מתי כא 46-33 (לוקס כ 19-9; מרקוס יב 12-1)

המשל

33 “שִׁמְעוּ מָשָׁל אַחֵר: אִישׁ בַּעַל אֲחֻזָּה נָטַע כֶּרֶם. הוּא גִּדֵּר אוֹתוֹ מִסָּבִיב, חָצַב בּוֹ יֶקֶב וּבָנָה מִגְדָּל, וּלְאַחַר שֶׁהֶחְכִּיר אוֹתוֹ לְכוֹרְמִים נָסַע. 34 בְּהַגִּיעַ עֵת הַבָּצִיר שָׁלַח אֶת עֲבָדָיו אֶל הַכּוֹרְמִים לְקַבֵּל אֶת הַפְּרִי שֶׁלּוֹ. 35 תָּפְסוּ הַכּוֹרְמִים אֶת עֲבָדָיו, אֶת זֶה הִלְקוּ, אֶת זֶה הָרְגוּ וְאֶת זֶה סָקְלוּ. 36 הוֹסִיף וְשָׁלַח עֲבָדִים אֲחֵרִים, רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים, וְגַם לָהֶם עָשׂוּ כָּךְ.

37 לְבַסּוֹף שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֶת בְּנוֹ בְּאָמְרוֹ: ‘אֶת בְּנִי יְכַבְּדוּ.’ 38 כְּשֶׁרָאוּ הַכּוֹרְמִים אֶת הַבֵּן אָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: ‘זֶה הַיּוֹרֵשׁ, בּוֹאוּ נַהֲרֹג אוֹתוֹ וְנִקַּח לָנוּ אֶת נַחֲלָתוֹ.’ 39 הֵם תָּפְסוּ אוֹתוֹ, גֵּרְשׁוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכֶּרֶם וַהֲרָגוּהוּ.

40 וּבְכֵן, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם, מַה יַּעֲשֶׂה לַכּוֹרְמִים הָהֵם?”

השומעים משלימים את המשל

41 הֵשִׁיבוּ לוֹ: “הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת הַפְּרִי בְּעִתּוֹ.”

הסבר מפי המשיח

42 אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: “הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים: ‘אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה; מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ’? 43 עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ. 44 וְהַנּוֹפֵל עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים, וְכָל מִי שֶׁתִּפֹּל עָלָיו תִּכְתֹּשׁ אוֹתוֹ.”

המסר נקלט — ונדחה

45 כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים והַפְּרוּשִׁים אֶת מְשָׁלָיו הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר. 46 הֵם בִּקְשׁוּ לִתְפֹּס אוֹתוֹ, אֲבָל חָשְׁשׁוּ מִפְּנֵי הֲמוֹנֵי הָעָם, שֶׁכֵּן אֵלֶּה חֲשָׁבוּהוּ לְנָבִיא.

הרקע שעליו סופר המשל

ישוע נמצא בירושלים בשבוע שלפני חג הפסח. ביום שישי הוא עומד לעלות על הצלב, ואת המשל שלפנינו הוא מספר כנראה ביום רביעי.

  1. התלמידים וההמונים מצפים להכרזת המלכות
  • רק לפני מספר ימים בודדים ישוע התקבל על־ידי המוני העולים לרגל בקריאות: “בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! 10 תְּבֹרַךְ מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה עָלֵינוּ” (מרקוס יא 10-9);
  • רק אתמול הוא טיהר את בית המקדש מכל העסקים ששילמו אגרות ואחוזי רווחים למשפחת הכוהנים הגדולים (מתי כא 17-12);

…וכל תלמידיו ואוהדיו סבורים: “זהו! הכרזת המלכות בפתח!”

  1. המנהיגים מערערים על סמכות ישוע
  • רק לפני מספר דקות שאלו אותו “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם…: ‘בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּמִי נָתַן לְךָ אֶת הַסַּמְכוּת הַזֹּאת?'” (מתי כא 27-23). — ועל השאלה הזו כבר ענה נקדימון המכובד שלוש שנים קודם לכן, באמרו: “אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי מֵאֵת אֱלֹהִים בָּאתָ” (יוחנן ג 2). ידעו — אבל לא רצו לקבל!;
  • רק לפני רגע ישוע סיים לספר להם את משל שני הבנים — משל שמבטא משפט על מנהיגי הדת שדוחים את סמכותו האלוהית (מתי כא 32-28 ).

