עלינו להתאמץ כדי להיות קדושים.

אף אחד לא יכול להיות קדוש במקומנו.

גם ישוע אינו קדוש במקומנו. הוא מקדש אותנו באמצעות תהליך הכרוך בכאב ובמאבק אישי מתמיד.

“אל תתנהגו כתאוות”, אומר השליח. מה הן “תאוות”?

נטיות לב חוטאות. עצלות מוסרית, חוסר נכונות לבקש סליחה, להשפיל את עצמנו ולוותר לזולת. רדיפת מעמד, תאוות בצע, אהבת הכבוד, רכילות, כעס, אנוכיות. אלו הן נטיות חוטאות של הלב, הדברים שאנו מעדיפים.

הם מתוארים כ”תאוות” משום שיש להם נטיה לפרוץ בפתאומיות, ובאותה מהירות גם להיעלם.

 

מול תאוות הלב מעמיד השליח את “קול האמת”, ומול נטייתנו לחיות על פי ה”תאוות” הוא מעמיד את ה”משמעת – הציות”.

הוא מזהיר אותנו שלא להיסחף בכוח תאוות מתפרצות, לסרב לרחשי ליבנו ולבחון את נטיותינו לאור דבר אלוהים.

“עקוב הלב מכל – מי ידענו!” (ירמיה י”ז 9). השטן “מתחפש למלאך שכולו אור” כדי להביא אותנו לידי חטא. הוא מעורר בנו כל מיני מחשבות משיחיות-לכאורה, מצטט פסוקים למכביר, אך מאחורי כל אלה מסתתרות התאוות “אשר התאוויתם בעוד היותכם בבלי דעת. אל תתנהגו כתאוות; זכו את נפשותיכם על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת”.

 

דברים אלו נאמרו גם למי שאינם “מרגישים” שהם חייבים לחיות באופן מסוים וגם לאלו ש”מרגישים” את חובותיהם אבל אינם טורחים ללמוד את הכתובים כדי לגלות מה הן בדיוק.

איננו צריכים ואיננו רשאים להמתין עד שאלוהים “ידריך אותנו” לעשות את שציווה בדברו. או עד “שנשמע קול”…חובותינו ידועות לנו מתוך הכתובים ואותם עלינו למלא.

אין טעם לנסות ולהצדיק מעשה כלשהו בטענה שיש לנו שלום בלב או משום ש”חשנו שזו חובתנו”. דבר אלוהים הוא המצווה עלינו. אסור שנהיה עבדים ליצרים, למצבי רוח ולרגשות. בעבר חיינו לפי נטיות הלב. כעת עלינו לחיות כ”בני משמעת”, לפי “משמעת ישוע המשיח”. קדושה היא עניין של משמעת, ההיפך מרפיון מוסרי ומשעבוד ליצר. “קחו את הצלב, התכחשו לעצמכם יום יום. כך תהיו תלמידי”.

 

קדושה בכל תחומי חיינו

פסוקים 15-16: “אלא היו גם אתם קדושים בכל דרכיכם כמו שקדוש הוא אשר קרא אתכם, שהרי כתוב, “קדושים תהיו כי קדוש אני.” [ציטוט מספר ויקרא י”ט 2]

“היו קדושים”. כבר ראינו שקדושה היא מעשה שאלוהים עושה בנו אבל אסור לטעות בעניין זה. קדושה לא מתוארת בשום מקום כמתנה. קדושה איננה דבר שאלוהים עושה בנו בלי שאנחנו נעשה דבר. “היו קדושים” היא לשון ציווי: אתם – היו קדושים! בפסוק 22 מסביר שמעון כיפא כיצד להיות קדושים: “בשומעכם בקול האמת… ואהבתם איש את רעהו אהבה עזה בלב טהור”. קדושה, אם כן, היא אהבה, טוהר מחשבות ומוסריות במעשים.

השליח אינו אומר שאלה הן מתנות אלא חובות.

רצונכם להיות קדושים? אהבו, הצטנעו, דאגו לאחיכם, יראו את אלוהים. היו קדושים.

אל יחשוב איש שאלו יבואו לו כמתנה מן השמים. זהו עניין הכרוך במשמעת, בציות:

– בסירוב להיכנע לתאוות אשר התאווינו בעוד היותנו בבלי דעת,

– בהסרת “כל רשע וכל מרמה וחנופה וקינאה וכל לשון רע” (ב’ 1),

– באהבתנו “איש את רעהו אהבה עזה”

– ובזיכוך נפשותינו “על ידי הרוח בשומעכם בקול האמת”.

 

“כיצד אוהבים?”. התשובה תלויה בדרך בה נבין את המושג אהבה.

אם אנו מגדירים אהבה כהרגשה נעימה וחמה כלפי מישהו, אזי איני יודע כיצד לעורר תחושה בדרך בלתי אמצעית ומיידית; אני יודע כיצד עושים זאת בתהליך איטי ומתמיד, על ידי יצירת עניין משותף ואימוץ מטרות משותפות, בילוי זמן במחיצת הזולת והכרת כשרונותיו ומעלותיו, ראייתו לאור חסד אלוהים וכן הלאה, כפי שקורה לבני זוג הנישאים זה לזו. במשך הזמן הם מגלים עוד ועוד סיבות לאהוב זה את זו. גם זו אינה האהבה כולה.

אהבה היא בראש וראשונה מעשה, ומשום כך הדרך לאהוב היא לעשות מעשים המביעים אהבה: “להאריך אף ולעשות חסד, לא לקנא ולא להתפאר ולא להתנשא על זולתנו, לא להתנהג בגסות, לא לדרוש את טובת עצמנו, לא להתרגז ולא לחשוב הרעה”. אנו נאהב אם “לא נשמח בעוולה כי אם באמת, נכסה על הכל, נאמין בכל, נקווה לכל ונסבול את הכל”. אהבה כזאת “לא תימוט לעולם” (קור”א י”ג).

כך בכל מישורי הקדושה. את הכל נעשה מכוח הרצון לעשות כרצון אלוהים – מתוך הבחירה – וכשאנחנו נשענים על חסדו וכוחו. יש לנו, כפי שאומר כיפא, “את כל צורכינו לחיים ולחסידות… בעבור זאת שיקדו להוסיף על אמונתכם את המעלה המוסרית, ועליה את הדעת ועל הדעת את כיבוש היצר, את הסבלנות, את החסידות, את האחווה ואת האהבה – שהרי אם אלה ימצאו וירבו בכם – לא יתנו אתכם להיות מתעצלים ובטלים מעשות פרי… לכן, אחי, הוסיפו ושיקדו לחזק את קריאתכם ובחירתכם… כי כן יפתח לפניכם לרווחה מבוא מלכות עולם אשר לאדוננו ומושיענו ישוע המשיח” (פטר”ב א’ 3-11).

 

היו קדושים.

לא סתם קדושים, כי אם “בכל דרכיכם”. הקפידו שלא יהיה תחום בחייכם בו אינכם שוקדים על הקדושה. עליכם להיות קדושים במציאות ולא רק להיראות כאלה.

צביעות היא הסכנה הגדולה ביותר. אסור להסתפק בסיוד קברים בעוד תוכם מלא בעצמות של אנשים מתים.

אסור לרחוץ רק את חוץ הקערה ולהשאיר את תוכה טמא ומזוהם. משום כך, עיקר קדושתנו צריך להתרכז במעשים שאדם עושה ואיש מלבד אלוהים אינו יודע עליהם.

אני כולל בין אלו את התפילה הפרטית,

את הקריאה והלמידה בכתבי הקודש

ואת ההגות והבחינה העצמית.

מי שאיננו שוקד על שלושת אלו לא יתפתח לעולם. אלה הם יסודותיה של רוחניות אמיתית.

