פס' 1-9: שאול נכנע לישוע
שאול ממשיך בקנאות רבה לרדוף אחר המאמינים, והוא אפילו מרחיק לכת ומבקש סמכות מהכהן הגדול לרדוף אותם גם מחוץ לתחומי ארץ ישראל. לא מספיק שסטפנוס נסקל, ושהמאמינים התפזרו. שאול מאמין שהוא צריך להגיע לאחרון המאמינים ולחסל את התופעה של תלמידי ישוע.
מדוע הוא צריך לבקש רשות מהכהן הגדול? לכהן הייתה סמכות על היהודים שהיו מפוזרים ברחבי האימפריה. ההחלטה שלו הייתה תקפה לכל בתי הכנסת המפוזרים. לכן כששאול מגיע לדמשק למשל, הוא יכול להציג את האגרת לראש בית הכנסת, ולאסור את כל אלה שהם חלק מבית הכנסת והם מאמינים בישוע. אחרת, היו בועטים אותו החוצה. תארו לכם שמישהו נכנס לקהילה ופשוט מחליט לשים אזיקים על חברי הקהילה. אם הוא לא מגיע עם סמכות מטעם המדינה, הוא יעוף החוצה!
למה הכוונה במפיח איומים ורצח? האם שאול רצח במו ידיו? לפי דעתי, מדובר פה על כך ששאול רדף את המאמינים, הסגיר אותם, והיה מבין אלה שהסכימו והצביעו על גזר דינם, מוות.
לאורך מעשי השליחים, שאול מספר את סיפור המפגש שלו עם ישוע שלוש פעמים, בפרק כב' ובפרק כו'. בפרק כו' פס' 10 שאול מציין "…קדושים רבים כלאתי בבתי כלא, על פי הסמכות שקיבלתי מאת ראשי הכהנים, וכאשר הוצאו להורג הצבעתי עם המחייבים".
בפס' 4, ישוע שואל את שאול- מדוע אתה רודף אותי? אך האם שאול רדף את ישוע או את המאמינים? ישוע אומר בבשורת יוחנן פרק טו' פס' 18-21:
18 ”אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם, דְּעוּ כִּי אוֹתִי שָׂנֵא רִאשׁוֹנָה. 19 אִלּוּ הֱיִיתֶם מִן הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָיָה אוֹהֵב אֶת שֶׁלּוֹ. אֵינְכֶם מִן הָעוֹלָם, כִּי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם. 20 זִכְרוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם: ’עֶבֶד אֵינוֹ גָּדוֹל מֵאֲדוֹנָיו.‘ אִם אוֹתִי רָדְפוּ, גַּם אֶתְכֶם יִרְדְּפוּ; אִם אֶת דְּבָרִי שָׁמְרוּ, גַּם אֶת דְּבַרְכֶם יִשְׁמְרוּ. 21 וְאֶת כָּל הַדְבָרִים הָאֵלֶּה יַעֲשׂוּ לָכֶם בַּעֲבוּר שְׁמִי, כִּי אֵין הֵם יוֹדְעִים אֶת שׁוֹלְחִי."
בפס' 7 כתוב שהאנשים שמעו את הקול אך לא ראו איש. לעומת זאת בפרק כב' פס' 9 כתוב שהאנשים אמנם ראו את האור אך לא שמעו את קולו של המדבר לשאול. האם יש סתירה?
לא, לפי דעתי ההבנה הכי נכונה של שני המקרים היא שבפעם הראשונה מתואר כי האנשים לא ראו את ישוע, אך שמעו "קול" באופן כללי. (ביוונית המילה קול- phone, היא מילה כללית לצליל אך גם לדיבור ספציפי). בפרק כב' כתוב שהאנשים ראו את האור אך לא שמעו את קולו של המדבר אל שאול, ז"א שלא שמעו את מה שנאמר בדיוק לשאול.
עכשיו תארו לכם עד כמה טראומתי היה המפגש הזה עבור שאול. במשך כל חייו הוא גדל כפרוש, הקדיש את חייו לאורח החיים של הפרושים. היה קנאי לדתו עד כדי כך שרדף את המאמינים ותכנן גם עד האחרון שבהם. וברגע אחד, מפגש אחד, הכל משתנה.
ראו עד כמה גדול חסד אלוהים.
במקום לקחת את כיפא, או את יוחנן, אנשים שכבר הוכיחו את עצמם. אנשים שהלכו אחרי ישוע, תלמידים שלו! ישוע פוגש את שאול. אחד האנשים שהקדישו הכי הרבה מעצמם כדי ללכת נגדו.
