הפועלים בכרם

מתי יט 30, כ 16-1

הפתגם שהוביל למשל

30 אֲבָל ‘רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים וּמֵהָאַחֲרוֹנִים — רִאשׁוֹנִים’.

המשל

1 כִּי דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְאִישׁ בַּעַל אֲחֻזָּה שֶׁיָּצָא הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים לְכַרְמוֹ, 2 וּלְאַחַר שֶׁהִסְכִּים עִם הַפּוֹעֲלִים עַל שְׂכַר דִּינָר לְיוֹם שָׁלַח אוֹתָם אֶל כַּרְמוֹ.

3 כְּשֶׁיָּצָא בְּשָׁעָה תֵּשַׁע רָאָה אֲחֵרִים עוֹמְדִים בְּטֵלִים בַּשּׁוּק. 4 אָמַר לָהֶם: “לְכוּ גַּם אַתֶּם אֶל כַּרְמִי וְאֶתֵּן לָכֶם אֶת הַמַּגִּיעַ לָכֶם.” הֵם הָלְכוּ. — 5 יָצָא גַּם בְּשָׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה וְגַם בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ וְעָשָׂה כַּדָּבָר הַזֶּה.

6 אַחֲרֵי כֵן יָצָא בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב וּמָצָא אֲחֵרִים עוֹמְדִים. שָׁאַל אוֹתָם: “לָמָּה אַתֶּם עוֹמְדִים פֹּה בְּטֵלִים כָּל הַיּוֹם?” 7 הֵשִׁיבוּ לוֹ: “מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׂכַר אוֹתָנוּ אִישׁ.” אָמַר לָהֶם: “לְכוּ גַּם אַתֶּם אֶל הַכֶּרֶם.”

8 לְעֵת עֶרֶב אָמַר בַּעַל הַכֶּרֶם אֶל פְּקִידוֹ: “קְרָא אֶת הַפּוֹעֲלִים וְשַׁלֵּם לָהֶם אֶת שְׂכָרָם, הָחֵל בָּאַחֲרוֹנִים וְכַלֵּה בָּרִאשׁוֹנִים.”

9 בָּאוּ אֵלֶּה שֶׁנִּשְׂכְּרוּ בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב וְקִבְּלוּ אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד. 10 כְּשֶׁבָּאוּ הָרִאשׁוֹנִים דִּמּוּ בְּנַפְשָׁם שֶׁיְּקַבְּלוּ יוֹתֵר, אַךְ גַּם הֵם קִבְּלוּ אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד.

11 לְאַחַר שֶׁקִּבְּלוּ הִתְלוֹנְנוּ לִפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת בְּאָמְרָם: 12 “אֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים עָבְדוּ שָׁעָה אַחַת וְאַתָּה הִשְׁוֵיתָ אוֹתָם אֵלֵינוּ — אֲנַחְנוּ שֶׁסָּבַלְנוּ אֶת כֹּבֶד הַיּוֹם וְאֶת הַחֹם!”

13 הֵשִׁיב וְאָמַר אֶל אֶחָד מֵהֶם: “חָבֵר, אֵינֶנִּי עוֹשֵׁק אוֹתְךָ. הֲרֵי עַל שְׂכַר דִּינָר הִסְכַּמְתָּ אִתִּי. 14 קַח אֶת שֶׁלְּךָ וְלֵךְ, וְאוּלָם רְצוֹנִי לָתֵת לָאַחֲרוֹן הַזֶּה כְּמוֹ לְךָ. 15 הַאִם אָסוּר לִי לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלִּי כִּרְצוֹנִי? אוֹ שֶׁמָּא עֵינְךָ צָרָה עַל שֶׁטּוֹב אֲנִי?”

דברי הסבר

16 כָּכָה יִהְיוּ הָאַחֲרוֹנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים אַחֲרוֹנִים.

