מתי כה 46-31   (חלק ראשון)

המלך בא למלוך

31 כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים.

המשל

32 אָז יַפְרִידֵם זֶה מִזֶּה כְּרוֹעֶה הַמַּפְרִיד אֶת הַכְּבָשִׂים מִן הָעִזִּים 33 וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ.

הנמשל — המיון הגדול

34 יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ: “בּוֹאוּ, בְּרוּכֵי אָבִי, וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל, 35 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְהִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וַאֲסַפְתֶּם אוֹתִי, 36 עָרוֹם וְהִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה הָיִיתִי וּבִקַּרְתֶּם אוֹתִי, בְּמַאֲסָר הָיִיתִי וּבָאתֶם אֵלַי.”

37 יַעֲנוּ הַצַּדִּיקִים וְיֹאמְרוּ אֵלָיו: “אֲדוֹנֵנוּ, מָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ רָעֵב וְהֶאֱכַלְנוּ אוֹתְךָ, אוֹ צָמֵא וְהִשְׁקֵינוּ אוֹתְךָ? 38 מָתַי רְאִינוּךָ עוֹבֵר אֹרַח וְאָסַפְנוּ אוֹתְךָ, אוֹ עָרוֹם וְהִלְבַּשְׁנוּ אוֹתְךָ? 39 וּמָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ חוֹלֶה אוֹ בְּמַאֲסָר וּבָאנוּ אֵלֶיךָ?”

40 יָשִׁיב הַמֶּלֶךְ וְיֹאמַר לָהֶם: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, לִי עֲשִׂיתֶם.”

41 אַחֲרֵי כֵן יֹאמַר אֶל הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ: “לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו, 42 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וְלֹא נְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, 43 עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וְלֹא אֲסַפְתֶּם אוֹתִי, עָרוֹם — וְלֹא הִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה וּבְמַאֲסָר — וְלֹא בִּקַּרְתֶּם אוֹתִי.”

44 יָשִׁיבוּ גַּם הֵם וְיֹאמְרוּ: “אֲדוֹנֵנוּ, מָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ רָעֵב אוֹ צָמֵא אוֹ עוֹבֵר אֹרַח אוֹ עָרוֹם אוֹ חוֹלֶה אוֹ בְּמַאֲסָר וְלֹא שֵׁרַתְנוּ אוֹתְךָ?”

45 אָז יַעֲנֶה לָהֶם וְיֹאמַר: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁלֹּא עֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, גַּם לִי לֹא עֲשִׂיתֶם.”

46 וּבְכֵן אֵלֶּה יֵלְכוּ לְעֹנֶשׁ עוֹלָם וְהַצַּדִּיקִים לְחַיֵּי עוֹלָם.

הרקע שעליו סופר המשל

אם אתם זוכרים, ישוע ותלמידיו יושבים כרגע על הר הזיתים, מול הנוף של העיר העתיקה. השאלה שמעסיקה את התלמידים היא (מתי כד 3-2): “מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה [חורבן בית המקדש], וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?”

כתשובה, ישוע נותן להם דרשה מפורטת בנושא אחרית הימים. במסגרת הדרשה הוא מונה סימנים שונים שיקָדְמו לשובו. הוא גם כולל מִסְפָר משלים, והמסר המרכזי של כולם הוא: “הֱיוּ מוּכָנִים [או עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר], כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם” (מתי כד 44, 36, 42, 50; כה 13).

לפי הוראת ישוע, הסימן האחרון ש”יֵרָאֶה” לפני שובו ממש, יהיה “אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם” )מתי כד 30(. מי שיראה את האות הזה יידע: זהו! “קֵץ הָעוֹלָם” הגיע.

?         ומה הוא המאפיין המרכזי של “קֵץ הָעוֹלָם”? מה יתחיל מייד כשרגליו של המשיח יעמדו על הר־הזיתים? — המשפט!

זאת כבר ראינו במשל הקודם — משל “שלושת העבדים וכיכרי הכסף”. המשל ההוא (פס’ 30-19) מדגיש שיגיע יום של דין־וחשבון עבור העבדים, וזהו כמובן המשפט בשובו של המשיח. — עכשיו, במשל הכבשׂים והעיזים ובפירוש שישוע נותן, הוא מרחיב בנושא המשפט.

האם שמתם לב שהמשל עצמו מסתכם במשפט אחד בלבד בפס’ 33-32? כל הפסוקים האחרים הם הפירוש של ישוע. לכן אנחנו מתקדמים עכשיו הישר אל…

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

הקמת המלכות — והמשפט

31                              כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים.

…ובמעמד הזה יתברר כי לא ניתן לברוח מתוצאות החטא: “הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה; וּדְעוּ: חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם.” (במדבר לב 23).

לכך מסכים גם משלי יג 21: “חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה.” — אם אתה אחד מן ה”חַטָּאִים”, והרי כל בני האדם חוטאים מטבעם (רומים ג 23; תהל’ יד 3; רומים ג 18-10; תהל’ נא 7), אזי ה”רָעָה”, העונש…

▪ תרדוף אותך,

▪ עד ש”תִּמְצָא” אותך,

▪ ועד שהצֶּדֶק ייעשה.

יש לך (ולכל אדם) שתי אפשרויות להגיב לָאיום הזה שמרחף מעלך:

אפשרות ראשונה   אפשר “להִצְטָדֶק” — וזאת על־ידי האמונה בישוע: אתה מאמין שהוא נשא את חטאך על עצמו כשהוא מת ככפרה מושלמת על הצלב — וכעת אתה לבוש בצִדקתו של המושיע. הוּצְדָקת. כשאלוהים מביט בך הוא רואה את צדקתו המושלמת של המכפֶּר — של בנו יחידו.

אפשרות שנייה     האופציה האחרת היא לא להכיר בצורך בישוע כמושיע מכפר חטאים. הבחירה הזו תעמיד אותך בבוא היום לפני השופט כשאתה נושא באשמת חטאך בעצמך — ללא פרקליט (יוח”א ב 1), ללא כָּפָרָה — ולכן גם תִשא בעונש על החטא בעצמך (רומים ו 23).

