מקום הכבוד בסעודה

…ומי הם המוזמנים

המשלים

לוקס יד 15-7

משל א.    7 כִּרְאוֹתוֹ כֵּיצַד בּוֹחֲרִים לָהֶם הַמֻּזְמָנִים אֶת הַמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים, אָמַר לָהֶם מָשָׁל:

8 “כַּאֲשֶׁר מִישֶׂהוּ מַזְמִין אוֹתְךָ לַחֲתֻנָּה, אַל תָּסֵב בַּמָּקוֹם הַמְכֻבָּד בְּיוֹתֵר, שֶׁמָּא הִזְמִין אִישׁ נִכְבָּד מִמְּךָ; 9 וּמִי שֶׁהִזְמִין אוֹתְךָ וְאוֹתוֹ יָבוֹא וְיֹאמַר לְךָ, ‘תֵּן מָקוֹם לָאִישׁ הַזֶּה,’ וְאָז תֵּלֵךְ בְּבֹשֶׁת פָּנִים לִתְפֹּס אֶת הַמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן.

10 אַדְּרַבָּא, כְּשֶׁאַתָּה מֻזְמָן, לֵךְ וְהָסֵב בַּמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן; וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא זֶה שֶׁהִזְמִין אוֹתְךָ וְיֹאמַר לְךָ, ‘עֲלֵה יְדִידִי,’ יִהְיֶה לְךָ כָּבוֹד לְעֵינֵי כָּל הַמְסֻבִּים עִמְּךָ.

11 כִּי כָּל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל, וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמַם.”

משל ב.    12 וְגַם לָאִישׁ שֶׁהִזְמִין אוֹתוֹ אָמַר:

“כַּאֲשֶׁר אַתָּה עוֹרֵךְ סְעוּדַת צָהֳרַיִם אוֹ סְעוּדַת עֶרֶב, אַל תִּקְרָא לִידִידֶיךָ, אַף לֹא לְאַחֶיךְ וּקְרוֹבֶיךָ וְלֹא לִשְׁכֵנֶיךָ הָעֲשִׁירִים, שֶׁמָּא יַזְמִינוּךָ גַּם הֵם וְזֶה יִהְיֶה גְּמוּלְךָ. 13 כְּשֶׁאַתָּה עוֹרֵךְ מִשְׁתֶּה, הַזְמֵן אֶת הָעֲנִיִּים, אֶת בַּעֲלֵי הַמּוּם, אֶת הַפִּסְחִים וְהָעִוְרִים. 14 וְאַשְׁרֶיךָ שֶׁאֵין לָהֶם לִגְמֹל לְךָ, כִּי בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים יְשֻׁלַּם לְךָ.”

התגובה      15 אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים שֶׁשָּׁמַע אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה אָמַר אֵלָיו: “אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים.”

הרקע שעליו סופרו המשלים

https://www.gty.org/library/sermons-library/42-192/the-healing-savior-vs-the-hypocritical-system

פסוק 7 פותח בתיאור אנשים שבוחרים לעצמם “אֶת הַמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים” באירוע כלשהו, ואנחנו רוצים כמובן לדעת:

  • מהו האירוע?
  • מיהו ה”אִישׁ שֶׁהִזְמִין אוֹתוֹ [את ישוע]” (פס’ 12)?
  • מי הם “הַמֻּזְמָנִים” (פס’ 7)?
  • אם אותו “אִישׁ” כיבד את ישוע בהזמנה לביתו…
    ▪ מדוע האדון לא מראה הכרת־טובה?
    ▪  מדוע הוא מביך את המארח בביקורת חריפה על התנהגות אורחיו?
    ▪  מדוע הוא ממש מאיים על האורחים (פס’ 11)?
    ▪  ומדוע הוא אפילו מותח ביקורת על המארח עצמו (פס’ 13-12)?

את התשובות נמצא בהקשר — בששת הפסוקים שקודמים למשל.

לוקס יד 6-1:

1 בְּשַׁבָּת אַחַת נִכְנַס לֶאֱכֹל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַפְּרוּשִׁים, וְהֵם הִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ בִּדְרִיכוּת.

2 וְהִנֵּה לְפָנָיו אִישׁ שֶׁגּוּפוֹ תָּפוּחַ מִמַּיִם.

