לדעת אותו- פרק 18- לב הבשורה

א.פאריס חטף את הנסיכה הלנה ונשאה אל ביתו שבטרויה. צבא ערי יוון נאסף כדי לשחררה אך רוחות מזרחיות חזקות עיכבו את צי יוון עוד בחצי הדרך. אגממנון, מצביא צבאות יוון, קרא אליו את בתו והקריב אותה לאלים כדי שיחדלו מלעכב את גיבורי יוון. האלים נתרצו, הרוחות החלו לנשוב וצבא יוון הגיע לטרויה בלא עיכובים נוספים.

קטע זה מאגדת המלחמה בטרויה, משנת 1000 לפנה”ס בערך, מלמד כיצד חשבו בני העולם האלילי, אפילו המשכילים שבהם, על כפרה, קורבנות וריצוי. סיכומו של עניין זה הוא: יש אלים רבים ושונים. אף אחד מהם אמנם איננו ניהנה משלטון מוחלט, אך כל אחד מהם מסוגל להביא על האדם ברכה או קללה. מצבי רוחם משתנים בכל עת, לא תמיד מסיבה הגיונית, ובעקבות זאת משתנה גם יחסם לבני אנוש. לפעמים מתעוררת קנאתם משום שהאדם הקדיש תשומת לב רבה מדי לאל אחר — או אפילו לבני אדם אחרים — ולכן שואפים האלים לפגוע בו ולהביא עליו סבל, להכשיל אותו ולדאוג לכך שתכניותיו לא תתגשמנה. בכל מקרה כזה הפתרון הוא אחד ויחיד. האדם צריך לקנות את לבם של האלים על-ידי קרבן. עליו לרצות את עצמו לאלים בתשורה כלשהי — וכל המרבה, הרי זה משובח, שכן האלים מתרשמים מאוד מקורבנות גדולים ולעתים אף אינם נענים להפצרותיו של אדם משום שהם מקווים לסחוט ממנו יותר משנתן. זהו אמנם מימד אכזרי של תכונות האלים, אך מה אפשר לעשות? בידם הכוח ואתה נתון לשלטונם. החכם לומד לקבל על עצמו את מה שאי-אפשר לשנות ומקפיד להעלות קורבנות מרשימים שיביאו את התוצאות הרצויות. בהקשר זה, קורבנות אדם הם אמנם קורבנות יקרים שקשה להקריבם גם משום הקשר הרגשי שבין אדם לחברו או בין הורה לילדיו, אבל הם יעילים במיוחד.

במלים אחרות, עבודת האלילים אינה אלא סוג מכוער במיוחד של מסחר, שיטה לשיחוד אלילים. כפי שאי-אפשר לרכוש דבר בשוק ללא תמורה, כך אין דרך לרצות את האלים ולהסיר מעל עצמך את זדון לבם אלא באמצעות קורבנות קבועים.

הוראת כתבי הקודש עומדת בניגוד גמור למקובל בעולם האלילי ודבר ה’ רואה בעבודת אלילים עיוות נורא של האמת. במקום שורה ארוכה של אלים שבעליל נבראו בצלם האדם ומתנהגים באנוכיות רגזנית וילדותית שאופיינית לכוכבי קולנוע הוליוודיים, מעמידים כתבי הקודש את הבורא האדיר, האל היחיד והאמיתי, שכל הטוב והאמת שבעולם מוצאים בו את מקורם, וששונא חטא בכל קדושתו. אלוהים איננו נתון למצבי רוח משתנים, להחלטות שרירותיות משתנות, לגאווה מטופשת ולזדון לבב. אפשר, על כן, להניח שאין מקום לחשוב על כפרה בכל הנוגע ליחסי אדם עם אלוהים נהדר שכזה.

אך לא כך הוא; להיפך. הצורך בכפרה הוא נושא השזור לאורכו ולרוחבו של ספר הבריתות.

הצורך בכפרה מונח ביסוד תורת הקורבנות בתנ”ך, במיוחד בתורת קורבנות האשם והחטאת ובקורבנות יום הכיפורים (ויקרא ד 1 עד ו; פרק טז). הוא גם מוצא לעצמו ביטוי ברור במאורעות מחיי העם, כמו זה המתואר בספר במדבר פרק יז פס’ 6 ואילך. העם התקומם נגד ה’ בגלל העונש שהטיל על קורח, דתן ואבירם. בתגובה כעס ה’ על העם ואיים להשמידו. “ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה’, החל הנגף. ויקח אהרון וירץ אל תוך הקהל… ויכפר על העם… ותיעצר המגפה” (שם, פס’ 13-11).

רעיון הריצוי מופיע בברית החדשה בארבעה קטעים חשובים ולכן נתעכב לעיין מעט במשמעותם.

בראשון מסביר שאול השליח את ההיגיון לפיו מצדיק ה’ את החוטאים: “ועתה בבלי תורה יצאה צדקת אלוהים לאור… והיא צדקת אלוהים באמונת ישוע המשיח אל כל ועל כל אשר האמינו בו, כי אין הבדל, כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה; ונצדקו חינם בחסדו על-ידי הפדות אשר הייתה במשיח ישוע, אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת על-ידי האמונה בדמו. (זאת) להראות את צדקתו בעת הזאת, להיות צדיק ומצדיק את בן אמונת ישוע” (רומים ג 26-21).

הקטע השני מתאר את ההיגיון שעומד מאחורי העובדה שאלוהים הבן היה לאדם: “היה עליו להידמות לאחיו בכל דבר למען אשר יהיה כהן גדול, רחמן ונאמן בענייני אלוהים לכפר על חטאת העם” (עברים ב 17).

בקטע השלישי מעיד יוחנן על פעילותו השמימית של אדוננו: “ואם יחטא איש, יש לנו מליץ לפני אבינו — ישוע המשיח הצדיק — והוא כפרה על חטאותינו” (יוח”א ב 2-1 ואילך).

בקטע הרביעי מגדיר יוחנן את אהבת אלוהים: “אלוהים הוא אהבה. בזאת נראתה אהבת אלוהים אלינו — כי שלח את בנו, את יחידו לעולם, למען נחיה על-ידו. זאת היא האהבה, לא שאנחנו אהבנו את אלוהים כי אם שהוא אהב אותנו ושלח את בנו לכפרה על חטאותינו” (יוח”א ד 10-8).

איזה תפקיד ממלא בחייך מושג חשוב זה, הכפרה?

הכפרה ממלאת תפקיד עיקרי באמונת הברית החדשה. האם אמונתך תואמת את זו שמתארים כתבי הקודש? אהבת אלוהים, העובדה שאלוהים הבן היה לאדם, משמעות מותו של ישוע, תפילתו הנוכחית של ישוע בעד המאמינים בו ודרך הישועה, תלויים כולם במושג זה. כל ניסיון להבין עניינים אלו בלי קשר לכפרה ייכשל ויסטה מהוראת כתבי הקודש. אמנם באמירה כזו אנו קובעים עמדה המנוגדת תכלית הניגוד למה שמקובל בינינו לעתים קרובות, אבל זה לא נתון לשליטתנו. שאול כתב בזמנו: “גם אם אנחנו או מלאך משמים — (שלא לדבר על מנהיג משיחי או מנהיג בקהילה, סופר מכובד או מורה נערץ) — יבוא לבשר לכם בשורה אחרת מלבד זו אשר בישרנו לכם, חרם יהיה” (גלטים א 8. ראה גם פס’ 9). בשורה או אמונה שהכפרה איננה במרכזן שונה מזו שבישר שאול ואל לנו להתעלם או להתחמק מכך.

ב.

ובכן, מהי כפרה?

לכפרה שני מימדים חשובים. ראשית, כפרה היא ריצוי או כפרת עוון. משמע, כפרה היא מעשה הנוגע לחטא באופן ישיר; היא מכסה, מסירה ומסלקת את החטא כך שלא יעמוד עוד כמכשול ביחסים שבין אדם לאלוהיו.

שנית, כפרה היא גם הדרך בה אלוהים עצמו מתרצה אל החוטא והחוטא נעשה רצוי לאלוהים. במלים אחרות, מצד אחד הכפרה נוגעת לחטא, ומצד שני היא נוגעת לאלוהים עצמו. היום מסתמנת הנטייה להתעלם ממשמעויות אלו ולהעדיף אי-בהירות על פני מחשבה מדויקת. זוהי ההשפעה הישירה של התפשטות דתות המזרח והשפעתה העקיפה של הכפירה שנפוצה בעולם המערבי. כתבי הקודש מדברים ברורות. לכן אין כל סיבה להעדיף את הדרך המעורפלת שלנו על פני הדרך בה דבר אלוהים מתייחס לנושאים אלו, מה גם שחוסר הבהירות מעלים מעינינו את המשמעויות העיקריות: אלוהים הוא קדוש ושונא חטא. חטא האדם מעורר באלוהים חמה טהורה וצודקת. אם לא יכופר חטא האדם והאדם לא ירוצה לאלוהים, אין מנוס מהענשתו הנצחית. הצורך בכפרה טמון באלוהים ובאופיו המוסרי של החטא. הכפרה נוגעת לחטא ולקדושת אלוהים.

ברומים א 18 קובע שאול כי “חרון אלוהים נגלה משמים על כל רשעת בני אדם ועוולתם”. כיצד “נגלה” חרון אלוהים זה?

על-ידי מאורעות שקורים בעולם ומתוך כתבי הקודש. לא מדובר רק בחרון הצפון בעתיד כי אם בזה שבני אדם טועמים ממנו מדי יום ביומו — סופות, אסונות, מחלות, מוות, צער, יגון ובדידות, דאגה ופחד; כל אלו הם מחוויותיו הרגילות של האדם. אין לטעות ולחשוב שאלה הם תמצית חרונו של אלוהים; כתבי הקודש מדברים על יום דין שיבוא ועל משפט נצח נורא אחריו. בהמשך האיגרת לרומים שאול מדבר על כך בבירור. חרון ה’ מתגלה בדרך שהוא נוהג בבני אדם בעקבות חטאם: הוא מפקיר אותם לרוע לבבם (פס’ 24, 26, 28) והם קוצרים את פרי מעשיהם הרעים כבר בעולם הזה. וזה לא הסוף. בפרק ב (פס’ 16-1) מדבר שאול על “יום עברת אלוהים ויום היגלות משפט צדקו, אשר ישלם לכל איש כמעשהו. על בני המרי… אשר לא שמעו לאמת כי אם לעוולה… — חרון אף וחמה ביום אשר ישפוט אלוהים את כל תעלומות בני האדם ביד ישוע המשיח, כפי בשורתי”.

בפרק ג ממשיך שאול ואומר (פס’ 9) שכל אדם, יהודי או גוי, חשוף לחטא ולכן גם נתון לזעם אלוהים בהווה ובעתיד. הרי לך, הקורא, תמונת מצבו של כל אדם אלמלא חסד אלוהים שבבשורת המשיח. אפשר שהאדם לא ירצה להכיר בכך, אבל אין בסירובו זה כדי לשנות את המצב: מה שיכריע לבסוף הוא כעסו של אלוהים כלפי כל חטא וכל חוטא. אלא שאלוהים בחסדו התערב ואפשר לחוטאים כפרה, ריצוי, מחילה על חטא ושלום עימו, הניתן למי שהיה בעבר “רשע” (ד 5) ונמנה עם “אויבי” אלוהים (ה 10), והשם כעת את מבטחו במשיח ישוע (ה 11-9) “אשר שמו אלוהים לכפורת על-ידי דמו” וכך “ניוושע בו מן הכעס”, כלומר, מכעסו של אלוהים.

מה קרה? התשובה פשוטה ונהדרת: חרון אלוהים, שהיה מופנה כלפינו בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד, הצטמצם. הכיצד? במות המשיח.

“בהיותנו אויבים” נרצינו לאלוהים על-ידי דמו של ישוע (רומים ה 10). הדם, כלומר מות הכיפורים של המשיח, כיסה על חטאינו, הסיר את חרון אלוהים מאיתנו והבטיח כי מעתה נהיה רצויים לה’ ונזכה לחן חסדו האוהב. מעתה, במקום שחרונו יופנה נגדנו, ה’ יגלה לנו את אהבתו.

ובכן, מה כלול במושג “כפרה”? — ישועתנו כולה, במות הכיפורים שלו, ריצה אותנו המשיח לאלוהים, כיסה על עוונותינו והסיר מעלינו את זעם אלוהים.

חשוב לזכור כי חרונו של אלוהים הוא מציאות, ממש כמו אהבתו. כפי שישוע מת כדי להפנות כלפינו את אהבת אלוהים, כך גם מת כדי להפנות מאיתנו והלאה את כעסו.

ג.

מה ידוע לנו על כעס אלוהים כלפי מי שכופר במות ישוע?

אין זה כעס שרירותי, אנוכי ומרושע כמו זה שעובדי האלילים ייחסו לאליליהם. אין זה כעס חוטא, נוטר איבה, זדוני ומרושע, כפי שאנו פוגשים אצל בני אדם. כעס אלוהים הוא ביטוי של קדושתו, פרי טבעי, נחוץ ויאה לדרישותיו מאיתנו להיות קדושים “כי קדוש אני” (ויקרא יא 44. השווה פטר”א א 16). זהו הצדק הגומל לעושי הטוב ולעושי הרע גם יחד מידי מי שאמר: “לי נקם ושילם”, “ידין ה’ עמו” (דברים לב 36-35. ראה גם עברים י 30). חרון אלוהים הוא “סלידתו הקדושה מפני כל מה שעומד בניגוד לקדושתו” (ג’והן מארי בפרשנותו לאיגרת לרומים). זהו זעם צודק, התגובה הראויה לשלמותו המוסרית של הבורא כלפי עיוותים מוסריים בבריאתו. לולא כעס ה’ על חטא הייתה קדושתו מוטלת בספק. לא ייתכן שאלוהים יהיה צדיק — כלומר, לא ייתכן שינהג על פי מידת הצדק (וזוהי, הרי, אמת-המידה לכל שופט מהימן) — לולא כעס על חטא ולולא העניש כל עוון על פי המגיע לו. זו בדיוק הטענה שמעלה שאול באיגרתו, כפי שנראה מיד.

ד.

שימו לב לשלושה דברים ששאול מדגיש בעניין הכפרה:

  1. כפרה היא מעשה שאלוהים עושה

בדתות האליליות, האדם הוא המכפר את פני אלוהיו. כך הופכת עבודת הקודש לעניין מסחרי, לתגרנות ואפילו לשוחד בין אלוהים לאדם. על פי כתבי הקודש, משמע, על פי תורת המשיחיות, אלוהים הוא המכפר. כפי ששאול כתב, אלוהים שם או הציב את ישוע “לכפורת”. כפי שאומר יוחנן, אלוהים שלח את בנו להיות כפרה על חטאינו. האדם כלפיו מופנה כעס ה’, אינו נוקט ביוזמה כדי לרצות את אלוהיו. גם ישוע, אלוהים הבן, לא היה זה שהחליט להסב כלפינו את טוב לבו של אביו. מי שחושב שאלוהים הבן החליט לשנות את היחסים בין האב לבריאתו ולכן לקח על עצמו את חטאינו וריצה אותנו לאלוהים, טועה. אין לרעיון זה כל סימוכין בכתובים, ולמעשה הוא מתנגש ברעיון קיומו של אלוהים אחד. אלוהים אחד, משמעותו גם רצון אלוהי אחד, כוונה אלוהית אחת. הדעה שזה עתה תיארתי מניחה בבסיסה שני רצונות — אחד של האב ואחד של הבן. בעצם מדובר בשני אלוהים: אחד כועס (אם כי בצדק), ואחד מכפר כדי שהראשון יחדל לכעוס. כתבי הקודש קובעים בבירור כי אלוהים האב הוא שיזם את כפרת זעמו ואת ריצויים של בני האדם, שאמנם חטאו ואינם ראויים לחסדו, אך בכל זאת הוא אהב אותם ובחר להושיעם.

“תורת הכפרה מלמדת שאלוהים אהב את הנתונים לכעסו עד כדי כך שנתן למענם את בנו, את יחידו, כדי שזה בדמו ירצה כעס זה. תפקידו של המשיח היה לדאוג לכך שהאהובים על-ידי אלוהים לא יהיו עוד מטרה לזעמו, ולהבטיח שאהבת אלוהים תמצא את הגשמתה בכך שבני רוגז ייהפכו לבני אהבת אלוהים”.(*1)

שאול התרסי ויוחנן השליח מדברים על כך בבירור ובהדגשה רבה. שאול אומר כי אלוהים אינו מגלה את צדקתו רק בכך שהוא מביא על ראש החוטאים את הגמול הראוי למעשיהם, כי אם גם “בלא תורה”, כלומר בכך שהוא מכפר על חטאי חוטאים ומצדיק את הבוטחים לישועתם בישוע המשיח. הם אמנם חטאו, אך כעת הם נצדקים (מזוכים, רצויים, מכופרים), וכל זאת בלא מחיר ובלא כסף, חינם, בחסדו (ראה רומים ג 24-21).

כיצד? — “בחסד”, הוא אומר, בטוב לב שאינו מתייחס לשאלת הזכאות, באהבה כלפי מי שאינם ראויים ושאינם יכולים מעצמם להיות רצויים. כיצד מתממש חסד זה? — “על-ידי הפדות אשר היא במשיח ישוע”. כיצד הפך ישוע למקור, דרך ואמצעי לישועתם של המאמינים בו? שאול משיב: “על-ידי-כך שאלוהים שמו לכפורת”. ישועתנו נובעת כולה מיוזמת אלוהים.

יוחנן השליח אומר כי אהבת רעים היא סימן היכר לבני משפחת אלוהים מפני שכאהבתם זה לזה הם דומים לאביהם הנעלם-מעין. מכאן שמי שאינו אוהב את זולתו במשיח מראה שאיננו נמנה עם משפחת אלוהים. אלוהים הוא אהבה. הוא מורה לכל המכירים אותו לאהוב כמוהו (יוח”א ד 7 ואילך) ואף פועל בם כדי שכך אמנם יעשו. אבל הביטוי “אלוהים הוא אהבה” אינו ברור כל צורכו. כיצד נבין איזו אהבה אלוהים רוצה שתתבטא בחיינו? — “בזאת נתגלתה אהבת אלוהים אלינו, כי שלח את בנו את יחידו… למען נחיה על-ידו”. כל זאת, לא בזכות מסירות דתית או רוחנית שנפגין כלפיו; כלל וכלל לא. “זאת היא האהבה, לא שאנחנו אהבנו את אלוהים כי אם שהוא אהב אותנו ושלח את בנו לכפרה על חטאותינו”. אנחנו לא אהבנו אותו ולא היה בנו דבר כלשהו שיכול היה להניע אותו לעשות למעננו דבר, מלבד לשלוח אותנו אל אש חרונו בשל חטאינו וחוסר אהבתנו אליו. אך “הוא אהב אותנו ושלח את בנו לכפרה על חטאינו”. יוזמה אלוהית זו היא משמעות האהבה ממנה עלינו ללמוד ואותה עלינו לממש בחיינו. היא אמת-המידה על פיה תיבחן אהבתנו.

קשה להעלות על הדעת עדות ברורה יותר לעובדה שהיוזמה בכל הנוגע לכפרה היא בידי אלוהים עצמו.

  1. הכפרה הושגה במותו של ישוע המשיח

המושג “דם”, כפי שכבר רמזנו, מצביע על מותם האלים של הקורבנות שהועלו בעבודת הקודש על פי התורה. אלוהים עצמו ציווה על קורבנות אלה ובספר ויקרא יז 11 אמר מדוע: “נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר”. כששאול אומר כי ה’ שם את ישוע להיות לנו כפורת “בדמו”, הוא מתכוון לומר כי מה שהסיט את כעס אלוהים מאיתנו והצילנו ממוות איננו אורח חייו המושלם של ישוע, תורתו, שלמות דוגמתו המוסרית או נאמנותו לאב כשלעצמם, כי אם מותו כקרבן על חטא. כמו יתר מחברי הברית החדשה, גם שאול מצביע על מות ישוע כעל המאורע המכפר-באמת, והוא מתאר את הכפרה במונחים של העברת חטאים לאחר. הנעדר כל חטא לוקח על עצמו את אשמת חטאי האשמים, נושא במקומם את חרון אלוהים הצודק ומשלם את גמול חטאיהם הראוי. אפשר לצטט קטעים רבים להוכחת דברים אלו. אנו נסתפק בשניים:

“המשיח פדנו מקללת התורה”. כיצד? — על-ידי-כך שנשא בקללה במקומנו (ראה גלטים ג 13. השווה ויקרא טז 22-21). המשיח נשא את קללת התורה, את גמול חטאינו על פי התורה, וכך פטר אותנו. הוא עמד במקומנו וכיפר בעדנו.

האחד מת בעד כולם ובמותו ריצה אלוהים את העולם לעצמו (קור”ב ה 14, 21-18). במה כרוך ריצוי זה? — “לא חשב להם את פשעיהם” כי פעל בם כדי שיהיו “בו (במשיח)… לצדקת אלוהים”, כלומר, שנתקבל לפניו כאילו אנו צדיקים.

וכיצד השיג כל זאת? — על-ידי-כך שהחשיב את חטאינו כשייכים לאחר, “את אשר לא ידע חטאת, אותו עשה לחטא בעדנו”. האחד מת בעד כולם כקרבן על חטאיהם ונשא בגופו את עונש חטאיהם, צדיק בעד הרשעים, הוא עמד במקומם וכיפר בעדם.

רעיון זה מונח ביסוד עבודת האלוהים בתנ”ך ובתורת הקורבנות במשכן. הקורבנות באו במקום מקריביהם, נשאו במקומם את גמול חטאם, וכך כיפרו. כדי לציין זאת היה המקריב מניח את ידיו על ראש קרבנו ו”מעביר” אליו את כל חטאיו (ראה למשל, ויקרא ד 4, 24, 29, 33). אחר-כך נשחט הקורבן במקום המקריב, דמו הותז לפני ה’ ועל אחד או שניים מהמזבחות שבמשכן (שם, פס’ 6, 17, 25, 30) כאות לכך שניתנה כפרה, ובכך נרצה חרון ה’ והקשר עימו חודש.

ביום הכיפורים הוקרבו שני שעירי עזים. אחד נשחט ובכך שימש קרבן חטאת רגיל. על השני סמך הכהן את שתי ידיו והעביר את חטאי העם “על ראשו”. שעיר העזים אשר נשלח למדבר “נשא… עליו את כל עוונותם” (ויקרא טז 22).

הלקח ברור. על-ידי העברת אשמת החטא לאחר שיישא בגמולו מוסט חרון ה’ מהחוטא וחטאיו נישאים “אל המדבר”. החטאים אינם עומדים כמכשול ליחסים בין אדם לאלוהים. מושגים אלו מונחים ביסוד כל דברי שאול ויוחנן בנוגע לכפרה, שכן הכפרה המתוארת בברית החדשה איננה אלא התגשמות זו הנזכרת בתנ”ך.

  1. הכפרה מפגינה את צדקת אלוהים

לא רק שהכפרה איננה מערערת את צדקת הדרך בה נוהג אלוהים בחטא, היא אף מבססת אותה ולכך נועדה. אלוהים שלח את בנו כדי לכפר על חטאי האדם ולהסיט את זעמו מהם, ובכך “להראות את צדקתו… שהוא צדיק וגם מצדיק את בן אמונת ישוע”. “להראות” משמעותו להציג דבר לפני קהל. מה ששאול אומר הוא שצדקת אלוהים הופגנה קבל עם ועדה כאשר כיפר אלוהים במשיח על חטאי נבחריו. בכך הפגין את הבסיס המוסרי של מעשי החסד שלו, והראה את הצדקה המונחת ביסוד ישועת המאמינים.

שאול קובע כי הפגנה זו של צדקת אלוהים הייתה נחוצה מאחר שבעבר אלוהים בחמלתו “העביר את החטאים אשר נעשו מלפנים” (רומים ג 26-25). במלים אחרות, למרות שבני אדם היו רעים, אלוהים נמנע מאז המבול מלנהוג באנושות על פי מידת המגיע לה משום חטאיה. למרות שבני אדם לא היו טובים אחרי המבול יותר מאשר היו לפניו, אלוהים לא הגיב על חטאיהם בעונשים הראויים ובגמול צודק וגלוי. הוא הניח לבני אדם “ללכת בדרכם”, “וייטב לנו בתיתו גשמים מן השמים ועיתות לתנובת הפרי וימלא לבותינו מזון וששון” (מעשי השליחים יד 17-16. השווה בראשית ח 22-20). כאשר ה’ “העביר” את חטאי האדם “בעת חמלתו”, הוא בעצם לא מחל לחטאיהם אלא דחה את משפטם לעתיד. מעצם דחייה זו מתעוררת שאלה: אם בני אדם חוטאים ואלוהים נמנע מלהענישם, הייתכן שיש לו עניין אמיתי במעשיהם? האם אכפת לו, כפי שצדקתו דורשת, אם בני אדם יעשו טוב או רע בשעה שנראה כאילו הוא נמנע מלהענישם לאורך זמן? כלום אין זה מעיב על קדושתו ומטיל ספק בעצם היותו “שופט כל הארץ”?

תשובת שאול לשאלות אלה מתבטאת ברורות בדבריו אודות “יום העברה”… “משפט הצדק” שהבאנו מרומים פרק ב 16-1. למעשה, הוא קובע כי לא רק שיש לאלוהים עניין באורח התנהגותם של בני אדם ובתגובה הולמת למעשים אלו, אלא שגם אינו מוחל לחוטאים ומצדיק את הרשעים בלי לבסס את מחילתו על הגמול הראוי למעשיהם. פשעינו אכן באו על עונשם, גמול עוונותינו שולם, צדקת אלוהים באה על סיפוקה בכל הנוגע לרשעתנו על-ידי-כך שישוע, שה האלוהים הנושא את חטאת העולם, חולל מפשעינו, דוכא משום עוונותינו, מוסר שלומנו היה עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו תעינו — וה’ הפגיע בו את עוון כולנו (ראה ישעיה נג). בדרך זו אלוהים הוא גם צדיק וגם מצדיק את התולים את ישועתם בישוע “שנמסר משום חטאינו והוקם (מן המתים) להצדקתנו” (רומים ד 25).

בדרך זו מופגן בבירור משפטו הצודק של אלוהים בראשית האיגרת לרומים, היכן ששאול מדבר על המשפט ועל העונש שיבוא על הרשעים, וגם כאשר הוא מדבר על הדרך בה אלוהים הסיט את כעסו הצודק והמוסרי מחוטאים בזכות קרבן המשיח. חשוב לשאול להדגיש — ולנו חשוב להבין — שישועה מאת אלוהים או אבדון עולם, הבאים ממנו, מבטאים שניהם את צדקת אלוהים המושלמת, הגומלת לכל אדם כמעשהו, שכן צדקה היא מימד חשוב בטבעו של אלוהים. בין אם אדם נושע או אובד, גמול החטאים ניתן. העונש מוטל במלוא כובדו, אלוהים הוא צדיק ולכן נעשה צדק.(*2)

ה.

הבה נסכם את הדברים שאמרנו עד כאן: הבשורה מלמדת אותנו שבורא העולם הוא גם מושיענו. בן-אלוהים היה לאדם בעדנו, בני האדם, למען ישועתנו. הוא מת כדי להושיע אותנו מאבדון עולם. את עיקר מהותו המושיעה של מות המשיח למעננו אפשר לתאר במונח “כפרה”. כלומר, מות ישוע הסיט מאיתנו את חרון אלוהים על-ידי-כך שמחק מלפניו את חטאינו. חרון אלוהים הוא ביטוי של צדקתו ותגובתו הראויה לרשעתנו, הגמול הראוי לפשעינו. ישוע סוכך עלינו מפני העונש המגיע לנו כאשר בא על פי מצוות אביו ונטל את מקומנו, נשא על עצמו את אשמת חטאינו וסבל את עונשם המלא. כך נשמרת אמת הצדק, שכן כל החטאים שייסלחו אי-פעם נשפטו ונענשו במות אלוהים הבן. כך הונח יסוד למחילה המוצעת כעת לנו, החוטאים. אהבת אלוהים המושיעה מתאחדת עם צדקתו המושלמת בגלגלתא, שם הראה אלוהים לעולם כי הוא “צדיק” וגם “מצדיק” את בן אמונת ישוע. חסד ואמת נשקו. האם דברים אלו ברורים לך? אם כן, אתה מבין את לב-לבה של הבשורה. לא תיתכן הבנה מעמיקה יותר מזו הרואה ששורש בעיית האדם הוא בחטאו המעורר עליו את זעם אלוהים, ושאלוהים סיפק במלואן את דרישות צדקתו כשהסמיך את ישוע לשאת את גמול חטאינו במקומנו. אין ספק, פה ושם יש נטייה להתעלם ממימד זה של הצדק בבשורה או אף להעלים אותו במודע, אבל אלו הן נטיות טועות החסרות הבנה אמיתית של משמעות הבשורה.

כולנו שמענו אנשים המציגים את הבשורה כתשובתו הניצחת של אלוהים לצורכי האדם — צרכים הנוגעים ליחסי אדם עם עצמו ועם זולתו, לסביבה שהוא חי בה, למחלותיו, לקשייו וכדומה. כמובן, אין ספק שאלוהים אכן עונה גם על צרכים אלו, אולם הוא עושה זאת על-ידי-כך שהוא עונה על היסודית שבכל בעיות האדם — בעיית יחסיו עם אלוהים. אם לא נקפיד להבהיר זאת וללמד את שומעינו שהמענה על כל הבעיות האחרות הוא משני לזו המרכזית ואף תלוי בה, לא נהיה נאמנים לבשורה ונציג בפני שומעינו בשורה מעוותת וטועה.

זיכרו חצי אמת המוצגת כאילו היא האמת כולה היא למעשה שקר גמור. אי-אפשר לקרוא בספר הבריתות ולא להבין שכל צרות האדם מוכרות שם היטב — פחדנות מוסרית, דאגה, חולי על כל סוגיו, בדידות, חוסר ביטחון, ייאוש, אכזריות, שימוש לרעה בסמכות וכל היתר. מאידך, אי-אפשר לקרוא בספר הבריתות בלי להכיר בכך שכל הצרות הללו קשורות לבעיה היסודית האחת: בעיית החטא לפני אלוהים.

כתבי הקודש אינם מגדירים “חטא” כמונחים הנוגעים בעיקר ליחסים שבין אדם לחברו כי אם לאלו שבין אדם לאלוהיו. על פי הכתובים, חטא הוא מרי, מעשה עוין, מעשה מרושע של אדם כלפי אלוהים. משום כך, החטא גורר בעקבותיו אשמה לפני אלוהים. חטא הוא, אם כן, הרע הבסיסי שכולנו צריכים להיוושע ממנו. ישוע מת כדי להבטיח את ישועתנו זו. כל מה שאינו פועל כשורה ביחסים בין אדם לחברו הוא תוצאה ישירה או עקיפה של חטא. משום כך, אין לנו מרפא בתחום הזה כל עוד יחסינו עם אלוהים אינם תקינים.

לא נוכל להרחיב כאן ולהוכיח שהחטא, הכפרה עליו וסליחת החטאים הם מעיקרי בשורת הישועה בכתובים. אני מציע, על כן, לקוראיי, לעיין במספר קטעים שבלי ספק יראו שנושא זה מונח ביסוד הבשורה. קרא את ספר ויקרא כולו וגם ראה את ישעיה ו 7-1; איוב ח; רומים א-ה; גלטים ג; אפסיים א-ב; עברים ח-י; יוח”א א-ג והדרשות המתועדות בספר מעשי השליחים. אמנם המושג “כפרה” מופיע בברית החדשה ארבע פעמים בלבד, אבל הוא שזור לאורכה ולרוחבה. ובתנ”ך מופיע המושג פעמים רבות משניתן למנותן.

לפעמים מוצג מותו של ישוע כשליחות של ריצוי, של השכנת שלום (רומים ה 10 ואילך; קור”ב ה 18 ואילך; קולוסים א 20 ואילך). לפעמים מתואר מותו במונחים של פדות, כלומר, כופר המשולם כדי לשחרר אדם מסכנה או משבי (רומים ג 24; גלטים ג 13; ד 5; פטר”א א 18; התגלות ה 9). לפעמים מוצג מותו כקרבן (אפסיים ה 2; עברים ט-י 18). כל המושגים הללו, עניינם בהסרת חטאים ובשיקום היחסים בין אדם לאלוהים, כפי שיתברר אף מהעיון השטחי ביותר. מאחורי כל אחד מהם עומד האיום של חרון אלוהים על חטא אלמלא מותו המכפר של ישוע. במלים אחרות, אלה הן תמונות שונות של מציאות אחת: של הצורך בכפרה. אין מקום לטענה שכתבי הקודש משתמשים בביטויים שונים כדי ללמדנו שיש מטרות שונות וסותרות למותו של המשיח.