סוף־סוף! — שובו של המשיח

31 א   “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ…” — מי כאן יכול להגיד בוודאות שהוא יהיה בין אלה שיביטו ביום ההוא אל עֶבר השמיים ויראו את ישוע מגיע? — אף אחד.

בהחלט ייתכן שאחדים מאתנו יעברו את ההילקחות, אך עבור הרוב המכריע של מי שחי היום עלי אדמות, יום המוות יהיה גם יום המיון — היום שיקבע לנצח לאיזו משתי הקבוצות האפשריות הם שייכים:

▪  לאזרחי המלכות,

או…

▪  למיועדים לאגם האש.

הרי ההשתייכות הזו נקבעת על־ידי ההחלטה שכרגע הזכרנו — החלטה שכל אחד חייב לקבל לפני מותו.

ישנו פסוק שמלמד את זה בדיוק (עברים ט 27): “נִגְזַר עַל בְּנֵי אָדָם לָמוּת פַּעַם אַחַת, וְאַחֲרֵי כֵן — הַמִּשְׁפָּט.” — ובשׂפה שלנו: “לא משנה אם העולם ימשיך להתקיים עוד שנה אחרי מותך או עוד 200 שנה — הדבר הבא שיחכה לך אחרי המוות הוא ‘הַמִּשְׁפָּט’.”

!                     לכן, מיון “הַכְּבָשִׂים” ו”הָעִזִּים” במשל הוא תמונה של מה שייקרה לאנשים שיחיו על כדור הארץ ביום שובו של המשיח. במיון נקבע מי מהם ייכנס למלכותו — ומי יישאר בחוץ.

זה יהיה משפט צודק, כי הרי קָדָם לו…

בישור חובק עולם

זכרו שכל בני האדם שעברו את תקופת הצרה שקדמה לשובו של ישוע אכן שמעו את הבשורה (מתי כד 14):

▪  או מפי שני העדים שנִבאו בירושלים (התג’ יא 13-3),

▪  או מ-144,000 המבשרים מכל שבטי ישראל (התג’ ז 8-3, יד 5-1),

▪  או ישירות מהמלאך שהכריז את הבשורה “לְכָל אֻמָּה וְשֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וְעַם” בצורה על־טבעית (התג’ יד 7-6).

אף אחד לא יכול להגיד, “לא ידעתי.” לכל אדם ניתנה הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה ולהִכנע לישוע.

נושָעי הצרה, כולל שארית עם ישראל בשלמוּתה, החליטו בעד — כל שאר האנושוּת החליטה נגד.

הזדמנות אחרונה! — וההזדמנות הזו תמה ברגע שהופיע “אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם,” ברגע שכולם ראו את ישוע “בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב” (מתי כד 30).

!          כמו אחרי המוות, כך גם כאן: אין עוד אפשרות לשנות החלטות שהתקבלו — כי עכשיו מתכוננים למשפט (יוחנן ה 22).

לשם כך…

המלך מתיישב על כסאו

31 ב   “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ.” — שימו לב למעבר שמתרחש בפסוק הזה:

ישוע עדיין פותח כ”בֶּן־הָאָדָם” — עם הכינוי שבחר לעצמו למשך שירותו הציבורי;

  • אך הפעם “בֶּן־הָאָדָם לֹא בָּא …כְּדֵי לְשָׁרֵת” (מתי כ 28) אלא כדי למלוך;
  • בביאתו הראשונה הוא “נָטַל דְּמוּת עֶבֶד” (פיל’ ב 7) — אך הפעם הוא בא “בִּכְבוֹדוֹ, וְכָל הַמַּלְאָכִים [באים] אִתּוֹ” כדי לשרת אותו;
  • בביאתו הראשונה לא היה לו “מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ” (מתי ח 10) — אך הפעם הוא “יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ.”

וכך הוא מציג את עצמו עד סוף העלילה בפס’ 45: ישוע הוא “הַמֶּלֶךְ” — “הַמֶּלֶךְ” ב־ה”א הידיעה! הרי הראו לי מלך אחר שמסוגל לאסוף במקום אחד את…

כולם כולל כולם

31 ג   “יֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים.” — זה לא קרה מעולם. לאורך כל ההיסטוריה עוד לא קם מלך או שליט עִם סמכות על “כָּל הַגּוֹיִים”. אף אחד לא הגיע אפילו קרוב. גם צורר־המשיח לא יצליח להכניע את “כָּל הַגּוֹיִים” ממש, כי הרי המאמינים בישוע לא ישתחוו לצלמו, וגם לא שארית ישראל (התג’ יד 12-9, טו 2).

לעומת זאת, “בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ” (פיל’ ב 10א). עכשיו “כָּל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן” (פיל’ ב 10ב) — לא רק המאמינים אלא גם הבלתי־מאמינים.

עבור אלה האחרונים תהיה ההודאה הזו ביטוי של פחד־מוות, כי הרי כרגע מתחיל…

המיון הגדול

33-32                    “אָז יַפְרִידֵם זֶה מִזֶּה כְּרוֹעֶה הַמַּפְרִיד אֶת הַכְּבָשִׂים מִן הָעִזִּים 33 וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ.”

זהו כל המשל — תמונה פשוטה של “רוֹעֶה הַמַּפְרִיד אֶת הַכְּבָשִׂים מִן הָעִזִּים.” — כל רועה שיש לו עדר מעורב עם כבשים ועיזים נוהג כך לקראת הגזיזה. הוא הרי רוצה צמר כבשים לבד וצמר עיזים לבד.

כך במשל, אך הנמשל הוא מיוּן מסוג אחר לגמרי:

  • הנושעים יתייצבו לצד ימין של המלך,
  • הבלתי־נושעים לצד שמאל.

