מתנות רוח הקודש

פרק ו

הסדר הנכון

  1. תנאי השימוש במתנות הרוח(הראשונה לקורינתים יד 40-26)

 

עד כה למדנו:

אאף־על־פי שכל המאמינים נטבלו ברוח הקודש, לא לכולם נתן אלוהים את מתנת הלשונות (הראשונה לקורינתים יב).

בכל המתנות הרוחניות נועדו לבנות את גוף המשיח — הקהילה. כל שימוש במתנות הרוח שאינו לטובת כלל הגוף, הנו שימוש פסול ואינו בהתאם להדרכת אלוהים.

גמתנת הלשונות: אות לחסרי האמונה …

  1. אות המזהה את המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;
  2. אות אזהרה למען יחזרו בתשובה ויינצלו מעונש קרב ובא. (ישעיהו כח 13-7; מעשי השליחים ב; הראשונה לקורינתים יד 22)

דמתנת הנבואה נועדה להתבטא בחברת מאמינים מכיוון שכל ייעודה הוא להציג את דבר אלוהים ולעודד את המאמינים לציית (הראשונה לקורינתים יד 22).

 

מפסוק 26 ואילך שאול מלמד את הסדר הנכון של השימוש במתנות הלשונות והנבואה במסגרת אסיפת הקהילה.

בכל שימוש הסוטה מההגדרות שהשליח נותן, יש לראות יזמה של אדם הפועל על דעת עצמו ולא בהדרכת אלוהים.

הראשונה לקורינתים יד 40-26:

26 וּבְכֵן מַה תַּעֲשׂוּ, אַחַי? כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נִקְהָלִים יַחְדָּיו, לְאֶחָד יֵשׁ מִזְמוֹר, לְאַחֵר יֵשׁ דְּבַר־הוֹרָאָה, לָזֶה הִתְגַּלּוּת, לָזֶה לָשׁוֹן וְלָזֶה פֵּרוּשׁ; יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ. 27 אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן, יְדַבְּרוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה, לֹא יוֹתֵר; זֶה אַחַר זֶה יְדַבְּרוּ וְאֶחָד יְפָרֵשׁ. 28 אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים. 29 אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם. 30 אִם יִגָּלֶה דָּבָר לְאַחַד הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יַחֲרִישׁ הָרִאשׁוֹן, 31 כִּי כֻּלְּכֶם יְכוֹלִים לְהִתְנַבֵּא זֶה אַחַר זֶה בְּאֹפֶן שֶׁהַכֹּל יִלְמְדוּ וְהַכֹּל יִתְעוֹדְדוּ. 32 וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים, 33 שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם. כַּנָּהוּג בְּכָל קְהִלּוֹת הַקְּדוֹשִׁים, 34 הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר, אֶלָּא תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת, כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת. 35 וְאִם רְצוֹנָן לִלְמוֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת, כִּי לֹא יָאֶה שֶׁאִשָּׁה תְּדַבֵּר בַּקְּהִלָּה.

36 הַאִם מִכֶּם יָצָא דְּבַר אֱלֹהִים? וְכִי רַק אֲלֵיכֶם הִגִּיעַ? 37 כָּל הַחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבִיא אוֹ אִישׁ רוּחָנִי, שֶׁיַּכִּיר כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם מִצְווֹת הָאָדוֹן הֵם. 38 וְאִם מִישֶׁהוּ אֵינוֹ מַכִּיר, לֹא יֻכַּר בּוֹ. 39 וּבְכֵן, אַחַי, הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִתְנַבֵּא וְאַל תִּמְנְעוּ דִּבּוּר בִּלְשׁוֹנוֹת, 40 אֲבָל יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.

בפסוקים אלו שאול מגדיר את התנאים שבהם מתנות הלשונות והנבואות צריכות להתבטא. והנה, בפסוק הפתיח (26) ובפסוק הנעילה (40) שאול כותב שני כללים חשובים:

  • “יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ…”

 

  • “יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.”

המשפטים הללו נועדו להזכיר למאמינים שבקורינתוס את מה שמאוד חסר להם: אהבה.

לעתים איננו יודעים בדיוק אם תופעה מסוימת מקורה אכן מאלוהים. לכן, אם חוסר סדר ואי הבנה מאפיינים את התופעה, הרי זו הוכחה שהאות איננו מאלוהים.

זיכרו את שני התנאים הכלליים! הם נועדו לעודד שימוש נכון, אך גם לעזור לנו לזהות את אלו הפועלים מתוך מניעים אישיים שאינם מאלוהים.

בפסוק 27 שאול מוסיף תנאים ספציפיים יותר:

אם מדברים בלשון

  • שניים או שלושה ידברו, לא יותר;

 

  • לא כולם ביחד, אלא בזה אחר זה.

ברור מעל לכל ספק שדבר אלוהים אינו מתיר לקהל שלם לדבר בלשונות בו־זמנית.

שמעתי מאמינים אומרים: “כולנו מדברים בלשונות ביחד, אך הכל בכפוף לסמכותו של רועה הקהילה, ולכן זה בסדר!”

ובכן, מכיוון שרועי הקהילות כפופים לדבר אלוהים, לא ניתנה להם סמכות “להכשיר” פעולה הסותרת את הכתוב.

מתוך דברי שאול השליח ניתן גם להסיק שדיבור בלשונות לא היה חובה בכל אסיפה. הוא אומר: “אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן …” — כלומר, לא בהכרח דיברו בלשונות בכל פעם שהקהילה התאספה.

 

חובה לפרש

שאול טרם סיים עם הצבת התנאים. הוא מסיים את פסוק 27 באמרו:

  • “… וְאֶחָד יְפָרֵשׁ.”

מכיוון שלשונות הן שפות קיימות, אך כאלו שהדובר לא למד, הרי שהמפרש הנו אדם המוכר בקהילה כדובר מספר שפות.

לכן שאול יכול לקבוע תנאי נוסף בפסוק 28:

  • “… אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים.”

הפסוק שלפנינו מתיר לדבר בלשונות רק כאשר יודעים בוודאות כי בקהל נוכח אדם מאמין המדבר בשפתו של הבלתי מאמין הנוכח בקהילה (שהרי אם לא נוכחים בלתי מאמינים, אין כל סיבה להשתמש במתנת הלשונות).

לדוגמה: אם בקהילה נמצא אדם סיני שאינו מאמין, הרי שמתנת הלשונות תתבטא בשפה הסינית. כמו כן חייב להיות נוכח אדם מאמין הדובר סינית, כדי שיוכל לתרגם לחברי הקהילה. — בעלי המתנות אמורים להיות ידועים בקהילותיהם.

ומה קורה אם לא נמצא במקום מפרש?

שאול עונה בפסוק 28:

  • “… יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים.”

מכיוון שכבר למדנו כי אמירת דברים בלתי מובנים בקול רם רק מביאה עִמה מבוכה ונזק, הרי שבמידה ואין מפרש, על אותם בעלי מתנת הלשונות להחריש.

 

למה הכוונה במילה “להחריש”?

לומר את דבריהם בלבם לאלוהים, ללא שימוש בשפתיים או במיתרי הקול.

 

דוגמה מהחיים

לא מזמן השתתפתי בכנס שבו הדובר לימד מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים פרקים יב, יד.

הוא פסח על הפסוקים המציינים את ההגבלות והתנאים לשימוש במתנת הלשונות.

לפני סיום הכנס, הדובר הבטיח לכל הנוכחים כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, יקבלו את “מתנות הרוח”; ואם מישהו לא ידבר בלשונות עד תום האסיפה הריהו חוטא המסרב להיכנע לרצון אלוהים. — כך הוא לימד!

הדובר ביקש מכל הנוכחים לדבר במהירות רבה, בהבטיחו שאז “רוח הקודש ישלוט על לשונם ויתחילו לדבר בלשונות”.

הקהל עמד על רגליו והחל למלמל ולגלגל את לשונו במהירות. רובם המשיכו למלמל, ואחרים החלו לבטא הברות חסרות תוכן שאינן שפות כלשהן. — כל האירוע היה מביך ביותר ונעשה בניגוד מוחלט לכתוב בדבר אלוהים.

בחוגים משיחיים רבים, הדיבור בלשונות נחשב כהוכחה כי הדובר אכן  נושע וכי חייו מונחים על־ידי רוח אלוהים. לטענתם, מי שלא מדבר בלשונות ואינו יכול להעיד על התנסות אישית בחוויה זו, הנו חסר בגרות רוחנית במקרה הטוב, וחסר ישועה במקרה הגרוע!

כמה עצוב לראות אנשים כה רבים הולכים שולל אחר נטיות לבם! חוויותיהם הרגשיות הופכות לקנה מידה הקובע מהי בגרות רוחנית — של עצמם ושל אחרים. כל זה נעשה תוך התעלמות גסה מהכתוב בבירור בדבר אלוהים וגורם נזק רב.

 

סדר גם בנבואה

בפסוק 29 שאול מתייחס לבעלי מתנת הנבואה:

אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם.

יש לזכור שבעת כתיבת שורות אלו על־ידי שאול השליח עדיין לא נחתם ספר הברית החדשה, ונבואות יכלו להינתן ולהיחשב כחלק אינטגרלי של דבר אלוהים. לכן, הוא הנחה את המאמינים לבדוק אם דברי הנביא תואמים לדבר אלוהים ואינם נוגדים דבר או פרט כלשהו שאמר ה’ (ראה ספר דברים יח 22-20, יג 6-2: הנחיות לבחינת נביא אמת או שקר).

זה היה נכון בתקופת המקרא, אבל…

איך עלינו להתייחס למשפט הזה היום?

על הקהילה מוטלת האחריות לבחון את כל מה שמלמדים בה. כאשר רועה הקהילה מלמד, הוא עלול לטעות. לכן, טוב תעשה כל קהילה אם תבחן ותבדוק את דברי הרועה לאור הכתוב בדבר אלוהים (הראשונה ליוחנן ד 1; מעשי השליחים יז 11).

ישנן קהילות הטוענות כי בקרבן נמצאים נביאים. אם כך, האם הן בוחנות את “הנבואות” על־פי המבחנים שאלוהים ציין?

במידה ואדם בקהילה טוען שקיבל נבואה מאלוהים, על הקהילה לבצע את הפעולות הבאות:
טופס מעקב (דברים יח 22-20, יג 6-2)

  1. לרשום במדויק את כל פרטי “הנבואה”.
  2. לבחון אם הנתונים אינם סותרים או נוגדים מילה, משפט או עיקרון כלשהם בדבר אלוהים.
  3. לוודא את התגשמות “הנבואה” במאה אחוזים.
  4. במידה ו”הנבואה” לא התגשמה במאה אחוזים, על הקהילה להכריז על אותו אדם כנביא שקר ולהזהיר את כלל גוף המשיח מפניו (בעת הקדומה אדם כזה היה נסקל).