33 א זהו הרקע — ובמילים “שִׁמְעוּ מָשָׁל אַחֵר” ישוע ממשיך הישר לסיפור הבא: בעל הכרם והחוכרים. הוא המשל השני מתוך שלושה שמתרכזים במשפט על חסרי האמונה.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

33 ב     “אִישׁ בַּעַל אֲחֻזָּה נָטַע כֶּרֶם.” — לא היה אדם בתקופה ההיא שלא ידע איך נראה כרם, איך מעבדים אותו ואיך מפיקים תירוש מפריו.

33 ג      “הוּא גִּדֵּר אוֹתוֹ מִסָּבִיב, חָצַב בּוֹ יֶקֶב וּבָנָה מִגְדָּל.” — ברור! כולם יודעים שהדברים הללו נחוצים:

  • הגדר, חומת אבנים פשוטה שבנוייה ללא שימוש בטיט, שומרת על הגפנים מפלישת בעלי חיים רעבים (הרי אף כורם לא רוצה כי “יְכַרְסְמֶנָּה [את הכרם] חֲזִיר מִיָּעַר” — תהל’ פ 14-13);
  • המגדל (השומֵרָה) משמש לאִחסוּן כלים, למַחֲסֶה במקרה של גשם ולנקודת תצפית עבור שומר הלילה שמוּעסק כדי למנוע את גניבת הפרי;
  • היקב (הגת) הוא המקום שבו דורכים את הענבים בעונת הבציר.

חותמים על הסכם

33 ד   “בַּעַל [ה]אֲחֻזָּה… הֶחְכִּיר אוֹתוֹ [את הכרם] לְכוֹרְמִים [ו]נָסַע.” — הפרט הזה מלמד את השומעים כי מדובר ב”בַּעַל אֲחֻזָּה” מכובד, עשיר מאוד; לא באיכר פשוט. האדם הממוצע בתקופה ההיא לא “נָסַע”, ובטח לא אם הוא עסק בחקלאות. אם כך, ישוע מתאר אדם שהיו לו עסקים שונים, בנוסף לאחוזה, ואולי בעל משרה פוליטית.

33 ה   “הֶחְכִּיר אוֹתוֹ לְכוֹרְמִים.” — בעל הכרם חותם על הסכם חכירה לא עם אדם אחד אלא עם קבוצת אנשים. הקהל של ישוע מבין מיד כי:

  1. ההסכם קובע את גובה דמי החכירה שהכורמים ישלמו לבעל האחוזה פעם בשנה;
  2. בעל הכרם מפקיד את הטיפול ברכושו לא בידי עורך־דין ולא בידי סוכן נדל”ן אלא בוחר בבעלי ניסיון בגידול ענבים והכנת יין — בעלי מִקצוע עם פוטנציאל להפיק את המירב מהנכס;
  3. מדובר בהסכם עם “כּוֹרְמִים” (בצורת רבים) — וזה מורה על כרם גדול מן הרגיל;
  4. על־פי החוזה, זכוּתם של החוכרים להתפרנס מפרי הכרם — והם יכולים להגדיל את הרווחים על־ידי חריצוּת ומקצועיוּת;

אך…

  1. הן הכרם על כל מרכיביו והן הקרקע שעליה הוא נטוע נשארים רכושו הבלעדי של בעל האחוזה.

34           “בְּהַגִּיעַ עֵת הַבָּצִיר שָׁלַח אֶת עֲבָדָיו אֶל הַכּוֹרְמִים לְקַבֵּל אֶת הַפְּרִי שֶׁלּוֹ,” או (מרקוס יב 2) “לְקַבֵּל מִידֵיהֶם מִפְּרִי הַכֶּרֶם.” — מסה”כ הרווח השנתי, על החוכרים לשלם אחוז מסוים לבעל הכרם — או בכסף, או בתוצרת (דהיינו ענבים, צימוקים, תירוש ויין). הם יודעים כי עד “עֵת הַבָּצִיר” התשלום צריך להיות מוכן.

עד כאן הכל מתנהל כצפוי, אך כעת ישוע מכניס תפנית דרמטית. כמו בכל משליו גם כאן — לָשומעים מצפה שוֹק:

הפרת הסכם חמורה

35           “תָּפְסוּ הַכּוֹרְמִים אֶת עֲבָדָיו, אֶת זֶה הִלְקוּ, אֶת זֶה הָרְגוּ וְאֶת זֶה סָקְלוּ.” — הגזימוּ!