…ולפני שנרוץ קדימה לָפסוק הבא, חשוב לגעת בעוד שתי נקודות:

א.        ההבדל בין ימין ושמאל

מדובר בְהבדל שדבר אלוהים עושה בין יד ימין ליד שמאל, בין צד ימין לצד שמאל.

  • יד ימין היא יד הברכה, היד שמעניקה את הנחלה. כך נלמד כבר מברכת יעקב על בניו של יוסף (ברא’ מח 18-13).

גם בימינו תרבויות שבהן נוהגים ללחוץ יד בדרך כלל אוסרות להושיט את יד שמאל. הדבר נחשב לעלבון.

  • הצד הימני הוא צד הכבוד (מלכים־א ב 19). זאת ברור בציווי של אלוהים האב לאלוהים הבן: “שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ” (תהל’ קי 1);
  • והכוהן הגדול הבין זאת טוב מאוד כשישוע הכריז לפני הסנהדרין: “אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה” (מתי כו 64; דניאל ז 14-14).

ב.        יצירת מקום למיון

“כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ” של המלך המשיח יעמוד, כמובן, בירושלים. אך בירושלים הצפופה המוכרת לנו היום אין מקום לאסוף “לְפָנָיו [את] כָּל הַגּוֹיִים.” הרי למרות המספר העצום של אֲבֵדות בנפש למשך תקופת הצרה, “כָּל הַגּוֹיִים” עדיין יסתכמו בכמה מיליארד בני אדם.

לכן אלוהים ייצור מקום מיוחד עבור המיון הגדול — וכך זה מתואר בזכריה פרק יד:

4 “וְעָמְדוּ רַגְלָיו [של ישוע המשיח שנקרא בפס’ 3 “יהוה”] בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר־הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה; 5 וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל” (זכריה יד  4 – 5א).

ישנן תיאוריות שונות לגבי מיקומו של “אָצַל”, ולגבי השאלה האם אותו “גֵּי הָרִים” יווצר רק מירישלים מזרחה עד לים־המלח, או שמא הוא יגיע גם מערבה עד לים התיכון. כשנחזור עם ישוע אחרי ההילקחות — נדע.

בכל אופן, זכריה קורא לָבֶּקע שיווצר “גֵּיא גְּדוֹלָה” — מספיק גדולה כדי לשמש למקום המיון עבור “כָּל הַגּוֹיִים.” — כל אדם שחי יהיה שם.

הנביא יואל נותן שתי שמות לאותו עמק — שמות שמתארים את מה שיקרה בו:

עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט — עֵמֶק הֶחָרוּץ

…העמק שבו יהוה שופט וחורץ את גורל העמים.

וכך חזָה יואל בזמנו את ההכנות לָמיון הגדול (יואל פרק ג):

12 “יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב.

13 שִׁלְחוּ מַגָּל, כִּי בָשַׁל קָצִיר! בֹּאוּ רְדוּ, כִּי מָלְאָה גַּת! הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים, כִּי רַבָּה רָעָתָם.

14 הֲמוֹנִים, הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ; כִּי קָרוֹב יוֹם יהוה בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ.”

?         “בָשַׁל קָצִיר!” — מי עוד זוכר את תמונת הקציר ממשל “החיטים והעשבים הרעים”? — מי עוד זוכר מה אמר בעל האחוזה הדִמיוני לעבדיו שרצו לעקור את העשבים הרעים מתוך שדה החיטה?

הוא ענה להם:

  • “לֹא!” — ואז ישוע הסביר לתלמידיו כי הרי “הַשָֹדֶה הוּא הַתֵּבֵל” [דהיינו כל העולם],
  • ו”הָעֲשָׂבִים הָרָעִים הֵם בְּנֵי הָרָע” [דהיינו כל מי שלא שייך למשיח].

מה? — אתם מתנדבים לעקור את כל הבלתי־מאמינים מתוך העולם? — אין לכם לא את הסמכוּת ולא את היכולת לעשות זאת! — “הַנִּיחוּ לִשְׁנֵיהֶם [לחיטים ולעשבים הרעים] לִגְדֹּל יַחַד עַד הַקָּצִיר” (מתי יג 30-24, 43-36 ).

זו בדיוק הנקודה בהיסטוריה שישוע מתאר כרגע: “הַקָּצִיר [— ש]הוּא קֵץ הָעוֹלָם.”

32 ב   “אָז יַפְרִידֵם זֶה מִזֶּה.” …ונשאלת השאלה:

את מי ממיינים?

לא את הקהילה…

אם אתה מאמין נושע וקורא כרגע את המילים הללו, דע לך שאתה אינך נמנה עם מי שיעבור את המיון. בני הקהילה הרי…

▪  נלקחים בהילקחות (בין אם הם מתו, בין אם הם בחיים — תסל”א ד 17-16),

▪  זוכים לגוף מחודש,

▪  חוזרים יחד עם המשיח,

▪  “וְיִמְלְכוּ אִתּוֹ אֶלֶף שָׁנִים” (טימ”ב ב 12; התג’ כ 6).

…אלא את כל הגויים

“כָּל הַגּוֹיִים.” — המילה במקור היא “אֶתְנוֹס” (ἔθνοϛ). כל עם, כל קבוצה אתנית, כל עדה, כל שבט, כל משפחה — יהודים וגויים — כל אדם שחי על כדור הארץ כשישוע חוזר יעבור מיון במעמד “עֵמֶק הֶחָרוּץ”.

מה למדנו היום

סיכום ביניים לשיעור א

היום הגענו לסוף הדרשה המפורטת של ישוע על עת־הקץ (מתי פרקים כד-כה). לאורך הדרשה למדנו את…

  • משל התאנה באביב (כד 35-32),
  • משל עשר העלמות (כה 13-1),
  • משל שלושת העבדים וכיכרי הכסף (כה 30-14),
  • והיום התחלנו במשל הכבשׂים והעיזים.

מתוך כל המשלים למדנו על היבטים שונים של עת־הקץ ועל שובו של ישוע. נראה שלאט־לאט אנחנו מקבלים תמונה די ברורה של העתיד — של לוח הזמנים שלפיו יתרחשו הדברים לקראת שובו של המשיח.

