עִמדו על המשמר

כעת האדון ישוע מלמד על הצורך להיות עירניים — לעמוד על המשמר.

שימו לב כמה חשוב לו הנושא הזה. כדי להבטיח שנבין את העיקרון הוא משנן אותו על־ידי 8 דוגמאות להמחשה.

מכלול של משלים

לוקס יב 35-48:

1.-2. חגירת המותניים ושמירה על אור דולק

35 “יִהְיוּ מָתְנֵיכֶם חֲגוּרִים וּמְנוֹרוֹתֵיכֶם דּוֹלְקוֹת.”

  1. עבדים עירניים

36 “וְאַתֶּם הֱיוּ דּוֹמִים לַאֲנָשִׁים הַמְחַכִּים לַאֲדוֹנָם בְּצִפִּיָּה לְבוֹאוֹ מִן הַחֲתֻנָּה, בְּאֹפֶן שֶׁבְּבוֹאוֹ וּבְדָפְקוֹ יִפְתְּחוּ לוֹ מִיָּד. 37 אַשְׁרֵי אוֹתָם הָעֲבָדִים אֲשֶׁר הָאָדוֹן בְּבוֹאוֹ יִמְצָאֵם עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הוּא יֶאֱזֹר אֶת מָתְנָיו, יוֹשִׁיבֵם, וְיִגַּשׁ לְשָׁרֵת אוֹתָם. 38 וְאִם יָבוֹא בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁנִיָּה אוֹ בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית וְיִמְצָאֵם כָּךְ, אַשְׁרֵי הָעֲבָדִים הָהֵם.”

  1. גנבים

39 “זֹאת דְּעוּ: אִלּוּ יָדַע בַּעַל הַבַּיִת בְּאֵיזוֹ שָׁעָה יָבוֹא הַגַּנָּב, לֹא הָיָה מַנִּיחַ לַחֲדֹר אֶל בֵּיתוֹ.”

סיכום ביניים עם פירוש:

40 “גַּם אַתֶּם הֱיוּ מוּכָנִים, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם.”

שאלה לבירור:

41 שָׁאַל כֵּיפָא: “אֲדוֹנֵנוּ, הֲרַק לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה אוֹ לַכֹּל?”

  1. עבד אחראי

42 הֵשִׁיב הָאָדוֹן: “מִי הוּא אֵפוֹא הַסּוֹכֵן הַנֶּאֱמָן וְהַנָּבוֹן אֲשֶׁר הָאָדוֹן יַפְקִידֵהוּ עַל מְשָׁרְתָיו לָתֵת לָהֶם אֶת אֲרוּחָתָם בַּזְּמַן? 43 אַשְׁרֵי הָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר אֲדוֹנָיו יָבוֹא וְיִמְצָאֵהוּ עוֹשֶׂה כֵּן. 44 אֱמֶת אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, עַל כָּל נְכָסָיו יַפְקִיד אוֹתוֹ.”

  1. עבד מושחת

45 “אַךְ הָעֶבֶד הַהוּא אִם יֹאמַר בְּלִבּוֹ, ‘מְאַחֵר אֲדוֹנִי לָבוֹא,’ וְיַתְחִיל לְהַכּוֹת אֶת הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר, 46 בּוֹא יָבוֹא הָאָדוֹן שֶׁל אוֹתוֹ עֶבֶד בְּיוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ מְצַפֶּה לוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וִישַׁסֵּף אוֹתוֹ וְיָשִׂים חֶלְקוֹ עִם הַבִּלְתִּי־מַאֲמִינִים.”

  1. עבד שיודע את רצון אדונו

47 “וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדוֹנָיו וְלֹא הֵכִין וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ יֻכֶּה מַכּוֹת רַבּוֹת.”

  1. עבד שאינו יודע את רצון אדונו

48 “אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא יָדַע וְעָשָׂה דְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב עֲלֵיהֶם מַכּוֹת, יֻכֶּה מְעַט.

הבהרה לפס’ 48-47:

כָּל מִי שֶׁנִּתַּן לוֹ הַרְבֵּה, יִדָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה; וּמִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ הַרְבֵּה, יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר.”

הרקע שעליו סופרו המשלים האלה

  • בפסוקים שקדמו (לוקס יב 34-14) ישוע הזהיר מפני חמדנות “שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא עֲבוֹדַת אֱלִילִים” (קול ג 5). [כך קיבלנו את השיעור של השבוע שעבר על היורש הממורמר והעשיר הטיפש. זוכרים?]
  • ישוע האיץ בתלמידיו לוודא בכל רגע שלִבותיהם לא יהיו קשורים בעושר חומרי וברכוש, או בכל דבר אחר שהעולם מבטיח ומציע. עבורינו כמאמינים…
  • ישוע המשיח חייב להיות אהבתנו הראשונה;
  • שאיפתנו הראשונה חייבת להיות הציות לרצון אלוהים;
  • בטחוננו הוא בהבטחות אלוהים בלבד;
  • תקוותנו אמורה להביט קדימה למפגש עם המשיח במלכותו;

…ובזה בדיוק מתרכז מכלול המשלים שלפנינו — בשובו של המשיח.