לגרור רגליים בתשלום שכירות — למצוא תירוצים לָמה “כרגע אין לי” — זה אמנם לא טוב, אבל תופעה מוכרת.

אך לפצוע קשה את השליח הראשון, לרצוח את השני ולסקול למוות את השלישי? — מה…, הכורמים האלה השתגעו? הם לא מפחדים מבעל הבית? הם לא מפחדים מעונש המוות לרוצחים שקבוע בתורה ובחוקי המדינה?

אולי הם מרגישים בטוחים כי בעל האחוזה נמצא כל־כך רחוק?

אולי הם חושבים כמו צדקיהו, מלך יהודה, שמַרָד בזמנו נגד מלך בבל והפסיק לשלם לו מסים וחשב: “תישע שנים אני שולח לָנְבֻכַדְנֶאצַּר הזה כסף שאין לי, וכבר חמש שנים עברו מאז ששמעתי ממנו בפעם האחרונה. אולי הוא מת? — נראה לכם שבגלל כמה שקלים עלובים של מס ממדינה פיצפונת ומרוּששת כמו יהודה, הוא יגייס צבא, ויצא למסע של 1200 ק”מ הלוך, ועוד-1200 ק”מ חזור, מבצע שיקח שנה ויעלה לו עשרות מיליונים? — לא נראה לי. הוא רחוק מדי” (מל”ב כד 17 – כה 7; ירמיהו לז 8-5; נא 59).

ותראו עכשיו עוד סיבה מדוע הכורמים מרגישים בטוחים:

סבלנות שלא מן העולם הזה

36           “הוֹסִיף וְשָׁלַח עֲבָדִים אֲחֵרִים, רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים, וְגַם לָהֶם עָשׂוּ כָּךְ.” — ובקטע המקביל בבשורת מרקוס (יב 5) אנחנו קוראים: “שָׁלַח [עבד] אַחֵר וְהָרְגוּ אוֹתוֹ; וְכֵן גַּם רַבִּים אֲחֵרִים; אֶת אֵלֶּה הִכּוּ וְאֶת אֵלֶּה הָרְגוּ.” — כאן מצטיירת שורה ארוכה של עבדים שנשלחים בזה אחר זה — וכולם נתקלים באלימות פיזית קשה, או אף נרצחים…

רק בעל האחוזה עצמו לא מגיע. הוא גם לא שולח צבא או משטרה או כוחות מזויינים כלשהם. הוא מפגין סבלנות בלתי רגילה — סבלנות שגורמת לו לאבד עבד אחרי עבד — סבלנות שמתפרשת על־ידי הכורמים הפושעים כחוּלשה. הם ממשיכים בשלהֶם ואומרים: “לא יקרה לנו כלום! הוא רחוק!”

וכל שומעיו של ישוע חושבים לעצמם: “זה רק בַּסיפוּר! בָמציאוּת אין דבר כזה!”

עכשיו מגיע השיא:

הבן האהוּב

37                              “לְבַסּוֹף שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֶת בְּנוֹ.”

ומרקוס מחדד את זה יותר וכותב (יב 6):

“נוֹתַר לוֹ אֶחָד — בְּנוֹ אֲהוּבוֹ.
לְבַסּוֹף שָׁלַח אוֹתוֹ אֲלֵיהֶם, בְּאָמְרוֹ: ‘אֶת בְּנִי יְכַבְּדוּ.'”

?         אתה בטוּח ש”יְכַבְּדוּ” אותו? אחרי כל מה שהפושעים האלה כבר עשו? — אם כבר, אז שלח אותו לפחות עם נשק להגנה עצמית, ועם גדוד לתִקבורת. אולי כך “יְכַבְּדוּ” אותו — מתוך פחד.

אך בעל הכרם מסתמך על מעמדו הטבעי של בנו — על כך שיש לו את מעמד “הַיּוֹרֵשׁ” — את מעמד הנציג החוקי של האב. הרי אם “נוֹתַר לוֹ אֶחָד” בלבד, משמע שזהו בנו יחידו, הבן הבכור.

“אֶת בְּנִי יְכַבְּדוּ.” — אה, כן? — מתברר שממש לא!

