עשרת המנים

לוקס יט 27-11

הגורם להבאת המשל: ציפיה למלכות

11 לְאַחַר שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת זֹאת הוֹסִיף וְסִפֵּר מָשָׁל, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם וְהֵם חָשְׁבוּ כִּי מִיָּד תִּגָּלֶה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.

המשל

12 לְפִיכָךְ אָמַר: “אִישׁ אָצִיל אֶחָד הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה וְלָשׁוּב לְאַרְצוֹ. 13 קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲשֶׂרֶת עֲבָדָיו, נָתַן לָהֶם עֲשָׂרָה מָנִים וְאָמַר לָהֶם: ‘סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי.’ 14 אוּלָם בְּנֵי אַרְצוֹ שָׂנְאוּ אוֹתוֹ וְשָׁלְחוּ מִשְׁלַחַת אַחֲרָיו, לוֹמַר: ‘אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ.’

15 אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּלוּכָה חָזַר וְצִוָּה לִקְרֹא אֵלָיו אֶת הָעֲבָדִים אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף, כְּדֵי לָדַעַת מַה הִרְוִיחַ כָּל אֶחָד בְּמִסְחָרוֹ.

16 נִגַּשׁ הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: ‘אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ הִכְנִיס עֲשָׂרָה מָנִים.’ 17 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ, ‘יָפֶה, עֶבֶד טוֹב! הוֹאִיל וְהָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים.’

18 בָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר: ‘אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמִשָּׁה מָנִים.’ 19 הֵשִׁיב וְאָמַר גַּם לָזֶה: ‘וְאַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.’

20 וְאַחֵר בָּא וְאָמַר: ‘אֲדוֹנִי, הִנֵּה הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהָיָה צָרוּר אֶצְלִי בְּמִטְפַּחַת; 21 שֶׁכֵּן פָּחַדְתִּי מִמְּךָ מִפְּנֵי שֶׁאִישׁ קָשֶׁה אַתָּה: לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ.’ 22 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ: ‘עַל־פִּי דְּבָרְךָ אֶשְׁפֹּט אוֹתְךָ, עֶבֶד רָשָׁע! אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אֲנִי, לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי. 23 מַדּוּעַ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ עִם הָרִבִּית?’

24 וְלָעוֹמְדִים לְיָדוֹ אָמַר: ‘קְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה וּתְנוּ לָזֶה אֲשֶׁר לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים.’ 25 הֵשִׁיבוּ לוֹ: ‘אֲדוֹנֵנוּ, יֵשׁ לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים!’

26 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ.

27 אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי.”

הרקע שעליו סופר המשל

איש נמוך־קומה שטיפס על עץ שקמה

האדון ישוע, במסעו האחרון לירושלים, עבר כרגע ביריחו. כאן הוא בחר להתארח אצל “זַכַּי…, שֶׁהָיָה מוֹכֵס רָאשִׁי וְאִישׁ עָשִׁיר” (לוקס יט 2). — דווקא אצל מוכס! אצל אדם שפל שהתעשר מגניבה וסחיטה! — ותגובת האזרחים “הטובים” לא איחרה לבוא: “כְּשֶׁרָאוּ זֹאת, הִתְלוֹנְנוּ הַכֹּל וְאָמְרוּ: ‘אֵצֶל אִישׁ חוֹטֵא הוּא בָּא לְהִתְאַכְסֵן!” (יט 7).

אבל ישוע יודע טוב מאוד מדוע הוא בוחר בביתו של “זַכַּי”. הרי רק לפני יומיים־שלושלה הוא סיפר את משל הפרוש והמוכס (לוקס יח 14-9) — ומי היה זה שנושע במשל? מי היה זה שׁתְפִילתו התקבלה? — לא הצדיק המדוּמה, אלא החוטא הבזוי שחזר בתשובה — המוכס!

כעת קרה בפועל מה שישוע תיאר במשל, והוא מכריז: “הַיּוֹם הָיְתָה תְּשׁוּעָה לַבַּיִת הַזֶּה, כִּי הָאִישׁ [זַכַּי המוכס] גַּם הוּא בֶּן־אַבְרָהָם” (לוקס יט 9; בראשית טו 6; גלטים ג 6).

