ישוע משיב לשואלים בעניין סמכותו

מתי כא 32-28

המשל

28 “אֲבָל מַה דַּעְתְּכֶם: לְאִישׁ הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים. הוּא נִגַּשׁ אֶל הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: ‘בְּנִי, לֵךְ לַעֲבֹד הַיּוֹם בַּכֶּרֶם.’ 29 הֵשִׁיב הָרִאשׁוֹן: ‘אֵינֶנִּי רוֹצֶה,’ אֲבָל לְאַחַר מִכֵּן הִתְחָרֵט וְהָלַךְ. 30 נִגַּשׁ אֶל הַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ אוֹתוֹ דָּבָר. הֵשִׁיב הַשֵּׁנִי: ‘כֵּן, אֲדוֹנִי,’ וְלֹא הָלַךְ. 31 מִי מִשְּׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת רְצוֹן הָאָב?” הֵשִׁיבוּ: “הָרִאשׁוֹן.”

הפירוש מפי המשיח

אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: “אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יָבוֹאוּ לִפְנֵיכֶם לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים, 32 כִּי יוֹחָנָן בָּא אֲלֵיכֶם בְּדֶרֶךְ צְדָקָה וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, אֲבָל הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת הֶאֱמִינוּ לוֹ. אַתֶּם לְעֻמַּת זֹאת רְאִיתֶם, וְלֹא חֲזַרְתֶּם בָּכֶם אַחֲרֵי כֵן לְהַאֲמִין לוֹ.”

הרקע שעליו סופר המשל

על־מנת לקבל את הרקע, נחזור לתחילת הפרק (מתי כא 1).

!          חשוב לזכור באיזו נקודה על ציר הזמן ישוע מספר את משל שני הבנים: הציפייה מצד העם להתגלוּתו כמשיח היתה כעת בשׂיאה!

הציפייה למלכות המשיח

11-1    ●        ישוע עלה לירושלים לחג הפסח, ובכניסתו לעיר קיבלו אותו המוני העם בקריאות:
“הוֹשַׁע־נָא! בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! 10 תְּבֹרַךְ מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה עָלֵינוּ!
הוֹשַׁע־נָא בַּמְּרוֹמִים!” (מרקוס יא 10-9). — רבים היו משוכנעים: “המשיח הגיע!”

13-12  ●        למחרת “יֵשׁוּעַ נִכְנַס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְגֵרֵשׁ אֶת כָּל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ
וְהָפַךְ אֶת שֻׁלְחֲנוֹת מַחֲלִיפֵי־הַכְּסָפִים וְאֶת כִּסְאוֹת מוֹכְרֵי הַיּוֹנִים. 13 אָמַר לָהֶם: ‘הֵן
כָּתוּב: “בֵּיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא,” אַךְ אַתֶּם הוֹפְכִים אוֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים'” (ראה
ירמיהו ז 11). — ורבים חשבו: “הנה זה מתחיל! הוא כבר תפס פיקוד על בית
המקדש. השלב הבא יהיה הכתרתו כמלך!”

  • כל אלה שעקבו בדריכוּת אחר ההתפתחוּיות של הימים האחרונים “חָשְׁבוּ [כעת] כִּי מִיָּד תִּגָּלֶה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (לוקס יט 11).

כולם, חוץ מהמנהיגים הדתיים. להם היתה בעיה עם…

סמכותו של ישוע

אני רוצה להתעכב כמה דקות במונח הזה — “סמכוּת”. — שום מסגרת אנושית לא מתפקדת בלי סמכוּת. לא מדינה, לא צבא, לא עסק, לא משפחה. — זאת לא אומרת שאנחנו בהכרח אוהבים את הסמכות שמעלינו, אבל כל אדם בוגר שחושב בהיגיון מסכים שהיא הכרחית.

נתבונן בשלושה סוגים של סמכות: סמכות שִלְטונית, סמכות דתית וסמכות אלוהית:

סמכות שלטונית

תארו לעצמכם מצב שבו אין לאף אחד סמכות לקבל החלטות ולעמוד על ביצוּען — אין סמכות לחוקק חוקים וסמכות לאכוף אותם:

  • אין ממשלה, אין בתי משפט, אין משטרה, אין מי שמנפיק רישיונות, אין כנסות,
    אין כלא.
  • אין מס הכנסה, אין מע”מ, אין חקירות — כי אין סמכוּת לגבות מיסים.
  • אין מכון־התקנים; אין חובה במרשם רופא עבור אנטיביוטיקה.
  • אין סמכות ללמד ולחנך: אין מורים, אין פרופסורים, ואין מחנכים.
  • אין מבחנים ואין ציוּנים — כי אין סמכוּת שקובעת סטנדרטים.
  • אין סמכוּת במשפחה: יש שיוויון מוחלט בין ילדים להורים.
  • אין אפילו פקחי עירייה — כי אין פיקוח על כלום!