מושג הכפרה לא רק מביא אותנו אל לב הבשורה, אלא גם משמש נקודת מוצא כדי לראות ולהבין דברים רבים נוספים וחשובים. העומד על פסגת החרמון רואה שטח גדול יותר משיכול אדם לראות מכל מקום אחר במדינה. כך גם פה. מי שהציג את רגליו על פסגת הכפרה מסוגל להבין עניינים רבים שאינם ברורים דיים אלא מנקודת ראות זו. בהמשך דברינו נעיין בחמישה עניינים כאלו: בכוח המניע בחיי ישוע, בגורלם של אלו הדוחים את ה’, במתנת השלום שה’ נותן, במידות אהבת אלוהים, ובמשמעות כבודו של אלוהים. איש לא יכפור בחשיבותם של אלו לאמונה המשיחית. אני גם מפקפק אם יש מי שיתנגד לקביעה שאפשר להבינם כראוי אך ורק מנקודת מוצא של הבנת הכפרה.

ו.

חשוב על הכוח המניע בחיי ישוע. אם תשב ותקרא בנשימה אחת את בשורת מרקוס (תרגיל מעניין ומועיל במיוחד, ואני ממליץ לעשותו), ייווצר בך רושם מסוים לגבי ישוע שיש בו לכל הפחות ארבעה מרכיבים עיקריים.

  1. תתרשם שמדובר באדם רב-מעש ופעיל

אדם שכל הזמן נמצא בתנועה, שמתקדם ממקום למקום ויוזם מאורעות. הוא מחולל נסים, קורא אליו תלמידים ומלמדם, קורא תגר על תורות טועות ודתיות מתחסדת. לבסוף הוא צועד הישר אל גוב האריות בצורה המראה לנו בבירור שהוא שולט אף בנסיבות הנוראות ביותר.

  1. תתרשם שזהו אדם שידע כי הוא בן-אלוהים

ישוע ידע שהוא ממלא ייעוד משיחי ברור (ייעוד המתואר במושג “בן-האדם”). מרקוס מראה בבירור שככל שישוע התקרב יותר אל תלמידיו, הם הבינוהו פחות ותמהו אודותיו יותר ויותר ביראה הולכת וגדלה. אפשר שהדבר נראה ממבט ראשון כסתירה, אך הוא נובע מכך שככל שהכירוהו כן גדלה בדעתם התחושה הכובשת שהם עומדים נוכח אדון ובורא, אלוהים מושיע שהיה לאדם — וזאת התקשו לעכל. הכרה כפולה זו באנושיותו ובאלוהותו של ישוע זכתה לאישור חוזר ונשנה במהלך חייו. ראה למשל, מרקוס א 11; ט 7. נשימתנו נעתקת כשאנו שומעים על מידת הטבעיות בה יחס ישוע לעצמו סמכות עליונה בכל אשר אמר ועשה (ראה שם, א 22, 27; יד 33-27) ולא היסס במענהו לשאלת הכהן הגדול: “האם אתה משיח, בן המבורך?” (משמע, המלך המושיע הבא מאת אלוהים ובעצמו אלוהים?). ישוע, כזכור, ענה בלא היסוס: “אני הוא” (יד 61 ואילך).

  1. תתרשם כי תחושת השליחות המשיחית של ישוע התמקדה בצורך למות

ישוע היה עסוק כל הזמן בהכנות למותו, עוד זמן רב לפני שמישהו בכלל העלה בדעתו שהמשיח צריך לסבול ולמות. לפחות ארבע פעמים אחרי ששמעון כיפא הכריז עליו כמשיח ישראל, אמר לתלמידיו שיומת ושיקום מן המתים, אף שהתלמידים לא הבינו כלל את כוונת דבריו (ח 31. השווה פס’ 34 ואילך; ט 9, 31; י 33 ואילך). במקרים אחרים דיבר על מותו כעל מאורע בטוח (יב 8; יד 18 ואילך); כדבר שנזכר בתנ”ך (יד 21, 49) וכמעשה אשר ישפיע השפעה מכרעת על יחסיהם של בני אדם עם אלוהים: “בן-האדם בא… לתת נפשו כופר בעד רבים” (י 45). “זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים” (יד 24).

  1. תתרשם שהמוות נחשב בעיניו לחוויה נוראה במיוחד

בגת-שמני אחזו בו “חרדה ומועקה” (יד 33, תרגום חדש) והוא הודה: “נפשי מרה לי עד מוות” (שם, פס’ 34), עד כדי כך שהטיל את עצמו לארץ ושפך לפני אלוהים אביו את תחינתו שאם רק ייתכן הדבר, תילקח ממנו כוס התרעלה הצפויה לו. ואז, על הצלב, חשף ישוע לפנינו משהו מאימת המוות והשאול כשזעק בקול גדול, “אלי! אלי! למה עזבתני?!” (טו 34).

כיצד נוכל להסביר את אמונת ישוע בצורך הדוחק במותו? כיצד נבין את העובדה שעל פי כל ארבע הבשורות, אחד המניעים העיקריים בחיי ישוע היה ההכרה שעליו למות? וכיצד נתמודד עם העובדה שבשעה שרבים כמו סטפנוס מתו על קידוש השם עם שירת הלל וניצחון בפיהם, ואפילו עובד אלילים כמו סוקרטס עמד לפני המוות בלא יראה, הנה ישוע, עבד אלוהים המושלם, אשר מעולם לא גילה אף רמז של פחד מפני מכאוב, התנהג בגת-שמני אחוז אימה, וכשנצלב — זעק שאלוהים עזבו? “מעולם לא היה אדם שירא את המוות כמו שירא אותו ישוע”, אמר לותר, אך מדוע? מה משמעות הדבר?

אלו שרואים במות ישוע תאונה עצובה בלבד שאינה שונה מתאונות עצובות אחרות או מהוצאתם הבלתי צודקת להורג של אנשים טובים אחרים, יתקשו להבין עובדות אלה. האפשרות היחידה היא לטעון כי הייתה בישוע חולשה כלשהי אשר הניעה אותו מצד אחד לרצות במותו ומצד שני מילאה אותו אימה ופחד בשעה שמותו הלך וקרב. אלא שישוע המשיך לדבר על הנחיצות שבמותו גם אחרי שקם מן המתים (לוקס כד 26 ואילך). מכאן ברור שההסבר שנתנו קודם הוא אווילי, באותה מידה שהוא טועה — אלא שמי שמתכחש לנחיצות הכפרה נאלץ להעלות הסברים דחוקים מעין אלו משום שהאמת אינה תואמת את הנחותיו.

לעומת זאת, אם נקשר בין העובדות ההיסטוריות השונות לנאמר בכתבי הקודש אודות הכפרה, הכל יבוא על מקומו בשלום ואי-הבהירות תיעלם. “פחד המוות שעטף אותו נובע מן העובדה שבמותו ובמכאובים שעבר בגן עמס ישוע על גבו את חטאת העולם כך שהוא, הטהור מכל חטא, ‘את פושעים נמנה”‘ (ג’יימס דני בספר “מות המשיח”). שאול ויוחנן היו בלי ספק מסכימים עם הערכה זו. ישוע כאב ונמלא אימה בגת-שמני משום שהיה לחטאת ונשא בעצמו את הגמול המגיע לחוטאים מידי אלוהים. ישוע זעק אל אלוהים אביו על שזנחו משום שהוא נשא גמול זה עד תום; הוא שתה את כוס התרעלה עד הטיפה האחרונה ולנו הותיר רק ברכה — כוס חמה הריקה מתוכן. הכוח המניע העיקרי בחיי ישוע ובמותו גם יחד היה רצונו הנחוש להישמע לאביו “עד מוות, עד מיתת הצליבה” (פיליפים ב 8).

הנורא מכל שבצלב טמון בעובדה שישוע טעם בו את חרון האלוהים שהגיע לנו, ובכך כיפר על חטאינו. כפי שאמר בזמנו הנביא ישעיה: “אנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה… והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו… מפשע עמי נגע למו… ה’ חפץ דכאו… תשים אשם נפשו” (ישעיה נג).

הרחבנו בנושא זה משום חשיבותו לעצם אמונתנו המשיחית. נוכל לקצר בשלוש הנקודות הבאות.

ז.

חשוב על גורלם של אלה הדוחים את ה’. יש החושבים שכל רע לא יאונה לאלה הדוחים את ה’, אבל בכתבי הקודש נאמר אחרת. להכרעות שלנו בעולם הזה יש משמעויות נצחיות ברורות. “אל יטעה אתכם איש (גם לא בשם רוחב הלב או המדע המודרני), אלוהים לא ייתן להתל בו. מה בנושא. מאידך, אפשר שהמושג הברור ביותר נובע ממה שניתן להבין על מות המשיח וסבלו. אלוהים שפט על הצלב את חטאותינו. ישוע נשא במקומנו את העונש הראוי לחטאינו. מכאן שאם נתבונן בצלב נוכל להבין משהו משנאת אלוהים כלפי החטא ולכן גם לפחות מעט שזורע האדם, אותו יקצור” (גלטים ו 7). אלו שמתמידים לדחות בחיים הללו את ה’ ולהתכחש לו, יידחו על-ידו לעולם (השווה משלי א 33-24). על פי דעתם של “מודרנים”, גם יהודה איש קריות ייוושע, אך לא כך חשב ישוע ולכן אמר, “בן-האדם הלוך ילך כאשר כתוב עליו, אבל אוי לאיש ההוא אשר יימסר על-ידו, טוב לאיש ההוא שלא נולד!” (מרקוס יד 21).

יש, אם כן, אנשים שצפוי להם נצח נורא, הרחק מברכת אלוהים ומנוכחותו. כיצד נוכל להבין מה הם מביאים על עצמם? כמובן, איננו יכולים לתאר לעצמנו במידה סבירה את הגיהינום, ממש כפי שאיננו יכולים לתאר לעצמנו כיאות את גן העדן. בלי ספק מוטב כך, שהרי כתבי הקודש אינם מרחיבים מהצפוי לחוטאים שיתמידו במריים. ניתן לסכם זאת במלים: אלוהים יזנח אותם וימנע מהם את טובו. ישוע התנסה על הצלב באובדן כל מידה של ברכת אלוהים, באובדן ההכרה בקרבת אביו, באובדן תחושת הבריאות והחוזק, באובדן היכולת ליהנות מיפי אלוהים ומתפארת העולם אשר ברא, ובאובדן ההנאה מידידות חבריו ובני משפחתו. במקום כל אלו טעם בשלמות בדידות, כאב, שנאה מרושעת מזולתו, קושי-לב ואכזריות ותחושה נוראה של חשיכה רוחנית. אין ספק שהכאב הגופני היה רב (צליבה נחשבת, עד היום, לשיטת ההמתה האכזרית ביותר בעולם), אבל זה היה רק חלק קטן מסבלו של ישוע. רוב מכאוביו היו בתחום הרוח והנפש. ישוע טעם בשעות אחדות נצח של יגון — יגון שהפך כל רגע לנצח, כפי שרק נפשות דואבות וכואבות מסוגלות להבין.

כזה יהיה גורלם של הכופרים באלוהים והמסרבים לבשורתו. איננו שמים לב עד כמה אנחנו נהנים מברכות טובו של אלוהים במהלך חיינו היום-יומיים. איננו מעריכים במידה מספקת את הבריאות היחסית ממנה אנו נהנים, את תנאי חיינו הנוחים, את הידידויות ואת אהבת מכרינו ובני משפחותינו — עד שאלה לפתע אובדים לנו מסיבה כלשהי. צלב המשיח מזכיר לנו שכל אלה יילקחו מאיתנו אם לא נשוב בתשובה. זוהי מחשבה נוראה אך אמיתית בתכלית והמציאות אף נוראה ממנה, בלי צל של ספק. “טוב לאיש ההוא שלא נולד”. יעזרנו ה’ להבין זאת כדי שנינצל מגורל נורא זה, ובבוא היום נימצא כולנו מכופרים בדם המושיע.

ח.

ועתה חשוב על מתנת השלום שה’ נותן. מה מציעה לנו הבשורה? אם נענה לשאלה זו באומרנו: “את שלום אלוהים”, הכל יסכימו איתנו, אך האם גם יבינו את משמעות הדברים? השימוש במלים המתאימות אינו ראיה לכך שאנו גם חושבים נכונה! לעתים קרובות (קרובות מדי, הייתי אומר!) אנשים חושבים על השלום שאלוהים נותן כאילו הוא מתמקד בשלווה פנימית, בתחושת אושר; שלווה וחוסר דאגה הנובעים מהביטחון שאלוהים יגן עלינו מפני קשיי החיים. זוהי טעות יסודית.

אלוהים איננו מרפד את ילדיו בצמר גפן ומי שחושב אחרת עתיד להתאכזב קשות. שלום אלוהים מאפשר לנו להכיר בחטאינו וברוע לבנו, ובכל זאת לחיות בביטחון ישועתנו ובצפייה בטוחה לניצחון הצפון בעתיד. משום כך הוא גם מאפשר לנו לעמוד במבחני החיים על אף קשייהם ולגבור עליהם.

המרכיב העיקרי המוזנח בכל הנוגע לשלום אלוהים הוא ששלום זה מבוסס על סליחת חטאים ועל מעמד הבנים שמוענק לכל המאמינים באלוהים. בכל מקום ששינוי זה של צורת יחסינו עם אלוהים איננו נזכר, שם אין הבשורה מוכרת כהלכתה. שלום אלוהים הוא בראש וראשונה שלום בינינו לבין אלוהים, אשר בעקבותיו אלוהים איננו עוין אותנו עוד. הוא ידידנו. כל תפיסה אחרת של שלום אלוהים תטעה אותנו ותסיט אותנו מן האמת.

הנטייה להתעלם בהקשר זה מחרון אלוהים ולדבר רק על טוב-לבו, מונעת מאיתנו להבין את מלוא משמעות השלום שאלוהים נותן וליהנות מפירות ישועתו.

שלום אלוהים, אם כן, פירושו יחסים חדשים עם אלוהים שיסודם בסליחת חטאים ובעצם היותנו רצויים לו — כל זאת בזכות הכפרה שקנה ישוע בדמו. כשישוע הופיע לפני תלמידיו בפעם הראשונה אחרי מותו, אמר להם: “שלום יהיה לכם”, והראה להם את ידיו ואת צדו (יוחנן כ 19 ואילך). הוא לא עשה זאת רק כדי שייקל עליהם לזהותו אלא גם כדי להזכיר להם שמת לכפרתם ובכך הביא שלום בינם לבין אביו. מאחר שסבל למענם, עמד במקומם ונשא בשמם את העונש המגיע להם ובכך הביא שלום, הוא בא עתה בגבורת תקומתו להביא להם את השלום שהשיג.

“הנה שה אלוהים הנושא את חטאת העולם”. שלום אלוהים האמיתי מתחיל בהכרה שישוע הסיר את העוינות שחשנו כלפי ה’ ואת כעסו כלפינו משום חטאינו על-ידי-כך ש”עשה שלום בדם צלבו”. אם נבין זאת נתחיל להבין גם את השלום שאלוהים נותן.

ט.

ועתה חשוב על מימדי אהבת אלוהים. שאול מתפלל שקוראי איגרתו באפסוס, יחד עם כל הקדושים, יבינו “מהו הרוחב והאורך והעומק והגובה” של “אהבת המשיח הנעלה על כל דעת” (אפסיים ג 18 ואילך). סתירה זו בדבריו (לדעת את הנעלה על כל דעת) מבטאת את העובדה שאהבת אלוהים במשיח נעלה מכל מה שנוכל לתאר או להבין עד תום, אם כי בהחלט אפשר להגיע לכדי הבנה מוגבלת שלה. כיצד?

התשובה שעולה מדברי שאול באיגרת לאפסיים היא שאפשר להבין את אהבת אלוהים אם נבין את משמעות הכפרה, משום כך עוסק השליח בתיאור הרקע לכפרה בשני הפרקים הראשונים של איגרתו, בהם הוא מדבר על הבחירה, הפדות, הלידה החדשה, יד ה’ השומרת ומשגיחה על הנושעים והעתיד המפואר שיהיה מנת חלקם.

במרכז כל זה עומד קרבן הכיפורים של ישוע. שים לב, למשל, לתפקיד המרכזי שממלא קרבנו של ישוע (דמו) בכל הנוגע לסליחת חטאים, לפדות ולקירבת אלוהים כפי שזה מתבטא בפרק א 7 ובפרק ב 13. שים לב גם לנאמר בפרק ה, היכן שהשליח מצביע פעמיים על מות הכיפורים של ישוע כהפגנה של אהבתו וכקנה-מידה לאהבתו אלינו, אותה אנו חבים מעתה לאחרים (פס’ 2 למשל: “התהלכו באהבה כאשר גם המשיח אהב אותנו והקריב את נפשו בעדנו לקרבן וזבח לאלוהים”. כך גם בפס’ 25: “גברים, אהבו את נשיכם כאשר גם המשיח אהב את העדה והקריב את נפשו בעדה”). אהבת המשיח אלינו ניתנה חינם ויסודה אינו בטוב כלשהו הטמון בנו (ב 1 ואילך). זו אהבה נצחית, שכן “בחר אותנו באהבה בו עוד לפני יסוד תבל” (א 4).

זו אהבה ללא סייג, שכן היא הניעה את המשיח לרדת אל תהום הסבל וההשפלה, אל השאול, כשנצלב בגלגלתא. זו אהבה ריבונית משום שהשיגה את מטרתה — את תפארתם המובטחת של הנושעים, את קדושתם המלאה ואת אושרם האמיתי (השווה ה 27-25). כל אלו מובטחים עתה (א 14; ב 7 ואילך; ד 16-11, 30).

חשוב על כך אם ברצונך להבין, ולו גם במעט את גדולתה ותפארתה של אהבת אלוהים, שכן אלו הם מימדים של “כבוד חסדו” (א 6) ורק מי שמתנסה בהם יכול להלל את שם האלוהים האחד והנהדר כראוי.

י.

חשוב על כבודו של אלוהים. אחרי שיצא יהודה להסגיר את אדונו, ישוע אמר: “עתה נתפאר בן-האדם ואלוהים נתפאר בו” (יוחנן יג 31). למה התכוון?

“בן-האדם” היה תואר שישוע אימץ לעצמו כדי לציין שהוא המלך המשיח, המושיע אשר קודם להכתרתו הגלויה חייב להגשים את הנאמר בישעיה נג, ולממש בחייו ובמותו את תורת הקרבנות. כאשר דיבר על הכבוד הצפוי לו ולאלוהים אביו, חשב בראש וראשונה על קרבן הכיפורים שהוא עומד להעלות על-ידי-כך ש”יינשא” על הצלב. זהו הקשר בין דבריו לעובדה שיהודה הבוגד יצא למלא שליחותו. המבחין אתה בכבוד אלוהים שמבצבץ מבעד לחכמה, לגבורה, לצדקה, לנאמנות, לאמת ולאהבה שחברו יחד בגלגלתא, כאשר נעשה המשיח לכפרת חטאינו? אם אתה באמת מבין את חומרת חטאיך ועד כמה שאינך רצוי ואינך יכול להיות רצוי לאלוהים בשל טבעך שהושחת ביד החטא, אין ספק שתבחין גם בכבודו הנפלא של אלוהים המושיע, כפי שהתבטא במות בנו המכפר על חטאים. בגן-עדן מבינים את הדברים הללו אל נכון ושם חוברים יחד מלאכים ובני אדם כדי להלל ולשבח את “השה שנטבח” (התגלות ה 11 ואילך; ז 9 ואילך). אלו, אשר בחסד אלוהים היו לרוחניים, עושים זאת גם עלי-אדמות.

“מלך חונן פושעים ומבקש תועים — שבח לך.

בצל מגן דמך לנו מובטח שלומך,

על כן נלחין לך: ‘תודה לך’.

ואז אזכור: האל חנון, רב חסד —

בנו לא חשך מכובד אשמתי.

על עץ הצלב משא פשעי עמס הוא,

סבל ומת ככופר נשמתי.

אז יעל שיר בשבח גדולתך:

אדיר שמך. נשגב אתה!

יעל שירי אל כס תפארתך:

נישא ורם. קדוש אתה!”

שירים אלה עולים על שפתי מי שעתיד לנחול את חיי הנצח, ומי שראה “את כבוד אלוהים בפני ישוע המשיח” (קור”ב ד 6). אנשים כאלה מאושרים באהבתו המכפרת והמושיעה של אלוהים, לב-לבה של הבשורה, המניעה אותם להלל את אלוהים בכל יכולתם. האם אתה אחד מהם?

———————

הערות

פרק 18 — לב הבשורה

  1. ג’והן מארי בספרו — “הכפרה”, עמ’ 15. ראה גם פרק ד בספר “חסד ואמת” (לאון מוריס, סדרת יסודות, הוצאת הגפן, ראשון לציון ,1990 מהדורה שנייה) עמוד 37 ואילך. המתרגם.
  2. ראה “אלוהים ישלם לכל איש כמעשיו”, מוסף א בספר “חסד ואמת” הנזכר למעלה, עמוד 77 ואילך. המתרגם.

##פרק 19

בני אלוהים

א.

מהו משיחי? על שאלה זו ניתן לענות בדרכים שונות, אבל התשובה המלאה ביותר שאני מכיר מגדירה משיחי כאדם שאלוהים הוא אביו.

האם אפשר לומר זאת על כל אדם, בין אם הוא משיחי, בין אם לאו? כלל וכלל לא! אין בכתבי הקודש אף רמז לדעה שאלוהים הוא אבי כל בני האדם. אלוהים אינו מתגלה בתנ”ך כאבי האנושות כי אם כאבי עמו, זרע אברהם. “בני בכורי ישראל; ואומר אליך — שלח את בני…” (שמות ד 22 ואילך). הברית החדשה מצטיינת במבט מקיף-עולם, אבל גם היא אינה מדברת על אלוהים כאבי כל בני האדם כי אם כאביהם של הרואים את עצמם כחוטאים הבוטחים בישוע המשיח כאדונם ונושא חטאם, ובדרך זו הופכים לזרעו הרוחני של אברהם. “כולכם בני אלוהים אתם על-ידי האמונה במשיח ישוע… אתם כולכם אחד במשיח ישוע. ואם אתם למשיח, הנכם זרע אברהם, נוחלים כפי ההבטחה” (גלטים ג 26 ואילך). הזכות להיות בן לאלוהים איננה נופלת בחיקו של כל אדם מרגע לידתו, אלא היא מתנה רוחנית שאנשים מקבלים כאשר הם נכנעים למשיח.

“לא יבוא איש אל האב” — כלומר, איש לא יוכר על-ידי אלוהים כבן הזכאי לבוא אליו — “כי אם על-ידו (על-ידי ישוע)” (יוחנן יד 6). הזכות להיות בן איננה שמורה לנו בגלל שאנחנו בני אדם אלא משום שנולדנו מחדש. “המקבלים אותו — המאמינים בשמו — נתן עוז למו להיות בנים לאלוהים, אשר לא מדם ולא מחפץ הבשר, אף לא מחפץ גבר נולדו, כי אם מאלוהים” (יוחנן א 12 ואילך).

רק בחסד אנו זוכים להיות בנים לאלוהים. איננו בניו מטבענו; מדובר פה באימוץ, וכך בדיוק מציגה זאת הברית החדשה. חוקי רומי הכירו במנהג הנפוץ לאמץ לחיק המשפחה אדם (על פי רוב ובניגוד למקובל בימינו, המאומצים היו אנשים בוגרים) ובדרך זו להעניק לו את זכות הירושה, את שם המשפחה ואת הזכות להיחשב בכל המובנים כבן משפחה. השליחים הצהירו כי אלוהים כה אוהב את אשר פדה במות בנו עד שאימץ אותם כבנים, הפך אותם ליורשי כל ברכותיו וזיכה אותם ברשות לראות את הכבוד שבנו-יחידו זכה בו, ואף להשתתף בכבוד זה. “אלוהים שלח את בנו… לפדות את אשר היו תחת יד התורה למען נקבל את משפט הבנים” (גלטים ד 4 ואילך). “יעדנו לו לבנים על-ידי ישוע המשיח כחפץ רצונו” (אפסיים א 5). “ראו מה גדולה אהבת האב הנתונה לנו, אשר ניקרא ונהיה בני אלוהים” (יוח”א ג 1 ואילך). לפני מספר שנים כתבתי:

“אפשר לסכם את הנאמר בברית החדשה בקביעה האחת האומרת כי היא התגלות אבהותו של הבורא הקדוש. בדרך דומה, אפשר לסכם את אמונת הברית החדשה בקביעה שהיא עוסקת בהכרת אלוהים כאבינו הקדוש. אם רצונך לברר באיזו מידה אדם מבין את המשיחיות, שים לב כיצד הוא מדבר על אלוהים: האם הוא חושב על אלוהים כעל אביו האוהב ועל עצמו כעל בן-בחסד לאלוהים קדוש? אם רעיון זה אינו היסוד והמניע העיקרי לחייו, לתפילותיו ולהשקפתו על החיים, ברור שאיננו מבין את המשיחיות כיאות. כל מה שלימד המשיח, כל מה שמייחד את הברית החדשה מזו שקדמה לה, שעושה אותה באמת חדשה, כל מה שנוגע לעידן הזה לעומת העידן הקודם, מסתכם במלה האחת: אבהוּת. ‘אבא’ הוא השם המשיחי ל’אלוהים’.” (Evangelical Magazine, גיליון מס’, 7 עמ’ 19 ואילך)

אני עדיין חושב כך, ואין לי ספק שזוהי תפיסה חשובה ביותר. במידה בה נבין את אימוצנו על-ידי אלוהים, נבין את הבשורה.

מסיבה זו נכתב הפרק שלפנינו, ואני תקווה שיעזור לכולנו להבין את המשיחיות טוב יותר משהבנו אותה עד כה.

אלוהים הוא אביו של כל מאמין. אמת זו, אותה מגלה לנו ה’, היא במובן מסוים שיאו של ספר הבריתות, וגם הייתה השלב האחרון בתהליך ההתגלות עליו מספרים הכתובים. כפי שראינו, אלוהים גילה לעמו שם-ברית שנועד לשמש אותם בקוראם אליו: יהוה. בשם זה הכריז על עצמו כ”אהיה אשר אהיה” — האחד השלם, המושלם והעקבי, הקיים מכוח עצמו ואיננו תלוי בשום צורה בדבר כלשהו מחוץ לעצמו. הוא קיים, וכל מה שקיים — בזכותו קיים, בגללו ומידו. הוא האמת שעומדת מאחורי כל אמת, היסוד והסיבה לכל הוויה ולכל מאורע. השם המפורש והנשגב הזה מתאר את אלוהים כמי שקיים בזכות עצמו, ריבון החופשי מכל לחץ ומכל השפעה, שאינו תלוי בדבר כלשהו חוץ מעצמו. השם “יהוה” הוא שם-הברית. כלומר, זהו השם שאלוהים השתמש בו כדי לתאר את עצמו כאלוהי ברית אברהם ולכן גם כאלוהי הברית עם כל ישראל. אך שם זה מתאר את אלוהים עצמו, ולא את אלוהים כפי שהוא ביחס לישראל. זה תוארו הרשמי כמלך ישראל, ומשום כך הוא מלא הדר, תפארת וכבוד. כזהו שמו של מלך ישראל. יש בו משהו מהוד-המלכות משום שהוא “מגלה טפח — מכסה טפחיים” ורב בו הנסתר על הגלוי. השם הזה מעורר בלב שומעיו יראה וענווה, כפי שראוי שאדם יחוש בשעה שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא!

בהתאם לכך התמקד התנ”ך במיוחד בקדושת אלוהים. השרפים שישעיה שמע קראו שלוש פעמים: “קדוש, קדוש, קדוש יהוה צבאות” (ישעיה ו 3) — ומלים אלו יכולות לסכם את עיקר הוראת התנ”ך אודות אלוהים. פירוש הביטוי “קדוש” הוא להיות נבדל, מיוחד (מוקדש). כשאלוהים מדבר על קדושתו הוא מדגיש שהוא נבדל מיצוריו, שונה מהם ומיוחד מאין כמוהו בגדולתו (הגדולה במרומים, עברים א 3; ח 1) ובטהרתו (“טהור עיניים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל”, חבקוק א 13). עבודת האלוהים בתנ”ך נשלטה כולה על-ידי רעיון מרכזי זה. הדגש המתמיד הוא שהאדם, עקב חולשתו כיצור נברא ועקב חטאו כיצור מעוות, חייב להשפיל את עצמו ולנהוג ביראת-כבוד כלפי אלוהים. יראת-אלוהים הייתה העיקר — ואין פירושה של יראה זו אלא הכרה בקטנותך, נכונות להתוודות על חטאים ולהשפיל את עצמך לפני אלוהים, לבקש את רחמיו ואת סליחתו, להיתלות בחסדו, ומעל לכל, להימנע מחטאים. שוב ושוב נאמר כי אדם צריך לשמור מרחק מאלוהים קדוש. זה היה הדגש העיקרי.

בברית החדשה השתנו פני הדברים. אלוהים לא השתנה וגם הדרך לעבוד אותו איננה אחרת במהותה. הוא עדיין קדוש והצורך להצטנע לפניו הוא אבן יסוד בעבודתו, אבל כעת יש מימד נוסף. בברית החדשה פונים המאמינים אל אלוהים בתואר “אבא”. זהו שם-הברית על פיו הם מכירים אותו היום, שכן הברית הקושרת אותו למאמינים בו היא ברית משפחתית. המאמינים הם ילדיו, בניו ויורשיו. משום כך הדגש איננו עוד על הקושי והסכנה שכרוכים בקרבת אלוהים, כי אם על הביטחון והחירות בהם מותר למאמינים לפנות אליו, ביטחון הנובע ישירות מאמונה במשיח ומהכרת פועלו המושיע. על פי אפסיים ג 12 יש לנו גם ביטחון “על-ידי האמונה בו”. עתה, משפתח לנו המשיח דרך חדשה וחיה “על-ידי דם ישוע” “אשר קידש עבורנו”, אנו מוזמנים להתקרב בלב שלם ובמלוא ביטחון האמונה (עברים י 19 ואילך). השייכים למשיח מכירים עתה את אלוהים כאב אוהב. מותר להם להתקרב אליו ללא חשש ולבטוח בכל עת כי הוא אוהב אותם ודואג להם, כפי שאב אוהב ודואג לילדיו. זוהי תמצית המסר בברית החדשה.

מי יכול להבין זאת? שמעתי אנשים שטענו שאבהות אלוהים אינה אומרת דבר למי שאביהם היה אדם מרושע, טיפש ונעדר אהבה, או למי שגדלו יתומים מאב. שמעתי אומרים שאין טעם לדבר על אבהות אלוהים באוזני דור בו חיי המשפחה נפגעו וכמעט התפוררו לחלוטין. מי שחושב כך טועה.

טעות היא לחשוב שבתחום היחסים האישיים אי-אפשר ליצור מושגים נכונים אפילו בעזרת הניגוד בין הקיים לבין מה שאנו חשים ויודעים שהוא נכון וטוב. אמנם כך חושבים הטוענים שאין להשתמש במושג “אב” כדי לתאר את אלוהים, אך רבים מתחתנים בימים אלה בהחלטה נחושה לחיות חיי משפחה שונים בתכלית מאלו שראו אצל הוריהם. כלום לא יצרו לעצמם דגם חיובי מכוח הדוגמא השלילית שראוי כך גם ייתכן להבין את אבהות אלוהים על אף העובדה שמושג זה נתעוות בחיי היום-יום המודרניים. מי אינו יכול להבין מכך שמדובר בבורא הנאמן לנו באהבתו ובדאגתו לנו, נדיב ורחב לב, חכם ונבון המתעניין בכל מעשינו, מכבד את אישיותנו, מעודד, מלמד ומכשיר אותנו לחיים, מדריך אותנו בחכמה אוהבת. עומד לרשותנו בכל שעת צורך. מסיר מכשולים מדרכנו כדי שנתפתח ונתבגר בקדושה, ביושר לב ובטהרה? לא משנה אם אנו משתמשים במושג “אב” בשעה שאנו אומרים: “יש לי אבא נפלא ואני מבין כי אלוהים הוא אב עוד יותר טוב”; או אם נאמר: “אבי איכזב אותי מאוד, אבל אלוהים, אבי שבשמים, שונה ממנו בתכלית”; או אם נאמר: “גדלתי בלי שאדע משמעות קיומו של אב, אבל כעת יש לי את אבי שבשמים”, האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש דעה פחות או יותר ברורה וחיובית בקשר למושג “אבא”. על פי הבנה זו אנו בוחנים את אבינו הארצי ואת אבות כל מכרינו, אבהותו המושלמת של אלוהים היא מושג המובן לכולנו.

