הזורע

המשל

מתי יג 9-1:

1 בַּיּוֹם הַהוּא יָצָא יֵשׁוּעַ מִן הַבַּיִת וְיָשַׁב עַל־יַד הַיָּם. 2 כֵּיוָן שֶׁנִּקְהֲלוּ אֵלָיו הֲמוֹן עַם רַב יָרַד לַסִּירָה לָשֶׁבֶת בָּהּ וְכָל הֶהָמוֹן עָמַד עַל הַחוֹף. 3 אָז דִּבֵּר אֲלֵיהֶם רַבּוֹת בִּמְשָׁלִים וְאָמַר:

“הִנֵּה הַזּוֹרֵעַ יָצָא לִזְרֹעַ. 4 כַּאֲשֶׁר זָרַע נָפְלוּ כַּמָּה זְרָעִים בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ וּבָאוּ צִפֳּרִים וְאָכְלוּ אוֹתָם. 5 אֲחֵרִים נָפְלוּ עַל אַדְמַת טְרָשִׁים, בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהֶם הַרְבֵּה אֲדָמָה, וּמִהֲרוּ לִצְמֹחַ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהֶם אֲדָמָה עֲמֻקָּה. 6 אוּלָם כְּשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ נִצְרְבוּ וּבְאֵין שֹׁרֶשׁ הִתְיַבְּשׁוּ. 7 אֲחֵרִים נָפְלוּ בֵּין קוֹצִים, אַךְ הַקּוֹצִים צָמְחוּ וְהֶחֱנִיקוּ אוֹתָם. 8 וַאֲחֵרִים נָפְלוּ עַל אֲדָמָה טוֹבָה וְעָשׂוּ פְּרִי — זֶה פִּי מֵאָה, זֶה פִּי שִׁשִּׁים וְזֶה פִּי שְׁלוֹשִׁים. 9 מִי שֶׁאָזְנַיִם לוֹ, שֶׁיִּשְׁמַע!”

משלי המלכות

כאן, במתי פרק יג, ישוע מלמד את המשל הראשון על מלכות אלוהים. המשל אינו פותח כמו משלים אחרים במילים “מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְ…”, מכיוון שהוא מתאר איך המלכות מתחילה — בהכרזת הבשורה.

אפילו תלמידיו הקרובים ביותר של ישוע לא מבינים את כוונת המשל, ולאחר שההמונים התפזרו הם מבקשים הסבר. ישוע מגיב בתהייה (בקטע המקביל בבשורת מרקוס ד 13): “אֵינְכֶם מְבִינִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה? וְאֵיךְ תָּבִינוּ אֶת כָּל הַמְּשָׁלִים?” — דהיינו: “איך אוכל ללמד אתכם דברים קשים אם אף את הפשוטים ביותר אינכם מבינים?”

והוא מיד ממשיך אל…

ביאור המשל מפי המשיח

מתי יג 23-18:

18 “וּבְכֵן שִׁמְעוּ אַתֶּם אֶת פֵּשֶׁר מְשַׁל הַזּוֹרֵעַ.

19 כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבַר הַמַּלְכוּת וְאֵינֶנּוּ מֵבִין, בָּא הָרָע וְחוֹטֵף אֶת מַה שֶּׁנִּזְרַע בִּלְבָבוֹ; זֶהוּ הַנִּזְרָע בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ.

20 הַנִּזְרָע עַל אַדְמַת טְרָשִׁים הוּא הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וּמִיָּד מְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה, 21 אַךְ אֵין לוֹ שֹׁרֶשׁ בְּתוֹכוֹ וְרַק לְשָׁעָה יַעֲמֹד, וּבִהְיוֹת צָרָה אוֹ רְדִיפָה בִּגְלַל הַדָּבָר הוּא נִכְשָׁל מִיָּד.

22 הַנִּזְרָע בֵּין הַקּוֹצִים הוּא הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁדַּאֲגוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וּמַדּוּחֵי הָעֹשֶׁר מַחֲנִיקִים אֶת הַדָּבָר וְלֹא יַעֲשֶׂה פְּרִי.

23 הַנִּזְרָע עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הוּא הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וּמֵבִין וְגַם עוֹשֶׂה פְּרִי — זֶה עוֹשֶׂה פִּי מֵאָה, זֶה פִּי שִׁשִּׁים וְזֶה פִּי שְׁלוֹשִׁים.”