39-38    “כְּשֶׁרָאוּ הַכּוֹרְמִים אֶת הַבֵּן אָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: ‘זֶה הַיּוֹרֵשׁ, בּוֹאוּ נַהֲרֹג אוֹתוֹ וְנִקַּח לָנוּ אֶת נַחֲלָתוֹ.’ 39 הֵם תָּפְסוּ אוֹתוֹ, גֵּרְשׁוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכֶּרֶם וַהֲרָגוּהוּ.”

“נִקַּח לָנוּ אֶת נַחֲלָתוֹ.” — זוהי גישת הכורמים כבר מן ההתחלה. הם מתעלמים מזכויות בעל האחוזה ומתייחסים לָכרם כאל רכושם הפרטי. רציחת “הַיּוֹרֵשׁ” היא פועל יוצא הגיוני לגישה הזו: אם אין יורש, אין מי שיתבע בעלוּת על הכרם אחרי מות האב.

אך לא ישוע ולא שומעיו חושבים שכך הסיפור צריך להסתיים. — כעת ישוע פונה בשאלה אל “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם”, ובעיקבותיה…

השומעים משלימים את המשל

40           “וּבְכֵן, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם, מַה יַּעֲשֶׂה לַכּוֹרְמִים הָהֵם?” — ומתברר כי שומעיו הבינו שהוא לא מתאר את בעל האחוזה כחלש. — אולי כסבלני מאוד, אבל לא כחסר־אונים.

לכן הם מצפים כי…

בעל הכרם משיב אש

41 א     “הֵשִׁיבוּ לוֹ: ‘הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם’.” — מאוּחר… אבל הגיוני וצודק!

           מאוחר, כי השמדת “הָרְשָׁעִים” לא תחזיר את הבן לחיים — ואף לא אחד מן העבדים שנרצחו;

הגיוני וצודק, כי התורה אומרת: “נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ” — “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ” (דברים יט 21; בראשית ט 6; שמות כא 12).

!          שמתם לב? — מי שמסיים כאן את המשל זה לא ישוע. “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם” עושים זאת במקומו!

כעת הם עוד לא יודעים כי תשובתם ההגיונית והנכונה מפלילה אותם. — לא! — הם חושבים אפילו על פרט שנראה לנו שוּלי אחרי רצח בנו של בעל האחוזה. הם ממשיכים להציע:

41 ב   “…וְאֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת הַפְּרִי בְּעִתּוֹ.” — אין ספק: בעל־בית אחראי לא ישאיר את נחלתו להפקר, אפילו לא בזמן שהוא מתאבל. הוא ימצא לו חוכרים נאמנים שיעמדו בהסכם.

!          כל הכבוד! נתתם תשובה נכונה, הגיונית ומקיפה.

הנמשל — המשמעות הרוחנית

“בַּעַל [ה]אֲחֻזָּה / בַּעַל הַכֶּרֶם” הוא, כמובן, אלוהים האב.

“הַכֶּרֶם”        הוא עם ישראל, הארץ המובטחת, ועיר הבירה ירושלים.

“הַכּוֹרְמִים”    הם ההנהגה הרוחנית של העם הנבחר.

“הסכם החכירה” הוא ברית סיני.

“הַפְּרִי שֶׁלּוֹ”   — הפרי שבעל הכרם דורש על־פי ההסכם — הוא הציות של עם ישראל למצוות התורה.

“[ה]עֲבָדִים”   שנשלחו על־מנת “לְקַבֵּל אֶת הַפְּרִי” הם הנביאים שקראו לעם ולמנהיגיו לתשובה, החל ממֹשה ויהושוּע ועד יוחנן המטביל. הכתובים מעידים שרבים מהם היו נתונים לאלימות פיזית מצד בני עמם, ויש שנרצחו (מתי כג 31, 35).

“הוֹסִיף וְשָׁלַח עֲבָדִים אֲחֵרִים.” — סבלנותו של בעל הכרם סותרת את כל המקוּבלות. אין אדם שהיה נוהג בסבלנות כזו. אין אדם שהיה עובר בשתיקה אפילו על מעשה ההִתְעללות הראשון בנציג מטעמו. — והנמשל הוא, כמובן, סבלנותו של אלוהים עם עמו הנבחר.