על כל פנים (וזוהי הנקודה השנייה), אלוהים לא הותיר אותנו באפילה. הוא לא כפה עלינו לנחש את משמעות אבהותו מכוח ההשוואה או הניגוד לאבהות אנושית. הוא גילה את מלוא משמעות אבהותו על-ידי אדוננו ישוע המשיח, בנו שלבש בשר ושכן בינינו. באפסיים ג 15 נאמר כי אבהות מכל סוג שהוא, ארצית או שמימית, מקבלת את משמעותה מאלוהים. אפשר ללמוד על אבהותו ממעשיו כ”אלוהים ואבי אדוננו ישוע המשיח” (אפסיים א 3). אלוהים רוצה שחיינו כמאמינים ישקפו את היחסים בין ישוע לאביו.

אפשר ללמוד על כך במיוחד מבשורת יוחנן ומאיגרתו הראשונה. הברכה הראשונה לנושעים הנזכרת בבשורת יוחנן היא מעמד הבנים (א 12), ופסגת ההתגלות הראשונה של ישוע אחרי שקם מן המתים הייתה כשאמר לתלמידיו כי הוא עולה “אל אבי ואביכם, אל אלוהי ואלוהיכם” (כ 17). באיגרת יוחנן הראשונה, נחשבת העובדה שאדם הופך לבנו של אלוהים לשיא ברכות אהבתו (ג 1). האיגרת עוסקת בהרחבה באהבת המאמינים לאב (ב 15. השווה ה 3-1) ולאחיהם לאמונה (ב 11-9; ג 18-10; ד 7, 21) כעיקרון מנחה ליחסים בין אחים; בהתחברות עם האב כזכות טבעית של בנים (ב 14, 23 ואילך); בצדקה ובעובדה שמאמינים נמנעים מחטא משום שהם בנים (ב 29; ג 9 ואילך; ה 18) ובכך, שתקוות הבנים היא לראות את ישוע ולהידמות לו (ג 2). שני ספרים אלו מבהירים לנו מה משמעות הדבר שאלוהים הוא אבי אדוננו ישוע ומה צריכה להיות משמעות אבהותו למאמינים.

על פי עדות ישוע המתועדת בבשורת יוחנן, היו לאבהות אלוהים בחייו ארבע משמעויות:

  1. אבהות אלוהים פירושה סמכות

האב מצווה ומכוון את הכל. הבן נקרא לעשות את רצון אביו. “ירדתי מן השמים, לא לעשות רצוני כי אם את רצון שולחי”; “כיליתי את פועלך אשר נתת לי לעשות”; “לא יוכל הבן לעשות דבר מנפשו”; “מאכלי הוא לעשות את רצון שולחי ולהשלים את מעשהו” (יוחנן ו 38; יז 4; ה 19; ד 34).

  1. אבהות אלוהים פירושה אהבה

“האב אוהב את הבן”; “אהבני אבי… שמרתי את מצוות אבי ועמדתי באהבתו” (יוחנן ה 20; טו 10-9).

  1. אבהות אלוהים פירושה קירבה

“אינני לבדי כי אבי עימדי”; “אשר שלח אותי הוא עימדי, האב לא עזבני לבדי כי הטוב בעיניו אני עושה תמיד” (יוחנן טז 32; ח 29).

  1. אבהות אלוהים פירושה כבוד

אלוהים רוצה לפאר את בנו. “אבי, כבד את בנך”; “האב לא ידין איש כי אם כל המשפט נתן לבן למען יכבדו כולם את הבן כאשר יכבדו את האב” (יוחנן יז 1; ה 22).

כל זה נכון גם לגבי בניו המאומצים של אלוהים. הם אהובים, אלוהים מושל בהם, הם זוכים לקרבתו ולכבוד רב בזכות ישוע המשיח אדונם ובאמצעותו. כפי שישוע סר למשמעת אביו, כך גם עליהם לסור למשמעת אלוהים. “זוהי אהבת אלוהים: שנשמור את מצוותיו” (יוח”א ה 1, 3). כפי שאלוהים אהב את בנו יחידו, כך גם הוא אוהב את בניו המאומצים: “אבי אוהב אתכם” (יוחנן טז 27). כפי שאלוהים היה קרוב לבנו ישוע, כך קרוב הוא גם אלינו: “התחברותנו היא עם האב ועם בנו ישוע המשיח” (יוח”א א 3). כפי שאלוהים פאר את בנו ישוע, כך הוא מפאר את תלמידי ישוע כאחים בני משפחה אחת: “איש אשר ישרתני, אותו יכבד אבי”; “אבי, חפצתי כי גם הם אשר נתתם לי יהיו עימי באשר אהיה אני למען יחזו את כבודי” (יוחנן יב 26; יז 24). כך מלמדים אותנו כתבי הקודש להבין את אבהות אלוהים במונחים של היחסים שישררו בין אבי אדוננו ישוע לבין עבדי המשיח הנאמנים לו. בהצהרת ווסטמינסטר (פרק 12) מתוארים הדברים כך:

“את כל הנצדקים במשיח עושה אלוהים, בזכות בנו היחיד ישוע ולמענו, לשותפים כמעמד הבנים, על-ידי-כך הם נכללים בין בני אלוהים ונהנים מהזכויות והברכות של בנו: שמו נקרא עליהם; הם זוכים במעמד הבנים; הם רשאים לבוא אל כס החסד בביטחון; בכוח הרוח הם הקוראים אבא, אבינו; אלוהים אוהב אותם, משגיח עליהם, דואג לצורכיהם ומתקן את חטאיהם כאב שלעולם אינו מתכחש לילדיו אלא חותם אותם ושומר עליהם עד ליום הישועה, אשר בו יירשו את ההבטחות כזכאים לנחלת חיי עולם”.

זוהי משמעות העובדה שאנו בנים לאלוהים ועל כך נדבר כעת.

ב.

הדבר הראשון שברצוננו לומר על כך שאלוהים מאמץ אותנו לו לבנים הוא שזוהי הגדולה בזכויות שהבשורה מקנה לנו; גדולה אף מסליחת חטאינו ומההצדקה. יש מי שעלול להתפלא על דברים אלו, שהרי סליחת חטאים והצדקה בזכות ישוע בדרך כלל נחשבות בעינינו לברכות העיקריות. בכל זאת אני עומד על דעתי ואף אוכיח שצדקתי.

אינני כופר בכך שסליחת החטאים וההצדקה בחסד אלוהים הן היסוד והברכה הראשונה של הבשורה. בהן טמון המענה לצורך היסודי ביותר שלנו. כולנו נתונים מטבענו לכעס אלוהים. תורתו מאשימה ומרשיעה אותנו. הכרת האשמה מנקרת בנו, מטרידה את מנוחתנו וברגעים הטובים ביותר שלנו אף מעוררת בנו יראה. אין שלום בלבנו משום שאין שלום בינינו לבין הבורא. משום כך, יותר מכל דבר אחר, אנו זקוקים לסליחת חטאים ולביטחון שאכן נוצרו יחסים חדשים בינינו לבין אלוהים — וזה מה שהבשורה מספקת לנו קודם כל. הדרשות המשיחיות הראשונות שמבשרים הטיפו מובאות בפרקים הראשונים של מעשי השליחים והן מתמקדות בסליחת החטאים המוצעת לכל השבים בתשובה ומקבלים את ישוע כמושיעם ואדונם (מעשי השליחים ב 38; ג 19; י 43; יג 38 ואילך. השווה ה 31; יז 30 ואילך; כב 16; כו 18; לוקס כד 47).

האיגרת לרומים היא הצגתה הברורה ביותר של הבשורה כפי שהכריזה שאול. בחמשת הפרקים הראשונים הוא מדבר על סליחה והצדקה בזכות ישוע ושני אלו משמשים יסוד לדבריו האחרים. שאול חוזר שוב ושוב על כך שסליחה והצדקה הן התוצאה הראשונה והמיידית של מות ישוע בעדנו (רומים ג 26-22; קור”ב ה 21-18; גלטים ג 13 ואילך; אפסיים א 7 ועוד). אלו הן הברכות הראשונות משום שהן היסוד לכל השאר. כל דבר נוסף שיש לנו במשיח מבוסס עליהן ונובע מהן.

אבל אין זאת אומרת שהן הגדולות בברכותינו. ברכת מעמד הבנים עולה על כולן משום שכרוכים בה יחסים מיוחדים ונפלאים עם אלוהים. יש שרואים במעמד הבנים מעין מוצר לוואי משני, אבל טעות לחשוב כך. מעמד הבנים שונה מסליחת חטאים ומהצדקה. סליחה והצדקה הם מונחים משפטיים המצביעים על קיומו של חוק ועל אלוהים כשופט. כשאלוהים מצדיק חוטא הוא קובע כי, על אף חטאו, האיש הנידון לעולם לא יישא בעונש הראוי לחטאיו משום שישוע המשיח לקח את מקומו והומת במקומו כקרבן על אותם חטאים. הזיכוי מחטא ושלום אלוהים הבא בעקבותיו, אותם קנה ישוע למעננו על הצלב; אלה הם מתנות נפלאות בהחלט — אבל אין בהם רמז לקירבה שאנו זוכים בה כתוצאה מכך. האימוץ לבנים שונה מאוד. אימוץ פירושו יחסי משפחה, אהבה וקירבה. אלוהים מוצג כאב האוסף אותנו אל חיק משפחתו, מקרב אותנו אל לבו ומעניק לנו את הזכות להיות יורשיו. קירבה, אהבה ונדיבות מונחים ביסוד יחסים אלו. העובדה שאנו רשאים לעמוד לפני אלוהים בלא פחד היא אמנם נפלאה, אבל הרבה יותר נפלא להיות נאהב על-ידי אלוהים וליהנות מהשגחתו האבהית.

ג’יימס בוקאנון. מחבר משיחי מהמאה הקודמת. מציג זאת כך:

“על פי הכתובים, סליחת החטאים ומעמד הבנים הן ברכות שונות זו מזו, כשמעמד הבנים נעלה על קודמו… שניהם אמנם נובעים מכך שהמאמין נצדק על-ידי אלוהים, אך מעמד הבנים מדבר על יחסי אהבה נפלאים, כמו אלו שקיימים בין אב לבנו… יש הבדל ברור בין מעמד עבד לזה של ידיד, כפי שיש הבדל בין מעמד עבד למעמד של בן… המשיח מדבר על היחסים בינו לבין נבחריו במונחים המלמדים על קירבה אוהבת: ‘לא אקרא לכם עוד עבדים, כי העבד איננו יודע את אשר יעשה אדונו. אמרתי, ידידיי אתם, כי כל אשר שמעתי מאת אבי הודעתי אתכם’ (יוחנן טו 15). מדובר בקירבה עוד יותר גדולה בכל הנוגע למעמד הבנים: ‘אינך עוד עבד כי אם בן, ואם בן אתה, הנך גם יורש האלוהים על-ידי המשיח’ (גלטים ד 7). הזכות להיות בנים לאלוהים מבוססת על סליחת חטאים והצדקה אבל היא עולה על שתיהן כי ‘לאשר קיבלוהו נתן את העוז להיות בנים לאלוהים, לכל המאמינים בשמו’ (יוחנן א 12). זוהי ברכה גדולה מברכת ההצדקה משום שכרוכה בה קירבה גדולה ויקרה יותר: ‘ראו מה גדולה אהבת האב אלינו שניקרא בני אלוהים!’ (יוח”א ג 1)”.

את פלא המעשה שנעשה בעדנו ואת הנפלאות שנעשו בנו בלידה החדשה נבין כראוי רק כאשר נתפוס שיש בכך יותר מאשר זיכוי מאשמה. מדובר בשחרור מעבדות ובזכות להיקרא בנים לאלוהים. זהו השוני הגדול ששאול מדבר עליו בגלטים ד 7-1 כשהוא משווה את אורח חייהם הקודם של קוראיו כעבדים נרצים (פס’ 3, 5 ראה גם פס’ 8) עם זכותם לראות מעתה בבוראם את אביהם ומיטיבם האוהב (פס’ 7-6). לכך, אומר השליח, זכיתם ל”מעמד הבנים” (פס’ 5); “אינך עוד עבד כי אם בן, ואם בן אז גם יורש” (פס’ 7). צ’רלס ווסלי כתב על כך ברגע של התעלות ביום בו קיבל את המשיח:

“איפה תחל נפשי הנודדה?

איכה למרום אגיע. אכמה?

עבד מעבדות ומחטא זוכה.

אוד מוצל מנצח-אש בוערה —

איך אהללו כיאות. איכה?

מלים להלל היכן אמצא?

כיצד אמלל טוב-אל כה מדהים

מיד אבי לחוטא משמים:

אני, בן חטאת ואש מרעים

אקרא מעתה בן-אלוהים.

חטאי יימחה בדם שה תמים

ואני אחיה חיי עולמים!”

שלושה ימים אחרי שחיבר שיר זה פרץ ג’והן, אחיו של צ’רלס, אל החדר והכריז כי גם הוא מאמין מעתה. שני האחים ישבו בחברת כמה ידידים ושרו את השיר. לו היית נוכח שם, האם יכולת לשיר עימם?

האם מלות השיר מבטאות גם את רחשי לבך? אם אתה אכן בן לאלוהים ורוח קודשו שוכן בך, בהכרח שדברי השיר יעוררו בלבך הד כלשהו. אחרת, יש ספק אם אתה בכלל משיחי.

עלינו להוסיף עוד פרט כדי להראות מה גדולה היא ברכת האימוץ. זוהי ברכה שאינה ניתנת לערעור. המומחים מספרים לנו היום שחיי המשפחה חייבים להיות יציבים ושהיעדר יציבות ביחסים בין ילד להוריו עלול להביא למתח, תסביכים, ופגיעה חמורה בהתפתחות הילד. כולנו מכירים אנשים בעלי נטייה לדיכאונות, לחוסר יציבות נפשית המתבטאת במצבי רוח משתנים ללא סיבה נראית לעין, ולחוסר הבגרות המאפיינים את מי שגדל בבתים בהם חיי המשפחה היו מעורערים. במשפחת אלוהים הדברים שונים בתכלית. זוהי משפחה מבוססת ויציבה במידה מושלמת: ההורה חכם מאין כמוהו ואין גבול לטוב לבו. משום כך, מעמד הילדים מובטח ללא עוררין. רק אבות רעים משלחים את ילדיהם מבתיהם משום שעשו מעשים רעים, ואלוהים איננו אב רע. הוא הטוב שבכל האבות. משיחי שחייו הרוחניים, החברתיים או המוסריים אינם יציבים טרם למד כיאות את משמעות הדבר שאלוהים הוא אביו.

ג.

הדבר השני שאנו רוצים לומר אודות מעמד הבנים הוא שיש להבין את כל החיים המשיחיים לאור האימוץ. המחשבה שצריכה לכוון את כל מעשינו היא זו שקובעת כי “עתה בנים אנחנו לאלוהים”. עובדה זו מצטיירת בחדות מיוחדת בתוך כל מה שאמר ישוע אודות חיינו למען אלוהים.

ישוע ראה את עצמו בכל עת כבן-אלוהים היחיד והמיוחד. כך גם חשב על תלמידיו כבנים לאביו, בני אותה משפחה שמימית. כבר בראשית פעילותו הציבורית אמר: “מי אשר יעשה את רצון האלוהים, הוא אחי ואחותי ואמי” (מרקוס ג 35).

מתי ויוחנן מספרים שאחרי שקם מן המתים, ישוע קרא לתלמידיו “אחים” (מתי כח 9 ואילך; יוחנן כ 17 ואילך): “לכנה ואמורנה לאחיי ללכת הגלילה, ושם יראוני”, “לכי נא אל אחיי ואמרי אליהם: ‘אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהי ואלוהיכם”‘. מחבר האיגרת לעברים אומר לנו שישוע מחשיב כאחיו את כל אלו שמתו בהיותם תלמידיו: “על כן לא בוש מקרוא להם ‘אחים’ באומרו: ‘אספרה שמך לאחיי”‘ (שם, ב 11 ואילך). כפי שאלוהים בוראנו היה לאבינו, כך גם נהיה המשיח לאחינו משעה שצורפנו למשפחת אלוהים.

כפי שחיי ישוע עלי אדמות התנהלו מכוח ההכרה כי הוא בן-אלוהים, כך גם חייבת הכרה דומה לכוון את חיינו. ישוע קובע זאת שוב ושוב, במיוחד בדרשה על ההר, עד כדי כך שאפשר לתאר דרשה זאת ככללי ההתנהגות החלים על בני משפחת אלוהים. הסיבה לכך היא שהבנת היחסים בין אלוהים למאמין כיחסים בין אב לבנו, מונחת ביסוד כל החובות שדרשה זו מטילה. אנו נתעכב על כך בפרוטרוט, במיוחד משום שלעתים קרובות עובדה זו איננה מודגשת כראוי כשאנו לומדים את הדרשה על ההר.

מעמד הבנים הוא היסוד לאורח החיים המשיחי המתואר בדרשה זו. לעתים קרובות נאמר שאין בדרשה שורת כללים והוראות מפורטים שיש לקיימם בדייקנות, אלא כללים, הנחות יסוד, ציון של כיוון, מטרות ועקרונות מנחים על פיהם חייב המשיחי לעצב את אורח חייו. נאמר לנו כי זהו מוסר המצטיין בחירות מחייבת, ובכך הוא שונה מאוד מאותו מוסר של עורכי-דין וגובי-מס שאפיין רבים מהפרושים בימי ישוע. אם נשים לב, נראה שזהו בדיוק סוג העקרונות שהורים שואפים להקנות לילדיהם, מתוך כוונה לעורר בהם הערכה ואולי גם רצון ליטול חלק בהשקפת העולם של הוריהם. הסיבה לכך שהדרשה על ההר ניחנה באיכות זו היא ברורה: היא אמורה להנחות ולכוון את בני משפחת אלוהים. עובדה זו עולה בבירור מתוך שלושת העקרונות הכלליים שאדוננו מציג בדרשתו.

  1. עיקרון החיקוי

בנים מחקים את אביהם. “אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, המזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על הצדיקים וגם על הרשעים… היו שלמים כאשר אביכם שבשמים שלם הוא” (מתי ה 44, 48). בנים נוהגים כאביהם — כך הם צריכים לנהוג. בדרך זו הם מפגינים באורח חייהם את הקירבה המשפחתית. ישוע פשוט מרחיב את הנאמר: “היו קדושים כי קדוש אני”.

  1. בן מביא כבוד לאביו

“כן יאר אורכם לפני בני האדם למען יראו את מעשיכם הטובים וישבחו את אביכם שבשמים” (שם, ה 16). יפה שבנים גאים באביהם, שהם רוצים שהכל יראו כמה נפלא הוא ושהם מקפידים להתנהג בציבור באופן שמכבד אותו. כך, אומר ישוע, על משיחיים להתנהג, בדרך שתביא כבוד לאביהם שבשמים. דאגתם המתמדת בחיים צריכה להתאים לתפילות שהם נושאים: “אבינו שבשמים, יתקדש שמך” (ו 9).

  1. בנים רוצים להיות רצויים בעיני אביהם

בפרק ו 18-1 מדבר המשיח על הצורך להתרכז במטרה האחת — לחיות למען אלוהים. הוא מבטא עיקרון זה באומרו: “הישמרו לכם מלעשות צדקתכם לפני בני אדם, למען יראו אתכם; ואם לא — אין לכם שכר מאת אביכם שבשמים” (ו 1). ה”שכר” שמדובר בו איננו, כמובן, שכר חומרי. הכוונה לשכר שאב מזכה בו את בניו, ביטוי מיוחד של אהבה מהסוג שהורים אוהבים להפתיע בו את ילדיהם כאשר השתדלו באופן מיוחד לשמחם. אדוננו מבטיח שכר (פס’ 4, 6, 18) כדי להזכיר לנו שאבינו שבשמים ישים לב למאמצינו עבורו וגם יבטא את שמחתו כאשר נשתדל לרצות אותו ולהתמקד ברצונו (הדברים לא אמורים לעודד אותנו לחשוב במונחים של מקח וממכר או שכר המגיע לנו בזכות כלשהי).

בדרשה על ההר מוצג מעמד הבנים כיסוד חיי התפילה המשיחיים. “כה התפללו: ‘אבינו שבשמים…”‘ (ו 9). כשישוע פנה אל אביו הוא קרא לו “אבא” וגם יכול היה להעיד: “ידעתי כי בכל עת תענני” (יוחנן יא 42). כך גם רוצה הוא שתלמידיו יידעו כי הם בניו המאומצים של אלוהים ולכן דברים אלו נכונים גם לגביהם. בני אלוהים יכולים לפנות אל אביהם בכל עת. הוא לעולם איננו עסוק מכדי להקשיב להם. זהו היסוד לתפילה משיחית.

מכאן נובעים שני דברים:

א) אל לנו לחשוב על תפילה במונחים מכניים, כאילו זו שיטה שיכולה להכריח מישהו לשים לב אלינו או לסחוט ממנו דבר-מה שאחרת לא היה מוכן להעניק. “כי תתפלל, בוא בחדרך וסגור דלתך בעדך והתפלל אל אביך אשר בסתר, ואביך הרואה במסתרים יגמלך בגלוי. בהתפללכם אל תפטפטו כגויים החושבים כי בהרבות דבריהם יישמעו, אתם אל תידמו להם כי יודע אביכם כל צורככם, בטרם תשאלו ממנו” (מתי ו 7 ואילך).

ב) מותר לנו לפנות אל אבינו בביטחון ובחופשיות. איננו צריכים להסס לפנות אליו בכל עניין שהוא משום שאנחנו יכולים לסמוך בהחלט על אהבתו. “שאלו ויינתן לכם… כי כל השואל יקבל והדורש ימצא. מי בכם אשר בנו ישאל ממנו לחם וייתן לו אבן? וכי שאל ממנו דג, הייתן לו נחש? הן אתם, הרעים, יודעים לתת מתנות טובות לבניכם, אף כי אביכם שבשמים ייתן אך טוב לשואלים מאיתו” (ז 11-7).

בשום פנים אין זאת אומרת שאבינו שבשמים תמיד ניענה לבקשותינו בדרך שאנחנו מצפים או כפי שהיינו רוצים, לפעמים אנחנו מבקשים את מה שמוטב היה לא לבקש! לאלוהים יש זכות לתת את הדברים הטובים שאנחנו זקוקים להם ואם, בהיעדר חכמה, אנו מבקשים דברים שאינם טובים לנו או שאיננו זקוקים להם, לאלוהים יש זכות כפי שיש לכל הורה לומר: “לא, זה לא יהיה טוב לך. אתן לך במקום זאת את זה”. הורים טובים לעולם אינם מתעלמים ממה שילדיהם מבקשים או מתחושת הצורך שהילדים מרגישים; גם אלוהים איננו מתעלם. אבל לעתים קרובות אין הוא נותן לנו את מה שאנחנו מבקשים אלא את מה שהיינו צריכים לבקש. שאול השליח התחנן לאלוהים שיסיר ממנו כאב גופני כלשהו, אבל האדון השיב לו שדי לשאול בחסדו, וסירב לשחרר את השליח מכאבו (קור”ב יב 7 ואילך). האדון יודע טוב יותר מכל אחד אחר! מי שחושב שאלוהים לא השיב לשאול כאשר התפלל פשוט אינו מבין. ניסיונו של שאול שופך אור על שאלה זו של תפילות שלכאורה “אינן נענות”.

מעמד הבנים מוצג בדרשה על ההר כיסוד חיי האמונה, כלומר, יסוד ביטחוננו באלוהים בקשר לצרכינו הגופניים בשעה שאנו עמלים בעד מלכותו וצדקתו. אני מקווה שאין צורך להזכיר לאיש שחיי אמונה אין פירושם שאנו מפסיקים לעבוד למחייתנו ומקדישים את כל זמננו לעבודת הבשורה. אין ספק שאחדים נקראים לנקוט בצעד כזה, אבל העושה כך בלא שנקרא על-ידי הקהילה איננו פועל מתוך אמונה כי אם מתוך איוולת. כל המאמינים נקראים לחיות באמונה. על כולם לבטוח באלוהים ולהיות נאמנים לו למרות התוצאות שעלולות לנבוע מכך. כולנו עומדים לפעמים בפני הפיתוי להעדיף את אהדת הציבור, את מעמדנו בעיני הבריות, את ביטחוננו הכספי או החברתי על פני חובותינו לאלוהים; ובשעה שאנחנו מנסים להכריע בשאלות כאלה, כמעט תמיד תתעורר שאלת התוצאות שתבואנה אם נמלא את חובתנו הברורה. כך קרה לתלמידי ישוע לאורך הדורות. כך היה וכך יהיה תמיד; כל מי שהולך אחרי ישוע יצטרך לוותר בתחום זה או אחר על מידה כלשהי של ביטחון חומרי או חברתי ולאבד מברכות העולם הזה. ישוע מעודד את תלמידיו בעניין זה כשהוא מזכיר להם את זכויותיהם כבניו המאומצים של אלוהים.

“אל תדאגו לנפשכם, מה תאכלו ומה תשתו; ולגופכם, מה תלבשו” (מתי ו 25). “אבל”, יקום מישהו ויטען, “זה לא מעשי. איך אני יכול להימנע מדאגה כשאני עומד בפני קושי כזה או אחר?!” תשובת ישוע היא פשוטה: אמונתכם קטנה מדי. האם שכחתם שאלוהים הוא אביכם? “הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים… — ואביכם שבשמים מכלכל אותם, הלא אתם נעליתם עליהם מאוד!”(ו 26). אם אלוהים דואג לציפורים, האם לא ברור שידאג גם לילדיו? בפסוקים 33-31 נאמר במפורש: “לכן אל תדאגו לאמור: ‘מה נאכל ומה נשתה ומה נלבש?’, הלא יודע אביכם אשר בשמים כי אתם צריכים לכל אלה, אך בקשו בראשונה את מלכות אלוהים (אביכם) ואת צדקתו, ונוספו לכם כל אלה”. חישבו על ילדה היושבת במכונית עם הוריה ונבהלת מתנועת כלי-הרכב שמסביב. “אל תדאגי” אומרת אמא, “אביך נהג טוב”. ביטחו גם אתם באביכם שבשמים. הוא נהג טוב והוא דואג לכם. אמון כזה מונח ביסוד חיינו עם אלוהים, ובלעדיו הופכים חיינו לביטוי לחוסר אמונה.

ד.

בפרק הקודם ראינו שהעיקרון לפיו אלוהים מרצה אותנו לעצמו הוא מרכזי וחשוב משום שהוא מתאר את מעשי המשיח לישועתנו. ראינו שדבר זה נכון למרות שהביטוי עצמו הופיע בברית החדשה רק ארבע פעמים. כך גם כשמדובר במעמד הבנים. הביטוי עצמו מופיע רק חמש פעמים, שלוש מהן מתייחסות ליחסים הנוכחיים של המשיחי עם אלוהים (רומים ח 14; גלטים ד 5; אפסיים א 5). למרות זאת, הרעיון עצמו הוא מוקד חשוב של כל מה שיש לכתבי הקודש לומר על ישועתנו ועל חיינו לפני אלוהים. בעצם, יש קשר בין שני מושגים אלו, ריצוי ומעמד הבנים. לדעתי הם תמצית הבשורה, ואינני חושב שאפשר לתאר את כל מה שאלוהים עשה עבורנו במלים יותר טובות מאלה. אין זה כך בבשורות בלבד; האיגרות גדושות בהכרה זו. בפרק הקודם התרכזנו בעיקר בבשורות. בפרק זה נסתמך במיוחד על האיגרות בהראותנו שהעובדה שאלוהים אימץ אותנו והעניק לנו מעמד של בנים מאפשרת לנו להבין טוב יותר את פירות הבשורה. כדי להדגים זאת אתמקד בחמש נקודות:

1) גודל אהבת אלוהים

2) תפארת התקווה המשיחית

3) פועל רוח הקודש

4) המניעים והכוח של מה שהפוריטאנים כינו בזמנם “קדושה משיחית”

5) יסוד ביטחוננו בישועה

  1. מעמד הבנים שהוקנה לנו מראה לנו את גודל אהבת אלוהים

הברית החדשה מעמידה לרשותנו שתי אמות מידה כדי לאמוד את אהבת אלוהים. אמת המידה הראשונה היא הצלב (ראה רומים ה 8; יוח”א ד 10-8) והשנייה היא מעמד הבנים: “ראו מה גדלה אהבת האב הנתונה לנו, אשר ניקרא בני האלוהים!” (יוח”א ג 1). זו היא הנפלאה במתנות הניתנות לנו בחסד אלוהים. הידיעה שישוע עמד במקומנו וסבל את כאב חטאינו היא ברכה נהדרת, ולמי מתאים להלל את אלוהים אם לא לאלה שזכו לה?

כך גם הזכות להיות בטוחים בחסד אלוהים בהווה ובעתיד. פדויים, נסלחים, מחודשים ושמורים בחסד אין-קץ. הללויה! רבות זכויותינו במשיח. אבל מי שמבין שאלוהים אסף לעצמו חוטאים טמאים שהתגוללו ברפש חטאיהם, כפויי טובה ואוהבי רע שהתקוממו נגדו בכל הזדמנות ושהוא עצמו נכלל בין אסופים אלו, חייב לשיר:

“אהבת האל, כה נעלה היא,

לא תתואר, בעט או בשיר!”

(הלל וזמרת יה, מס’ 13).

בתקופה בה נכתבה הברית החדשה נהגו רק עשירים ואצילים לאמץ בנים. בדרך כלל הם אימצו מבוגרים אשר הוכיחו את עצמם כמוכשרים, הועילו למיטיביהם והראו כי יש ביכולתם לשאת את שם המשפחה בכבוד הראוי. אבל לא משום כך מאמץ אותנו אלוהים. הוא מאמץ אותנו מאהבתו החופשית, בלא להתחשב באופי הקלוקל שלנו או בעברנו העלוב. אדרבה, הוא מאמץ אותנו למרות אופיינו ועל אף עברנו. איש מאיתנו איננו ראוי להשתייך למשפחת אלוהים. עצם הרעיון שהוא אוהב אותנו וייעד לנו כבוד כמו זה שייעד לישוע נשמע מטורף, והנה זו בדיוק המציאות וזו משמעות העובדה שאלוהים זיכה אותנו במעמד הבנים.

מעצם העובדה שמעמד הבנים איננו מוענק בזכות לידה טבעית, ברור שזו מתנת חסד. אדם שהופך לאביו של ילד משום שאימץ אותו הוא אב מרצון ולא מכורח כלשהו. כך גם במקרה הזה. אלוהים מאמץ אותנו משום שהוא רוצה לעשות זאת, ולא משום שהוא חייב. הוא לא היה חייב לעשות דבר בעדנו. לו העניש אותנו על חטאינו היה נוהג בצדק מושלם. אבל הוא בחר לאהוב אותנו. משום כך גם שחרר אותנו מחטאינו, סלח לנו, עשה אותנו לבניו והיה לאבינו מרצונו החופשי.

חסד אלוהים איננו מסתיים במעשים נפלאים אלו, כפי שאהבת הורים מאמצים אינה מסתיימת בתהליך המשפטי הכרוך באימוץ. זהו רק הצעד הראשון. עתה עומד לפניהם האתגר הגדול-יותר, לקשור קשרי אהבה, כראוי ליחסים בין הורה לבן. זהו למעשה העיקר. משום כך, הורים מאמצים יעשו הכל כדי לרכוש את אהבת הבן המאומץ וינצלו כל הזדמנות להפגין כלפיו את אהבתם. כך נוהג אלוהים במהלך חיינו בעולם הזה וכך ינהג תמיד. אלוהים אוהב ויאהב אותנו בהתמדה וימצא אלפי דרכים להפגין את אהבתו זו. כך יטפח את אהבתנו אליו: צפוי לנו עתיד נצחי של אהבה.

הכרתי משפחה שבכור ילדיה אומץ כאשר ההורים חשבו שלא יזכו לילדים. כאשר נולדו להם ילדים משלהם, הזניחו את הבכור והקדישו את כל תשומת לבם לילדיהם הטבעיים. היה זה מעציב מאוד ואם לשפוט על פי מראה פניו של הבכור, המצב גרם לו סבל רב. כמובן, הורים אלו נכשלו קשות. אבל במשפחת אלוהים אין מצבים כאלו.