“שִׁמְעוּ אַתֶּם…” — רק התלמידים זכו להסבר של משלי המלכות.

שישה סמלים — ומה הם מייצגים

משל הזורע והסברו מופיעים גם בבשורות מרקוס (ד 9-1, 20-14) ולוקס (ח 8-4, 15-11). הקורא של שלושת המקורות רואה בברור הן את הסמלים והן את המציאות שכל אחד מהם מייצג:

  1. הזורע = האדון ישוע — כי הרי כתוב: “הַזּוֹרֵעַ אֶת הַזֶּרַע הַטּוֹב הוּא בֶּן־הָאָדָם” (מתי יג 37). — אך גם כל אדם אחר שמבשר את דבר המלכות הוא “זורע”;
  2. הזרע = הבשורה — “הַזֶּרַע הוּא דְּבַר אֱלֹהִים” (לוקס ח 11), או לפי מתי “דְּבַר הַמַּלְכוּת”;
  3. סוגי האדמה = סוגי אנשים, או יותר מדוייק: סוגי לבבות;
  4. ציפורים = השטן (מרקוס ד 3, 15; לוקס ח 12) — הוא זה ש”חוֹטֵף אֶת” דבר האמת;
  5. חום השמש = צרה ורדיפה “בִּגְלַל הַדָּבָר” (מתי יג 21) — בגלל האמונה בישוע;
  6. קוצים = ענייני העולם — ולוקס מונה אותם כ”דְאָגוֹת, עֹשֶׁר, תַעֲנוּגוֹת־הַחַיִּים” (לוקס ח 14).

בכל פעם שבשורת הישועה מוצגת בצורה נכונה בפני אדם בלתי־מאמין מדובר ב”זריעה”. לכן…

  • כל מאמין בישוע יכול לשמש “זורע”;
  • ה”זריעה” יכולה להתבצע גם ללא מעורבות ישירה של מבשר אנושי — דרך הקריאה באינטרנט, על־ידי עלון בישור שחולק ברחוב, או דף קרוע מתוך ספר תנ”ך שאדם מצא;
  • ולעתים אפילו אדם בלתי־נושע שמדבר על ישוע יכול להיות “זורע” (פיל’ א 18-15);

מה שזהה בכל המקרים הוא הזרע.

  • החקלאי, ואף המעבדה המשוכללת ביותר, לא יכולים לייצר זרע מלאכותי שינבוט וישא גרגירי חיטה.
  • כך גם בני אדם, אפילו הפרופֶסורים או הרבנים המלומדים ביותר, לא יכולים להמציא “בשורה” שמסוגלת להושיע מעבדות החטא ומהמוות.

הזרע חייב להיות “דְּבַר הַמַּלְכוּת / דְּבַר אֱלֹהִים”. רק הוא יישא את פרי הישועה.

הנושא המרכזי של המשל: 4  סוגי האדמה

  1. “שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ”

המשל     דרך אזורים מעובדים עברו כבישים, שבילי הליכה שקישרו בין ישובים קטנים ושבילי גישה לשדות החקלאיים עצמם. בימי ישוע רק הכבישים הראשיים היו סלולים ובחלקם מרוצפים. כל שאר הדרכים והשבילים נוצרו מכך שהולכי רגל ובהמות משא השתמשו זמן רב באותו מסלול צר וברגליהם דחסו והדקו בו את האדמה.

הצדדים של שדה מעובד שגבלו בָשבילים הללו היו “שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ.” כשהחקלאי פיזר  את זרעי החיטה בקצה השדה החרוש, מספר זרעים נחתו בהכרח גם על השביל. שם נשארו חשופים על הקרקע הדחוסה, עד שנרמסו תחת רגלי העוברים ושבים או נאכלו על־ידי ציפורים.

הנמשל    לב שאינו מגיב

“שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ” מסמלים את “הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבַר הַמַּלְכוּת וְאֵינֶנּוּ מֵבִין.” אלה אנשים שאמנם שומעים את הבשורה אך אינם מעונינים אפילו להקדיש לה מחשבה. לבם נוקשה כלפי דברי התנ”ך, והם בדרך כלל מזלזלים ברעיון של קשר אישי עם אלוהים (אם הם בכלל מאמינים בקיומו). לדעתם, אמונה היא מפלט לחלשי אופי.