מי שטועה כאן, טועה לכל אורך הדרך. אין טעם לנסות ולהסתיר מעצמנו את העובדה שאנו חיים בדור מלא סכנות. זוהי עת של פעלתנות מרובה, של התרוצצות לכאן ולכאן. רבים ‘משוטטים’ כדברי דניאל, ‘ותירבה הדעת’ (דניאל פרק י”ב).

 

אלפים מוכנים לבוא לאסיפות ולהיות נוכחים בכל מקום שיש בו סיכוי לסנסאציה.

מעטים הם שזוכרים את הצורך החיוני לדומם את ליבם ולשמוע. אך בלי זה לא תיתכן בריאות רוחנית. אני חושד כי לפני שלוש מאות שנה קראו המאמינים את כתבי הקודש הרבה יותר, ובילו יותר בנוכחות ה’, משעושים זאת המשיחיים בימינו” – וההבדל מורגש!.

יש בינינו רבים שבאים לאסיפות, “מאמינים” בישוע ושולחים את ילדיהם לקייטנות משיחיות, אבל הם עצמם אינם רוחניים. אין להם עניין בכתבי הקודש או בספרות משיחית. הם ממעטים להתפלל, אינם מקנים לילדיהם חינוך משיחי, מעדיפים את “מעריב” על פני ישעיהו וספרות ביוגרפית על ספרות המחייבת מחשבה. מעל לכל, הם נאבקים בעצמם. האם זו הדרך המובילה לקדושה?

אם תאמר להם משהו בעניין, הם יתנפלו עליך כמו שמתנפלים על פורץ. הם ידחו בשאט נפש את דבריך! מכאלה עלינו להיזהר במיוחד!

 

“היו קדושים בכל דרכיכם”, משמע, אסור לחשוב שמה שאסור לנו לעשות בין מאמינים מותר לנו במחיצת לא-מאמינים. יש החושבים שבנוכחות אחיהם לאמונה אסור להם לכעוס, לצעוק ולקלל, לשקר ולהיות אנוכיים – אבל משום מה הם חופשיים לעשות זאת במחיצת לא- מאמינים. לא ולא! “היו קדושים בכל דרכיכם”, בלי יוצא מן הכלל.

אחרים חושבים שקדושה נוגעת רק לדברים חשובים.

איך נקבע מה הם “דברים חשובים”? האם מותר לנו לא להיות קדושים ב”דברים קטנים”?

בכתבי הקודש נאמר, “היו קדושים בכל דרכיכם”. אל תתפשרו עם עצמכם.

מה הטעם לדבר גבוהה-גבוהה ואחר כך להבריח חפצים במכס או לגזול עפרון ממקום העבודה, לא להשלים שעות עבודה או להשתמש בטלפון של המעביד מעל למותר ולדרוש?

“היו קדושים בכל דרכיכם”. היו קדושים במחשבות, בהרגלים, במעשים ובאהבות שלכם. אל תזניחו שום תחום. חפשו אחרי החטא בכל פינות חייכם. טהרו את העמדות מכל שריד של האויב. זיכרו, או שתמיתו את החטא, או שהוא ימית אתכם. אין מקום לפשרות.

 

הקפידו להשתתף באסיפות קהילתכם ועימדו על כך שיושמעו בהן דרשות ושיעורים המבוססים היטב על כתבי הקודש ומעוררים אתכם לחשוב ולעשות כנאמר בהם.

התקוממו נגד כל רגשנות לשמה, העירו לרועי העדה אם דרשותיהם אינן מועילות לכם ודירשו מהמלמדים לתת לכם את הטוב ביותר שביכולתם לתת.

אל תחפשו הנאה אלא תועלת רוחנית אמיתית. דירשו מזקניכם ללמד כך שתוכלו להבין, ואם הם מדברים דברים לא ברורים, אל תהססו להעיר להם על כך ולבקש שיסבירו. “כעוללים אשר מקרוב נולדו, התאוו לחלב השכלי והזך למען תגדלו בו לתשועה” (ב 2).

הראיתם פעם כיצד תינוק רעב זועק וקורא עד לב השמים עד שאימו תוחבת את הבקבוק לפיו? זעקו גם אתם, “התאוו” לדבר אלוהים. קהילותינו תהיינה בריאות יותר וחיינו יתאימו יותר לרצון אלוהים אם נתייחס אל שניהם ברצינות הראויה.

 

הקפידו על צורות הבילוי שלכם, על החומר שאתם קוראים ועל החברה שאתם מבלים בה.

“אל נא תתעו את נפשותיכם, חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות” (קור”א ט”ו 33).

אל תרדפו את העולם ואל תהיו כלוט, שבחר את ערי הכיכר “ויאהל עד סדום” (בראשית י”ג 12). זיכרו את אשת לוט ושתי בנותיו והיזהרו.

“הסירו מאיתכם כל רשע וכל מרמה וחנופה, וקינאה וכל לשון רע” (ב 1).

חידלו להרע. לימדו היטיב. “אם תמותתו על ידי הרוח את מעללי הבשר – חיה תחיו”. “הלא ידעתם כי רצי המרוצה באיצטדיון רצים כולם, אך רק אחד זוכה בפרס? רוצו למען תשיגוהו. כל העומד להיאבק ינזר מכל דבר – המה לקחת כתר נפסד; ואנחנו לקחת כתר אשר איננו נפסד. לכן הנני רץ, לא כמו בחשיכה. הנני נלחם, לא כמכה ברוח. כי אם אדכא גופי ואשעבדנו, פן אהיה אני, המבשר לאחרים, נאלח בעצמי” (קור”א ט’ 24-27).

“גם אנחנו, אשר ענן עדים רב כזה סובב אותנו, נשליכה ממנו כל משקל והחטא המקיף עלינו ונרוצה בתוחלת את המרוצה הערוכה לפנינו, ונביטה אל ישוע, ראש האמונה ומשלימה, אשר בעד המשחה השמורה לו סבל את הצלב ויבז החרפה. וישב לימין אלוהים. התבוננו אליו… למען לא תיעפו ולא תיגעו בנפשותיכם – עדיין לא עמדתם עד לדם במלחמתכם עם החטא” (אל העברים י”ב 1-4).

“לא כאילו השגתי כבר או כאילו השלמתי, אבל ארדוף למען אשיג… אחי, אינני חושב כי כבר השגתי אך אחת דיברתי, כי שוכח אני את אשר מאחרי ואשתטח אל אשר לפני וארדוף את מטרת שכר הנצחון אשר היא בקריאה של מעלה מאת האלוהים במשיח ישוע” (פיליפים ג’ 12-14). “היו קדושים בכל דרכיכם”.

 

המשפט שיבוא

בסוף פס’ 15 ופס’ 16 השליח קורא לנו לשאוף להידמות לאבינו שבנוכחותו אנו חיים, ולעשות את רצון בוראנו.

פס’ 17 מזכיר לנו שאבינו שבשמים הוא גם שופט מעשינו.

כאב מסור, אוזנו כרויה ועינו פקוחה על כל מעשי ילדיו והוא מענישם ומברכם בהתאם.

לפסוק זה אין כל משמעות אם נדמה לנו שמאמינים לא יעמדו למשפט.

אסור לרוקן את המושג ‘אב’ מתוכנו ולחשוב, כפי שנהוג לחשוב היום, שכל תפקידו של אלוהים מצטמצם לכך שהוא מברך אותנו ועושה אותנו מאושרים.

אלוהים מייסרנו באהבתו “למען ניקח חלק בקדושתו”.

“כולנו” – ובמילה זו השליח כולל גם את עצמו – “עתידים להיראות לפני כסא דין המשיח למען יקבל איש ואיש כפי פועלו בחיי גופו, אם טוב ואם רע” (קור”ב ה’ 10).