מטרת בואו של המשיח

ישוע מסיים את פרשת זַכַּי כשהו מגדיר במשפט אחד קצר את מטרת ביאתו הראשונה לעולם  (יט 10):

!        “הֵן בֶּן־הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ.”

  • “לא באתי להקים ממלכה גשמית;
  • לא באתי לנצח את הרומאים;
  • לא באתי לשחרר אתכם מההנהגה הדתית הצבוּעה;
  • גם לא ממוכסים בוגדים שגונבים מכם כדי לממן את המשטר הכובש;
  • גם לא משושלת ההורדוסים המושחתים…

!        אני באתי להושיע חוטאים אבוּדים! — וכל נושע הופך לאזרח במלכותי!”

וזה מביא אותנו לציפיה שהיתה תקועה בראש המאמינים ובראש כל אלה שהגדירו את עצמם כתלמידי ישוע:

המלכות! המלכות! המלכות!

שומעיו של ישוע פספסו לגמרי את מטרת בואו. גם כשהוא ניסה שוב ושוב להכין אותם לכך שתוך זמן קצר “בֶּן־הָאָדָם…יִמָּסֵר לַגּוֹיִם וְהֵם …יַהַרְגוּהוּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם,” גם אז “הֵם לֹא הֵבִינוּ דָּבָר” (לוקס יח 34-31).

11       הם רק היו מסוגלים לראות את המציאות המיידית שלנגד עיניהם: את העובדה שכולם נעו כרגע בתהלוכה המונית, יחד עם ישוע, בכיוון עיר הקודש לציוּן חג הפסח,…

!          …וכעת, “מִשּׁוּם שֶׁ[ישוע] הָיָה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם,…
הֵם חָשְׁבוּ כִּי מִיָּד תִּגָּלֶה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים”:

  • הנה בא מחולל הניסים שאפילו מחייה מתים (יוחנן יא)!
  • הנה בא זה שפוקח עיני עיוורים ומעניק שמיעה לחירשים (לוקס יח 43-35; ז 22)!
  • הנה בא זה ש”וּמְרַפֵּא כָּל מַחֲלָה וְכָל מַדְוֶה” (מתי ט 35)!
  • הנה בא זה ש”בְּסַמְכוּת וּבְכֹחַ… מְצַוֶּה עַל הָרוּחוֹת הַטְּמֵאוֹת… וְהֵן נִשְׁמָעוֹת לוֹ” (לוקס ד 36; ח 33-26; מרקוס א 27)!
  • הנה בא זה ששיכְפֶּל חמש פיתות ושני דגים והִשְׂביע בהם 5000 איש (לוקס ט 17-13)!
  • הנה בא זה ש”בֶּאֱמֶת בֶּן־הָאֱלֹהִים”! הרי הוא לא רק מסוגל ללכת על המים בעצמו, הוא אף יכול לתת את היכולת העל־טבעית הזו לאחרים (מתי יד
    33-25)!
  • הנה בא זה שיכול להשקיט סערה — “זֶה אֲשֶׁר מְצַוֶּה עַל הָרוּחַ וְעַל הַמַּיִם, וְהֵם נִשְׁמָעִים לוֹ” (לוקס ח 25-22)!
  • הנה בא המורה שמלמד “כְּבַעַל סַמְכוּת, וְלֹא כְּדֶרֶךְ [הסופרים]” (מתי ז 29)!
  • הנה בא הרב שאסף סביבו קבוצה של אנשים פשוטים כמוני וכמוך — והפך אותם למחוללי ניסים (לוקס ד 32, 36; מתי י 1)!

!          הינה בא המלך המשיח (מתי טז 16)! — עכשיו הוא “יָרְאֶה להם!” עכשיו הוא “[ישיב] אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל” (מה”ש א 6)!

11ב    אבל ישוע עוצר אותם. — לא! — “מַלְכוּת הָאֱלֹהִים [לא] תִּגָּלֶה מִיָּד!” — ובתקווה שיבינו “הוֹסִיף וְסִפֵּר [להם עוד] מָשָׁל” — המשל על עשרת המָּנים.