מה אנחנו רואים פה באלוהים? כח, חסד, רחמים, חכמה…
פס' 10-19: ה' שולח את חנניה לשאול
הדבר הראשון שמושך את תשומת ליבנו הוא שמו של התלמיד- חנניה. השמות בתנ"ך בדרך כלל מצביעים על משהו, והפעם- על אלוהים חנון. אלוהים מרחם על שאול, חונן אותו ומשתמש בו.
לעומת שאול, ששואל "מי אתה אדוני?", חנניה שהיה תלמיד של ישוע מזהה מיד ועונה "הנני אדוני".
אנחנו יכולים להבין מדוע חנניה מהסס קצת לבצע את בקשת אלוהים, הרי שאול רדף אחרי מאמינים בכל מקום, וזה לא היה סוד!
אך לאלוהים היו תכניות אחרות. הוא אומר לחנניה שלשאול יש תפקיד, והתפקיד הוא לשאת את שם אלוהים לפני יהודים וגויים, אזרחים ומושלים, וכל זה כרוך בסבל רב.
מעניין שאלוהים אומר "לשאת את שמי". למה הכוונה? זה מזכיר לנו משהו? לי זה מזכיר את עשרת הדיברות. לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשווא.
אם כך, על מה מדובר? האם מדובר על להגיד פשוט אלוקים במקום אלוהים? לא. זה הרבה יותר מזה. כשאלוהים רצה ששאול יישא את שמו, כוונתו הייתה שהוא ייצא לבשר ויכריז את שם ישוע בכל מקום. כשהוא עושה זאת, הוא צריך לחיות חיים שתואמים את רצון אלוהים, אחרת הוא נושא את שמו לשווא.
עם כל הקושי שבדבר- חנניה מציית לאלוהים, ניגש לשאול, וקורא לו אחי. בהבנה שאם אלוהים הושיע אותו, אז הוא חלק מגוף המשיח, הוא חלק מהמשפחה, והוא יכול לקרוא לו אחי. הוא שם בצד את מה ששאול עשה עד עכשיו, ומקבל אותו למשפחה.
על מנת לעשות זאת, חנניה היה צריך לסלוח לשאול. אחרת הוא לא היה עושה זאת בלב שלם. הוא ככל הנראה גם לא היה קורא לו אחי. אך אני באמת מאמין שלחנניה היה את הלב של אלוהים. אם אלוהים סלח לשאול, גם חנניה מבין שעליו לסלוח לשאול ולקבל אותו באהבה. ומה איתנו? האם אנחנו סולחים אחד לשני? האם אנחנו סולחים שמישהו עושה לנו משהו רע? אנחנו על זה שלקחו לנו משחק אנחנו לפעמים רבים לשנתיים. שאול רודף אחרי מאמינים וחלק מהם נהרגים- ותראו את התגובה של חנניה.
19-25: שאול מבשר בדמשק.
לוקס מתאר כי לאחר המפגש של שאול עם האדון, באופן די מידי שאול יוצא לבתי הכנסת ומבשר על ישוע. אם לא שמים לב לאותיות הקטנות, נראה כי לוקס מתאר התנגדות מצד היהודים בדמשק שגרמו לשאול לרדת מיד לאחר מכן לירושלים.
איך זה מסתדר עם מה ששאול מתאר בגלטים פרק א'? שאול מתאר כי לאחר המפגש עם ישוע הוא יצא לערב, חזר לדמשק, ורק לאחר כשלוש שנים עלה לירושלים.
ישנם הטוענים כי לוקס כנראה לא ידע על תוכן האיגרת של שאול אל הגלטים, ולכן כתב את מה שכתב בלי ידיעה מקיפה של מהלך האירועים.
טענה נוספת אומרת כי התיאור שונה כי לכל אחד מהכותבים יש מטרה שונה ודגש שונה.
מחד גיסא לוקס רוצה להדגיש את השינוי האמיתי שחל בחייו של שאול. מאידך, שאול מבסס מעמדו כשליח מאלוהים, בכך שטוען שקיבל את התגלות הבשורה מישוע, ולא על ידי מתווכים או שליחים.
לפי דעתי, אני תומך בטענה השנייה וחושב שגם אין בה סתירה. כמו שאמרתי לפני כן, עלינו לשים לב לאותיות הקטנות. לוקס אומר בפסוק 23 "לאחר זמן ניכר…", והמשפט הקצר הזה יכול להגיד הרבה. אם כך, אני מאמין שאפשר להגדיר את רצף האירועים בצורה הבאה:
שאול פוגש את האדון ישוע בדרך לדמשק (מע"ש ט 1-19)
לאחר שנפקחו עיניו, הוא מיד מבשר על ישוע בבתי הכנסת (מע"ש ט' 19-22).