3 פָּנָה יֵשׁוּעַ לְבַעֲלֵי הַתּוֹרָה וְהַפְּרוּשִׁים וְשָׁאַל: “הֲמֻתָּר לְרַפֵּא בְּשַׁבָּת אוֹ לֹא?” 4 אַךְ הַלָּלוּ שָׁתְקוּ. אָז הֶחֱזִיק בּוֹ, רִפֵּא אוֹתוֹ וְשִׁלַּח אוֹתוֹ. 5 הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: “מִי מִכֶּם, שֶׁחֲמוֹרוֹ אוֹ שׁוֹרוֹ יִפֹּל לְתוֹךְ בְּאֵר, לֹא יְמַהֵר לְהַעֲלוֹתוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?”

6 עַל זֹאת לֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת.

האירוע

מדובר בסעודת שבת.

המארח

מי שהזמין את ישוע היה “אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַפְּרוּשִׁים” (פס’ 1, 12).

האורחים

“הֵם הִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ בִּדְרִיכוּת.” — כך מתאר הכתוב את האורחים המוזמנים, ומפסוק 3 אנחנו לומדים כי כולם היו פרושים וסופרים “בַּעֲלֵי תּוֹרָה”.

הנה לפנינו הגדרה מילונית של המילים “פָּרוּשׁ / פְּרוּשִׁים”:

מילון ההווה (2007):

פְּרוּשִׁים שם של בני כַּת בזמן הבית השני שהספרות התלמודית מיוּחֶסת אליה.

מילון אבן־שושן:

פָּרוּשׁ   ת (תו”ז) [מן ב. פרש, פָּרַשׁ]

  1. ת מִי שֶׁפָּרַשׁ מִן הַחֶבְרָה וּמִן הַתַּעֲנוּגוֹת: “מִשֶּׁחָרַב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ רַבּוּ פְּרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן” (תוספתא סוטה טו יא).
  2. ת [בימי הבית השני] כִּנּוּי לְאִישׁ מִן הַכַּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים תּוֹפְסֵי הַתּוֹרָה, שֶׁתָּמְכוּ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, בְּנִגּוּד לִבְנֵי הַכַּת הָאַחֶרֶת — הַצָּדוֹקִים: “וְהָיוּ הַצָּדוֹקִים אוֹמְרִין: בּוֹאוּ וּרְאוּ פְּרוּשִׁים שֶׁמַּטְבִּילִין מֵאוֹר הַלְּבָנָה” (תוספתא חגיגה ג לה). “אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין” [מדברי ינאי המלך לאשתו, סוטה כב ב].
  3. ת כִּנּוּי לְמִי שֶׁמַּחְמִיר לְמַרְאִית עַיִן בִּפְרִישׁוּת יְתֵרָה, וְאֵינוֹ אֶלָּא צָבוּעַ: “חָסִיד שׁוֹטֶה וְרָשָׁע עָרוּם וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין — הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם” (סוטה ג ה).

“למראית־עין”

שים לב לערך מס’ 3:

  • פָּרוּשׁ הוא “מִי שֶׁמַּחְמִיר לְמַרְאִית עַיִן בִּפְרִישׁוּת יְתֵרָה, וְאֵינוֹ אֶלָּא צָבוּעַ.” כך כתב אברהם אבן־שושן עבור דוברי עברית בהווה (כ-10 שנים אחרי קום המדינה) —
  • והנה ישוע המשיח אומר: “הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים …עוֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם כְּדֵי לְהֵרָאוֹת לִבְנֵי אָדָם, בְּהַרְחִיבָם אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּבְהַאֲרִיכָם אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם…” (מתי כג 5-2) “וּמַאֲרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל לְמַרְאִית עַיִן” (מרקוס יב 40).

“לְמַרְאִית עַיִן.” — לא משנה על איזו דת ממוסדת אתה מביט — יהדות, נצרות, איסלאם, הינדואיזם… — מתחת למעטה של צדקנות, פרישות, קדושה ושמירת חוקים מסתתר הטבע החוטא של האדם, וכל הדתיוּת המפוארת לא מסוגלת לרסן אותו.

צבועים! (מתי כג 13)

עצם העובדה שישוע הוזמן לסעודה (פס’ 12) היה מעשה צביעות. הרי בעל הבית לא התכוון לכבד אותו על־ידי ההזמנה, והוא גם לא חשב שנוכחות ישוע תוסיף כבוד לאירוע:

  • ישוע לא היה פרוש — הוא היה גורם זר בין קהל המוזמנים;
  • ישוע לא הסכים עם התנהגות הפרושים (מתי כג 3);
  • היו פרושים שטענו כי הוא אחוז שד (יוחנן ח 48) — דהיינו אדם טמא בעליל;
  • לא היה סיכוי שישוע יזמין את המארח לביקור גומלין כמקובל (פס’ 12), כי הרי ישוע היה רב נודד, עני, חסר־בית (מתי ח 20).