התוצאה יהיו אנרכיה, הרס החברה, ובסופו של דבר שממה חברתית, תרבותית וכלכלית.

הסמכות השלטונית־חילונית מוּשְׁתֶּתֶת על אחד משני עקרונות:

  • במשטר דמקרטי היא מוענקת על־ידי הסכמת הרוב;
  • במשטר טוטליטרי היא נשענת על כוח־הזרוע — על דיכוי.

!          שימו לב שלסמכות השלטונית־חילונית יש בהחלט לגיטימיוּת לפי דבר־אלוהים. ברומים יג 1 נאמר לנו חד־משמעית: “כָּל אָדָם יִכָּנַע לְרָשֻׁיּוֹת הַשִּׁלְטוֹן.”

סמכות דתית

גם זאת מוכרת לנו: רק לָרבנוּת יש סמכות להנפיק תעודות הכשר. כנ”ל לגבי תעודות נישואין עבור זוּגות יהודים. זוג מוסלמי שרוצה להתגרש יכול לעשות זאת רק ב”בית דין שרעי” — בית דין דתי.

לסמכות הדתית יש היבט נוסף על הסמכות השלטונית־חילונית: היא כביכול “מייצגת את אלוהים” וטוענת לפעול בשמו:

  • כשהרבנות או בד”צ גובים אלפי שקלים עבור הכשר לבית מלון או למפעל נקניק — או כשהם מכריחים את השכן שלנו עם ההָמְבוּרגֶריה להעסיק משגיח שרק משחק בטלפון כל היום ומקבל על זה משׂכורת — הם טוענים שזו חובתם לפי תורת אלוהים.
  • כשתִמְהונים מתעשרים ממכירת עשרות־אלפי יחידות של “הנר הקדוש” שסגולתו “ליציאה מהדכאון, להסרת עין הרע, לזיווג הגוּן, לפתיחת המזל, לשִׂמְחת חיים, להצלחה בעסק, לפרנסה טובה…” — טוענים גם הם כי סמכוּתם לעשות כך באה להם “מן התורה” — דהיינו מדבר־אלוהים (ירמיהו ח 8).
  • כשהכנסיה הקתולים מעניקה לאדם מת מעמד של “מבורך”, או כשהאפיפיור מצהיר על מישהו כ”קדוש” שְאֵלָיו מותר להתפלל (כמו שנעשה לָאֶם טֶרֶזָה בספטמבר 2016, 19 שנה לאחר מותה) — הם טועינם כי יש להם סמכות לכך כ”נציגיו של אלוהים” (אחד התארים הרשמיים של האפיפיור הוא “ממלא־מקום המשיח עלי אדמות”).

!          שימו לב שברוב המקרים הסמכות הדתית היא פשוט סמכות שלטונית תחת מעטה הדת: אנשים שולטים על אחרים בשמו של אלוהים.

רק “המקל והגזר” שגורמים לָנתינים לציית הם בעלי צביון דתי:

  • למצייתים מובטחים חיי נצח, או שמיים, או העולם הבא, או נירוונה, או מצב כלשהו של אושר־עד — או אף ברכות גשמיות כגון בריאות ופרנסה טובה;
  • מי שאינו מציית לא רק עלול להפסיד את התגמול האוּלטימטיבי בעולם הבא, הוא גם יהיה צפוי לעונשים שספרי הקודש והמָסורות של אותה דת קובעים עבורו.

!          הקשיבו טוב: האלוהים, או האלוהוּת, שכביכול דורשת את הציות, היא המצאה של מי שמחזיק בסמכות הדתית:

  • ביהדות הרבנית מדובר באלוהי המסורת — ושימו לב שאין זה אלוהי התנ”ך! גם ה”תורה” שעליה מבססת היהדות הרבנית את סמכותה היא אינה אלא “מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה” — המצאת אנשים חכמים (ישעיהו כט 13);
  • בנצרות הממוּסדת ובכתות נוצריות למיניהן מדובר גם כן באלוהים בִּדיוני — באלוהוּת שכביכול נתנה מצוות, הקימה מוסדות, העניקה סמכויות וקבעה תנאים לישועה — אך כל אלה לא מוזכרים בספר הברית החדשה אף במילה אחת. לעתים דבריו והוראותיו של אותו אלוהים בדיוני סותרים בעליל את הכתוב בדבר־אלוהים האמיתי;
  • ובשלל הדתות האֱליליות — ברור שהן האלוהוּת עצמה והן מה שמוצג כהתגלוּת כתובה ו”תורה” של אותה אלוהוּת — הכל פרי דִמְיונם של בני אדם. נכון שחלק מהתורות הללו עתיקות מאוד, אבל מה זה משנה? הן הוּמצאוּ על־ידי אנשים חוטאים שלא היו תחת השראת רוח הקודש, וסביר להניח שחלקם אף פעלו בהשראת השטן.