 

אינני מאמין שקיימים נביאים כמו ישעיהו, ירמיהו, דניאל וכו’ לאחר שדבר אלוהים הושלם, אך הבה לא נפעל לפי דעות אישיות! הבדיקה לפי הנחיות כתבי הקודש תוכיח את הדובר בשם עצמו כשקרן באופן פומבי. בדרך זו, ייתכן כי האיש יחזור בתשובה או שהקהילה תרחיק אותו מקרבה.

כמו דוברי הלשונות, כך גם הנביאים נדרשו לדבר בזה אחר זה בסדר מופתי. גם במקרה שלהם, השימוש במתנה הוגבל לשניים או שלושה מתנבאים במעמד אחד. — מדוע?

  • כי כך אומרים כתבי הקודש, מבלי לפרט סיבות;

 

  • כך אלוהים מיוצג בכבוד;

 

  • כך המתנה בונה את הקהילה.

 

פסוקים 33-32:

למה הכוונה במילים, “… וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים”?

תכופות נשמעת הטענה, “זה חזק ממני, זה משתלט עליי ואיני מסוגל לשתוק!” — האומר זאת מצדיק את התפרצותו בדיבור (או פעולה אחרת שלכאורה נכפית עליו) בעת שאחר דיבר, בטענה כי לא יכול היה לשלוט על עצמו. הדחף להתבטא היה חזק ממנו, ולטענתו היה זה בעצם רוח הקודש שדחף אותו לכך.

רבותיי, דברי שאול מאוד ברורים:

גם כאשר רוח אלוהים שורה עליך, פתיחת הפה ברגע הנכון נתונה בשליטתך (פסוק 32).

מה הבסיס לקביעה זו?

  • דבר אלוהים מלמד כי ריסון עצמי הוא חלק מפרי הרוח (גלטים ה 23-22).

 

  • מהומה היא מן השטן (יעקב ג 18-13).

הראשונה לקורינתים יד 33:

“אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם.”

… ואת משרתיו ניתן לזהות בדבקותם בדברו.
הסדר הנכון

  1. נשים וגברים בקהילה
    הראשונה לקורינתים יד 35-34:

34 הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר, אֶלָּא תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת, כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת. 35 וְאִם רְצוֹנָן לִלְמוֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת, כִּי לֹא יָאֶה שֶׁאִשָּׁה תְּדַבֵּר בַּקְּהִלָּה.

שאול מתייחס כאן …

אלהתנהגות הנשים בכל הנוגע למשפטים האחרונים שאמר (כלומר, בחינת הדברים שנאמרו מפי העושים שימוש במתנות הנבואה והלשונות).

בלהתנהגות הנשים באסיפות הקהילה בכלל.

בפרק יא השליח כבר דן בסמכויות הוראה ומרות בקהילה. מכיוון שאין סתירה בין הפרקים, ראוי שנבחן את דברי שאול בפרק יד לאור הנאמר גם בפרק יא.

  • נשים יכולות להתפלל וללמד (יא 5) אך עליהן להיות תחת מרות בעליהן ו/או זקני הקהילה;

 

  • במסגרת שירותן לא תינתן להן מרות על גברים.

כך נאמר באיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 12-11:

11 הָאִשָּׁה תִּלְמַד בְּדוּמִיָּה, בְּהַכְנָעָה שְׁלֵמָה. 12 אֵינֶנִּי מַרְשֶׁה לָאִשָּׁה לְלַמֵּד, אַף לֹא לְהִשְׂתָּרֵר עַל הָאִישׁ, אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר בְּדוּמִיָּה.

קביעה זו אינה נובעת מהמחשבה שלנשים אין יכולת אינטלקטואלית ללמד, אלא כדי שבדרך זו ייראה הסדר שקבע אלוהים והקהילה תתברך ותיבּנה.

סדר אלוהי זה נראה כבר בבראשית ג 16:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: “הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.”

… והוא מקבל הבהרה נוספת בטיטוס ב 5-4. כאן גם ניתן תפקיד חינוכי לנשים בוגרות במסגרת הקהילה:

… תְּחַנֵּכְנָה אֶת הַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת לֶאֱהֹב אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְיַלְדֵיהֶן, וְלִהְיוֹת צְנוּעוֹת, טְהוֹרוֹת, מַשְׁגִּיחוֹת עַל בֵּיתָן, טוֹבוֹת, נִשְׁמָעוֹת לְבַעֲלֵיהֶן; זֹאת לְמַעַן לֹא יְנֹאַץ דְּבַר הָאֱלֹהִים (ראה גם אפסים ה 33-21).

 

ישועה אחת — תפקידים שונים

אף־על־פי שנשים וגברים נושעים באופן זהה, הרי שלכל מין נתן אלוהים ייעוד שונה.

כפי שנשים לא נועדו להיות זקני קהילה ושמשים* (הראשונה לטימותיאוס ג; טיטוס א), כך אל לנו להתפלא כשהכתובים מציינים שוני בשימוש במתנה זו או אחרת על־ידי גברים או נשים. מתנת הלימוד, למשל, ניתנה הן לגברים והן לנשים. המתנה זהה לשני המינים, אך ביטויה שונה: על האישה נאסר ללמד גברים, אך לגבר מותר ללמד קהל מעורב.

* בשפת המקור ישנה רק מילה אחת (diakonos) המציינת באופן כללי נשים וגברים המשרתים את הקהילה (ראה רומים טז 1), והן את מי שממלא באופן ספציפי את תפקיד השמש. בשני המקרים בהם מלמדים הכתובים על בחירת מאמינים לתפקיד השמש מדובר על גברים בלבד (מעשי השליחים ו 6-3; הראשונה לטימותיאוס ג 12).

כאמור, השוני בין הגבר לאישה אינו נובע מאי־יכולתן האינטלקטואלית של הנשים, חס וחלילה! הרי גם לנשים יכולת מנהיגות המאפשרת להן לנהל עסק או למלא תפקיד ציבורי רם־מעלה. האיסור לשרת כזקן קהילה או שמש ולהשׂתרר על גברים במסגרת הקהילה נובע מן הכתוב בדבר אלוהים. ציות לדברו מתוך אהבה וכניעה ברצון יניבו ברכה למציית.

בעוד שכל איברי הקהילה, גברים ונשים כאחד, מצווים לשמוע ולבחון את מה שמלמדים לאור דבר אלוהים, הרי שהאחריות על טוהר הלימוד מוטלת על הנהגת הקהילה.

אם לאישה נשואה שאלות בנוגע לדבר אלוהים, עליה להפנותן ראשית לבעלה (פסוק 35). אם הבעל המאמין אינו יודע לענות, ראוי שילמד את הכתובים בעצמו או יפנה לעזרה להנהגת הקהילה. בתום תהליך הלימוד הוא יענה על שאלות אשתו.

בעלים, אנא למדו את דבר אלוהים והיו הסמכות הרוחנית בביתכם!

אם הבעל אינו מאמין, האישה יכולה לשאול גברים אחרים מבין המורים המלמדים בקהילה.

אישה רווקה תִפנה עם שאלותיה לאביה, אחיה, נשים בוגרות באמונה או אל זקני ושמשי הקהילה.

הנחיה זו של השליח אינה זרה לאוזן היהודית, והוא אומר: “… כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת” (ראה בראשית ג 16), הרי זהו הנוהג בבתי הכנסת מאז ומתמיד. כל ילד שגדל על ברכי התורה מבין ששאול מציג עיקרון בסיסי מדבר אלוהים.

 

ללכת עם הזמן — או עם דבר אלוהים?

הסיבה שכל ההוראות הקשורות להתנהגות האישה בקהילה נשמעות כה זרות למאמינים רבים — נובעת מתוך ריחוקם מעקרונות כתבי הקודש במשך דורות. רבים מאתנו נוהים אחר אופנת העולם הזה במקום להישאר נאמנים לדבר אלוהים, שלעולם לא ישתנה.

משלי ג 12-1 מראה את הדרך הנכונה:

1 בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ; 2 כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָך; 3 חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ; קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ, 4 וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. 5 בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. 6 בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. 7 אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע, 8 רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. 9 כַּבֵּד אֶת יְהוָה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ, 10 וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ. 11 מוּסַר יְהוָה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, 12 כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.

פעמים רבות שמעתי מאמינים אומרים: “הדברים ששאול מלמד נכונים לתקופה הקדומה, אך לא לתקופתנו המודרנית והמפותחת …”

אני מאמין שהעקרונות ששאול השליח מציג בפרקים אלו נכונים גם לימינו. זה רק עניין של זמן לפני שאנשים אלו יאמרו: “עשרת הדיברות גם הם אינם מתאימים עוד לעידן המודרני והנאור שלנו! הרי אם ניאוף אינו נחשב לעבירה על־פי החוק האזרחי במדינת ישראל, איזו זכות יש לנו להוקיע אותו כחטא במסגרת הקהילה?”

הסיבה להידרדרות החברתית והמוסרית (גם בתוך גוף המשיח) נובעת מעיוותים בלימוד דבר אלוהים וזניחת העקרונות הברורים והפשוטים הנלמדים מהכתובים. במקום להתאים את אורח חייהם לכתוב, אנשים מביאים עמם אל הקהילה את הרגליהם הפסולים אותם רכשו בעולם לפני שנושעו — ממש כפי שעשו הקורינתים.

 

מסקנה:

אם ניישם את רצון אלוהים כפי שהוא מתבטא בכתובים — הן בקהילה והן בחיי היומיום — נזכה לברכה רבה יותר בעמלנו.

 

דרושה:  מנהיגות אוהבת

גברים, שימו לב! הנחיה זו של שאול השליח נועדה לעורר אתכם!

אלוהים מצפה מהגברים להיות הסמכות הרוחנית בביתם. עליהם מוטלת האחריות ללמוד את דבר אלוהים ולפעול על־פיו.

כניעה איננה דבר פשוט! כל הווייתנו מתנגדת לה. והנה אלוהים מצווה על הנשים להיכנע לבעליהן. זה לא קל! לכן, עזרו להן למלא את רצון האלוהים (קולוסים ג 18; הראשונה לפטרוס ג 6-1).

אהבו אותן, שרתו אותן באהבה ובהערכה, היכנעו איש לרעהו! אם תעשו כך, תראו ברכה. אם תזלזלו באחריות שאלוהים נתן לכם כגברים, אלוהים לא יזכה לכבוד בתוצאה (אפסים ה; קולוסים ג 19).