המשלים ופירושם

  1. חגירת המותניים (35 א)

“יִהְיוּ מָתְנֵיכֶם חֲגוּרִים.”

בימינו, אישה שניסתה לעלות במדרגות כשהיא לבושה בשמלת כלה או בחצאית מקסי מבינה מיד את הצורך שמתואר בפסוק: מי שלא מרימה את החצאית הארוכה לפני המדרגה הראשונה — תיפל. בתקופת ישוע, גברים ונשים היו לבושים בגלימות ארוכות. גבר שרצה לנוע בחופשיות — למשל בעבודה פיזית, בריצה או בקרב — הרים את בגדו מעל גובה הברכיים והחזיק אותו בתנוחה זו באמצעות חגורתו.

חגירת המותניים מופיעה גם לאורך התנ”ך:

שמות יב 11:        על אכילת שה הפסח במצרים אלוהים מצווה: “וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן”, דהיינו, “תכלו כשאתם מוכנים ליציאה ממצרים — מוכנים למסע ארוך”;

מל”א יח 46:     אחרי מעמד הר הכרמל, המלך אחאב יוצא לדרכו לעיר יזרעאל. הוא רכוב על מרכבתו, אך אליהו הנביא עוקף אותו בריצה: “וְיַד יהוה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ; וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה”;

“יִהְיוּ מָתְנֵיכֶם חֲגוּרִים.” — במילים אחרות: “תהיו מוכנים לפעולה!” (ראה גם מל”ב ד 49; ירמ’ א 17).

הנמשל עבורינו היא “חגירת מותניים” מסוג אחר. עליה מצוּוה בכיפא”א א 13: “לָכֵן חִגְרוּ מָתְנֵי שִׂכְלֵיכֶם, הֱיוּ עֵרָנִים וְקַוּוּ בְּכָל לְבַבְכֶם לַחֶסֶד הַבָּא עֲלֵיכֶם בְּהִתְגַּלּוֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.”

“חִגְרוּ מָתְנֵי שִׂכְלֵיכֶם”…והשליח מיד מבהיר למה הכוונה: “הֱיוּ עֵרָנִים!”

?         למה כל כך חשוב שתמיד נהיה עירניים — שתמיד נהיה מוכנים לפעולה — שלא נהיה רדומים?

כיפא ממשיך ומפרט: “הֱיוּ עֵרִים וְעִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר. אוֹיִבְכֶם הַשָּׂטָן מְשׁוֹטֵט כְּאַרְיֵה שׁוֹאֵג וּמְחַפֵּשׂ לוֹ לִטְרֹף מִישֶׁהוּ” (כיפא”א ה 8). — אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לנמנם. יש לכם אויב שלא ישן אף פעם. ברגע שהוא רואה אצלכם חוסר־עירנות — בוּם! — הוא יכשיל אתכם בחטא. וכשאתם עסוקים בחטא, אתם לא מוכנים לשובו של האדון. הרי מי רוצה לעמוד לפני ישוע…

  • שנייה לאחר ששיקר לבוס בעבודה?
  • או שנייה לאחר שהסתכל על תמונות פורנו במחשב?
  • או שנייה לאחר שהשפיל אח במשיח?
  • או שנייה לאחר שגבה מאלמנה מבוגרת 1000 שקלים על עבודה שהייתה צריכה לעלות לא יותר מ-200?

“יִהְיוּ מָתְנֵיכֶם חֲגוּרִים. — חִגְרוּ מָתְנֵי שִׂכְלֵיכֶם.” — כל חטא נולד במחשבות. בעזרת אלוהים, עצרו אותו שָם. אל תתנו לו להגיע לשלב הביצוע בדיבור או במעשה. חִשבו: “מה אם ישוע יבוא עכשיו?”

  1. שמירה על אור דולק (35 ב)

“יִהְיוּ … מְנוֹרוֹתֵיכֶם דּוֹלְקוֹת.”

גם כאן, הנמשל הוא קודם־כל “להיות מוכנים”. זאת אנחנו גם לומדים ממשל 10 העלמות (מתי כה 1-12). גם הן הביאו מנורות דולקות:

  • 5 מהן דאגו לשֶמן למילוי חוזר של המנורה. אורן נשאר דולק — משמע, הן היו מוכנות לקבל את החתן בכל רגע.
  • אצל 5 האחרות האור דעך ונכבה. הופעת החתן הפתיעה אותן כשהן לא מוכנות.