זהו הרקע. — ועכשיו…

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

הסיפור מתחיל ב…

העדרות זמנית לשם קבלת המלוכה

12                              אִישׁ אָצִיל אֶחָד הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה וְלָשׁוּב לְאַרְצוֹ.

התרחיש הזה היה דווקא ידוע לשומעים. הם חיו תחת הכיבוש הרומי כבר משנת 63 לפנה”ס, ובשנת 40 לפנה”ס הרומאים החליטו להעניק את ה”סַמְכוּת לִמְלוּכָה” להורדוס הראשון, “אִישׁ אָצִיל” ממשפחה אדומית שהתגיירה ליהדות.

עבדיו של האיש האציל

13א                          קֹדֶם [ליציאתו כדי לקבל את המלוכה] קָרָא לַעֲשֶׂרֶת עֲבָדָיו, נָתַן לָהֶם עֲשָׂרָה מָנִים וְאָמַר לָהֶם: ‘סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי.’

גם התיאור הזה מובן לכולם. כמו כל “אִישׁ אָצִיל”, המנהיג הדִמיוני הזה הוא, כמובן, עשיר. כעת הוא מפקיד את משרתיו על רכושו ומצפה שיעשו עבודה טובה, אחראית ורִווחית עד לשובו.

!          שימו לב: האנשים שבעל־הבית קורא אליו הם “עֲבָדָיו”. — יש בינו לבינם קשר של מעביד ועובד, או אף של אדון ועֶבֶד שנקנה בכסף. יש לעבדים מחוּייבוּת כלפי “[ה]אִישׁ [ה]אָצִיל”.

ישוע לא מתכוון כאן ללמד כלכלה, ולכן יש לראות ב”עֲשָׂרָה מָנִים” סכום סמלי בלבד. כדי שהָחֶשְׁבּון יהיה קל, כל עבד מופקד על “מָנֶה” אחד — סכום שמרוויח פועל פשוט בשלושה חודשי עבודה.

האצלת סמכויות לעבדים

13ב    כדי שלאף עֶבֶד לא יהיה ספק מה עליו לעשות, בעל־הבית מצווה: “סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי!” — “קדימה, לעבודה!”

!          מידת המאמץ, האחריות והיצירתיות שְיגָלֶה כל עֶבֶד תוך־כדי הטיפול ברכוש אדונו יהיו אינדיקציה ברורה של רמת האהבה, המסירות והנאמנות שהעבדים רוחשים לו.

כעת ישוע מתאר קבוצה נוספת שאִתה שומעיו יכולים לְהִזְדָהות:

בני ארצו של האיש האציל

14                              אוּלָם בְּנֵי אַרְצוֹ שָׂנְאוּ אוֹתוֹ וְשָׁלְחוּ מִשְׁלַחַת אַחֲרָיו, לוֹמַר: ‘אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ.’

הרי זה בדיוק מה שקרה כשהורדוס־אָרְכֵלָאוּס יצא לרומה בשנת 4 לפנה”ס כדי לקבל את ההסמכה כ”מלך יהודה” (מתי ב 22). “בְּנֵי אַרְצוֹ [אשר] שָׂנְאוּ [את ארכלאוס] שָׁלְחוּ מִשְׁלַחַת אַחֲרָיו, לוֹמַר: ‘אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ’!” — והיתה להם סיבה טובה: הרי עוד לפני הנסיעה הזו הוא הספיק לטבוח 3000 יהודים בבית המקדש (ראה יוסף בן־מתיתיהו; “קדמוניות היהודים”, ספר 17, פרק ט, פסקה ג; פרק יא, פסקה א-ב).