בעל, אהוֹב וכבד את אשתך! זכור: אם לא תעשה זאת מכל לבבך כפי שאלוהים דורש, תפילותיך יעוכבו (הראשונה לפטרוס ג 7). במילים אחרות: סירבת להתייחס לאשתך באהבה ובכבוד — אלוהים מסרב לשמוע אותך!
הסדר הנכון

  1. סמכות ומרות
    לא לחינם שאול הקדיש חלק ניכר ממכתבו לנושא המרות, הסמכויות, וליחסים בין גברים ונשים במסגרת הקהילה.

רעיונות פמיניסטיים וסטיות אחרות החלו לחלחל לתוך הקהילה בקורינתוס, ועל מנת שלא תיראה כמקדש אלילים היה צורך דחוף להבהיר נושאים אלה.

נושא המרות הנו נושא רגיש ביותר. עלינו לזכור: כשיש אהבה, כבוד הדדי ויראת אלוהים בין בני הזוג, נושא המרות אינו מטרד אלא חלק מציות לרצון ה’ שנעשה באהבה (הראשונה לפטרוס ג 8-1; אפסים ה 33-21).

הראשונה לקורינתים יד 38-36:

36 הַאִם מִכֶּם יָצָא דְּבַר אֱלֹהִים? וְכִי רַק אֲלֵיכֶם הִגִּיעַ? 37 כָּל הַחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבִיא אוֹ אִישׁ רוּחָנִי, שֶׁיַּכִּיר כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם מִצְווֹת הָאָדוֹן הֵם. 38 וְאִם מִישֶׁהוּ אֵינוֹ מַכִּיר, לֹא יֻכַּר בּוֹ.

שאול מקדים לענות על התקפה צפויה. מאחר שאיגרתו נועדה בעיקר לתקן ולהעיר, משער השליח שהקורינתים יגיבו בתרעומת במקום בכניעה.

הוא כביכול עונה על טענות הנגד שבמחשבותיהם:

  • האם אתם באמת חושבים שסמכות דבר אלוהים נובעת מכם?

 

  • האם אתם המצאתם את התורה?

 

  • האם אתם חושבים שאלוהים מדבר רק דרככם?

 

  • אם יש ביניכם אדם מאמין כן, רוחני באמת, הוא יודע שכל מה שאמרתי תואם לדבר אלוהים; ואם מישהו מכם יסרב להיכנע לדבר אלוהים, לא נכיר בו.

 

במילים פשוטות: מכיוון שדברי שאול הנם דבר אלוהים, כדאי לציית!

בפסוקים 40-39 השליח חוזר על הנלמד בתמציתיות:

  • “הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִתְנַבֵּא” — כלומר, ללמד את דבר אלוהים הברור והבונה.

 

  • “וְאַל תִּמְנְעוּ דִּבּוּר בִּלְשׁוֹנוֹת”,

 

  • “אֲבָל יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.”

 

ומה הממצאים בנושא מתנת הלשונות?

להלן סיכום הכללים לדיבור בלשונות לאור הכתוב באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד:

  1. דיבור בלשונות הנו דיבור בשפה ארצית קיימת, אך הדובר מעולם לא למד אותה.
  2. בדיבור בלשונות נאמרים דברים על אודות אלוהים בשפה שהדובר אינו מבין.
  3. דיבור בלשונות נעשה בנוכחות ועבור חסרי אמונה בלבד.
  4. תכלית הדיבור בלשונות היא לציין את הדובר כנושא מסר אמת מאלוהים. כאשר זה נעשׂה, נדרש הבלתי מאמין להישמע לדבר אלוהים הנאמר בקהילה. מכיוון שאלוהים אינו מחולל אותות לחינם, התעלמות מהאות ומהמסר תוביל לעונש.
  5. הדיבור בלשונות יהיה בשפה של הבלתי מאמין הנוכח באותו מעמד.
  6. חייב להימצא מפרש — אדם מאמין הדובר את אותה השׂפה.
  7. שניים או שלושה ידברו בלשונות — בזה אחר זה ולא ביחד.
  8. השימוש במתנת הלשונות במסגרת הקהילה ייעשה על־ידי גברים בלבד.

 

… ועוד שלוש קביעות חשובות:

 

  1. מתנת הלשונות לא ניתנה לכל מאמין

הראשונה לקורינתים יב 11 , 30:

וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ … הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת?

 

  1. דבר אלוהים מלמד מה הם סימני ההיכר לישועה
  • פרי הרוח (גלטים ה 23-22);

 

  • אהבה לאלוהים (תהילים מב, עג 26-25; לוקס י 27; רומים ח 7);

 

  • חזרה בתשובה מהחטא (תהילים לב 5; משלי כח 13; מעשי השליחים ב 38-36; רומים ז 25-14, י 10-9; השנייה לקורינתים ז 10; הראשונה ליוחנן א 10-8);
  • ענווה כנה (במדבר יב 3; תהילים נא 19; מתי ה 12-1; יעקב ד 6, 16-9);

 

  • מתן כבוד לאלוהים כמטרה עליונה (תהילים קה 5-1 , קטו 1 ; ישעיהו מג 7, מח 11-10; ירמיהו ט 23-22; הראשונה לקורינתים י 31);

 

  • התמדה בתפילה (לוקס יח 1; אפסים ו 19-18; פיליפים ד 6; הראשונה לתסלוניקים ה 17; הראשונה לטימותיאוס ב 4-1; יעקב ה 18-16);

 

  • אהבה בלתי אנוכית (הראשונה ליוחנן ב 11-9, ג 14, ד 16-7);

 

  • היבדלות מן העולם והתחברות עם מאמינים בישוע (מעשי השליחים ב 42-38; הראשונה לקורינתים ב 12; יעקב ד 10-4; הראשונה ליוחנן ב 17-15, ה 5);
  • גדילה רוחנית (לוקס ח 15; יוחנן טו 6-1; אפסים ד 16-12);

 

  • ציות לדבר אלוהים (מתי ז 21; יוחנן טו 20-14; רומים טז 26; הראשונה לפטרוס א 2, 22; הראשונה ליוחנן ב 6-3);

 

  • רעב לדבר אלוהים (הראשונה לפטרוס ב 3-1);

 

  • שינוי בחיים — שינוי ניכר לעומת החיים לפני הישועה (השנייה לקורינתים ה 17).

אדם שחייו אינם מאופיינים במידה ניכרת על־ידי הנקודות הנ”ל אינו בהכרח נושע — גם אם הוא טוען שקיבל את מתנת הלשונות (העדר מוחלט של כל הנקודות מוכיח למעשה העדר ישועה).

 

  1. הרגש לא קובע

לעתים קרובות כאשר אני מלמד נושא זה, אני נתקל בשתי תגובות מידיות:

א“הרגשתי נפלא, ממש רוממות רוח, כאשר דיברתי בלשונות! ברגעים שכאלה אני מרגיש הרבה יותר קרוב לאלוהים …”

ב“בעקבות הדיבור בלשונות אנשים רבים באים לקהילותינו …”

אני מאמין בלב שלם שהרגשה נפלאה מתלווה לתופעה — ובכל זאת עלינו לזכור שרגשות לא קובעים מהי האמת האלוהית. לאמיתו של דבר, אלוהים מזהיר אותנו במפורש שלא לנטות אחר נטיית הלב, אלא רק אחר דברו (ירמיהו יז 9: “עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא; מִי יֵדָעֶנּוּ”).

רק דבר אלוהים קובע מהי אמת, לא רגשות ואף לא אנשים הקרובים לנו ביותר (משלי ג 12-1).

מידת הקִרבה שלנו לאלוהים נקבעת לפי הבנה נכונה של דברו הכתוב ולפי מידת ציותנו לו — לא לפי הרגשותינו.

 

האם יש מקום למתנת הלשונות היום?

האיגרת הראשונה לקורינתים מכילה מידע מועיל לאלה הרוצים תשובה:

הראשונה לקורינתים יג 10-8:

8 הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; 9 כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, 10 אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי.

מבלי לגרוע מחשיבות מתנות הנבואה והלשונות, מלמד השליח עובדה חשובה: שתיהן זמניות! האהבה לעומתן נצחית, מפני שאלוהים הנצחי הוא אהבה (פסוק 13; הראשונה ליוחנן ד 8).

לגבי נבואות:

לאחר שהנבואות מתגשמות, הן בטלות. כלומר שאין יותר צורך לחכות להתגשמותן.

תִּבָּטַלְנָה — (קונקורדנציה של Strong, קוד מס’ 2673):

katargeo: to be (to render) entirely idle (useless), lit. or fig. New Strong’s Concise Dictionary of the Words in the Greek Testament, 1995.

לגבי מתנת הלשונות:

שאול השליח אומר שהלשונות תחדלנה. הוא משתמש במילה אחרת מזו שציינה מה יקרה בתחום הנבואות: “תִּבָּטַלְנָה” לעומת “תֶּחְדַּלְנָה”.

תֶּחְדַּלְנָה — (קונקורדנציה של Strong, קוד מס’ 3973):

pauo: to stop, restrain, quit, desist, come to an end.

אם כן, מה ההבדל?

המילה היוונית (pauo) שתורגמה “תֶּחְדַּלְנָה” מביעה את המשמעות שאנו מייחסים לאנרגיה האצורה בסוללה. מהרגע שהסוללה החלה לפעול, כולם יודעים שהאנרגיה שבתוכה תתקיים לזמן ידוע מראש, ובסיום פרק זמן זה הסוללה מרוקנת ואינה יכולה להפעיל דבר.

 

האם זה אומר שהלשונות חדלוּ?

הבה נעיין בעובדות שלמדנו מהכתובים על מנת להגיע למסקנה:

מצד אחדכתבי הקודש אינם מציינים תאריך כלשהו שבו תפוג מתנת הלשונות.

מצד שנידבר אלוהים כן מלמד מהי המטרה הכפולה של מתנה זו:

אלזהות את הדוברים כנושאי מסר מאלוהים (מעשי השליחים ב; השנייה לקורינתים יב 12; עברים ב 4);

בלהתריע ולהזהיר מפני אסון קרב (הראשונה לקורינתים יד 24-20).

  • ידוע לנו כי מטרהא אינה קיימת עוד. עם כתיבת הספר האחרון של הברית החדשה הושלמו ונחתמו כתבי הקודש. מרגע החתימה, דבר אלוהים הכתוב הוא קנה המידה שעל־פיו אנו מודדים כל מסר או דבר לימוד הטוען לסמכות אלוהית.
  • בנוגע למטרהב, אני משוכנע שחורבן בית שני, עם ההרס והגלות שנלוו אליו, היה תכלית האזהרה שלשמה ניתן אות הלשונות בחג השבועות.