מי שמנפנף כך את “דְּבַר הַמַּלְכוּת” הוא בדרך כלל מרוצה מעצמו, צדיק בעיני עצמו, “אדם טוב שלא עושה רע לאף אחד”. לאלוהים אין כל דבר שיכול לעניין אותו.

ברגע שהשטן רואה שאדם כזה נחשף לבשורה, הוא כבר נמצא שם כדי להסיר כל זכר ממנה.

אנשים אלה עשויים להיות חכמים מאוד לפי אמות המידה של העולם, אך התנ”ך מכנה אותם “אֱוִילִים” — חסרי שכל (משלי א 7).

האם מישהו מעונין להיחשב “חסר שכל” בעיני אלוהים, או “נָבָל” כמו שאומר תהל’ יד 1?

הלאה לסוג האדמה השני:

  1. 2. “אַדְמַת טְרָשִׁים”

המשל     זוהי שכבת אדמה דקה שנראית אמנם ראוייה לעיבוד אך בעומק לא רב מתחתה ישנם סלעים. “אַדְמַת טְרָשִׁים” אינה מתאימה לגידול חיטה מכיוון שאין מספיק עומק לָשורשים. הסלע חוסם להם את הגישה ללחות החיונית שבעומק האדמה.

מי שזורע על אדמה כזו זוכה אמנם לצמיחה ראשונית מבטיחה, אך בגלל קוצר השורשים לא יהיו הצמחים הצעירים עמידים לשמש. הם יתייבשו לפני שיכלו להניב פרי.

הנמשל    הלב בנמהר (פזיז, מתלהב)

“אַדְמַת טְרָשִׁים” מסמלת את האדם אשר שומע את הבשורה ומתרגש. תגובתו הראשונית חיובית ונלהבת. נוצר הרושם שהוא חיכה כל חייו לשמוע על ישוע, והוא “מִיָּד מְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה.” לפעמים אף נדמה שאדם זה יגדל להיות דמות מרכזית בחיי הקהילה: איזה פוטנציאל! הוא מבשר, לומד, מבין תנ”ך. הוא מציג את עצמו כמאמין משיחי בהגדרות מדוייקות לפי הכתוב.

ובכל זאת, תוך זמן קצר מתברר כי התעניינותו, הבנתו והתלהבותו היו במישור האינטלקטואלי בלבד. הן לא נבעו מהלב. המשיחיות היתה מעין אופנה חולפת עבורו, וכעת הוא כבר מתעניין בדבר חדש ומבטיח יותר.

דבר אלוהים נשמע לו אמנם הגיוני, אך הוא לא אִפשר לו להשתרש בלבו. השינוי המכריע מעולם לא התרחש. הוא לא נולד מחדש (יוחנן ג 3), ז”א…

  • הוא מעולם לא חזר בתשובה אמיתית,
  • הוא לא הבין את משמעות חטאו ואת חומרתו,
  • גאוותו לא נשברה מול פני אלוהים (מתי ה 3).

מרכיבים אלה של אמונה כנה ונכונה היו חסרים. אותו אדם זכה לחוויה דתית — אך ללא ישועה (עבר’ ו 6-4).

?       אם כן, איך ניתן להבדיל בין המדומה לאמיתי?

המדומה   “כְּשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ נִצְרְבוּ [הצמחים], וּבְאֵין שֹׁרֶשׁ הִתְיַבְּשׁוּ” (פס’ 6). כך זה במשל מהחקלאות.

והנמשל: המאמין המדומה עשוי להישאר אתנו עד שתגיע “צָרָה אוֹ רְדִיפָה בִּגְלַל הַדָּבָר” (פס’ 21) — עד שמתברר לו שלהיות תלמיד של ישוע יעלה לו במחיר יקר.

מפני שהוא לא נושע, רוח הקודש אינו שוכן בו. אין לו עזרה על־טבעית שמאפשרת לו להישאר נאמן למשיח תחת לחץ שנוצר מהיותו מזוהה עם המאמינים. כשהוא משווה בין התועלת שצומחת לו מההתחברות בקהילה לבין מחיר הרדיפה, הוא מסיק — ובצדק — שהאמונה הפכה עבורו לבלתי משתלמת. לכן הוא מתכחש לישוע באותה מהירות שבה “קיבל אותו”.