כבר המשל של חגירת המותניים — קשירת הבגד הארוך שמפריע בהליכה מהירה —  לימד אותנו להסיר מכשולים שעלולים לגרום לנו למעוד ולפול, וההוראה הזו עוד יותר ברורה כאן, במשל האור: “יִהְיוּ … מְנוֹרוֹתֵיכֶם דּוֹלְקוֹת, כך שלא תפלו!” (ישע’ ב 5; יוח”א א 7).

אורו של דבר אלוהים

“יִהְיוּ … מְנוֹרוֹתֵיכֶם דּוֹלְקוֹת.” — ישוע אינו מציע שנשאיר כל לילה אור דלוק בבית, או שנלך לכל מקום עם מנורת שמן קטנה, או עם פנס. הרי כולנו מכירים את הפסוק בתהילים קיט 105 שמציין על איזה אור מדובר. שם כתוב: “נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי.” — דבר אלוהים מאיר לנו את הדרך. בדברו אנחנו קוראים…
•  מה לעשות ומה לא לעשות;
•  מה מותר ומה אסור;
•  מה טוב ומה רע;
•  מה אלוהים אוהב ומה הוא שונא.

תראו כמה חשוב וכמה יעיל הוא האור של אמת אלוהים:

רומ’ יג 12:       “נָסִירָה מֵעָלֵינוּ אֶת מַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ וְנִלְבַּשׁ אֶת שִׁרְיוֹן הָאוֹר.” — האמת של אלוהים מגינה עלינו מפני שקרי השטן — כמו שיריון.

יוח”א א 7:        “אִם נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר, כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּאוֹר, כִּי אָז הִתְחַבַּרְנוּ זֶה עִם זֶה וְדַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא.” — הציות לדבר אלוהים עוזר לנו לסלוח, עוזר לנו לקבל סליחה, ומאפשר לנו לחיות ביחד בשלום ובאחדות.

“כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּאוֹר.” — הציות לדבר אלוהים עושה אותנו דומים יותר לישוע, כי הרי גם הוא ציית לאביו (עבר’ ה 8).

וכמובן, ההליכה באור — הציות לדבר אלוהים — היא עדות לסביבה:

אפס’ ה 8:         “בֶּעָבָר הֱיִיתֶם חֹשֶׁךְ, אַךְ עַכְשָׁו אוֹר אַתֶּם בָּאָדוֹן. הִתְנַהֲגוּ נָא כִּבְנֵי הָאוֹר.”

מתי ה 14:        “אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם. עִיר שׁוֹכֶנֶת עַל הַר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִסָּתֵר.”

מתי ה 16:        “יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.”

“יִהְיוּ מָתְנֵיכֶם חֲגוּרִים וּמְנוֹרוֹתֵיכֶם דּוֹלְקוֹת.” — תהיו מוכנים לחזרתו של המלך. תחיו כך שתוכלו לפגוש את ישוע בכל רגע.

  1. עבדים עירניים (38-36 )

36 “וְאַתֶּם הֱיוּ דּוֹמִים לַאֲנָשִׁים הַמְחַכִּים לַאֲדוֹנָם בְּצִפִּיָּה לְבוֹאוֹ מִן הַחֲתֻנָּה, בְּאֹפֶן שֶׁבְּבוֹאוֹ וּבְדָפְקוֹ יִפְתְּחוּ לוֹ מִיָּד. 37 אַשְׁרֵי אוֹתָם הָעֲבָדִים אֲשֶׁר הָאָדוֹן בְּבוֹאוֹ יִמְצָאֵם עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הוּא יֶאֱזֹר אֶת מָתְנָיו, יוֹשִׁיבֵם, וְיִגַּשׁ לְשָׁרֵת אוֹתָם. 38 וְאִם יָבוֹא בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁנִיָּה אוֹ בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית וְיִמְצָאֵם כָּךְ, אַשְׁרֵי הָעֲבָדִים הָהֵם.”

ישוע מוסיף עוד דימויים שאִתם יכלו כל שומעיו להזדהות:

א.        האדון שאמור לחזור מחתונה.  — חתונה בימים ההם לא היתה עניין של כמה שעות. לא נשלחו הזמנות עם לוח זמנים: “בשעה 19:00 קבלת פנים; בשעה 20:30 חופה; בשעה 21:00 אוכל; משעה 22:00 ריקודים; סיום משוער בחצות.”

חתונה אצל משפחה עמידה יכלה להארך עד שבוע ימים. לכן אין שום דרך לדעת מראש מתי יחזור אותו אדון — בדיוק כמו שאמר ישוע על חזרתו, “אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ” (מתי כד 36).

ב.        עבדיו של האדון במשל קיבלו הוראה להמתין “בְּאֹפֶן שֶׁבְּבוֹאוֹ וּבְדָפְקוֹ יִפְתְּחוּ לוֹ מִיָּד.” — למה זה חשוב? מה היה כרוך בזה?