 

  • מאז ועד עתה, אלוהים מזהיר את בני האדם מפני המשפט הקרב באמצעות דברו הכתוב השלם. האזהרה נחוצה בהחלט, מכיוון שאסון נורא עתיד לבוא על ישראל ועל עמי העולם (שבע שנות “צרת יעקב” בה ייכחדו שני שליש מעם ישראל ויותר ממחצית משאר העמים [ראה זכריה יג 10-8; התגלות פרקים ו, יט]). כתבי הקודש לא רק מתארים את המשפט, הם גם מזהירים את עם ישראל והגויים שלא לדחות את הישועה שאלוהים מציע להם באמצעות ישוע המשיח.

 

מסקנה:

על־פי הבנתנו את הכתובים, לא נראית סיבה לביטוי מתנת הלשונות בימינו. הרי דבר אלוהים הכתוב בהחלט מסוגל למלא את שני תפקידיה של המתנה הרוחנית הזו.

אך מאחר שמאמינים כה רבים טוענים שמתנה זו הוענקה להם, מעשי השליחים ב והראשונה לקורינתים יד מספקים לנו את קני המידה שעל־פיהם ניתן לבדוק אם הדובר אכן מביע ומוסר את דבר אלוהים. בכל פעם שאנו נתקלים בדיבור בלשונות, הבה נשתמש בשיטת …
השאלון (סמן את המתאים ב- V)

  1. האם הדובר מתבטא בשפה ארצית קיימת אותה לא למד מעולם? (מעשי השליחים ב 8-7)
  2. האם הדובר משבח את אלוהים ואת גדולתו בשפה שהוא עצמו אינו מבין? (מעשי השליחים ב 11, י 46; הראשונה לקורינתים יד 14)
  3. האם הדיבור בלשונות נעשה בנוכחות ועבור בלתי מאמין(ים)? (הראשונה לקורינתים יד 22)
  4. האם השפה שנשמעת היא זו של אותו(ם) בלתי מאמין(ים)? (מעשי השליחים ב 8)
  5. האם האות העל־טבעי גורם לנוכחים להקשיב לבשורה הברורה שיכולה להדריכם לישועה? (מעשי השליחים ב 38-12)
  6. האם נוכח במקום מפרש (מאמין הדובר את אותה השפה), והאם המסר אכן פורש? (הראשונה לקורינתים יד 28)
  7. האם הדיבור מאופיין על־ידי סדר (שניים או שלושה דוברים; בזה אחר זה; לא ביחד)? (הראשונה לקורינתים יד 27, 33, 40)
  8. (כאשר מישהו מדבר בלשונות במסגרת אסיפת הקהילה) האם הדובר הנו ממין זכר? (הראשונה לקורינתים יד 34)

אם השלמת את השאלון וסימנת פחות משמונה פעמים “כן”, התופעה לה היית עֵד לא נבעה מרוח הקודש!
הבה נזכור:

אם וכאשר מתנת הלשונות משמשת בפועל ביזמת רוח הקודש, הדבר יהיה בהתאם לתנאים הנ”ל הנלמדים מתוך האיגרת הראשונה לקורינתים יד ומעשי השליחים ב.

רק כך נוכל לזהות אם הדובר אכן פועל בהשראת רוח אלוהים.

ביקורתי איננה מופנית נגד מתנה רוחנית כלשהי שאלוהים מעניק, אלא כלפי אלו המבזים את מתנות אלוהים הקדושות והמנצלים אותן לצורכיהם האישיים והאנוכיים. כל מתנה מידיו של אלוהים נחוצה והיא נפלאה, במסגרת המטרות להן נועדה.

 

סיכום פרק ו:

  1. שאול כתב את הפרקים הללו כדי לתקן עיוותים קשים שהיו קיימים בתפיסותיהם ובהתנהגותם של אנשי הקהילה בקורינתוס.

במקום לבנות זה את זה באהבה ולהשתמש בענווה במתנות שרוח הקודש נתן להם, חברי הקהילה התחרו זה בזה כדי להציג את עצמם רוחניים יותר מאחרים.

  1. השליח מפרט את התנאים לביטוי נכון של מתנות הלשונות והנבואה. הסיבות למתן התנאים הן:

 אלאפשר לנו לזהות את בעלי המתנות האמיתיות;

 ב.  לאפשר לנו להקשיב לדבר האמת הברור ולגדול באמונה;

 ג.  לעזור לנו להתרחק ממתחזים הפוגעים בגוף המשיח והמשחיתים את עדותו.

גם אם אנחנו לא זוכרים את כל הכללים בכל רגע נתון, תמיד ניתן לזכור שני עקרונות:

  • אלוהים הנו אלוהי סדר ומופת;

 

  • דבריו ברורים ומובילים לתיקון, ולא לבלבול.

מי ייתן ונזכור דברים אלו ונפעל בהתאם בכל תחומי חיינו!

 

פרק ז

מתנת הריפוי
לפני שאומר דבר כלשהו בנוגע לכללים ולמגבלות בקשר למתנת הריפוי, חשוב להבהיר שלוש נקודות:

  • אלוהים יכול — בחסדו, בכוחו ובריבונותו — לרפא היום כל אדם מכל מחלה (נפשית ופיזית) באופן נסי, בכל רגע ובכל דרך שהוא בוחר. בזאת אני מאמין בכל לבי.
  • הפרק הנוכחי לא נועד לערער על יכולתו של אלוהים לרפא כל חולי ומדווה, אלא על הדרך והאופן בהם מתבטאת מתנת הריפוי בימינו. אנו חיים בעת שבה מתחזים רבים מתיימרים לרפא בשמו של אלוהים, אך אין הם נותנים רפואה שלמה ורבים הולכים שבי אחר תורתם המוטעית.
  • למרות חשיבות הריפוי לאדם חולה, ראוי שנזכור: ישועה מחטא המעניקה חיי נצח עם אלוהים, היא המתנה הגדולה ביותר שאדם כלשהו יכול לקבל בחייו. אמונה מושיעה באה בעקבות שמיעה, וכדי לשמוע – יש צורך בהכרזת דבר המשיח (רומים י 17). הבה נתפלל שנוכל לשמור על העדיפויות הנכונות בחיינו למען האדון.

הבה נתעכב עוד רגע עם “החשוב ביותר” לפני שנלמד על אודות מתנת הריפוי:

מתי ט 6-1:

1 הוּא (ישוע) יָרַד לַסִּירָה, עָבַר אֶת הַיָּם וּבָא אֶל עִירוֹ. 2 וְהִנֵּה הֵבִיאוּ אֵלָיו אִישׁ מְשֻּׁתָּק שׁוֹכֵב עַל אֲלוּנְקָה. כְּשֶׁרָאָה יֵשׁוּעַ אֶת אֱמוּנָתָם אָמַר אֶל הַמְשֻׁתָּק: “הִתְחַזֵּק, בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ.” 3 אֲחָדִים מִן הַסּוֹפְרִים אָמְרוּ בְּלִבָּם: “זֶה מְגַדֵּף שֵׁם שָׁמַיִם!” 4 יֵשׁוּעַ הִבְחִין בְּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם וְאָמַר: “לָמָּה אַתֶּם חוֹשְׁבִים רָעוֹת בִּלְבַבְכֶם? 5 מַה יּוֹתֵר קַל: לוֹמַר ‘נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ’, אוֹ לוֹמַר ‘קוּם וְהִתְהַלֵּךְ’? 6 אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לְבֶן־הָאָדָם הַסַּמְכוּת עֲלֵי אֲדָמוֹת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים”, וְאָז פָּנָה וְאָמַר לַמְשֻׁתָּק — “קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְלֵךְ לְבֵיתְךָ!”

ישוע פנה אל המשותק ואמר לו: “הִתְחַזֵּק, בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ.” הוא העניק לנכה את המתנה היקרה ביותר — סליחת חטאים, חיי עולם, חזרה לנוכחות אלוהים לנצח נצחים. למרות זאת, האיש נותר שוכב משותק על האלונקה.

ישועה היא המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לקוות לה; היא הדבר הנפלא ביותר שאליו נוכל לכוון אדם כלשהו. הישועה חשובה וטובה יותר מבריאות. היא בריאות נצחית!

ישוע גם ריפא את האיש מנכותו, וזאת כדי להוכיח שלדבריו יש כוח.

הלוואי שנזכור כל יום את המתנה הנפלאה שאלוהים נתן לנו בדם הקורבן של ישוע המשיח, ושנלמד להעריך את מתנת הישועה הנצחית יותר מבריאות זמנית!

 

תכלית מתנת הריפוי

באיגרת הראשונה אל הקורינתים יב 9 שאול מלמד שיכולת לרפא הנה אחת מהמתנות הרוחניות שניתנו למאמינים.

מדוע אלוהים נתן למאמינים הראשונים את היכולת הזו?

  1. על מנת לבטא את אהבתו, חסדו, רחמיו וקרבתו אל בני האדם (תהילים קג). המאמינים ריפאו מאמינים אחרים וגם את הבלתי מאמינים, ללא תנאי מוקדם.
  2. באיגרת אל העברים ב 4-1, מחבר האיגרת מלמד שהאותות, המופתים והגבורות ניתנו כדי לציין את המאמינים שחוללו אותם כבעלי מסר של אמת מאלוהים (ראה גם השנייה לקורינתים יב 12; מעשי השליחים ה 12, ד 33-29, יד 3; רומים טו 19-17).

דוגמה טובה נמצאת בספר מעשי השליחים פרקים ג-ד:

פטרוס ויוחנן מרפאים בשם ישוע אדם פיסח בפתח בית המקדש. האדם נעמד על רגליו בפעם הראשונה בחייו ומהלל את אלוהים. המשקיפים מהצד מבינים שאכן התרחש נס ריפוי. הבנה זו גורמת להם להקשיב למסר הבשורה שבפי השליחים. כתוצאה מהנס, רבים הבינו שפטרוס ויוחנן אכן מדברים בסמכות אלוהית ולכן קיבלו את דבר הבשורה (מעשי השליחים יד 10, יט 12-11, כ 12-7, כח 8).

שים לבפטרוס ויוחנן לא המשיכו לעמוד בפתח בית המקדש ולרפא את כל החולים והנדכאים. מן הסתם, חולים ונכים ימשיכו להיות בעולם עד שימוגר החטא לנצח (ישעיהו סה 20; התגלות כ 10-7).

 

האם בעל המתנה היה מסוגל לרפא כל אדם, ובכל מצב?

שאול השליח הנו דוגמה נפלאה העוזרת לענות על שאלה זו:

מצד אחד הוא ניחן ביכולת הריפוי (מעשי השליחים יד 10, יט 12-11, כ 12-7, כח 8);

מצד שני הוא לא היה מסוגל לרפא כל מקרה של בעיה רפואית.