“בְּנוֹ”           של בעל הכרם הוא ישוע המשיח — ומפני שהוא “הַיּוֹרֵשׁ”, “הַכֶּרֶם” שייך לו: ישוע המשיח הוא לא רק “מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים” ו”מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל” (מתי ב 2; יוחנן יב 13) — הוא “מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים” (התג’ יט 16).

“הַבֵּן”           …להבדיל מן “[ה]עֲבָדִים”. — בן אלוהים, להבדיל מן הנביאים. — מי שמבין את המשל רואה כאן טענה לאלוהוּת! …ואנחנו תיכף נראה שהמנהיגים אכן הבינו את כוונת ישוע: “הַבֵּן” הוא אלוהים אשר “הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם” (פיל’ ב 7).

“בּוֹאוּ נַהֲרֹג אוֹתוֹ.” — קדימה! להרוג את ישוע! — זה היה ה”פִתרון” שאליו שאפה ההנהגה הרוחנית כבר זמן רב.

“בּוֹאוּ נַהֲרֹג אוֹתוֹ,” כי הרי “אִם נַנִּיחַ לוֹ כָּךְ [אם נמשיך לתת לו לעשות ניסים, לסלוח חטאים, לרפא חולים, להקים מתים, לגרש שדים, לטהר את בית המקדש ממחליפי כספים, ללמד “בְּסַמְכוּת”, לקבל תשוּאות כמלך המשיח ולצפצף על סמכוּתנו כמנהיגי העם], הַכֹּל יַאֲמִינוּ בּוֹ, וְהָרוֹמָאִים יָבוֹאוּ וְיַחֲרִיבוּ אֶת מְקוֹמֵנוּ וְאֶת אֻמָּתֵנוּ!” (יוחנן יא 48; ראה גם יוחנן ה 18; ז 1, 25; יא 53; מתי יב 14; לוקס יט 47). — השם ישמור! “בּוֹאוּ נַהֲרֹג אוֹתוֹ!”

“הֵם … גֵּרְשׁוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכֶּרֶם וַהֲרָגוּהוּ.” — זוהי צליבת המשיח. — כאן הנמשל לכרם היא העיר ירושלים. הרי “גַּם יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם בְּדָמוֹ, סָבַל מִחוּץ לַשַּׁעַר” (עברים יג 12).

“הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם.” — זוהי תשובת מנהיגי הדת לשאלת ישוע: “מַה יַּעֲשֶׂה לַכּוֹרְמִים הָהֵם?” — וואו! — בלא יודעין הם מנבאים את העתיד: את חורבן ירושלים והרג מאות אלפי יהודים בידי הרומאים בשנת 70 לספירה (מתי כג 38-37).

בקטע המקביל בבשורת לוקס כתוב כאן (כ 16):

“כְּשָׁמְעָם זֹאת [את פסק הדין] אָמְרוּ: ‘חַס וְחָלִילָה!'” — מי יודע; אולי אחדים מבין החכמים המלוּמדים פתאום הבינו: “טעוּת! — ‘הָרְשָׁעִים הָהֵם’, זה אנחנו. — אנחנו חוזרים בעצמנו ממה שכרגע אמרנו! לא הִתְכּוונּו להציע עונש! — ‘חַס וְחָלִילָה!’ שלא נדע מצרות!”

“…וְאֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים.” — מי הם הכורמים החדשים והנאמנים האלה? — ● תלמידי ישוע; ● המאמינים הנושעים; ● קהילת המשיח; ● אתה ואני.

!          שונאי ישוע מנבאים כאן את עידן הקהילה.

“…אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת הַפְּרִי בְּעִתּוֹ.” — מתנגדי ישוע מנבאים כי קהילת המשיח תמלא באופן זמני את התפקיד של “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (כיפא”א ב 9) — תפקיד שאלוהים יעד במקור לעם ישראל (שמות יט 6) — וזאת עד היום שבו “כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע” (רומים יא 6).

“הַפְּרִי”         הוא “פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה” (מתי ג 8);
•  ציוּת לָמלך — כניעה לישוע;
•  ציוּת לאלוהים ולדברו הכתוב;
•  התנהגות ואורח חיים שהולמים את מי שמגדירים את עצמם כ”בְּנֵי
•  הַמַּלְכוּת”.
•  הפרי הוא “פְּרִי הָרוּחַ” — פרי רוח הקודש (גלטים ה 23-22);
•  הפרי הוא דִמיון למשיח, והפרי הזה אינו שלם “עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ … אֶל
•  שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ” (אפסים ד 15-13).