יוצא לארץ ערב לתקופה (גלטים א').
חוזר לדמשק (גלטים א').
בורח מדמשק לירושלים לאחר שנודע כי היהודים בדמשק רוצים להרוג אותו (מע"ש 23-25).
* לאורך מע"ש המושג "תלמידים" מתייחס באופן כללי למאמינים ההולכים אחרי ישוע. אך בפסוק 25 יש יוצא מן הכלל כאשר המושג תלמידים מתייחס לתלמידים של שאול (היוונית מציינת התלמידים "שלו"). זה מעיד על כך שהבשורה נפלה בין היתר על אוזניים שחפצות לשמוע, ושככל הנראה לשאול הייתה תכונת מנהיגות והבנה של מהי תלמידות בחיי המאמין.
26-31: שאול מבשר בירושלים.
התלמידים בירושלים פחדו משאול ולא האמינו שהוא באמת תלמיד של ישוע. במחשבה ראשונה, אפשר להבין את החשש שלהם. הרי לפני רגע הוא רדף את המאמינים, הכניס אותם לכלא, וגזר עליהם מוות. איך פתאום הוא אחד משלנו? אבל שימו לב שכבר נגענו בעובדה ששאול הגיע לירושלים כשלוש שנים אחרי המפגש שלו עם ישוע בדרך לדמשק!
בכל זאת, ככל הנראה רוב התלמידים שהיו בירושלים רק שמעו על חזרתו בתשובה של שאול, ולא הכירו אותו באופן אישי ואת כל מה שקרה לו. ייתכן ועברו הרבה שמועות לגבי שאול, שהעלו המון ספקות לגבי אמינות המקרה. כמו למשל, למה הוא לא עלה לירושלים? למה לא פועל תחת השליחים? אך האם זה באמת המצב? האם שאול פעל נגד סמכות השליחים? האם לא היה שליח בעצמו? (בפרק טו' הוא מגיע לירושלים להתייעצות עם הזקנים, והוא לא פועל על דעת עצמו).
מסתבר שגם פה יש קצת קושי בסנכרון עם גלטים א'. שאול מתעקש בגלטים א' שכשהוא עלה לירושלים הוא שהה אצל כיפא למשך 15 יום וראה רק את יעקב בנוסף לכיפא.
שוב- המחברים מדגישים פרטים שונים בגלל מטרות שונות, אבל לא מדובר פה על סתירות.
ייתכן כי באמת בעת הגעתו לירושלים הוא הובל לכיפא על ידי בר נבא, ורק לאחר מכן נראה גם אל התלמידים האחרים, שבהתחלה חששו ממנו.
מה אנחנו למדים מהקטע?
הדבר הראשון שאנחנו צריכים לשים לב אליו בקטע הזה הוא איך תכנית אלוהים מתממשת. אלוהים רוצה להפיץ את הבשורה הטובה, והוא משתמש בשליחים ובתלמידים שלו על מנת לעשות זאת. הפעם, הוא בוחר בשאול. "האויב הכי גדול שלו", הופך לבן אהוב, נאמן וצייתן.
הדבר השני, הוא התגובה המידית של שאול. אחרי הצום, שאול אכל, התחזק, ובלי להתמהמה הלך לבתי הכנסת ובישר על ישוע. בעקבות השינוי שנעשה בחייו, שאול עמד במצב מאוד לא פשוט. מצד אחד היהודים עכשיו שונאים אותו כי הוא "החליף צד", ועבר לצד של אותם אלה שרדף כי הם בוגדים בתורת משה. מצד שני המאמינים רק לאחרונה ראו אותו רודף את המאמינים עד למוות.
תארו לכם שהאדם ששם את אמא שלכם או אבא שלכם בכלא, יושב לידכם בסעודת האדון.
לוקח קצת זמן עד שהמאמינים רואים את השינוי שחל בחייו, והם מקבלים אותו (לראיה פס' 26, התלמידים בירושלים פחדו ממנו ולא האמינו כי הוא באמת תלמיד).
בכל זאת, שאול לא התמהמה והלך ובישר על ישוע לא משנה מה המחיר, ואנו רואים שהמחיר היה כבד. בסופו של דבר רצו להרוג אותו, ולמשך כל חייו לאחר מכן הוא סבל המון.