ישוע הוזמן לסעודת השבת מסיבה אחת בלבד, ודליטש מתרגם אותה מדוייק וקולע (יד 1): “הֵמָּה אוֹרְבִים לו.” כמו במתי ו 7, הפרושים רצו “לִרְאוֹת אִם יְרַפֵּא בְּשַׁבָּת, כְּדֵי לִמְצֹא עִלָּה לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ.”

?         איך אנחנו יודעים זאת? — מכך שהוזמן לאותו אירוע עוד אדם שעקרונית היה מנוּע ממגע עם פרושים מקפידים: “אִישׁ שֶׁגּוּפוֹ תָּפוּחַ מִמַּיִם” (פס’ 2).

הרי הפרושים ראו בבצקת (oedema) עונש על חטא, ולכן אדם “תָּפוּחַ מִמַּיִם” נחשב לטמא (בבלי, שבת לג א).

בחירת חולה שהתאים להזמנה כזו לא היתה פשוטה:

מצד אחד,         אי אפשר להביא מישהו עם מחלה מדבקת;

מצד שני,          מראהו חייב להיות מזעזע, מעורר רחמים, כזה שיגרום לישוע לשים לב אליו מיד;

ונקודה נוספת:   אסור שתהיה בעיה של פיקוח נפש — טענה מצד ישוע כי ללא טיפול מיידי החולה ימות לפני צאת השבת.

אם כן, אותו איש עם הבצקת בכל הגוף הוזמן כפיתיון — בתיאום מראש עם כל האורחים הנכבדים ובהסכמתם. הפרושים הכירו את ישוע מספיק טוב כדי לדעת: “אם רק נגרום לו לשים לב לאדם הסובל הזה, הוא ירפא אותו — אפילו בשבת.”

הראה לנו נס!

ראוּ את רמת הצביעות: “הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים” דרשו מישוע יותר מפעם: “הראה לנו נס!” — “מָה הָאוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לְמַעַן נִרְאֶה וְנַאֲמִין בְּךָ?” (יוחנן ו 30; מתי יב 38).

אה, כן? — תראו נס ותאמינו בישוע?

ממש לא! — הרי במקרה שלפנינו הם רוצים לראות נס כדי להצדיק דווקא את חוסר־אמונתם בישוע! הם רוצים להצביע על הנס ולהגיד: “אתם רואים? ‘הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ מֵאֵת אֱלֹהִים, כִּי אֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת הַשַּׁבָּת!’ (יוחנן ט 16).”

מותר לעשות את הטוב בשבת (מתי יב 12)

כעת (פס’ 3) “פָּנָה יֵשׁוּעַ לְבַעֲלֵי הַתּוֹרָה וְהַפְּרוּשִׁים וְשָׁאַל: ‘הֲמֻתָּר לְרַפֵּא בְּשַׁבָּת — אוֹ לֹא?’.” הוא מייד מזהה את הכוונות הנסתרות מאחורי נוכחות האיש הנגוע בבצקת בסעודה.

והנה הוא מאתגר את הצבועים: “‘מֻתָּר…אוֹ לֹא?’ — הראו לי מצווה אחת בדבר אלוהים שאוסרת לשחרר אדם בשבת ממחלה ומהסבל שמתלווה לחולי. הביטו ב’אִישׁ שֶׁגּוּפוֹ תָּפוּחַ מִמַּיִם’ שאותו הזמנתם כפיתיון על־מנת להכשיל אותי. הראו לי איפה אלוהים אומר כי המסכן הזה חייב להמשיך לסבול עד צאת השבת, אם אני מסוגל לרפא אותו כרגע?” (ראה גם לוקס יג 16-14).

אך ישוע לא זוכה להסבר על מה מותר ומה אסור בשבת. כל הנוכחים יודעים כי הוא ממילא לא נכנע לחוקים ולמִגבלות שהוסיפה “מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים” על תורת אלוהים.

תגובת המכובדים היא…

שלוש פעמים שתיקה

  1. בהתחלה, “בַּעֲלֵי הַתּוֹרָה וְהַפְּרוּשִׁים … שָׁתְקוּ” (פס’ 4א) בתקווה שישוע יפליל את עצמו.
  2. אבל אז הוא “הֶחֱזִיק [בחולה], רִפֵּא אוֹתוֹ וְשִׁלַּח אוֹתוֹ” (פס’ 4ב).

נגיעה, וזהו! — אין זֵכֶר למלאכה שאסורה בשבת. ישוע לא חובש, לא מנתח, לא מערבב צמחי מרפא, לא מעניק לחולה טיפול כלשהו ואף לא מבטא עליו ברכה או מילות קסם.