הרקע שעליו סופר המשל

נתחיל בעובדה כי…

בני אדם אכן רוצים חיי נצח

מתי יט

20-16   כאן פונה אל ישוע “בָּחוּר” (צעיר), “נִכְבָּד”, שומר “מִצְווֹת”, אשר “הָיוּ לוֹ נְכָסִים רַבִּים” — ז”א אדם שיש לו את כל מה שאנשים חולמים עליו בעולם הזה:

  • הוא מיוחס, מכובד, בן המעמד הגבוה, אדם ששולט באנשים אחרים (ἄρχων / אָרְכוֹן = שליט; לוקס יח 18);
  • הוא גם “עָשִׁיר…עַד מְאֹד” (לוקס יח 23);
  • ואת הפריבילגיות הללו כבר קיבל בצעירותו — כשהוא חזק ובריא ומסוגל להינות מהן.

ובכל זאת, כאדם דתי הוא מרגיש שחסר לו משהו. הוא שואל את ישוע: “רַבִּי, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם?” — “איך אפשר להיוושע? איך נכנסים למלכות השמיים?”

מדבריו עולה כי הוא מוכן לעבוד קשה ב…

ניסיון להרוויח את הישועה

16        הוא שואל: “אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת?” — “תן לי לעבוד! תן לי להתאמץ! תן לי להקריב! העיקר שיהיו לי ‘חַיֵּי עוֹלָם’!”

21        ישוע מבהיר לו שקודם־כל עליו להתגבר על שני מכשולים:

העושר והאוטונומיה האישית

  1. “מְכֹר אֶת רְכוּשְׁךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים.” — ז”א, “וותר על כל הפריבילגיות ועל כל הבטחונות שלך”;
  2. “…וְלֵךְ אַחֲרַי.” — ז”א, “וותר על השליטה! לא רק השליטה על אנשים אחרים אלא גם על חייך האישיים. רד מכס המלכות ותן לי לנהל את חייך.”

מי שרוצה להיכנס לָמָלכוּת חייב להיות משוחרר מאהבת כסף. או שלבנו שייך לישוע — או שהוא קשור לָרכוש הגשמי.

ומי שרוצה להיכנס לָמָלכוּת חייב, כמובן, להיכנע למלך.

24-22   אנחנו רואים את ה”בָּחוּר” נכשל במטלה הזו והולך הביתה מאוכזב. — אבל כעת הוא משמש כדוגמה להמחשה עבור התלמידים: ישוע מדגיש את הסכנה שבאהבת כסף ומעמָד ואומר אליהם: “נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵהִכָּנֵס עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.”

25        התלמידים נבהלים ושואלים: “אִם כֵּן, מִי יָכוֹל לְהִוָּשַׁע?” וזה נותן לישוע הזדמנות להסביר להם (ולנו) כי…

ישועה לא מרוויחים — ישועה מקבלים בחסד

27-26   אתם רוצים “לְהִוָּשַׁע”? אתם רוצים להיכנס ל”מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם”? — טוב מאוד! — אך דעו לכם כי “מִבְּנֵי אָדָם נִבְצָר הַדָּבָר.” אפילו העובדה שאתם, תלמידיי, עזבתם את הכל והלכתם אחריי לא הרוויחה לכם את הישועה. — לא!

אם אדם כלשהו ייוושע, זה רק מפני ש”הָאֱלֹהִים כָּל יָכוֹל” (26 ב). אלוהים יכול אפילו להושיע חוטאים אבוּדים כמוכם.

הבטחות ייחודיות לשליחים

29-28   נכון שאתם, תלמידיי, תזכו לתפקיד מיוחד ומכובד במלכותי. — נכון שאתם “תֵּשְׁבוּ … עַל שְׁנֵים־עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.” — אבל זאת לא מפני שמגיע לכם מקום ראשון. גם לא מתוך משוא פנים. אין “פרוטקציה” בגלל שאתם 12 השליחים. — לא! — “אֵין מַשּׂוֹא פָּנִים עִם הָאֱלֹהִים” (רומים ב 11), וצדק אלוהים אינו פועל לפי “כל הקודם זוכה.”