אני אישית למדתי שלושה דברים עיקריים:

א.        בתורת אחרית הימים — או אֶסְכָּטולוגיָה — יש סדר! ישנו לוח זמנים מסודר שאותו אפשר לראות בתנ”ך ובברית החדשה.

ההרגשה שמדובר בנושא “מבולגן” שאי־אפשר להבין נוצר מכך שהרבה אנשים לא נצמדים לדבר אלוהים הפשוט והמילולי.

ישנם יותר מדי מורים שהרכיבו לעצמם “תורת אחרית הימים” מתוך קצת תנ”ך, קצת מדע בדיוני וקצת סרטי הוליווד, ו”התורה” הזו משמשת אותם למטרה אחת ויחידה: להפחיד אנשים, ולעשות מזה כסף!

ב.        אם אנחנו מאמינים נושעים,…

▪  אנחנו לא מחכים לעת־הקץ,

▪  לא מחכים לבניית בית מקדש על הר־הבית,

▪  לא מחכים להופעת “צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ”,

▪  ואפילו לא מחכים לראות את “אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם”!

אם אנחנו מאמינים נושעים, אנחנו מחכים להילקחות — וכאן הנקודה החשובה ביותר בכל הלימוד: תהיו מוכנים לפגוש את האדון ישוע בהילקחות! תהיו מוכנים בכל רגע! זה יכול לקרות היום!

ג.         זו טעות קטלנית להגיד “יש לי זמן.” אף אחד לא יודע כמה זמן יש לו. אני ואתה יכולים למות היום. ואז כבר אי־אפשר לשנות החלטה שקבלנו בחיים.

אם דחית את ההתמסרות לישוע — אם חשבת שקודם תוכל קצת “לעשות חיים” ורק אחר־כך להפוך למאמין — תמצא את עצמך בין אלה ששומעים את המילים (פס’ 41): “לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם.”

אם הבנת שאתה זקוק למושיע מכפר חטאים, ובעקבות כך התמסרת לישוע כמלך על חייך — אזי תשמע (פס’ 34): “בּוֹאוּ, בְּרוּכֵי אָבִי, וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת.”

מה עדיף?

 

הכבשים — נושעי הצרה

34                              יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ: “בּוֹאוּ, בְּרוּכֵי אָבִי, וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל.”

!          שימו לב! — מי שמְמָהֶר ומייד ממשיך לקרוא בפס’ 35 “…כִּי רָעֵב הָיִיתִי [וכו’]”, עלול להגיד: “הנה, ישוע מלמד שהישועה ניתנת תמורת מעשים טובים.”

לכן הקשיבו טוב למה ש”הַמֶּלֶךְ [אומר כאן, בפס’ 34,] אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ”:

א.        הוא מכנה אותם “בְּרוּכֵי אָבִי”. — מי שמקבל תואר “מבורך” על־ידי אלוהים האב לא יכול להיות אדם שסופו באבדון. — מסכימים? — “בְּרוּכֵי אָבִי” הם אלה שזכו לָברכה הגדולה ביותר שאלוהים יכול להעניק לאדם: לישוּעה, שהיא “בַּחֶסֶד …עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה” (אפסים ב 8).

ב.        אותם מבורכי אלוהים נכנסים למלכות “הַמּוּכָנָה [להם] מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל” — וזהו, כמובן, רמז עבה לָבְּחירה מִקֶּדֶם: אלוהים בחר בהם להיות אזרחי המלכות עוד לפני שיכלו לעשות אפילו מעשה טוב אחד!

(לא ניכָּנֶס כאן לנושא “הבחירה מקדם”, כי הרי זהו חומר לסדרת שיעורים נפרדת.)

מאמיני הצרה נושעו “בַּחֶסֶד …עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה” — ובכל זאת ישוע אומר להם:

36-35            “רְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת,… 35 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְהִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וַאֲסַפְתֶּם אוֹתִי, 36 עָרוֹם וְהִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה הָיִיתִי וּבִקַּרְתֶּם אוֹתִי, בְּמַאֲסָר הָיִיתִי וּבָאתֶם אֵלַי.”

אין ספק — יש כאן הדגשה מובהקת של מעין “אבות המעשים הטובים”:

▪  מתן כלכלה (מזון) לנזקקים,

▪  מתן כסוּת (ז”א ביגוד),

▪  אירוּח זרים (ז”א מילוי צורך שלישי של האדם: מחסֶה, קורת־גג),

▪  ביקור חולים ואסירים (ז”א עידוד, תמיכה רגשית ונפשית),

▪  וכל אלה מבלי לצפות לתמורה, ללא כוונות רווח.

בהחלט מדובר בביטוי מעשי של אהבה בלתי־אנוכית.

המלך אומר כאן במילים אחרות: “אתם הוכחתם שאתם אזרחי המלכות. פרי ישועתכם נראה באורח חייכם. כל הסובבים אתכם יכלו לראות בכם את פרי רוח הקודש.”

!          “מעשיכם הטובים לא הושיעו אתכם — הם ההוכחה שהייתם נושעים.”

הלאה לתשובה של…

המוצדקים באמונה

39-37                    יַעֲנוּ הַצַּדִּיקִים וְיֹאמְרוּ אֵלָיו: “אֲדוֹנֵנוּ, מָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ רָעֵב וְהֶאֱכַלְנוּ אוֹתְךָ, אוֹ צָמֵא וְהִשְׁקֵינוּ אוֹתְךָ? 38 מָתַי רְאִינוּךָ עוֹבֵר אֹרַח וְאָסַפְנוּ אוֹתְךָ, אוֹ עָרוֹם וְהִלְבַּשְׁנוּ אוֹתְךָ? 39 וּמָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ חוֹלֶה אוֹ בְּמַאֲסָר וּבָאנוּ אֵלֶיךָ?”