 

האדון ישוע מתאר מימד חשוב של החיים המשיחיים במילים, “יראו את אשר יוכל לאבד גם את הנפש, גם את הגוף בגיהינום” (מתי י’ 28). השליח אומר, “על כן נירא נא” (עברים ד’ 1). כשישעיהו מתאר את דרך החסידות הוא אומר, “את ה’ צבאות, אותו תקדישו והוא מוראכם” (ח’ 13). על כן נאמר, “אשרי אדם מפחד תמיד”. לכאורה זוהי סתירה, אבל זו אמת: המאושר הוא דווקא זה שיודע לפחד, – לפחד מן החטא…שכן “יראת ה’ – ראשית חוכמה”.

 

פסוקים 18-21 מלמדים את האמיתות הבאות:

  1. איננו נושעים רק מאשמת החטא ומזעם אלוהים על חוטאים, אלא גם מדרך ההבל – מהדרך התפלה. ישוע מת למען נהיה קדושים. במותו קידש אותנו ושיחרר אותנו משלטון החטא.
  2. המחיר ששולם לשם כך הוא כה גבוה, שהוא צריך להניע אותנו להתאמץ להיות קדושים.

אלוהים הוא זה ששילם למען ישועתנו!

אין מדובר בסכום כסף או במחיר חייו של אדם מן השורה, אלא בדמו של אלוהים טהור!

כך אנו למדים על גודל אהבתו של אלוהים אותנו, ומצד שני זה המניע אותנו לחיי קדושה וריחוק מכל הנראה חטא.

  1. נפדינו. שוחררנו מעבדותנו לחטא שבא בעקבות חטא אדם הראשון. יש כאן תיאור חוזר של המעשה שעשה ישוע כאמצעי להקדשתנו.
  2. עדיין אין לנו את כל מה שאלוהים יעד לנו. לאמונה המשיחית יש גם מימד של ציפיה לעתיד, של תקווה. תקווה זו מניעה אותנו לידי מעשה.

 

פסוקים 22-25: לבסוף הגענו לפסוק שכה הרבינו לצטט בשיעור זה; “…וכיוון שטיהרתם את נפשותיכם בצייתכם לאמת והגעתם אליי אחווה שאין בה חנופה, אהבו זה את זה בכל לבבכם  ומאודכם…” (פ. 22).

אני מניח שהפסוק ברור מתוך כל מה שאמרנו עד כאן:

  1. הדרך לקדושה היא דרך של מאמץ אישי בעזרת רוח הקודש ובציות לדבר אלוהים, זו משמעות תפילת ישוע; “קדשם באמיתך – דברך הוא אמת”. כך המשיח מקדש את הקהילה “בדברו” (אפסים ה’ 26). עלינו לציית לאלוהים ולהתהלך ברוח, לא בבשר.

הקריאה בדבר אלוהים כמוה כרחיצה…

אנו קוראים ולומדים מה רצוי בעיני אלוהים ומשווים לנעשה בחיינו וברוחנו. אנו משנים על פי רצון אלוהים וכך קורה שדבר אלוהים רחץ אותנו ממעשים רעים. כעת אנו נקיים לפניו…

 

  1. היות שאנו נולדים מדבר ה’ (שהרי האמונה באה משמיעת דבר אלוהים (אל הרומים י 14-17), טבעי שנמשיך לסור למשמעת הכתובים גם אחרי שנושענו.

 

  1. הנולד מחדש בדבר ה’ לא ימות. כל מי שנועד לקדושה – אכן יתקדש. אפשר לשאוב מכך עידוד למרות הכשלונות ולהתמיד בדרך.

 

  1. אנו נקראים ל”אהבת אחים כנה”, ומימוש קריאה זו משמעו לעשות למען אחינו כל שנוכל. אגב, איננו נקראים לאהוב איש את רעהו כאילו אנו אחים, אלא משום שאנו אחים. אלוהים קשר אותנו יחד בקשר דם נצחי, דמו של ישוע.

 

  1. הבה נזכור שהשופט האלוהי הוא גם אבינו. כאב, הוא מרחם על ילדיו. הוא מכיר את חולשותינו, יודע כי עפר אנחנו. הוא רואה את דמעותינו וכאבינו. “קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה” (מתי י”ב 20). אם יש מעט אש, הוא יפיח ויעשה ממנה להבה גדולה. “הוא – אלוהי השלום – יקדש אתכם בקדושה שלמה, וכל רוחכם ונפשכם וגופכם ישמר תמים בבוא אדונינו ישוע המשיח. נאמן הוא הקורא אתכם, אשר גם יעשה” (תסל”א ה’ 23-24). אלוהים גם קורא לנו לקדושה וגם מגשים אותה בנו. לו ההלל והתפארת לעולמי עולמים. אמן.

 

לסיכום:

  1. הקדושה היא לא רק פרי קורבן המשיח ופועל יוצא של הלידה החדשה; היא לא רק מעשה אלוהים בנו ברוחו. היא כרוכה במעשים ובחובות המוטלות על כתפינו.

 

  1. קדושה פירושה ציות לדבר אלוהים, מאבק פנימי ומאמץ לעשות את רצון אלוהים. היא איננה עניין של הרגשות ואינה באה לנו כמתנה משמים.

 

  1. קדושה היא תהליך מתמשך שיש בו כישלונות והצלחות. היא רצופה בחסדי אלוהים ומחוזקת בתקווה, אמונה ושקידה עד הקץ.

 

  1. קדושה היא תכלית ישועתנו ובתור שכזו, היא תהיה גם סופה. בחסד אלוהים אכן נהיה קדושים!

חיי קדושה (פרק א’ 22 – פרק ב’ 10)

 

שמעון השליח כתב את האיגרת בתקופה שאופיינה ברדיפות אחר מאמינים בישוע ולכן עלה הצורך לעודד אותם בתקופה קשה כזו.

שמעון השליח הזכיר למאמינים את מעמדם בישוע.

אתם נבחרים, וככאלו, יש לכם זכויות. יש לכם את כל הסיבות להמשיך ולחייך גם בעת קשה. יש לכם תקווה חיה כי ישוע קם מן המתים.

הרדיפות שאתם חווים כרגע נמצאים בשליטתו של אלוהים ולכן לא הוזנחתם. לרדיפות יש זמן מוקצב וייעוד מוגדר והוא – לזקק את אמונתכם ולקרב אתכם לאלוהים.

שמעון השליח מעודד אותם ואומר שאלוהים שילם עבור ילדיו מחיר יקר בכדי להוכיח שלעולם הוא לא יאבד אותם.

בעקבות מעמדנו כבנים לאלוהים שנפדו ממעגל החטא והכיליון, מוטלת עלינו חובה להתנהג כיאות למעמדנו.

שמעון ציטט מדבר אלוהים:.. היו קדושים כי קדוש אני… ולכן חובה עלינו לשמור על קדושתנו.

 

בשיעור זה נלמד:

א. אופן השגת הקדושה: פסוקים 22א-25

ב. מאפייני הקדושה: פסוקים 22ב, ב’ 1-4.

ג. תוצאות הקדושה: ב’ 5-10.

 

א. אופן השגת הקדושה – 22א, 23-25.

  1. וכיוון שטיהרתם את נפשותיכם בצייתכם לאמת והגעתם אלי אחווה שאין בה חנפה, אהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם;
  2. שהרי נולדתם מחדש לא מזרע נשחת כי אם מבלתי נשחת, בדבר אלוהים החי וקיים.
  3. הן “כל-הבשר חציר וכל-חסדו כציץ השדה. יבש חציר, נבל ציץ,
  4. ודבר-אלוהינו יקום לעולם.” והוא הדבר אשר בשרו לכם.

 

קדושה היא תהליך מאוד מעניין. למרות שאנו ממשיכים לחטוא גם לאחר שנושענו ואין יום שעובר שאנו מרוצים מכל מילה או מעשה שעשינו, אנו נקראים ונחשבים לקדושים בעיני אלוהים!

מדוע אלוהים מכנה אותי קדוש בשעה שאינני מושלם בכל מעשי ומחשבותיי?