!          הן הכניסה למלכות והן כל ברכה שתזכו לה במלכות, הכל יינתן לכם כמתנת חסד בלבד!

על הרקע הזה יש להבין את הפתגם בפסוק האחרון של פרק יט:

וותק הוא חסר משמעות במלכות המשיח

30       “תלמידיי האהובים, אל תתפלאו כי ‘רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים וּמֵהָאַחֲרוֹנִים — רִאשׁוֹנִים’.” — וכדי להבהיר את הנקודה, ישוע מיד ממשיך הלאה אל משל הפועלים בכרם:

כ 1      “אתם אתי? — אז ראו עכשיו איך זה עובד ב’מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם’:”

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

1 א     “בַּעַל אֲחֻזָּה.” — לא מדובר כאן בחקלאי קטן שמעבד כמה דונמים בודדים יחד עם בני משפחתו. ישוע מתאר אדם עמיד שמעסיק מנהלי עבודה, מנהל משק (פס’ 8) ועשרות או אף מאות עובדים.

1 ב     “בַּעַל [ה]אֲחֻזָּה” אינו עצלן שקם רק בשעה 11. אנחנו מוצאים אותו בשוק כבר “הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר”. שומעיו של ישוע יודעים כי יום העבודה מתחיל “בָּשעה הראשונה”, דהיינו בשעה 6. אדם שרוצה כי פועליו יעבדו יום שלם נאלץ לשכור אותם “עם שחר” — בשעה חמש, חמש וחצי לפנות בוקר.

1 ג      “בַּעַל [ה]אֲחֻזָּה…יָּצָא…לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים.” — זה לא רגיל.

התלמידים, קהל השומעים העיקרי במשל הזה, שואלים את עצמם: “למה הוא יוצא בכבודו ובעצמו לִמְשימה לא נעימה כזו?

מה, הוא לא יודע ששם בשוק הוא רק יגיד את המילה “עבודה”, ומייד יתנפלו עליו עשרות גברים רעבים ששבוע לא ראו מקלחת, ידְחפו אותו, יִמְשכוּ בשרווּליו, יתחננו בפניו בצעקות, ויריבו ביניהם, בעוד יותר צעקות, על המקומות בתור?

לשׂכור פועלים עונָתיים, זה תפקיד של מנהל עבודה, לא של ‘בַּעַל אֲחֻזָּה’ מכוּבד!”

1 ד     “בַּעַל אֲחֻזָּה…יָּצָא…לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים לְכַרְמוֹ.” — מי שחי בארץ בתקופת ישוע ידע: עבור עבודות מסוימות בכרמים יש צורך לשכור פועלים זמניים, בנוסף לעובדים הקבועים של האחוזה:

אם מדובר בנטיעת כרם חדש באיזור ההר נדרשים כמה וכמה שלבים של עבודה קשה שמחייבים הרבה כוח־אדם:

א.        איסוף אבנים ובניית טֶרָסות במידרון (ישע’ ה 2);

ב.        בניית גדר, כדי למנוע כניסת בעלי־חיים לכרם (מתי כא 33; ישע’ ה 5);

ג.         חציבת גת (“יֶקֶב”) לדריכת הענבים;

ד.         עבור כרם גדול נבנית גם שומרה (“מִגְדָּל”; מתי כא 33);

ה.        יש להוסיף אדמה פורייה לטרָסות. זוהי עבודת סבָּלוּת קשה, כי רוב האדמה נשטפה במרוצת השנים מהמדרון התלול למטה אל העמק.

ו.         רק לאחר עבודות ההכנה הללו מגיע שלב נטיעת הגפנים.