“סליחה, הוד מלכוּתך. מתי היתה לנו הִזְדמנוּת לעשות לך טוב? הרי אנחנו שייכים לדור של מאמינים שלגביהם אמרת בעצמך: ‘אַשְׁרֵי אֵלֶּה שֶׁאֵינָם רוֹאִים וְעִם זֹאת מַאֲמִינִים’ (יוחנן כ 29; כיפא”א 8). היום זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותך פנים אל פנים!”

מה שעשיתם … לי עשיתם

40                              יָשִׁיב הַמֶּלֶךְ וְיֹאמַר לָהֶם: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, לִי עֲשִׂיתֶם.”

ישוע מדבר כאן אמנם לנושעי הצרה, אך העיקרון גם חל עלינו. כל מאמין יכול להגיד יחד עם שָאוּל השליח: “לֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי” (גלטים ב 20). לכן, כל מעשה חמלה ואהבה שאתה עושה למען אח או אחות במשיח — אתה עושה בפועל לישוע המשיח שחי בהם.

!          שימו לב לביטוי “אַחַי הַקְּטַנִּים”:

▪  לא עשיתם למען הגדולים, העצמאים, היפים, החכמים, החזקים, המצליחים, המפורסמים, העשירים;

▪  לא פעלתם לטובת אלה שיכלו לגמול לכם, להוסיף לכם, להחזיר לכם, לכבֶּד אתכם;

▪  לא תמכתם באלה שיכולתם לצפות מהם לדבר כלשהו.

לא! — אם אתה מאמין נושע אמיתי,

▪  הדבר יתבטא במעשי האהבה הבלתי־אנוכיים שלך — קודם־כל למאמינים אחרים (יוחנן יג 35; יוח”א ד 20);

▪  אם אתה מאמין נושע אמיתי, הדבר יתבטא בשירות ענָיו — בגישה שנותנת את כל הכבוד לאדון — אפילו אם שירותך מעמיד אותך באור הזרקורים; אפילו אם אתה משרת במשרה שמושכת הרבה תשׂומת לב, פרסום והערצה — שירות ענָיו!

▪  אם אתה מאמין נושע אמיתי, הדבר יתבטא בשירות שמח, אוהב ומסור — גם אם אתה עסוּק בפעוּלות שלא נראות לעיני הציבור — גם בתחומים שכולם בקהילה לוקחים כמובנים מאליהם (הרי ברור שתמיד יש מגבות נייר וסבון ליד הכיורים… — אה, כן? למה זה ברור? — יש מגבות וסבון מפני שמישהו ממלא אותם — מישהו שאתה אף פעם לא רואה!);

▪  אם אתה מאמין נושע אמיתי, הדבר יתבטא בשירות שמח, אוהב ומסור — גם בעבודות שנחשבות לבזוּיות בעיני העולם;

▪  ואחרון אך הכי חשוב: אם אתה מאמין נושע אמיתי, הדבר יתבטא בשירות עיקבי — גם אם אף אחד לא אומר לך תודה.

עיקביוּת! — הרי “חַיֵּי עוֹלָם” לא מובטחים למי שמתחיל לשרת ואז מתייאש, אלא “לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב” (רומים ב 7) — מתמידים עד הסוף בכוח רוח הקודש.

הבה נוסיף כאן שאלת בונוס:

?         מי האדם בקהילה שממנו כולם מצפים לשירות ענָיו, אוהב, מסור ובלתי־אנוכי, מבלי להתחשב בכך שיש לו משפחה; שהוא — על־מנת להישאר בריא — זקוק לשנת־לילה ולפחות ליום אחד פנוי בשבוע?

מי האדם שממנו מצפים לשירות עקבי ללא הגבלת זמן גם אם הוא אף פעם לא שומע את המילה “תודה”? — נכון! ידעתם! זהו רועה הקהילה — הפָּסְטור.

ועכשיו עוד כמה מילים על מי שישוע מכנה…

אחי הקטנים האלה

א.           מעמדם בעיני אלוהים

!          אותו “אֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים” נקרא בשפת המקור “אָחִי הזעוּם ביותר” (ἐλάχιστοϛ / אֶלָכִיסְטוֹס = הכי קטן). ובכל זאת — איזה מעמד נעלה!

▪  הוא אחיו של ישוע!

▪  הוא אחד מן ה”בָּנִים לֵאלֹהִים”!

▪  הוא אחד מן ה”יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ” (רומים ח 17-16)!

ב.               האחים “הקטנים” ביום־יום

?         האם אתה חלק מקהילה? — אם כן, בוודאי שמת לב כי “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” בדרך כלל דורשים הכי הרבה השקעה מכולם.

▪  “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” הם שסופגים שעות על־גבי שעות של יעוּץ, ועוד יעוץ, ועוד יעוץ — ולמרות זאת, לנו לא נראה שיפור. הם פשוט ממשיכים לעשות אותן טעויות.

▪  “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” הם ששואלים אותן שאלות כבר שנים — ומקבלים עוד תשובה ועוד  הסבר, ושומעים עוד שיעורים — אבל אנחנו לא רואים אצלם גדילה רוחנית. הם היו תינוקות באמונה לפני 10 שנים, והיום יש תחושה שהם עדיין תינוקות באמונה;

▪  “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” הם שהיו זקוקים לעזרה כלכלית כשהגיעו לקהילה — ובכל ה-10 שנים שעברו מאז הם אף פעם לא הצליחו ממש לעמוד על הרגליים;

▪  “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” הם שחייבים בכל אסיפה להעלות בקשות תפילה שנשמעות “רוחניות” מאוד — אבל בחיי היום־יום שלהם לא נראה ציוּת לדבר אלוהים;

▪  “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” הם שטוענים בכל פעם שאתה פוגש אותם כי “אלוהים אמר להם” או ש”רוח הקודש אמר להם” לעשות א’, ב’ או ג’ — ואם אתה מעיר להם כי מה שאלוהים כביכול אמר סותר את הכתוב בתנ”ך, אזי הם כועסים — או בזים לך כאדם בלתי־רוחני;

▪  “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” הם שזקוקים לעידוד יותר מאנשים אחרים. הם תמיד על סף דיכאון. אתה מבקר אצלם, מקשיב להם, מעודד אותם, מתפלל אתם, ובסוף הביקור הם נראים שמחים — אבל כעבור יום־יומיים הייאוש כובש אותם שוב;

▪  “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” הם כמו בור ללא תחתית. הם דורשים השקעה אינסופית — ולך נראה שהם, מצדם, לא תורמים שום דבר — לא מחזירים כלום, לפעמים אפילו לא “תודה”.