כשאדם מציית לכתבי הקודש ובעקבות כך:

  • מודע לעובדת היותו חוטא ומכאן נידון לעונש וריחוק מאלוהים

 

  • מבין ומאמין שבכוחו לא יוכל להסיר את טומאת החטא או המוות שבא לחייו בעקבות החטא ולכן הוא זקוק לחסד אלוהים

 

  • מאמין שאלוהים בא לעולם בדמות אדם כדי לשלם בחייו את מחיר כפרת חטאיו – על פי הנבואות שנאמרו מפי נביאי התנ”ך

 

  • מבין ומפנים את העובדה שישוע המשיח פדה אותו מהמוות, רוח אלוהים שוכן בו ולכן חייו הינם כלי המופרד לשירות אלוהים בקדושה וטוהר.

אלוהים מכנה אותך “קדוש” מכיוון שקיבלת את אדונותו על חייך באמונה, הוא אלוהים שוכן בך (קור”א ג 16-17, אל האפסים א 13-14) ואנו נפרדים מן העולם ונתונים בידיו לשירות קדוש וטהור.

מסיבה זו אלוהים אומר לנו – היו קדושים כי קדוש אנוכי (ויקרא יט)

אדם נושע מקבל מרוח הקודש השוכן בו אופי חדש (אל הגלטים ה’ 22-23).

הנושע חווה לידה מחדש! הוא בריאה חדשה! (יוחנן ג 3-4, קור”ב ה).

רוח הקודש מעניק למאמין את אופיו של המשיח ואלוהים מצפה מאיתנו לגדול באמונה כך שבכל יום אופיו של המשיח יתבטא בחיינו יותר ויותר.

שמעון השליח מציין את זמניותו וכיליונו של הבשר בר-החלוף לעומת נצחיותו של המאמין.

אדם הדוחה את כפרת החטאים שאלוהים מציע, הריהו מנציח את מותו הרוחני!

אדם שכזה חי את חייו עלי אדמות כשהוא מנותק מחסד אלוהים ואינו ראוי לשמש כלי מבורך בידו של אלוהים. בסוף ימיו עלי אדמות, גופו ישחת בקבר ונפשו תתענה בשאול רק כדי לחכות למשפט הסופי שיקבע את דינה לאש הגיהינום הנצחי (לוקס ט”ז, התגלות י”ט-כ’ 15). מסיבה זו שמעון מתייחס לאדם הדוחה את ישועתו של אלוהים כחציר, דבר יבש, מתכלה ונשכח!

לעומת זאת, האדם הנושע נולד מזרע אלוהים! מכיוון שאלוהים שוכן בו, הריהו כולל בחייו זרע נצחי.

במות המאמין, גופו נשחת בקבר אך נפשו עולה מיד לנוכחות אלוהים (אל הפיליפים א’). ביום התקומה מן המתים, ייתן אלוהים לאדם המאמין גוף חדש, מושלם, שאינו מתכלה, נצחי וכך יחיה עם אלוהים לעולם בשירות תמידי, קדוש וטהור. (התגלות כ’-כ”ב).

ב. מאפייני הקדושה: 22ב’, ב’ 1-4.

  1. “… אהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם;

פרק ב’:

  1. ועתה הסירו מעליכם כל רשע וכל מרמה, את הצביעות והקנאה וכל לשון הרע,
  2. וכעוללים אשר זה מקרוב נולדו התאוו לחלב הזך של הדבר, למען תגדלו באמצעותו לישועה,
  3. אם אמנם טעמתם כי טוב האדון…
  4. אשר אתם ניגשים אליו – אבן חיה שמאסוה בני אדם, אך נבחרה ויקרה לאלוהים.”

הציות לדבר אלוהים הכתוב בכתבי הקודש גורם למאמין להתייחס לבני האדם מסביבו בכבוד ובטוהר. אלוהים מצפה מאיתנו לנהוג כלפי הזולת (כלפי כל אדם בין אם הוא מאמין או לא) באהבה, כנות ובצדק. התנהגותנו לא צריכה להיות מונעת מתוך מטרה לרווח אישי אלא מתוך מטרה לכבד ולפאר את אלוהים ששינה את חיינו, הקימנו ממוות רוחני ומכין לנו מעון שמימי נצחי.

שמעון השליח אומר: “… אהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם…”

זו אותה מצווה שאלוהים נתן לעמו במדבר: דברים ו’ 4-11.

מתברר שאלוהים מצווה עלינו לאהוב את שאר ילדיו כמו שאנו אוהבים אותו.

יוחנן השליח כתב פרק שלם כמעט על הצורך באהבה בין המאמינים (ראשונה ליוחנן ד’ 7-21).

אפשר לסכם את דבריו במילים אלו:

“מי שאינו אוהב את אחיו, אינו יודע את אלוהים”, “והאוהב את אלוהים יאהב גם את אחיו”.

מדוע האהבה בין המאמינים בקהילה הינה דבר חשוב כל כך?

(ראשונה לפטרוס ד’ 8) “…בראש ובראשונה אהבו איש את רעהו אהבה עזה, כי על רוב פשעים תכסה אהבה…”

שמעון השליח מלמדנו: כשיש אהבה כנה ואמיתית בין האחים, אז ניתן להתגבר בקלות רבה יותר על קשיים ומכשולים. אז ניתן לסלוח בקלות רבה יותר ובמהירות גדולה יותר אחד לשני ולא לחוות את תוצאות השנאה והמדון המסוגלים להרוס כל חלקה טובה.

בני האדם הלא מאמינים וכן גם הילדים שלנו מביטים ובוחנים את מהלך חיינו ואמיתות אמונתנו.

כשהעולם רואה את האהבה השוררת בין המאמינים, הוא רואה לנגד עיניו את כוח פעולת רוח אלוהים בחיים שלנו.

העדות הזו של האהבה בין המאמינים היא הוכחת הכתוב!

קל לדבר, קשה לעשות! אהבה כנה בין המאמינים היא ההוכחה לאמיתות האמונה!

מסיבה זו גם ישוע המשיח אמר לתלמידיו” (יוחנן י”ג 34-35).

“…מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה. כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה. בזאת ידעו הכל שתלמידי אתם, אם תהיה אהבה ביניכם…”

מדוע אלוהים מבקש מאיתנו לאהוב זה את זה?

מאותה הסיבה שההורים שלי בקשו מאיתנו, הילדים שלהם, לאהוב אחד את השני.

ההורים לא רוצים שנפגע אחד בשני מכיוון שהם אוהבים את כל ילדיהם וכן, כאשר הילדים מתנהגים בפראות הדבר פוגע בילדים, מסכן את חייהם, ומביא קלון על ההורים.

לכן, מאותן סיבות אלוהים רוצה שנאהב אחד את השני.

אלוהים אוהב את ילדיו ומעונין שיחיו בתנאים מבורכים וראויים. אלוהים אינו מעונין שנפגע זה בזה.

מכיוון שאנו ילדיו, עלינו להציג את האופי של אבינו!

רק כך נוכל להציגו כראוי לו ולגרום לאחרים להלל את אבינו שבשמיים.

איזו סוג של אהבה זו?

האם מדובר באהבה כמו שקיימת בין בעל לאשתו?

לא!

אהבה משיחית אינה מבוססת בהכרח על רגש אלא על ההחלטה והבחירה לציית להוראת אלוהים מתוך אמונה ובטחון בו כמורה הצדק המנחה לטוב והראוי.

עלינו ללמד את עצמנו בכוח אלוהים לאהוב את מצוותיו!

אהבה ואהדה כלפי האוהבים אותנו, או אהבה את אלו שהם נוחים לאהוב, אינה מדד ראוי לעומק אהבה.

לעומת זאת, אהבת אלו שאינם נוחים לאהוב, או אלו שלא יחזירו לנו אהבה, היא מבחן אמיתי יותר כדי לדעת אם אנו אוהבים כפי שאלוהים מצווה עלינו.

אהבתנו כלפי שאר האחים והאחיות לאמונה נובעים מציות לדבר אלוהים. עלינו להתפלל כדי שגם הרגש שלנו יתלווה למעשה.