שים לב:      כשהחברים המבטיחים הללו עוזבים את הקהילה נוצר הרושם שהם “איבדו את ישועתם”. — אין כאן המקום לפתוח בשיעור על “אובדן ישועה”, אך הנה לפנינו אחד הקטעים הבולטים והברורים ביותר שמוכיחים כי “אובדן” כזה הוא בלתי־אפשרי:

כיפא”א א 5-3:   [ כדאי לפתוח — וכדאי לשמור את הפסוקים האלה בזיכרון ]

3 בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּרֹב רַחֲמָיו הוֹלִיד אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ לְתִקְוָה חַיָּה בִּתְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים,

דהיינו, מי ש”הוֹלִיד אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ” הוא בורא העולם הכל־יכול
בכבודו ובעצמו.

[הוא הוליד אתכם] 4 לְנַחֲלָה אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁחֵת, לֹא תִּטָּמֵא וְלֹא תִּבֹּל, הַצְּפוּנָה לָכֶם בַּשָּׁמַיִם,

דהיינו, אלוהים הוא זה שמבטיח לנו נחלה נצחית*, והוא עצמו
“צופן” אותה במקום הבטוח ביותר שיש.

<<<<<fnot>>>>>*          שאול השליח מלמד באפסים ג (12-1) איך מאמינים יהודים וגויים גם יחד נהיו ליורשי הנחלה — ושהכל התחיל עם זרע הבשורה (פס’ 6). >>>>>

?    ולמי ממתינה הירושה הבטוחה הזו?

5 לָכֶם הַשְּׁמוּרִים בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים, בִּזְכוּת אֱמוּנָה, אֱלֵי יְשׁוּעָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת בְּעֵת קֵץ.

דהיינו, “גבורתו” — כוחו האינסופי של אלוהים — היא אשר שומרת
אתכם לִקראת מימוש הישועה וקבלת הנחלה.

אם כך, מי שמאמין ב”אובדן ישועה” מאמין בכוח שמסוגל…

א.   לבטל את החלטת אלוהים להושיע את המאמין בישוע,

ב.   [ מאמין בכוח שמסוגל ] לשנות ייעוד לנחלה שאלוהים עצמו הצמיד לה
תג זיהוי,

ג.    [ מאמין בכוח שמסוגל ] להתגבר על גבורתו של אלוהים אשר שומר
את ילדיו “אֱלֵי יְשׁוּעָה” באופן אישי.

?         האם קיים כוח כזה? — לא!

!          לכן, מי ש”נִכְשָׁל מִיָּד … בִהְיוֹת צָרָה אוֹ רְדִיפָה בִּגְלַל הַדָּבָר” אינו איבד ישועה. הוא היה מאמין מדומה — מאמין זמני — שלעולם לא נושע (כיבא”ב ב 22-20).

ביום המשפט הוא עלול להתייצב בין אלה שיתחננו לישוע: “אֲדוֹנֵנוּ, פְּתַח לָנוּ!”, בתקווה שהקשר הזמני שלהם עם קהילת המאמינים תזָכה אותם בכניסה למלכות המשיח. לכן הם יזכירו לישוע:

  • “אָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ לְפָנֶיךָ” [דהיינו, ישבנו בארוחות המשותפות. נהנינו מכל מה שהלקהילה הציעה במישור החומרי. אפילו השתתפנו בסעודת האדון];
  • “בִרְחוֹבוֹתֵינוּ לִמַּדְתָּ” [דהיינו, שמענו דרשות ושיעורים. קראנו בתנ”ך ובברית החדשה];

אך האדון יענה להם: “אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מֵאַיִן אַתֶּם, סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל עוֹשֵׂי רֶשַׁע” (לוקס יג 27-26; מתי ז 23-22).

האמיתי    אותה רדיפה שמסננת את המאמין המדומה מתוך הקהילה, היא שדווקא מחזקת את המאמין האמיתי, “שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי בְּחִינַת אֱמוּנַתְכֶם מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת” (יעקב א 3-2; טימ”ב ג 12; כיפא”א א 7-6, ה 10).