ובכל זאת: לנגד עיני המוזמנים הוא הופך לאדם בריא. ישוע מרפא את האיברים הפנימיים שתפקודם הלקוי גרם לבצקת: את הלב, הכבד או הכליות. תוך שבריר של שנייה נעלמת הנפיחות החולנית ומשקלו של הנרפא יורד בעשרות קילוגרמים. — נס אדיר!

אך אין ביטויי פליאה מצד בעלי התורה. כשישוע “שִׁלַּח אוֹתוֹ”, השתיקה הופכת לרועמת — שתיקה של כעס: “איך יתכן שהוא לא נכנס למלכודת שלנו? ואנחנו הרי יודעים כי ‘הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ מֵאֵת אֱלֹהִים’ (יוחנן ט 16).”

  1. כעת ישוע מביא להם דוגמה מהחיים (פס’ 5): “מִי מִכֶּם, שֶׁחֲמוֹרוֹ אוֹ שׁוֹרוֹ יִפֹּל לְתוֹךְ בְּאֵר, לֹא יְמַהֵר לְהַעֲלוֹתוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?”

העלאת בעל חיים גדול כמו חמור או שור מתוך בור הִנָה כרוכה בעבודה מאומצת של קבוצת גברים שאסורה בשבת — בקשירת חבלים, בניית פיגום, הרמת משקל… אבל כולם מבינים טוב מאוד את שאלתו הרטורית של ישוע:

“‘מִי מִכֶּם… לֹא יְמַהֵר’ לעשות את הכל כדי להציל את רכושו היקר — למנוע נזק כלכלי כואב — אפילו ‘בְּיוֹם הַשַּׁבָּת’? הרי אין זה סוד שאתם, ‘הַפְּרוּשִׁים,… אוֹהֲבֵי כֶּסֶף’ (לוקס טז 14). אם כך, מי רוצה להסתכן בטביעת שור יקר בכך שהוא ישאיר אותו בבור עד צאת השבת?”

השתיקה נמשכת, כי “עַל זֹאת לֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת.” הרי מי שהיה עונה בכנות היה מסתבך עם “מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים.”

?         מי עוד זוכר איך התחיל הסיפור? — “הֵם הִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ בִּדְרִיכוּת” (פס’ 1) “כְּדֵי לִמְצֹא עִלָּה לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ” (לוקס ו 7).

עכשיו מתברר שהיה זה ישוע שהתבונן בהם — והוא אכן מצא אותם אשמים.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשלים

?         מי היו השומעים? — התברר לנו שכל המוזמנים היו פרושים וסופרים (שנקראים גם “בַּעֲלֵי תוֹרָה” [פס’ 3]).

בסעודות מן הסוג הזה ניתן לעתים גם הזדמנות לאנשים מהרחוב להיכנס ולשמוע את דברי התורה שהמלומדים הסועדים השמיעו. כך קיבלנו את סיפור האישה החוטאת שמשחה את רגלי ישוע בשמן בושם בזמן הסעודה (לוקס ז 48-36).

המזדמנים הללו לא היו חלק מהמוזמנים. הם נעמדו לאורך קירות החדר, לא הסֶבו ליד השולחן, לא אכלו ולא באו במגע ישיר עם הסועדים. אך גם הם — לא פחות מהפרושים והסופרים — מיד זיהו את שני דפוסי ההתנהגות שישוע מתאר במשלים שלפננו:

משל א.       מכובדוּת כערך עליון

בימינו, היחידים ששוברים את הראש עם סדר ישיבה בסעודות הם צוות המארגנים בביקור ממלכתי — באירוע שבו משתתפים ראשי ממשלות, שרים ואורחים מכובדים מחו”ל. אך בתקופת המקרא ניתן לסדר הזה חשיבות גדולה (ברא’ מג 33; מרקוס י 37-35).

ישוע התבונן מהצד כשהאורחים התחרו על “הַמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים” ביותר. כולם כמובן השתדלו לשמור על חזות של כבוד:

אף אחד לא רץ, חס וחלילה. — הרי רק עבדים ומסכנים רצים. אסור שמישהו ישים לב כמה אתה מתאמץ להיות ראשון. לכן הצעדים מהכניסה לעבר המקומות שבראש השולחן נעשו אמנם במהירות, אך תוך נסיון לשמור על פסיעה אצילית. כשאורח עקף אדם אחר ודחף את עצמו על מקום ישיבה שבריר של שנייה לפניו, הוא רק מילמל: “אוי, סליחה, לא ראיתי אותך.”

