ספר מלאכי – פרק א, פסוקים 1-5

מלאכי הינו הנביא האחרון המוזכר בתנ”ך.

למרות שמלאכי חי לפני כ־ 2500 שנים, דבריו מאוד שימושיים לגבינו היום.

לפני שניכנס לעובי בשורתו, הבה נדע מספר פרטים אודות הנביא.

 

השם מלאכי משמעו “השליח שלי”, המלאך שלי, ולכן ישנם כאלו הטוענים שלא מדובר בשם פרטי של נביא אלא בשליח כלשהו של ה’.

מכיוון שכל ספרי הנביאים מציינים את שם המחבר, אין סיבה כלשהי להניח שמלאכי אינו שמו של הנביא. בכל זאת, אם זהו שמו או לא, העיקר בספר זה משא דבר ה’ לישראל ולא שמו וזהותו של הנביא.

 

ספר מלאכי משתייך לתקופה שאחרי שבות בני ישראל מגלות בבל, בסביבות 438 לפני הספירה. קדמו למלאכי עזרה ונחמיה, ושניהם, האחד ככהן והשני כמנהיג החזירו את העם בתשובה ולציות לחוקי משה.

לא חלפו שנים רבות, למעשה כמעט 20 שנה מאז שנחמיה גרם להתעוררות רוחנית בעם, והם חזרו לסורם.

הכוהנים מילאו את מלאכתם בצורה פורמלית, (חסרת רגש) הם ביזו וטימאו את מזבח אלוהים. מכיוון שהכוהנים הינם המנהיגים הרוחניים של העם, שחיתות בכהונה גרמה לנסיגה רוחנית בעם.

מלאכי בא להזהיר את הכהונה ולדרוש מהם תיקון מיידי.

הנושאים שבהם דן הנביא הם:

  1. אהבתו הנצחית של אלוהים עבור עמו.
  2. שחיתות הכהונה.
  3. נישואיי תערובת וגירושין.
  4. זלזול בהקרבה עבור אלוהים (מעשר).

למרות שהנושא נשמע כל כך נדוש, (חיזרו בתשובה…) מלאכי פונה לכוהנים ולעם בדרך ייחודית העושה את בשורתו לספר מרתק.

 

הספר פותח במילים:

“משא דבר יהוה אל ישראל”

המילה משא מתארת דבר כבד.

מכיוון שהנביא לא נשא מטען אבנים או סחורה כבדה מאלוהים, הרי שהכתוב מתייחס למטען גדוש של דברי תוכחה (ביקורת) שיש לאלוהים לומר לעם.

 

מה כבר קרה לעם, שהיה צורך במשא של דברי תוכחה?

פסוק 2א’ נותן את התשובה!

“אהבתי אתכם” אמר ה’, ואמרתם: במה אהבתנו? ”

הנביא פונה אל העם ואמר להם: “אלוהים אוהב אתכם!”

העם מביט אל הנביא ובפנים משתאות ומתפלאות הם עונים:

“באמת?”

“מה אלוהים עשה או עושה כדי להוכיח שהוא אוהב אותנו?”

 

רבותיי, תזכרו, את התשובה הזו עונה העם הנבחר שראה את ניסי אלוהים במשך אלפי שנים ולא איזה שבט נידח באפריקה.

העובדה שהעם מתפלא ודורש הוכחות לאהבת אלוהים רק מוכיחה שהם כבר הרבה שנים לא טרחו לקרא בתורה שהיתה מונחת לפניהם.

פסוקים המתארים את אהבתו הנצחית של אלוהים כמו: דברים ד’ פסוק ל’ז, פרק ז’ פסוק ע’ח ופרק כ”ג פסוקים ה’־ז’ כבר הרבה שנים נשכחו מהלקסיקון שלהם.

 

התשובה של העם ציינה את גודל הריחוק שנוצר ביניהם לאלוהים…

האם הריחוק היה רב? ובכן, אם הנביא היה צריך להביא משא של דברים, אז ככל הנראה העם באמת עשה דרך ארוכה אחורנית!.

הריחוק בין העם לאלוהים גרם לכל כך הרבה מעשים רעים בקנה מידה לאומי, ובמהלך השיעורים הבאים אנו נלמד מה עולל העם במעשיו.