באיגרותיו  ישנן מספר עדויות לכך:

 

  1. השנייה לקורינתים יב 10-7:

7 וּכְדֵי שֶׁלֹּא אֶתְנַשֵֹא בִּגְלַל הַהִתְגַּלֻּיּוֹת הַנַּעֲלוֹת, נִתַּן לִי קוֹץ בִּבְשָׂרִי — מַלְאָכוֹ שֶׁל הַשָֹטָן — לְהַכּוֹתֵנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְנַשֵֹא. 8 עַל זֹאת הִתְחַנַּנְתִּי שָׁלשׁ פְּעָמִים אֶל הָאָדוֹן לַהֲסִירוֹ מִמֶּנִּי. 9 אַךְ הוּא אָמַר לִי: “דַּי לְךָ חַסְדִּי, כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי.” עַל כֵּן בְּשִׂמְחָה רַבָּה אֶתְגָּאֶה בְּחֻלְשׁוֹתַי, כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלַי גְּבוּרַת הַמָּשִׁיחַ. 10 מִשּׁוּם כָּךְ מְרֻצֶּה אֲנִי בְּחֻלְשׁוֹת, בַּחֲרָפוֹת, בִּמְצוּקוֹת מַחְסוֹר, בִּרְדִיפוֹת וּבְצָרוֹת הַבָּאוֹת עָלַי לְמַעַן הַמָּשִׁיחַ; כִּי כַּאֲשֶׁר אֲנִי חַלָּשׁ, דַּוְקָא אָז חָזָק אֲנִי.

שאול מבקש מאלוהים שיסיר ממנו נכות כלשהי. תשובתו של האדון ברורה: “החסד שאני נותן לך הנו מספיק. טוב לי שתהיה חלש מבחינה פיזית.”

החולשה הפיזית תעזור לשאול להישאר עניו וללמוד שכל דבר גדול ונעלה המתרחש בחייו ובשירותו נעשה בזכות כוחו וחסדו של אלוהים, ולא נובע מכוחו ומחכמתו האישית.

הנכות של שאול אינה עונש על חטא ספציפי, אלא ניתנה לו על מנת שישרת את אלוהים בדרך טובה ויעילה יותר; כך אלוהים מעצב את אופיו המשיחי של משרתו.

 

  1. השנייה לטימותיאוס ד 20:

… אֶת טְרוֹפִימוֹס הִשְׁאַרְתִּי בְּמִילְטוֹס כְּשֶׁהוּא חוֹלֶה.

שאול השליח מציין שהשאיר את טרופימוס חולה בעיר מילטוס.

מדוע לא ריפא את ידידו?

שאול לא יכול לרפאו מכיוון שמתנתו אינה כלי מסחרי. מתנת הריפוי לא נתונה לשיקוליו האישיים, אלא נועדה להיות כלי המוציא לפועל את רצון אלוהים בלבד. במקרה זה, רצון אלוהים היה שטרופימוס יישאר חולה בעיר מילטוס.

 

  1. הראשונה לטימותיאוס ה 23:

“… אַל תּוֹסִיף לִשְׁתּוֹת רַק מַיִם, כִּי אִם שְׁתֵה קְצָת יַיִן בִּגְלַל קֵבָתְךָ וּמַחֲלוֹתֶיךָ הַתְּכוּפוֹת.”

שאול מציע לטימותיאוס לשפר את איכות מי השתייה שלו על־ידי הוספת מעט יין. הוא מביע תקווה כי צעד רפואי בסיסי זה ישפר את מצבו הבריאותי של חברו, שסובל כנראה מזיהומים או הפרעות במערכת העיכול.

 

מדוע שאול לא ריפא את ידידיו, וזאת לאחר שריפא חולים אחרים כה רבים?

  • שאול לא יכול לרפא את עצמו ואת ידידיו המאמינים מכיוון שלא היה זה רצון האלוהים.

 

  • אף־על־פי שאלוהים הנו רחמן ורב חסד, הוא אינו מעוניין לרפא תמיד ובכל מקרה.

 

  • מתנת הריפוי מעולם לא נועדה להסיר את כל המחלות, כל הבעיות הרפואיות וכל הנכויות הפיזיות מהקהילה.

 

  • למחלות ולנכויות ישנן סיבות רבות, וחלקן מועילות.

 

מה הן הסיבות למחלות ולמוות?

  1. ללמד את המאמין להיכנע לאלוהים ולהיות תלוי בו (במקרה של מחלה או חולשה)

אחת הסיבות למחלות, חולשה או נכות היא להשאיר אותנו כנועים ונסמכים על חסדו וכוחו של אלוהים (ראה דוגמה של שאול באיגרת השנייה אל הקורינתים יב 13-7). מחלות, נכויות ומוות מזכירים לנו את תוצאת חטאם של אדם וחווה ואת הצורך בכפרת חטאים.

כמה עצוב, אך כמה נכון, שבמקרה של מצוקה, מחלה, חולשה או נכות, אנו מתקרבים לאדון ישוע הרבה יותר מאשר בימים של בריאות וחוזק פיזי! דווקא בעת חולשה אנו נזכרים לבדוק את טוהר לבנו, ומוודאים שאנו חיים על־פי רצון אלוהים.

למעשה, הסבל מזכיר לנו את קיום החטא בעולם ואת השפעתו על חיינו ומניע אותנו להתקרב יותר למושיענו.

חולשה, מחלה או נכות — הן כאלה שחולפות, אך גם אחרות שעלינו ללמוד לחיות אתן — הנן כלים שבהם אלוהים משתמש כדי לעצב את אופיינו ולהגביר את אמונתנו ואת ביטחוננו בו (הראשונה לפטרוס ד 2-1).

 

  1. חטא אישי

שאול מסביר לקורינתים שמחלות, ואפילו מוות, יכולות להיגרם בגלל חטא בחיי המאמין:

הראשונה לקורינתים יא 32-27:

27 לָכֵן מִי שֶׁאוֹכֵל מֵהַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ שׁוֹתֶה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, יִהְיֶה אָשֵׁם לְגַבֵּי גּוּף הָאָדוֹן וְדָמוֹ. 28 יִבְחַן נָא אִישׁ אֶת עַצְמוֹ וְכָךְ יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס; 29 כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. 30 מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ. 31 אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט. 32 אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם.

בדרך כלל אלוהים אינו מעניש אותנו מיד בעקבות ביצוע כל חטא. בחסדו, הוא מוכיח אותנו וגורם לנו, בכוח רוח הקודש, להתוודות על חטאינו. לעתים אנו מתעלמים מתוכחת רוח הקודש וממשיכים לחיות כאשר חטאינו “פתוחים” ולא חזרנו בתשובה עליהם.

זה בדיוק המצב ששאול מתאר באמרו כי מחלות ואפילו מוות עלולים לבוא עלינו כחלק מעונשו של אלוהים (פסוק 30).

אם התוכחה מצד רוח הקודש לא תצליח להסב את תשומת לבו של המאמין, אולי העונש יגרום לו לחדול מחטאו ולהתוודות עליו.

אלוהים מצדו “נֶאֱמָן … וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה” (הראשונה ליוחנן א 9). הוא גם נאמן לחזק אותנו כך שנוכל להתמודד טוב יותר עם פיתוי זהה בעתיד, ולא ניפול שוב באותו החטא.

במקרים קיצוניים של אחיזה עיקשת בחטא, יכול אלוהים להחליט להביא את חיי המאמין החוטא לקצם, על מנת למנוע ממנו להמשיך לבזות את גוף המשיח ואת עדות אלוהים.

חשוב לזכורכאשר אדם סובל ממחלה, חולשה, נכות או אם הוא נלקח על־ידי המוות, אין זה אומר בהכרח שאלוהים מעניש אותו על חטא מסוים שעשה בחייו. דבר אלוהים מזהיר אותנו מהגישה שאומרת, “אתה סובל? — אז כנראה חטאת!”

  • בבשורת יוחנן פרק ט אנו פוגשים אדם שנולד עיוור. ישוע מסביר כי האיש לא נולד במצב זה בגלל חטאו או חטאי הוריו, אלא על מנת שגבורת אלוהים תיראה דרך ריפויו.
  • כמו כן, אלוהים אִפשר לשטן לפגוע באיוב כדי לנסות את אמונתו וכדי להראות את גדולת הבורא, ולא בגלל פשע חמור שאיוב עשה.

 

  1. להביא את המאמין אל אלוהים

הבורא, בחסדו, מחליט על האופן שבו כל אחד מאִתנו יסיים את חייו על פני כדור הארץ. זכותו להשתמש במחלה או בכל גורם אחר. אין לראות במוות (גם במוות שלא בעתו) תוצאה של חטא ספציפי, אלא את הדרך בה בחר אלוהים להחזיר אליו את ילדו (ראה לדוגמה מלכים־ב יג 14: “וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ”).

ראוי לזכור! מחלות, נכויות ושאר מיני פגעים שעמם מתמודדים בני אדם — כולם תוצאת החטא של אדם וחווה. רק בהיותנו בגופנו השמימי החדש נזכה לחיות בטוהר, בקדושה ובשלמות מוחלטים.

כל החולשות למיניהן מזכירות לנו את תוצאות החטא הראשון ואת הצורך ב”מִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים” וב”פְדוּת גּוּפֵנוּ” (רומים ח 23-18).

 

איך על המאמינים בימינו להתמודד עם מחלות, חולשות ונכויות?

באיגרת יעקב אנו למדים כיצד לנהוג כאשר אחד מאחינו או אחיותינו נופלים למשכב (ההנחיה ניתנת למאמינים):

יעקב ה 16-13:

13 אִישׁ מִכֶּם אִם יִסְבֹּל, יִתְפַּלֵּל. אִם שִׂמְחָה בְּלִבּוֹ, יְזַמֵּר תְּהִלּוֹת. 14 אִם יֵשׁ חוֹלֶה בֵּינֵיכֶם, יִקְרָא אֶת זִקְנֵי הַקְּהִלָּה וְיִתְפַּלְּלוּ בַּעֲדוֹ בְּמָשְׁחָם אוֹתוֹ שֶׁמֶן בְּשֵׁם יהוה. 15 וּתְפִלַּת הָאֱמוּנָה תּוֹשִׁיעַ אֶת הַחוֹלֶה, וַיהוה יָקִים אוֹתוֹ; וְאִם חָטָא יִסָּלַח לוֹ. 16 הִתְוַדּוּ עַל חֲטָאֵיכֶם אִישׁ לִפְנֵי רֵעֵהוּ וְהִתְפַּלְּלוּ אִישׁ בְּעַד רֵעֵהוּ, לְמַעַן תֵּרָפְאוּ. גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלַּת צַדִּיק בִּפְעֻלָּתָהּ.

יעקב מנחה את המאמינים הסובלים (בגלל רדיפות או צרות ומצוקות בחייהם) לפנות בראש ובראשונה בתפילה לאלוהים. הוא מקור שמחתנו, עידודנו, שלומנו וביטחוננו. התפילה מבטאת את תלותנו המוחלטת בו.