ישוע פותח במילים: “כַּאֲשֶׁר מִישֶׂהוּ מַזְמִין אוֹתְךָ לַחֲתֻנָּה, אַל תָּסֵב בַּמָּקוֹם הַמְכֻבָּד בְּיוֹתֵר” — וכל אחד מהנוכחים מיד יודע: “הוא מתכוון אליי.”

כמלומדים הם גם ידעו שספר משלי מזהיר מהתנהגות שכזו (משלי כה 7-6): 6 “אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ, וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד. 7 כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ, ‘עֲלֵה הֵנָּה’ מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.” — ישוע לא ממציא עיקרון חדש. הוא רק מפרט את מה ששלֹמה המלך כבר אמר בתמציתיוּת.

וכמו כל הגאוותנים והיהירים הם אמרו לעצמם: “הוא יכול להתכוון אליי כמה שהוא רוצה. לגביי זה לא תופס. הרי אני מוזמן היום כי אני באמת מכובד. לי באמת מגיע לשבת בראש השולחן.”

משל ב.       הזמנות ויחסי־גומלין

המארח בוודאי כעס שישוע כך פוגע בגאוותם של אורחיו הנכבדים. חצי נחמה שהוא עצמו נשאר פטור מביקורת. — אבל רק עד סוף פסוק 11. כעת ישוע פונה אליו אישית (פס’ 12):

“כַּאֲשֶׁר אַתָּה עוֹרֵךְ סְעוּדַת צָהֳרַיִם אוֹ סְעוּדַת עֶרֶב, אַל תִּקְרָא לִידִידֶיךָ, אַף לֹא לְאַחֶיךְ וּקְרוֹבֶיךָ וְלֹא לִשְׁכֵנֶיךָ הָעֲשִׁירִים, שֶׁמָּא יַזְמִינוּךָ גַּם הֵם.”

חַבוּרַת הפרושים והסופרים מסביב לשולחן ידעו: אנחנו לא מזמינים כל אחד. הרי “המקבל עליו להיות חבר [בכת הפרושים] …אינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו [את עם הארץ] אצלו בכסותו” (והכל מפני ספק טומאה).* <<<<<fnot>>>>>* משנה, זרעים, מסכת דְּמַאי ב ג.
“חברים” היו פרושים בתכלית הפרישות (http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2620)>>>>>

כל השומעים היו סבורים: לאכול בחברותא — ועוד ביום השבת (יד 1) — זה אפשרי רק בחוג של פרושים ובעלי־תורה כמונו ששומרים על אותה רמה מדוקדקת של טהרה.

והנה ישוע אומר לפרוש המארח את ההיפך הגמור: “אל תזמין רק את החברים שלך והקרובים אליך. אל תזמין רק את מי ששייך לאותו זרם ביהדות כמוך.”

וישוע מדגיש נקודה נוספת: “אל תזמין רק את ‘שְׁכֵנֶיךָ הָעֲשִׁירִים, שֶׁמָּא יַזְמִינוּךָ גַּם הֵם’.” הוא מתחבר לנושא של רדיפת כבוד מהפסוקים שקדמו:

  • “נכון שאתה רגיל לכבד בהזמנה רק את מי שכיבד אותך בהזמנה בעבר?”
  • “נכון שלא הזמתָ היום אנשים מתוך טוּב לב וכדי לברך אותם אלא כדי שיזמינו גם אותך, ‘וְזֶה יִהְיֶה גְּמוּלְךָ’?”
  • “נכון שלא היית מעלה על דעתך להזמין את ‘עם־הארץ’ — אנשים לא מכובדים? או כאלה שלא יכולים לגמול לך?”
  • “נכון שאתה מְחָשב טוב־טוב כמה כבוד זה יוסיף לך אם תשיג הזמנה בביתו של פלוני הסופר הידוע או אצל אלמוני הרב המפורסם?”
  • “נכון שאתה שומר את המקומות בראש השולחן — המקומות שלידך — לנכבדים שאצלם אתה חפץ להיות מוזמן?”

“…אך אני מציע לך להזמין דווקא את אלה ‘שֶׁאֵין לָהֶם לִגְמֹל לְךָ’ — את הלא־מכובדים.”

ואז בא המפנה אל…

החתונה והמלכות

“כַּאֲשֶׁר מִישֶׂהוּ מַזְמִין אוֹתְךָ לַחֲתֻנָּה” (פס’ 8).

בפתיח הזה ישוע לכאורה מרכך את המכה. הוא לא מתייחס באופן ישיר אל סעודת השבת שבה כולם משתתפים כעת. הוא כאילו נותן המלצה איך להתנהג בחתונה כלשהי — באירוע היפוטטי.