!                     אך למרות הכל:
אם הם מאמינים נושעים, מלך המלכים ואדון האדונים קורא להם “אַחַי”. — אין לנו זכות לקרוא להם אחרת!

וזה מביא אותנו לשאלה נוקבת:

האם אני עושה מספיק?

“נְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל… הִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי… אֲסַפְתֶּם אוֹתִי… הִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי… בִּקַּרְתֶּם אוֹתִי… בָּאתֶם אֵלַי” — וברור שאלה רק דוגמאות בסיסיות שמייצגות אין־ספור תחומי שירות.

?         האם אני שומע את הרשימה הזו, מהנהן וחושב: “בֶּטח! אני עושה למען האחים. אני בסדר”?

אם כן, כדאי להשוות בין מה שישוע נתן וממשיך לתת לי — לבין מה שאני נותן ועושה למען אחָיו “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה”. וההשוואה הזאת מייד תגרום לי להודות: “אדון ישוע, אני נכשלתי! אני יכול לעשות יותר — חייב לעשות יותר!”

תמיד אפשר לעשות יותר. זאת עוּבדה מצָעֶרת; אבל הִתעודדוּ!

▪  אם אנחנו מאמינים נושעים, אנחנו אכן נעשה. זה טמוּן בנו מהרגע שנולדנו מחדש. זהו חלק מ”הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים” (אפסים ד 24);

▪  ואם אנחנו מאמינים נושעים, אנחנו אכן נהיה שם כדי לשמוע את המלך אומר: “בּוֹאוּ … וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת” (פס’ 34).

הלאה אל העיזים:

לא “בואו!” אלא “לכו!” — העיזים

41 א                        אַחֲרֵי כֵן יֹאמַר אֶל הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ: “לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו.”

?         “אֲרוּרִים!” — “מקוללים!” — אוי ואבוי! — איפֹה עוד בדבר אלוהים אנחנו שומעים את הכינוי המחריד הזה?

ב…

ירמיהו יז 5:      “אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ.” — ארוּר מי שבוטח ברב, או בכּומר, בגוּרוּ, במנהיג כת, או בכל דת או אידיאולוגיה אנושית שמבטיחים לו חיים נצחיים — או את הגִלגוּל הבא, או נירוונה, או את תרדמָת הנפש, או מעבר חָלָק מחיים לאי־קיום — או כל מצב אחר של אושר־עד — וכל אלה ללא צורך בכפרתו של ישוע המשיח.

כל אדם כזה נקרא “אָרוּר”.

דברים כז 26:    “אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם.” — ארוּר מי שמתיימר לשמור “אֶת כָּל הַמִּצְוָה” (דבר’ כז 1):

▪  הרי עוד לא נולד האדם שאהב את יהוה אלוהיו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו (דבר’ ו 5), וזאת בכל דקה לאורך כל ימי חייו;

▪  עוד לא נולד האדם ששלט על מחשבותיו ברמה שאִפשרה לו לעמוד בָּציווי “לֹא תַחְמֹד” (שמות כ 17);

▪  עוד לא נולד הגבר שמעולם לא “[ה]בִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ” (מתי ה 28);

▪  ומה לגבי “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט 18)? — אה, באמת? אתה אוהב כך בכל רגע נתון? — כנראה חסר לך האינסטינקט לשימור־עצמי.

כל נקודה שנוסיף לרשימה הזו רק תאמת את העובדה: אדם שינָסֶה להצדיק את עצמו לפני אלוהים על־ידי קיום מושלם של התורה — ייכָּשֶל. ומי שנכשל — “אָרוּר!” — מקוּלל!

הקללה הזו תוביל אל…

41 ב   “אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו.” — זהו היעוד המקורי של הגיהינום:

  • הוא הוכן למי שנברא קדוש ומושלם — כ”מַלְאַךְ אוֹר” (ישעיהו יד 12; קור”ב יא 14) — אך בחר להפוך לְשטן, ל”רוֹצֵחַ”, ל”שַׁקְרָן …וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר” (יוחנן ח 44);
  • הוא המקום שהוכן לאותם “מַלְאָכִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֶת מַעֲמָדָם הָרָם כִּי אִם עָזְבוּ אֶת מְעוֹנָם” (יהודה 6);
  • הוא הוכן עבור יצורים רוחניים שלא נבראו עם היכולת לחזור בתשובה. בחירתם בדרך המרד נגד אלוהים קבעה את גורלם לנצח נצחים — ב”אֵשׁ עוֹלָם”.

זאת אומרת שהגיהינום לא נברא עבור בני אדם — ובכל זאת, כל מי שדוחה את ישוע ואת כפרתו בוחר בכך את הברירה השנייה: “אֵשׁ עוֹלָם”. — אין אופציה שלישית!

ועכשיו…

מה שלא עשיתם … לי לא עשיתם

45-42                    “כִּי רָעֵב הָיִיתִי וְלֹא נְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, 43 עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וְלֹא אֲסַפְתֶּם אוֹתִי, עָרוֹם — וְלֹא הִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה וּבְמַאֲסָר — וְלֹא בִּקַּרְתֶּם אוֹתִי.”