?         נִשְאֶלת השאלה, האם יש בכלל לגיטימיוּת לסמכוּת דתית כלשהי?

והאדון ישוע משיב (מתי כג 3-2): “הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה. 3 לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ.” — במילים אחרות: כשרב או מנהיג דת כלשהו מצטט ישירות  ומילולית מדבר־אלוהים הכתוב, אזי יש למילים הללו סמכוּת.

וזה מביא אותנו לָסוּג השלישי של סמכוּת — ל…

סמכות אלוהית

ישוע המשיח טוען כי קיבל את סמכוּתו ישירות מאלוהים האב. הוא לא רק מצהיר באופן גורף (מתי כח 18): “נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ” — הוא גם מוכיח לאורך כל שירותו עלי אדמות שההצהרה הזו אכן אמת. — לישוע יש…

סמכות לימודית

כשכתוב לנו (מתי ז 29-28) כי “לִמֵּד אוֹתָם כְּבַעַל סַמְכוּת וְלֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁלִּמְּדוּ סוֹפְרֵיהֶם,” מה זאת אומרת?

משמע כי ישוע מעולם לא הסתמך על סמכוּת של מישהו אחר. הוא לא ציטט את חז”ל או מלומדים בני זמנו. כשהוא קבע עובדות בהוראתו, הוא לא נאלץ לנהוג כמו דוקטורנטים וחוקרים בימינו שחייבים לציין סימוכין לצד כל טענה. הרי ישוע בעצמו הוא “הָאֱמֶת” — הוא “[דבר־אלוהים, אשר] נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ” (יוחנן יד 6; א 1, 14).

סמכות לסלוח חטא

ישוע הצהיר: “[יש] לְבֶן־הָאָדָם הַסַּמְכוּת עֲלֵי אֲדָמוֹת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים” (מתי ט 7-6); וכאשר שומעיו שאלו את השאלה המוּצדקת: “מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי אֱלֹהִים לְבַדּוֹ?”, הוא הוכיח את סמכוּתו זו על־ידי מעשה ריפוי בו במקום (לוקס ה 24-21) — והמשיך לעשות כך על־ידי אין־ספור אותות וניסים אחרים.

סמכות על העולם הרוחני

אנשים התבוננו בישוע והתפלאו: “גַּם עַל הָרוּחוֹת הַטְּמֵאוֹת הוּא מְצַוֶּה בְּסַמְכוּת, וְהֵן נִשְׁמָעוֹת לוֹ!” (מרקוס א 27; לוקס ד 36); וישוע הסביר והוכיח כי יש רק כוח אחד ש”מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים” מבני אדם: “אֶצְבַּע אֱלֹהִים!” (לוקס יא 20-14).

סמכות להאצלת סמכויות

ישוע אפילו האציל סמכוּיות אלוהיות על אחרים! הנה: “הוּא קָרָא אֵלָיו אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר תַּלְמִידָיו וְנָתַן לָהֶם סַמְכוּת עַל רוּחוֹת הַטֻּמְאָה, לְגָרֵשׁ אוֹתָן וּלְרַפֵּא כָּל מַחֲלָה וְכָל מַדְוֶה” (מתי י 1; לוקס י 19).

סמכות לשפוט

לישוע יש סמכוּת לשפוט בני אדם לגיהינום — או להכניס אותם למלכוּת השמים. הוא אומר: “הָאָב אֵינֶנּוּ שׁוֹפֵט אִישׁ, אֶלָּא נָתַן אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּט בְּיַד הַבֵּן … גַּם סַמְכוּת נָתַן לוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט” (יוחנן ה 22, 27; ראה מתי כה 46-31).

סמכות להושיע

לישוע הסמכוּת להפוך חוטאים אבוּדים לילדי אלוהים; הרי: “לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ, הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ, נָתַן תֹּקֶף (ז”א סמכוּת) —  לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים” (יוחנן א 12) [“תֹּקֶף” = סמכוּת. בטקסט המקורי זוהי אותה מילה יוונית (ἐξουσία / exousia) כמו בכל הציטוטים האחרים שאני מביא כאן].