לעבדים נאמר:

  • “יִהְיוּ מָתְנֵיכֶם חֲגוּרִים.” — אל תתירו את החגורה. אל תשכבו לישון ליד התנור החם במטבח, כשאתם עטופים במעיל הארוך שלכם. כשאני עגיע, אני לא רוצה לדפוק חצי שעה על השער, עד שאתם מתעוררים ומתלבשים.
  • “יִהְיוּ … מְנוֹרוֹתֵיכֶם דּוֹלְקוֹת.” — אל תכבו את מנורות השמן והנרות שמאירים את הבית ואת החצר, כך שיהיה חושך מוחלט. כשאני עגיע, אני לא רוצה לחכות עד שאתם מוציאים גחלים מהתנור, ורק אחרי 10 דקות של ניסיונות ונשיפות תצליחו להדליק בהם פתיל של מנורת שמן.
  • “כשאני אבוא ואדפוק על השער שפונה לרחוב, דאגו שתוכלו לפתוח לי ‘מִיָּד’.” — אני לא רוצה לחכות עד שאתם מסירים את בריחי העץ והברזל הכבדים מהשער ומדלת הבית. הרי אם אתם ערים והאור דולק, אין צורך לנעול את הבית כמו מבצר. אף גנב לא יתקרב.

ג.         “וְאִם יָבוֹא בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁנִיָּה אוֹ בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית וְיִמְצָאֵם כָּךְ, אַשְׁרֵי הָעֲבָדִים הָהֵם.” — להתמיד בשמירה עירנית גם בשעות הקטנות של הלילה, זה קשה (האשמורת השנייה והשלישית, דהיינו 21:00 עד 3:00). העייפות גוברת וכל עפעף כאילו עשוי עופרת.

אפילו אם תשתדלו להישאר ערים, הפיתוי להרדם יגדל עם כל דקת המתנה שעוברת.

ברור מהו הנמשל. ישוע הרי אומר: “אַתֶּם — הֱיוּ דּוֹמִים לַאֲנָשִׁים הַמְחַכִּים לַאֲדוֹנָם.” — “העבדים שבמשל — זה אתם!אנחנו!

עלינו להיות מוכנים בכל רגע לחזרתו של האדון ישוע. איננו יודעים מתי יבוא לקחת אותנו בהילקחות. זה יכול להיות בעוד דקה או בעוד 40 שנה (מתי כד 36).

עד כה כל הדימויים נלקחו מחיי היומיום הידועים והמקובלים אצל שומעיו של ישוע —
• חגירת המותניים,
• שמירה על אור דולק,
• עירנות העבדים לקראת בואו של האדון,
• יצירת התנאים כדי לקבל אותו לשביעות רצונו.

לעומת זאת, בפסוק 37 ישוע מתאר מצב שסותר את כל המקובלוֹת:

37 “אַשְׁרֵי אוֹתָם הָעֲבָדִים אֲשֶׁר הָאָדוֹן בְּבוֹאוֹ יִמְצָאֵם עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הוּא יֶאֱזֹר אֶת מָתְנָיו, יוֹשִׁיבֵם, וְיִגַּשׁ לְשָׁרֵת אוֹתָם.”

?         אדון שמשרת את עבדיו — מי שמע על דבר כזה?

הנמשל הוא כמובן האדון ישוע עצמו. הרי “בֶּן־הָאָדָם לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים” (מתי כ 28).

את זאת הוא הדגים גם לפני הסעודה האחרונה, כאשר לקח תפקיד של עבד ממש ורחץ את רגלי תלמידיו (יוחנן יג 3-5).

אם אנחנו נשאר נאמנים ונציית לו עד הסוף — נָסוב על שולחנו ב”מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה”  (לוקס יג 29; התג’ יט 9), ונזכה למלוא ברכתו במלכות השמיים.

הלאה לדימוי הרביעי:

  1. גנבים (39 )

“זֹאת דְּעוּ: אִלּוּ יָדַע בַּעַל הַבַּיִת בְּאֵיזוֹ שָׁעָה יָבוֹא הַגַּנָּב, לֹא הָיָה מַנִּיחַ לַחֲדֹר אֶל בֵּיתוֹ.”

המשל ברור. כולם יודעים איך פועלים גנבים — שהם לא נותנים התרעה לפני פריצה.

?         אם כך, מה ישוע רוצה ללמד כאן?

הוא מדגיש את אלמנט ההפתעה שבחזרתו. ההילקחות תתרחש פתאום, כשאף אחד לא יצפה לה.

לכן הוא גם אומר במקום אחר: “אִם לֹא תִּשְׁקֹד אָבוֹא כְּגַנָּב” (התג’ ג 3). — עלינו “לשקוד”, להמשיך לציית לדבר אלוהים, גם אם הציות הזה לא מקובל על הסביבה.

שאול השליח מעודד: “אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב” (תסל”א ה 4). במילים אחרות: קיבלנו את כל הכלים הדרושים לנו על־מנת להיות מוכנים בכל רגע.