ועכשיו — סוג האדמה השלישי:

  1. אדמה עם “קוֹצִים”

המשל     זוהי אדמה שנגועה בעשבים. היא אינה מאפשרת לְחיטה (או לכל צמח מתורבת אחר) לגדול בצורה נאותה. לאחר נביטת הזרע יסתירו הקוצים את קרני השמש החיוניים מהגבעול הצעיר, כך שלא יגדל, לא יגיע לבגרות ולא יניב פרי.

הנמשל    הלב הטרוד

אדמה רווּיה בקוצים נמשלת לאנשים שטוענים כי הבינו את תוכן הבשורה וקיבלו אותה כאמת. כאשר תשאל אותם אם ישוע הוא המשיח ומושיעם מן החטא, הם יענו “בוודאי!”

אך למרות ההכרזה, דבר אלוהים לא הכה שורש בלבם. הם מעולם לא חזרו בתשובה אמיתית. הם לא למדו ענווה וטרם הכירו באפסותם מול אלוהותו וריבונותו של ישוע המשיח. הם לא השפילו את עצמם “תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה” (כיפא”א ה 6). ישוע אינו מלכם ומושיעם.

עד כאן הם לא שונים מבעלי הלב המתלהב והפזיז: שניהם שומעים, מגיבים בחיוב — אבל עם הזמן מתברר שהם לא היו אמיתיים.

?         אם כן, איפה ההבדל? למה ישוע יוצר כאן קבוצה נוספת של מאמינים מדומים?

מפני שהוא רוצה ללמד על סדר עדיפויות: אם אתה נושע, אינך יכול להיות “אִישׁ הַפּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים” (יעקב א 8). מרגע הלידה מחדש ישוע הוא המלך שלך. הוא מקבל מקום ראשון. אתה שייך לו — תשומת לבך, זמנך, כספך, רכושך, משפחתך — הכל שייך לו.

זו הנקודה שבה נכשל בעל הלב בטרוד. הוא אינו מסוגל להאמין להבטחת ישוע שאומרת: “בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ [של אלוהים] וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם” (מתי ו 33). לא! עבורו, “כָּל אֵלֶּה” ממלאים את חייו במידה שלא משאירה מקום למשיח ולענייני המלכות.

הוא מָכּיר רק בָּמציאות המוחשית — הנראית לעין. מחשבותיו נעות סביב “דַּאֲגוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וּמַדּוּחֵי הָעֹשֶׁר” (פס’ 22 בפירוש המשל):
▪  לימודים, מבחנים,
▪  פרנסה, מקום עבודה,
▪  דירה, תשלום חשבונות, חובות,
▪  חשבון הבנק, בָמֶה להשקיע, איך לא להפסיד,
▪  בדידות, קשרים, חברויות, פייסבוק,
▪  בריאות,
▪  חינוך ילדים, ביטחון הילדים, חיסכון לעתיד הילדים,
▪  פיגועים, המצב הבטחוני,
▪  התחממות כדור הארץ… — אין לזה סוף!

כשבעל הלב הטרוד נאלץ לבחור — והרי כולנו עומדים מול בחירות כאלה יום־יום…:

  • אם לעבוד עוד שעה — או ללכת הביתה כדי לספר לילדים לפני השינה סיפורים מהתנ”ך;
  • אם לתת החודש מעשר לקהילה — או לשָדְרג את האייפון לחדיש יותר;
  • אם לסיים את היום בתפילה יחד עם אישתו — או להמשיך לראות את המשחק;
  • אם בשבת ללכת כמשפחה לאסיפת הקהילה — או לקחת את המשפחה לים, כי הרי אין בשבוע יום פנוי אחר;
  • אם להתחיל את העבודה שעה מאוחר יותר, כי הרי מוקדם בבוקר הוא הזמן היחיד שמאפשר לקרוא בדבר אלוהים בשקט — או לוותר על הקריאה לטובת העבודה, כי הרי החובות לוחצות וכל שקל נוסף נחוץ;

…אזי בעל הלב הטרוד יחליט באופן עקבי לטובת הדברים המוחשיים, המציאותיים בעיניו — והוא בקלות מוותר על כל דבר רוחני.

הוא מרוכז כל־כולו ב”כאן ועכשיו”, ובמוקדם או במאוחר המציאות הגשמית הזו לא משאירה עוד מקום בחייו עבור ענייני מלכות השמיים שבהתחלה נראו לו כה מעניינים ומושכים.