יעקב ממשיך ומנחה את החולה לקרוא לזקני הקהילה כדי …

  • שיתפללו עמו (לעודד, לבנות, לנחם);

 

  • שימשחו אותו בשמן בשם ה’. המשיחה אינה למטרת ריפוי. במקרה זה מטרתה להקדיש את החולה לאלוהים. אלוהים יפעל כעת בחיי החולה בדרך שתפאר את שמו.
  • להדריכו בכל הנוגע לסיבות שבגללן אלוהים מאפשר את קיומם של מחלות או קשיים;

 

  • להדריכו להתקרב לאלוהים, לבחון את לבו ולראות אם יש חטא בחייו;

 

  • ללמד ולעודד את החולה; ייתכן שאלוהים בחר לקחתו אליו.

במידה והסיבה למחלה הייתה חטא והחולה התוודה עליו, הרי שאלוהים יכול לרפאו בן־רגע.

חשוב לזכורביקורם של זקני הקהילה אינו מחליף או מבטל טיפול רפואי כלשהו. תרופה בהישג־יד היא חלק מחסד אלוהים. ישעיהו הנביא נתן מִרשם של דבלת תאנים עבור מחלתו של חזקיהו מלך יהודה, והלז נרפא (וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ: “יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וְיֶחִי” [פרק לח 21]).

שאלה:

מדוע יעקב לא אמר: “אם יש חולה ביניכם, יקרא לבעל מתנת הריפוי באזורכם וירפא אותו”?

תשובה:

מכיוון שזו לא הייתה המטרה של מתנת הריפוי. מטרתה הייתה להצביע על המרפא כמביא מסר מאלוהים בתקופה שבה ספרי הברית החדשה טרם הושלמו ונחתמו כחלק מדבר אלוהים הכתוב (עברים ב 4-2). מאחר שכעת דבר אלוהים נחתם ונמצא ברשותנו בשלמותו, אין יותר צורך באישור על־טבעי. עתה עלינו לפעול על־פי ההנחיה שבאיגרת יעקב.

שאלה:

מה לגבי מצבים שבהם מאמינים נמצאים באזורים נידחים ללא קהילות, כגון הג’ונגל, ואין זקני קהילה בנמצא?

תשובה:

יעקב מנחה תחילה את החולים להתפלל ולבקש את חסד אלוהים בכאבם ובחולשתם. הימצאות או היעדרות זקני קהילה במקום מסוים אינן תנאי להחלמה. אלוהים לא מוגבל בריפוי כל חולי והוא יכול לעשות זאת בכל מקום. אלוהים מצפה מאִתנו לפנות אליו בתפילה ולבקש ממנו את כל מה שנחוץ לנו ללא הגבלה. אם יהיה זה על־פי רצונו, נקבל את מה שביקשנו בחסד אלוהים (תהילים לז 4; הראשונה ליוחנן ה 15-14).

שים לב! במידה ומאמין כלשהו התפלל עם חולה והלה נרפא, אין הדבר מעיד שהאיש הנו בעל מתנת ריפוי ויכול לרפא כל אחד  ובכל מצב. אם כך היה הדבר, הרי שבעלי מתנת הריפוי היו נשלחים לכל קצווי תבל וגואלים מיליוני חולים מסבל רב; לא היו יותר מקרים של חולי בקהילותיהם ובתי החולים בכל רחבי העולם היו מתרוקנים בעזרתם.

שאלה:

יש הטוענים: אם נהיה מלאים ברוח הקודש ונלך בתמים עם המשיח, לא נהיה חולים! — האם טענה זו נסמכת על הכתובים?

תשובה:

דבר אלוהים מוכיח כי קביעה זו שגויה. כשטימותיאוס סבל ממחלה בבטנו, שאול השליח לא אמר לו: “התוודה על חטאיך!” אלא הציע לו להוסיף מעט יין למים ששתה (הראשונה לטימותיאוס ה 23).

שאול השליח קיבל נכות מאלוהים, אותה כינה “קוץ בבשר” (השנייה לקורינתים יב 7), וזאת לא בגלל חטא שעשה ולא התוודה עליו, אלא מפני שכך המשיח רצה להכשירו להיות שליח מסור וכנוע יותר לאלוהים.

הטענה שכל חולי הוא סימן לחטא שטרם טופל או לחוסר אמונה, היא מתכון לדיכאון וייאוש שמקורם אינו מן האדון.

סיכום בנושא הריפוי:

  1. דבר אלוהים מציין בבירור את הסיבה שלשמה קיבלו המאמינים הראשונים את מתנת הריפוי. האותות, המופתים והגבורות ניתנו כדי לציין את המאמינים כבעלי מסר של אמת אלוהים (עברים ב 4-1; השנייה לקורינתים יב 12; מעשי השליחים ד 33-29, ה 12 , יד 3; רומים טו 19-17).
  2. לאחר שדבר אלוהים הכתוב נחתם, אין צורך בכוחות אלו כדי לציין את משרתי אלוהים כדובריו.
  3. מתנת הריפוי לא זיכתה את המאמין ביכולת לרפא כל אדם ובכל מצב, אלא רק את אלו שאלוהים בחר לרפאם.
  4. מחלות, נכויות וחולשות עשויות להיות חלק מחייהם של מאמינים מהסיבות הבאות:

 אכדי לקרב את המאמין לאלוהים ולהגביר את התלות שלו בחסדו;

 בכעונש על חטא;

 גכדי להביא את המאמין אל אלוהים (במקרה של מוות).

 דכתוצאות טבעיות של החיים בעולם הנשחת על־ידי החטא.

  1. אלוהים מלמד אותנו לשטוח לפניו את כל בעיותינו בתפילה. בדרך זו אנו מביעים …

 אאת תלותנו בו, באמונה,

 באת כניעתנו לרצונו, שיעשה בחיינו.

  1. כל ההנחיות בפרק זה אינן מחליפות טיפול רפואי קונבנציונלי או מציעות להימנע ממנו. אדרבא, זמינות של טיפול רפואי הנה חלק מחסדו של אלוהים עבור ילדיו. הפנייה אליו בתפילה ובתחנונים תהיה משולבת עם הטיפול הרפואי הדרוש.

 

פרק ח

אותות ונסים
פרק זה נועד ללמד מה הן המטרות שעבורן העניק אלוהים לילדיו את הכוח והיכולת לחולל נסים. כמו כן נגלה את הכללים שבאמצעותם נוכל להבדיל בין פועלו העל־טבעי של אלוהים בחיי ילדיו לבין שרלטנים הפועלים בכוח שאינו מאלוהים.

  • תחילה עליי להבהיר נקודה חשובה: אני מאמין שאלוהים יכול — בחסדו, בכוחו ובריבונותו — לחולל כל אות ונס שיחפוץ ובכל עת.

כבר בשלבים המוקדמים בתולדות האנושות, אלוהים חולל נסים ונפלאות.

מדוע אלוהים מפגין כוחות על־טבעיים לעיני יציריו?

על מנת למצוא תשובה, הבה נעיין במספר דוגמאות:

 

  1. במדבר יד 11:

וַיֹּאמֶר יהוה אֶל משֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.

אלוהים חולל אותות ומופתים כדי שבני ישראל יאמינו בו כאלוהים.

 

  1. דברים ד 40-33:

33 הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? 34 אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת, בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יהוה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? 35 אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יהוה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.

36 מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ, וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. 37 וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו, וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם, 38 לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ, לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה, 39 וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יהוה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת; אֵין עוֹד. 40 וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים.

אלוהים אומר במילים אחרות: “את כל האותות והמופתים עשיתי כדי שתכירו אותי ואת רצוני.”

 

  1. דברים יא 12-1:

1 וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים. 2 וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם, אֶת גָּדְלוֹ, אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה, 3 וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ, 4 וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ, אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם־סוּף עַל־פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם, וַיְאַבְּדֵם יהוה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, 5 וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה, 6 וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן־רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל; 7 כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יהוה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה, 8 וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, 9 וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יהוה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. 10 כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. 11 וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם; 12 אֶרֶץ אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ; תָּמִיד עֵינֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

אלוהים מבהיר: “הכול עשיתי כדי שתשמרו את מצוותיי.”

 

  1. יהושוע פרק ו  —  נפילת חומות יריחו

הלקח מאוד ברור:

“אם תשמעו לי ותהיו קדושים, לא תעמוד לפניכם כל חומה!”

 

חלק מהנסים שהתנ”ך מספר עליהם התרחשו במסגרת ההגנה על עם ישראל מאויביו. נסים אלה אמנם הצילו את העם מהשמדה או מאסון, אך תכלית ההצלה העל־טבעית תמיד הייתה לקרב את העם לאלוהיו (ראה גם שמות פרק יד: קריעת ים־סוף).

הסיבה העיקרית לכל המקרים בהם הופגן כוחו העל־טבעי של אלוהים מסתכמת במילים אלו:

“שימו לב! אני קיים ואוהב אתכם. אין אלוהים אחרים. אם תאמינו בי ותשמעו לדבריי, אושיע אתכם ותחיו עמי לנצח נצחים.”

 

נסים כאמצעי זיהוי

לא כל האותות והמופתים נעשו ישירות על־ידי אלוהים.

במקרים רבים אלוהים העניק את היכולת לחולל נסים ומופתים לבני אדם שבחר לתפקיד מסוים. הם יכלו להשתמש בכוח זה למטרה אחת בלבד:

הוא נועד לזהותם כמשרתי אלוהים ולהוכיח שדבריהם הם אכן אמת שמקורה מאלוהים. פעולת הכוח העל־טבעי הפנתה את תשומת לבם של אנשים רבים למסר שבפי מחוללי הנסים. בדרך זו הכירו את אלוהים ונושעו.

דוגמאות:

א. שמות ג 20-19, ז 5: אלוהים מעניק למשה כוח לעשות נסים כדי לזהותו כנציגו לפני פרעה.

ב. במדבר טז 32-28אם האדמה תפתח את פיה ותבלע את דתן, אבירם והמעורבים במרד קורח — העם ידע שמשה צודק, וקורח ואנשיו טועים. התוצאה: ציות בני ישראל למשה והתמקדות באלוהים.

ג. במדבר יז 28-16מטה אהרון פורח כדי לציין את בחירת אלוהים:  לאהרון ולצאצאיו בלבד תינתן הזכות לשרת ככוהנים.

ד. מלכים־א יח 24מבחן המזבחות של אליהו הנביא. אלוהים אִפשר לנס להתחולל כדי להראות שאליהו הוא נביא אמת.

 

לראות, להקשיב … ולבדוק!

גם עובדי אלילים הפגינו כוחות על־טבעיים: בספר שמות פרק ז אנו פוגשים את החרטומים והקוסמים המצריים, כשהם מתחרים במֹשה בביצוע אותות; במעשי השליחים ח מוזכר איש בשם שמעון אשר הדהים את תושבי שומרון בכשפיו ואף זכה לתואר “כוח האלוהים”.