נוכל לומר רק את מה שאמר הבן שבזבז את כספי אביו ואחרי כן חזר אליו: “אבי, חטאתי. איני ראוי להיקרא עוד בנך. שימני כאחד משכיריך” (לוקס טו 18 ואילך). אבל אלוהים מקבל אותנו כבנים ואוהב אותנו באותה אהבה בלתי משתנה בה הוא אוהב את בנו יחידו, את ישוע. אין הפליה במשפחת אלוהים. כולנו אהובים ממש כפי שישוע אהוב. תודה לאל, למרות שזה נשמע כמו אגדה על מלך שמאמץ קבצן מסכן, זו איננה אגדה כלל. תודה והלל לאלוהים! — זו מציאות מוצקה כחסדו האין-סופי של אלוהים. זוהי משמעות הבחירה של אלוהים לאמץ אותנו לו לבנים.

מה הפלא, אם כן, שיוחנן קרא: “ראו מה גדלה אהבת האב אלינו!” כאשר תבין את משמעות הדבר, גם אתה תקרא כמוהו.

וזה לא הכל.

  1. מעמד הבנים שהוקנה לנו מלמד על תקוותנו כמשיחיים

המשיחיות היא אמונה ותקווה. שיאו של הטוב עודנו שמור לעתיד. כיצד נדע מהו אותו טוב השמור לנו? בין השאר, מהעובדה שאלוהים אימץ אותנו לבנים.

א) אנו לומדים ממנה שהעתיד איננו רק בגדר אפשרות. העתיד בטוח משום שהוא נחלה מובטחת, ירושה. באותם ימים נהגו לאמץ אנשים בכוונה להוריש להם נכסים. אלוהים הופך אותנו ליורשים ובכך מבטיח לנו את הנחלה: “בני אלוהים אנחנו, ואם בנים, אנחנו גם יורשים… יורשי אלוהים וחברי המשיח בירושה” (רומים ח 17-16); “אם בן אתה, הינך גם יורש האלוהים על-ידי המשיח” (גלטים ד 7).

אבינו אינו עשיר כקורח; הוא עשיר מקורח בהרבה. אין סוף לעושרו וכולו נועד לנו לנחלה.

ב) אנו למדים מהעובדה שזכינו במעמד של בנים כי הירושה העתידה ליפול בחלקנו היא חלק מכבודו של המשיח. נהיה דומים לאחינו הבכור: ללא חטא, חיים לנצח ומשוחררים מכל חשש שדבר-מה יאבד לנו או יישמט מידינו, “חברי המשיח בירושה… למען גם איתו נכובד” (רומים ח 17); “אהוביי, עתה בנים אנחנו לאלוהים. עוד לא נגלה מה נהיה אך ידענו כי בהיגלותו נידמה לו” (יוח”א ג 2). הדמיון הזה נוגע גם לחזותנו החיצונית וגם ללבנו, למחשבותינו ולאופיינו. ברומים ח נאמר במפורש שהשינוי הצפוי לנו נוגע גם לגופנו: “נאנח בנפשנו ונחכה למשפט הבנים, לפדיון גופנו” (שם, ח 23). ביום שנקום מן המתים נזכה להתגשמות כל הברכות הטמונות בעובדה שאלוהים אימץ אותנו לעצמו וניהנה מחיי הנצח שאחינו הבכור ניהנה מהם כיום. שאול מרחיב בעניין זה ואומר שהבריאה כולה נאנחת ומייחלת ליום הזה, להתגלות בני אלוהים, כאשר תשתחרר מהמוות והכיליון ששוררים היום בטבע ותיהנה גם היא מנצחיות ומכבוד בני אלוהים (רומים ח 19 ואילך). גם אם הפרטים אינם ברורים לחלוטין, דבר אחד ברור: משהו נפלא עד מאוד צפוי לכולנו בעתיד. כאשר אנחנו חושבים על ישוע ועל הכבוד שהוא זוכה לו כעת, כבוד שלמענו סבל את הצלב (עברים יב 2), טוב נעשה אם נזכור שגם אנחנו נזכה אי-פעם להשתתף בכבוד זה משום שהוא הפך עתה לירושה הצפויה גם לנו. אנחנו נכללים בין ה”בנים (ה)רבים” שאלוהים מביא עתה לכבוד (עברים ב 10) ואלוהים תמיד מסיים כל מה שהוא מתחיל.

ג) מהעובדה שאלוהים אימץ אותנו לבנים אנו לומדים שהעתיד הצפון לנו יהיה דומה במשהו לכנס משפחתי, כאשר המון הנושעים ייפגשו שוב זה עם זה, עם ישוע אחיהם ועם אלוהים אביהם הנצחי והנשגב. זוהי הדוגמא הברורה ביותר שבעזרתה מתארים כתבי הקודש בפנינו את מלכות אלוהים העתידה. “אבי, חפצתי כי גם הם אשר נתתם לי יהיו עימי באשר אהיה אני, למען יחזו את כבודי אשר נתת לי” (יוחנן יז 24); “אשרי ברי לבב כי הם יראו את אלוהים” (מתי ה 8); “נראהו כמו שהוא” (יוח”א ג 2); “הם יחזו את פניו” (התגלות כב 4); “אז פנים אל פנים” (קור”א יג 12); “וכן נהיה תמיד עם האדון” (תסל”א ד 17). היום ההוא יידמה ליום בו ילד חולה רשאי סוף-סוף לעזוב את בית החולים, ובחוץ ממתינים אביו וכל יתר בני המשפחה — יהיה זה מאורע משפחתי משמח מאין כמוהו.

ג’והן באניין תיאר זאת כך בספרו המצוין “מסעות ההלך”, “אני רואה את עצמי עכשיו בסוף הדרך. ימי עמלי הגיעו אל קיצם. מחשבות אודות מה שצפוי לי הן כגחלים חמות על לוח לבי… בעבר ניהלתי את חיי לשמע אוזן ובכוח אמונתי, וכעת אני הולך למקום בו אחיה על פי מראה עיניים ואהיה עימו, שאהבה נפשי”. גן-עדן הוא גן של עדנים משום שישוע שוכן שם, משום שאב אלוהי, האוהב אותנו בזכות ישוע וממש כפי שהוא אוהב את ישוע, ממתין לנו באהבתו. לדעת, לראות, לאהוב את האב ולהיות אהובים על-ידו ועל-ידי בנו בחברת כל בני משפחת אלוהים — זהו העתיד הצפון לנו. ריצ’ארד בקסטר, מטיף משיחי פוריטאני מהמאה ה-16 ביטא זאת כך:

“העתיד הוא נסתר, חבוי עד מאוד,

ועיני אמונתי כה כהות.

המשיח יודע עתידות ונצורות:

אבטח ואייחל לבאות”.

  1. מעמד הבנים הוא המפתח להבנת פועל רוח הקודש

בלבול וטעויות מאפיינים את הדרך בה משיחיים רבים מבינים את פעולת רוח הקודש. הבעיה אינה מציאת מונחים מתאימים, אלא בקושי להבחין איזה דברים במציאות הם ביטויו של פועל האלוהים עליו מדברים אותם מונחים. למשל, כולנו יודעים שרוח הקודש מלמד אותנו את רצון אלוהים ומפאר את ישוע בנוסף למופיע בכתובים. אנחנו גם יודעים שאלוהים מוליד אותנו, מחדש בכוח רוחו, ומעניק לנו הבנה המאפשרת לנו להכיר אותו ולב חדש הנשמע לו. אנחנו יודעים שרוח הקודש שוכן בנו, מקדש אותנו, מחזק אותנו בחיי היום-יום, מעודד ומנחם אותנו, מעניק לנו שמחה ושלום. אבל אצל רבים כל הדברים הללו אינם אלא דיבורים ונוסחאות והם לא מוצאים קשר בינם לבין מציאות חייהם. כמובן, משיחיים כאלו מבינים שחסר בחייהם דבר-מה והם טרודים בצורך לסגור את הפער בין המציאות לבין התמונה שכתבי הקודש מציירים. העקרות שהם עדים לה בחייהם אינה תואמת את מה שהם מצפים לו, ובצדק. יש שמנסים למצוא למצב זה פתרון על-ידי חוויה חד-פעמית מרעישה אשר תשנה את כל חייהם ותשחרר אותם אחת ולתמיד מ”חוסר רוחניות”. חוויה כזו יכולה להיות מתוארת במונחים של “התמסרות”, “טבילה ברוח הקודש” או “קירבה מיוחדת אל אלוהים”. אלא שבחלוף הזמן מסתבר שפירות אותה חוויה אינם עומדים לעד ויש צורך באחת נוספת כדי לקיים את המצב הרוחני הרצוי. אנשים כאלו חייבים לרדוף אחרי חוויות ללא סוף, לחפש כל הזמן משהו חדש שיעורר את חוויתם הרוחנית. רבים היום נמצאים במצב שכזה. איפה הפתרון? הוא טמון במה שמעמד הבנים מלמד אותנו על פועל רוח הקודש.

הגורם למצב העגום שתיארתי הוא תפיסה לא נכונה של העל-טבעי, הגורמת לאנשים לחשוב במונחים הדומים יותר לכישוף, ולייחל למגע מחשמל אשר ישחרר אותם מהקשיים הכרוכים בחיים בחברת אחרים. נדמה להם שזוהי חוויה רוחנית אמיתית. הם חושבים שרוח הקודש פועל באופן שמעניק להם חוויות הדומות לאלה שאנשים המשתמשים בסמים מתנסים בהן, מעין “טריפ רוחני”. לצערנו, יש מבשרים שמדברים במונחים כאלו על הבשורה, ויש המשתמשים בסמים שמתארים את חוויותיהם במונחים רוחניים מובהקים. האם לעולם לא ילמדו בני אדם להבחין בין דברים? חיפוש כזה אחרי חוויה רוחנית מרגשת, שרגשתה ממשיכה עדי-עד, נובע מחוסר הבנה בכל הנוגע לאופי פעולת רוח אלוהים. מה שחשוב להבין בהקשר זה הוא שרוח הקודש ניתן למאמינים כ”רוח האימוץ” או “רוח מעמד הבנים”. אי לכך, הוא פועל במאמינים ולמענם במסגרת זהותו זו. תפקידו להבהיר ולחזור ולהבהיר למאמינים את משמעות העובדה שהם עתה בנים לאלוהים ולעורר אותם להיענות לאביהם כראוי. לכך מתכוון שאול בכותבו: “קיבלתם רוח משפט הבנים אשר בו קוראים אנחנו ‘אבא, אבינו'” (רומים ח 15); “אלוהים שלח בלבבכם את רוח בנו הקורא ‘אבא, אבינו'” (גלטים ד 6). העובדה שרוח הקודש הוא רוח משפט הבנים עוזרת לנו להבין את פעולתו.

מנקודת הראות שעובדה זו מספקת לנו אפשר לראות כי לפעולת הרוח יש שלושה היבטים:

א) הוא הופך אותנו לבני אלוהים ומעורר בנו את ההכרה שאנחנו אכן כאלו. לפעמים הכרה זו חדה ולפעמים חטאינו מתגברים וההכרה מתעמעמת, אך תמיד אנו יודעים שאלוהים בחסדו עשה אותנו לבניו על-ידי ישוע המשיח. זוהי תוצאה של פעולת רוח הקודש וזוהי הדרך בה הוא מעניק לנו אמונה, ביטחון ושמחה. שמחה שלא נובעת מהכרה כזו והתלויה בחוויה רוחנית בלבד איננה שמחה משיחית.

ב) רוח הקודש גורם לנו לראות באלוהים את אבינו, ולכן גם מניע אותנו לעמוד לפניו בביטחון שאינו נעדר יראת-כבוד ובאמון המלא באהבתו המתמדת. זו הדרך בה הוא מניע אותנו לקרוא “אבא, אבינו”. הוא יוצר בנו הבנה מסוימת המעוררת אותנו לכך. מי שקורא לאלוהים “אבא” ואינו עושה זאת מכוח הידיעה שאלוהים אכן אוהב אותו ומאזין לתפילתו, משתמש בתואר “אבא” שלא בזכות.

ג) הרוח מניע אותנו להראות בחיינו שאנחנו בני אלוהים בעוררו בנו דמיון לאבי המשפחה מכוח הכנות, הקדושה והאהבה שבחיינו. במלים אחרות, הוא מעורר אותנו להשתדל לחיות כמו ישוע, לדאוג בכנות לצורכי האחים ולהתרכז מעל לכל בקידום כבוד המשפחה. זו הדרך שרוח הקודש מקדש אותנו, ומי שמצפה להיות קדוש בלי להשתדל למלא את חובותיו איננו מבין קדושה מה היא. רוח הקודש פועל בנו בחזקו בלבנו את ההכרה שאנחנו בני משפחת אלוהים ומעורר בנו את הרצון לנהוג כבני משפחה נאמנים. כך פועל בנו הרוח כדי להביא אותנו מדרגת כבוד אחת לאחרת בתהליך מתמיד בו אנו משתנים יותר ויותר כדי להידמות לישוע (קור”ב ג 18). משום כך, רוחניות אמיתית איננה רדיפה אחרי חוויות ורגשות כי אם שקידה על עשיית רצון אלוהים, שקידה אחרי אלוהים עצמו. כך מתגלית נוכחות רוח הקודש בחיינו. הכרה זו תעזור לנו להשתחרר מהדיכאון הרוחני ומהגלגל החוזר שרבים מאיתנו לכודים בהם.

  1. מן הנובע ממה שאמרנו עד כאן, מעמד הבנים שהוקנה לנו מבהיר את משמעותה ואת מניעיה של “קדושה משיחית”

בטוחני שביטוי זה, “קדושה משיחית”, נשמע זר לרבים. הפוריטאנים השתמשו בו כדי לתאר חיים משיחיים כפי שראוי לחיות אותם, חיים הנובעים מאהבה והכרת תודה לאלוהים, בניגוד ל”קדושה” שכולה עניין של חוקים וחובות, טקסים, מנהגים ומעשים הנעשים כלפי חוץ על פי צו דתי מתוך תקווה להשיג זכויות רוחניות. ברצוני לומר שני דברים קצרים ופשוטים אודות “קדושה משיחית”:

א) ממה שאמרנו עד כה מתברר טבעה של הקדושה. הכוונה לחיים המתנהלים מכוח אהבתו של אדם היודע כי הוא בן לאלוהים, אהבה שבשורת המשיח מעניקה לנו ומעוררת בנו על-ידי רוח הקודש. זהו עניין של בן-אלוהים החי כפי שראוי לו לחיות, בנאמנות לאביו בהתאם לטבע החדש שאלוהים העניק לו. במלים אחרות, “קדושה משיחית” היא ביטוי טבעי של העובדה שאדם אומץ על-ידי אלוהים והיה לבנו. פירושו של דבר שאדם מתנהג כבן נאמן ולא כבן סורר ומורה.

ב) המניע לחיים כאלו נובע מכך שאדם זכה להיות מאומץ על-ידי אלוהים. משיחיים יודעים שאלוהים “יעד אותנו לעצמו לבנים על-ידי ישוע המשיח” וזאת “למען נהיה קדושים ותמימים לפניו באהבה” (אפסיים א 3 ואילך). הם יודעים שהולך וקרב היום בו יעד זה יוגשם במלואו. “ידענו כי בהיגלותו נהיה כמוהו כי נראהו כמות שהוא” (יוח”א ג 2).

מה התוצאה של הכרה זו? היא פשוטה בתכלית: “כל אשר לו תקווה כזאת יטהר את עצמו כפי שהוא טהור” (יוח”א ג 3). בנים היודעים שאביהם רוצה שיהיו קדושים ושהקדושה היא גם אמצעי, גם תנאי וגם מימד חשוב של אושרם פה ובעתיד, ואשר אוהבים את אביהם בכנות ומשום כך רוצים לעשות את רצונו, ישתדלו להיות קדושים. כדי לקדם את התהליך, אבינו נוקט כלפינו בצעדים מחנכים — לוחץ פה, מוותר שם, מעניש פה ומנחם במקום אחר. אפשר לשאוב עידוד מהידיעה שכל המצבים והנסיבות הללו משמשים לטובתנו ביד אלוהים טוב לב, אוהב ורחמן כדי לקדם אותנו בדרך לקדושה.

בניו של מלך מלכי המלכים צריכים לעבור הכשרה כדי שיתאימו לתפקיד הנעלה שנועד להם. המפתח לכל מה שאלוהים עושה בחיי ילדיו נעוץ בהכרה שהוא מכשיר אותם לקראת העתיד ומעצב אותם מחדש כדי שיידמו למשיח. לפעמים כרוך הדבר במצבים מכאיבים, אבל כתבי הקודש מזכירים לנו כי “את אשר יאהב ה’ יוכיח, יכאיב את בן ירצה, אם סובלים אתם מוסר, דעו כי כאב עם בניו, כן מתנהג אלוהים עימכם… וכל מוסר, בעת עברו עלינו איננו שמחה בעינינו כי אם יגון, אולם באחריתו ייתן פרי שלום לצדקה למלומדים בו” (עברים יב 11-6).

רק אדם שהבין זאת מסוגל להבין גם את הנאמר ברומים ח 28 “הכל פועל לטוב להם האוהבים את אלוהים”. רק אדם כזה יכול להכיר בעובדה שאלוהים אימץ אותו לבן על אף התקפות השטן. מי שמבין באמת משמעותו של אימוץ זה מסוגל להתעודד, לבטוח ולשמוח גם ביום רעה. זהו מימד אחד של ניצחון אמונתנו על העולם. המניע העיקרי שמעורר באדם את הרצון להיות קדוש איננו התקווה (תקוות השווא!) שיימלט בדרך זו מקשיים; אלא הרצון לבטא את אהבתו ואת תודתו לאלוהים אביו בכך שיעשה את רצונו.

עובדות אלו מבהירות היטב את השאלה הנוגעת למקומם של תורה ושל חוקים כלשהם בחיי המשיחי. רבים מתקשים להבין שיש מקום לחובות בחיים המשיחיים. “אנחנו חופשיים מהתורה” אומרים הם. “ישועתנו אינה תלויה בשמירת חוקים. נושענו בדם ישוע ובכוח רוח הקודש”.

אחדים אפילו טוענים שאין זה משנה אם יחטאו או לא — בלאו הכי נושעו על-ידי ישוע. לדעתם מי שיושב ובוכה על חטאיו פשוט אינו מבין את חסד אלוהים ומי ששב להשתעבד לחוקים קושר עצמו מחדש בעבדות שאלוהים כבר שחררו ממנה.

טבעי הדבר שהחושב כי סליחת חטאים היא תמצית הישועה יאמר דברים כאלו, אבל הישועה רחבה מכך בהרבה ומעמד הבנים שאלוהים היקנה לנו הוא היבט מרכזי וחשוב של הבשורה השמה לאל טענות טועות שכאלו אחת ולתמיד.

כמובן, אין ספק שסליחת חטאים והצדקה בחסד אלוהים משחררים אותנו מהצורך לקיים את מצוות אלוהים (בכל מובן שהוא) כדרך להיוושע. מאידך, אין גם ספק שהדרך להיות רצויים לאבינו היא בעשיית רצונו. העושה את רצון אביו מתנהג כפי שראוי לבן להתנהג. כך מבטא בן את אהבתו לאביו. ומכיוון שרצון אלוהים הוא השתקפות של אופיו, המקיים את מצוות אלוהים ידמה לו. ישוע מילא כל צדקה ולכך נקראים גם אנחנו. קרבן ישוע משחרר אותנו מברית סיני, אבל לא מהחובה לחיות כרצון אלוהים. סליחת החטאים אינה משחררת אותנו מדרישות אלוהים כי אם מהמחשבה שנוכל להיצדק לפניו על-ידי קיום דרישות אלו. בני אלוהים מכירים מטבעם בסמכות רצונו כקנה-מידה מחייב, והם שוקדים לחיות על פי קנה-מידה זה מרצון משום שהם אוהבים את אביהם. אם חטאנו, עלינו להכיר בחטאנו, להתוודות עליו, לבקש את סליחת אבינו כפי שלימד אותנו ישוע (“אבינו שבשמים: סלח לחטאינו” — לוקס יא 2, 4) ולהשתדל להימנע מחטאים אלו בעתיד. “היו קדושים כי קדוש אני” איננו ציווי המיוחד רק לברית סיני. גם הברית החדשה דורשת זאת (פטר”א א 16). כבני אלוהים ברור לכולנו שאבינו רוצה שנחיה חיים הראויים לו ולמלכותו.

  1. מעמד הבנים שאלוהים הקנה לנו עוזר לנו להיות בטוחים בישועתנו

בנושא זה התנהלו ויכוחים בין משיחיים לאורך דורות! יש שני סוגי אמונה: “אמונה לא מושיעה” ו”אמונה מושיעה”. אמונה מהסוג הראשון היא אמונה בעובדות ההיסטוריות, אך אין בה ציפייה מאלוהים לישועה. אמונה מושיעה לא רק מקבלת את העובדות ההיסטוריות, אלא גם מסתמכת על חסד אלוהים כדי להיוושע. לדעת אחדים, אמונה מושיעה טומנת בחובה גם ביטחון באלוהים כמושיע: היא בטוחה שאלוהים אכן רוצה להושיע, יכול להושיע ואף יושיע את הפונים אליו לישועה. אחרים עמדו על כך שתיתכן אמונה מושיעה בלא ביטחון, כפי שייתכן שאדם יהיה בטוח שנושע בלא שהדבר יהיה נכון. לדעת קבוצה שנייה זו, מה שדרוש איננו ביטחון הישועה כי אם הנכונות לסמוך על אלוהים, תשובה כנה מחטא ומסירות כנה לבורא העולם.

הוויכוח מתנהל גם היום ורבים ממשיכים לשאול מהי אמונה מושיעה, מהו הקשר בין אמונה לביטחון, מי יכול להיות בטוח בישועתו וכיצד הוא מגיע לכך? השאלות רבות ולפעמים גם קשות, אך עמדת כתבי הקודש בנושא מעמד הבנים שהוקנה לנו עשויה לענות עליהן.

אם אלוהים אכן צירף אותנו למשפחתו, אם הוא אכן אב מושלם, יש לפחות שתי מסקנות המשתמעות מתוך כך בבירור.

א) היחסים שנוצרו אינם זמניים. הורים טובים אינם מגרשים את ילדיהם ואינם מתנתקים מהם. גם כשהילדים אינם נאמנים להוריהם, מתמידים ההורים בנאמנותם משום שאינם יכולים להתכחש לעצמם.

ב) אלוהים יעשה את כל הדרוש כדי שילדיו יידעו את אהבתו להם וייהנו מכל זכויותיהם כבני משפחתו. ילדים מאומצים זקוקים לכך באופן מיוחד והורה מושלם כאבינו שבשמים לא יתעלם מצורך זה.

פרק ח באיגרת לרומים הוא פרק מפתח בנושא חשוב זה והוא מאשר בבירור את שתי המסקנות שהזכרתי:

א) נאמר שאלו אשר לאלוהים “יעד להידמות לבנו” — שאלוהים החליט לאמץ אותם לנצח לבניו — “אותם קרא… הצדיק… פיאר” (רומים ח 30-29). “פיאר” הוא בזמן עבר למרות שהמעשה עצמו עדיין טמון בעתיד. שאול השליח מסתכל על הדבר כאילו כבר נעשה משום שזהו עתיד בטוח שנקבע ברצון אלוהים. משום כך מעז הוא להכריז: “בטוח אני כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שררות ולא גבורות, לא ההווה ולא העתיד, לא הרום ולא העומק ולא כל בריה אחרת יוכלו להפרידנו מאהבת האלוהים (ואותה אהבה מייעדת, בוחרת, קוראת, מצדיקה ומפארת של אב מאמץ כלפי בניו) אשר הוא במשיח ישוע אדוננו” (רומים ח 39-38).

ב) נאמר לנו בפרק זה כי כעת ועכשיו “הרוח… מעידה עם רוחנו כי בני אלוהים אנחנו. ואם בנים אזי גם יורשים” (פס’ 16 ואילך). דברי השליח מכלילים מאוד. שאול השליח ראה כמובן מאליו שאם המאמינים ברומא הם אכן משיחיים, אזי יכירו עדות זו של רוח הקודש וממנה יידעו שהם בני אלוהים ויורשיו. ביטחון הישועה הוא מציאות טבעית לכל מי שאמונתו כנה ומושיעה.

שימו לב כי העדות למעמדנו כבנים באה משני מקורות: מרוחנו (כלומר, מצפוננו האישי) ומרוח הקודש המעיד יחד עם רוחנו ולרוחנו. במלים אחרות, אנחנו יודעים שזכינו במעמד הבנים וגם רוח הקודש יודע זאת. הוא משמש לנו כעד אבל גם אנחנו מעידים לעצמנו.

מה מאפיין עדות כפולה זו? רוברט האלדיין, בפירושו המצוין לאיגרת אל הרומים, ענה על כך היטב. האלדיין הסביר כי ההכרה הפנימית האישית שלנו (רוחנו מעידה) נובעת מהידיעה שאכן יש בנו סימנים לישועה מאת אלוהים, סימנים המעידים שפנינו מחטאינו ושמנו את מבטחנו באלוהים לישועה, ושהוא מצדו ניענה לנו בחסדו, סלח לחטאינו, טיהר את לבנו, נתן לנו את רוח קודשו, שם את תורתו בתוכנו וכלל אותנו בין בני משפחתו.

“אבל (ממשיך האלדיין), אם נחשוב שזה כל מה שנאמר על עדות רוח הקודש, נטעה מאוד ונאבד הרבה מהצפון בקטע זה. במקרה כזה הרוח רק עוזר לנו להעיד ואיננו משמש עד בעצמו, דבר העומד בניגוד למה שנאמר — … רוח הקודש מעיד ברוחנו עדות ברורה וישירה, ובאותה עת הוא מעיד עם רוחנו עדות מקבילה. עדות זו אמנם אי-אפשר לתאר או להסביר, אבל המאמין אכן מכיר אותה. לפעמים היא ברורה יותר, לפעמים רפה ופחות נראית… כתבי הקודש מתארים אותה באומרם שהאב והבן באים אלינו ומשתכנים עימנו, שישוע מגלה את עצמו לנו… שהוא נותן לנו מן נסתר ואבן לבנה. פירוש כל הביטויים הללו הוא שרוח הקודש גורם לנו להכיר שחטאינו נסלחו ושם חדש נקרא עלינו, שם שאיש מלבדנו אינו מכיר. אהבת אלוהים שפוכה בלבנו על-ידי רוח הקודש הניתן לנו”.

זהו ביטחון הנובע ישירות מפעולת רוח הקודש בלבו של המאמין והיא עדות נוספת לזו שבלבנו-אנו (משמע, רוחנו). לפעמים קורה שעדות כפולה זו מיטשטשת עקב חטא, התקפת האויב או כשאלוהים מתרחק מאיתנו מסיבה כלשהי. אבל כל משיחי החי כרצון אלוהים יודע שעדות כפולה זו היא מציאות המלווה אותו במשך רוב ימי חייו. כך גם מלמדים כתבי הקודש, שהרי שאול איננו מדבר על עדות הרוח כעניין לעתיד אלא כמציאות הקיימת בהווה.

אפשר לסכם את מה שלמדנו כאן על ביטחון הישועה בערך כך: אבינו שבשמים רוצה שילדיו יכירו את אהבתו אליהם ושיהיו בטוחים באשר למעמדם במשפחתו. לולא כן, לא היה מושלם כאב, ולולא הבטיח שכך אמנם יהיה הוא לא היה אלוהים משום שאלוהים תמיד מגשים את רצונו. הוא משיג זאת על-ידי העדות הכפולה שזה עתה תיארנו ושמלווה את ילדיו במשך חייהם. עדות זו היא מתנה הקשורה באמונה (הרי גם אותה נתן לנו אלוהים) ומשמשת כדרך בה זוכים מאמינים להכרת ישועתם ולידיעה שאהבת אלוהים הריבונית ותקוות חיי העולם הם יותר מחלום. קל יותר להתנסות בעדות זו מאשר לתאר אותה, וכל המשיחיים מכירים אותה מניסיון חייהם משום שזהו קניינם הטבעי כבנים.

היות שכולנו נוטים להאמין לעצמנו גם כשאנחנו טועים, טוב נעשה אם נבדוק ונבחן את ביטחוננו על פי אמות המידה שכתבי הקודש נותנים לנו לצורך זה (יוח”א ב 3, 29; ג 10-6, 14, 21-18; ד 7 ואילך, ה 14-1, 18). בדרך זו נוכל לחזק עד מאוד את יסוד ביטחוננו — אם זהו ביטחון אמת. ואם ביטחוננו הוא ביטחון שווא, מוטב שיתגלה בתור שכזה. מקור עיקרי לביטחון אמיתי הוא על כן, רוח הקודש, הפועל על-ידי בחינה עצמית מהסוג שהזכרנו זה עתה ובאמצעותה כדי לשכנע אותנו שאנחנו אכן בנים לאלוהים ושאהבת אלוהים המושיעה נועדה גם לנו.

למאמין יש סיבה טובה להתמלא ביטחון: איזה מין אבא זה שלעולם איננו אומר לילדיו שהוא אוהב אותם או שמוכן לגרש אותם מביתו אם לא יישמעו לו? אלוהים ישמור על ילדיו ולא ייתן לאיש או לכוח כלשהוא לחטוף אותם ממנו. ביטחון הישועה הוא מימד חשוב של אמונה מושיעה, אם כי לא תמיד הוא בא לידי ביטוי מעשי. חטא, חוסר הבנה ודברים רבים אחרים עלולים להחליש לזמן-מה את כוחו של הביטחון או לערער את יסודו. לפעמים אלוהים לוקח מאיתנו את הכרת אהבתו משום שאיננו ראויים לה או משום שהוא יודע שאנחנו נוטים לחשוב שלא משנה כיצד נחיה, הוא יתמיד באהבתו. אלוהים אכן יתמיד, אך מאוד מאוד חשוב כיצד נחיה, ומי שאינו מבין זאת אינו מבין אמת חשובה ויסודית.

ה.

מוזר שתשומת לב מועטה ביותר הוקדשה לאורך הדורות לנושא מעמד הבנים. האם אנחנו, כמאמינים, מבינים מי אנחנו? האם אנחנו ערים לעתיד הצפוי לנו? אני בן לאלוהים ואלוהים הוא אבי; מלכות השמים היא ביתי המיועד וכל יום שעובר מקרב אותי לשם. מושיעי הוא אחי וכל משיחי הוא אחי. אמרו זאת לעצמכם שוב ושוב כל בוקר וכל לילה, בשעה שאתם ממתינים לאוטובוס ובהזדמנויות אחרות. בקשו מאלוהים שיעזור לכם לחיות כראוי למי שדברים נפלאים כאלו נכונים לגביו. זהו סוד החיים המשיחיים המאושרים באמת. מה שחשוב יותר, זהו סוד החיים המשיחיים המפארים את אלוהים. ייתן ה’ והכרה זו תהפוך למציאות בחייכם ובחיי.

כדי שניטיב להבין מי ומה אנחנו כבני אלוהים, מובאות להלן כמה שאלות שטוב נעשה אם נשאל את עצמנו אותן שוב ושוב:

* האם אני מבין מה זאת אומרת להיות בן לאלוהים? האם אני מוקיר ברכה זאת כיאות? האם אני מתבונן על חיי מנקודת ראותו של מי שיודע כי הוא שייך למשפחת אלוהים?

* האם אני בטוח שהוענק לי מעמד של בן? אם לא, מדוע? האם אני הוגה באהבת אלוהים אלי?

* האם אני מתייחס לאלוהים כאל אבי שבשמים? האם אני אוהב אותו, מכבד אותו ונשמע לו, מחפש את קירבתו ומשתדל בכל דבר לעשות את רצונו, כפי שאב אנושי היה מצפה מילדיו?

* האם אני חושב על ישוע המשיח, מושיעי ואדוני, כאחי, כמי שלא רק מושל עלי אלא גם רוחש לי אהבת-אחים? האם אני חושב על כך שהוא עימי כל הזמן, מבין אותי היטב ודואג לי?

* האם למדתי לשנוא את הדברים השנואים על אבי? האם אני ער לדברים שאינם רצויים לו ומשתדל להימנע מהם כדי שלא לגרום לו צער?

* האם אני חי בציפייה לאותו מפגש משפחתי נצחי שייערך כאשר כל בני אלוהים יתאספו סביב לכסא אביהם ולכסא המשיח, אחיהם ואדונם? האם תקווה זו מעוררת שמחה בלבי?

* האם אני אוהב את אחיי המשיחיים הקרובים והרחוקים ממני — או שמא, כאשר ניפגש במלכות אבינו, אתבייש בדרך בה התייחסתי אליהם?