אחרי נטיעת הכרם, תחזוקתו ברוב ימי השנה היא פשוטה, ועובדי האחוזה הקבועים יכולים לבצע אותה. אך פעמיים בשנה לפחות נדרשת עזרה של פועלים עונתיים: בעונת הגיזום, ובעיקר בבציר.

2         “שְׂכַר דִּינָר לְיוֹם.” — בימינו, אם תרצה לשכור סָבָּלים ליד שער־שכם, עיקר הוויכוח יהיה על גובה השכר. לא כן במקרה שישוע מתאר. “דִּינָר לְיוֹם” היה השכר של חייל רומי, ועבור פועל יומי בלתי־מקצועי זה נחשב לתשלום הולם ואפילו נדיב.

4-3     כעבור שלוש שעות מתברר לבעל־הבית שחסרות עוד ידיים עובדות, והוא הולך לשכור פועלים נוספים. להם הוא רק מבטיח, “אֶתֵּן לָכֶם אֶת הַמַּגִּיעַ לָכֶם,” — ו”הֵם [מייד] הָלְכוּ” לעבודה.

קהל השומעים חושב לעצמו: “ברור! כל פועל יעדיף שלושת רבעי שכר יומי על יום בלי עבודה ובלי משכורת.”

5         כשישוע מספר כי בעל־הבית הדמיוני “יָצָא גַּם בְּשָׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה וְגַם בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ וְעָשָׂה כַּדָּבָר הַזֶּה”, שומעיו ממלמלים משהו כמו: “לא הייתי עושה את זה. לשכור מישהו בשביל שלוש שעות עבודה? זה לא יעיל.”

7-6     אבל רק כשהאיש יוצא שוב לשוק “בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב”, הקהל סוף־סוף מבין: ל”בַּעַל הַכֶּרֶם” הזה אין צורך בעוד פועלים. הרי יום העבודה מסתיים בשעה 6 בערב. עד שהקבוצה האחרונה הזו תלך מהשוק אל הכרם, תתייצב אצל מנהל העבודה ותקבל תדרוּך — יישארו אולי 20 דקות עבודה בפועל עד הצלצול.

!          “בַּעַל [ה]אֲחֻזָּה” פשוט לא רוצה לראות אנשים רעבים בסוף היום. הוא נדיב! יש לו לב לְמִסְכּנים.

ושימו לב שישוע מתאר את כל ה”עוֹמְדִים בְּטֵלִים בַּשּׁוּק” בתור כאלה שאכן רצוּ עבודה, אך לא מצאו (7 א).

“בַּעַל [ה]אֲחֻזָּה” פועל מתוך רחמים נטו! זוהי התנהלות ממש לא שִגרתית, אבל יהודי שומר תורה יכול בהחלט לתרץ אותה: התורה הרי מצָוָוה לדאוג לעניים.

אך מפסוק 8 והלאה, ישוע עושה שוב את מה שהוא אוהב לעשות במשליו: הוא נותן שוֹק לשומעיו וסותר את כל מה שנהוג ומקובל.

8         כשמגיע רגע תשלום השכר לפועלים, “בַּעַל הַכֶּרֶם [אומר] אֶל פְּקִידוֹ: …הָחֵל בָּאַחֲרוֹנִים וְכַלֵּה בָּרִאשׁוֹנִים.” — מוּזר.

9         החֶברה’ שזה־עתה הגיעו לכרם נעמדו יפה בתור “וְקִבְּלוּ אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד.” — וואו! משכורת של יום שלם עבור חצי שעה עבודה נטו! בעל־הבית הזה באמת נדיב!

עכשיו באה הקבוצה שהתחילה לעבוד בשעה שלוש, וגם הם קיבלו “אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד.” — “רק רגע; אנחנו עבדנו שלוש שעות! האם לא היינו צריכים לקבל יותר מהאחרונים? — עדיף לשתוק! שלוש שעות עבודה, זה רבע דינר — וקיבלנו דינר שלם!”