44 יָשִׁיבוּ גַּם הֵם וְיֹאמְרוּ: “אֲדוֹנֵנוּ, מָתַי רָאִינוּ אוֹתְךָ רָעֵב אוֹ צָמֵא אוֹ עוֹבֵר אֹרַח אוֹ עָרוֹם אוֹ חוֹלֶה אוֹ בְּמַאֲסָר וְלֹא שֵׁרַתְנוּ אוֹתְךָ?”

45 אָז יַעֲנֶה לָהֶם וְיֹאמַר: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁלֹּא עֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, גַּם לִי לֹא עֲשִׂיתֶם.”

זהו דו־שיח בין המלך המשיח לבין כל מיליארדי הבלתי־נושעים שעומדים לשמאולו.

?         ומה לכאורה הדבר שיקבע את גורלם? — השאלה איך התייחסו אל “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה” — השאלה…

איך התייחסתם למאמינים?

בוודאי לא כל העומדים שם יהיו פושעים ורשעים גמורים:

▪  יהיו ביניהם עובדים סוציאליים שחרטו על דִגְלם את טובתם של מעוטי־היכולת — במשך עשרות שנים; ולמרות המָשׂכורת העלוּבה;

▪  יעמדו שם נדיבים שתרמו סכומי עתק כדי להקל על סבל אנושי ועוני;

▪  יהיו שם מתנדבים באִרְגוּנים הוּמניטריים שסיכנו את חייהם כדי לעזור לנזקקים;

▪  יתייצבו שם הח’ברה, מלח הארץ, שתמיד היו מוכנים לקחת על כתפיהם הרחבות את מה שהזולת ליידם התקשה לעשות — בצבא, בעבודה, בכל מסגרת שהיו — פשוט, בלי דיבורים מיותרים, התכופפוּ, הרימו ועשו;

▪  יעמדו שם מיליוני “אנשים טובים שלא עשו רע לאף אחד” — כאלה שאתם פוגשים כל יום.

…ומה שיקבע איפה כל אחד מהם יבלה את הנצח, זה לא מה שעשו אלא מה שלא עשו. המלך המשיח אומר להם: “מַה שֶּׁלֹּא עֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, גַּם לִי לֹא עֲשִׂיתֶם.” זוהי על פניו הסיבה מדוע “העיזים” נשלחים “אֶל אֵשׁ עוֹלָם.”

?         אי־עשייה למען האחים — אך מי זוכר מה אמרנו לגבי “הכבשים”? — מדוע הם כן מוּרשים להיכנס למלכות?

!          לא בגלל מעשיהם הטובים אלא בגלל אמונתם בישוע. המעשים הטובים ואהבתם לָאחים רק מוכיחים שהם נושעים באמת (יוח”א ג 14, ד 7, ה 2).

כך עלינו להבין גם את מה שנאמר כעת על “העיזים”:

▪  למרות כל המעשים הטובים שחלקם בוודאי עשו, הם מעולם לא ביטאו אהבה כלפי “הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה”, המאמינים בישוע. — לפחות לא את סוג האהבה שאלוהים דורש.

▪  אין ספק שחלקם התייחסו יפה לָמאמינים שליידם, אפילו בתקופת הצרה. — אך למרות טוּב־לִבּם הטבעי, הם לא היו מסוגלים להעניק אהבה ברמה של “לִמְסֹר אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּעַד אַחֵינוּ” (יוח”א ג 16). — הרי אהבה כזו היא על־טבעית; היא נובעת מרוח הקודש, ורוח הקודש שוכן בְּמאמינים נושעים בלבד.

▪  לכן גם האי־עשייה למען האחים היא רק תוצאה — תוצאה מכך שאותם אנשים שעומדים בצד שמאל של המלך מעולם לא נושעו.

▪  הם אלה שאמרו: “אני לא צריך מושיע שיָמוּת בשבילי. סמוך עליי. אני יודע לדאוג לעצמי.”

▪  הסיבה שהם עומדים שם, בצד הלא נכון, היא שלא קיבלו את ישוע.

ועכשיו פסוק הסיומת:

מלכות או גיהינום — אין אופציה שלישית

46                              וּבְכֵן אֵלֶּה יֵלְכוּ לְעֹנֶשׁ עוֹלָם — וְהַצַּדִּיקִים לְחַיֵּי עוֹלָם.

עונש־עולם

“אֵלֶּה” הראשונים מסולקים כעת מכדור הארץ.

זכריה הנביא (יד 12) חזָה כי גופם יירקב וייתכּלה כשעודם עומדים על רגליהם. “עֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן, וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם” — והנפשות מוצְאות את עצמן בין רגע במקום שבו בוערת “אֵשׁ עוֹלָם”.

▪  הם עדיין חלק מבריאת אלוהים,

▪  הם נמצאים בְּמָקום שהוא ברא (פס’ 41),

▪  הם לא בְמָקום שבו שולט השטן. — שטן אדום עם רגלי תָיש וקִלְשון משוּלש שמענה אנשים בָּגיהינום קיים רק בספרי ילדים הפחות־טובים. הרי השטן האמיתי נענש בָּמָקום ההוא יחד אם החוטאים, והוא איבד כל סמכות, שליטה והשפעה שהיו לו על חלק מן הבריאה (התג’ יב 10);

▪  הנפשות המעונות אינן מחוץ לתחום שליטת המלך המשיח. הרי אפילו הגיהינום הוא חלק מִמָמְלכתו המקיפה את הכל (פיליפים ב 10; התג’ ה 13, יא 15);

הביטויים המזעזעים “עֹנֶשׁ עוֹלָם” ו”אֵשׁ עוֹלָם” הם ניסיון לבטא בשפה אנושית את המצב והמקום הרחוק ביותר האפשרי מנוכחות אלוהים, את המקום הרחוק ביותר האפשרי מאור המשיח — את המקום האחרון שבו אדם כלשהו היה מתנדב לבלות את הנצח.

חיי־עולם

עבור הנושעים, השלב הבא הוא: “בּוֹאוּ … וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם” (פס’ 34). הרי הם נכנסים כרגע לממלכת 1000-השנים של המשיח עלי אדמות — השלב האחרון לפני בריאת “שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה” (התג’ כא 1; כיפא”ב ג 10) — שלב אחד לפני המעבר אל הנצח ממש.