סיכום ביניים עם פירוש (40 )

“גַּם אַתֶּם הֱיוּ מוּכָנִים, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם.”

במשפט קצר ישוע מסכם ומפרש את כל הדימויים הנ”ל,

  • חגירת המותניים,
    • שמירה על אור דולק,
    • העבדים שמצפים לאדונם בעירנות,
    • הצורך להיערך לאפשרות של פריצת גנבים שתמיד באים בהפתעה:

“אני אחזור. זה בטוח. אך אני גם מבטיח שזה יקרה במפתיע. לכן, היו מוכנים תמיד!

חומר למחשבה

בעוד דקה, שעה, יומיים או שנתיים האדון ישוע יחזור ויקח את מי ששייך לו. מי שלא שייך לו, ישאר בעולם ויכנס לתקופת הצרה — 7 שנים של תופת, סבל והרג.

ישוע מזהיר אותנו להיות מוכנים ומדגיש שאנחנו לא יכולים לדעת מתי זה יקרה.

?         עכשיו נשאלת השאלה: “מה זה אומר בפועל, להיות מוכנים לחזרתו של ישוע?” — להיערכות הזו דרושים שני מרכיבים:

א.        ישועה

המרכיב הזה הוא פעולה חד־פעמית (רומ’ י 10-9). האם חזרתי בתשובה וקיבלתי את ישוע כאדון ומושיע? האם אני שייך לו? — אם לא, יש שתי אופציות רעות מאוד שעומדות לפניי:

  1. או שאחווה את הצרה הגדולה ואחיה בתקופת הסבל הנוראית ביותר בהיסטוריה (דניאל יב 1);
  2. או שאמות עוד לפני כן, ללא סליחת חטאים וללא מושיע.

שתי האפשרויות מובילות לאותה תחנה סופית: נצח באגם האש (התג’ כ 15).

ב.        התקדשות

המרכיב הזה הוא תהליך של גדילה והתבגרות רוחנית שיימשך כל עוד אני חי (רומ’ ח 29, יג 14; אפס’ ב 10).

בתור אדם נושע, האם אני חי בקדושה, בציות לדבר אלוהים ובאהבה? האם אני מכבד את אלוהים במחשבות, בדיבור, בלבוש, במעשים, בזמני וברכושי (כיפא”ב ג 14)? אף אחד לא היה רוצה להתעסק בחטא ולהיתפס על־ידי אבא בשעת מעשה. זו תחושת בושה נוראית.

אם כן, להיות מוכן! להיות נושע ולהיות נאמן בתהליך ההתקדשות.

שאלה לבירור (41 )

שָׁאַל כֵּיפָא: “אֲדוֹנֵנוּ, הֲרַק לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה אוֹ לַכֹּל?”

שמעון כיפא רוצה להיות בטוח: האם המשל עם ארבעה דימוייו מיועד לתלמידים בלבד או לכל השומעים? האם על כולם להיות עירניים ומוכנים לשובו של המשיח, או רק על המאמינים?

?         האם זה בכלל אפשרי — לא להיות תלמיד של ישוע ובכל זאת להיות מוכן לשובו?

ישוע לא עונה בצורה ישירה, אך תיכף נבין כי דבריו מכוונים אל כל השומעים.

!          שימו לב להרגל של האדון ישוע שלא לתת תשובה של “שחור/לבן” לשאלות מסויימות, אלא להשיב בשאלה או במשל. הוא תמיד רוצה לגרום לבני שיחו לחשוב — להגיע למסקנה הנכונה בעצמם.

המשל הבא מתאר…

  1. עבד אחראי (44-42 )

42 הֵשִׁיב הָאָדוֹן: “מִי הוּא אֵפוֹא הַסּוֹכֵן הַנֶּאֱמָן וְהַנָּבוֹן אֲשֶׁר הָאָדוֹן יַפְקִידֵהוּ עַל מְשָׁרְתָיו לָתֵת לָהֶם אֶת אֲרוּחָתָם בַּזְּמַן? 43 אַשְׁרֵי הָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר אֲדוֹנָיו יָבוֹא וְיִמְצָאֵהוּ עוֹשֶׂה כֵּן. 44 אֱמֶת אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, עַל כָּל נְכָסָיו יַפְקִיד אוֹתוֹ.”

ישוע מתאר עבד בעל רמה גבוהה יותר מעבד פשוט (“סוֹכֵן” / מנהל־משק), אשר צוּוָה על־ידי אדונו לדאוג לצורכיהם של כל המשרתים בביתו, ו”בַּזְּמַן”. אם האדון יחזור ויראה כי העבד אכן מילא את תפקידו כראוי — הוא יברך אותו ויפקיד אותו להיות אחראי על “כָּל נְכָסָיו”.