המלך מקים את ממלכתו

המשך המשל מתאר מה קורה לנתיניו של “[ה]אִישׁ [ה]אָצִיל …אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּלוּכָה”, וישוע מחלק את הנתינים הללו לשלוש קבוצות:

קבוצה א’ — עבדים נאמנים

17       שני נציגים מהקבוצה הזו, שהראו את נאמנותם לאדונם “בִּמְעַט מִזְעָר”, זוכים למִשְׂרות בכירות בממלכה:

“הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים.” — העבד שהוכיח את עצמו לא רק כנאמן לאדון אלא גם כיעיל ביותר בעבודה, מקבל את התפקיד הבכיר מכולם; והשומעים אומרים: “יופי! ככה זה צריך להיות. אסור שאנשים לא מוכשרים יישבו בתפקידי ניהול רק מפני שהם מקורבים למנהיג. שני העבדים הנאמנים האלה הוכיחו גם מקצועיוּת.”

לא כך העבד השלישי — והוא מייצג את…

קבוצה ב’ — עבדים “רשעים”

20       אלה כל הבלתי־נאמנים. העבד שמייצג אותם במשל מאבד “גַּם [את] מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ” (פס’ 26ב). — כל השומעים מסכימים שְׁעֶבֶד כזה לא צריך לקבל תפקיד במלכות.

!          חשוּב שנתעקב רגע אצל נציג הבלתי־נאמנים. ראוּ איך הוא מתָרץ את עצלנותו — את אי־ציוּתו להוראה “סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי” (פס 13ב) — את העובדה שלא עשה כלום עם הכסף שבעל־הבית הפקיד בידו:

21א    תירוץ ראשון: “פָּחַדְתִּי מִמְּךָ מִפְּנֵי שֶׁאִישׁ קָשֶׁה אַתָּה.”

עבדתם פעם אצל “אִישׁ קָשֶׁה” או אישה קשה? אז אתם מכירים את הפחד הזה: — רק שלא יכעס! שלא יצעק! שלא יטיל סָנְקְצִיות! — ובתקופה ההיא עֶבֶד של “אִישׁ קָשֶׁה” לא רק שמע צעקות אלא הוּלקה בשוטים!

אבל איזה תירוץ עלוב! אם פחדת, אז למה זלזלת בעבודה?

21ב    תירוץ שני:    “אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ.”

לָעֶבֶד יש את החוצפה להאשים את בעל־הבית — את המלך — בגניבה!

איך זה אמור לתרץ מדוע לא עשית את העבודה שלך? — לא ברור איך. — בכל אופן, לא חכם להאשים מלך בגניבה.

21ג     תירוץ שלישי: “אַתָּה קוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ.”

את זה אנחנו (ושומעיו של ישוע) מבינים. העבד בעצם אומר: “למה לי לעבוד קשה? רק כדי שאתה תוכל להכניס לכיסך את הרווחים?” — בכל עסק גדול יש כמה אנשים עם הגישה הזו. אתה תפגוש אותם באמצע יום העבודה מסתתרים באיזה מחסן עם כוס קפה וסיגריה, כשהם צוחקים על הפריירים שעובדים במקומם. (נשמע מוּכר?)

המשפט

22       “עַל־פִּי דְּבָרְךָ אֶשְׁפֹּט אוֹתְךָ, עֶבֶד רָשָׁע!” — השומעים יודעים: מלך הוא ריבון. אין לו צורך להצדיק את הִתְנַהֲלוּתו לפני עבדיו. כעת הוא אמנם חוזר על ההאשמות שהעֶבֶד הטיח בו, אך הוא לא מתכוון להודות בגניבה וניצול. — ממש לא! — במילים אחרות הוא אומר לעבד:

א.        אתה שמעת והבנת את פקודתי “סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי!”

ב.        אתה בעצמך אומר שאתה מפחד ממני;

23       אז “מַדּוּעַ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי?” — למה לא הבאת את ה”מָנֶה” שהיית אחראי עליו לְחלפן ומַלְווה כספים? אז הוא היה עובד עם הכסף ומרוויח כמה אחוזי “רִבִּית”. זה המינימום שהיית צריך לעשות!

24       לאחר שהמלך אומר: “[אני] אֶשְׁפֹּט אוֹתְךָ” (פס’ 22), אנחנו מחכים לפסק הדין. אבל הפקודה “קְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה!” לא ממש נשמעת כמו עונש. ה”עֶבֶד [ה]רָשָׁע” בסה”כ נשאר בלי תפקיד — ואנחנו חושבים: “יצא בזול.”