 

מפסוק 2ב’ עד 5, הנביא מוסר את תשובת אלוהים לעם:

א,ב “אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב.  א,ג וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי; וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.  א,ד כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ, וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת–כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס; וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם יְהוָה עַד-עוֹלָם.  א,ה וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה; וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.”

אלוהים אומר דבר שכזה, ראו: הנה, הרי עשיו הינו האח של יעקב. ולמרות שהם אחים אשר יצאו מרחם אחד, אני אוהב את יעקב ושונא את עשיו.

כשאנשים שומעים שאלוהים שונא מישהו אז מיד האוזניים מורמות, שהרי איך יתכן שאלוהים ישנא אדם ואף את צאצאיו?

במקרה של עשיו מדובר בשנאת מעשיו!

עשיו היה זה אשר זנח את תורת אביו ובחר את נשותיו מעמים נוכריים. (חיטי וחיוי) בראשית ל”ו. באיגרת אל העברים בברית החדשה עשיו מכונה חסר קדושה, זונה, אדם אשר בז למעמד הבכורה. (י”ב פסוק ט”ז)

 

באיגרת אל הרומיים ט’ פסוקים י’ ־ ט”ו שאול השליח מציין שכבר מרחם רבקה אלוהים בחר את יעקב מתוך ידיעת מעשיו של עשיו.

ובכן, ואיך אלוהים מוכיח את המשפט לעם באופן מציאותי?

פסוק 3ב’ עד סוף פסוק 5.

 

הביטו מעבר לגבולכם וראו..

ארץ אדום השוכנת ממזרח ואשר הינה מצאצאי עשיו נמצאת בתוך איזור שחון וצחיח.

בכל פעם שהם מנסים לשפר ולבנות, אני הורס את תפארתם ומחזיר את ארצם למצב של שממה וחרבה.

מדוע?

מכיוון שההיסטוריה של אדום רצופה בשנאה כלפי ישראל.

האדומים סרבו לאפשר לבני ישראל לחצות את ארצם בדרך לכנען.

רבים ממלכי ישראל הצטרכו להלחם נגד אדום בגלל עוינותם לישראל

האדומים לא עזרו ליהודה כאשר פולשים באו עליה.

אדום צהלה בנפול יהודה

אדום בזזה שלל מירושלים לאחר חורבנה

אדום מנעה מפליטים יהודים לברוח משוביהם

אדום תפסה פליטים יהודים ומסרה אותם לשוביהם. (ספר עובדיה ותהילים קל’ז)

(ראה ספר עובדיה וכן יחזקאל פרק ל”ה).

אלוהים הוכיח את אהבתו לישראל בכך שמשפטו הנחרץ הגיע על אלו אשר העזו לפגוע בבבת עיניו. (זכריה ב’)

העובדה שהאדומים עומדים בשיממונם כל כך הרבה שנים רק הוכיחו לעם שאהבת אלוהים לא דועכת!

למרות העדות הברורה שהיתה לנגד עיניהם, עם ישראל התעלם מאהבת אלוהים.

 

בפסוק ה’ אלוהים מבטיח שעוד יבוא היום שגדולתו עוד תיוודע מעבר לגבולות הארץ.

מכיוון שהטכסט מתייחס לגילוי אהבת אלוהים, הרי שיום יבוא וכל העמים יהיו מודעים לגודל אהבת אלוהים.

 

ובכן, מי הוציא לפועל את גודל אהבת אלוהים?

בברכה שנתן אלוהים לאברהם הוא אמר לו שמזרעו יבורכו כל העמים. בראשית י”ב ואיגרת שאול אל הגלטים פרק ג’ פסוקים ח’ ו ־ ט”ז.

היחיד אשר ברך את כל העמים הוא המשיח.

“והנה ההבטחות נאמרו לאברהם ולזרעו. לא נאמר לזרעיך, כמו על רבים, אלא “לזרעך”, כמו על יחיד, והוא המשיח.”

 

סיכום שיעור 1.

א. בני ישראל הגיעו לשלב שבו הם העלו ספק אם אלוהים בכלל אוהב אותם.

תשובתו של אלוהים היתה נחרצת וברורה:

אהבתי לילדי היא נצחית ובלתי משתנה.

אהבתי אינה נושא תיאורטי אלא מוצגת לעיניכם השכם וערב.

 

ב. גם אנו לפעמים מרגישים כה רע עד כי עולה החשש שמה אלוהים שכח אותנו מרוב עיסוקיו.