ואלה מבין המנהיגים שעדיין לא קלטו שהם “הַכּוֹרְמִים” במשל הצפויים לעונש, זוכים כעת ל…

הסבר מפי המשיח (פס’ 44-42)

42 אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: “הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים: ‘אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה; מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ’?

43 עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ.

44 וְהַנּוֹפֵל עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים, וְכָל מִי שֶׁתִּפֹּל עָלָיו תִּכְתֹּשׁ אוֹתוֹ.”

במה שלא נראה כמו הסבר בכלל — לפחות לא במבט ראשון — ישוע משלב…

נבואה משיחית מתהילים

?         איך הגענו מ”כֶּרֶם” ו”כּוֹרְמִים” ל”אֶבֶן” ו”בּוֹנִים”? — מה הקשר?

?         ומאיפה ישוע מצטט כאן? — מתהילים קיח (פס’ 23-22).

  • זהו אותו מזמור שממנו ציטטו ההמונים המריעים לו בכניסתו לירושלים לפני מספר ימים (פס’ 26-25; יוחנן יב 13): “הוֹשַׁע־נָא! בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!”
  • וביום למחרת שוב, מפי “הַיְלָדִים הַצּוֹעֲקִים בַּמִּקְדָּשׁ: ‘הוֹשַׁע־נָא!’ — ‘הוֹשַׁע־נָא לְבֶן־דָּוִד!'” (מתי כא 15).

תהילים קיח — זהו מזמור שאומרים בָתפילות בחגים, בראש חודש ובימי החנוכה. לכן השאלה הבאה היא שאלה רטורית:

42 א   “הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים?” — בוודאי שהם קראו. את הפסוקים שישוע מצטט מתהילים קיח 23-22 כולם יודעים בעל־פה. — אם כך, שאלת ישוע היא בעצם:

?         “האם אתם מבינים את מה שאתם קוראים?”

42 ב   “אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה; מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.”

  • ה”אֶבֶן” שאותה “מָאֲסוּ”;
  • היא “הַבֵּן” שאותו “הָרְגוּ”.
  • “הַבּוֹנִים” שלא הבחינו כי האבן המאוּסה נועדה להיות “רֹאשׁ פִּנָּה” — האבן החשובה ביותר בבניין כולו;
  • הם “הַכּוֹרְמִים” שחשבו שהם יכולים להתפטר מ”הַיּוֹרֵשׁ”.
  • באותה מידה שלְ”בּוֹנִים” אנושיים אין זכות להתעלם מבחירת אבן הפינה “מֵאֵת יהוה”;
  • כך לָחוכרים אין זכות לנהוג ב”נַחֲלָתוֹ” של הבן כאילו היא רכוּשם הפרטי.
  • כמו שבחירת ה”אֶבֶן… מֵאֵת יהוה” היא “נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ” הטבעיות, וזאת מפני שניתן לראות את ערך האבן הזו רק בעיניים רוחניות;
  • כך ה”כּוֹרְמִים” לא הבחינו בסמכוּתו האלוהית של “הַבֵּן”, כי הוא לא בא בגבורה חיצונית — בלווי “שְׁנֵים־עָשָׂר לִגְיוֹנוֹת מַלְאָכִים” (מתי כו 53; זכר’ יד 5; דניאל ז 10) — אלא “נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים”; “עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” (ישע’ נג 3; זכר’ ט 9; מתי כא 5).

זמן לא רב אחרי שישוע השמיע למנהיגי הדת את משל בעל הכרם והחוכרים מפרש השליח פטרוס את מזמור קיח למנהיגי הדת. במה”ש ד 11-10 הוא אומר: “שֶׁיְּהֵא יָדוּעַ לְכֻלְּכֶם וּלְכָל עַם יִשְׂרָאֵל כִּי … יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִנַּצְּרַת… הוּא הָאֶבֶן שֶׁמְּאַסְתֶּם, אַתֶּם הַבּוֹנִים, אֲשֶׁר הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.”

  • “הָאֶבֶן שֶׁמְּאַסְתֶּם” — זהו ישוע המשיח הצלוּב;
  • “הָאֶבֶן … אֲשֶׁר הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה” — זהו ישוע המשיח שקם לתחייה והתיישב במקומו החוקי “לִימִין הַגְּבוּרָה” (מתי כו 64).