אך ישוע עוד לא סיים. כעת המלך הדִמיוני מצווה:

24ב       “קְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה — וּתְנוּ לָזֶה אֲשֶׁר לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים.”

!          שמתם לב? — לא רק שהעֶבֶד הנאמן נעשה למושל “עַל עֶשֶׂר עָרִים”, הוא גם נשאר מופקד על הסכום שניתן לו בהתחלה. “[ה]אִישׁ [ה]אָצִיל”, “אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּלוּכָה” ובא למלוך על ארצו, לא טבע בחזרה את מה שהפקיד בידי עבדיו — אפילו לא את “הַמָּנֶה” שלקח מהעבד הרשע.

25           המשרתים הדִמיוניים שאמורים להעביר את המָנֶה מהעבד הרשע לעבד הנאמן תוהים: “אֲדוֹנֵנוּ, יֵשׁ לוֹ [כבר] עֲשָׂרָה מָנִים!” — “למה לתת עוד דווקא למי שכבר הכי עשיר?” — אבל כל השומעים יסכימו שמבחינה עסקית זו החלטה נכונה: חכם לעבוד עם מי שהוכיח יעילות.

אנחנו עדיין תחת הכותרת “המשפט” — ורק למקרה שבקהל השומעים יש עדיין כאלה שלא זיהו מי הם הדמויות שבמשל, ישוע אומר כעת: “המלך, זה אני!“:

26                              “אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ.”

!          …ושימו לב שהעבד הרשע לא יצא בזול. זאת אנחנו לומדים ממשל “שלושת העבדים וכיכרי הכסף” (מתי כה 30-14) שמאוד דומה למשל שלפנינו.

גם את המשל ההוא האדון ישוע מסיים במילים (מתי כה 30-29): “כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ, נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ, וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ. אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ.” ואז באה סיומת שמוסיפה את פסק הדין שלגבָּיו תהינו: “…וְאֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.” — העבד הרשע סופו בגיהינום!

אך לא רק עבדים רשעים יהיו בגיהינום, אלא גם…

קבוצה ג’ — אויבי המלך

27                              “אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי.”

כעת יכולים שומעיו של ישוע לבחור:

  • אם הדובר הוא המלך הפיקטיבי שבמשל — אז לא קרה כלום. בסך הכל נהרגו כמה מורדים דמיוניים.
  • אך אם ה”אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם” של ישוע נמשך גם למשפט הזה — לפסוק 27 — אזי המלך שנותן פקודה להוציא להורג — זה הוא, זה ישוע!

?         מי עוד זוכר מה אמרנו במבוא למשל עשרת המנים? מה היה הלך המחשבה שרווח בקרב ההמון שעלה לחגוג את הפסח יחד עם ישוע? — קראנו כי רבים בקהל “חָשְׁבוּ כִּי מִיָּד תִּגָּלֶה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.”

והנה, אנחנו נמצאים שעות ספורות בלבד לפני כניסתו לירושלים רָכוּב “עַל עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת” (זכר’ ט 9; לוקס יט 38-28); שעות ספורות לפני שהקהל הנלהב הריע לו: “בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! 10 תְּבֹרַךְ מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה עָלֵינוּ!” (מרקוס יא 10-9).

!          בשלב הזה היתה הציפיה להתגלות המשיח בשיאה.

עליכם להחליט!

כל אחד משומעי המשל נאלץ לעשות חושבין ולוודא:

  • “בהנחה שציפייתי נכונה וישוע הוא באמת המלך המשיח — אז ברור שיש לו גם סמכות להוציא להורג אנשים שמורדים בו!”
  • “האם אני נמצא בצד של ישוע? האם אני מוכן להיכנע לו כמלך ריבוני כרגע?”
  • “או האם אני בקבוצה ג’ — בין אלה שאומרים: ‘ישוע הוא לא המשיח!’ ‘אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ’?”

וכל היתר הוא כבר…

הנמשל — המשמעות הרוחנית והיישום

האיש האציל

נמשל ה”אִישׁ [ה]אָצִיל” שעומד לקבל את המלוכה הוא, כמובן, האדון ישוע.