רבותי, תשובתו של אלוהים מאוד ברורה.

אני לא שוכח את אלו שאני אוהב.

מדוע?

מכיוון שבעבור כל אחד מאיתנו אלוהים שילם בדמו כדי לכפר על חטאותינו ־ ישעיה נ”ג פסוק ו’. כל אחד מאיתנו יותר מדי יקר לאלוהים מכדי שהוא ישכח אותנו.

 

ג. באותה המידה שאלוהים הראה לבני ישראל את שממונה של אדום להוכחת אהבתו אותם, כך אלוהים מראה לנו כל חורף כל כך הרבה קשתות בענן.

מי מאיתנו מביט בקשת בענן וזוכר את הבטחת אלוהים לא להשמיד את היקום במבול?

מי מאיתנו קם בריא בבוקר ומודה לאלוהים שהוא נושם ולא מת?

באותה המידה שבני ישראל התעלמו מהוכחת אהבת אלוהים כך גם אנו נוטים לפעמים לעשות.

 

השיעורים הבאים ילמדו אותנו עד כמה מסוכן וחמור לשכוח את אהבת אלוהים.

פרק א, פסוקים 6-14

מבוא:

מלאכי הינו בן התקופה שאחרי עזרה ונחמיה, תקופה שלאחר החזרה מגלות בבל אשר אופיינה בחידוש הבניה בארץ והקמה מחודשת של בית המקדש.

לא חלפו שנים רבות ואת ההתלהבות הראשונית החליפה שיגרה חילונית. ההתלהבות לשרת את אלוהים בקודש הוחלפה בפעולות פורמליות נטולות רגש וחיבה. ליבו של העם החל מתרחק מאלוהים.

הספר פותח במילים “מַשָּׂא דְבַר־יהוה אֶל־יִשְׂרָאֵל..” וזאת כדי להדגיש את עומס דברי התוכחה שיש בפי אלוהים לומר לעם.

העם אשר לא מזמן ראה איך אלוהים החזיר אותם מגלות בבל, העם אשר לאורך כל ההיסטוריה שלו ראה איך אלוהים מתערב עבורו, העם הזה אומר לנביא: “מה, אלוהים באמת אוהב אותנו?, מה הוא עשה כדי להוכיח את אהבתו?”

הנביא עונה: “ובכן, אלוהים החזיר אתכם לארצכם רק לפני מספר שנים. וכדי להראות שאהבתו עומדת גם היום, הביטו וראו את ארץ אדום, מה יש לכם לומר עליהם? זאת ארץ שממה ותמיד הרוסה!. האם ידעתם שמצבה של אדום נוצר בגלל יחסה הרע כלפיכם? האם אתם יודעים שבגלל אהבת אלוהים אתכם הוא מעניש את אלו שאינם אוהדים אתכם?”

אלוהים הוכיח בתשובתו שאהבתו לעולם לא פסקה ואילו עמו פשוט התעלמו מכל מעשיו עבורם.

מלאכי סיים את הפניה הראשונה לעם עם משפט נבואי אשר אמר: “עוד יבוא היום שגדולת ה’ תראה מעבר לגבולות ישראל”. הנבואה הזו התגשמה במשיח ישוע אשר יצא מישראל ובו נודעה אהבת אלוהים וגדולתו לכל העמים (גלטים ג 8 ו־ 16).

אשמת הכהנים:

פנייתו של הנביא אל העם לא הסתיימה. בפסוקים 6-14 אלוהים פונה אל הכוהנים ומצביע עליהם כאשמים בהידרדרות הרוחנית של העם. הבה נראה לאיזו רמה הגיעה הכהונה. בפסוק 6 אלוהים מבסס את הסיבה שבעטיה הוא בא ודורש משמעת מעמו:

“בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ.”

“אם עם ישראל נחשב לבן בכור בין העמים (שמות ד 22, הושע יא 1) ומתפקידו של הבן לכבד את אביו (שמות כ 12, דברים ה 16), אז מדוע אני, אלוהים, הנחשב לאב, איני מקבל מבני בכורי, לא כבוד ולא יראה?”

הנביא ישעיה תיאר את המצב בצורה הפוגעת ביותר:

“יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן׃” (ישעיה א 3).

ובכן, מה היה חטאם של האחראים על רוחניות העם ־ הכוהנים? מה עשו מורי העם?