סמכות לתת חיים נצחיים

בתפילתו לאלוהים האב (יוחנן יז 2) ישוע מזכיר את סמכוּתו להעניק חיי נצח: “…לְמַעַן יִתֵּן [המשיח] חַיֵּי עוֹלָם לְכָל מִי שֶׁנָּתַתָּ לוֹ, כְּפִי הַסַּמְכוּת שֶׁנָּתַתָּ לוֹ”, והסמכוּת הזו היא “עַל כָּל בָּשָׂר” — על האנושות כוּלה.

סמכות על חיים ומוות

רק לישוע היתה סמכות להחליט מתי “למסור את רוּחו” — דהיינו למות — ומתי להקים את עצמו לתחייה. הוא אומר: “אֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב… יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ, וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב” (יוחנן י 18-17).

?         הבנּו את היקף הסמכוּת שיש לישוע? — ישוע המשיח הוא אלוהים. לכן יש לו סמכות אלוהית. לכן הוא — ורק הוא — רשאי להצהיר:

“נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.”

כל סמכות — בכל מקום — כל הזמן. — אך בביאתו הראשונה של המשיח לעולם אנחנו רואים…

הימנעוּת מהפעלת סמכות מלאה

כשישוע — אלוהים שלבש בשר — בא לעולם בפעם הראשונה כמושיע,…

  • הוא “הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ” מאלוהוּתו (פיל’ ב 7);
  • הוא וויתר על סמכוּתו כ”מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים” (התג’ יט 16);
  • והוא שׂם את עצמו מרצונו תחת הסמכוּת השלטונית־חילונית בארץ.

אנחנו לא רואים אותו מִתְעָלֶה על חוקי המדינה. להיפך: הוא מורה לאחרים להיכנע ולציית אפילו לשלטון הכובש (מתי כב 21).

!          אך ישוע לא נכנע לרגע לסמכוּת רוּחנית כלשהי או לסמכוּת דתית:

  • הוא לא ביקש מהסנהדרין הסמכה כְּרָב — כמורה תורה — הוא פשוט לימד.
  • הוא לא ביקש רשות מהכוהן הגדול לשנות את הסדר בבית המקדש — הוא פשוט נכנס וגירש את כל בעלי העסקים שהיו ממוקמים בחצר; דהיינו הוא גירש את מי שקיבל אישור לעסק מהכוהן הגדול. — וישוע לא רק עשה זאת פעם אחת אלא פעמיים (יוחנן ב 16-14; מתי כא 13-12).
  • ישוע התעלם לגמרי מכל מערכת הסַמְכוּת הדתית. אין פלא שזה הכעיס את כל מי שראה את עצמו כמנהיג דתי — כבעל סמכוּת.

עצרנו במתי כא 13 ולמדנו שיעור על סמכוּת. — עכשיו חוזרים לטקסט: בגירוש הסוחרים מהמקדש ישוע הפגין…

סמכות אלוהית בפעולה

!          בטיהור המקדש ביוחנן ב שמענו את ישוע זועם (פס’ 16): “אַל תַּעֲשׂוּ אֶת בֵּית אָבִי לְבֵית מִסְחָר!” — “זהו ‘בֵּית אָבִי’! — כְּבְנו הָבְּכור יש לי את כל הסמכוּת שבעולם לעשות פה סדר!”

?         עכשיו, חשבו רגע איזו הפגנה של סמכוּת אלוהית זו היתה כשישוע גירש את כל מי שמקומו לא היה שם. — האם חשבתם פעם עד כמה זה היה על־טבעי?

?         מי כאן היה פעם בשוק מחנה־יהודה בשעות הצהריים ביום שישי? — מכירים? — בלאגן אטומי! רעש מחריש אוזניים! אחד דורך על רגלי השני.