* האם אני גאה באבי ובמשפחתי, אליה אני שייך בחסד?

* האם אני דומה לבני משפחתי? אם לא — מדוע?

אלוהים, מלא את לבנו צניעות, הדרך ולמד אותנו. עשה אותנו לבניך הנאמנים. אמן.

פרק 20

ה’ מנהיגנו

א.

משיחיים רבים מתחבטים קשות בנושא הדרכת אלוהים. מדוע? לא משום שאינם חושבים שאלוהים מדריך מאמינים, אלא דווקא משום שהם בטוחים שאלוהים מדריך את המאמינים בו והרוצים לעשות את רצונו. ספרים, ידידים ודרשות לרוב מתארים כיצד אלוהים הדריך אחרים. הבעיה, אם כן, איננה שאלוהים אינו מדריך, אלא החשש שלא יבינו הדרכה זאת כיאות, שיטעו באשר למשמעותה.

יש שטועים בנקודה אחרת. כפי שראינו פעמים רבות במהלך הפרקים הקודמים, רבים טיפחו תפיסה טועה ומטעה בקשר לאלוהים. כתוצאה מכך, אינם מבינים את ממשותו של שלטון אלוהים, את האמת שהוא מדבר, את עובדת היותו חופשי מכל תלות, את היותו טוב מאין כמוהו. משום כך, יש גם שמטילים ספק אם אלוהים מדריך את המאמינים בו. ובאמת, מה אם אלוהים איננו מסוגל להדריך משום שהוא טרוד בעניינים נשגבים יותר מחייהם של מאמיניו? זו משמעותן המעשית של אותן תפיסות טועות שהזכרנו. משום כך, טוב נעשה אם נזכיר לעצמנו כמה דברים שכבר למדנו, הנוגעים לשאלת ההדרכה.

ב.

האמונה כי אלוהים אכן מדריך מאמינים מבוססת על שתי הנחות יסוד:

1) העובדה שיש לאלוהים תכנית לחיינו

2) יכולתו של אלוהים ליצור עימנו קשר

האם יש לאלוהים תכנית לחיינו? יש לו מה שכתבי הקודש מכנים “עצת נצח”, תכנית שהכין עוד לפני שברא את העולם ועל פיה הוא פועל כדי להגשים את רצונו (אפסיים א 11-10; ג 11). ה’ קבע לעצמו תכנית להושיע את עמו ממצריים ולהדריך אותם במדבר אל הארץ המובטחת. הייתה לו תכנית להחזיר את העם מגלות בבל והוא הגשים תכנית זאת, בין השאר על-ידי-כך שהקים את כורש ו”העיר” את רוחו (עזרא א 1) לשלח את בני ישראל לארצם כדי לבנות שוב את בית המקדש. הייתה לו גם תכנית עבור ישוע (ראה לוקס יח 31; כב 22 ועוד). כל חפצו של ישוע עלי-אדמות היה לעשות את רצון אביו (יוחנן ד 34; עברים י 1, 9). הייתה לאלוהים תכנית עבור שאול השליח (ראה מעשי השליחים כא 14; כב 14; כו 19-16; טימ”א א 16). חמש פעמים מתאר שאול את עצמו כשליח “ברצון אלוהים”. אכן יש לאלוהים תכנית לכל אחד מילדיו.

האם אלוהים מסוגל ליצור עימנו קשר? ודאי. בני אדם הרי מסוגלים לדבר זה עם זה. האם ייתכן שלבורא האדם לא תהיה יכולת כזאת? האם זה שברא את איבר השמיעה לא יוכל לשמוע? האם בורא הפה והשכל לא יחשוב וידבר? אלוהים דיבר אל הנביאים. הוא דיבר אל ישוע ואל שאול. במעשי השליחים יש כמה דוגמאות להדרכה מפורטת (ח 26, 29; י 19 ואילך; יג 2; טז 10-6; יח 9 ואילך) ואף כי ברור מהכתובים שהדרכה באמצעות חלומות, חזונות וכדומה היא תופעה חריגה ולא מנהג שבשגרה, ברור ממקרים אלו שאלוהים איננו מתקשה לומר את כל מה שברצונו לומר לכל מי שימצא לנכון.

יותר מכך, בכתבי הקודש יש הבטחות מפורשות בעניין הזה. “אשכילך ואורך בדרך זו תלך. איעצה עליך עיני. אל תהיו כסוס, כפרד אין הבין” (תהילים לב 9-8). בישעיה נח 11 מובטח כי אם העם ישוב בתשובה וישמע בקול ה’, “ונחך ה’ תמיד”. במזמור פרק כה נדון נושא זה בהרחבה. נאמר שם כי “טוב וישר ה’, על כן יורה חטאים בדרך, ידריך ענווים במשפט וילמד ענווים דרכו… מי זה האיש ירא ה’? — יורנו בדרך יבחר” (שם, פס’ 9-8, 12). במשלי ג 6 נאמר: “בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותיך”.

בברית החדשה יש הבטחות דומות. שאול מתפלל שהקולוסים “יימלאו דעת ברצון ה’ בכל חכמה והשכל רוחני”. גם אפפרס מבקש עבורם שיעמדו “שלמים… ברצון ה”‘ (קולוסים א 9; ד 12). תפילות אלה מבוססות על ההנחה שאלוהים אכן מוכן לגלות את רצונו. “חכמה” בכתבי הקודש פירושה לדעת איזה מעשה רצוי לה’. יעקב מבטיח בפרק א פסוק 5 של איגרתו: “וכי תחסר לאיש חכמה, יבקשנה מאלוהים הנותן לכל בנדבה ובאין גערה, ותינתן לו”. כך גם ברומים יב 2: “התחלפו בהתחדש דעתכם למען תבחנו לדעת מה הוא רצון אלוהים הטוב והנחמד והשלם”.

אמיתות נוספות בכתבי הקודש מאשרות את ביטחוננו שאלוהים מדריך את המאמינים בו. ראשית, המאמינים הם בני אלוהים. אם על הורים אנושיים מוטלת חובה להדריך את ילדיהם בנושאים בהם עלולה טעות להיות מסוכנת, על אחת כמה וכמה אין להטיל ספק שאבינו שבשמים ידאג לנו בדרך דומה. “אם אתם, הרעים, יודעים לתת מתנות טובות לבניכם, אף כי אביכם שבשמים ייתן את הטוב לשואלים מאיתו” (מתי ז 11).

ספר הבריתות הוא דבר אלוהים, “מועיל להורות ולהוכיח וליישר ולייסר בצדק למען אשר יהיה איש האלוהים מושלם ומהיר לכל מעשה טוב” (טימ”ב ג 17-16). “להורות ולהוכיח” פירושו ללמד את האמיתות (התורות והדוקטרינות) ואת החובות המוסריים; “ליישר ולייסר בצדק” פירושו תיקון חיינו כדי שיתאימו לרצון אבינו, ו”מהיר לכל מעשה טוב” פירושו חיים המתנהלים על פי מה שרצוי לאבינו.

יש למשיחיים מדריך השוכן בתוכם. “ואתם, יש לכם המשחה מאת הקדוש וידעתם הכל… המשחה אשר קיבלתם מאיתו עומדת בכם. כאשר תלמד אתכם המשחה בכל דבר, היא האמת ואיננה כזב” (יוח”א ב 20, 27). מי שמטיל ספק בכך שאלוהים מדריך אותנו, מטיל ספק בנאמנות רוח הקודש לתפקידו. ברור מהנאמר במעשי השליחים ח 29; י 17; יג 2; טז 6 ובמיוחד טו 28 (“טוב לפני רוח הקודש ולפנינו”) שרוח הקודש מדריך את המאמינים.

אלוהים רוצה להתפאר בחיינו והוא אכן מתפאר בהם כאשר אנחנו עושים את רצונו. מכך ברור שכדי להגשים את רצונו, אלוהים צריך להדריך אותנו אל הרצוי לו. הביטחון שאלוהים מוכן להדריך את המאמינים בו הוא היסוד עליו בנוי מזמור קי”ט כולו. במזמור כג דוד מדבר על הדרכתו הנאמנה של אלוהים במטרה לפאר את שמו: “ינחני במעגלי צדק למען שמו”.

אפשר להוסיף בעניין זה עוד ועוד, אבל אני חושב שהוכחתי את קביעתי. אי-אפשר להכחיש שאלוהים אכן מדריך את ילדיו בנתיבות חייהם. משיחיים שאינם מכירים בכך ושהדרכת אלוהים איננה מציאות בחייהם הם אנשים אומללים שלא רצו בעצם בהדרכתו ולא חיפשוה כראוי. משום כך על כולנו להכיר בחשיבות נכונותנו להיות מודרכים ובחובתנו לבקש הדרכה זו בחיינו.

ג.

רבים הרוצים בכנות את הדרכת אלוהים אינם מבקשים אותה בדרך הנכונה. מדוע? לעתים קרובות הסיבה היא שאינם מבינים כיאות את טבעה של הדרכת אלוהים ואת הדרך בה זו ניתנת. הם מחפשים תופעות על-טבעיות והתרחשויות מיוחדות משום שאינם יודעים שהדרכת אלוהים נמצאת כל הזמן בהישג יד. כתוצאה מכך הם חושפים את עצמם לטעויות רבות ושונות.

הטעות העיקרית היא לחשוב על הדרכת אלוהים כעל לחש פנימי של רוח הקודש, בנפרד מספר הבריתות. תפיסה זו מוכרת עוד מימי נביאי השקר בתנ”ך, בין המורמונים ובקרב כתות נוצריות רבות, ומשמשת קרקע פורייה לכל מיני מעשים קיצוניים ולא מועילים.

כיצד קורה שמשיחיים נתפסים למחשבה מוטעית כזו? התהליך הוא כנראה כזה: הם שומעים את המלה “הדרכה” ומיד חושבים על סוג מסוים של בעיות שאנו זקוקים להדרכה על-מנת לפותרן, אולי בהשפעת ספרים שקראו או ממקרים ששמעו עליהם מפי אחרים ואשר התרכזו במצבים מיוחדים. הכוונה בעיקר למקרים בהם עומדות לפנינו שתי אפשרויות שוות או יותר (להינשא או לא? להינשא לפלוני או לא להינשא לו? לגור פה או שם? להצטרף לקהילה זו או לאחרת? לעבוד במקום עבודה זה או אחר? באיזה מקצוע עלי לבחור? האם לנסוע למקום כלשהו או לא לנסוע? האם לקנות או לא לקנות דבר זה או אחר? — וכן הלאה). מובן מאליו שאנחנו מקדישים תשומת לב רבה לשאלות כאלה משום שהן משפיעות במידה רבה על מהלך חיינו. אבל אין זאת אומרת שנצדק אם נחשוב על הדרכת אלוהים כאילו מדובר בשאלות כאלה בלבד. זהו, לדעתי, מקור הטעות.

שני דברים יש לי לומר אודות הדרכת אלוהים בשאלות מסוג זה, ושניהם נובעים מאופי השאלות עצמן:

  1. אי-אפשר לענות עליהן על-ידי ציטוט ישיר מכתבי הקודש

המענה עליהן איננו מפורש. כל מה שאפשר לעשות בהקשר זה הוא להפיק מתוך הכתובים עקרונות וכללים על פיהם נוכל להגיע להכרעה (כך, למשל, אין פסוק בכתבי הקודש שציווה עלי להינשא לאשתי, להתמסר להוראה משיחית, לחיות באנגליה או לרכוש את המכונית הגדולה והישנה בה אני נוהג כעת).

  1. יש חשיבות רבה לנטיית הלב בשאלות אלה

הלב צריך להיות מכוון על-ידי אהבה כנה לאלוהים, הבנה אמיתית בכתבי הקודש והיכרות ממשית עם הנסיבות והאפשרויות הקשורות בכל אחת מההחלטות העומדות בפנינו. יש חשיבות רבה גם להתחייבויות קודמות, העלולות לבטל אפשרות זו או אחרת שאנחנו נוטים להעדיף.

תוצאותיה השליליות של טעות בנושא זה הן רבות, חלקן מגוחכות וחלקן עצובות. אין ספק שיש משיכה רבה לדעה שאפשר לחיות על פי קול פנימי של רוח הקודש בלבנו שיכוון וידריך את כל צעדינו, במיוחד משום שנדמה כאילו גישה כזו מדגישה את חשיבות פעולת הרוח ומעודדת חיי קירבה לאלוהים. אבל תכופות התוצאה הטבעית היא מבוכה רבה, מעשים והערכות סותרים, חוסר יציבות ולפעמים גם טירוף של ממש.

חנה פירסאל סמית כתבה על כך בספרה “פנאטיות דתית” (שיצא לאור בשנת 1928 ובשנת 1934 הוחלף שמו ל”הדרכת אלוהים — ניסיונות ותנועות”). גברת סמית מספרת על אישה שנהגה מדי בוקר להקדיש את היום לאלוהים ואחר-כך לשאול אותו: “האם עלי לקום הבוקר?” בשום פנים לא הסכימה לצאת ממיטתה עד ש”הקול” שבלבה הניע אותה לעשות כן. היא נמנעה מללבוש בגד כלשהו אלא אם הבינה שאלוהים מדריך אותה לעשות כן “ולפעמים היה האדון מצווה עליה לנעול רק נעל אחת או גרביים בלבד. לפעמים נצטוותה לנעול את שתי הנעליים ללא גרביים”. בספר מסופר גם על נכה אשר ביקרה בבית ידיד וראתה על השולחן סכום כסף. “היא הבינה בלבה שהאדון רצה שתיקח את הכסף ואף התחזקה בה דעה זו כאשר נזכרה בפסוק האומר: ‘הכל הוא שלכם'”. מקרים אלו הם דוגמא אומללה למה שיכול להתרחש כאשר איננו מבינים את הדרכת אלוהים כהלכה.

הטעות היסודית בנקודה זו נעוצה בכך שאיננו מבינים כי האמצעי העיקרי בעזרתו אלוהים מדריך אותנו, יצוריו החושבים, הוא על-ידי הבנה חושבת של כתבי הקודש, הערכה נכונה של הנסיבות והאפשרויות ויישום מעשי של דבר אלוהים הכתוב. זוהי שיטת ההדרכה העיקרית והחשובה גם משום שהיא מגבילה את הצורך בהדרכה מיוחדת, חריגה, וגם משום שבדרך זו קל יותר להבחין בין מצבים חריגים-באמת למצבים רגילים שאינם שונים באופיים הבסיסי, אלא באשר לדחיפותם, למשמעותם הרבה ולהשלכותיהם מרחיקות-הלכת. האנשים שגברת סמית תיארה בספרה פשוט לא הבינו שלבוש צנוע המתאים לצרכים, זכות הזולת להחזיק ברכושו ונושאים דומים כבר נדונו בכתבי הקודש ונקבעו באופן שמחייב את כולנו (ראה טימ”א ב 9; אפסיים ד 22-19). הדרך הנכונה לכבד את רוח הקודש ולהוקיר אותו כמדריך היא להישמע למה שהוא אומר בכתבי הקודש. עיקר ההדרכה שאלוהים מעניק לנו איננה באמצעות תחושות וקולות פנימיים בנפרד מן הכתובים, אלא באמצעות פעולת רוח הקודש במצפוננו ובשכלנו כדי שנבין את כתבי הקודש ונעשה כמצוותם. עיקרה של ההדרכה הוא בגיבוש התייחסות משיחית, גישות ושיקולים ברוח כתבי הקודש, מטרות והערכות אשר יכבדו את אלוהים משום שהם תואמים את רצונו.

מכאן שהדרכת אלוהים מתרכזת יותר מכל בהצגת עקרונות, כללים רוחניים ומטרות לחיינו, על פיהם עלינו להתנהג: “השתדל להתנהג כפי שהתנהג ישוע”. “טפח בחייך תכונות מוסריות כמו ענווה, יושר לב, אהבה, אומץ”. “הכר את חובותיך כלפי האישה (או הבעל), הילדים, ההורים, מאמינים ולא מאמינים. לאחר שהכרת את החובות, השתדל לקיים אותן ככל יכולתך”. כך אלוהים מדריך אותנו, כפי שיודע כל מי שלמד את תהילים, משלי, ספרי הנבואה, הדרשה על ההר והאיגרות השונות. “נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב” (תהילים לד 14; לז 27). זוהי הדרך בה דבר ה’ מדריך אותנו, וכשמדובר בהדרכת הרוח ברומים ח 14, הכוונה איננה לקולות פנימיים שבלב או לחוויות דומות כי אם לנכונות לסרב לנטיותינו לחטא והרצון לחיות על פי דבר אלוהים!

רק במסגרת מה שאמרנו עד כה אפשר לדבר על הדרכה בשאלות מהסוג שהזכרנו קודם. לעולם אל תצפה שאלוהים ידריך אותך להינשא לבן זוג שאינו מאמין או לבגוד באישתך, כל עוד יש בכתבי הקודש קטעים כמו קור”א ז 39 ובשמות פרק כ נאמר בבירור “לא תנאף”. אל תצפה ממנו להדריך אותך להפר התחייבות שלקחת על עצמך כאשר בפירוש נאמר כי ה”הן” וה”לאו” שלנו חייבים להיות מהימנים. אני מכיר מקרים בהם אנשים טענו שאלוהים הדריך אותם לעשות דברים שכתבי הקודש אוסרים. אין לי ספק שהיו להם הרגשות ברורות, אבל אין לי גם ספק שהרגשות אלו לא באו מרוח אלוהים. רוח הקודש לעולם אינו מדריך בניגוד לכתובים, ולעולם צריך שידריך אותנו לעשות את מה שכבר ציווה עלינו בספר הבריתות. הוא מדריך אותנו “במעגלי צדק” — תמיד.

ד.

גם אם אנחנו מבינים נכונה מה זאת הדרכה באופן כללי — עדיין נוכל לטעות. אין תחום שברורה בו יותר חולשתנו האנושית מאשר בזה. אלוהים מדריך אותנו על-ידי-כך שהוא מביא לפנינו את העובדות מהכתובים ואת אלה הנוגעות למציאות שעלינו להכריע בה. אחר-כך הוא עוזר לנו ברוחו לשקול את השיקולים הנכונים, ולבסוף גורם לנו לנטות בלבנו ובשכלנו אחרי אותה החלטה שהוא יעד לנו משום שהיא המועילה ביותר גם לנו, גם לתפארתו וגם לאחרים סביב. אלא שבהחלט ייתכן שנתעלם מרוח אלוהים והדרכתו ושנעציב אותו. סכנה זו קיימת בשל כמה סיבות וטוב נעשה אם נמנה כמה מהן.

  1. לפעמים יש חוסר נכונות לחשוב

זוהי רוחניות מזויפת מסוג חולני ומזיק, שרואה את פעולת אלוהים רק כשמדובר במשהו חריג ועל-טבעי, שמעדיפה תחושות והתרחשויות במקום את דבר אלוהים, ומתעלמת ממצוות אלוהים הקוראת לנו להשכיל ולהבין. אלוהים ברא אותנו כיצורים חושבים והוא מכוון את מחשבותינו בשעה שאנחנו משתמשים בשכלנו כיאות. הוא מדריך אותנו בשעה שאנחנו חושבים ולא כשאנחנו נמנעים מלעשות זאת: “לו חכמו, ישכילו זאת, יבינו לאחריתם” (דברים לב 29).

  1. לפעמים אנחנו מסרבים לחשוב על העתיד ולשקול את התוצאות שתנבענה בטווח הרחוק מאפשרויות הפעולה השונות

לחשוב קדימה, לתכנן לעתיד ולהתחשב בו בשיקולינו הוא כלל חשוב בהדרכת אלוהים, לא פחות מהחובה לחשוב בכלל. לעתים קרובות איננו יכולים לדעת מה טוב ומה רע, מועיל או בלתי מועיל אלא לאור התוצאות העתידיות. “לו חכמו… יכינו לאחריתם”. עלינו להשתדל להבין דברים על פי סופם הצפוי.

  1. לפעמים איננו מוכנים להתייעץ או לשמוע לעצת אחרים

“דרך אוויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם” (משלי יב 15). מי שמסרב לקבל עצה או שאיננו מתייעץ הוא אדם גאה, לא בוגר, במיוחד כשמדובר בהחלטות חשובות. תמיד יש מישהו המבין את כתבי הקודש, את הטבע האנושי, את מגבלותינו וחסרונותינו ואת הנסיבות — יותר מאיתנו. אפילו אם בסופו של דבר נדחה את עצתו, רק טובה יכולה לצמוח מהנכונות להתחשב בה ולשקול את הדברים גם מנקודת ראותו.

  1. תכופות אנו מסרבים להטיל ספק בעצמנו

מעטים הם שבאמת כנים עם עצמם. משום כך, רובנו איננו מכירים את עצמנו כלל. אנחנו ערים יותר לחסרונותיהם של אחרים מאשר לחסרונות שלנו וקל לנו יותר להבחין בתירוציהם של אחרים מאשר בשלנו. מוטב להתעלם מ”הרגשות” משום שהן מעודדות גאווה, התרכזות עצמית ואנוכיות מתחסדת המנסה להיראות כחסידות של ממש. דבר זה נכון במיוחד בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה.

כפי שכתב בזמנו אוליבר בארקלי: “תחושת האושר והשלווה, שתכופות (אם כי לא תמיד) מתעוררת בלבו של אדם מאוהב, מסוגלת להשתיק את קול המצפון ולשתק את יכולתנו לחשוב כיאות. רבים משוכנעים שאלוהים הדריך אותם להינשא ומסוגלים להוכיח זאת באותות ובמופתים, בשעה שכל מה שהם יודעים הוא שיש להם ‘שלום’ שעלול להיות תוצאה של תהליך הורמונלי טבעי”.

עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנחנו “מרגישים” שהחלטה כזו או אחרת נכונה? מה היסוד להרגשה זו? טוב נעשה אם נתייעץ בנדון עם מישהו שאנחנו סומכים על תבונתו ומעריכים את שיקול דעתו. עלינו גם להתפלל, “חוקרני אל ודע לבבי, בחנני ודע שרעפיי וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם” (תהילים קל”ט 23 ואילך). תמיד יש מקום לבדוק את עצמנו.

  1. אנחנו נוטים להתעלם מהשפעתם של אחרים עלינו

יש אנשים שמסוגלים, ללא כל כוונה רעה, להשפיע מאוד על אחרים עד כדי כך שלפעמים הם מדכאים את קול המצפון והתבונה. אפילו כשאדם מוכשר ורב השפעה ער למידת השפעתו ומשתדל לרסן אותה, קשה לו למנוע מהזולת לנהוג בו כבאורים ותומים, נביא המשמש עבורם פה אלוהים. לא כך מדריך אלוהים. אין זאת אומרת שאנשים כישרוניים בהכרח טועים, אבל בוודאי שאין סיבה לחשוב שהם תמיד צודקים! יש מקום לכבד את דעותיהם ולהאזין להמלצותיהם, אבל בשום פנים אסור לנו לייחס להם סמכות מעבר לראוי. “בחנו כל דבר ואחזו בטוב” (תסל”א ה 21).

  1. יש שאינם מוכנים להמתין

“הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים” היא קריאה חוזרת ונשנית בספר תהילים. זוהי גם קריאה הנחוצה מאוד לכולנו משום שאלוהים איננו פועל על פי לוח הזמנים שלנו ולכן תכופות נדרש מאיתנו להמתין. זמנו של ה’ אינו דוחק כפי שלפעמים קורה אצלנו. הוא אינו נוהג לגלות לנו פרטים מיותרים אודות העתיד להתרחש, אלא רק את הדרוש, ולכן לרוב איננו יודעים יותר משנחוץ לנו באותו רגע. הוא מדריך אותנו צעד אחר צעד. מסיבה זאת, הצעד הנבון ביותר שנוכל לעשות כאשר דברים אינם ברורים הוא דווקא להימנע מלעשות! כדאי שנמשיך לשקול ולהרהר בתפילה עד שהעניינים יתבהרו. מאידך, כשהדברים ברורים, זה הזמן לפעול.

ה.

חוסר בקשיים אינו בהכרח עדות לכך שאכן הלכנו בדרך ה’. “דלת פתוחה” אינה בהכרח עדות שאלוהים אכן הדריך אותנו אל הדרך שבחרנו בה.

זהו מקור נוסף למבוכה אצל רבים: ביקשנו את הדרכת אלוהים ויש לנו הרושם שזו ניתנה. התחלנו ללכת בדרך שה’ כנראה הדריך אותנו אליה — ופתאום אנחנו נתקלים בקיר אטום, בקשיים שהם תוצאה ישירה מהדרך. הדאגה מופיעה מיד: אולי טעינו? יונה הנביא הפליג בניגוד לרצון אלוהים ולכן נתקל בכל מיני קשיים. פרצה סופה, הוא עמד נכלם לפני לא-מאמינים, הושלך לים ומצא את עצמו בסכנת חיים. אולי הקשיים שאנחנו נתקלים בהם באים משום שסטינו מדרך אלוהים?

ייתכן שכן הוא, ואיש נבון יראה בקשיים דרבון לבחון את דרכו כדי לברר מחדש אם הוא באמת הולך בדרך הנכונה. קשיים צריכים בהחלט לזרזנו לבחינה מחדש של דרכנו. אבל קיומה של בעיה אינו בהכרח אות לכך שסטינו מהדרך; הן הכתובים מכריזים ש”רבות רעות צדיק” (תהילים לד 20). הם לא מסתפקים באמירה כללית זו, אלא מלמדים גם במפורש שההליכה בדרך אלוהים מובילה לקשיים שלא היו צצים אחרת.

דוגמאות לכך יש עד אין ספור.

אלוהים אמנם הדריך את ישראל בעמוד אש וענן, אבל הם מצאו את עצמם עומדים מול הים כשחיל פרעה נושף בעורפם. קשה לי גם לחשוב שהם חצו את הים בחרבה בלי לחשוש שמא לפתע יסגור עליהם (שמות יג 21 ואילך). כך גם נקראו להלך ב”מדבר הגדול והנורא” ימים רבים (דברים א 19) ללא מים ובסכנה מיד עמלק. גם להילחם בסיחון ובעוג הצטרכו כדי להגיע לארץ ההבטחה (שמות יז 8; במדבר כא 21 ואילך, 32 ואילך). אפשר להבין מדוע התמרמרו והתלוננו כל הזמן (שמות יד 10 ואילך; טז 3; במדבר יא 4 ואילך; יד 3 ואילך; כ 3 ואילך; כא 5 ואילך). תלמידי ישוע מצאו את עצמם פעמיים לכודים בסערה (מרקוס ד 37; ו 48), למרות שבשני המקרים נצטוו על-ידי ישוע להפליג (מרקוס ד 35; ו 45). שאול השליח הבין “… כי האלוהים קראנו שמה (לפיליפי) לבשר את הבשורה” (מעשי השליחים טז 10), אך מצא עצמו תוך זמן קצר מוכה ומושלך בכלא. מאוחר יותר החליט לנסוע לירושלים (מעשי השליחים יט 21) ולמרות שיכול היה לומר לזקני הקהילה מאפסוס שהוא “אסיר הרוח ללכת לירושלים”, ידע גם “כי רוח הקודש מעיד… לאמור כי מוסרות וצרות נכונו לי” (שם, כ 22) וכך אמנם היה. למרות שפעל על פי הדרכת רוח ה’, נתקל בהתנגדות עצומה ובקשיים רבים.

וזה לא הכל. עדות מכרעת לכך, שמי שמהלך בדרך ה’ נתקל תכופות בקשיים, אפשר להפיק מחיי ישוע אדוננו. מעולם לא חי איש בשלמות רבה יותר על פי רצון אלוהים. למרות זאת היה “איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים ממנו נבזה”. הדרך אליה הדריך אלוהים את בנו הובילה לשנאה מצד רבים מבני עמו, דחייה מצד משפחתו הקרובה והאהובה, מאבק במנהיגות הדתית, החברתית והמדינית ולבסוף גם למעצרו ולמותו. די לתלמיד שיהיה כרבו. אם רדפו את ישוע, גם אותנו ירדפו, האם יש לנו רשות לצפות לחיים קלים יותר בשעה שאנחנו מתהלכים בדרך ה’? “אם לבעל הבית קראו בעל זבוב, אף כי לאנשי ביתו” (מתי י 25-24).

מנקודת ראות אנושית סבירה, מות המשיח היה שיאו של בזבוז. אובדן מיותר של חייו הצעירים והמבטיחים של מורה, מנהיג ונביא. את משמעות אותו מוות, למה נועד ומה שהשיג, אנו יודעים רק מהדברים שאלוהים אמר בכתובים.

כך גם בחיים המשיחיים. בהחלט ייתכן שחיי אחדים מאיתנו ייראו בעיני אחרים כבזבוז, אובדן מיותר של כישרונות. איזו תועלת הייתה, למשל, לשנתיים בהן שאול השליח היה כלוא בבית המעצר הרומי בקיסריה? הרי יכול היה להיות עסוק בהפצת הבשורה! לא תמיד אלוהים משיב על שאלות כאלו ומשום כך לפעמים תסכול וחוסר ודאות הם מנת חלקו של אדם הבוחר לחיות בנאמנות על פי הדרכת אלוהים.

על כך מספרת אליזבת אליוט אשר יצאה ליערות-העד של אקוודור כדי ליצור כתב משפתם של בני שבט ילידים פרימיטיבי ובדרך זו לסלול את הדרך לתרגום כתבי הקודש לשפתם. שמונה חודשים תמימים עמלה בחברת בן השבט היחיד שידע ספרדית ומשום כך היה מסוגל לדבר איתה. יום אחד נרצח האיש. אליזבת המשיכה במאמציה על אף הקשיים משום שהייתה משוכנעת שאלוהים הדריך אותה לקחת על עצמה מבצע זה. זמן מה אחרי כן נאלצה לעקור לאזור אחר ואת החומר שהכינה בעמל כה רב השאירה בידי חברים-לעבודה כדי שיוכלו להמשיך מהנקודה בה סיימה. שבועיים אחרי כן נגנבו המאמרים ונעלמו. מנקודת ראות אנושית זה היה סוף פסוק לכל המאמצים, סיכום עלוב ומתסכל שסופו נעדר כל תוצאות נראות לעין.

גברת אליוט מספרת על כך: “לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת להודות שלאלוהים יש מטרות ופתרונות השונים מאוד משלנו וכי רק הוא מבין את משמעותם האמיתית של מאורעות רבים… מאיתנו פשוט נדרש לסמוך עליו ולהתיר לו להיות ולעשות כרצונו. לאדם הרוצה את רצון ה’ בחייו ומבקש ממנו לגלות לו מהו רצון זה, צפויה הפתעה מאוד לא נעימה: איש מאיתנו אינו יודע את רצון אלוהים במידה כזו שתגן עליו מפני תסכול וחוסר ודאות”.

(מתוך מאמר שהופיע ב- Eternity ינואר 1969, עמוד 18)

זוהי האמת לאמיתה. במוקדם או במאוחר נגלה שהדרכת אלוהים לא רק מביאה אותנו מחושך לאור, אלא גם מאור לחושך. זהו חלק מהמחיר שנדרש מאיתנו לשלם בעשותנו את רצון אלוהים.

ו.

אם אסטה מדרכי ואמצא את עצמי שקוע לפתע בביצה, אמנם אדע שסטיתי אבל לא תהיה בכך תועלת כלשהי כל עוד איני מסוגל לחזור ולעלות על הדרך הנכונה. כך גם בחיי אדם שנטה מהדרך שאלוהים יעד לו. תודה לאל, הנזק הוא בר תיקון. אלוהינו לא רק מחדש אותנו, סולח לחטאינו ומפיק מטעויותינו את הטוב כדי לקדם את תכניותיו, אלא שהוא שולט בדרך מופלאה ונסתרת גם על סטיותינו. זהו מימד אחד של ריבונותו המושלמת והמעשית, “ושילמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה”, “חילי הגדול אשר שילחתי בכם, ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ה’ אלוהיכם, אשר עשה עימכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה’ אלוהיכם ואין עוד” (יואל ב 27-25). ישוע השיב אליו את שמעון פטרוס למרות בגידתו, על אף שנאלץ לתקן את דרכי השליח שוב ושוב גם לאחר מכן (ראה מעשי השליחים י; גלטים ב 14-11). הוא גם מושיענו היום, והוא לא השתנה. אלוהים לא רק גורם ל”חמת אדם” להלל אותו, אלא משתמש גם בסטיותינו המטופשות.