ובכן, מה עלינו לעשות על מנת שיהיה לנו קל יותר לאהוב איש את רעהו וליהנות מהתחברות קדושה?

  1. ועתה הסירו מעליכם כל רשע וכל מרמה, את הצביעות והקנאה וכל לשון הרע,
  2. וכעוללים אשר זה מקרוב נולדו התאוו לחלב הזך של הדבר, למען תגדלו באמצעותו לישועה,
  3. אם אמנם טעמתם כי טוב האדון…

שמעון השליח מעודד אותנו להסיר מאיתנו את השאריות של האופי הישן שאיתו באנו לעולם – רשע, מרמה, צביעות, קנאה ורכילות.

כל התכונות הללו מסיטות אותנו מדרך אלוהים וגורמות לחיכוך בין אנשים וכמובן גם בין המאמינים.

איך ניתן להיפטר מהאופי הישן שלעיתים פועם בתוכי ומזכיר לי את כוחו העצום?

ובכן, אנו ניפטר ממנו לחלוטין רק לאחר שנמות ונקבל גוף שמיימי חדש (קור”א ט”ו). אך עד אז, אלוהים מעניק לנו כלים נפלאים כדי להיפטר מן הרע ולייצג אותו בקדושה וטוהר.

רק בעזרת כוח רוח הקודש ניתן להתגבר נגד נכלי השטן! מכאן, זכות זו נמצאת בחייו של הנושע בלבד.

  • עיסוק תמידי וצמוד בכתבי הקודש. ז”א, קריאה, לימוד ושינון כדי לדעת מהו רצון אלוהים. מהו הטוב ומהו הרע. אל האפסים ו’ 10-18.

 

  • להתפלל ולבקש מאלוהים כוח כדי להתרחק מכל דבר שיש בו מן הרע ולציית לדבר אלוהים באמונה גם אם מאוד קשה.

 

  • להתחבר עם אחים ואחיות נאמנים כדי להתעודד ולהתחזק באמונה.

 

  • במקרה של חטא וכישלון, חזור מיד לאלוהים. התוודה על חטאיך והתחל שוב מההתחלה. אלוהים נאמן וצדיק לטהר אותנו מכל עוולה. ראשונה ליוחנן א’ 9.

שמעון השליח מלמדנו להשתוקק לדבר אלוהים הטהור כמו שתינוק משתוקק ומתאווה לשתות מבקבוק החלב.

כמו שההורים מוודאים שהבקבוק יכיל חלב נקי וראוי, כך עלינו לשאוף ללמוד את דבר אלוהים נכונה, לעומק ולציית לו.

אל לנו להסתפק בשוליים או בפשטות החיצונית. עלינו לשאוף לדעת את כל דבר אלוהים כדי לגדול ולהתבגר באמונה. (אל האפסים ד’ 12-14)

כמו שהחלב הינו אמצעי הגדילה של התינוק, כך שינון וציות לדבר אלוהים באמונה הינם אמצעי הגדילה הרוחנית שלנו.

שמעון אומר בפסוק 3: “… אם אמנם טעמתם כי טוב האדון…”

הרי כבר בחנתם את אמיתות דבר אלוהים. הרי כבר נוכחתם לדעת שישוע הוא האדון המובטח ודבר אלוהים כולו אמת. טעמתם בחייכם את כוח רוח הקודש ומתנותיו הנפלאות והעל טבעיות.

ראיתם וחוויתם במו עיניכם וגופכם את אותות ההיכר של השליחים.

ראיתם את ריבונות כוחו של האדון ישוע במופתים וניסים שנעשו בקרבכם…

מה שחוויתם וראיתם דרך כוחו של האדון ישוע לא נראה ולא נעשה על ידי כל כח אחר.

השינוי לטובה שהתרחש בקרבכם לא היה לכם לפני שהכרתם את ישוע כאדון ומושיע…(ראה אל הגלטים ג 1-5).

לכן, נו, האם יש סיבה להפסיק את ההתמדה וההשקעה בלימוד דבר אלוהים וציות לדברו?

האם יש סיבה להפנות את הראש למקום אחר?

האם יעלה על הדעת להפסיק דבר שפועל היטב ומניב כה הרבה ברכות?

היכן ההגיון?…

אם כך, המשיכו ללכת יד ביד עם האדון לאור ההנחיה שהוא מוסר לנו בכתבי הקודש.

בפסוק 4 שמעון פטרוס אומנם מציין שהעולם מואס בישוע, אך אוי לנו אם אנו גם נתנהג כך, לאחר שטעמנו מחסדו הגדול.

הם, הלא נושעים, דוחים את מה שהם לא מכירים ולא טעמו, אך אוי ואבוי לאלו שטעמו מחסד האדון ודוחים או מואסים בו, או שאינם ממשיכים ללכת על פי הוראתו.

האחריות על אלו, רבה יותר.

האדון ישוע נבחר ויקר בעיני אלוהים האב, ולכן חייב להיות נבחר ויקר באותה מידה על ידי כל אחד מילדיו הנושעים.

ג. תוצאת תהליך הקדושה: ב’ 5-10.

  1. “וגם אתם, כאבנים חיות, נבנים לבית רוחני, לכהונת קודש, כדי להעלות זבחי רוח רצויים לאלהים בזכות ישוע המשיח.
  2. משום כך אומר הכתוב: “הנני יסד בציון אבן פינה נבחרה ויקרה, והמאמין בה לא יבוש.”
  3. על כן לכם המאמינים היא אבן היקר, אבל לסוררים — “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”,
  4. וגם “אבן נגף וצור מכשול.” ואמנם הם נכשלים בדבר בגלל סרבנותם, ולכך גם נועדו.
  5. אבל אתם עם נבחר, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עם סגולה, למען תספרו תהילותיו של הקורא אתכם מחושך אל אורו הנפלא;
  6. אתם אשר לפנים לא עם הייתם, אך כעת עם אלוהים אתם; אשר לפנים לא רוחמו, אך

כעת מרוחמים.”

לכל דבר שאלוהים עושה יש סיבה ותכלית!

אלוהים בוחר את ילדיו לתכלית וייעוד מאוד ברורים.

בפסוק 4 שמעון פטרוס מתאר את האדון ישוע המשיח כאבן חיה.

(כדי לדעת שאבן מתה זה ציון למצבה…)

האבן החיה הזו נמאסה על ידי בני אדם אך יקרה לאלוהים.

והנה בפסוקים הבאים גם אנו הנושעים – יהודים וגויים שותפים לשמו וגורלו של המשיח ישוע.

א. כל מאמין נושע נחשב לאבן חיה.

אבן טובה אינה דבר זול!

אבן טובה היא חומר הבנין לבית איכותי.

מדוע שאלוהים יכנה כל מאמין בשם תואר: אבן חיה?

אנו נקראים אבנים חיות מכיוון שרוח אלוהים, המעניקה חיים ומולידה מחדש, שוכנת בגופנו (א 23, קור”א ג 16-17, אל האפסים א 13-14).

מסיבה זו אנו גם נקראים – היכל אלוהים.

מסיבה זו אנו מאוד יקרים בעיני אלוהים – הוא שוכן בתוכנו

ואיך אנו גם שותפים לגורלו של האדון ישוע?

כפי שהאדון נמאס בעיני רוב עמו – מכיוון שלא הכירוהו ונכשלו במבחן אבן הבוחן, כך גם מואסים בנו – כי אנו נושאים את שמו ואת עדותו. קולנו ועדות הבשורה שבפינו מזכירים לכל הלא נושעים את חטאם. חלקם שומעים ומשתנים בעוד הרוב מעדיפים להשתיק את הקול או להרחיקו מעליהם.

ב. אנו נבנים לבית רוחני

ז”א, המאמין הנושע לא נועד לשרת את אלוהים כגוף יחיד, יחידאי כזאב בודד אלא כחלק במנגנון של כלל ילדי אלוהים.