  • עכשיו תארו לעצמכם את כל ההמוּלה והרעש האלה לא מפוזרים במבוך של סמטאות, אלא הכל מרוכז בכיכר אחת עצומה — בחצר בית המקדש;
  • תארו לעצמכם את ישוע — אדם בודד בתוך ההמוּלה האדירה הזו;
  • באמצע שוּק עם אלפי אנשים רועשים, עם עדרי כבשים פועים, עיזים, פָרות, כלובים עם יונים, שולחנות עם ערימות של מטבעות… העסקים בשׂיאָם לקראת ערב־פסח;
  • וכמו בכל עסק במזרח התיכון, הכל מתנהל בקולי־קולות, בצעקות, בוויכוחים, במיקוחים;
  • ופתאום מרים אותו אדם בודד את קולו ונותן פקודות — והפלא ופלא — איכשהו כולם שומעים אותו למרות ההמוּלה. — זה על־טבעי!;
  • והנה, אף אחד לא מתנגד; אף אחד לא אומר לו: “למה־מי־אתה?!” אף אחד לא דורש לראות תעודת שוטר או אסמכתא מהכוהן הגדול;
  • כולם נשמעים לו; כולם מצייתים; כולם מִתְקָפלים ויוצאים. — זה על־טבעי בעליל!;
  • כל משלמי האחוזים עוזבים את המקום. העסק הפרטי של משפחת הכוהנים הגדולים קורס — וזאת ארבעה ימים לפני פסח! הפסד של מאות־אלפי שקלים בִּשְׁבוּע־העסקים הרִווחי ביותר בכל השנה!

אבל אנחנו לא רואים שום ניסיון התערבות מצד “נְגִיד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהַצְּדוֹקִים” (כמו, למשל, במה”ש ד 1). — לא! — מנהיגי הדת “לֹא מָצְאוּ מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי כָּל הָעָם נִצְמְדוּ אֵלָיו [אל ישוע] לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ” (לוקס יט 48). — אין “מַה לַּעֲשׂוֹת” מול סמכוּת אלוהית!

הלאה לפסוק הבא:

14       המשיח, שם “בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ”, ממשיך להפגין עוד היבט של סמכוּתו: כעת “נִגְּשׁוּ אֵלָיו עִוְרִים וּפִסְחִים …, וְהוּא רִפֵּא אוֹתָם.”

!          האדון ישוע עושה את מה שהוא רואה לנכון לעשות, ואף אחד לא מסוגל לעצור אותו. — זוהי סמכות על־טבעית — סמכות אלוהית!

רק ביום למחרת המנהיגים אוזרים אומץ ומחליטים לערער על הסמכוּת הזו. הם שואלים את…

השאלה שאמורה להכשיל

23       “כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלִמֵּד שָׁם נִגְּשׁוּ אֵלָיו רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם וְשָׁאֲלוּ:

‘בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
וּמִי נָתַן לְךָ אֶת הַסַּמְכוּת הַזֹּאת?'”

…וזוהי כמובן שאלה רטורית. הם יודעים טוב מאוד שלישוע אין תארים, אין דוקטורָט ברפואה, אין תעודת הסמכה לרבנוּת, אין מכתבי המלצה, אין תמיכה או פרוטקציה או חסות ממנהיג פוליטי או דתי. — וחוץ מזה, מי לא יודע מאיפה באה היכולת (או הסמכוּת) לרפא “עִוְרִים וּפִסְחִים”? (ראה יוחנן ט 30).

וישוע למעשה עונה: “סמכוּתי מאלוהים! יש לי סמכות אלוהית!” — אך הוא לא אומר כך ישירות. הוא יודע שהם רק מחכים להצהרה ציבורית כזו כדי להאשים אותו בגידוף (יוחנן י 33; מתי ט 3, כו 65). לכן הוא מוצא דרך לגרום למתנגדיו לתת את התשובה בעצמם.

כמנהגו, הוא משיב בשאלה — וזו..

השאלה שממנה מתחמקים

25-24   “גַּם אֲנִי אֶשְׁאַל אֶתְכֶם דָּבָר אֶחָד אֲשֶׁר אִם תַּגִּידוּ לִי אוֹתוֹ, גַּם אֲנִי אַגִּיד לָכֶם בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: 25 טְבִילַת יוֹחָנָן מֵאַיִן הָיְתָה? מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ מִבְּנֵי אָדָם?”

26       כל עם ישראל יודע את התשובה: “יוחנן המטביל הוא ‘נָבִיא'” (פס’ 26, יד 5).

27       והנה, מאות בחצר המקדש מתגודדים סביב ישוע והקבוצה של “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם” ומנסים לשמוע את התשובה: “שששש! שקט! תנו לשמוע מה הם יענו.” — אך מנהיגי הדת מעדיפים להִתְחַמֶק: “אֵין אָנוּ יוֹדְעִים.”