גם בני הקבוצה שעבדה 6 שעות “קִבְּלוּ אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד,” וגם אלה שעבדו 9 שעות — וכולם אמרו: “מוּזר! למה כולם מקבלים אותו שכר עבור כמות שונָה של עבודה?”

!          …ועד כה כולם קיבלו בעצם יותר ממה שהיה מגיע להם.

10       בסוף באו “הָרִאשׁוֹנִים” — אלה שעבדו יום מלא של 12 שעות — והם “דִּמּוּ בְּנַפְשָׁם שֶׁיְּקַבְּלוּ יוֹתֵר — אַךְ [הפלא ופלא!] גַּם הֵם קִבְּלוּ אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד.”

12-11   “זה לא הוגן!” הם ‘הִתְלוֹנְנוּ לִפְנֵי בַּעַל־הַבַּיִת.’ — “אֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים עָבְדוּ שָׁעָה אַחַת, וְאַתָּה הִשְׁוֵיתָ אוֹתָם אֵלֵינוּ — אֲנַחְנוּ שֶׁסָּבַלְנוּ אֶת כֹּבֶד הַיּוֹם וְאֶת הַחֹם!” — “זה לא הוגן!”

ושומעיו של ישוע חשבו לרגע: “כן! זה באמת לא הוגן!” — אבל לא הוגן כלפי מי? איזו מ-5 הקבוצות קיבלה תגמול צודק? מי קיבל את השכר שנקבע בהסכם העבודה (פס’ 2)? — רק הקבוצה שעבדה יום שלם. — כל האחרים קיבלו יותר ממה שהיה מגיע להם.

!          זה ממש לא הוגן! זה חסד!

15-13   וזה בדיוק מה ש”בַּעַל הַכֶּרֶם” הדמיוני מסביר לנציג ועד־העובדים בפסוקים 15-13: “חָבֵר, אֵינֶנִּי עוֹשֵׁק אוֹתְךָ. הֲרֵי עַל שְׂכַר דִּינָר הִסְכַּמְתָּ אִתִּי. … הַאִם… עֵינְךָ צָרָה עַל שֶׁטּוֹב אֲנִי?”

“וחוץ מזה, מי הציע לך עבודה הבוקר? אם אני לא הייתי בא לשוק מיוזמתי ושוכר אותך — היית עכשיו הולך הביתה בידיים ריקות!”

ישוע מסיים עם…

דברי הסבר

16           “כָּכָה יִהְיוּ הָאַחֲרוֹנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים אַחֲרוֹנִים.”

?         “זוכרים שאמרתי לכם פתגם בפסוק 30, ולא בדיוק הבנתם מה הכוונה? — אז הנה, להבהרה סיפרתי לכם משאל. — האם הבנתם עכשיו? — הבנתם איך כל זה מתקשר לָכניסה ל’מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם’?”

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

משל הפועלים בכרם הוא…

משל שמוקדש לאומרים: “אלוהים לא הוגן!”

“הַכֶּרֶם” הוא “מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם” (פס’ 1) / מלכות האלוהים במובנו הזמני, המוגבל, כפי שהוא נראה כעת עלי אדמות עד לשובו של המשיח. “הַכֶּרֶם” הוא גוף המשיח — הקהילה.

“בַּעַל הַכֶּרֶם” הוא אלוהים האב.

“פְּקִידוֹ” של בעל הכרם שמופקד על תשלום השכר הוא אלוהים הבן — ישוע המשיח.

“הַפּוֹעֲלִים” — זה אנחנו, המאמינים.

!          ה”דִּינָר” הוא חיי הנצח. כל מאמין בישוע זוכה לחיים האלה ללא הבדל. לא יתכן הבדל! כי הרי אין חיי נצח ארוכים יותר וארוכים פחות.