העבד (הסוכן) הנאמן במשל זה, הוא האדם המאמין — התלמיד שאכן דואג לציית לאדון ישוע עד שיבוא. כמובטח בפסוק 44, אותו מאמין יזכה לברכה מאלוהים בחיי הנצח (טימ”ב ב 12).

“הָאָדוֹן יַפְקִידֵהוּ עַל מְשָׁרְתָיו לָתֵת לָהֶם אֶת אֲרוּחָתָם בַּזְּמַן.” — משמע: לא קיים מאמין שפטור מאחריות כלפי הסובבים אותו:

  • אם קיבלת מתנות רוחניות (ואין מאמין בישוע שלא קיבל), אחריותך להשתמש בהן לבניית הקהילה ולשירות למען האחים (קור”א יד 12; רומ’ יב 13-6; אפס’ ד 13-11);
  • אם אתה מאמין בעל משפחה, הרי אחריותך היא “לָתֵת לָהֶם אֶת אֲרוּחָתָם בַּזְּמַן” תרתי משמע — הן במובן של הבאת פרנסה, והן במובן של אספקת “מזון רוחני” — לימוד דבר אלוהים וניהול הבית לפי עקרונות כתובי־הקודש (אפס’ ו 4; טימ”א ה 8);
  • אם ניתן לך תפקיד של הנהגה בקהילה — החל ממדריך נוער ומורה לכיתת ילדים בשבת, ועד רועה־קהילה, שַׁמָּשׁ או זקן־קהילה — כמה גדולה אחריותך “לָתֵת לָהֶם אֶת אֲרוּחָתָם [את דבר האלוהים] בַּזְּמַן”, במינון הנכון, נקי מתוספות מזיקות ומבלי להתעייף גם אם לא נראה פרי לעבודתך במשך תקופות ארוכות (רומ’ יב 8; טימ”ב ב 15; יעקב ג 1);
  • ואם אתה רואה את עצמך כ”מאמין מן השורה” — עדיין מתפלל כדי לגלות מהן המתנות הרוחניות שלך, עדיין לא ממלא שום תפקיד בקהילה — דע לך שגם לך יש אחריות. הרי אתה חי בין בני אדם שאינם מכירים את המושיע, ואחריותו של כל אדם נושע היא להשמיע את הבשורה לסובבים אותו (טימ”ב ד 2; רומ’ א 16, י 14).

חשוב מאוד שנתנהג כמו “הַסּוֹכֵן הַנֶּאֱמָן וְהַנָּבוֹן.” — שימו לב לדגש על תבונה. להיות מוכן, זה חכם! לעומת זאת, חוסר אחריות ושאננות בהליכה שלנו אחרי ישוע הם טיפשות, כי הם גורמים לנו להיתפס לא מוכנום כשאדוננו יחזור במפתיע.

“אַשְׁרֵי הָעֶבֶד הַהוּא.” — בדוגמאות שהבאתי לעיל מצטיירת אפשרות הן של בינוניוּת באמונה והן של מצויינות. לזו האחרונה כדאי לשאוף. אינני חושב שאנחנו מכבדים את האדון על־ידי הסתפקות בציון “עובר” (לוקס יב 32-31; טימ”ב ב 12).

כעת ישוע מביא דוגמה שלילית. — אנחנו פוגשים [ משל מס’ 6 ]…

  1. עבד מושחת (46-45 )

45 “אַךְ הָעֶבֶד הַהוּא אִם יֹאמַר בְּלִבּוֹ, ‘מְאַחֵר אֲדוֹנִי לָבוֹא,’ וְיַתְחִיל לְהַכּוֹת אֶת הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר, 46 בּוֹא יָבוֹא הָאָדוֹן שֶׁל אוֹתוֹ עֶבֶד בְּיוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ מְצַפֶּה לוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וִישַׁסֵּף אוֹתוֹ וְיָשִׂים חֶלְקוֹ עִם הַבִּלְתִּי־מַאֲמִינִים.”

“הָעֶבֶד הַהוּא” מנצל לרעה את היעדרות אדונו. הוא אמנם זוכר את ההוראות שקיבל ויודע שבשלב מסויים אדונו יחזור, אך הוא מחליט לא לציית ועושה שימוש מושחת במעמדו הבכיר:

  • הוא אוכל, שותה ומשתכר — דהיינו, הוא מבזבז את כספי אדונו במסיבות במקום להיות עסוק בעבודה;
  • הוא מכה את חבריו העבדים — דהיינו הוא הופך לרודן שמעניש שלא בצדק, נהנה מתחושת עליונות ונותן דרוד לנטיותיו האכזריות (משלי ל 22-21);
  • הוא גם מכה את “הַשְּׁפָחוֹת” — נשים שנתונות לשליטתו — וכאן מצטרפת לאכזריוּת קונוטציה של ניצול מיני.