מסיבה זו נדרשו ילדי אלוהים, מאז ומתמיד, לבחון את המסר שבפי אותם מחוללי נסים (דברים יג 5-1; הראשונה ליוחנן ד).

האות כשלעצמו אינו מספיק! מטרתו היא, תמיד, למשוך את תשומת הלב למסר. השלב ההכרחי הבא הוא בחינת המסר.

 

עמידה במבחן הכתובים

מסר מפיו של איש אלוהים אמיתי …

  • לעולם לא יסתור את דבר אלוהים הכתוב,

 

  • לא יסטה ממנו,

 

  • לא יטען להחליפו,

 

  • לא יוסיף עליו דבר (לאחר שכתבי הקודש הושלמו ונחתמו).

 

מתנת האותות והמופתים

כעת, כאשר אנו בוחנים את נושא “מתנת האותות והמופתים” בספר הברית החדשה, ראוי שנעשה זאת לאור מה שלמדנו עד כה:

באיגרת הראשונה לקורינתים יב 10 שאול מלמד שיכולת לחולל נסים הנה אחת ממתנות רוח הקודש שהמאמינים קיבלו.

לאיזו מטרה נתן אלוהים את המתנה הזו לאותם מאמינים?

 

  1. שאול השליח מסביר כי יכולת זו ניתנה לשליחים כדי לאשר את סמכותם כדובריו של אלוהים:

השנייה לקורינתים יב 12:

הֲרֵי אוֹתוֹת הַהֶכֵּר שֶׁל הַשָּׁלִיחַ נַעֲשׂוּ בְּקִרְבְּכֶם בִּמְלוֹא סַבְלָנוּת, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבִגְבוּרוֹת.

מכיוון שאלוהים שם בפיהם את דברו, הוא נתן להם יכולת על־טבעית על מנת שיזהו אותם כשליחיו.

 

  1. רומים טו 19-18:

18 וְלֹא אָעֵז לְדַבֵּר בִּלְתִּי אִם עַל הַדְּבָרִים שֶׁהַמָּשִׁיחַ עָשָׂה דַּרְכִּי כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַגּוֹיִם לִידֵי צִיּוּת, וְזֹאת עַל־יְדֵי דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, 19 בְּכֹחַ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, וּבְכֹחַ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ …

שאול הבין שהיכולת לעשות אותות נועדה להביא את השומעים לידי ציות לאלוהים.

 

  1. מחבר האיגרת אל העברים, בפרק ב 4-1, מלמד שהאותות, המופתים והגבורות ניתנו כדי לציין את המאמינים כמי שבפיהם מסר של אמת מאלוהים (ראה גם מעשי השליחים ד 33-29, ה 12, יד 3).

אנו רואים שהסיבה לאותות ולמופתים בברית החדשה חופפת לסיבות המתוארות בתנ”ך.

 

באילו מקרים השתמשו במתנה זו

נעיין במספר דוגמאות ונלמד בכל אחת מהן …

  • את המקרה,

 

  • את התכלית לשמה נועד האות,

 

  • את התוצאה.

 

א. מעשי השליחים יג 12-6:

6 אַחֲרֵי שֶׁעָבְרוּ בְּכָל הָאִי וְהִגִּיעוּ עַד פָּפוֹס מָצְאוּ אִישׁ מְכַשֵּׁף וּנְבִיא שֶׁקֶר, יְהוּדִי אֲשֶׁר שְׁמוֹ בַּר־יֵשׁוּעַ, 7 וְהוּא מְקֹרָב לַמּוֹשֵׁל סֶרְגְּיוֹס פּוֹלוֹס. הַמּוֹשֵׁל, שֶׁהָיָה אָדָם נָבוֹן, קָרָא לְבַר־נַבָּא וּלְשָׁאוּל וּבִקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים. 8 אֶלָּא שֶׁאֱלִימַס הַמְכַשֵּׁף — זֶה תַּרְגוּם שְׁמוֹ — הִתְנַגֵּד לָהֶם בְּנַסּוֹתוֹ לְהַטּוֹת אֶת הַמּוֹשֵׁל מִן הָאֱמוּנָה. 9 שָׁאוּל, הַנִּקְרָא גַּם פּוֹלוֹס, בִּהְיוֹתוֹ מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הִבִּיט בּוֹ וְאָמַר: 10 “אַתָּה הַמָּלֵא כָּל מִרְמָה וְכָל רֶשַׁע, בֶּן הַשָֹטָן, שׂוֹנֵא כָּל צֶדֶק, הַאִם לֹא תֶּחְדַּל לְסַלֵּף אֶת דַּרְכֵי אֱלֹהִים הַיְשָׁרִים? 11 וְעַתָּה הִנֵּה יַד־אֱלֹהִים בְּךָ; עִוֵּר תִּהְיֶה וְלֹא תִּרְאֶה אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַד בּוֹא מוֹעֵד.” בּוֹ בַּמָּקוֹם נָפְלָה עָלָיו אֲפֵלָה וַחֲשֵׁכָה. הוּא הָלַךְ הֵנָּה וָהֵנָּה בְּחַפְּשׂוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁיּוֹלִיכוֹ בַּיָּד. 12 כְּשֶׁרָאָה הַמּוֹשֵׁל אֶת הַנַּעֲשֶׂה הֶאֱמִין וְהִשְׁתּוֹמֵם עַל תּוֹרַת הָאָדוֹן.

מקרה:  שאול הופך את אלימס המכשף, אשר עיוות את דבר אלוהים, לעיוור.

תכלית המושל רואה את האות ומבין ששאול הנו משרת של האלוהים האמיתי.

תוצאה:  הוא “משתומם” על המסר המשיחי ומאמין.

 

ב. מעשי השליחים יט 20-11:

11 אלֹהִים עָשָׂה גְּבוּרוֹת בִּלְתִּי רְגִילוֹת עַל־יְדֵי שָׁאוּל, 12 עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁחוֹלִים נִרְפְּאוּ מִמַּחֲלוֹתֵיהֶם וְהָרוּחוֹת הָרָעוֹת יָצְאוּ מֵהֶם כַּאֲשֶׁר הוּבְאוּ אֲלֵיהֶם מִטְפָּחוֹת אוֹ סִנָּרִים שֶׁנָּגְעוּ בְּעוֹר גּוּפוֹ.

13 גַּם כַּמָּה יְהוּדִים מְשׁוֹטְטִים שֶׁעָסְקוּ בְּגֵרוּשׁ שֵׁדִים נִסּוּ לְבַטֵּא אֶת שֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ עַל אֲחוּזֵי רוּחוֹת רָעוֹת בְּאָמְרָם: “אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶן בְּיֵשׁוּעַ אֲשֶׁר שָׁאוּל מַכְרִיז עָלָיו!” 14 הָעוֹשִׂים זֹאת הָיוּ שִׁבְעַת בָּנָיו שֶׁל סְקֵוָה, כֹּהֵן גָּדוֹל יְהוּדִי. 15 הֵשִׁיבָה הָרוּחַ הָרָעָה וְאָמְרָה לָהֶם: “אֶת יֵשׁוּעַ אֲנִי מַכִּירָה וּמִיהוּ שָׁאוּל אֲנִי יוֹדַעַת, אַךְ מִי אַתֶּם?” 16 הִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הָרוּחַ הָרָעָה וּבְחָזְקָה רַבָּה גָּבַר עֲלֵיהֶם, עַד כִּי בָּרְחוּ מִן הַבַּיִת הַהוּא עֲרֻמִּים וּפְצוּעִים.

17 כַּאֲשֶׁר נוֹדַע הַדָּבָר לְכָל הַיְּהוּדִים וְהַיְּוָנִים תּוֹשָׁבֵי אֶפֶסוֹס, נָפַל פַּחַד עַל כֻּלָם וְנִתְגַּדֵּל שֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ. 18 רַבִּים מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הָאֱמוּנָה בָּאוּ לְהִתְוַדּוֹת וְסִפְּרוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם. 19 רַבִּים שֶׁעָסְקוּ בְּכִשּׁוּף אָסְפוּ אֶת סִפְרֵיהֶם וְשָׂרְפוּ אוֹתָם לְעֵינֵי כֹּל. חִשְּׁבוּ וּמָצְאוּ שֶׁמְּחִירָם חֲמִשִּׁים אֶלֶף מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף. 20 בִּגְבוּרָה כָּזֹאת שִׂגְשֵׂג וְגָבַר דְּבַר הָאָדוֹן.

מקרה: מספר אנשים בלתי מאמינים מנסים לגרש שדים כשהם מבטאים את שם ישוע. האיש האחוז רוח רעה מתנפל על מגרשי השדים ופוגע בהם  קשות. בפסוקים אף מצוטטים דברי הרוח הרעה: “אֶת יֵשׁוּעַ אֲנִי מַכִּירָה וּמִיהוּ שָׁאוּל אֲנִי יוֹדַעַת, אַךְ מִי אַתֶּם?”

תכלית: אירוע נסי זה מפיל פחד אלוהים על יהודים ויוונים תושבי אפסוס. תשומת לבם מופנית לבשורה שבפיו של שאול השליח, ושם האדון ישוע  זוכה לכבוד.

תוצאהאנשים פונים לישוע באמונה ומתוודים על חטאיהם.

 

ג. מעשי השליחים ח 8-6, 12:

6 הֲמוֹן הָעָם הִקְשִׁיב בְּלֵב אֶחָד לְדִבְרֵי פִילִיפּוֹס, כְּשָׁמְעָם וְכִרְאוֹתָם אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה; 7 כִּי רַבִּים אֲשֶׁר הָיוּ אֲחוּזֵי רוּחוֹת טֻמְאָה, הָרוּחוֹת יָצְאוּ מֵהֶם וְהֵן צוֹעֲקוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל. גַּם מְשֻׁתָּקִים וּפִסְחִים רַבִּים נִרְפְּאוּ 8 וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָּעִיר הַהִיא … 12 אֲבָל כַּאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ לְפִילִיפּוֹס בְּבַשְֹרוֹ עַל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, נִטְבְּלוּ גְּבָרִים וְנָשִׁים.

מקרה רוחות טמאות מגורשות על־ידי פיליפוס, וחולים נרפאים.

תכליתמטרת הנסים הושגה: עתה העם מקשיב “בלב אחד” לדברי המבשר.

תוצאההשומעים “הֶאֱמִינוּ לְפִילִיפּוֹס בְּבַשְֹרוֹ עַל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.”