גוי אחר

עכשיו בא פירוש המשיח למשפט: “אֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת הַפְּרִי בְּעִתּוֹ” (פס’ 41). ישוע מנבא:

43           “עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים — וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ.”

?         שמתם לב לפנייה האישית? — “מַלְכוּת הָאֱלֹהִים … תִּלָּקַח מִכֶּם!” — זה כבר לא סיפור בדוי על “כּוֹרְמִים” ו”בּוֹנִים”. — זה “אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם!”

עבור מנהיגי הדת האדוקים, עבור “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם”, דברי ישוע הם עֶלְבּוֹן — תקיפה אישית; פגיעה בכבודם — ועוד בטווח שמיעה של כל המון העם בחצר המקדש! איך הוא מעיז?!

על פגיעה כזו לא יעברו בשתיקה בשום אופן:

  • מה זאת אומרת “מַלְכוּת הָאֱלֹהִים תִּלָּקַח” מאתנו? — אנחנו יהודים! עצם העובדה שנולדנו לתוך העם הנבחר מבטיחה לנו מקום במלכות (משנה, נזיקין, מסכת סנהדרין י, משנה א). ובנוסף, אנחנו רבנים! אין רב שלא “אוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (לוקס יד 15 ).
  • ומה זאת אומרת “מַלְכוּת הָאֱלֹהִים … תִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ”? — לאיזה גוי? “מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” לגויים? לעובדי אלילים טמאים? — השתגעת?! (יוחנן י 20; רומים ט 33-30).

המשפט

ישוע עוד לא סיים. כעת הוא חוזר לתמונת “הָאֶבֶן” המאוּסה וקושר אותה לנבואות של ישעיהו ושל דניאל: “‘אַתֶּם, הַבּוֹנִים’, לא רציתם את האבן הזו? — אז דעו לכם כי…”

44           “הַנּוֹפֵל עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים, וְכָל מִי שֶׁתִּפֹּל עָלָיו תִּכְתֹּשׁ אוֹתוֹ.” — ז”א: “אם תמשיכו לדחות אותי ואת סמכוּתי, דעו לכם שאתם צפויים למשפט! — לאותו משפט שתמיד קראתם עליו ואמרתם:

  • ‘זה המשפט על החוטאים בעם ישראל בימי בית ראשון‘ (ישעיהו ח 15-14);

או:

  • ‘זה המשפט על ממלכות הגויים‘ (דניאל ב 35-34).”

!          “יש לכם טעות! — ‘אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי’ הנבואות הללו מתארות את המשפט שלכם!

  • “הַנּוֹפֵל עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים” (ישעיהו ח 15-14),
  • “וְכָל מִי שֶׁתִּפֹּל עָלָיו תִּכְתֹּשׁ אוֹתוֹ” (דניאל ב 35-34).

הסיומת

?         האם אתם חושבים ש”רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם” הבינו את כוונת המשל ואת דימוי האבן המאוּסה? — ובכן…

המסר נקלט — ונדחה

45           “כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים והַפְּרוּשִׁים אֶת מְשָׁלָיו הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר.” — הבינו גם הבינו “…אֶת מְשָׁלָיו” (ברבים!) — ז”א את משל בעל הכרם והחוכרים וגם את משל שני הבנים שקדם לו (מתי כא 32-28 ).

?         הם אמנם “הֵבִינוּ” — אבל מה עשְׂתה להם ההבנה הזו? — האם הם פחדו מהמשפט? האם הם חזרו בתשובה? האם לפחות אחדים מהם בִקשו סליחה?

ממש לא! — הם “בִּקְשׁוּ” משהו אחר:

46 א     “הֵם בִּקְשׁוּ לִתְפֹּס אוֹתוֹ.”

  • “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים והַפְּרוּשִׁים” כבר שכחו מה עלה בגורלם של החוכרים אשר “תָּפְסוּ [אֶת הַבֵּן], גֵּרְשׁוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכֶּרֶם וַהֲרָגוּהוּ”;
  • הם כבר שכחו את העונש הצודק שהם קבעו במו־פיהם עבור מעשה הפשע הזה;
  • הם כבר שכחו כי, “כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם”, הוא “יַשְׁמִיד אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם.”