הדרכת אלוהים, כמו כל הברכות שאנחנו נהנים מהן בזכות חסדו, היא מעשה חסד ריבוני. אלוהים לא רק מדריך אותנו במובן זה שהוא אומר לנו באיזו דרך להלך, אלא גם מדריך אותנו כשהוא מוודא בכוח חכמתו ושלטונו המגיעים לכל פרט ולכל מקום, שלמרות כל מה שיהיה, נגיע לבסוף אל היעד שקבע לנו. אין ספק שנסטה ונתעה, אבל “מתחת זרועות עולם” (דברים לג 27). כשניפול, הוא יתפוס אותנו, יציל אותנו ויחדש אותנו ברצונו. זוהי הבטחתו. כזה הוא טובו. משום כך, נכון לדבר על הדרכת אלוהים בקשר לביטחוננו באהבתו. אלוהים לא ייתן לנו להמיט על עצמנו חורבן. לכן טוב יהיה אם נחשוב יותר על כבודו מאשר על צרכינו — להם הוא כבר דאג. מותר לנו בהחלט לסמוך על אלוהינו הנאמן. כוחנו טמון בחסדו. דברו מנחה אותנו ומטרת חיינו היא תפארת שמו. הוא ינחה אותנו לנווה השלום אשר הכין לאוהביו. הוא ינהיגנו עד מוות.

פרק 21

מבחנים פנימיים

א.

אחת מהדרכים הנפוצות להצגת הבשורה היא די אכזרית. אמנם לא נועדה להיות כזו, אך זוהי המציאות. היא נועדה לפאר את חסד אלוהים, אבל ההיפך מכך קורה. מרוב רחמים ממעיטה גישה זו בחשיבות החטא וחומרתו ומשום כך מאבדת קשר עם מטרות אלוהים.

התוצאה כפולה: ראשית, מעשי החסד של אלוהים מוצגים באופן המפחית בערכם וממעיט ממשמעותם.

שנית, הבשורה המוצגת אינה עונה על כל צורכי האדם. כדברי ישעיה (כח 20): “קצר המצע מהשתרע והמסכה (השמיכה) צרה כהתכנס”.

מצב כזה מבטיח אומללות, אי-שביעות רצון, חולשה וחולי רוחניים. כל מי שמושפע מגישה זו חשוף לסכנות. תפוצתה משמשת מכשול רציני לבשורה ולהתפתחות רוחנית. אני מקווה שיהיה בידי להתריע במשהו על-ידי חשיפת סיבתה ויסודה של הטעות.

למה כוונתי? לצערי, קודם כל אני מדבר על גישה המקובלת מאוד בין משיחיים היום. גישה זו מתרכזת בעיקרי הבשורה, כמו הישועה באמונה בזכות קרבן ישוע, הלידה החדשה ברוח הקודש והחיים החדשים בכוח תחייתו של ישוע. מטרתה להביא בני אדם להיוולד מחדש ומכאן להגשמת ניצחונו של ישוע בחייהם. אני מדבר על גישה שהיא בלי ספק משיחית. טעויותיה אינן כאלה ההופכות אותה ללא משיחית. אדרבה, הטעויות הן מהסוג שרק משיחי יכול להיכשל בהן — ואת זאת אני רוצה להדגיש כבר בראשית דבריי.

אפשר לשאול: אם זו גישה משיחית, איזה פגם יכול להימצא בה? כיצד ייתכן שזו טעות כה חמורה, אם מדובר בגישה שמטרותיה ובשורתה כל-כך נאמנות לכתבי הקודש? התשובה היא, שגם גישה המתרכזת בבשורה מסוגלת לטעות בכך שתפריז בהדגשת אחד מחלקיה או שתייחס אותו למציאות בדרך שגויה. כתבי הקודש מלאים אמיתות שנועדו להושיע נפשות, ממש כמו מדפים בבית המרקחת המלאים תרופות לחוליים שונים. אבל בשני המקרים, שימוש לא נכון במה שנועד לרפא חולי מסוים עלול להביא לתוצאות חמורות מאוד. יוד נועד לשימוש חיצוני ומי שישתה אותו יישא בתוצאות! גם באמיתות הבשורה אפשר, למרבה הצער, לעשות שימוש לא נכון וגם לכך תהיינה תוצאות עגומות. זה מה שקורה במקרה שלפנינו, כפי שמיד נראה.

ב.

הגישה המטעה שאני מתכוון אליה מציגה את הבשורה באופן המדגיש בעיקר את השינוי הנפלא שיתרחש בחיי האדם משיהיה למשיחי: לא רק שיזכה לסליחת חטאים, למצפון שקט ולקרבת אלוהים אוהבת, אלא שגם בכוח רוח הקודש יוכל להתגבר על חטאים והרגלים שבעבר כבלו אותו. אלוהים יעניק לו ביטחון, שלווה, אושר, סיפוק אמיתי ועוד כהנה ברכות והנאות שעד כה נמנעו ממנו, לפחות בחלקן. כמובן, כל הדברים הללו אכן מובטחים בבשורה, תודה לאל! אבל אפשר להדגיש אותם ובאותה עת להמעיט במשקלם של הקשיים, עד שיווצר הרושם המוטעה שחיי היום-יום במשיח סוגים בשושנים, שהכל תמיד טוב ויפה ושאין עוד קשיים או בעיות שלא ייעלמו כהרף-עין אם רק נתפלל. גישה כזו מתעלמת לחלוטין מהמאבק המתמיד בחטא, בבשר ובשטן, כאילו אין בהם כדי להטריד משיחי. היא מבוססת על הנחה מוטעית כאילו נסיבות החיים, יחסינו עם אחרים ואפילו לבנו, לעולם לא יהיו למכשול. דעה כזו מזיקה משום שאיננה נכונה.

כמובן, אפשר גם ליצור רושם מוטעה בכיוון ההפוך. אפשר להדגיש את הקשיים הכרוכים בחיים המשיחיים עד כדי כך שתיווצר תמונה קודרת לגמרי, ואנשים יחשבו שהחיים המשיחיים נועדו לאומללים הצפויים לגיהינום עלי-אדמות ולנחת רק בעולם הבא! אין ספק שיש אשר הציגו כך את הדברים, וסביר לחשוב כי הגישה המוטעית שאנחנו דנים בה היא בעצם תגובת-נגד לכך. אבל האמת חייבת להיאמר. שתי הגישות הן מוטעות ושתיהן מזיקות, אם כי הראשונה מסוכנת יותר באותה מידה שתקוות וביטחון-שווא מסוכנים יותר מחששות-שווא. בחסד אלוהים, הטעות השנייה תוביל רק להפתעות נעימות, אבל ההנחה שבחיים המשיחיים צפויה רק ברכה, בהכרח שתוביל לאכזבה.

מה שאני אומר הוא שגישה טועה זו נוטה להבטיח יותר ממה שאלוהים מוכן לתת. היא עושה זאת מרצונה העז להניע אנשים לבוא אל המשיח, אך היא גורמת להם לבוא עם ציפיות מוטעות ולעתים גם ממניעים שאינם נכונים. לכן אני אומר שזו גישה אכזרית. היא משיגה תוצאות על-ידי טיפוח תקוות-שווא. כמובן, אינני אומר שזו אכזריות מודעת או מכוונת: היא פשוט נובעת מטוב-לב חסר אחריות. חסידי גישה זו רוצים בכל לבם להביא אנשים לישועה ומשום כך הם מתארים את החיים במשיח בצבעים ורודים, כאילו אין בהם דבר מלבד אושר והנאה. אבל מניע טוב איננו מסוגל לחפות על הטעות ואיננו יכול להצדיקה. התוצאות למעשה עומדות בעינן.

מה שקורה ברור. רבים שומעים את הדברים ומאמינים בהם כפי שהם מוצגים. הם שבים בתשובה, נולדים מחדש בחסד אלוהים וחיים את חייהם החדשים בציפייה שהנה סוף-סוף נפתרו כל בעיותיהם. כאבי הראש ומכאובי הלב נעלמו כולם כערפל הבוקר. אלא שמהר מאוד עליהם להתפכח. מתברר להם שלא כאלו הם פני הדברים. חולשות אופי, משברים ביחסי אנוש, מחסור חומרי וחברתי ופיתויים למיניהם עדיין רודפים אותם ולפעמים אפילו מתחזקים. במקום שהכל יהיה מעתה קל יותר, לפעמים הוא נעשה קשה: קשיים עם בן הזוג, הילדים או ההורים; בעיות בעבודה או עם מכרים, חברים לעבודה, שכנים או אנשים שאנחנו נפגשים איתם במסגרת חיי היום-יום; פיתויים והרגלים רעים שנדמה היה כי נעלמו, לפתע שבים ומופיעים; גלי האושר שהציפו אותם בראשית דרכם הרוחנית אינם עוד וחיי האושר השלמים שהובטחו אינם מנת חלקם, מה עליהם לחשוב?

האמת היא שאלוהים נוהג במאמינים צעירים בעדינות רבה, כפי שאימהות נוהגות בתינוקות רכים. “כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים” (ישעיה מ 11). משום כך קורה שלעתים קרובות ראשיתם של החיים במשיח מלווים באושר עצום, במענים מופלאים לתפילה, בחוויות מסעירות וחריגות ובעדויות שונות על חסד אלוהים השופע כלפי אותם מאמינים. כך מעודד אותם אלוהים ומציב את רגליהם בדרך המשיח. אבל, ככל שהם מתבגרים, יכולתם לשאת נטל כבד יותר — גדלה. משום כך אלוהים דורש מהם יותר משדרש לפני כן. הוא חושף אותם למבחנים ולקשיים. הוא מקפיד שלא להעמיס עליהם יותר משהם מסוגלים לשאת (ראה בהקשר זה את קור”א י 13), אבל גם אינו מעמיס עליהם פחות מכך (ראה מעשי השליחים יד 22). כך הוא בונה, מטהר, מחזק ומעצב את אופיים, מבסס את אמונתם ומכשיר אותם לעזור לאחרים. זו הדרך בה הוא נוקט כדי לגבש בהם סולם ערכים. כך הוא מפאר את עצמו בהם ודרך חולשתם מגלה את גבורתו.

לכן אין סיבה לחשוב שפיתויים וקשיים הנערמים בדרכנו הם מצב חריג. ככל שנרחיק לכת בחיינו המשיחיים, כן ירבו הקשיים משום שהם משמשים מטרות טובות ומועילות. אבל משיחי שנאמר לו לצפות לחיים נוחים ומהנים הנקיים מכל שמץ של מכאוב וקושי, בהכרח שיחשוב כי דבר-מה איננו תקין כשייתקל בקשיים, “משהו פגום אצלי — או אולי בבשורה עצמה?” ואם יגיע למסקנה כי לא הבשורה היא שפגומה, ינסה לברר מה התקלקל בחייו וכיצד ניתן לתקנו.

ג.

המימד האכזרי הנוסף של גישה זו לבשורה משתמע ממה שזה עתה אמרנו. עבדות מעין זו (ואכן בעול של עבדות מדובר כאן), לפיה מאמינים צעירים מתייחסים לקשיים מכל סוג שהוא כעדות לפגמים בחיי אמונתם — יוצרת מעגל קסמים. הבעייתיות טמונה בפתרון המוצע, לפיו קשיי החיים נובעים ממסירות לקויה ולכן צריך “להאמין יותר” או “להתמסר”.

לפי גישה זו, בראשית ימי אמונתו, המאמין הצעיר היה מסור בכל לבו ומשום כך גם ניהנה מברכת אלוהים. מאז כנראה הצטננה מסירותו ופחתה, הצטברו חטאים לחובתו או שהוא חדל במובן כלשהו לבטוח באלוהים. הפתרון, על כן, ברור. עליו לחשוף את החטא או החטאים, להתוודות עליהם, להתמסר מחדש, ולשמור על רמת מסירות גבוהה יותר. עליו ללמוד למסור את פיתוייו למשיח ואז (כך מובטח), שוב ימצא את עצמו ברומו של עולם.

אין ספק שאם נזניח את חיינו הרוחניים ונחטא ביודעין, האושר והכרת השלווה שבלב עלולים להיעלם (ומן הראוי שכך אכן יקרה!) ואנו נחוש יותר ויותר אי-שביעות רצון. הרי לא ייתכן שאלו אשר מתו עם המשיח לחטא ייהנו ממנו עוד. גם לא ייתכן שאנשים יחטאו בלי להסתכן בכעסו של אלוהים. “בעוון בצעו קצפתי ואכהו הסתר ואקצוף, וילך שובב בדרך לבו” (ישעיה נז 17). כזוהי תגובתו של אלוהים כאשר אהוביו סוטים מדרך הישר. אנשים שמעולם לא טעמו את חסד אלוהים עלולים ליהנות מחטאיהם, אבל משיחיים שחוטאים, בהכרח שיהיו אומללים. מכאן שהפתרון שתיארנו בפסקה הקודמת מבוסס לפעמים על מידת-מה של אמת.

לא כן הדבר במקרים רבים אחרים, ובמוקדם או במאוחר יתברר שהפתרון המוצע אינו מתמודד כלל עם הבעיה האמיתית. תכופות פשוט יתברר שאלוהים משתמש בקשיים כדי ללמד את ילדיו שיעור ולהביאם לבגרות רוחנית. כך נהג באיוב, באחדים ממחברי ספר תהילים ובאלו שלמענם נכתבה האיגרת אל העברים. אלוהים חושף אותם להתקפות מהעולם, הבשר והשטן כדי שכוחם ילך ויגבר ואופיים המשיחי יתחזק. כפי שאמרנו, כל ילדי אלוהים עוברים תהליך זה: זהו חלק מ”תוכחת אלוהים” (עברים יב 11; איוב ה 17; משלי ג 11) המיועדת לכל בניו האהובים. גישה זו היא הרת-סכנות.

מדוע? משום שהיא מחייבת משיחיים לרדיפה בלתי-נלאית אחרי כישלונות וחטאים שבעצם לא היו מעולם, משום ההנחה המוטעית שאם רק יעלה בידם למצוא אי-אלו חסרונות וכישלונות הם יוכלו להתוודות עליהם, להתמסר לאלוהים ולחדש את הנאת קירבתו. הסכנה היא שלא רק שיתרחקו יותר ויותר מן המציאות האמיתית, אלא שיתנגשו ברצון אלוהים ויפעלו בניגוד לכוונותיו. אלוהים העביר אותם מעבר לתקופת הילדות, על כל הצחוק וחוסר העשייה הממשית שבה, כדי להביא אותם לבגרות מלאה יותר. הורים אנושיים אינם מהססים ליהנות מילדות ילדיהם, אבל יהיו מודאגים, ובצדק, אם ילדיהם לא ייגמלו מינקות ויהפכו לבני נוער ולבסוף למבוגרים. כך גם אבינו שבשמים. הוא רוצה שנתבגר במשיח ולא שנישאר תינוקות. אבל הגישה המוטעית שהזכרנו, בעצם מחזירה אותנו לתקופת הילדות ומלמדת אותנו לפעול בניגוד לטובתנו האמיתית. משום כך אמרתי שזוהי שיטה אכזרית. התייחסות כזו לקשיינו תביא לכך שנסבול מפיגור רוחני קשה. קיימת סכנה שנטפח בדרך זו דור של משיחיים ילדותיים, חייכנים, לא יציבים ולא אחראים שעסוקים בעצמם ובצורכיהם ושאי-אפשר לצפות מהם לדבר ממשי כלשהו; אנשים מבוגרים בגופם ובשכלם, אבל ילדותיים בחייהם הרוחניים. התוצאות הגרועות ביותר תהיינה אי-יציבות, פחד, חולשה רוחנית וערעור חיי הנפש. אמונה ברוח הכתובים, כלומר נאמנות רוחנית הסומכת על ה’ ומפארת אותו בכוח יציבותה, בוודאי שתלך ותיעלם.

ד.

מה בעצם שגוי בגישה זאת? על כך אפשר לענות בדרכים רבות. ביסודו של דבר, גישה זו נובעת מחוסר הבנה באשר למה שכתבי הקודש מלמדים על קדושה, בגרות רוחנית וחיים כרצון אלוהים. היא איננה מבינה מהו חסד אלוהים. אין לה מושג כיצד פועל החטא בלבנו ומה מקורו. היא אינה מבחינה בין הבטחות אלוהים להתגשמותן ובין העתיד להווה. היא לא מבינה כראוי את הקשריה הפסיכולוגיים של משמעת משיחית (רצוני לומר שמשמעת על פי הכתובים כרוכה בפעילות ובמאמץ בכוח רוח הקודש, לא בחוסר פעילות והמתנה). הדבר החמור מכל הוא שגישה זו אינה מבינה כיצד ולאיזו מטרה פועל אלוהים בחסדו.

מהו חסד? בברית החדשה משמעות המושג היא אהבת אלוהים כלפי אנשים שבשום פנים אינם ראויים לה. חסד פירושו שאלוהים מניע שמים וארץ כדי להושיע חוטאים שאינם יכולים להניע אפילו אצבע כדי להושיע את עצמם. חסד פירושו שאלוהים שלח את בנו עד לתחתיות שאול כדי שאנחנו, חוטאים ורשעים, נוכל להיות רצויים לפניו ולבוא אל מלכותו. “את אשר לא ידע חטא, אותו עשה האלוהים לחטאת בעדנו למען נהיה בו לצדקת אלוהים” (קור”ב ה 21).

בברית החדשה מדובר על רצון הנובע מחסד ועל מעשה חסד. רצון הנובע מחסד הוא רצון אלוהים להושיע. מעשה חסד הוא “המעשה הטוב (של אלוהים) בכם” (פיליפים א 6), שעל-ידו אלוהים קורא אנשים אל חברת המשיח (קור”א א 9), מקים אותם מן המתים (אפסיים ב 6-1), חותם אותם ברוח קודשו (אפסיים א 13 ואילך), משנה אותם כדי שידמו למשיח (קור”ב ג 18) ובבוא היום גם יקים את גופותיהם מן המוות ויפאר אותם לנצח (רומים ח 30; קור”א טו 54-47). כפי שנאמר בקור”א טו 10: “בחסד אלוהים הייתי למה שהייתי, וחסדו עלי לא היה לריק כי יותר מכולם עבדתי — ולא אני, כי אם חסד אלוהים אשר עימדי”. “חסד” פירושו המעשה האדיר שאלוהים עשה בי באהבתו כאשר עשה אותי למשיחי.

אבל מהי מטרת חסד אלוהים?

בראש וראשונה, מטרתו היא לחדש את הקשר בינו לבין האדם. אלוהים מניח את היסוד לחידוש היחסים כאשר הוא סולח לחטאינו בזכות קרבן בנו ישוע. הוא עושה זאת כדי שמאותו רגע ואילך נחיה בקרבתו. הוא מחדש את טבענו ומעניק לנו את היכולת לאהוב אותו, לבטוח ולשמוח בו, להישמע לו מכל לבנו ולחיות כרצונו, ובכך מעניק לנו את הכרת קרבתו. לכך נועד חסד אלוהים — להיכרות הולכת ומעמיקה עימו. חסד פירושו שאלוהים מושך חוטאים מחטאם ומקרבם אליו עוד ועוד.

כיצד מממש אלוהים מטרה זאת?

לא על-ידי-כך שהוא מונע מהעולם, הבשר והשטן לתקוף אותנו. גם לא על-ידי-כך שהוא חוסך מאיתנו נסיבות קשות ומכאיבות או מגן עלינו מפני הקשיים הנובעים מאופיינו. להיפך. הוא חושף אותנו לכל אלו עד כדי כך שאנחנו לפעמים מוכרעים מכוח ההכרה בחולשתנו ונאלצים להיתלות בו ביתר חוזקה. מנקודת ראייתנו האנושית, זוהי הסיבה העיקרית לכך שאלוהים ממלא את חיינו בצרות ומבוכות מכל מיני סוגים: כדי להבטיח שנלמד לאחוז בו בכל כוחנו. מסיבה זו שוב ושוב אומרים לנו כתבי הקודש שאלוהים הוא צוק מעוז ומגן לחלשים. זו גם הסיבה שאלוהים מקדיש תשומת לב כה רבה כדי ללמד אותנו עד כמה אנחנו חלשים מבחינה מוסרית, שכלית ורוחנית, שאסור לנו לבטוח בעצמנו ולהאמין שיש ביכולתנו לגלות את הדרך הנכונה. בשעה שאנחנו מהלכים בדרך קלה ומישהו אוחז בנו, סביר להניח שנשתדל להשתחרר מתפיסתו. אבל אם נמצא את עצמנו בדרך קשה, בעיצומה של סערה ואז יבוא מישהו ויאחז בידנו, אפשר להניח שנשמח מאוד להיעתר לו. אלוהים רוצה שנישען עליו, והוא משתמש בקשיי החיים כדי להביא אותנו לידי כך. הוא פוגע בביטחוננו העצמי כדי שנסמוך עליו. זוהי משמעות הכתוב “דומו לה’!”.

לאמת זו יש השלכות רבות. אחת המדהימות ביותר היא שאלוהים בעצם משתמש בחטאינו ובחולשותינו כדי לקדשנו ולקרב אותנו אליו. לעתים קרובות מאוד הוא משתמש בערך החינוכי של כישלונות וחסרונות. מפתיע לראות עד כמה גדושים הכתובים בסיפורים על האופן בו סטו, שגו וטעו המאמינים וכיצד אלוהים הוכיח והעניש אותם על כך. אלוהים אמנם הבטיח לאברהם בן, אבל אברהם התקשה לחכות; משום כך איבד את סבלנותו ונקט בצעדים משלו. ישמעאל נולד ואלוהים, לא רק שאינו מקבל את פרי יוזמתו של אברהם (“לא בזה כי אם ביצחק ייקרא לך זרע”), אלא מאלץ את אברהם להמתין שלוש עשרה שנים נוספות לפני שהוא פונה אליו שוב (בראשית טז 16 — יז 1). משה מתפרץ ומנסה לעשות משהו בלא צו אלוהי. הוא ממית נוגש מצרי ולכן מוצא את עצמו במדבר במשך ארבעים שנה, עד שהוא לומד לסמוך פחות על רעיונותיו ויכולתו-הוא ולהישען על חכמת אלוהים וכוחו; דוד עושה שורה של טעויות — גוזל את בת שבע ונואף עימה, רוצח את אוריה, מזניח את משפחתו, מונה את העם — ובכל אחד מן המקרים אלוהים מעניש אותו קשות; יונה מנסה להתחמק מרצון אלוהים ומוצא את עצמו במעי דג גדול.

הדוגמאות רבות לאין ספור. מה שחשוב בכל אותם מקרים הוא שהסיפור איננו מסתיים בחטא האדם ובתוכחת אלוהים. אברהם למד להמתין; משה נרפא מביטחון עצמי מופרז; דוד חזר בתשובה ולמד ענווה אשר קרבה אותו יותר לאלוהים; יונה חזר בתשובה ומילא לבסוף את המשימה שאלוהים הטיל עליו.

אלוהים מפיק טוב מהרע שאנחנו עושים. הוא משיב את אשר אכל בנו הארבה. יש פתגם האומר שהיחידים שאינם שוגים הם אלו שאינם עושים דבר — וזו הטעות הגדולה מכולן. בלי ספק, אלוהים מלמד את בני האדם את חסדו ומקרב אותם אליו בדרך שלא הייתה אפשרית אם היה נוהג אחרת. האם אתה נאבק בתחושת כישלון? בהכרה מכאיבה באיזו טעות איומה? בטח באלוהים — חסדו ממתין לך.

ה.

היעדר מציאותיות בחיי הרוח היא קללה נוראה. זוהי התוצאה של הגישה אותה תיארנו בפרק זה. חוסר מציאותיות ביחסנו לאלוהים היא מחלתם הממארת של חלק גדול מהמשיחיים בני זמננו. אנחנו זקוקים לעזרת אלוהים כדי שיעשה אותנו מציאותיים. ג’והן ניוטון ביטא זאת כך:

“ביקשתי מאלוהים לגדול באמונה, באהבה ובכל תכונה טובה, לחוות עוד ועוד מישועתו ולדרוש את פניו ביתר עוז. קיוויתי שיזכה אותי בשעת ברכה מיוחדת ובבת-אחת יענה על תפילתי; שבכוחו האדיר יכבוש את חטאיי וייתן לי מרגוע. במקום זאת עורר אותי לראות את החטא שבלבי, לחוש את חרון השטן תוקף אותי בכל תחומי חיי. נראה היה כאילו הוא עצמו מתכוון להרבות את כאבי. הוא סתר והכשיל את כל תכניותיי, הכה בכוחי והשפיל אותי. ‘אלוהים, מדוע?!’ שאלתי ברעדה. ‘האם תרדוף תולעת שכמוני עד מוות?’ והאדון השיב: ‘זו הדרך בה אני עונה על תפילתך. הניסיונות הכואבים הללו נועדו לשחרר אותך מגאווה ואהבה עצמית, לנפץ את אהבת העולם שבלבך ולהביאך למצוא בי את המענה לכל מחסורך”‘.

פרק 22

די לנו בחסדו

א.

לא חשוב מאיזו זווית ראייה נקרא את האיגרת לרומים, היא תמיד תהיה פסגת כתבי הקודש. לותר נהג לומר שהיא “הבשורה בבהירותה המרבית”. קלווין אמר ש”לכל מי שהבין את האיגרת לרומים סלולה הדרך להבין את הכתובים כולם”. טינדייל, מבשר בריטי נודע ומתרגם הברית החדשה לאנגלית, איחד את שני הרעיונות הללו כשכינה איגרת זו “החשובה והברוכה שבכתבי הקודש, הבשורה בטהרתה, אור ונתיב אל כתבי הקודש בכללותם”. כל שבילי ספר הבריתות מובילים אל האיגרת לרומים ורוב הנאמר בכתובים ברור באופן מיוחד לאור הנאמר בה. כשהמסר של האיגרת חודר ללבו של הקורא בה, התוצאות הן מרחיקות לכת!

מה אתה מחפש בכתבי הקודש? הקורא הנבון יבקש מספר דברים במיוחד — והאיגרת לרומים מצטיינת בכולם.

האם אתה מחפש אחר אמת? זו שאלוהים מלמד וזו שמלמדת עליו? אם כך, האיגרת לרומים מאחדת את אמיתות אלוהים העיקריות: אודות האדם, החטא, תורת אלוהים, המשפט, אמונה, מעשים טובים, חסד, בריאת העולם, פדות, גאולה, ישועה, סליחת חטאים, קדושה, הבחירה, אישיות המשיח ופועלו, פועל רוח הקודש, תקוות המאמין המשיחי, הקהילה, יהודים וגויים בתכנית אלוהים, מטרת ההיסטוריה וסופה המיועד, תוכן התנ”ך והמסר המרכזי שלו, טבילה, מוסר, חיים מסורים לאלוהים, חובותיו של אזרח משיחי — ועוד נושאים למכביר!

אדם נבון יקרא את כתבי הקודש גם כספר החיים המצווה ומדגים מה זאת אומרת לחיות למען אלוהים ומה משמעות הימנעותנו מלשרתו. האיגרת לרומים מציגה לפנינו בבהירות רבה מעין חתך של החיים בחטא ושל החיים בחסד וניתוח מעמיק של חיי האמונה.

דרך אחרת להבין את ספר הבריתות היא לראות בו את ספר חיי הקהילה: כתבי הקודש קובעים עבורנו איזו אמונה אלוהים ציווה לנו וכיצד צריכים מאמינים לחיות ביחד. מנקודת מבט זו יש באיגרת לרומים תיאור ממצה ביותר של זהות הקהילה משום שהיא מכילה סיכום ברור ביותר של הבשורה על פיה הקהילה חיה. הקהילה היא זרעו האמיתי של אברהם הנאמן, זרע הכולל יהודים וגויים שאלוהים בחר בהם, הצדיקם באמונה, שחררם מן החטא כדי שיחיו במסירות טהורה ועל פי אמות-מידה של צדק אמיתי וציוום לשרת זה את זה בנאמנות. הקהילה מורכבת מבני-משפחת אבינו האוהב שבשמים החיים בתקווה לרשת את כל אוצרותיו. מותו ההיסטורי של המשיח וחיי הנצח שלו בהווה מפעמים בקרבם כבר עכשיו. כל אלה מוצגים באיגרת לרומים בבהירות רבה יותר מאשר בכל קטע אחר בכתובים.

אדם נבון יקרא את כתבי הקודש כבן הקורא מכתב אישי מאביו. אם כך תקרא את האיגרת לרומים, תגלה שיש בה כוח ייחודי לחדור ולבחון את מסתרי נפשך ולהצביע על תחומים שהפכו לחלק כה שגרתי מחייך עד שאינך מקדיש להם אפילו מחשבה קלה: הרגלים ונטיות חוטאים, צביעות, צדקנות, ביטחון עצמי וגאווה שבלב, חוסר האמונה הטבעי לך, קלות הראש והשטחיות בה אתה מתחרט על חטאיך ופונה מהם, אהבת העולם שבלבך, הפחד, הייאוש, העקשנות והעדר ההתחשבות באחרים שמתגלים אצלך בקלות כה רבה. תגלה שאיגרת מדהימה זו מסוגלת לעורר בך תקווה וציפייה, שמחה, ביטחון, תעוזה ומסירות מהסוג שאלוהים דורש וגם מעניק למי שאוהבים אותו.

היה מי שנהג לומר אודות יונתן אדוארדס(*1) ש”תורתו כולה מעשה ומעשהו כולו תורה”. כזוהי האיגרת לרומים.

טינדייל(*2) כתב: “אי-אפשר לקרוא באיגרת זו יותר מדי או להעמיק בה יתר על המידה. ככל שנרבה ללמוד אותה, כן ירבו האוצרות שנמצא, כל-כך עשירה היא…” על כן טוב יעשה המשיחי אם יעסיק את עצמו באיגרת לרומים, יקרא וילמד בה יומם ולילה, עד שיכירנה בשלמות.

לא כל המשיחיים מכירים בערכה של האיגרת לרומים ויש לכך סיבה טובה. לו אפשר היה להגיע לפסגת האברסט במסוק, מי שהיה בוחר בדרך זו לא היה חש בהתרגשות העצומה שחשו הילארי וטנסינג(*3) כאשר עמדו על פסגת ההר אחרי טיפוס ארוך ומייגע. כך גם בעניין הזה. תוצאות הקריאה באיגרת לרומים תלויות במידה רבה בקורות חיי המשיחי לפני שקרא באיגרת. ככל שתשקיע יותר בקריאת כתבי הקודש, תבין יותר את גודל הבעיות המוסריות שהבשורה עוסקת בהן ואת חוסר האונים של בני האדם לפתור בעיות אלה. ככל שתיטיב לראות את מעמסת החובות המוטלות עליך ותכיר עד כמה אתה נכשל, חוטא וטועה, כן תבין עד כמה מיטיבה האיגרת לרומים להתייחס אל צרכיך. משיחי בשם ג’ון קריסוסטום ביקש שיקריאו לו איגרת זו בקול רם לפחות פעם בשבוע כל ימי חייו, זה לא רעיון רע בכלל!

אם האיגרת לרומים היא פסגה בכתבי הקודש, אזי פרק ח באיגרת הוא שיא השיאים. אדוארד אלטון, פרשן פוריטאני, אמר על פרק זה את הדברים הבאים:

“הפרק דומה לחלת דבש השופעת כל טוב. יש בה מתיקות ונחמה רבה לנפש. כל מה שאנחנו יודעים ומבינים או חושבים ומרגישים, אין בו נחמה אמיתית כל עוד לא התנסינו באהבת אלוהים כלפינו בישוע המשיח, המוצקת אל תוך לבנו על-ידי רוח הקודש. מצד שני, כאשר אנחנו מתנסים באהבה זו, היא ממלאת את לבותינו בשמחה ובכוח רוחני… — ואיפה נמצא את האהבה הזאת מתוארת בבירור רב יותר מאשר בפרק ח שבאיגרת לרומים?”

“נחמה” פירושה, כמובן, משהו שמעודד ומעורר לחיים, לא במובן המודרני של חיפוש אחרי משהו רך, נעים ומרגיע, שלעתים קרובות מועדף אפילו על פני ראייה מציאותית ואומץ לחיות את חיינו כראוי. זו איננה גישה משיחית הנאמנה לכתובים, כפי שגם השתתפות בחיי קהילה מתוך כוונה להתבדר, ליהנות או לספק צרכים רגשיים איננה נכונה. נחמה רוחנית אמיתית מביאה לחיים פעילים, פוריים וערים יותר.