אבל תודה לאל שיש סוג אדמה רביעי:

ד.         “אֲדָמָה טוֹבָה”

המשל     האדמה הטובה כשמה כן היא: פורייה ומוכנה לקבלת הזרע. היא עברה חרישה, ניקוי מאבנים ומעשבים. אין בה שום גורם שיפריע לזרע לנבוט, להעמיק שורשים ולהניב פרי.

הנמשל    הלב המוכן

האדמה הטובה נמשלת לאנשים ששומעים את דבר הבשורה ומקבלים את ישוע המשיח כמושיע מן החטא וכמלך על חייהם. רוח אלוהים בא לשכון בהם ולהניע אותם. אמונתם אינה שכלית בלבד — היא משנה את חייהם מקצה אל קצה.

?         האם אנשים אלה חכמים יותר מבעלי הלב האדיש, הלב הנמהר או הלב הטרוד? האם הם אולי בעלי גֶנים שונים? — לא!

ההבדל בין הסוג הרביעי לבין האחרים נמצא בהכנת הלב — וזוהי פעולה שרק רוח הקודש יכול לעשות:

  • בבעל־הלב־המוכן רוח הקודש התגבר על מאפיין האדמה שב”שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ” — על האדישות הטבעית כלפי אמת הבשורה. קשי־לבו אולי התרכך בעקבות סבל וצרות; הוא עלול להיות בשלב בחייו שבו הוא זועק לשמיים: “אלוהים, אם אתה קיים, גלה את עצמך!”; או שפשוט “נפלת אצלו על יום טוב” כשסיפרת לו על ישוע.

שים לב: במתי יג 37 ישוע מבהיר כי “הַזּוֹרֵעַ אֶת הַזֶּרַע הַטּוֹב הוּא בֶּן־הָאָדָם” — דהיינו האדון ישוע עצמו. אך מתוך שאר כתבי הברית החדשה ברור שגם כל אחד מאתנו נקרא להיות “זורע”.

אם נתבונן שוב במשל:

▪  החקלאי שמפזר את הזרע לא יכול למנוע שחלק מהזרעים יפלו על האדמה הדחוסה של הדרכים שעוברות ממש בצמוד לשטח המעובד. אם הוא רוצה כיסוי טוב בזרעים עד גבול השדה, חלק ממה שהוא זורק יעוף מעבר לגבול. האופציה השנייה היא “לזרוק בזהירות” — דבר שישאיר פס של זריעה דלה מסביב לכל שדה — פס ברוחב מטר או יותר שבקושי תגדל בו חיטה.

▪  לגבי שני הסוגים האחרים של אדמה — אדמת טרשים ואדמה עם קוצים — את שניהם בכלל לא ניתן להבדיל מאדמה טובה. הרי מי שמביט באדמה חרושה לא רואה אם מתחתה מסתתרים סלעים או אם היא רווּיה בזרעי קוצים ועשבים.

הנמשל הוא כי לך, למבשר, אין שום דרך לדעת מראש איך יגיב אדם כלשהו לבשורה שבפיך. תפקידך לבשר — תפקיד אלוהים להושיע. אך דע לך שלעתים דווקא האדם ש”לא נראה לך” בעליל, דווקא הוא זה שרוח הקודש הכין. דווקא הוא בעל־הלב־המוכן.

אדם זה מבין את דבר הבשורה במישור ההיגיון, אך הוא גם פותח את לבו לישוע:

  • אמת הבשורה גורמת לו להכיר בחטאו ולחזור בתשובה (מה”ש ב 38-37; טז 31-10);
  • הוא מקבל באמונה כי ישוע המשיח שילם את מחיר חטאיו בדמו — שישוע מת במקומו (רומ’ ה 8; קור”א טו 3);
  • הוא מאמין באמונה שלמה בתחיית המשיח מן המתים — עובדה שטומנת בחובה הבטחה שגם הוא יחיה חיי נצח במלכות האלוהים (רומ’ ח 11; י 10).

שלא כמו בעל הלב הנמהר ובעל הלב הטרוד, בעל הלב המוכן יוכיח את אמיתות אמונתו גם בהמשך הדרך:

  • מפני שהוא משיחי אמיתי, רוח הקודש מתגבר בחייו על המאפיינים של “אַדְמַת טְרָשִׁים”. הוא אינו מאבד עניין אחרי ההתלהבות הראשונית.