אך למי שמקשיב עד הסוף מתברר שישוע לא בא ללמד נימוסים למשתתפים בחתונות. הוא מדבר על מה שצפוי “בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים.” (פס’ 14ב).

והתגובה בפס’ 15 מוכיחה עד כמה בני שיחו מבריקים. הם לא היו זקוקים להסבר כדי לראות את הנמשל. הם הבינו כי במשלים הללו ישוע מלמד על המלכות. — על מלכות האלוהים!

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

בעלי־התורה “הִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ בִּדְרִיכוּת” בתקווה להכשיל אותו (פס’ 1), והם לא הבינו כי ישוע בעצם מתבון בהם. — הוא חיכה לרגע שבו בלטה חולשתם: הגאווה — השאיפה להאדרה־עצמית ולקידום־עצמי. זה היה הרגע הנכון להמשיל את משליו.

לא תיקון החברה אלא בישור

אל לנו לטעות בגלל ההוראה “הַזְמֵן אֶת הָעֲנִיִּים [ואת אלה] שֶׁאֵין לָהֶם לִגְמֹל לְךָ.” כמו במשל השומרוני הטוב גם כאן: ישוע לא נלחם למען צדק חברתי, ביטול מעמדות ושיוויוניוּת (ראה לוקס י 37-30; <<<<<עמ’ ###>>>>>).

הוא גם לא מלמד את שומעיו איך להיות צבועים טובים יותר. בציווי “לֵךְ וְהָסֵב בַּמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן” (פס’ 10), הוא לא מתכוון להגיד: “נהג בענווה מופגנת, וכך תאלץ את המארח ללטף את גאוותך לעיני כולם באמרו: ‘עֲלֵה, יְדִידִי!'”

כמו בכל משליו גם כאן, ישוע מבשר. הוא מלמד תנאי לישועה — הכרת חטא וחזרה בתשובה — ומבטיח: “‘בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים יְשֻׁלַּם לְךָ’ … אם אלוהים אכן מחשיב אותך עם הצדיקים.”

המארח המכובד וחבריו הפרושים הזמינו את ישוע במטרה להכשיל אותו — והנה ישוע מושיט לעברם את חסד אלוהים. המסר של שני המשלים הוא: “אל תהיו גאוותנים! ‘הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ’ (כיפא”א ה 6).”

נמשל א.

ישוע בוחר לפנות לאורחים בגוף שני יחיד: “כְּשֶׁאַתָּה מֻזְמָן…לַחֲתֻנָּה” (פס’ 8, 10א) — זוהי פנייה אישית.

אתה יהודי, פרוש, סופר, בעל־תורה, יְרֵא־אלוהים, שומר מצוות. בתור כזה אתה לא רק מוזמן לחתונה — אתה אף קיבלת זכות קדימה לפני מוזמנים אחרים. אתה מ”בְּנֵי הַמַּלְכוּת” שהוזמנו ראשונים (מתי ח 12. ראה משל “המלך שערך חתונה”; מתי כב 14-1; <<<<<עמ’ ###>>>>>; רומ’ א 16).

  • אך דע לך שההשתתפות בחתונה לא מובטחת לך אוטומטית מפני שאתה יהודי.
  • בתור פּרוּש אתה אמנם רואה בעצמך “יהודי סוג א'” (יוחנן ז 49), אך דע לך שאפילו המעמד הזה לא יכניס אותך למלכות — וגם לא מזכה אותך במקום כבוד ליד המלך.

אתה פרוש, ואתה יודע שפרוש “לא מארח [את עם הארץ] אצלו בכסותו” (זרעים, דְּמַאי ב ג). — במילים אחרות, לא היית מזמין אדם שאינו פרוש לאכול אצלך, מבלי שילבש קודם חליפת בגדים טהורה וכשרה שאתה מספק לו.

דע לך כי גם אלוהים לא יכניס אותך “לַחֲתֻנָּה” שהוא מכין (מתי כב 14-1), אלא אם כן תלבש קודם את מעיל הצדקה שהוא מספק (ישע’ סא 10).

הרי…

  • למרות כל האדיקות שלך;
  • למרות כל ההחמרה בשמירת מצוות שקיבלת על עצמך בתור פרוש;
  • למרות הדגש על טהרה;
  • למרות ההקפדה לשמור מרחק מדברים ואנשים טמאים;

…בעיני אלוהים אתה נחשב ל”אִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה” (מתי כב 11); כל צִדקותיך הן כמו “בֶגֶד עִדִּים” — כמו סמרטוטים מטונפים וטמאים (ישע’ סד 5).

?         נכון שבתור פרוש אתה מאמין “בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים” (מה”ש כג 6, כד 15)? — ועד כה היית בטוח שאתה תהיה שם?