שקר! הם יודעים טוב מאוד מאיפה סמכותו של יוחנן — כמו שהם יודעים טוב מאוד מתוך איזה כוח פועל ישוע. — אך היחידי שהודָה בידיעה הזו היה “נַקְדִּימוֹן”. רק לו היה האומץ לומר (יוחנן ג 2; ז 50): “רַבִּי, אֲנַחְנוּ [דהיינו, ההנהגה הדתית] יוֹדְעִים כִּי מֵאֵת אֱלֹהִים בָּאתָ לִהְיוֹת מוֹרֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן אֱלֹהִים אִתּוֹ.”

“יוֹדְעִים” גם יודעים! אך מעדיפים לשקר.

כאן כבר הגענו למשל שני הבנים. — הרי כשישוע מפרש אותו (מתי כא 32), הוא מחזיר את שומעיו ליוחנן המטביל, ואומר:

  • “יוֹחָנָן בָּא אֲלֵיכֶם בְּדֶרֶךְ צְדָקָה וְ[אתם, מנהיגי הדת,] לֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ,”
  • “אֲבָל הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת [כּן] הֶאֱמִינוּ לוֹ.”

וזהו, כמובן,…

נמשל שני הבנים

זוכרים מה קראנו במשל (פס’ 28 – 31א)?

28       “לְאִישׁ הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים.” הוא קרא לשניהם “לַעֲבֹד בַּכֶּרֶם” — ונמשל הכרם הוא מלכוּת המשיח. הן יוחנן המטביל, הן ישוע עצמו, והן כל המבשׂרים עד היום השמיעו וממשיכים להשמיע את הקריאה הזו:

!          “בואו לשרת את המשיח במלכוּתו! — בואו ‘לַעֲבֹד בַּכֶּרֶם’!”

הבן הראשון

29       הבן שאמר לאביו: “‘אֵינֶנִּי רוֹצֶה [לַעֲבֹד …בַּכֶּרֶם],’ — אֲבָל לְאַחַר מִכֵּן הִתְחָרֵט וְהָלַךְ”…

  • אלה הם “הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת” — החוטאים המוּצְהרים והבוטים;
  • הם אלה שהתנהגוּתם זועקת: “אנחנו בזים לכל סמכוּת — מדינית, דתית ואלוהית!”

ישוע, כמו תמיד, לוקח את הדוגמה הקיצונית ביותר, אך שׂים לב כי “הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת” בהסברו מייצגים את כל החוטאים — גם אותי ואותך.

  • הם מייצגים את כל מי שהגיב לקריאתו של יוחנן המטביל: “שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!” (מתי ג 2);
  • הם מייצגים את ההמונים ש”הֻטְבְּלוּ עַל־יָדָיו בַּיַּרְדֵּן כְּשֶׁהֵם מִתְוַדִּים עַל חַטֹּאתֵיהֶם” (מתי ג 6-5);
  • הם מייצגים את מי שהאמין ליוחנן כשהוא הצהיר: “הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְ… הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ” (מתי ג 11);
  • הם מייצגים את אלה שפנו למשיח אחרי שיוחנן הצביע עליו והכריז: “הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם” (יוחנן א 29);
  • הם מייצגים את כל אלה שלהם ישוע המשיח “נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים” (יוחנן א 12);
  • הבן הראשון — שבהתחלה נראה כל־כך שלילי — מייצג את הנושעים;
  • הבן הראשון — זה אתה ואני וכל מי שאמר לאלוהים: “לא רוצה!” — ולאחר מכן חזר בתשובה והתמסר לישוע המשיח.

הבן השני

30       גם לו אומר האב: “בְּנִי, לֵךְ לַעֲבֹד הַיּוֹם בַּכֶּרֶם,” והוא מיד משיב כמו “ילד טוב”: “כֵּן, אֲדוֹנִי.”

?         ראיתם כמה הוא מכבד את אביו?! הוא אפילו קורא לו “אֲדוֹנִי!”

!          מכבד במילים — אך לא בפועל. הרי הוא “לֹא הָלַךְ.”

  • הבן השני, זה אתם — מנהיגי הדת;
  • “מִבַּחוּץ אַתֶּם נִרְאִים צַדִּיקִים לְעֵינֵי הַבְּרִיוֹת” (מתי כג 28א), אבל כאשר “יוֹחָנָן בָּא אֲלֵיכֶם בְּדֶרֶךְ צְדָקָה… לֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ”;
  • כלפי חוץ אתם שומרי מצוות, “אֲבָל בִּפְנִים [— בתוך הלב — אתם] מְלֵאֵי צְבִיעוּת וְעָוֶל” (מתי כג 28ב);
  • “צְבוּעִים! הֵיטֵב נִבָּא עֲלֵיכֶם יְשַׁעְיָהוּ בְּאָמְרוֹ: 8 ‘הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי'” (מתי טו 8-7; ישעיהו כט 13).