בקיצור, העבד מנצל את האחריות והשליטה שניתנו לו כדי ליהנות מהחטא — ולאורך כל הדרך הוא משלה את עצמו במחשבה: “מְאַחֵר אֲדוֹנִי לָבוֹא. יש לי זמן. יום, יומיים לפני חזרתו אתחיל לעבוד בהתאם להוראות. עד אז אין מעליי אף אחד שאתן לו דין וחשבון.”

נמשל “הָעֶבֶד הַהוּא” הוא האדם הבלתי־מאמין שחושב שיש לו “את כל הזמן שבעולם” לחיות בחטאו.

כשאתה משוחח אתו על אמונתך בישוע, הוא אומר: “כשאהיה זקן, אולי אתחיל להתעסק בדת, אתחיל לשמור, לעשות מצוות, אתחיל לקחת את יום כיפור יותר ברצינות, אבקש סליחה — בקיצור, אעשה את מה שצריך לעשות לפני שפוגשים את אלוהים. — אבל לא עכשיו! חבל להפסיד את כל מה שהעולם מציע. בינתיים אני לא מתחבר לאמונה שקוראת ‘חטא’ לכל מה שכיף בחיים.”

מחשבה זו כמובן מוטעית מיסודה מכיוון שאין אנו יודעים מתי ישוע יחזור, או מתי חיינו עלי אדמות יסתיימו בדרך אחרת. אם לא התמסרתי לישוע היום, אם לא קבלתי סליחת חטאים בשמו היום (מה”ש י 43; כב 16) — בעוד 10 דקות עלול להיות מאוחר מדי. “הִנֵּה עַתָּה עֵת רָצוֹן, הִנֵּה עַתָּה יוֹם יְשׁוּעָה” (קור”ב ו 2).

ברור שמשל העבד המושחת (פס’ 46-45) מתאר אדם שלא נושע. הגישה שאומרת: “מְאַחֵר אֲדוֹנִי לָבוֹא”, מוצגת גם על־ידי שמעון כיפא כְּזו של הבלתי־מאמינים. הוא מציג בפנינו “לֵצִים הַמִּתְהַלְכִים לְפִי מַאֲוַיֵּיהֶם הָאִישִׁיִּים וְיִתְלוֹצְצוּ לֵאמֹר: 4 ‘אֵיפֹה בּוֹאוֹ הַמֻּבְטָח? הֲרֵי מֵאָז שֶׁמֵּתוּ הָאָבוֹת הַכֹּל מַמְשִׁיךְ כְּמוֹ שֶׁהָיָה מֵרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה!'”

!          מי שלועג כך להבטחות אלוהים לא יכול להיות נושע (כיפא”ב ג 4-3).

כדי לא להשאיר ספק, ישוע מרחיב ומתאר אילו תוצאות יהיו לגישתו של העבד המושחת:
46 “בּוֹא יָבוֹא הָאָדוֹן שֶׁל אוֹתוֹ עֶבֶד בְּיוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ מְצַפֶּה לוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וִישַׁסֵּף אוֹתוֹ וְיָשִׂים חֶלְקוֹ עִם הַבִּלְתִּי־מַאֲמִינִים.”

?         מה זה (או איפה זה), “חֶלְקוֹ עִם הַבִּלְתִּי־מַאֲמִינִים”? —
בגיהינום (התג’ כ 15; מתי כד 51)!

התברר, אם כן, שבמכלול המשלים מצטיירת תמונה של כל סוגי בני האדם:

  • העבד האחראי (פס’ 42) הוא המאמין הנושע;
  • העבד המושחת (פס’ 45) הוא הבלתי־מאמין בישוע — וכאן כלול מי שמתואר כאדם “צבוּע” בקטע המקביל במתי כד 51 — כמאמין מזוייף שאמנם מתחבר במסגרת הקהילה אך אינו באמת חלק ממנה
    (יוח”א ב 19).

זוהי התשובה לשאלת הבירור של כיפא בפסוק 41.

לסיום, ישוע מוסיף הבחנה בין שני סוגים של עבדים בלתי נאמנים. ההבחנה נועדה להראות שאכן יהיו הבדלים במשפט אלוהים ובמתן עונשו על הבלתי־מאמינים (מעין דרגות של ענישה):

  1. עבד שיודע את רצון אדונו (47 )

“וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדוֹנָיו וְלֹא הֵכִין וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ — יֻכֶּה מַכּוֹת רַבּוֹת.”

“הָעֶבֶד … אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדוֹנָיו”   =   “מִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ הַרְבֵּה” (פס’ 48ב).

עבד שידע את רצון אדונו — עבד שהופקדה בידו אחריות על נכסי אדונו ועל חבריו העבדים — יקבל עונש חמור יותר בהתאם לרמת המידע שהוענקה לו.

שים לב שהעבד כאן — בניגוד לחברו הבכיר בפס’ 45 — אינו עושה שימוש לרעה במעמדו. הוא פשוט מתרשל בעבודתו, אף כי ידע מה עליו לעשות.