אם נושענו, האם אנחנו שומרים זאת לעצמנו? האם אנחנו שמחים שקיבלנו חיי נצח ושם זה נגמר? האם איכפת לנו מאנשים אחרים קרובים או רחוקים? האם אנחנו מבשרים כי איכפת לנו?
האם איכפת לנו יותר מהמחיר שזה יגבה מאיתנו?
פסוקים 32-35: הנס הראשון
שמעון כיפא נמצא בתנועה, עושה דברים והפעם הוא מגיע אל מאמינים שנמצאים בלוד (שדה התעופה בן גוריון).
שם הוא פוגש בחור בשם אינאס שמשותק כבר 8 שנים. בשמו של ישוע הוא מרפא אותו באופן מיידי.
נס מטורף, אך כרגיל, מטרתו האמיתית של נס היא גדולה יותר – פסוק 35 –תושבי לוד והשרון פנו אל האדון!
פסוקים 36-42: הנס השני
החלק השני בקטע שלנו מתמקד באישה מאוד מיוחדת שגרה באזור יפו ושמה טביתא(ארמית) שהמשמעות היא צביה בעברית (דורקס ביוונית).
מה אנחנו יודעים על טביתא?
רבת מעשים טובים וגמילות חסדים, חלתה ומתה ושרתה בקרב האלמנות – הכינה להם בגדים.
אז טביתא חלתה, מתה והגופה שלה כבר נוקתה והייתה בדרך לקבורה.
אבל כמה אנשים, מאמינים כמובן, הציעו רעיון שאולי היה נראה מופרך אבל לא היה להם ממש מה להפסיד –
בואו נקרא לשמעון כיפא, הוא כבר פה קרוב ביפו, אולי הוא יעשה איזה משהו.
שמעון כיפא מגיע, מפנה את כולם, מתפלל ובכוח רוח אלוהים מקים אותה לתחיה! (מזכיר את ישוע שריפא את טליתא בצורה דומה, מרקוס ה 40-42). הוא מציג אותה חיה לפני כל האנשים ושוב מתגלה לנו המטרה האמיתית של הנס המדהים – פסוק 42 – רבים האמינו באדון גם ביפו!
פסוק 43 – בפסוק האחרון אנחנו קוראים שלאחר הניסים שעשה כיפא, הוא נשאר ביפו אצל שמעון מעבד העורות – מדובר במישהו שהוא כנראה דחוי מבחינה חברתית כי הוא מתעסק עם דם וחיות לא טהורות, ותיכף נקרא שיכול להיות שאלוהים הכין דרך זה את כיפא למה שהוא עמד לעשות בפרק י'.
יישום
אנחנו צריכים עוד "טביתות" – מי מוכן להיות הטביתא הבאה?
טביתא התפרסמה בזכות המעשים והחסדים שעשתה עם אנשים.
לפי איך זה נראה – היא פעלה ושרתה במלוא המרץ – מאחורי הקלעים!
תמכה ושרתה בקרוב האלמנות – עזרה להם בצורה מעשית של תפירת בגדים עבורן.
זה נראה כאילו המוות שלה היה אובדן גדול לקהילה שביפו.
אני מאמין שהשינוי הגדול וההתקדמות הגדולה בקהילה שלנו, ובכלל בגוף המשיח, לא יהיה עוד "מנו", לא יהיה עוד מדריך הלל עם כשרון יוצא דופן.
השינוי הגדול הוא אם יהיו לנו הרבה "טביתות".
עוד אנשים שאוהבים את אלוהים, פועלים למענו בכל ליבם ועושים זאת מאחורי הקלעים:
עוזרים לחלשים, באים לדבר עם הזקנות או לנקות את הבתים שלה, באים לאלמנות, באים לשטוף כלים אחרי האסיפה בשבת, מתנדבים בבתי יתומים, מדברים עם הומלסים, מבשלים לכאלה שחולים או לכאלה שהבעל במילואים וכו'.
האם אתם מוכנים לשרת את אלוהים גם בלי "אור הזרקורים" שעל הבמה?
אני מאחל לכולם שאם תמותו יום אחד – מי שיעמוד ליד הקבר ויספר על השרות שלכם – יהיו האלמנות או הזקנות,
זה מה שבאמת יעיד על אהבתכם לילדי אלוהים.
שוב אני מדגיש – זה לא צריך להיות דברים מטורפים, ולא צריך איזה כשרון יוצא דופן – זה בעיקר שאלה של לב ורצון.
בשביל לבשל משהו קטן, לעשות קניות עבור מישהו, לשבת ולדבר איתו, לנקות איזה משהו – לא צריך כשרון יוצא דופן.