הרי זה בדיוק מה שהיה הבן השני במשל: צבוּע — מעמיד פנים — שקרן — אומר דבר אחד, אך עושה דבר אחר (מתי כג 3).

הבן השני קיים, כידוּע, גם בתוך קהילת המשיח. הוא מדבר כמו משיחי, מגיע לאסיפות, שׁר ומתפלל יחד עם כולם, יודע לצטט פסוקים — אך הוא מעולם לו מסר לישוע את השליטה על חייו. הוא אולי שר לו “מלך המלכים ואדון האדונים” — אך המלך, זה הוא ולא המשיח.

!          שימו לב שאנחנו כבר הבנּו מי הם שני הבנים — אבל שומעיו ומתנגדיו של ישוע, אי־שם בחצר המקדש, טרם קיבלו את ההסבר הזה.

זוכרים? מנהיגי הדת ניסו להכשיל את ישוע בשאלתם בנוגע לסמכוּת. הוא השיב להם בשאלה נגדית, וממנה התחמקו — אך כעת הם אינם מזהים את…

השאלה המכשילה

…את השאלה השלישית שנשאלת במעמד הזה:

31 א     “מִי מִשְּׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת רְצוֹן הָאָב?”

“רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם” משיבים ללא היסוס: “הָרִאשׁוֹן!” — …ונופלים בפח. זוהי תשובה הגיונית ונכונה, אך היא מכשילה אותם. הרי הם נמשל הבן השני — זה שהעמיד פנים של “ילד טוב” אך סרב לציית.

31 ב   לאנשים צבוּעים כאלה ישוע אומר כעת: “הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יָבוֹאוּ לִפְנֵיכֶם לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים!” — השפלים, הבזויים, הגרועים ביותר, האנשים האחרונים שאִתָם תרצו לבוא במגע שֶׁמָא הם יטמאו אתכם — הם אכן יכּנסו למלכוּת השמיים — ואתם לא!

?         איך? — איך אפשר להיות חוטא מרוּשע ובכל זאת להיכנס למלכוּת?

!          התשובה היא: “הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת הֶאֱמִינוּ לוֹ.” החוטאים האמינו והגיבו לבשורה שבפיו של יוחנן המטביל. הם חזרו בתשובה וחטאיהם נסלחו.

32       “אַתֶּם לְעֻמַּת זֹאת רְאִיתֶם, וְלֹא חֲזַרְתֶּם בָּכֶם אַחֲרֵי כֵן לְהַאֲמִין לוֹ.” — ראיתם, שמעתם, הבנתם. וגם עכשיו, לפני רגע, לא יכולתם להכחיש כי “טְבִילַת יוֹחָנָן … הָיְתָה מִן הַשָּׁמַיִם.”

“שאלתם אותי ‘בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת [אני] עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?’ — הנה, במשך שלוש שנים נתתי לכם את כל ההוכחות האפשריות שאני אכן פועל בסמכוּת אלוהית — ולמרות זאת אינכם חוזרים בתשובה.”

!          “אין לי עוד הוכחות לתת לכם. קיבלתם את כל האור האפשרי. אם למרות זאת ‘אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא — מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם’ (יוחנן ח 24)!

וזה מביא אותנו לכותרת האחרונה:

שתיקה שמשמע משפט

27       מהנקודה הזו והלאה ישוע מפסיק כל דין ודברים עם המנהיגים. זה מתחיל בפס’ 27, בסירובו לתת להם תשובה: “גַּם אֲנִי לֹא אֹמַר לָכֶם בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.” ישוע לא מוכן “[להשליך פנינים] לִפְנֵי הַחֲזִירִים” (מתי ז 6).

מעתה, כל פנייה אל ההנהגה הרוחנית היא בדברי משפט בלבד:

  • משל שני הבנים מאשים אותם: “אתם הבן הצבוּע שאומר ‘כֵּן, אֲדוֹנִי’, אך לא מציית.”
  • החל מהפסוק הבא ישוע חוזר על דברי משפט דרך משל בעל הכרם והחוכרים (מתי כא 46-33 ).
  • מיד אחרי זה בא עוד משל של משפט: משל המלך שערך חתונה (מתי כב 14-1 ), ושם ישוע נאלץ להגיד למנהיגי הדת (כב 8): “הַחֲתֻנָּה מוּכָנָה, אַךְ אֵלֶּה שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא הָיוּ רְאוּיִים.”
  • גם פרק כג מכיל דברי משפט חריפים. 8 פעמים המשיח אומר “אוֹי לָכֶם!” למנהיגים: “אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים … אוֹי לָכֶם מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים! … אֵיךְ תִּמָּלְטוּ מִדִּין גֵּיהִנּוֹם?”