אין אצלו אותה “שכבת סלעים” שחוסמת לשורשים את הגישה למים. דהיינו, הוא לא מרשה לאנוכיות ולגאווה להתנגד לרוח הקודש שרוצה לחולל שינויי הרגלים ושינויי אופי. הוא דומה לאדמה פוריה שמניבה פרי.

  • הוא גם לא דומה לאדמה עם “קוֹצִים”.

שלא יהיה לנו ספק: “דַּאֲגוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וּמַדּוּחֵי הָעֹשֶׁר” פועלים גם על בעל הלב המוכן. הוא נאלץ להתמודד עם פיתויים, לחצים וצרות — כמו כל אדם.

אך סדר העדיפויות שלו נכון. הוא שם את הציות לדבר אלוהים — את ענייני המלכות (מתי ו 33) — בראש מעייניו, ואלוהים מצדו לא ירשה ל”קוֹצִים” להחניק “אֶת הַדָּבָר” בחייו. הרי “הָאֱלֹהִים …לֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ” (קור”א י 13).

ובכן, “האדמה הטובה” — בעל הלב המוכן — הוא האדם שנושע. הוא מוכיח את ישועתו על־ידי מעשיו, והוא מחזיק מעמד באמונה עד הסוף.

ישוע קורא לכך “לעשות פרי”, והוא אומר שיש רמות שונות בכמות הפרי: “…זֶה [יניב] פִּי מֵאָה, זֶה פִּי שִׁשִּׁים וְזֶה פִּי שְׁלוֹשִׁים” (פס’ 8).

?         כמובן, כולנו היינו רוצים להיות “זֶה [ש]עוֹשֶׂה פִּי מֵאָה.” — אבל האם יש כאן מישהוא שיכול לקבוע מהו “פְּרִי לָרֹב” בעיני אלוהים (יוחנן טו 5)? …ולעומת זאת מה אלוהים מחשיב כ”מעט פרי”?

אנחנו לא יודעים. כל שעלינו לעשות, זה להיות נאמנים — וכשנעמוד יום אחד לפני “כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ” (קור”ב ה 10), כל אחד ייווכח כמה כתרים האדון הכין עבורו (יעקב א 12; התג’ ב 10; קור”א ט 25; טימ”ב ד 8; תסל”א ב 19; כיפא”א ה 4).

סיכום למשל הזורע

א.        עד לשובו של ישוע המשיח ארצה כמלך, מלכות האלוהים — גם “מלכות שמיים” או “מלכות המשיח” — מתנהלת בתוך לבבות המאמינים בלבד. ז”א, היא לא מלכות שגלוייה לעין.

ב.        גדילת המלכות מתבססת על בישור — על זריעת בשורת המשיח בכל מקום. נכון שלא כל הזרעים ינבטו ויניבו פרי, אבל חובתנו להמשיך ולהפיץ את אמת האלוהים.

ג.         במשל הזורע, ישוע מונה ארבעה סוגי האנשים. מתוכם רק סוג אחד מניב פרי. רק בעל הלב המוכן אכן נושע. רק הוא חוזר בתשובה אמיתית ולומד להכיר את ישוע כמושיעו מהעבדות לחטא ומשכר החטא — שהוא המוות.

ד.         מאמין נושע מניב “פרי”. הפרי הוא אבן הבוחן של אמונה אמיתית (מתי ז 16). הפרי בא לביטוי ב…
▪  בטחון בישועה (אני יודע שנושעתי),
▪  לימוד דבר אלוהים (אני אוהב את הכתובים),
▪  תפילה,
▪  ציות לכתוב, כגון צעד הטבילה,
▪  חיי קדושה, טוהר והיבדלות מחטאי העולם,
▪  התחברות עקבית עם מאמינים בקהילה מקומית,
▪  נתינה בנדיבות,
▪  בישור,
▪  שמחת הישועה,
▪  אופי משיחי, דמיון לישוע, פרי רוח הקודש (גלט’ ה 23-22).

מדובר בתהליך של גדילה שנמשך כל החיים. גדילה דורשת הרבה סבלנות. אבל אם אתה באמת ילד של ישוע — הפרי ייראה. הבטחה!