כולנו ביחד נקראים – בית רוחני. – גוף המשיח.

הבית הרוחני המינימלי נקרא – קהילה.

קהילה אם כן מורכבת ממספר אבנים חיות.

מכיוון ששמעון מלמד את המאמינים להיות בהתחברות כאבנים המתחברים לבית, משמע שבגרות רוחנית מתבטאת בהשתייכות לגוף המשיח ולא מחוצה לו.

פעולתו של אלוהים בעולם צריכה לנבוע מתוך הקהילה שאליה מתחברים ילדיו.

ומה עושים האבנים החיות כאשר הם מחוברים לבנין? קהילה?

מה תפקיד וייעוד הקהילה בעולם?

ג. כהונת קודש, כדי להעלות זבחי רוח רצויים לאלוהים בזכות ישוע המשיח.

מה עשו הכוהנים בקודש?

הם העלו זבחים לאלוהים בשם העם.

הם לימדו את העם אודות אלוהים ורצונו

הם היו נציגי אלוהים עבור העם ונציגי העם אל מול אלוהים.

כאשר הכוהנים מילאו את תפקידם כראוי והעם ציית להוראתם, אלוהים זכה לכבוד רב והחשיב את זבחי העם לקורבנות רצויים.

אלוהים העניק ברכות ובשפע לעמו.

כשמאמינים מתאחדים כקהילה, הם כקבוצת כוהנים המשרתת בקודש.

כשקהילה פועלת לאור דבר אלוהים, מעשי המאמינים בקהילה כמוהם כזבח רצוי בעיני אלוהים. משמע שהם פועלים על פי רצונו ובעקבות כך ברכתו עימהם ועליהם. הרי אלוהים הושיע אותנו כדי לפעול את רצונו (אל האפסים ב 10, טיטוס ב 14).

כילדי אלוהים הנושעים, אנו כאיגרתו של המשיח ישוע לכלל תושבי תבל (קור”ב ב 14-ג 3).

אלוהים מציג את כוחו, ישועתו ודבר הבשורה דרך חיינו, עדותנו היומיומית לכלל החיים סביבנו. כל פעולה שאנו עושים על פי רצון אלוהים – במיוחד: בישור, אהבת אחים המתבטאת בעזרה, סליחה והוראה, נחשבים לזבח רצוי בעיני אלוהים.

מסיבה זו אנו נקראים כוהנים.

אנו מייצגים את אלוהים בעולם, ומעשינו ופועלינו נחשבים לזבחים.

להעלות זבחי רוח:

הכוונה, לחיות ולעשות את רצון אלוהים בחיינו בהנחיית, הדרכת ועזרת רוח הקודש השוכן בנו.

חיים קדושים על פי רצון אלוהים הם הם זבחי הרוח ששמעון פטרוס מתכוון אליהם.

אחד מזבחי הרוח זה גדילה ושאיפה תמידית ללמוד, להפנים וליישם את רצון אלוהים בחיינו.

לא להישאר תינוקים מבחינה רוחנית, אלא לגדול כל העת עם הלימוד והקריאה בדבר אלוהים. ראה פטר”ב א 3-11.

בזכות ישוע המשיח:

הרבה אנשים מכנים עצמם דתיים וטוענים שהם אוהבים את אלוהים.

הרבה דתיים בקרב עמינו טוענים שהם עושים מעשים טובים לכבוד אלוהים.

אומנם מעשים רבים אכן מועילים לחברה הנהנית מהם, אך מעשה, טוב ככל שיהיה, אם אינו נעשה בשם האדון ישוע ולכבודו, אין בכוחו להועיל לאותו אדם בכל הנוגע למשפט אלוהים על חוטאים.

כאמור, גם חסרי אמונה באלוהים נוטים לתרום ולעשות למען החברה.

מעשיהם אכן עוזרים לסובבים אותם, אך אין הדבר אומר שמעשים אלו נחשבים על ידי אלוהים כזבח רצוי.

שום מעשה יד אדם אין בכוחו להסיר את קללת החטא מעל האדם, אלא האמונה בישוע כאדון מכפר חטאים.

האדון ישוע עצמו אמר שמי שאינו מכיר אותו הרי שאינו מכיר את אלוהים

ומי שבאמת מכיר את אלוהים, הרי שיכיר את ישוע המשיח (יוחנן ח 19, 42).

לכן, מעשים נחשבים לטובים וכזבח רצוי בעיני אלוהים, רק כאשר הם נעשים על ידי אדם נושע המכיר בכוחו המושיע של גואל ישראל – ישוע המשיח.

הקדושה אינה נובעת משייכות לעם או בחזות דתית מהודרת

  1. משום כך אומר הכתוב: “הנני יסד בציון אבן פינה נבחרה ויקרה, והמאמין בה לא יבוש.”
  2. על כן לכם המאמינים היא אבן היקר, אבל לסוררים — “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”,
  3. וגם “אבן נגף וצור מכשול.” ואמנם הם נכשלים בדבר בגלל סרבנותם, ולכך גם נועדו.

שמעון פטרוס מצטט את דברי ישעיה הנביא מפרק כח 16, תהילים קי”ח 22 וישעיה ח14.

שמעון פטרוס אשר היה יהודי הבקיא בתורה, ראה במו עיניו איך הנחשבים לגדולים בעם, היו עיוורים לאדונותו של ישוע המשיח.

אז הבין שמעון פטרוס את דבר הנביא ישעיה אשר הוכיח לישראל את עיוורונם הרוחני.

בתקופתו של ישעיה, ראשי העם, הכוהנים, זלזלו בדברו והחשיבו את הוראת הנביא כדברי סכל.

הכוהנים ובני בית המלוכה החשיבו עצמם כמורמים מעם מכל הבחינות, ומתוקף היותם יהודים ומשרתים בקודש, הם חשבו שכבודם רב בעיני אלוהים.

על מנת להוכיח להם את עיוורונם – אמר הנביא שאלוהים יציב לפניהם מבחן אמונה אשר בו הם עתידים להיכשל.

“אבן” המבחן היא זהות המשיח!

מי שיזהה את עבד יהוה כמשיח ישוע, יוכיח שהבין את דבר אלוהים ואלוהים פקח את עיניו.

מי שידחה את המשיח ישוע, הרי שנכשל במבחן, ואותה האבן תהיה האבן אשר תפגע בו.

הסמליות מאוד ברורה וקשורה לנבואה מפי דניאל הנביא בספר דניאל פרק ז.

שם המשיח הוא האבן אשר בבואו עתיד לכתוש את כל הדוחים אותו.

שמעון פטרוס ממשיך להשתמש בסמליות האבן, אך הפעם מפי מחבר מזמור קי”ח.

שם הבין מחבר המזמור שעם ישראל עתיד לדחות את האבן, אשר תתגלה בסופו של דבר להיות האבן הנחשקת, אבן הפינה.

אבנים חיות בבנין חי אשר בו המשיח הוא אבן הפינה

שימו לב לחיבורים ששמעון פטרוס עושה בפסוקים 5-10.

לא לחינם הוא מציין את הפסוקים בהם המשיח מתואר כאבן.

אנו המאמינים אבנים חיות בבית רוחני שהוא משכן אלוהים.

ומי היא האבן החשובה בבית המקדש?

אבן הפינה!

ומי הוא אבן הפינה?

האדון המשיח ישוע.

המאמינים בישוע אומנם זוכים לבוז ודחיה מצד בני ישראל הדוחים את ישוע, אך אלוהים אינו דוחה את ילדיו, אלא מעניק להם כבוד ויקר ושותפות נצחית בנחלתו.

בפסוק 8 שמעון פטרוס אומר מילים קשות:

“ולכך גם נועדו…”

ז”א, אלו הדוחים את המשיח ישוע מקרב עם ישראל אינם בגדר הפתעה לאלוהים.

הוא אלוהים בוחר את ילדיו והוא יודע שלא כל ישראל ישראל המה.