 

ד. מעשי השליחים ט 35-32:

32 כַּאֲשֶׁר סָבַב כֵּיפָא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת יָרַד גַּם אֶל הַקְּדוֹשִׁים שֶׁגָּרוּ בְּלוֹד. 33 שָׁם מָצָא אִישׁ, אַיְנֵאַס שְׁמוֹ, וְהוּא מְשֻׁתָּק וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה זֶה שְׁמוֹנֶה שָׁנִים.

34 אָמַר אֵלָיו כֵּיפָא: “אַיְנֵאַס, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מְרַפֵּא אוֹתְךָ! קוּם וְסַדֵּר אֶת מִטָּתְךָ!” הוּא קָם מִיָּד. 35 רָאוּ אוֹתוֹ כָּל תּוֹשָׁבֵי לוֹד וְהַשָּׁרוֹן וּפָנוּ אֶל הָאָדוֹן.

מקרה:  השליח כיפא מרפא אדם משותק.

תכליתמטרתו היא להדגיש את דבריו הנלווים אל הנס, דהיינו, כי “ישוע המשיח הוא המרפא!”

תוצאהרבים “פונים אל האדון” ונושעים.

מהדוגמאות עולה כי להפגנת כוח על־טבעי הייתה מטרה זהה בכל המקרים:

  • למשוך את תשומת לבו של הקהל לבשורה — לאמצעי היחיד שיכול לגרום לאדם לקבל את ישוע כאדון ומושיע.

 

  • לאחר שהשליחים סומנו כדוברי אלוהים, לאחר שהמסר שבפיהם אושר כמסר מאת אלוהים, ולאחר שדבר אלוהים הכתוב הושלם ונחתם — אין עוד צורך באותות ובמופתים כדי להוכיח את אמיתותו.
  • גם היום אלוהים עושה גבורות ונסים בחיי עמו ישראל ובחיי ילדיו. זהו ביטוי של חסדו עבורנו. גבורות האלוהים נעשות לפי החלטתו ורצונו בלבד. הכוח לחולל אותן אינו ניתן בידי אדם זה או אחר כמתנה אישית.

 

הסכנה הנשקפת מהדרישה לראות אותות נוספים

נתבונן בשני קטעים המתריעים על כך שמסוכן לבקש עוד אותות לאחר שדבר אלוהים ניתן והובהר:

 

  1. מתי טז 4-1:

1 הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים נִגְּשׁוּ לְנַסּוֹת אוֹתוֹ (את ישוע) וּבִקְשׁוּ מִמֶּנּוּ לְהַרְאוֹת לָהֶם אוֹת מִן הַשָּׁמַיִם.

2 הֵשִׁיב וְאָמַר לָהֶם: “לְעֵת עֶרֶב אַתֶּם אוֹמְרִים, ‘מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה, כִּי הַשָּׁמַיִם אֲדֻמִּים’; 3 וּבַבֹּקֶר, ‘סַגְרִיר הַיּוֹם, כִּי אֲדֻמִּים וְקוֹדְרִים הַשָּׁמַיִם’. אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם אַתֶּם יוֹדְעִים לְפָרֵשׁ, אַךְ אֶת אוֹתוֹת הַזְּמַנִּים אֵינְכֶם יְכוֹלִים? 4 דּוֹר רַע וּמְנָאֵף מְבַקֵּשׁ לוֹ אוֹת, וְאוֹת לֹא יִנָּתֵן לוֹ מִלְּבַד אוֹת יוֹנָה הַנָּבִיא”. הוּא עָזַב אוֹתָם וְהָלַךְ.

ישוע המשיח רק סיים לחולל נסים וגבורות רבים, והנה באים אליו הפרושים והצדוקים ומבקשים לראות “אות מן השמים”.

במקום לעשות אות נוסף, ישוע מותח עליהם ביקורת ואומר: “דּוֹר רַע וּמְנָאֵף מְבַקֵּשׁ לוֹ אוֹת, וְאוֹת לֹא יִנָּתֵן לוֹ מִלְּבַד אוֹת יוֹנָה הַנָּבִיא”. הוּא עָזַב אוֹתָם וְהָלַךְ.

מדוע ישוע ענה להם כך? האם אות נוסף לא היה גורם להם להאמין?

האם המרחק מחוסר אמונה לאמונה מושיעה הוא “רק עוד אות אחד קטן”?

מתברר שלא! ישוע מגנה את גישת הפרושים והצדוקים מכיוון שכל הנתונים על אודות זהותו, תפקידיו ומועד הופעתו היו כלולים בדבר אלוהים — בתנ”ך שהיה ידוע להם (הוכחה: בעלי־תורה משורותיהם ידעו כי המשיח אמור להיוולד בבית לחם אפרתה, כאשר הורדוס פנה אליהם בשאלתו [מיכה ה 1; מתי ב 6-4]). אך במקום לציית לדבר אלוהים הידוע להם ולקבל את ישוע כאדון וכמשיח המיוחל — לאחר שבחנו את זהותו ואת מעשיו — הם ביקשו עוד אות.

בקשת האות הנוסף — לאחר שהיו עדים לנסים ולנפלאות שישוע כבר עשה, ולאחר שכל האמת על אודות המשיח כבר ניתנה להם במקרא — הייתה הוכחה לחוסר אמונה ולמרידה מצִדם נגד אלוהים. (ראה גם לוקס טז 31; דוגמה נוספת — מתי פרק ד: ישוע מסרב לחולל נסים לפני השטן.)

 

  1. שאול אומר באיגרת הראשונה לקורינתים א 25-22:

22 הִנֵּה הַיְּהוּדִים מְבַקְשִׁים אוֹתוֹת וְהַיְּוָנִים מְחַפְּשִׂים חָכְמָה, 23 אֲבָל אֲנַחְנוּ מַכְרִיזִים מָשִׁיחַ צָלוּב, אֶבֶן נֶגֶף לַיְּהוּדִים וְסִכְלוּת בְּעֵינֵי הַיְּוָנִים. 24 אוּלָם לַנִּקְרָאִים הֵן מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים הֵן מִקֶּרֶב הַיְּוָנִים — מָשִׁיחַ שֶׁהוּא גְּבוּרַת אֱלֹהִים וְחָכְמַת אֱלֹהִים. 25 הֵן “סִכְלוּת” אֱלֹהִים חֲכָמָה מִבְּנֵי אָדָם, וְ”חֻלְשַׁת” אֱלֹהִים חֲזָקָה מִבְּנֵי אָדָם.

דברי שאול השליח מופנים כביקורת נגד יהודים וגויים שאינם מקבלים את האמת הברורה שבדבר אלוהים:

  • היווני לא מסתפק באמת הפשוטה שבכתבי הקודש (התנ”ך והברית החדשה), והוא דורש תחכום פילוסופי כתנאי לקבלת דבר אלוהים;

 

  • היהודי דורש לראות עוד ועוד אותות כדי לקבוע אם הכתוב הוא אמת.

ומה אומר אלוהים?

“את אמיתות דבריי כבר הוכחתי. את נבואותיי כבר הגשמתי. ילדיי יסתפקו במה שהכתובים הבטיחו — משיח צלוב!”

מי שדורש מעבר לזאת מוכיח את עיוורונו הרוחני.

השגחתו והתערבותו של אלוהים הנן חלק מחיינו ומחיי הסובבים אותנו יום אחר יום.

לידת תינוק בריא, נישואין מוצלחים, נסיעה בטוחה, פרנסה מבורכת נלקחים לעתים כדבר מובן מאליו. רק כאשר אחד מהם נפגע וחיינו נהרסים, אנו מבינים עד כמה אלוהים ברך אותנו.

הלוואי שנלמד להודות לאלוהים עבור ישועתו ושאר חסדיו הרבים שנתן לנו בחיים.

יוחנן השליח מסכם את מטרת הדיווחים על האותות והמופתים שישוע עשה:

יוחנן כ 31-30:

30 גַּם אוֹתוֹת רַבִּים אֲחֵרִים עָשָׂה יֵשׁוּעַ לְעֵינֵי תַּלְמִידָיו, אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה. 31 אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ.

סיכום פרק ח:

  1. כאשר הופגן כוח על־טבעי הייתה לכך תמיד מטרה אחת: למשוך את תשומת לבם של הנוכחים לבשורה שהוכרזה במקביל. היא האמצעי היחידי שיכול לגרום לאדם לקבל את ישוע כאדון ומושיע.

לאחר שהשליחים זוהו כדובריו של אלוהים, לאחר שהמסר שבפיהם אושר כבא מאלוהים ולאחר שדברו הכתוב הושלם ונחתם — אין עוד צורך באותות ובמופתים כדי להוכיח את אמיתותו.

  1. גם היום אלוהים עושה גבורות ונסים בחיי עמו ישראל ובחיי ילדיו. גבורות האלוהים נעשות לפי החלטתו ורצונו בלבד. הכוח לחולל אותן אינו ניתן בידי אדם זה או אחר כמתנה אישית.
  2. מי שדורש לראות אות על מנת להאמין שדבר אלוהים אמת, הריהו מצהיר על עיוורונו הרוחני. ההיסטוריה של עם ישראל, ביאתו הראשונה של ישוע המשיח והתגשמות מספר רב של נבואות, הנן הוכחה מספיקה כדי לאמת את דבר האלוהים.

תלמידוּת משיחית מתבטאת בלימוד דבר אלוהים וציות לכתוב בעזרת רוח הקודש.

אלוהים, מצדו, ימשיך לעשות אותות ומופתים בחיינו ובעולם …

  • כחלק מהבטחתו לשמור עלינו ולהפגין ברבים את חסדו בחיינו,

 

  • כחלק ממשפטו הצודק והקדוש על עולם הדוחה אותו.

הבה לא נהיה דור סורר המבקש אותות ודוחה את הברור והפשוט, אלא דור הנכנע לדבר אלוהים המושלם.

 

מקורות:

  1. התנ”ך והברית החדשה
  2. תנ”ך עם פירוש על־פי מ. ד. קאסוטו, הוצאת יבנה, תל-אביב, 1992
  3. החיים ברוח, ברוך מעוז, הוצאת הגפן, ראשון לציון, 2003
  4. Frank E. Gaebelein, The Expositor’s Bible Commentary,
    Zondervan Publ., Grand Rapids MI, 1979
  5. Warren W. Wiersbe, The Bible Exposition Commentary,
    Victor Books, Wheaton, IL, 1994
  6. John F. Walvoord and Roy B. Zuck, The Bible Knowledge Commentary,
    Victor Books, Wheaton, IL, 1984
  7. The MacArthur Study Bible,
    Thomas Nelson Publ., Nashville TN, 2006
  8. Merrill F. Unger, The New Testament Teaching on Tongues,
    Kregel Publ., Grand Rapids MI, 1971
  9. Interlinear Greek-English New Testament, Jay P. Green, Editor;
    Baker Books, Grand Rapids, MI, 1996
  10. New Strong’s Concise Dictionary;
    Thomas Nelson Publ., Nashville, TN, 1995