?         ומה אנחנו לומדים משלוש קבוצות האזרחים?

קבוצה א’ — עבדים נאמנים

נמשל העבדים הנאמנים הם תלמידי ישוע. הקבוצה הראשונה הזו כוללת את כל המאמינים הנושעים מכל הזמנים — גם אותנו היום.

שימו לב איך הם מתארים את הצלחותיהם בשירות המשיח (פס’ 16, 18): “אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ הִכְנִיס עֲשָׂרָה מָנִים / הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמִשָּׁה מָנִים.” אף אחד לא אומר, “אני עשיתי,” אלא: “האמצעים שאתה העמדת לרשותי — הכוח הפיזי, הבריאות, הכִּשְרונות, החוכמה, הזמן, הכסף, הרכוש, המתנות הרוחניות — כל מה שקיבלתי ממך נשא פרי.”

הגישה היא של עֶבֶד מרצון — עבד ענָיו שמשתחווה לפני מלך ריבון.

ועל העבדים הנאמנים הללו נאמר: “כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ” (פס’ 26א). —זוהי נדיבוּתו המדהימה של אלוהים:

  • אם יש לכם היום סליחת חטאים וישועה,
    •  אם קיבלתם כבר היום את ישוע כמושיע וכמלך,
    •  אם כבר זכיתם לרוח הקודש ולמתנותיו,
    •  אם יש לכם כבר היום חיי נצח שאף אחד לא יכול לקחת מכם,

…אז דעו לכם שבנוסף לכל אלה,

  • אתם גם תזכו “לְנַחֲלָה אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁחֵת, לֹא תִּטָּמֵא וְלֹא תִּבֹּל, הַצְּפוּנָה לָכֶם בַּשָּׁמַיִם” (כיפא”א א 4);
  • או לפי ההבטחה של ישוע בלוקס ו 38: “מִדָּה יָפָה, דְּחוּסָה, גְּדוּשָׁה וְשׁוֹפַעַת יִתְּנוּ בְּחֵיקְכֶם.”

“כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ.” — הבטחה! — אך שימו לב שישוע מלמד גם על…

■   הבדלים בין עבדים נאמנים

פס’ 17: “הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים.”

לעומת

פס’ 19: “וְאַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.”

אלוהים בריבונוּתו מחליט…

  • איזה יכולות גוּפניות ושִׂיכְליות להעניק לכל אחד מאתנו;
    •  זה נכון גם לגבי מתְנות רוח הקודש (קור”א יב 28);
    •  וזה נכון גם לגבי התפקיד שבו אנחנו משרתים אותו כאן ועכשיו (אפסים ד 11).

אנחנו לא בחרנו מה לקבל. אבל יש לנו בחירה באיזו חריצות אנחנו נשתמש ביכולות ובמתנות שקיבלנו, וכמה מאמץ, חריצות, אהבה ונאמנוּת נשקיע במילוי התפיקד (עברים ו 12-11).

לכן יהיו הבדלים גם בתגמול שכל מאמין ומאמינה יקבלו מהאדון במלכותו — הן בממלכה בת-1000 השנים עלי אדמות, והן במלכות הנצחית (קור”ב ה 10).

?         אתה אוהב את ישוע? — אם כן, אני בטוח שתקשיע את המיטב האפשרי בשירות שהוא נתן לך.

אך יחד עם זאת, גם אם בבוא היום לא תהפוך ל”שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים”, לא תהיה בכך אכזבה. גם לא תקנא באחיך שיקבל תפקיד בכיר יותר במלכות.

  • הרי ביום הזה לא יהיה כל מקום וכל אפשרוּת לרֶגש שלילי אצל תלמידי ישוע.
  • זה יהיה היום שבו “שִׁמְחַתְכֶם תִּהְיֶה שְׁלֵמָה” (יוחנן טו 11).
  • זה יהיה היום שבו תשמע את המלך אומר אליך: “בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ” (מתי כה 21, 23).
  • מהיום הזה ולנצח “אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד” (התג’ כא 4).