אחרי זה באה שתיקה — שתיקה שמשמע משפט:

  • מתי כו: במִשפט הבזק לפני “קַיָּפָא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל” (פס’ 57), כאשר “חִפְּשׂוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְכָל הַסַּנְהֶדְרִין עֵדוּת שֶׁקֶר עַל יֵשׁוּעַ” (פס’ 59) — “יֵשׁוּעַ שָׁתַק” (פס’ 63א).
  • מתי כז 12: גם כשעמד לפני פילטוס, ישוע “לֹא עָנָה דָּבָר” על האשמות “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים.”
  • מתי כו: רק כאשר “אָמַר אֵלָיו הַכֹּהֵן הַגָדוֹל: ‘אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים?'” (פס’ 63ב), ישוע שוב ענה לו בדברי משפט:

“אתם ‘תִּרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם … בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם’ (פס’ 64; דניאל ז 13).” והמנהיגים כמובן זיהו מיד את הציטוט הזה מדניאל פרק ז. הם הבינו טוב מאוד את האיוּם שבדברים הללו:

“בפעם הבאה שאתם תראו אותי, אני אבוא כמלך ושופט (דניאל ז 14), אשר ‘לוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת; וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יַעֲבוֹר’.”

“ואת כל אלה שאמרו (לוקס יט 14): ‘אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ’, הוא ינָפץ ‘בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל’ (תהיל’ ב 9).”

?         ומה היתה תגובת הכוהן והגדול והסנהדרין? — “גִּדּוּף!” — כולם הסכימו כי “בֶּן־מָוֶת הוּא!” (מתי כו פס’ 66-65).

סיכום

?         מה למדנו ממשל שני הבנים? — שלוש נקודות בלטו לי:

  1. ישוע בכוונה מקצין ואומר כי “הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יָבוֹאוּ לִפְנֵיכֶם לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים!” — אלוהים אוהב להושיע את מי שנראה לנו הכי לא מתאים לָמלכוּת. הוא בוחר את מי שאנחנו לא הינו בוחרים.

הוא עשוי עוד להושיע את אותו בלתי־נושע בקהילה שעומד לנו כמו עצם בגרון — זה שלגביו כבר חשבנו 100 פעמים: “אוווף! מתי הוא כבר יפסיק לבוא?!”

  1. קשה לאנשים “צדיקים” להבין שגם הם חוטאים. אלה שמצייתים לחוק, שעוזרים לאחרים, ששומרים מסורת, שאף פעם “לא עושים רע לאף אחד” — קשה להם לקבל שעבור אלוהים הם לעולם לא יהיו מספיק טובים. קשה להם לראות שבלי מושיע הם אבוּדים. “מוכס” יודע שהוא חוטא — הם לא.
  2. כבר בבראשית פרק ו אלוהים אומר על האנושות שבחרה בדרך השטן: “לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם” (בראשית ו 3) — “אני לא אמשיך לנֶצח לקרוא אתכם לתשובה.” — בזמנו הוא נתן לחוטאים תקופת חסד של “מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה”, ובה הם יכלו להגיב בחיוב למסר ולעדוּת של “נֹחַ, מַטִּיף הַצֶּדֶק” (כיפא”ב ב 5).
  • אך בסוף תקופת החסד “בָּא הַמַּבּוּל וְסָחַף אֶת הַכֹּל” (מתי כד 39).

רבים ממנהיגי הדת ראו ושמעו את ישוע פועל “בִּגְבוּרַת הָרוּחַ” וב”גְּבוּרַת יהוה” (לוקס ד 14; ה 15) במשך “שָׁלוֹשׁ שָׁנִים” (לוקס יג 7). זו היתה תקופת החסד שאלוהים נתן להם, ובה הם יכלו לחזור בתשובה ולהיכּנע למלך המשיח.

  • אך בסוף תקופת החסד ישוע נאלץ להגיד: “הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם” (מתי כג 39-38).

לכל אדם יש תקופת חסד כזו מאלוהים — תקופה שבה הדלת פתוחה; אך אף אחד לא יודע מתי הדלת הזו תיסגר.

“עַתָּה [היום!] יוֹם יְשׁוּעָה” (קור”ב ו 2)! — היום יש הזדמנות לפנות לישוע! לא לחכות למחר!