בפסוקים 7-14 הנביא הולך סעיף אחר סעיף ומעמיד את האשמה לעיני הכהנים.

7 מַגִּישִׁים עַל־מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יהוה נִבְזֶה הוּא׃ 8 וְכִי־תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר יהוה צְבָאוֹת׃ 9 וְעַתָּה חַלּוּ־נָא פְנֵי־אֵל וִיחָנֵנוּ; מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת, הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים, אָמַר יהוה צְבָאוֹת׃ 10 מִי גַם־בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא־תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם; אֵין־לִי חֵפֶץ בָּכֶם, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וּמִנְחָה לֹא־אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם׃ 11 כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל־מָקוֹם, מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה; כִּי־גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר יהוה צְבָאוֹת׃ 12 וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ; בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ׃ 13 וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל, וְאֶת־הַפִּסֵּחַ וְאֶת־הַחוֹלֶה, וַהֲבֵאתֶם אֶת־הַמִּנְחָה; הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יהוה׃ ס  14 וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר, וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי; כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם׃

פסוק 7: הכהנים מגישים על המזבח קורבנות טמאים (לחם מגואל = קורבן מגואל ־ ויקרא כא 6, יחזקאל מד 7).

פסוקים 8 ו־ 13: מקריבים קורבנות פסולים, קורבנות פסחים עיוורים וחולים (ויקרא כב 17־30).

מה קרה לכהונה בישראל?

אלוהים לא התלונן שהכוהנים אינם עובדים ואינם מקריבים קורבנות. הכוהנים פשוט עבדו ללא לב! הכהונה עבדה בתוך מסגרת של שגרה, נטולת אהבת אלוהים.

מכיוון שפרנסתם נבעה מעבודת המקדש ומחלקי הקורבנות, יצא מכך שהם עסקו במלאכה על מנת לדאוג למזונם אך בוודאי לא מתוך יראה וכבוד לאלוהים.

מצב הכהונה בימי הנביא מלאכי מאוד דומה למצב הרוחני של העם היום.

מנהיגי העם הדתיים מלמדים את העם למלא אחר מצווה כזו ואחרת כדי להראות מושלמים חיצונית בעוד הלב בכלל לא מכיר את אלוהים ולא מלמד אודות אהבת אלוהים.

בפסוק 6 הנביא מוכיח את עומק הריחוק של הכהונה מאלוהים.

הנביא פונה אל הכוהנים ושואל אותם:

“מדוע אתם מבזים את שם אלוהים? מדוע אתם מטמאים את בית ה’ ומזבחו?”

במקום התנצלות וחרטה על כל הקורבנות הטמאים, הם עונים:

“במה אנו מבזים את שם אלוהים?”

במילים אחרות הם עונים:”מה פסול בקורבנות שאנו מקריבים?”

אם הייתי במקום הנביא אינני יודע אם הייתי בוכה או צוחק!

הנביא עונה:

“אתם מבזים את שם אלוהים ומזלזלים בו בכך שאינכם נותנים כבוד למזבח אלוהים ומקריבים עליו קורבנות לא ראויים.” (פסוק 7)

ובכן, הנביא עונה: (פסוק 8)

“האם תעזו להביא קורבן נכה או עיוור למושל?”

הנביא מוכיח לכוהנים שהם לא היו מעזים לעשות למושל בשר ודם מה שהם עושים לאלוהים.המושל היה מסלק אותם מנגד עיניו אילו היו נותנים לו זבח פסול. מכאן, מעשיהם הנפשעים נעשים ביודעין ולא מטעות.

בפסוק 9 הנביא אומר לכוהנים:

“האם לא תפנו אל אלוהים על מנת שיסלח לכם? אם תמשיכו להקריב לאלוהים כמו שאתם עושים ותמשיכו באותה גישה כלפיו, אתם חושבים שאלוהים יענה לכם?”

בפסוק 10 אלוהים אומר את דעתו בנוגע לקורבנות שכאלו: “מִי גַם־בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא־תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם; אֵין־לִי חֵפֶץ בָּכֶם, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וּמִנְחָה לֹא־אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם”.