גם כאן נכונים הדברים שאמרנו אודות הטיפוס על האברסט. אי-אפשר להבין כראוי את פרק ח באיגרת לרומים בלי לקשור אותו לשבעת הפרקים הקודמים לו. כוחה של המציאות שפרק ח, יתברר לך רק אחרי שתתמודד עם הנאמר בפרקים א-ז. רק כאשר תראה את עצמך כחוטא אבוד וחסר תקנה (פרקים א-ג), רק כאשר תלמד לבטוח כמו שבטח אברהם אבינו בהבטחת אלוהים שכמעט לא תיאמן — במקרה שלך בהבטחה שאלוהים יקבל אותך על אף חטאיך בזכות ישוע ובכוח מותו ותקומתו עבורך ואיתך (פרקים ד-ה), רק כאשר תבין שכאדם שזה עתה נולד מחדש בחסד אלוהים אתה חייב לחיות בקדושה מוחלטת, רק אם תתעורר לראות את המאבק הפנימי בין אהבת אלוהים לבין אהבת העולם שלעתים קרובות מונעת ממך לעשות את הטוב שאתה רוצה בו (פרקים ו-ז), רק אז תפיק מפרק ח את מרב ברכתו ותבין כראוי את הפלא המדהים שטמון בדברים הנאמרים בו.

רומים פרק ח הוא בעצם הרחבה של מה ששאול כבר אמר ברומים ה 11-1. שאול אינו מרבה לחזור על דברים שכבר אמר. מדוע הוא עושה זאת כאן? לשם מה כתב את פרק ח? התשובה קשורה בדברים שכתב קודם לכן בפרק ז. ברומים ז 7 הוא מעלה שאלה: האם התורה היא חטא? התשובה פשוטה: כמובן שלא, אבל התורה מביאה לידי חטא משום שעצם האיסור מעורר באדם רצון לחטוא. כתוצאה, ככל שהאדם משתדל לקיים את התורה, הוא עובר עליה. כדי להסביר את הדבר בדרך הפשוטה והברורה ביותר, נתן שאול דוגמא מניסיונו האישי. הוא סיפר כיצד, בטרם היה משיחי, ניצל החטא את האיסור, התעה אותו, עורר בו מעשה חטא והביא מוות לחייו (פס’ 11). בפס’ 25-14 הוא מתאר את מציאות חייו כמשיחי. למרות שהוא משיחי ואפילו מבשר ושליח, “אמנם לרצות את הטוב אני יכול, אך לעשות אינני יכול”, “באדם הפנימי שבי אני שמח בתורת אלוהים, אך באבריי אני רואה חוק אחר והוא נלחם נגד החוק שבשכלי ומשעבד אותו לחוק החטא השורר באבריי” (פס’ 18, 23-22). התיאור הזה מעורר אותו לצעוק בכאב: “אוי לי! אדם אומלל שכמותי! מי יצילני מגוף זה שהמוות בו?” (פס’ 24). השאלה היא רטורית, משום שהשליח ידע שיבוא יום בו ייפדה פדות שלמה מן החטא (רומים ח 33). אבל במצבו אז, הוא נאלץ לחיות עם הכאב המתמיד הנובע מההכרה שאיננו מושלם כפי שהיה רוצה להיות, שהוא ולבו אינם בדיוק כפי שאלוהים דורש. והוא הרי אהב את אלוהים! “ובכן, בשכלי אני עבד לתורת אלוהים, אך בבשרי אני משועבד לחוק החטא” (פס’ 25).

עכשיו, משאמר את שרצה לומר, הוא עוצר. מה עשה עד כאן? — הוא שיתף את קוראיו במה שלמד אודות עצמו מהתורה, ובדרך זו הזכיר להם מה יש לתורה לומר עליהם. מי שבאמת מבין את תורת אלוהים מבין שאין לו לפני אלוהים לא זכות ולא הישגים, רק כישלונות ואשמה. לכן, משיחיים המכירים בכך שאלוהים שונא חטא, מוצאים שדרישות ה’ גורמות להם כאב, בושה ודאגה. שאול כתב את שכתב מדאגתו למאמינים ומאהבת אלוהים, ולמרות זאת הציג בפניהם את האמת הערומה, על כל הכאב שבה. הוא לא סיים בכך. הוא לא רוצה שהמאמינים יראו רק את הצד האפל של המציאות ואינו רוצה שישובו להשתעבד לתורה. משום כך, הוא ממהר להסביר להם שמה שקובע בסופו של דבר איננו מה שהתורה אומרת עליהם, אלא מה אומרת עליהם הבשורה. בדרך זו הוא נאמן לבשורה — שכן המלה האחרונה היא תמיד שלה, וגם נאמן לקוראיו — שכן חובתו לעמול “למען שמחתכם” (קור”ב א 24). שאול חוזר לדון בעניין ביטחון הישועה ומרחיב על כך במיוחד. הוא פותח את דבריו ב”אין הרשעה” ומסיים ב”אין מה שיפריד”. פרק ח באיגרת לרומים לא משאיר לנו מקום לחשוב שאף פעם לא נחטא או שנוכל אי-פעם לחטוא בלי לכאוב. המציאות של רומים פרק ז תהיה מנת חלקנו כל עוד נהיה נאמנים לכתובים. אבל פרק זה איננו מתאר את המציאות כולה. חלק חשוב ממנה מתואר בפרק שבא אחריו: למרות חטאינו, עלינו לבטוח בחסד אלוהים. למרות כישלונותינו, עלינו להמשיך לחתור לשלמות. אלוהים גדול מכל חטאינו וחסדו גדול כלבו. זה מה שיביא בעתיד את הפתרון השלם לחטאינו וכרגע מביא את הפתרון לצער, לכאב ולבושה שהם מנת חלקנו בגלל היותנו חוטאים.

מה נאמר בפרק ח?

הפרק מתחלק לשני חלקים עיקריים השונים באורכם, שלושים הפסוקים הראשונים אומרים שדי בחסד אלוהים כדי לענות על כל צרכינו: ההתמודדות עם האשמה שמעורר בנו החטא וכוחו בחיינו (פס’ 9-1), המוות (פס’ 13-6), הפחד מפני קדושת אלוהים (פס’ 15), החולשה והייאוש שתוקפים אותנו לעתים קרובות בשעת סבל (25-17), חוסר היכולת להתפלל (28-26) ואובדן תקווה ומטרה בחיים (30-28). שאול מתאר את ארבע המתנות שאלוהים נותן לכל מי שהם “במשיח ישוע”. המתנה הראשונה היא צדקה — “אין אשמה” (פס’ 1). השנייה היא רוח הקודש (פס’ 27-4). השלישית היא מעמד הבנים (14, 17, 29). הרביעית היא הביטחון שניתן לנו כעת ולנצח (פס’ 30-28). ארבע מתנות אלה — מעמד חדש, כוח חדש, זהות חדשה וביטחון חדש המבוסס על הבטחת אלוהים — די בהן כדי לאפשר לנו להתמודד עם כל בעיה.

החלק השני מתחיל בפס’ 31 ונמשך עד סוף הפרק. בקטע זה שאול מצפה שקוראיו ייענו למה שאמר בפסוקים הקודמים: “מה נאמר על כל זאת?” הוא שואל (פס’ 31), ואז הוא עונה על שאלתו. בעשותו כך הוא בעצם עובר מדיון בחסד אלוהים לדיון באלוהים רב-החסד, הוא עובר מן המתנה למי שנותן אותה, מהישועה המובטחת להבטחה שניתנה בזמנו לאברהם והיא כעת מנת חלקו המבורכת של כל משיחי: “אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד” (בראשית טו 1). את פס’ 30-1 אפשר לסכם במלים: “בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני”, ואת פס’ 39-31 בהמשך אותן מלים: “מי לי בשמים?! ועימך לא חפצתי בארץ! כלה שארי ולבבי; צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם!” (תהילים עג 26-24). הבה נעיין בחלק השני של רומים פרק ח.

“מה נאמר על הדברים האלה?” שאול הכליל את עצמו כאילו אמר: “אני יודע מה אני אומר, ואתם, האם תאמרו אותם הדברים איתי?”

השליח רוצה שקוראיו יגיבו, אבל לפני כן הוא רוצה שיחשבו. הוא רוצה שיבינו איך “הדברים האלה” נוגעים להם ולמצבם המיידי. במלים אחרות, הוא רוצה שיישמו את הדברים בחייהם. הוא כמובן לא הכיר מאמינים אלה אישית (הרי התכוון לבקר ברומא כדי להכיר אותם ולשם כך כתב את האיגרת). גם אותנו, בני המאה העשרים, לא הכיר השליח. אבל הוא מבין שיש שתי עובדות הנכונות בחיי המאמינים בכל הדורות. הראשונה היא השאיפה לחיים טהורים בהתאם לרצון אלוהים. הנאמר ברומים ח 39-31 מבוסס כולו על ההנחה שקוראי אותו קטע רואים את עצמם כ”עבדים לצדקה” (ו 13, 18) ושלבם ממש בוער בשאיפה לעשות את רצון אלוהים בלי שום פשרות והסתייגויות. שנית, הוא מניח שכל המאמינים חשופים לקשיים, פיתויים ולחצים. רומים ח 39-31 רואה בקשיים ובעוונות של העולם הסובב אותנו דברים מובנים מאליהם. הוא מזכיר כמה מהקשיים שמשיחיים תמיד עומדים בפניהם (ח 35): “צרה, מצוקה, רדיפות, רעב, עירום (כלומר חוסר כל), סכנה, חרב”. שאול לימד את המאמינים כי “דרך צרות רבות עלינו להיכנס למלכות אלוהים” (מעשי השליחים יד 22). לפעמים נצליח להתחמק מקושי כזה או אחר על-ידי-כך שנתפשר עם רצון אלוהים ונמכור את מצפוננו, אבל שכרו של מעשה כזה ייצא בהפסדו. שאול יוצא מתוך הנחה שמשיחיים יהיו כנים עם עצמם ולכן גם נאמנים לאלוהים. אי לכך, הם לא יסתפקו בשום דבר הפחות ממסירות שלמה ומוחלטת לאלוהים, ומסירות כזו בהכרח תביא אותם לשחות נגד הזרם ולשלם על כך את המחיר.

אנחנו רואים את עצמנו בתור שכאלו, לכן הכאב והמבוכה מוכרים לנו היטב. אנחנו נדכאים בגלל כישלון מוסרי שנתפסנו לו. כואב לנו שבגלל שהתעקשנו לנהוג ביושר, איבדנו ידיד או משרה. ילדינו מסבים לנו אכזבה. תהליכי התבגרות או הזדקנות מטרידים אותנו, או שהחברה דוחה אותנו בגלל סולם הערכים שלנו שכל-כך שונה משלהם. ידיד נפטר לפתע בצעירותו, או נפגע והפך בעל מום. אולי נולד במשפחה תינוק מפגר מבחינה שכלית, או שהשקעותינו איבדו את ערכן. לפעמים אנחנו מרגישים כאילו אלוהים בעצמו זנח אותנו והחיים קשים מנשוא. השליח מדבר אלינו — באומרו: “מה נאמר על הדברים האלו?” ובכן, חשוב — מה תאמר?

שאול רוצה שנושיט יד וניקח את מה שהובטח לנו. למרות שיש החושבים אחרת, אני מוכרח בנקודה זו לומר כי שאול איננו מתייחס לשיטות שתאפשרנה לנו לחיות חיים בלי חטא, אלא לכך שאפשר לחיות תוך מאמץ לא לחטוא ובאותה עת גם ליהנות משלווה פנימית טהורה, מתקווה מבוססת היטב ומשמחה באהבת אלוהים, היות שכל אלה הם קניין המאמינים.

השליח מבין היטב שבשעת מבחן, גדול כקטן, הרגשות נוטים להשתלט על תהליך החשיבה ולגזול מאיתנו את הברכות האלה — או לפחות את הזכות המוסרית ואת היכולת המעשית ליהנות מהן. מסיבה זו הוא קורא לנו לחשוב על “הדברים האלה” שיש לנו מאת אלוהים במשיח והמתוארים בפס’ 30-1. חישבו, הוא אומר, על מה שלמדתם על אלוהים מן הבשורה, ואת כל הדברים האלה שימו קרוב ללבכם. הציבו את הדברים האלה בין לבכם לבין הקשיים בהם אתם נתקלים. התנגדו להרגשות. בעזרת מחשבות נכונות, היאבקו בהרגשות שכה ממהרות לטעות. התווכחו עם עצמכם. הילחמו בדיכאון המאיים להתפשט בלבבכם וכך תחשפו את פרצופו האמיתי. דיכאון כזה מבוסס בעצם על היעדר אמונה. אז קח את עצמך בידיים, שא עיניך מהבעיות אל ה’ — אותו אלוהים שמוצג בבשורה. דבר אל עצמך. שכנע את עצמך בכוח האמת ובדרך זו תן לחשיבה משיחית להתגבר על רגשות כופרים שמופיעים במסווה של מניעים רוחניים.

בדרך זו (כך לפחות חושב השליח) ינחה אותנו רוח הקודש השוכן בנו בנחמה אמיתית (המתוארת בפס’ 15 ואילך) עד לביטחון הכובש: “אנחנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, הקרואים על פי תכניתו”, “ואני בטוח כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שליטים, לא דברים שבהווה ולא דברים שעתידים לבוא, לא כוחות, לא גבהים ולא מעמקים ולא שום יצור אחר לא יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו” (פס’ 28, 39-38). כך גם אנו ניהנה מאותו ביטחון, שכן כשאנחנו נענים בדרך שכזו למציאות החיים, אנחנו “יותר ממנצחים” ה”מושלים בחיים על-ידי אחד — המשיח ישוע”. זהו הניצחון הכובש את העולם. זהו אותו גן-עדן עלי-אדמות שכל מאמין זכאי לו וחייב לממשו.

“אם כן, מה נאמר על הדברים האלה?”

לתשובת השליח לשאלה זו יש ארבעה חלקים, כולם נובעים מסדרת שאלות (שאלות הרי גורמות לבני אדם לחשוב). “אם אלוהים איתנו, מי יעמוד נגדנו?… הוא אשר לא חשך את בנו לשווא, אלא מסר אותו בעד כולנו, האם לא יעניק לנו איתו את הכל?… מי יטען נגד בחירי אלוהים?…”. רעיון המפתח בשתי השאלות הראשונות הוא שאלוהים עימנו, שהוא פועל לטובתנו. מול אלוהים מעמיד השליח את השאלה: “מי יעמוד נגדנו? מי יטען נגדנו?”. הוא מסכם קטע זה בהזכירו דבר נוסף הפועל לטובתנו: “המשיח… נמצא לימין אלוהים ומפגיע בעדנו” ואז מסכם: “מי יפרידנו מאהבת המשיח? — אני בטוח ששום דבר לא יוכל לעשות זאת”, שום יצור לא יפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו. הבה נבחן ארבעה חלקים אלו לעומק.

ג.

“אם אלוהים איתנו, מי יעמוד נגדנו?”

במלים אחרות, דבר לא יוכל להכריע אותנו. כדי לחזק בנו את ההכרה הזו, השליח מציג בפנינו את אלוהים כמגננו הריבוני הכל-יכול ואת הברית שבה התחייב להיות מושיענו.

“אם אלוהים איתנו…”. מיהו אלוהים זה? שאול מתייחס בתשובה ליהוה, אלוהי ישראל, אלוהי הר סיני וירושלים, “אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת (כלומר, נאמן), נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה” (שמות לד 7-6). זהו הבן, “הבן היחיד, האל הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעו” (יוחנן א 18). זהו האלוהים אשר הכריז על ריבונותו הבלתי מעורערת: “זיכרו זאת והתאוששו השיבו פושעים על-לב, זיכרו ראשונות מעולם כי אנוכי אל ואין עוד אלוהים ואפס כמוני. מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. אומר: ‘עצתי תקום וכל חפצי אעשה”‘ (ישעיה מו 8 ואילך). זהו האלוהים אשר הפגין את ריבונותו כאשר הוציא את אברהם מאור כשדים, את ישראל ממצריים ואת הגולים מבבל, והוא שהקים את ישוע מקברו. הוא מפגין את ריבונותו בכל פעם שהוא משיב חוטא מחטאיו אל חיי קדושה מחודשים. זהו האלוהים שהאיגרת לרומים מדברת עליו, אלוהים אשר גילה את זעמו “מן השמים על כל עוולתם ורשעתם של בני אדם” (א 18) ואשר גילה את אהבתו אלינו בכך שהמשיח מת בעדנו כאשר היינו עדיין חוטאים (ה 8). זהו האלוהים שקורא, מצדיק ומפאר את כל אלה ש”בחר בהם לפני שנוסד התבל כדי להידמות לדמות בנו” (ח 29). זהו האלוהים שאחד מספרי התפילה המשיחיים אומר עליו: “האל האחד האמיתי, נצחי… שאין גבול לכוחו, לחכמתו ולטובו. הבורא ומקיים את כל הקיים בין אם נראה או שאינו נראה”. זהו האלוהים שמדרכיו למדנו בספר זה.

“אם אלוהי” — אלוהים זה — “בעדנו”. מה זאת אומרת? המלה “בעדנו” מציינת את ברית אלוהים איתנו, את התחייבותו האלוהית להיות נאמן לנו ולהביא אותנו אל המטרה אשר הציב לנו. כבר ראינו שאלוהים בחסדו רוצה לכונן עימנו יחסי אהבה. בעצם, הוא רוצה לכונן אותם מחדש משום שיחסים כאלו כבר היו קיימים לפני החטא ולשם כך נברא אדם הראשון.

אלוהים כורת ברית כדי לקשור אותנו אליו. בכתבי הקודש אין פירושו של המושג ‘ברית’ הסכם בין שני צדדים שווים. ברית היא מערכת יחסים בה צד חזק מכתיב תנאים לחלש ממנו ומחייב את עצמו ואת הצד האחר. אלוהים מצווה את בריתו: “אני אל שדי. התהלך לפניי והיה תמים. ואתנה (אני הצבתי) בריתי ביני ובינך”. “וייפול אברם על פניו וידבר איתו אלוהים לאמור: ‘אני, הנה בריתי איתך. והיית לאב המון גויים, ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב להמון גויים נתתיך… והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריהם לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך…” (בראשית יז 8-1).

מפרקים ג-ד באיגרת אל הגלטים אנחנו לומדים שגם יהודים וגם גויים, כל מי ששמים את אמונם באלוהים דרך המשיח, זוכים לברכות אותה ברית ונחשבים במובנים מסוימים לזרע אברהם. כאשר אלוהים כורת ברית, הוא דואג לכך שתתקיים. כדי לתאר את נאמנות אלוהים לברית הזאת, כתבי הקודש מדברים עליו כעל אב, בעל ומלך שנאמנותו לילדיו, לכלתו ולנתיניו היא מעל לכל ספק — אפילו אם יחטאו. אלוהים נאמן להבטחתו, והוא הבטיח להיות להם לאלוהים עד “עולם”.

הבטחה זו כוללת את כל ההבטחות האחרות, “ברכות רבות וגדולות מתאר” שבאמצעותן אלוהים מספק את כל צרכינו. ברית זו היא יסודה של האמונה המתוארת בכתובים. כל פעם שאנחנו אומרים “אלוהינו” הוא משיב “עמי” אנחנו בעצם מדברים בשפת הברית. כל פעם שאנחנו אומרים “אבינו שבשמים” או “מלכנו ואדוננו” אנו משתמשים בשפת הברית. גם המלים “בעדנו” ו”איתנו” קשורות בברית החסד שכרת עימנו ופירושן שאלוהים קיבל על עצמו לקיים ולהגן עלינו מפני כל רע, לספק את כל צרכינו האמיתיים ולהביא אותנו לכדי הנאה מלאה ממנו, למרות המכשולים שבדרך. “אלוהים איתנו”. משפט קצר זה טומן בחובו אין-סוף ברכות.

איזו משמעות יש לכך שאדם יכול לומר: “אלוהים איתי”? את התשובה נוכל למצוא במזמור נו, שכן המלים “אלוהים לי” (פס’ 10) משמשות שם ציר מרכזי. מחבר המזמור נדחק אל בין המיצרים (“שאפני אנוש, כל היום לוחם ילחצני” — פס’ 2. ראה גם פס’ 6 ואילך), אבל הביטחון שאלוהים ניצב לצדו מעורר בו ציפייה לניצחון: הוא מבין שאלוהים לא שכח אותו או את צרכיו (“נודי ספרת אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך”. פס’ 9). הוא מתעודד מכך ש”ישובו אויביי אחור ביום אקרא” (פס’ 10). יש לו גם סיבה טובה שלא להיכבש על-ידי הפחד (“באלוהים אהלל דברו. באלוהים בטחתי, לא אירא. מה יעשה בשר לי?” פס’ 5; “באלוהים בטחתי, לא אירא מה יעשה אדם לי?” פס’ 12). למרות כל מה שאויביו יכולים לעולל לו, בלבו ובביטחונו הם לא יגעו, משום שחייו צפונים עם המשיח באלוהים. הוא חי מכוח אהבת אלוהים והתחברותו איתו ודבר לא יוכל לנתקו מהם.

דרך אגב, במזמור נו יש גם תשובה לשאלה מי הם ‘אנחנו’ שאלוהים הוא ‘בעדם’? מחבר המזמור מלמד מה הן שלוש התכונות המאפיינות מאמין אמיתי:

  1. הוא מהלל את דבר ה’ (פס’ 5, 11). הווה אומר שהתגלות אלוהים הכתובה חשובה לו מאוד והוא משרת אותו מתוך יחס מיוחד כלפי דברו הכתוב — הוא נשמע לאלוהים ואוהב אותו על פי הכתובים ולא על פי ההיגיון, הרגש או רעיונותיו-הוא.
  2. הוא מתפלל ובתפילתו הוא מבקש בעיקר את קירבת אלוהים ואת התגשמות רצונו בחייו: “להתהלך לפני אלוהים” (פס’ 14).
  3. הוא מקיים את חובותיו. הוא נאמן לאלוהים וגם מכיר לו תודה על חסדיו (פס’ 13 ואילך).

אדם המהלל את אלוהים, מתפלל, מקפיד על נאמנותו ומכיר לו תודה הוא בעצם בן-אלוהים.

אך מדוע שאל השליח שאלה זו?

משום שרצה להתייחס לבעיה המטרידה מאמינים רבים, בעיית הפחד. פחד מפני הכוחות האדירים העומדים נגד משיחיים והפחד מפני בני אדם. שאול יודע שתמיד יש אדם או קבוצת אנשים שאנחנו עלולים לחשוב שלא נוכל לעמוד בפני הבוז והאיבה שלהם. במוקדם או במאוחר עומדת בעיה זו בפני כל משיחי, כולל אלו שבטרם האמינו בכלל לא היה אכפת להם מה אחרים אמרו וחשבו עליהם. השליח יודע עד כמה שפחד זה מסוגל לשתק אותנו, אבל הוא גם יודע איך לענות לפחד הזה: “חישבו!” הוא אומר, “אלוהים אתכם”, מה זאת אומרת? השוו את זה שאתכם עם כל מה שנגדכם, ושאלו את עצמכם מי יותר חזק. שאול איננו חושב שאין דבר המסוגל להציק למאמין או להכאיב לו. אין לו שום אשליות בעניין, הוא מבין שגם משיחיים מסוגלים להיות מדוכאים, לדאוג ולפחד, אלא שלא רק את זה הוא יודע. אתה מפחד? — אין לך סיבה לפחד יותר מפחדו של משה מפני פרעה כשאלוהים אמר לו: “אהיה עימך” (שמות ג 12). עלינו לעשות אותו חשבון שאלוהים קרא לחזקיה לעשות כשאמר לו: “חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תיחתו מפני מלך אשור ומפני כל ההמון אשר עימו, כי עימנו רב מעימו… עימנו ה’ אלוהינו” (דהי”ב לב 8-7).

הבינו זאת, אומר השליח. אמצו אמת זו בחוזקה. תנו למציאות זו למלא את לבכם ולכוון את יחסכם לצרות הרגע — וכך תמצאו באלוהים מגן חזק ונאמן שהתחייב כלפיכם בברית. בדרך זו תמצאו שלווה בנפשכם וכוח להתגבר על כל פחד.

ד.

“הוא, אשר לא חשך את בנו שלו, אלא מסר אותו בעד כולנו, האם לא יעניק לנו איתו את הכל?” הרעיון שמסתתר בשאלה זו הוא פשוט: אלוהים לא ימנע מאיתנו כל דבר שהוא לטובתנו. שאול מלמד אותנו אמת זו בהצביעו על כך שאלוהים הוא אוהב ריבוני ועל אופייה החד-משמעי של פעולת הישועה שלו.

שלוש נקודות תשמשנה לנו לסיכום דברי השליח:

  1. שים לב למה ששאול אומר אודות המחיר שאלוהים שילם בעד ישועתנו

“הוא לא חשך את בנו שלו”. אלוהים שילם את המחיר הגבוה ביותר שאפשר לשלם. מה עוד יכול היה לתת? מה עוד היה לו ששווה לזה או גדול מזה בערכו? אנחנו לא מסוגלים להעלות על הדעת את המחיר שאלוהים שילם, כפי שלא נוכל להבין מה הייתה משמעות הדבר עבור ישוע כאשר מת בעד חטאינו. מי מסוגל להבין דבר כזה? לפחות את זאת נוכל לומר: אם מידת אהבתו של ה’ היא כמידת הברכות שהוא מעניק לנו, אזי מעולם לא הייתה אהבה גדולה כזו וכמותה גם לא תהיה. אלוהים הראה את גודל אהבתו בכך שהמשיח מת בעדנו בזמן שעוד היינו חוטאים (רומים ה 8), אם כך, יש לנו יסוד איתן להאמין שימשיך לאהוב אותנו למרות חטאינו וייתן לנו “את הכל” בצד מתנתו הגדולה. משיחיים רבים חיים בחשש שמא אלוהים לא יוסיף להם על מה שכבר קיבלו, אבל מי שבאמת מבין את משמעות מותו של המשיח לא יוכל לחשוב כך לאורך זמן.

  1. שים לבך למה שמשתמע מהנקודה הראשונה באופייה של ישועתנו

“אלוהים מסר אותו בעד כולנו”, מכאן ההבטחה ש”הכל” באמת יינתן לנו: כזהו פרי מותו של ישוע. זה עתה אמרנו שאהבת אלוהים, כפי שהתגלתה במשיח, מביאה אותנו להבין שאין סוף לברכותיו ושיש יסוד לצפות ליותר ממה שכבר קיבלנו. כעת עלינו לשים לב לעובדה שיש היגיון מאחורי כל מעשיו של אלוהים ומשום כך, אם נתן בעבר, הרי שבהכרח יוסיף וייתן גם בעתיד.

בנקודה זו חשוב להבין יותר מתמיד את צלב המשיח. צלב ישוע הוא היסוד לסליחת חטאים, והדרך להיסלח היא לחזור בתשובה ולהאמין במשיח.

אבל האם מותו של ישוע דומה לאקדח טעון שכל מה שדרוש כדי לירות בו הוא אצבע אמונה שתלחץ על ההדק? אם התשובה היא חיובית, אזי בעצם לא מותו של המשיח הוא שמושיע אותנו אלא אמונתנו באותו מוות, כשם שמה שגורם לאקדח לירות היא האצבע הלוחצת על ההדק. אנחנו בעצם מושיעים את עצמנו על-ידי-כך שאנחנו מאמינים ואז בהחלט ייתכן, לפחות תיאורטית, שמות המשיח לא הבטיח את ישועתו של איש. הדבר היחיד שמבטיח ישועה הוא צעד האמונה.

לא כך רואה הברית החדשה את המצב. לפיה, מות המשיח ממש הושיע את “כולנו” — כלומר, את כל מי שאלוהים ידע מקדם, קרא, הצדיק ובעתיד גם יפאר.

מנקודת ראות אנושית, אמונתנו היא הדרך לישועה; אבל מזווית הראייה של אלוהים, עצם האמונה היא חלק מהישועה שנועדנו לה. אמונה היא מתנה מאלוהים, ממש כמו היכולת להבין את הבשורה ולהבחין באמיתותה. מנקודת ראות אחת, להאמין הוא מעשה שאנחנו עושים, אבל מנקודת ראות אחרת ולא פחות חשובה, אנחנו מאמינים משום שאלוהים נוטע זאת בלבנו.

גם אמונתנו וגם יחסינו החדשים עם אלוהים — ובעצם כל הברכות הרוחניות, המוסריות והגשמיות שאנחנו זוכים להן כמאמינים — נרכשו בעדנו על-ידי מות ישוע על הצלב. הוא שילם את המחיר ובכך קנה את הברכות — ומה שקנה הפך מאותו רגע לקניינו. הצלב הרי לא היה מאורע בפני עצמו; הוא היה לבם ועיקרם של כל מעשי אלוהים אשר נועדו להבטיח את ישועת אלו שבהם בחר.

לכן מדברת האיגרת לרומים במונחים של זהות מוחלטת בין הנבחרים לנושעים: מי שה’ בחר בו, אותו גם קרא, הצדיק ופיאר — ומי שה’ קורא לו בקריאה כזאת אכן נושע, משום שהוא מאמין בכוח רוח הקודש המאיר את לבו לראות את אמת הבשורה ולחיות לפיה.

המשיח מת בעד אנשים מסוימים ומוגדרים. כל מי שהמשיח מת בעדו ייוושע משום שאת מי שבחר ה’, אותו גם קרא. מכאן שאהבת אלוהים איננה סתמית ומופשטת, אלא אהבה ממשית המכוונת ביודעין כלפי אנשים ייחודיים.

כעת אנחנו מבינים מדוע נאמר בפס’ 32: “איך לא ייתן לנו איתו (עם ישוע) את הכל?” פשוט לא ייתכן שלא ייתן, משום שישוע ו”הכל” קשורים זה בזה כחלקים שונים של הישועה שאנחנו מקבלים מאלוהים. אלוהים נותן לנו את ישוע ועקב כך יש לנו “הכל”, החל בסליחת חטאים ושינוי הלב בכוח רוח הקודש וכלה בחיי עולם ובכבוד העתיד להיגלות בנו ביום האחרון. לישועה האחת יש מרכיבים שונים, אבל זו ישועה אחת שלמה ובלתי ניתנת לחלוקה. חשוב מאוד להכיר בכך ולהבין את המשתמע מכך: את מה שהחל בנו אלוהים הוא גם ישלים. שום דבר לא יפריד אותנו מאהבתו, ושום דבר לא יוכל למנוע מאלוהים להביא את כל חלקי ישועתנו ומרכיביה לידי התגשמות מלאה וסופית.

  1. שים לב לדברי שאול על תוצאות ישועתנו

אלוהים ייתן לנו עם המשיח את ה”כל”. מה כלול ב”כל” זה? קריאה מושיעה ואוהבת לשוב בתשובה, הצדקה, פאר וקדושה (פס’ 30 בעצם מכניס לכלל זה את כל מה שמתחיל בלידה החדשה ומסתיים בתחייה מן המתים). הרי לכם עושר אמיתי! בקטעים אחרים של כתבי הקודש הדברים מתבהרים עוד יותר. אפשר, למשל, לציין את הבטחת אדוננו שאם תלמידיו יבקשו מעל לכל את “מלכות אלוהים” ואת “צדקתו”, אז יסופקו כל צורכיהם החומריים (מתי ו 33). המשיח חזר על הבטחה זו במרקוס י 30-29 “אמן אומר אני לכם, אין איש אשר עזב בית או אחים, או אחיות, או אב או אם, או את אשתו, או בנים או שדות למעני ולמען הבשורה שלא יקבל כעת, בזמן הזה, פי מאה: בתים ואחים ואחיות ואמהות ובנים ושדות, עם רדיפות, ובעולם הבא — חיי עולם”.

אפשר גם לפרש את ה”כל” כ”כל טוב”, לא רק את הטוב שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו, אלא כל הטוב שאלוהים מסוגל להעלות על דעתו בחכמתו האין-סופית. אלוהים נדיב הוא מאין כמוהו.

הדרך הטובה ביותר להבין את כוונת השליח היא בהקשר המיידי של דבריו. שאול כותב מתוך אהבה לקוראיו ודאגה לטובתם האמיתית. הוא לא רוצה שיסיקו מסקנות מוטעות בעניין זה. כאן הוא עוסק במסקנה מוטעית שנרמז עליה בפס’ 1 ושוב בפס’ 33, שמשיחיים, בחטאם, עלולים לאבד את החסד שניתן להם ולגרום לאלוהים לזנוח את נבחריו. הוא רוצה שקוראיו יבינו כי ללכת אחרי המשיח אין פירושו לאבד את כל היקר בעולם ולהפוך לאנשים כלילי שלמות. משום כך שאול מדגיש שאלוהים ייתן לנו עם המשיח ובזכותו את “הכל”. אלוהים בהחלט מסוגל להושיע אותנו על אף חטאינו והוא יעשה זאת; לכן אין מקום לפחד, לייאוש ולחוסר תקווה. אכזבות תיתכנה, אבל אלוהים יגשים בסופו של דבר את רצונו ואנחנו ניוושע. את מי שיעד, אותם בחר, קרא, הצדיק וגם פיאר. הבה נרחיב מעט בעניין זה.