הנמשל הם אנשים שנחשפו לאמת מדבר ה’ ושראו את אלוהים פועל.

▪          יש שנולדו להורים מאמינים ושלמדו בבית על־אודות מתנת החסד של אלוהים — על כפרת החטאים שבקורבנו של ישוע.

▪          יש שהיו חשופים במשך שנים רבות ללימוד מעמיק של דבר ה’ במסגרת הקהילה, בקייטנות משיחיות ובכנסים.

להם “נִּתַּן … הַרְבֵּה”, והם בכל זאת אמרו: “לא רוצה! אני בחיים לא אהיה מאמין כמוכם.”

לעומתם ישנו (דימוי מס’ 8)…

  1. עבד שאינו יודע את רצון אדונו (48 א)

“אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא יָדַע וְעָשָׂה דְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב עֲלֵיהֶם מַכּוֹת, יֻכֶּה מְעַט.”

הָעֶבֶד … שֶׁלֹּא יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדוֹנָיו   =   מִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ מְעַט

?         איך יתכן כי עבד שלא יודע מהו רצון אדונו יבצע מעשים “שֶׁהוּא חַיָּב עֲלֵיהֶם מַכּוֹת”? — הרי תמיד חשבנו כי “בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה” (רומ’ ד 15).

!          זה אכן יתכן, מפני שלא קיים מצב של “אֵין תּוֹרָה”. בכל השפות ובכל התרבויות תמצא אמירות כגון “אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש.” הרי כל אדם נברא עם מצפון — עם יכולת הבחנה בסיסית וטבעית בין טוב לרע.

שאול השליח מבטא את האמת הזאת כך:

רומ’ ב 16-14:   “גּוֹיִם שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה וְהֵם מְקַיְּמִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה כְּדָבָר מוּבָן מֵאֵלָיו, הֵם תּוֹרָה לְעַצְמָם אַף שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה. הֵם מַרְאִים שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם…”

רומ’ א 21-18:   “מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים גִּלָּה לָהֶם…לָכֵן אֵין לָהֶם בַּמֶּה לְהִצְטַדֵּק.”

▪  עצם היותנו ברואים בצלם אלוהים,
▪  יחד עם החשיפה לבריאה (מה שנקרא בשפת התיאולוגים “התגלות כללית”),

…הופכים אותנו לאחראים לפני הבורא — גם אם לא גדלנו במשפחה מאמינה או במסגרת משיחית בהן נחשפנו לאמת האלוהים הכתובה (למה שנקרא “התגלות מיוחדת”).

בקיצור: במשפט האחרון לא יעמוד אדם בוגר, בעל יכולת שכלית בריאה, שאלוהים יפטור אותו מכל אחריות על מעשיו כי “לא ידע”. — ידע מעט — “יֻכֶּה מְעַט”, אבל צדק אלוהים יעשה.

בחלקו השני של פסוק 48 ישוע פונה לכולם — מאמינים ובלתי־מאמינים:

48ב                          “כָּל מִי שֶׁנִּתַּן לוֹ הַרְבֵּה, יִדָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה; וּמִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ הַרְבֵּה, יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר.”

  • הנמשל עבור המאמינים הוא המעמד מול כס המשפט של המשיח (קור”ב ה 10);
  • הנמשל עבור כל שאר האנשים הוא “משפט הכיסא הלבן הגדול” (התג’ כ 15-11).

אין אדם שלא יתן דין וחשבון על מעשיו לפני בוראו.

סיכום

■         אף אחד לא חייב להִשאר במעמד “עבד רע” שמסרב לעשות את רצון אדונו וצפוי לעונש.

  • אם אתה מאמין כי ישוע המשיח לקח על עצמו את העונש שהיה מגיע לך,
  • אם אתה מאמין שישוע סבל את מה שלפי הצדק אתה היית צריך לסבול,
  • אם אתה מאמין שישוע המשיח היה הכפרה חסרת־האשמה שמתה
    במקומך, האשֶם;

…אזי אתה נושע. כעת אתה “עבד” שיכול לצפות לשובו של האדון בלי פחד.

■         אבל אתה בוודאי לא רק רוצה לחכות לו בלי פחד — אתה גם רוצה שישמח עליך כשיבוא. וכאן מצטרף לצעד הישוע תהליך ההתקדשות — ההתמדה בתהליך ההתקדשות.

הבה נבחן את חיינו כעבדי המשיח:

  • האם אנחנו נאמנים לו לאור הכתוב בדברו?
  • האם אנחנו משתמשים בֶּאחריות בכל מה שהוא הפקיד בידינו? —
    בכשרונות, במתנות, בבריאות, בכסף, בזמן, ברכוש? — הרי הכל ממנו והכל שלו!
  • האם כולנו נשְמע אותו אומר בבוא היום (מתי כה 21): “יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ” ?