עד כאן נמשל העבדים הנאמנים. — ועכשיו…

קבוצה ב’ — עבדים רשעים

ה”עֶבֶד [ה]רָשָׁע” מייצג את המאמינים המדוּמים מכל הזמנים — את האנשים שנמצאים בכל קהילה ובכל קבוצה משיחית, והם לא באמת איברים בגוף המשיח:

  • הם באים לאסיפות הקהילה,
    •  חלקם אף מעורבים בשירות הקהילה,
    •  הם משתמשים באוצר מילים שנחשב ל”משיחי”,
    •  הם שרים יחד אתנו ואולי מנגנים בצוות־הלל,
    •  הם מתפללים תפילות ארוכות שנשמעות כמו שירה,
    •  הם מתמצאים בתנ”ך ומצטטים פסוקים בעל־פה…

הם כמובן מגדירים את עצמם כמשיחיים, ולכיברת־דרך ארוכה הם משוכנעים כי הם תלמידי ישוע — אבל משהו חסר.

  • מאמין מדוּמה כזה יכול להתגלות כ”עֶבֶד רָשָׁע” כשמתברר לו כי להליכה אחרי ישוע יש מחיר — כשהוא מאבד את מקום העבודה מפני שהוא משיחי, או שציירו לו צלב־קרס על הרכב וניקבו את הצמיגים. — אחרי זה הוא כבר לא מגיע לאסיפות.
  • או שפתאום מתברר למאמינים שלידו כי הוא חי בחטא נסתר במשך שנים — שכל פעם כשטס, כביכול, לכנס לימוד תנ”ך, או להִשתלמוּת, הוא בפועל בילה עם מאהב בבית מלון.

ואנחנו שואלים: “איך זה יכול להיות? הוא היה כל־כך רוחני! הוא היה נשמע כל־כך אמיתי!”

נכון! — אבל מפני שהוא לעולם לא נולד מחדש, הוא ניסה להיות “משיחי” בכוחות עצמו — בלי עזרה מרוח הקודש — וזה בלתי־אפשרי. רק רוח הקודש יכול לתת לך את הכוח להישאר נאמן לישוע אפילו תחת רדיפה. רק רוח הקודש יתן לך את היכולת להגיד “לא!” לחטא.

כשאותו משיחי מדוּמה נכשל ועוזב, הוא דומה לָעֶבֶד במשל שאומר לאדונו: “אִישׁ קָשֶׁה אַתָּה!” — הוא מאשים את אלוהים בכישלונו — או שטוען פתאום כי אין אלוהים — ותמיד (אבל תמיד!) אדם כזה מאשים את המאמינים, מאשים את הקהילה.

אך לא בהכרח אנחנו נחווה עזיבה דרמתית כזו אצל כל מאמין מדוּמה. דבר אלוהים מלמד שישנם כאלה שייחשבו למשיחיים עד יומם האחרון. הם הנפשות שבבוא העת יעמדו לפני כס המשפט של המשיח ויגידו: “‘אָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ לְפָנֶיךָ וּבִרְחוֹבוֹתֵינוּ לִמַּדְתָּ!’ 27 וְהוּא יֹאמַר [להם]: ‘אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מֵאַיִן אַתֶּם. סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל עוֹשֵׂי רֶשַׁע!'” (לוקס יג 27-26; מתי ז 23).

(עוד בנושא זה ראה תחת “עשבים רעים בתוך הקהילה”)

והערה אחרונה לגבי טענת העבדים הרשעים כלפי האדון: “[אתה] לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ” (פס’ 21). — זה בהחלט יכול לקרות במסגרת שבה בעל־הבית הוא אדם בשר ודם.

אך זִכרוּ כי נמשל ה”אִישׁ [ה]אָצִיל” ש”הָלַךְ …לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה” הוא האדון ישוע עצמו. הוא זה ש”בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ” (קול’ א 16; יוחנן א 3).

!          אין דבר בעולם שהוא לא “היניח” ו”זרע”. הבריאה כולה שייכת לו!

ואם הוא בחר להשתמש בי או בך כדי “להניח” או “לזרוע”, גם אז הפרי הוא שלו. הרי בלעדיו לא הינו יכולים לעשות כלום, ובלעדיו שום זרע לא יגיע לפִריון (יוחנן טו 5).