המשיחי, כמו בני-ישראל בסיני, מוצא את עצמו עומד מול הדרישות הבלתי מתפשרות של הדיבר הראשון: “אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים. לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי” (שמות כ’ 2 ואילך). “על פניי” אין פירושו רק “במקומי”, אלא גם “נוסף עלי”. דיבר זה מנוסח בלשון שלילה משום שהוא קורא לשומעיו לפנות מדרך חייהם הקודמת ולחיות מעתה אחרת. הרקע לדיבר זה הוא עבודת האלילים שהייתה מקובלת במצריים ובכנען. עבודת אלילים הייתה מנהג מקובל בכל רחבי המזרח הקדום. באותו זמן האמינו כולם שכוחו של כל אל מוגבל על-ידי אלים אחרים. אלוהי הדגן והפריון, למשל, לא יכול היה למשול ברוחות ובים. אל שבחר להשתכן במקדש אחד או בקרב עם מסוים, לא יכול היה להפעיל את כוחו במקום אחר, לפחות לא עד שנלחם באלילי אותו מקום וניצח אותם. לכן לא היה די בכך שאדם עבד אל אחד בלבד. היה עליו לעבוד את כל האלים שיש להם נגיעה לחייו. חשוב היה לקנות את לבם של כמה שיותר אלים כדי להבטיח את עצמך מקנאתם ומכעסם של אלו שעלולים להזיק לך, לפגוע ברכושך או להביא עליך צרות שונות. בני ישראל היו חשופים לדעות אליליות שכאלו במשך זמן רב, ולפעמים גם הושפעו מהן. כנראה שבהיותם במצריים שכחו לגמרי את מה שידעו אודות אלוהי האמת וראו בעבודת אלילים דבר המובן מאליו. הדיבר הראשון אסר לחלוטין צורה כזאת של מחשבה: “לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי”.

שים לב איך אלוהים מתייחס לחלוקה כזו של נאמנויות בינו לבין “אלוהים אחרים”. הוא מציג את הנושא לבני-ישראל כשאלה של נאמנות מעשית, לא של תיאוריה בלבד. במקומות אחרים בכתבי הקודש, במיוחד בתהילים ובישעיה, אנחנו שומעים את ה’ אומר לישראל כי עבודת אלילים היא טירוף ואיוולת גמורה, משום שאלוהים אחרים כלל לא קיימים. לא זה מה שנאמר בעשרת הדיברות. כאן אין דיון בשאלה אם קיימים אלוהים אחרים אם לאו. השאלה היא עניין של נאמנות. לא נאמר: “אין אלוהים אחרים ולכן עליכם לעבוד רק אותי”. הוא פשוט אומר: “לא תעבדו אלוהים אחרים”. מדוע? משום ש”אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך ממצריים, מבית עבדים”. הרי זה כאילו אמר שבכך שהצלתי אתכם מפרעה “ביד חזקה ובזרוע נטויה”, באותות ובנסים, בכך שפסחתי עליכם ושהבקעתי בעצמי את ים סוף, נתתי לכם לטעום ממה שיש ביכולתי לעשות עבורכם. הראיתי לכם שבכל מצב, בכל עניין ובכל בעיה אני יכול להגן עליכם מפני צרה או אויב ולספק את כל צורכיכם. אין לכם צורך באלוהים אחר, חוץ ממני. משום כך, אל לכם להיכשל בעניין זה ולנסות לעבוד אלוהים אחרים. עליכם לשרת אותי, ואותי בלבד.

במלים אחרות, בדיבר הראשון אלוהים דרש מבני-ישראל לשרת אותו באופן בלעדי, לא רק משום שהם חייבים לו זאת, אלא גם משום שהוא ראוי לאמונם השלם והבלתי מסויג. הם נדרשו לקבל על עצמם את מרותו המוחלטת, לבטוח בו וביכולתו לענות על כל צורכיהם. הקשר בין אמונתם ליכולתו ברור מאליו, שהרי אין היגיון לסמוך במידה כזו על מישהו שאתה יודע שיכולתו מוגבלת.

ואתה, המשיחי, יודע היטב שאלוהים דורש ממך נאמנות לא פחות שלמה. אלוהים לא חשך את בנו אלא מסר אותו בעדך. המשיח אהב אותך והקריב את עצמו בעדך כדי לשחרר אותך מעבדות לחטא ולשטן. המשיח עצמו מציב לפניך את חובתך הראשונית: “אהוב את יהוה אלוהיך בכל לבך, בכל נפשך, בכל יכולתך ובכל שכלך, זוהי המצווה הראשונה והגדולה מכולן” (מתי כב 38-37). לא תוכל להתחמק מדרישה זו. גם לא תוכל להתעלם ממנה.

אתה יודע לאיזו צורת חיים המשיח קורא אותך. דוגמת חייו ותורתו מבהירים את חובותיך היטב. אתה נקרא לחיות בעולם הזה כתושב ארעי, כנוסע העובר ממקום למקום ומשום כך נזהר מלצבור יותר מדי צרורות. עליך לחיות כרצון אלוהים ועל פי מצוותו בכתובים. עליך לעשות את מה שהצעיר העשיר שבבשורות סירב לעשות: לוותר על העושר ועל הביטחון שעושר זה נותן כדי לחיות למען אלוהים, אפילו אם הדבר כרוך בעוני, השפלה ואובדן כל מה שיקר לך. אוצרך האמיתי צריך להיות בשמים ולכן עליך לתכנן את תקציבך כך שעיקר מטרתך איננה להעלות את רמת חייך אלא לפאר את אלוהים בכל מאודך. לפעמים תצטרך לסבול. עליך לשאת את הצלב כפי שנידונים למוות נשאו באותם ימים את צלבם בדרך להריגה. במלים אחרות, עליך להפסיק לחתור להצלחה בעולם כמטרה עליונה, להפסיק לעמול בעד ברכות העולם הזה כאילו הן העיקר וללמוד לקבל כמובן מאליו שבזים לך, מתרחקים ממך ונוהגים בך כאילו אתה נטע זר. בלי ספק תיתקל פעמים רבות ביחס כזה אם תחיה בנאמנות בעד אלוהים במשיח. כל מי שחי בחסידות יסבול מכאובים.

שוב: אתה נקרא לנהוג בענווה ובטוב לב. אל לך להגן כל הזמן על זכויותיך או לנסות להתנקם. עליך להיות מוכן להשלים עם עלבונות ויחס לא הוגן (אם כי כל אדם נורמלי בלי ספק יכאב במקרים כאלו, ובצדק). עליך להפקיד את גורלך ביד אלוהים ולהמתין לו שיצדיק אותך, אם וכאשר יראה לנכון. עליך להתייחס לכל בני האדם כפי שנהג השומרוני הטוב באיש שמצא מוכה בדרך, לטובים ולרעים, לנחמדים ולמי שאינם נחמדים, למאמינים ולמי שאינם מאמינים. במלים אחרות, עליך להיות ער לצורכיהם ונכון לעשות כל מה שבידך כדי לעזור ולספק את הצרכים שיש בידך לספק. לשם כך תצטרך להצטייד בהחלטה נחושה, כי אנחנו מטבענו מומחים במציאת דרכים להטיל את חובותינו על אחרים.

כמובן, כל זה מוכר. אנחנו יודעים כיצד המשיח מצפה מאיתנו לחיות. שמענו בנושא זה המון דרשות ואנחנו גם מדברים על כך איש עם רעהו. אבל, האם אנחנו גם חיים בהתאם לציפיות אלה? התבוננו בקהילות שלנו ותמצאו את התשובה: מעטים הם שנושאים בנטל החיים הקהילתיים — מארחים, מבקרים חולים, תורמים לכיסוי ההוצאות ומבשרים! מעטים הם העוסקים בעבודת הקהילה בענווה ובחסידות אמיתית. השוו זאת עם המותרות בחיי רבים ועם השאפתנות שאחדים מגלים. ראו את בדידותם של רווקים וזקנים, את היעדר המשמעת וההוראה המסודרת. בדברים כאלו אנחנו שונים מאוד מהמאמינים בדורות הראשונים. אנחנו טרודים הרבה יותר מהם בענייני העולם הזה, וכשאנחנו כבר עסוקים בענייני הרוח, אנחנו עושים זאת בהסתייגות מרובה. הם היו מוכנים להסתכן ולסכן את כל מה ששייך לעולם הזה, ומכוח ההתלהבות המסורה שלהם הפכו את העולם על פיו. קשה לומר דברים כאלו עלינו. מדוע אנחנו שונים כל-כך? מדוע, בהשוואה להם, אנחנו כה עלובים? מנין באה לנו העצבנות חצוית-הלב שלא מוכנה להסתכן או לסבול אבידה של ממש ושכה מאפיינת את תלמידי המשיח בתקופתנו? מדוע לא השתחררנו מפחד ועודנו מסרבים לסבול או לעמוד בלחץ וקשיים כמחיר הליכתנו אחרי המשיח?

אחת הסיבות נעוצה כנראה בעובדה שעמוק בתוך לבנו אנחנו בעצם לא רוצים בכך. איננו מוכנים לשלם את מחיר הנאמנות למשיח מחשש שמא לא יעמוד לנו כוחנו בשעת מבחן. אנו מהססים לסכן את מקור ביטחוננו החומרי פן נמצא את עצמנו בחוסר כל. אנו חוששים להיות שפלי רוח שמא ירמסו אותנו ויהפכו אותנו לקורבנות נכשלים. אנחנו חוששים להיות חריגים בחברה שמא יתערערו יסודות חיינו ו”נישאר קרחים מכאן ומכאן”. החששות הסמויים האלה עוצרים בעדנו יותר מכל מכשול גלוי. מחיר הנאמנות נראה לנו גבוה מדי. במלים אחרות, אנחנו בעצם לא בטוחים ביכולתו של אלוהים לתמוך בנו ולמלא את כל מחסורם של המתמסרים בכל לבם למשמעתו. לכן נראה לנו שיש צורך להפר לפחות במעט את הדיבר הראשון על-ידי-כך שנשמור מעט מכוחנו, זמננו וכספנו, ובמקום להשתמש בהם לעבודת אלוהים, נדאג קצת לביסוס ביטחוננו. זהו שורש הבעיה. אנחנו מהססים לקבל את מרות אלוהים משום שיש לנו ספק ביכולתו לדאוג לנו, אם אכן נתמסר לו לחלוטין.

מוטב לקרוא לילד בשמו, ולילד הזה יש שם אחד פשוט: “כפירה” (היעדר אמונה). ביטחונו של שאול שאלוהים יכול לספק לנו “הכל” גוער בנו על כפירה זו, אבל אנחנו מתמידים בשלנו. שאול מלמד אותנו שאין סיבה לחשוש מפני אובדן כלשהו. אם אלוהים מונע מאיתנו דבר מה, הרי שהוא עושה כך רק משום שבדעתו לתת לנו משהו אחר במקומו — ואולי עדיין מקננת בנו המחשבה שחיי אדם מסתכמים במספר החפצים שהוא מצליח לצבור? מי שחושב כך יהיה בהכרח רעב משום שיחסום לעצמו את הדרך לברכה. “הכל” אצל שאול איננו אוסף של אוצרות חומריים וחברתיים. אלוהים חייב לשחרר אותנו מהתאווה לאלו לפני שיעניק לנו את “הכל” האמיתי. “הכל” בעיני שאול זו הזכות ליהנות מקרבת אלוהים ומאהבתו. פירוש הדבר שיום אחד נתעורר להבין שלא נמנע מאיתנו דבר שיכול היה לתרום לאושרנו הנצחי האמיתי ושדבר אינו מסוגל להמעיט מאושר נהדר זה. היש משהו שערכו רב יותר?

בכל זאת אנו מהססים להתמסר בכל לב למשיח. מדוע?

משום שאנחנו חסרי אמונה. אנחנו מהססים להאמין שיש לאלוהים הכוח או החכמה להגשים בנו את רצונו. אבל הוא הרי ברא את העולמות, מושל בהם ובכל המתרחש, החל מחיי מלך אדיר כנבוכדנאצר וכלה במותה של ציפור דרור קטנה! אנחנו חוששים שמא החלטתו של אלוהים בקשר אלינו איננה נחושה ושאולי ייכשל הוא כפי שנכשלו ידידים רבים שלנו; למרות שהיו להם כוונות טובות, הם לא עמדו בציפיות. אבל שאול אומר לנו מפורשות שאלוהים פועל “בכל לטוב לאוהבים אותו הקרואים על פי עצתו” (רומים ח 23), ומי אתה שתחשוב שתהיה הראשון שייצא מן הכלל בו ייתקל אלוהים משום שלא יצליח להגשים בך את רצונו? האינך רואה איך חששותיך מביאים קלון לשם ה’? ואולי נדמה לך שחלו אצלו שינויים כלשהם מאז נחתמו כתבי הקודש, ושכעת איננו בדיוק אותו אלוהים שהיה בזמנים הרחוקים ההם? זכור: אלוהים איננו משתנה (מלאכי ג 6; יעקב א 17).

ייתכן שנמנעת עד כה מללכת בדרך המסוכנת והקשה אליה אלוהים קרא אותך. חזור בך, קום ומלא את חובותיך. אלוהים — אלוהיך — נאמן, והוא יהיה נאמן גם לך. הוא יספק את כל צרכיך. לעולם לא יהיה לך צורך הגדול מכפי יכולתו. מה שהוא יספק, יספיק תמיד לכל צרכיך. ה’ “לא ימנע טוב” מההולכים כרצונו (תהילים פד 12). הוא נאמן ולא ירשה להעמיד אותך בניסיון הגדול מכפי יכולתך. בכל מבחן יפתח לך פתח הצלה (קור”א י 13). חסדו מספיק לכל צרכיך ובחולשתך יפגין הוא את כוחו (קור”ב יב 9). חשוב על הדברים האלו — ותן למחשבותיך לגרש את הספק מלבך.

ה.

“מי יאשים את בחירי אלוהים — הן אלוהים הוא המצדיק?! מי הוא שיאשימם?!” המענה לשאלה אחרונה זו הוא פשוט: אין דבר שיכול לגזול מאיתנו את מה שאלוהים הועיד לנו. אלוהים לוחם בעדנו והוא שמצדיק אותנו.

את דבריו הקודמים כתב השליח כדי לעודד את לב קוראיו נוכח האפשרות שבני אדם ידחו אותם, יתנגדו להם או יגזלו מהם את רכושם. את המשך הדברים אמר כדי לעודד אותם מפני החשש שמא אלוהים ידחה אותם. יש שני סוגים של מצפון לקוי. סוג אחד שייך לאדם שמצפונו אינו מציק לו כלל. לא אל כאלו מדבר שאול. הוא מכיר בכך שמצפונו של המשיחי בהחלט עלול לייסרו ולהעיק עליו, במיוחד לאור חטאיו הגדולים (כפי שמתואר ברומים ז 25-14). שאול יודע היטב כמה קשה למשיחי לשמוח בשעה שהספק אוכל אותו שמא יאבד את מעמדו לפני אלוהים. משום כך הוא מטפל בבעיה אפשרית זו ומאושש את לבנו: ישועתנו אינה מותנית. לא נאבד אותה על אף כישלונותינו ולמרות חטאינו הרבים. כמובן, הוא לא כופר אף לרגע בכך שמשיחיים מסוגלים למעוד, לפעמים מעידות קשות ביותר. הוא גם לא כופר בכך שזכר חטאינו מלפני ימי אמונתנו עלול לרדוף אותנו ולהכאיב לנו לא פחות מהחטאים שנעשו אחרי שנושענו. אבל הוא כופר באופן חד משמעי בכל דעה האומרת שחטאים בעבר או בהווה מסוגלים להפריד אותנו מאהבת אלוהים אשר במשיח ישוע ולסכן בכך את מעמדנו כנצדקים בחסד אלוהים. כל זאת מסיבה פשוטה: אין מי שיכול לגרום לאלוהים לשנות גזר-דין שכבר נחרץ. אלוהים הוא שגזר את הדין וישוע הוא שהבטיח בדמו את ההוצאה לפועל. מי יכול לערער על כך? שאול מציין עובדה זו בכמה דרכים:

  1. הוא מזכיר את חסד אלוהים המתבטא בעצם הבחירה: “מי יענה בבחירי אלוהים?”

זיכרו, אומר שאול, שכל אלו שאלוהים מצדיק היום נבחרו לישועה עוד לפני שנוסד העולם. אם אפשר היה לבטל בחירה זו הרי שכוונות אלוהים כלפיהם לא היו מתממשות. מסיבה זאת פשוט לא ייתכן שאדם שנבחר לישועה — יאבד.

  1. שאול מזכיר את ריבונות אלוהים במשפט: “אלוהים הוא המצדיק, מי יאשימם?”

אם אלוהים, בורא ושופט-כל, הוא שפוסק שאנחנו זכאים, שבזכות בנו נתכפרו חטאינו וכעת אנו רצויים לו, ואם אלוהים קבע את עמדתו זו למרות כל מה שהוא יודע על חטאינו וחסרונותינו ובהכרה שלמה בעובדה שאיננו צדיקים אלא “רשעים” (ד 5), אזי אין מי שיוכל לשנות פסק דין זה. אפילו לא השטן עצמו. אף אחד לא יכול לשנות החלטה של אלוהים! אף אחד אינו יכול לעקוף אותו! הוא לבדו שופט את כולם ואין מידע שנעלם ממנו בדרך כלשהי ואשר, אם יובא לפניו, יגרום לו לשנות את דעתו. אלוהים הצדיק אותנו בשעה שידע את הגרוע ביותר. למרות זאת קיבל אותנו בזכות ישוע, ופסק הדין שקבע אז הוא סופי. בתקופת התנ”ך והברית החדשה, נשמרה זכות השפיטה למלכים ומושלים משום שמי שקבע גזר-דין צריך היה גם להבטיח את ביצועו. לכן נחשב המלך למגן החלשים. זהו הרקע לרעיון ששאול מציג כאן: אותו מלך ושופט אשר קבע את גזר דיננו גם ינקוט בכל הצעדים הדרושים כדי להבטיח שנזכה ליהנות מן המעמד שהעניק לנו, כך שאיש לא יוכל לגזול זאת מאיתנו. מסיבה זו, פשוט לא ייתכן שנאבד את ישועתנו.

  1. שאול מזכיר את יעילות המשיח כמתווך בינינו לבין אלוהים

כפי שנאמר בתרגום החדש של רומים ח 35-34: “מי המושיע? המשיח ישוע, אשר מת ולא עוד אלא שקם לתחייה, אשר נמצא לימין אלוהים ומפגיע בעדנו”. כל הנאמר פה בא לשרת מטרה אחת, להראות עד כמה בלתי אפשרית היא המחשבה שהמשיח יטיח בנו אשמה או ירשיע אותנו. הוא מת כדי להושיע אותנו מהרשעה על-ידי-כך שנשא את עונש חטאותינו בגופו. הוא קם והתפאר כדי להיות שר ומושיע, להחזיר בתשובה את ישראל ולסלוח על חטאים (מעשי השליחים ה 31). עכשיו, בזכות נוכחותו לפני האב, הוא מפגיע בעדנו בסמכות מלאה. הווה אומר שהוא מתערב למעננו כדי להבטיח שנזכה לכל מה שמותו השיג עבורנו. אם כך, איך יאשים או ירשיע אותנו?! הרי הוא המתווך אשר אהב אותנו ומסר את נפשו בעדנו; הוא הדואג תמיד שאכן ניהנה ממלוא תוצאות ישועתו. פשוט לא ייתכן אחרת. מכאן מתברר שוב כי אין אפשרות שאדם נושע — יאבד, ומשיחי שמצפונו מייסר אותו חייב ללמוד לבטוח באלוהים בכל לבו.

מנין בא הפחד? מה המקור לחוסר האמונה? הרי האב הכאיב לבנו בעדנו. כלום ייתכן ששופט צדיק יתבע ממני תשלום אחרי שמישהו אחר כבר כיסה את חובי? המשיח כיפר עבורנו כפרה מלאה. הוא שילם עד לפרוטה האחרונה את כל חובות מאמיניו. אנו חוסים בצל חסדו ומכופרים על-ידי דמו. חרון אלוהים ומשפטו אינו יכול לשוב ולחול על מי שכבר נסלח לו. שובי, נפשי, למנוחתך! את השלום כבש לך ישוע, כוהננו הגדול, בדמו. בטחי בו ובמעשהו. שימי מבטחך בנאמנותו. זכרי כי אין דבר המסוגל להפריד אותך מאהבת אלוהים במשיח.

ו.

“מי יפרידנו מאהבת אלוהים?” זהו שיא דבריו של השליח. אין דבר שמסוגל להפריד אותנו מאהבת אלוהים. השליח מבסס את טענתו זו בהציגו לפנינו את אלוהים האב ואת אלוהים הבן כשומרינו הריבוניים ובהראותו לנו עד כמה נחושה היא אהבת אלוהים בכל הנוגע לעתידנו.

בפרק הקודם עסקנו באהבת אלוהים ומשום כך אין צורך לעסוק בה שוב. היסוד בדברי שאול כבר מוכר: אהבת אלוהים שונה מאהבה אנושית בהיותה כל-יכולה ופירושה, בעצם, נחישות החלטה אלוהית להיטיב לנצח עם אנשים מסוימים. החלטה כזו אי-אפשר לבטל. בפס’ 35 מדובר על אהבת המשיח ובפס’ 39 על אהבת אלוהים אשר במשיח, עובדה המלמדת אותנו שהאב והבן (וגם רוח הקודש, כפי שראינו בפרק קודם) מאוחדים באהבתם כלפי החוטאים ושאהבה מייעדת, בוחרת, קוראת, מצדיקה ומפארת זו נתונה לנו אך ורק בישוע המשיח. זוהי אהבה שמושיעה את האהובים. הברית החדשה אינה מלמדת אדם כלשהו לחשוב שהשיג ישועה, אלא אם כן חזר בתשובה ולמד להיענות למשיח כפי שניענה לו תומא הספקן כאשר סוף-סוף הבין במי מדובר: “אלוהי ואדוני”. אדם המתמסר בדרך זו למשיח (כך משתמע מדברי שאול), לעולם אינו צריך להטיל ספק באהבת אלוהים כלפיו. אלוהים אוהב אותו באהבה המאפיינת אותו: אהבה שלמה, נצחית ובלתי ניתנת לערעור. שום דבר לא ימנע מאדם שכך נאהב לזכות בפירות אותה אהבה, משום שאין דבר המסוגל לעצור בעד אלוהים מלעשות את רצונו בעד האהובים עליו.

לכן אומר השליח בפס’ 38: “בטוח אני”. הוא בטוח לחלוטין שאין דבר, יצור, מקרה או מצב, בחיים האלה, במוות או בעולם הבא, ברום או בעומק, בין מלאכים ורוחות ויצורים למיניהם, שמסוגל להפריד אותו מאהבת אלוהים זו שבמשיח ישוע. אלוהים הוא שומרנו הריבוני. שום דבר לא יפריד אותנו מאהבתו משום שהיא אוחזת בנו בחוזקה. אנחנו “נשמרים בכוח אלוהים לישועה העתידה לבוא” (פטר”א א 5). כוח זה של אלוהים מקיים את אמונתנו ומחזיק אותנו באמונה. אף אחד אינו חזק דיו כדי להישמט מידי אלוהים. אלוהים הוא מטרת חיינו. לכל מערכת יחסים אנושית יש ערך כשלעצמה. כך בין בעל לאשתו, ילד להוריו, אדם לידידיו. כך גם בכל האמור ביחסינו עם אלוהים אוהבנו. שאול לא היסס לכתוב בעניין זה: “אני מחשיב כל דבר להפסד בהשוואה להכרת המשיח. ולא עוד, אלא שאני מחשיב את הכל כהפסד לעומת האפשרות להכיר את המשיח ישוע אדוני, שלמענו כבר הפסדתי את הכל. זוהי פסולת בהשוואה לשאיפתנו להתקרב למשיח ולהימצא בו. אני שואף להכיר אותו ולהתנסות בכוח תחייתו ולהשתתף בייסוריו ולהידמות לו במותו: אני רודף במטרה להשיג זאת” (פיליפים ג 14-8). ישוע הוא הדרך, הוא גם הפרס. כל מטרת חיינו עם אלוהים במשיח היא לשפר ולהעמיק את יחסינו אלה. והרי זוהי תמציתה של אהבה. אלוהים כל-כך מושלם עד שככל שנלמד להכירו יותר, כן ירבה בנו האושר ויגדלו בנו הפליאה והרצון לקרבה יותר גדולה. מלבד קרבה זו לא נזדקק לדבר.

שאול חוזר ומגרש את ענני הפחד שעלולים להצטבר, הפעם פחד מפני סבל (פס’ 35 ואילך), מפני עתיד נורא, או מפני כוחות-שחור רוחניים שאיש אינו יכול להם. החשש הוא מפני מה שיעשו אלו ליחסינו עם אלוהים, ובדור כשלנו כל אחד עלול להתנסות בחששות מסוג זה. שאול קורא לנו להיאבק בפחד זה משום שאין לו יסוד במציאות. שום דבר, ממש שום דבר, אינו יכול להפריד אותנו מאהבת אלוהים. “בכל אלה גברנו מאוד על-ידי האוהב אותנו” (פס’ 31). בלילה בו שאול וסילה מצאו את עצמם כלואים בפיליפי, הם היו כה מאושרים, עד שפרצו בשירה אדירה על אף הנסיבות הקשות. כך יקרה גם לכל מי שסומך על אלוהים ועל אהבתו הנאמנה, על אף הנסיבות. את המעשה שאלוהים בטובו החל בנו, הוא גם ישלים. הבטחותיו נאמנות ומעולם לא הוכיח מישהו שאלוהים חזר בו. אין דבר בהווה, בעבר או בעתיד שיכול לשנות זאת ואין דבר שמסוגל להפריד אותנו מאהבתו. שמנו חקוק בלבו ונצח שלם לא ימחה אותו משם. חסד אלוהים עומד לעד ומשום כך נעמוד לעולם, נושעים בחסד איתן. בעתיד, כשנהיה בנוכחות אלוהים, נהיה מאושרים יותר, אבל מעמדנו מהימן כבר כעת.

ז.

הגענו לשיאו של הדיון שעניינו ספר זה. פתחנו במחשבה על משמעות הזכות להכיר את אלוהים. גילינו כי אלוהים הוא כפי שהציג את עצמו בפנינו בכתבי הקודש, האלוהים הנגלה באיגרת לרומים, האלוהים שנגלה בישוע, האחד המופלא שהוא גם שלושה. הגענו למסקנה שכדי להכיר אותו עלינו לדעת דברים מסוימים אודותיו ולכן למדנו מעט על אופיו ועל דרכיו. למדנו מעט על טובו ועל קפדנותו, על חסדו ועל כעסו, ובינתיים ניסינו לשוב ולבחון את עצמנו. ראינו שאנחנו לא כל-כך חזקים ומוכשרים כפי שהיינו רגילים לחשוב, אלא חלשים למדי וכלל לא עצמאיים מבחינת יכולתנו להגיע לאן שאנחנו שואפים. ראינו גם שאם אלוהים בחסדו לא יתערב בחיינו, סופנו יהיה רע ומר בגיהינום נורא. ראינו שהכרת אלוהים פירושה יחסים אישיים המחייבים אותנו להתמסר לו בשל המתנות שהעניק לנו. פירושה לבקש ממנו רחמים וסליחה בזכות קרבן ישוע. פירושה גם שאנחנו מקבלים על עצמנו את עול סמכותו וחיים מעתה כרצונו, במטרה לספק אותו ולהגשים את כוונותיו בעולם. במלים אחרות, הכרת אלוהים כרוכה באמונה — הכרת האמת, הסכמה איתה והתמסרות לאורה — ואמונה כזו מתבטאת בתפילה ובחיים ממושמעים. המבחן הטוב ביותר לרוחניותנו איננו חום הרגשות שאנחנו מתנסים בהם אלא מידת הנאמנות הצייתנית שלנו לדברו. כעת ראינו כי אדם המכיר את אלוהים יתגבר על כל מכשולי החיים בשמחה נלהבת וכובשת משום שמעבר לאלוהים אין לו תשוקה אחרת.

כאן עלינו לעצור, משום שזוהי פסגת האפשרויות שלנו עלי-אדמות.

לאן כל זה הביא אותנו? אל לבה של משיחיות הנאמנה לכתובים. הגענו למקום בו נוכל להפוך את תפילת דוד במזמור טז לתפילתנו: “שומרני אל, כי חסיתי בך. אמרתי לה’ אדוני אתה, טובתי בל עליך… ה’ מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי, אברך את ה’ אשר יעצני… שיוויתי ה’ לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכון לבטח… תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח”. ויחד עם חבקוק נוכל לומר נוכח כל אסון העלול להתרחש בחיינו: “כי (גם אם) תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים, כיחש מעשה זית ושדמות לא עשה אוכל, גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים — ואני בה’ אעלוזה, אגילה באלוהי ישעי! ה’ אדוני חילי, וישם רגליי כאיילות ועל במותיי ידריכני” (חבקוק ג 19-17). אשרי מי שיכול לומר זאת ולהתכוון לכך ברצינות!

שוב הגענו לנקודה ממנה נוכל להבין עד כמה נכון המאמר שישוע מעניק לנו חיים בשפע וניצחון של ממש. אין הכוונה לחיים בלי מכאוב וללא מאבק. גם אין מקום לחשוב שאמונתנו בישוע תשכיח מאיתנו שהאלוהים האחד הוא גם אב וגם רוח. אך כעת מובן לנו קצת יותר הקשר בין חיינו בהווה לבין הניצחון והברכה המצפים לנו בעתיד. אנחנו מבינים יותר עד כמה אלוהים מסוגל וגם מתכוון לספק את כל צרכינו — ובכך גילינו את לב לבה של המשיחיות. זהו סודה של חירות אמיתית!

לבסוף, הגענו לשלב בו עלינו לבדוק את סדרי העדיפויות בחיינו. העיקר איננו אחדות בין מאמינים, הפצת הבשורה, ישועת עמנו או פיתוח זהות יהודית משיחית. כל הדברים האלו אמנם חשובים, אבל יש משהו החשוב מהם פי כמה. עלינו לזכור זאת כדי שסדר העדיפויות שלנו יהיה נכון ולא נסטה מן הדרך שאלוהים יעד לכולנו. עיקר מטרת חיינו, בריאתנו וישועתנו הוא לדעת אותו. “לך אמר לבי: ‘בקשו פניי’. את פניך, ה’, אבקש” (תהילים כז 8).

אם ספר זה יניע אפילו רק כמה מקוראיו להזדהות בעניין זה עם מחבר מזמור כז, הרי שבאתי על שכרי המלא.

“נדעה, נרדפה לדעת את ה'”.

———————

הערות

פרק 22 — די לנו בחסדו

  1. יונתן אדוארדס 1758-1703. בטרם מלאו לו 13 שנה כבר ידע לטינית, יוונית ועברית על בוריין. בשנה זו גם החל את לימודיו הגבוהים באוניברסיטת ייל. בהשפעת הוראתו החלה התעוררות רוחנית גדולה בשנים 1741-1734. אדוארדס נחשב לאחד ממייסדי התרבות האמריקנית ומחשובי התיאולוגים שלה. עמד על חירות הפרט ועל חשיבות וערך המדע בצד מחויבות משיחית להפצת הבשורה בין תושביה המקוריים של אמריקה.
  2. וויליאם טינדייל 1536-1494. אנגלי, בוגר אוקספורד וקיימברידג’. הראשון שתרגם את הכתובים לאנגלית. נרדף בשל כך על-ידי המלך והכנסייה. בהתחשב בתנאים בהם עבד: גולה מארצו, אנייתו עלתה על שרטון, בלשים עקבו אחריו בצו הכנסייה, חבריו בגדו בו, הוציא טינדייל עבודה די מרשימה תחת ידיו, אם כי לא באיכות גבוהה במיוחד. סגנונו היה פשוט ולכן דיבר אל האדם הממוצע. הוא נאלץ לנוס על נפשו לאירופה ובנדודיו איבד פעמיים את רשימותיו ותרגומיו. הוצא להורג וגופתו נשרפה על המוקד.
  3. הילארי וטנסינג. שני מטפסי הרים. הראשון, ניו-זילנדי; השני — יליד נפאל. שני הראשונים שהצליחו להעפיל אל פסגת האברסט, שנת 1953. המתרגם.