?         אז מה מנע מהם “לִתְפֹּס” את ישוע בו במקום?

  • האם הם חששו בגלל יכולתו לעשות ניסים?
  • האם הם נכנעו למצווָת התורה “לֹא תִּרְצָח” (שמות כ 13)?
  • האם הם פחדו מאלוהים שמזהיר: “אֲנִי, יהוה, חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת, [ואני משלם] לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו” (ירמיהו יז 10)?

לא. — כמו היום, כך גם אז: אומרים “השֶם! השֶם!” אבל מתנהגים כאילו אלוהים לא קיים. — אין יראת־ה’…

46 ב     “אֲבָל חָשְׁשׁוּ מִפְּנֵי הֲמוֹנֵי הָעָם, שֶׁכֵּן אֵלֶּה חֲשָׁבוּהוּ [את ישוע] לְנָבִיא.”

זה מה שמעניין את מנהיגי הדת: לא הצדק, לא הכתוב בתורה, לא אלוהים, לא מלכות השמיים, לא המשיח — רק דעת־הקהל והפחד ממהומה שעלולה לפגוע בהם, חס וחלילה.

סיכום — מה למדנו?

!          הסכנה עם הסיפור הזה היא שאנחנו נגיד: “הנה עוד אימות בין ישוע לבין מנהיגי הדת. — איזה עיוורון! — ‘הם’ לא בסדר!”

אבל דבר־אלוהים מדבר תמיד — אבל תמיד! — גם אלינו, אל תלמידי ישוע.

גם לנו אלוהים נתן “כֶּרֶם” — את עולמו; את בריאתו. הכל שייך לו — גם אנחנו! — ותפקידנו לעבוד ב”כֶּרֶם” הזה.

מפני שהכל שייך לאלוהים — לא רק העולם, לא רק אנחנו, אלא גם כל הכלים, כל היכולות, כל הכִּשְרונות וכל האמצעים שבלעדיהם לא יכולנו לעבוד — הגיוני שגם “הַפְּרִי” שייך לו.

  • ישנו “פְּרִי” משני — והוא הפרנסה שאנחנו מפיקים מהעבודה ב”כרם”. ממנה אנחנו נותנים את ה”מעשר” — את אותו אחוז הקבוע ב”הסכם השכירות”, בתנ”ך. או יותר טוב — בלי אחוזים קבועים: “כָּל אִישׁ כְּפִי שֶׁיִּדְּבֶנּוּ לִבּוֹ יִתֵּן, לֹא מִתּוֹךְ צַעַר אוֹ הֶכְרֵחַ” (קור”ב ט 7).
  • וישנו “פְּרִי” עיקרי — הנפשות שנושעות בעקבות עבודתנו ב”כרם” — בעקבות עדוּתנו על ישוע. ה”פְּרִי” העיקרי הזה שייך לאלוהים בשלמוּתו. הרי אם אדם נושע בתגובה לעדותנו, הוא קנוי בדם ישוע. הוא לעולם לא הופך ל”תלמיד שלנו” או של הקהילה — הוא תלמידו של המשיח (קור”א ז 23; כיפא”א א 19-18).

מרכז הסיפור הוא “הַבֵּן” — בנו של “בַּעַל הַכֶּרֶם”.

ישוע הוא בן־אלוהים — בעל “כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ” (מתי כח 18); טהור, מושלם, “מִבְּלִי חֵטְא” (עבר’ ד 15); — ולמרות זאת הוא היה מוכן למות ככפרה על חטאי אחרים.

במשל בעל הכרם והחוכרים הוא מנבא את מותו. הוא בעצם אומר למנהיגי הדת: “אני יודע מה אתם עומדים לעשות בי. — אני מוכן!

“[ה]עֲבָדִים” שנשלחו מטעם אלוהים כדי לקבל את “הַפְּרִי שֶׁלּוֹ” מדברים גם אלינו היום. אל נביאי התנ”ך הצטרפו בינתיים גם כותבי הברית החדשה — ויש מסר זהה לכולם: “אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם! 20 הֲלֹא בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם, לָכֵן כַּבְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם” (קור”א ו 19ב-20).

זהירות! שאף אחד כאן לא יהיה דומה לשומעיו של ישוע! הם “הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר” — אך בחרו להישאר ברכבת לגיהינום.