על כך אמר שאול השליח מילים רבות באיגרת אל הרומים פרקים ט-י”א.

אפשר לחבר את דבר אלוהים למשה בספר שמות ל”ג – אחון את אשר אחון, ארחם על מי שארחם.

כמו כן את דברי שאול השליח באיגרת השניה לקורינתיים ב 14-17.

לנושעים הבשורה היא ריח ניחוח.

לדוחים את האדון ישוע, הבשורה היא כריח של מוות.

הנושעים מקרב כלל העמים ממלאי מקום של עם ישראל – עד שישראל יחזור בתשובה

  1. אבל אתם עם נבחר, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עם סגולה, למען תספרו תהילותיו של הקורא אתכם מחושך אל אורו הנפלא;
  2. אתם אשר לפנים לא עם הייתם, אך כעת עם אלוהים אתם; אשר לפנים לא רוחמו, אך כעת מרוחמים.”

שימו לב שאלוהים מכנה את המאמינים [יהודים וגויים נושעים], באותם מילים ותיאורים שהוא מכנה את עם ישראל.

אלוהים כינה את עם ישראל ממלכת כוהנים במעמד הקדוש ביותר אותו חווה העם – מעמד הר סיני (שמות י”ט).

בעוד עם ישראל דוחה את ישועתו של אלוהים ובכך דוחה את האפשרות לעסוק בשירות פורה בעבור אלוהים, הקהילה שהיא גוף המשיח עושה זאת במקומו, באופן זמני!

האם ניתן להסיק מדברי שמעון השליח שאלוהים נטש את עמו ישראל?

לא ולא! חס וחלילה!

אין הדבר מציין שאלוהים נטש או זנח את עמו ישראל. אלא, כל עוד עם ישראל מפנה עורף לאלוהים, ודוחה את “אבן הפינה”, אלוהים משתמש ביהודים וגויים נושעים כדי להודיע את בשורת הישועה לכלל העמים ולהביא את כלל הגויים לידיעת אלוהים.

הקהילה – גוף המשיח המורכב מיהודים וגויים נושעים, ממלא מקום [זמני] של עם ישראל בכל הנוגע לתפקיד שירות הבישור בעולם.

חוסר האמונה בקרב עם ישראל ודחיית המשיח אינם בגדר הפתעה לאלוהים

א. עוד בפרשת האזינו בספר דברים ל”ב, משה רבינו נצטווה על ידי אלוהים להודיע לעמו כי הם עתידים לדחותו ולהתכחש לו.

למרות זאת, ולמרות העונשים הכבדים שיהיו כצל לעם ישראל עד אחרית הימים, לא ינטוש אלוהים את עמו, אלא יפעל להושיעם ולהביאם לידי חזרה בתשובה ומילוי ייעודם המקורי.

ב. נביאי התנ”ך גם כן ניבאו אודות מהלכי עם ישראל עד עת חזרתו של המשיח ישוע ארצה להקים את ממלכתו הארצית.

  • ירמיה כ”ה-ל”ג מציין את חטאי עם ישראל ולמרות זאת אלוהים מבטיח שעמו עתידים להיכנס לברית חדשה בעתיד, אשר דרכה הם יחזרו לתשובה וימלאו את תכליתם.
  • יחזקאל הנביא בפרקים ט”ז, ל”ה-מ”ח מלמד את האירועים העתידים להתרחש בחיי עם ישראל עד עת מלכות המשיח בארץ. למרות חטאיי עם ישראל, אלוהים יגרום לאירועים אשר דרכם יחזרו העם לתשובה. מדוע שאלוהים יעשה זאת? כי אינו מתחרט על הבטחותיו והוא עושה זאת למען שמו (אל הרומים י”א 29, יחזקאל ל”ו 22).
  • ראה גם זכריה י”ב-י”ד.

 

  • ראה דברי שאול השליח באיגרת אל הרומים פרקים ט’-י”א.

כל הנתונים הללו ועוד רבים, מוכיחים שאלוהים אינו מופתע מקושי ליבם של עמו ישראל.

כמו כן, אלוהים יהיה זה אשר יפעל להחזיר את עמו בתשובה ולתת להם את כל שהבטיח – ישועה ונחלה (ראה ירמיה ל-ל”ג).

איך יפעל אלוהים להחזיר את עמו בתשובה כנה?

  1. דרך צרת יעקב
  2. דרך עדות גויים נושעים – הקניאו אותם לתשובה (אל הרומים י”א 11), וכן דברים ל”ב 43: הרנינו גויים עמו…

מדוע אלוהים מכנה את גוף המשיח – (יהודים וגויים נושעים), בשמות תואר שניתנו לעם ישראל?

אלוהים משתמש באותם מושגים כגון: נבחרים, עם, כוהנים:

  1. כי גוף המשיח עושה בדיוק את מה שעם ישראל היה צריך לעשות אך כרגע ובאופן זמני מסרב לעשות – בגלל דחיית המשיח ישוע.
  2. להדגיש את החשיבות וגודל האחריות בתפקיד שאלוהים האציל על המאמינים בו.

על מנת לבצע את המשימה הנפלאה שאלוהים העניק לנו, עלינו לגדול בלימוד וקדושה על בסיס יומי.

מה הגדרת התפקיד של הקהילה לאור הכתוב בפסוק 9?

א. קדושים:

ילדי אלוהים הנושעים נפרדים מכלל תושבי תבל. השוני בהם מתבטא בכך שהם:

  • שייכים לאלוהים

 

  • בנים לאלוהים

 

  • שותפי אופי של אלוהים – ראה עשרת הדברות וראה פרי הרוח (שמות כ, אל הגלטים ה 22-23)

 

  • מהווים היכל לרוח הקודש (ושכנתי בתוכם,   וכן קור”א ג 16-17).

כל מי שמביט על חיי הקדושים חייב לראות שוני בינם לבין כל שאר החיים סביבם.

אחת מהסיבות למצוות הכשרות והלבוש בתורה נועדו להדגיש את השוני בין קדושי אלוהים לשאר יושבי תבל.

לפיכך, כאשר אנו מיישמים באמונה את דרך החיים המשיחיים, אנו באופן אוטומטי נפרדים משאר העולם.

 

  • אין לנו חלק עם חיי חטא

 

  • אין לנו חלק עם תועבות

 

  • אין לנו חלק עם מורדים בסמכות

ב. כוהנים לאלוהים

כוהן הינו מתווך בין אלוהים לאנשים ובין אנשים לאלוהים.

אלוהים מעביר את המסר שלו ומלמד את דברו דרך כוהניו.

הכוהנים משרתים בקודש – משמע – בהדרכת בני האדם לאלוהים בדרך שאלוהים בחר.

אם אדם כלשהו רוצה לדעת איך אלוהים היה חי אילו היה מהלך בינינו – עליו להביט על דוגמאת חייהם של כוהניו.

במילים פשוטות: כהני אלוהים הם האיגרת הכתובה של אלוהים בעולם.

ג. עם נבחר:

עד כמה שלרוב האנשים קשה לשמוע את הקביעה הזו – אלוהים הוא זה הבוחר את ילדיו.

קללת החטא פגעה בכלל הבריאה והיושבים בה, כך שהמוות הרוחני שהינו חלק מהעונש שניתן לאדם וחווה, פגע ביכולת של כל אדם לראות את אורו של אלוהים ולהחליט לקבלו.

האדם אומנם רואה את גבורת אלוהים בבריאה ונולד עם המצפון כדי לדעת טוב ורע…

האדם יכול להבין במוחו שקיים בורא, אך הקריאה לאותו בורא כאדון ומושיע מכפר חטאים, היא פעולה הנעשית בכוח רוח אלוהים בלבד.

לפיכך, אלוהים הוא זה הבוחר איזה מילדיו הוא עתיד להושיע.

ראה אל האפסים א 4, אל הפיליפים א 6, יוחנן י’ 29 וכו.