“יום העבודה” הוא החלק בחיי המאמין שבו הוא משרת את ישוע. אותו “יום עבודה” מתחיל ברגע הלידה החדשה ומסתיים “לְעֵת עֶרֶב” (פס’ 8) — דהיינו עם המוות הפיזי (או עם ההילקחות).

מתנת חיי הנצח היא זהה עבור כל המאמינים

  • הפושע שהיה תלוי על צלב ליד ישוע נושע שעות (או דקות) ספורות לפני מותו. הוא “עָבָד” פחות אפילו מהפועלים במשל שנשכרו שעה לפני סוף היום — אך הוא זכה ל”דִּינָר אֶחָד” — לחיי נצח (לוקס כג 43-40).
  • יוחנן השליח, לעומתו, נושע בצעירוּתו. הוא היה אחד משלושת התלמידים הקרובים ביותר לישוע, כתב את בשורת יוחנן, את ספר ההִתְגָלוּת ועוד שלוש איגרות הכלולות בברית החדשה, סבל רדיפות וכליאה בגלל אמונתו, ולא הִפְסיק לשרת את אדונו עד שנפטר בגיל 94/93. — אך גם הוא זכה ל”דִּינָר אֶחָד” — לחיי נצח.

מטרת משל הפועלים בכרם היא ללמד אותנו כי אין הבדלים בישועה — ולא יכולים להיות! מי שנושע, הוא נושע לחלוטין, ומי שלא נושע, הוא אבוּד לחלוטין.

הבהרה אחרונה:

!          משל הפועלים בכרם אינו מלמד כי לא יהיו הבדלים בתגמול שמאמינים שונים יקבלו מהמשיח בבוא העת. הרי במקומות אחרים בברית החדשה מדובר בברור על ההבדלים הללו (התג’ כב 12; קור”א ג 15-11; ד 5; קור”ב ה 10; רומ’ יד 10; יוח”ב 8; קול’ ב 18; ראה שיעור מעולה בנושא התגמול: https://www.gty.org/library/sermons-library/1327/believers-rewards). — אבל זה כבר נושא לשיעור חדש.

סיכום:

להלן מספר עקרונות שלמדנו מהמשל על הפועלים בכרם:

  1. כמו ש”בַּעַל הַכֶּרֶם” יצא מיוזמתו לגייס פועלים, כך אלוהים האב הוא זה שיוזם את ישועת האדם. אלוהים האב הוא זה שנותן את הנושעים לאלוהים הבן — לישוע המשיח (יוחנן ו 39).
  2. אלוהים בלבד קובע מה הם תנאי הישועה. הפועלים בכרם עבדו מספר שונה של שעות, וסביר להניח שהיו הבדלים בטיב העבודה וביעילות בין עובד לעובד — אך כולם קיבלו אותו שכר.

מה שקובע אם אדם ייוושע או לא, זהו חסד אלוהים בלבד. וכשאותו מאמין נושע זוכה בסוף חייו הגשמיים לחיי עולם — זאת שוב מתנת חסד מאלוהים. מאמצי המאמין והישגיו כתלמיד לא יכולים להשפיע על אורך חיי העולם. הרי נצח זה נצח.

  1. כמו ש”בַּעַל הַכֶּרֶם” חזר שוב ושוב לכיכר השוק על־מנת למצוא מְחָפְּשי עבודה, כך אלוהים ממשיך לקרוא אנשים לתוך מלכותו. רק הוא יודע כמה זמן עוד נשאר, אבל הוא מצדו ימשיך לקרוא חוטאים לתשובה ולישועה עד הרגע האחרון (כיפא”ב ג 9).
  2. “בַּעַל הַכֶּרֶם” היה מוכן להעסיק את כל דורשי העבודה — את המוכשרים יותר, את המוכשרים פחות, ואפילו את אלה שאף אחד אחר לא רצה (פס’ 7). כולם היו נזקקים, כולם עמדו שם בשוק מפני שהם רצו לעבוד — וכולם התקבלו.