אלוהים כל כך בז לסוג כזה של קורבנות שהוא מעדיף שבית המקדש ייסגר ובלבד שלא יתבזה. כמעט 400 שנים חלפו מתקופתו של מלאכי הנביא והתמונה ממש חזרה על עצמה.

בספר מתי פרק כא פסוק 13 ישוע המשיח, אל־שדי, אלוהים בכבודו ובעצמו נכנס לתוך בית המקדש ובמקום לראות כוהנים העסוקים בזבח ובלימוד תורת אלוהים, הוא רואה שבית המקדש משמש שוק בהנהלת הכוהנים. מתברר שהעם באמת לא השכיל להבין שמה שאלוהים רוצה זה שירות הנובע מלב טהור ותמים.

בפסוקים 11 ו־14 אלוהים מעמיד את הכהונה בפני מציאות כואבת.

היהדות הרבנית אז והיום מחשיבים את הגויים כעמים פחותי ערך.

אז והיום היהדות הרבנית ראתה את עצמה כדרך היחידה והנעלה אשר דרכה אלוהים ייוודע לכל אותם העמים החיים בחושך הרוחני.במילים אחרות- הם התנהגו כאילו יש להם בעלות בלעדית על אלוהים.

“הוא שלנו, אנו יודעים מה לעשות איתו”

בני ישראל מתנהגים כאילו אלוהים הוא רכושם הפרטי!.

אלוהים מודיע למנהיגים הרוחניים של עמו שבעוד עבודת אלוהים מתבזה בתוך ישראל, בעוד שם אלוהים מתבזה בתוך העם הנבחר, עמים גויים מקצה עולם אחד למשנהו מפארים את שמו ומקריבים לו זבח ניחוח!, ז”א זבח ראוי, קדוש וטהור (דברי הימים ב פרק לב 23). איזו בושה! העם המורה נכשל, אלוהים דוחה את זבחי עמו הפסולים ומקבל את זבחי הגויים הקדושים והטהורים!

בפסוקים 12-14, הנביא שוב מדגיש את הזלזול של הכוהנים והעם באלוהים.

“אתם לוקחים בהמה חלשה וחולה ו”מתקנים” אותה, ז”א מייפים אותה כדי שתיראה ראויה לזבח. אתם מעלים על המזבח קורבן שלא בא מלבכם ולא היה יקרא לכם אלא קורבן גזול שהשגתם במרמה. הבאתם לאלוהים את הקורבן הפסול והחולה. מקולל הוא האדם שנודר נדר לאלוהים ויש בידו לתת קורבן ראוי לזבח, וכשמגיעה השעה לשלם את נידרו לאלוהים, הוא זובח קורבן פסול ומושחת. בושה וחרפה.”

סיכום:

פעם נוספת אלוהים מוכיח לעמו שאינו חפץ בטובות אלא בלב שלם ותמים.

ישוע אמר לעם שהלכו אחריו: “וְלָמָּה אַתֶּם קוֹרְאִים לִי ‘אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי’, וְאֵינְכֶם עוֹשִׂים אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר?” (לוקס ו 46).

רבותיי, בואו נבחן את ליבנו, האם אנו נותנים לישוע מה שמגיע לאדון?

הבה נבחן את השירות שלנו לאלוהים, האם מעשינו נעשים מתוך הצורך למלא שגרה או מתוך שאיפה לעשות עבור אלוהים אהוב? האם אנו נותנים לאלוהים דברים שנתבייש להגיש לפני אנשים או שעבורו אנו נותנים את הטוב והיקר ביותר?

מה אלוהים רוצה? מה נחשב לקורבן טוב לאלוהים?

באיגרת לרומיים פרק יב 1 שאול השליח תיאר במדויק מה נחשב לקורבן רצוי בעיני אלוהים:

“וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב.”.

רבותיי

אלוהים לא רוצה שנמות אך הוא כן רוצה שנמלא את רצונו בכל גופינו ורכושנו, מתוך בחירה חופשית שנובעת מאהבה אליו.

האם מעשיי מעידים על שירות ואהבת אלוהים?

האם רכושי משמש כדי להאדיר את שם אלוהים בארץ ובעולם?

האם נתינתי ברמה שאינה מורגשת או במידה שכמעט כואבת?

האם קורבני לאלוהים מעיד על רמת האהבה שלי אליו?

השאלות הללו מאוד אישיות, אבל אם אני קורא לאלוהים אדון אז עלי לנהוג כלפיו כאדון.