הם — נושעי הצרה — יהיו האזרחים שיכנסו אל ממלכת המשיח עם גופם הטבעי. הם יהיו אלה שיָקִימו משפחות ויולידו ילדים. הרי שאר האזרחים — אלה שחזרו עם המשיח אחרי ההילקחות — “אֵינָם מִתְחַתְּנִים” אלא יהיו “שָׁוִים …לְמַלְאָכִים” (לוקס כ 36-35).

?         האם שמתם לב שהאדון ישוע הופך בפסוק האחרון את הסדר בין שתי הקבוצות?

כעת הוא קובע את…

הסדר הסופי

▪  הרי במשל פגשנו קודם את “הַכְּבָשִׂים” ורק אחר כך את “הָעִזִּים” (פס’ 33-32);

▪  המלך פנה קודם כל “אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ” ורק “אַחֲרֵי כֵן …אֶל הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ” (פס’ 34, 41);

▪  אך בְּפָסוק הסיומת הוא מתחיל בשליחת הבלתי־נושעים ל”עֹנֶשׁ עוֹלָם”.

?         מדוע? — מפני שכדור הארץ חייב להיות נקי מחוטאים לפני שאפשר להכריז על ממלכת המשיח.

יש לכך סיבה טובה. מה שבא עכשיו זו סגירת מעגל:

▪  תכנית הישועה של אלוהים התגשמה;

▪  החטא והשטן מנוצחים, והנצחון הזה מתגלה כרגע לעיני כל הבריאה;

▪  ישוע מולך בריבונוּת מוחלטת וללא עוררין;

▪  חזרנו למצב של בראשית פרקים א’ ו-ב’, לפני שהעולם הוּשחת על־ידי החטא (רומים ח 22-19).

כעת מתגשמות הנבואות שכולנו מכירים בעל־פה: “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”, “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ … וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן” (ישעיהו ב 4, יא 7-6).

46 ב   “צַדִּיקִים.” — כל האזרחים — כל בני האדם שברגע זה חיים על כדור הארץ — הנם מאמינים נושעים. כולם מוגדרים כאן “צַדִּיקִים”. — כולם מוצדקים בדם המכפר של המשיח (יוח”א א 7).

ולכן ישוע יכול לסיים את שיעורו בתורת אחרית הימים במילים: “…וְהַצַּדִּיקִים [יֵלְכוּ] לְחַיֵּי עוֹלָם.”

ומעכשיו, בכל פעם כשאתם קוראים את המשל הזה, אתם תזכרו:

!          זוהי לא כניסה ל”שמיים” —
זוהי הכניסה לממלכת המשיח בת 1000-השנים עלי אדמות!

מה למדנו היום

היום הגענו לסוף הדרשה המפורטת של ישוע על עת־הקץ (מתי פרקים כד-כה). לאורך הדרשה למדנו את…

  • משל התאנה באביב (כד 35-32),
  • משל עשר העלמות (כה 13-1),
  • משל שלושת העבדים וכיכרי הכסף (כה 30-14),
  • והיום את משל הכבשׂים והעיזים.

מתוך כל המשלים למדנו על היבטים שונים של עת־הקץ ועל שובו של ישוע. נראה שלאט־לאט אנחנו מקבלים תמונה די ברורה של העתיד — של לוח הזמנים שלפיו יתרחשו הדברים לקראת שובו של המשיח.

היום התעמקנו יותר במה שייקרה כשהוא מקים את ממלכת 1000-השנים עלי אדמות.

אני אישית למדתי שלושה דברים עיקריים מכל הדרשה האדירה הזו:

א.        בתורת אחרית הימים — או אֶסְכָּטולוגיָה — יש סדר! ישנו לוח זמנים מסודר שאותו אפשר לראות בתנ”ך ובברית החדשה.

ההרגשה שמדובר בנושא “מבולגן” שאי־אפשר להבין נוצר מכך שהרבה אנשים לא נצמדים לדבר אלוהים הפשוט והמילולי.

ישנם יותר מדי מורים שהרכיבו לעצמם “תורת אחרית הימים” מתוך קצת תנ”ך, קצת מדע בדיוני וקצת סרטי הוליווד — ו”התורה” הזו משמשת אותם למטרה אחת ויחידה: להפחיד אנשים, ולעשות מזה כסף!

ב.        אם אנחנו מאמינים נושעים,…

▪  אנחנו לא מחכים לעת־הקץ,

▪  לא מחכים לבניית בית מקדש על הר־הבית,

▪  לא מחכים להופעת “צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ”,

▪  ואפילו לא מחכים לראות את “אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם”!

לא! — אם אנחנו מאמינים נושעים, אנחנו מחכים לָהילקחות — וכאן הנקודה החשובה ביותר בכל הלימוד:

!          “הֱיוּ עֵרִים וְעִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר!” — תהיו מוכנים לפגוש את האדון ישוע בהילקחות! — תהיו מוכנים בכל רגע! זה יכול לקרות היום! (כיפא”א ה 8; מתי כד 44, 36, 42, 50; כה 13).

ג.         זו טעות קטלנית להגיד “יש לי זמן.” אף אחד לא יודע כמה זמן יש לו. אני ואתה יכולים למות היום. ואז — אחרי רגע המוות — כבר אי־אפשר לשנות החלטה שקבלנו בחיים.

  • אם דחית את ההתמסרות לישוע — אם חשבת שקודם תוכל קצת “לעשות חיים” ורק אחר־כך להפוך למאמין — תמצא את עצמך בין אלה ששומעים את המשפט המצמרר (פס’ 41): “לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם.”
  • אם הבנת שאתה זקוק למושיע מכפר חטאים, ובעקבות כך התמסרת לישוע כמלך על חייך — אזי תשמע (פס’ 34): “בּוֹאוּ, בְּרוּכֵי אָבִי, וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת.”

מה עדיף?