העיקרון הוא שאלוהים מושיע את כל מי שרוצה ישועה ומבין שיש רק מקור אחד לישועה הזו — בורא העולם (יוחנן ו 37, 39).

  1. אלוהים מושיע את מי שמודה בחוסר האונים שלו. כשהאנשים בקבוצה האחרונה אמרו לבעל הכרם: “אנחנו עדיין מחכים כאן בסוף היום ‘מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׂכַר אוֹתָנוּ אִישׁ'”, הוא מייד קיבל אותם.

אדם שזועק לאלוהים: “אין לי תקווה מלבדך!” — יתקבל בחסד.

  1. כל מי שנשלח “אֶל הַכֶּרֶם” אכן עַבָד — גם “אֵלֶּה שֶׁנִּשְׂכְּרוּ … לִפְנוֹת עֶרֶב.”

הפושע שחזר בתשובה על הצלב ומת מיד לאחר מכן, גם הוא “עובד” עד היום. הרי עדותו ממשיכה להשפיע על כל מי שקורא או שומע את סיפורו (לוקס כג 43-39). אחרים נושעים “בשעה האחרונה” גם בימינו, ולא חסרים דיווחים על אנשי צוות בבתי חולים או בני משפחה שפנו לישוע בעקבות דבריו האחרונים של אדם שנושע על ערש־דווי.

  1. לאלוהים לעולם לא ייגמר התקציב.

“בַּעַל הַכֶּרֶם” שכר פועלים לא בהתאם לצורך שהיה לו, אלא לפי הצורך שהיה לדורשי העבודה. ולמרות זאת, אנחנו לא רואים אותו בודק את חשבון הבנק לפני כל יציאה לשוק. בסוף היום היה לו מספיק כסף כדי לשלם לכולם — ולכולם שכר מלא.

הנמשל הוא כי קורבנו המכפר של ישוע המשיח משלם עבור חטאי כל החוטאים שנושעו ועוד יוושעו, החל מאדם הראשון ועד האדם האחרון שיפנה לָמושיע שנייה לפני שובו לשם משפט.

  1. “בַּעַל הַכֶּרֶם” הבטיח לשלם “שְׂכַר דִּינָר” עבור יום עבודה מלא, והוא קיים את הבטחתו. רוב הפועלים אף קיבלו הרבה יותר ממה שציפו לקבל.

אפילו אלה שעבדו יום שלם בעצם זכו לחסד. הרי בעל הבית לא היה מחוייב לשכור אותם. הוא הציע להם עבודה מיוזמתו, והם לא יכלו לטעון שההצעה הזו היתה “מגיעה להם”.

באותה מידה לא “מגיע” לאף אחד מאתנו להיוושע. גם המאמין הטוב ביותר (אם יש כזה) לא יכול לטעון כי “מגיע לו” לבוא בסוף חייו לנוכחות אלוהים. — הכל בחסד!

  1. כל דורשי העבודה במשל מגיעים לכיכר השוק בגישה של ענווה. כולם יודעים: “אני לא יכול לעזור לעצמי. אני זקוק למישהו אחר שיקבל אותי.”

רק חוטא עניו שמבין את מצבו האבוּד — שמבין כי אין לו דרך להציל את עצמו ממוות — שמבין כי הוא זקוק למושיע שיציל אותו מהחטא ומתוצאותיו — רק הוא אכן יוושע.

  1. העיקרון הבולט ביותר שמלמד המשל — העיקרון שנראה בכל אחת מ-9 הנקודות שכבר ציינו — הוא החסד.

כולנו שווים לפני אלוהים. אין זה משנה אם אחד “עובד הרבה” ואחר כביכול “עובד מעט”. אף אחד לא מרוויח את חסד אלוהים. אף אחד לא מרוויח את הישועה. חסד לא “מגיע” לאף אחד. — חסד הוא מתנה.