האם אלוהים אינו הוגן כלפי אלו שלא בחר?

חס וחלילה.

עדות אלוהים בבריאה חשופה לכל אדם (תהלים י”ט).

מי שלא חיפש את אלוהים ולא זעק לבורא שיתגלה אליו, הריהו נשפט על פי מעשיו.

אין אפילו אדם אחד בשאול שנמצא שם מבלי שמגיע לו.

כמו כן, אין גם אדם אחד בנוכחות אלוהים בשמים שנמצא שם בגלל שמגיע לו – גם אלו נמצאים שם בגלל חסד אלוהים ולא בגלל שמגיע להם בזכות מעשה כלשהו שלהם.

ד. עם סגולה:

משמעות המילה סגולה היא – יקר! מילון אבן שושן: דבר חמדה, קנין יקר, אוצר נבחר.

מה עושה אותנו, ילדי אלוהים, או עם ישראל במקור , קנין יקר?

בפרק א 18-19 שמעון פטרוס מציין את המחיר בו נפדינו כדי להיקרא בשמות הנפלאים הללו.

נפדינו במחיר דמו היקר של בן האלוהים האדון ישוע המשיח.

המחיר הגבוה אותו שילם אלוהים (יוחנן ג 16) מציין את גודל אהבתו ומצד שני גם את גודל הפעולה שהוא עתיד לעשות עבורנו.

כאשר אלוהים מביט עלינו – הוא רואה את החיים שנרכשו במחיר ציותו של בנו

המחיר שאלוהים שילם למען ישועתנו צריך גם להיות המניע אותנו לחיות חיים המפארים את שמו.

לאור גודל אהבתו אותנו – אנו נדחפים לירוא אותו ולהחזיר לו אהבה עד תום.

להלן סיכום שמות התואר של ילדי אלוהים:

נבחרים, ממלכת כוהנים, עם קדוש, עם סגולה.

ומהי הגדרת התפקיד של הגוף הזה – גוף המשיח, הקהילה, שזכתה לכאלו שמות תואר נפלאים?

פסוק 9ב’:

“…למען תספרו תהילותיו של הקורא אתכם מחושך אל אורו הנפלא;

אלוהים לא בחר אותנו כדי שנמשיך לעשות מעשים מתים כפי שעשינו לפני שנושענו.

מעשים מתים זה כל המעשים שאינם תואמים את רצון אלוהים ואינם מקדמים את מלכות אלוהים.

כעת לאחר שאלוהים בחסדו איפשר לנו להכיר אותו ולהבין את גודל הברכה בישועתנו – הוא מצפה מאיתנו להודיע את חדשות בשורת הישועה לכלל בני האדם.

כעת משאלוהים העמידנו במקום בו עמו ישראל צריך להיות, הוא דורש מאיתנו לעשות את מה שהוא ייעד לעם הזה – ישראל, ועם זה, כרגע אינו ממלא את תפקיד ייעודו.

להודיע את אלוהים ובשורת ישועתו לכל אדם.

באל האפסיים ב 10, טיטוס ב 14 כתוב שלאחר ישועתנו, אנו סוף סוף עושים את המעשים הטובים שאלוהים ייעד לנו מקדם ימי עולם.

ישנם אשר יתפלאו לשמוע מילים אלו…

לאלו, הבה נזכיר ש:

  • אלוהים בחר את עמו להיות אור לגויים.

 

  • אלוהים שלח את יונה כדי להזהיר את אנשי נינווה מעונשו אילו לא יחזרו בתשובה.

 

  • אלוהים שלח את שמעון פטרוס כדי שקורנליוס הגוי ובני ביתו ייוושעו (מע”ש י’)

 

  • אלוהים נתן את בנו למען לא יאבד כל המאמין בו…יהודי וגוי, אלא ינחל חיי עולם (יוחנן ג 16)

 

  • אלוהים מכנה את ביתו – בית תפילה לכל העמים (ישעיה נ”ו)

 

  • אלוהים יבחר גויים נושעים כדי לשמש כוהנים בביתו (ישעיה ס”א-ס”ו)

 

  • רצון אלוהים שכולם ייוושעו: (טימ”א ב 4)

 

  • קור”ב ב 14-ג 3: אנו איגרתו הכתובה של המשיח לעולם.

 

  • מתי כ”ח 18-20 – המשיח שלח את תלמידיו להודיע את בשורתו לכלל העמים ולעשות תלמידים בכל העמים.

 

  • מע”ש א’ 8-9: המשיח אמר לתלמידיו לבשר מירושלים ועד קצוות תבל

בנוסף, תפקידה של הקהילה להיות המסגרת שבה כל מאמין גודל לבגרות רוחנית ומתאמן לשירות קדוש וטהור עבור אלוהים. (אל האפסים ד 12-15).

נבחרנו בחסד אלוהים להיות הפה ודוגמאת החיקוי לחיים של אלוהים עבור כלל בני האדם.

אין כבוד גדול יותר מזה הנתון לבני אדם.

עם ישראל זכה לכף בראשונה, ובגלל דחיית המשיח אינו יכול להיות האיגרת הכתובה…

לאחר שהקהילה תילקח השמיימה בהילקחות, ואלוהים יזקק את עמו – במהלך צרת יעקב, יחזור ישראל בתשובה וישלים את תכלית בחירתו.

בפסוק 10 שמעון פטרוס מציין אמת החייבת להיות לנגד עיניו של כל אדם נושע:

  1. אתם אשר לפנים לא עם הייתם, אך כעת עם אלוהים אתם; אשר לפנים לא רוחמו, אך כעת מרוחמים.”

שמעון פטרוס גדל במסגרת יהודית דתית.

כל מה שהוא יודע על אלוהים נובע מהכתוב בתורה.

שמעון ממשיך להדגיש שהקהילה ממלאת מקום זמני של עם ישראל, אך גם טורח להבהיר חשיבות רבה לאותם גויים נושעים.

אתם נבחרתם לא בגלל מעלה מיוחדת בכם! היזהרו לבל תחטאו בחטא היוהרה ותאמצו גישה מוטעית כלפי עם ישראל.

נוכחותכם בבית אלוהים היא מעשה חסד עצום. לא מגיע לכם, ואלוהים העניק לכם מתנה גדולה מתאר.

א. שמעון משתמש במילים ועיקרון הנשמע מוכר מספר יחזקאל ט”ז.

שם אלוהים מתאר את מצבה של עם ישראל כתינוקת שנזרקה לשדה, ולולא אלוהים בחסדו אספה, לא הייתה אותה תינוקת נשארת בחיים.

כך וממש באותה מידה עשה אלוהים לכל אחד מילדיו הנושעים מקרב הגויים.

מה הייתם בעבר?

לא נחשבתם לעם…

ז”א, לא הייתם עמו של אלוהים אלא קבוצת אנשים הנתונים לשליטתו של שר העולם הזה…

כל דבר טוב שהתחולל בחייכם הינו פועל חסדו של אלוהים.

ב. שמעון פטרוס אומר במשפט אחד מה ששאול השליח תיאר במספר רב של פסוקים באיגרת אל הרומים י”א 17-26 – משל עץ הזית.

ג. שמעון משתמש במטבע לשון שאמר אלוהים למשה בספר שמות ל”ג 19.

אומנם בחרתי את עם ישראל, אך לא מי שמישראל ישראל הוא…

מתוך העם בחרתי חלק, וכך מקרב הגויים בחר אלוהים במי לרחם ולהוסיפו לעמו.

הכל שיש לנו מאלוהים, ולכן כל מה שבליבנו וידינו הינו לאלוהים.

לאחר ששמעון פטרוס מסביר לשומעיו – יהודים וגויים נושעים הנחשבים לעם אחד – גוף אחד – אל האפסים ג – הוא ממשיך ומסביר בפירוט רב את סגנון החיים הראוי לנבחרים, כהנים, הקדושים, העם של אלוהים.

איך נראים חיי היומיום של עמו של אלוהים?