אך דע לך כי “כָּל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל” (פס’ 11א). — כל המאמין שהוא יכול להרוויח את כניסתו למלכות אלוהים על־ידי שמירת מצוות — כל מי שחושב בגאוותו שהוא “מספיק טוב” בכוחות עצמו — יתעורר יום אחד כדי לגלות שאין לו חלק “בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים”.

?         נכון שרָאית את נס הריפוי שחוללתי לפני רגע?

אתה וחבריך הזמנתם את האיש החולה כדי להכשיל אותי — ולא הצלחתם. פשוט סיפקתם לי הזדמנות להוכיח לכם מי אני. הרי רק אלוהים יכול לחולל נס כזה!

אתה, הפרוש, הייתָ עד־ראייה. בנוסף לכל מה שכבר שמעת עליי הוכחתי לך כרגע אישית “שֶׁאֲנִי הוּא” — אני המשיח (מרק’ יד 62-61).

אם הייתָ בין אלה שבעבר שאלו בהתנשׂאות או בכעס: “מִי הוּא זֶה שֶׁגַּם סוֹלֵחַ עַל חֲטָאִים?” (לוקס ה 21, ז 49) — כעת חוכחתי לך “כִּי לְבֶן־הָאָדָם הַסַּמְכוּת עֲלֵי אֲדָמוֹת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים” (לוקס ה 24); גם על חטא הגאווה שלך.

חזור בתשובה ותיוושע! אני מבטיח לך כי “כָּל…הַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ — יְרוֹמַם” (פס’ 11ב).

אני “הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הַמְבֹרָךְ” (מרק’ יד 61; לוקס ט 20, כג 35; מתי כו 63). אני המושיע. — פנה אליי!

?         הרי מהי הברירה האחרת?

האופציה השנייה היא שבבוא היום “תֵּלֵךְ בְּבֹשֶׁת פָּנִים לִתְפֹּס אֶת הַמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן” (פס’ 9ב).

?         הבט רגע סביבך על המסובים אתך בסעודה: איפה “הַמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן” ליד השולחן?

נכון! מדובר במקום הרחוק ביותר ממקומו של המארח. — במשָלי על “הַחֲתֻנָּה”, זהו המקום הרחוק ביותר ממקומו של החתן.

“הַמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן” במלכות אלוהים יהיה גם הוא המקום הרחוק ביותר ממקומו של “הֶחָתָן” (מתי ט 15, כה 1) — המקום הרחוק ביותר מאורו של המלך המשיח (התג’ כב 5).

▪  בשל כך המקום הזה נקרא “הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן” (מתי ח 12).

▪  אתה תלך לשם “בְּבֹשֶׁת פָּנִים”. לכן הוא נקרא מקום של “חֲרָפוֹת [ו]דִרְאוֹן עוֹלָם” (דניאל יב 2).

▪  המקום הזה הוא הגיהינום.

?         האם שָם אתה רוצה לבלות את הנצח?

הלאה ל…

נמשל ב.

פסוקים 14-12 הם פנייתו האישית של ישוע אל המארח. האזהרה “אַל תָּסֵב בַּמָּקוֹם הַמְכֻבָּד בְּיוֹתֵר” הרי לא חלה עליו — לפחות לא בביתו.

אליו אומר ישוע: “בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים יְשֻׁלַּם לְךָ.” — גם אותו ישוע תופס החולשתו:

אתה מבזה את מצוות הכנסת האורחים בכך שאתה עושה ממנה כלי לקידום־עצמי. אתה מזמין אנשים ומצפה כי “יַזְמִינוּךָ גַּם הֵם.” אתה משקיע בהזמנה ובסעודה מרשימה כדי להשיג הזמנת־גומלין שתוסיף לך מוניטין. אתה עושה “אֶת צִדְקַתְ[ך] לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁיִּרְאוּ” אותך (מתי ו 1, כג 5).

אך דע לך “כִּי אֵין מַשּׂוֹא פָּנִים עִם הָאֱלֹהִים” (רומ’ ב 11). העובדה שלא חשבת היום על “הָעֲנִיִּים,… בַּעֲלֵי הַמּוּם,… הַפִּסְחִים וְהָעִוְרִים” — שלא חשבת לרגע להזמין אנשים “שֶׁאֵין לָהֶם לִגְמֹל לְךָ” (פס’ 14-13) — מוכיחה שאינך צדיק.

!          אם תמשיך ללכת בדרך הגאווה והצביעות, מקומך לא יהיה
“בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים” (פס’ 14ב).