הלאה לנמשל קבוצת העבדים האחרונה:

קבוצה ג’ — אויבי המלך

זו הקבוצה שאומרת במפורש: “אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ!” — “זֶּה”, אפילו לא רוצים להגיד את שמו. למשך מאות שנים קראו לישוע “האיש ההוא”, או שמות גנאי כמו “הצלוּב” ו”ישוּ”.

אך גם האויבים המוצהרים הללו הם “בְּנֵי אַרְצוֹ” — או בתרגום מילולי יותר: “אזרחָיו” (πολίτηϛ) — של המלך. הוא אכן ימלוך עליהם, בין אם הם רוצים או לא.

ישוע ימלוך! הרי יום יבוא ש”תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ, 11 וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן, לְתִפְאֶרֶת אֱלֹהִים הָאָב” (פיליפים ב 11-10).

במשל עשרת המנים האדון ישוע מלמד עובדה חשובה שלא היתה מובנת — לא לתלמידיו, לא לעם ישראל שציפה למשיח, ואפילו לא לנביאים שהכריזו נבואות משיחיות:

העדרות זמנית לשם קבלת המלוכה

הרי כמו שה”אִישׁ [ה]אָצִיל” במשל “הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה”, כך עמד האדון ישוע לעלות אל מקומו לימין אלוהים האב.

דרך המשל ישוע מגלה שיש פֶּסק־זמן בין הופעת המשיח הראשונה לבין שובו כמלך מנצח. בפסק־הזמן הזה אנחנו חיים היום, והוא נקרא “עידן הקהילה” או “עִתּוֹת הַגּוֹיִם” (לוקס כא 24).

כמו שהעבדים במשל לא יכלו לדעת מתי אדונם ישוב וידרוש מהם דין וחשבון על מעשיהם, כך אנחנו לא יודעים כמה זמן עוד נשאר עד לשובו של המשיח.

אך דבר אחד בטוח: ההעדרוּת היא זמנית! ישוע יחזור! — והוא יחזור עם “סַמְכוּת לִמְלוּכָה”.

וזה מביא אותנו לכותרת כפולה:

המלך מקים את ממלכתו — המשפט

כשישוע ישוב ויקים את ממלכתו בת-1000 השנים עלי אדמות, כל תושבי כדור הארץ יתחלקו לשתי קבוצות בלבד: נושעים ובלתי־נושעים — אלה שיחיו לָנצח במלכות המשיח, ואלה שיחיו לָנצח בגיהינום:

  • הנושעים, כולל שארית עם ישראל אשר שׂרדה את “צרת יעקוב” בת-7 השנים, יכנסו כאזרחים למלכות המשיח, והוא יעניק להם תפקידים. יתכן שאחדים מהם אכן ישמעו את דברי המלך שבמשל: “הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים.”
  • כל הבלתי־נושעים — ללא הבדל בין “משיחיים מדומים” לבין אויבים מוצהרים — ייהרגו תוך זמן קצר אחרי עמידת רגלי המשיח השב על הר־הזיתים (זכר’ יד 4-3). המשפט הזה מסומל על־ידי פקודת המלך המצמררת במשל (פס’ 27): “אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי.”

האדון ישוע משתמש בשׂפה בוטה. אולי ככה יתעוררו כמה מהשומעים. — אולי ככה יתעורר מישהו כאן היום!

?         מי מתנדב להיות בקבוצה הזו של אויבי המלך? — אף אדם נורמלי. — וגם אין צורך.

  • אפשר לעבור בזה הרגע מקבוצת האויבים לקבוצת העבדים הנאמנים.
  • אפשר בזה הרגע להכיר בחוסר היכולת שלך להיות “מספיק טוב” בשביל אלוהים.
  • אפשר בזה הרגע להכיר בצורך שלך בסליחת חטאים ובכפרה.
  • אפשר בזה הרגע להכיר ולהודות שישוע לקח על עצמו את עונש המוות שהיה מגיע לך על־פי תורת אלוהים.

9 וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע. 10 הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע (רומים י 10-9).