האדון ישוע מורה למארח להתנהג כמו אביו שבשמים. הרי אלוהים מזמין לשולחנו אנשים שלא יכולים להביא לו כלום. אפילו האדם המכובד, העשיר והצדיק ביותר לא יוסיף מוניטין לבורא על־ידי נוכחותו במלכות השמים.

כשישוע מזמין את “כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים” ואומר להם: “בּוֹאוּ אֵלַי!” (מתי יא 28), הזמנתו כוללת פרושים ועם־הארץ; עניים ועשירים; חולים, בעלי־מום ובריאים; יהודים וגויים. כולם זקוקים לישועה.

וכשהוא ממשיך ומבטיח: “…וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה”,
▪  לא מדובר רק במנוחה זמנית ליד שולחן ערוּך,
▪  לא מדובר ב”מְנוּחַת שַׁבָּת” שתסתיים במוצ”ש,

אלא

▪  מדובר במנוחת הישועה,
▪  מדובר במנוחה מהעבדות לחטא,
▪  מדובר במנוחה נפשית שנובעת מהעדר איום המוות,
▪  מדובר, בסופו של דבר, בָמנוחה הנצחית במלכות אלוהים (עבר’ ד 10-9).

הסיומת

15                  “אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים שֶׁשָּׁמַע אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה אָמַר אֵלָיו: ‘אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים’.”

שימו לב: ישוע נמצא בחברת אנשים מבריקים. הם הבינו כי שני המשלים מלמדים על המלכוּת. אך הם לא ראו את הצורך שלהם בענווה ובחזרה בתשוב. הם היו משוכנעים כי מובטח להם מקום ליד שולחנו של אלוהים.

הדובר בפס’ 15 הוא “אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים” — אחד מהאורחים הנכבדים — פרוּש או סופר בעל־תורה. הוא לא מתכוון להגיד: “הלוואי שגם אני אהיה בין המאושרים שיחיו ‘בְּמַלְכוּת’;” או “מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?” (לוקס יח 18).

לא! — הוא למעשה אומר כאן: “אַשְׁרֵי [כל יהודי צדיק כמוני, כי הרי אין ספק שאני אוכָל] לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים.”

ישוע מבין את כוונתו, ולכן הוא ממשיל מיד עוד המשל (פס’ 24-16)… אבל אותו כבר נשאיר לשיעור הבא.

סיכום

נראה שהפרושים לא קלטו את המסר של ישוע בשני המשלים. לא כתוב שמישהו חזר בתשובה מגאוותו. — אבל האם אנחנו קלטנו?

נכון, אף אחד מאתנו לא פרוש. כולם כאן מאמינים בישוע — כולם תלמידים של ישוע. חלק מאתנו כבר הרבה שנים.

?         אז מה — שני המשלים לא חלים עלינו? — הם כן!

  1. גם אם אתה מאמין נושע כבר 50 שנה — אתה לא צדיק מושלם. אין דבר כזה שאתה כבר לא חוטא — לא במעשה, לא בדיבור ולא במחשבה. אין דבר כזה שאתה כבר לא צריך לבקש סליחה מאף אחד — לא מבני אדם ולא מאלוהים.

פסוק 11 הוא נכון גם עבור כל אחד מאתנו: “הַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמַם.” כשאתה טועה או נופל בחטא, היה מספיק עניו כדי להתוודות ולבקש סליחה.

  1. תחרות על “מְּקוֹמוֹת מְכֻבָּדִים” יכולה להיות גם בחיי הקהילה. — אך זה לא נכון לחשוב כי…
  • מי שמלמד מעל הדוכן בשבת ממלא מקום מכובד,
    •  מי שמחלק עלוני בישור בימי רביעי הוא טיפה פחות מכובד,
    •  מי שנשכב ברצפה כדי לפתוח סתימה במטבח של הקהילה הוא במקום
    •  עוד פחות מכובד,
    •  ומי שמיישר כיסאות באולם ומוציא שקיות אשפה הוא הכי לא מכובד.

זה לא נכון! — כולנו איברים באותו גוף — בגוף המשיח. אין איבר יותר חשוב או פחות חשוב. כל האיברים נחוצים כדי שהגוף יתפקד בצורה בריאה.

  1. ילד נושע של ישוע יודע שהוא נושע בחסד. אם מישהו בחדר הזה יכול להגיד היום במלוא הוודאות: “אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים”, זה לא בגלל שהוא מאמין מכובד, או טוב במיוחד, או צדיק. זה לא בגלל שהוא “הרוויח לעצמו” מקום במלכות. — זה בגלל שהאדון ישוע סלח לו את חטאו ונתן לו חיי נצח במתנהבחסד.