לדעת אותו

מאת ג’. א. פּאקר

תרגום עברי: ברוך מעוז

עריכה: צוות הגפן

© 1990, כל הזכויות שמורות להוצאת הגפן, ראשון לציון

פרק 1

דעו את ה’

א.

בתאריך ה-7 לינואר 1855 פתח רועה העדה של קהילת ניו-פארק שבסאוט’וורק את דרשת הבוקר שלו ואמר:

“יש גורסים כי הכי חשוב שכל אדם יכיר את עצמו. לא אתנגד לדעה זו, אבל אני משוכנע שלא פחות חשוב לדעת את אלוהים. זהו הנושא שצריך להעסיק את נבחרי אלוהים יותר מכל. המדע הנעלה ביותר, ההגות הנשגבת ביותר, הפילוסופיה הגבוהה ביותר הם כבודו, מהותו, אישיותו, רצונו, מעשיו וקיומו הנהדר של אלוהים המושיע את העולם בחסדו. המחשבות אודות אלוהים משובבות את הנפש ומרוממות את הדעת. אלוהים כה נשגב הוא עד שמחשבותינו נטמעות באינסופיותו הנהדרת. האמת אודות אלוהים כה עמוקה היא עד שגאוותנו המטופשת טובעת לה בתהום נפלאותיה.

עם כל נושא אחר איננו מתקשים להתמודד וכשהצלחנו בכך אנו חשים סיפוק וניצחון. אנו חשים שהחכמנו, הרבינו דעת וקנינו תבונה. אבל כשאנו מנסים לעסוק במדע עליון זה של דעת אלוהים, אנו מגלים שאיננו מסוגלים כלל לרדת לעומקו, לאמוד את גובהו ולקבוע את מימדיו. אנו נותרים עם הרושם שהאדם — עלוב עד כדי כלימה בביטחונו העצמי המסולף — דומה בעניין זה לחמור חמורותיים שטרם למד להלך במוסרות בעליו. אנו ממהרים להודות ש’קצת הוא שידענו’ — וגם מתוך זה אנו מבינים רק מעט. שום עיסוק אינו יעיל יותר להכניע לב אדם ולהשפיל את גאוותו מהחשיבה אודות אלוהים.

נושא זה מכניע את הלב, ובאותה עת גם מרחיב אותו. ההוגה באלוהים תכופות, ימצא שאופקיו יתרחבו בהרבה לעומת זה שכל מעייניו נתונים רק לחרישת שדהו המצומק ובניית ביתו הקטן… אין דבר שמרחיב את הנפש יותר מהעיסוק בישוע המשיח וידיעת אלוהים. אין דבר שמרחיב יותר את הדעת ומטהר יותר את הרוח ממחשבה מעמיקה, חסודה וכנה אודות אלוהותו של אלוהים.

נושא זה יש בו גם נחמה רבה, בדעת המשיח יש תרופה לכל מחלה; בדעת אלוהים יש מנוח מכל מכאוב; בהשפעת רוח הקודש יש עזרה לכל צרה, הרוצה אתה להיפטר מן הכאב? להעביר מעליך את דאגותיך? — ובכן, השקע עצמך בתהום אלוהים, אבד את עצמך באינסופיותו וכך תוכל לשוב ולעמוד מול אתגרי החיים מחוזק, נינוח ומעודד. בנושא זה אני מזמין אתכם לעסוק הבוקר”.

מלים אלה, שנאמרו לפני מספר דורות על-ידי צ’רלס האדן ספורג’אן (והוא אז בן עשרים שנה בלבד!), היו נכונות אז והן נכונות גם היום. אינני יכול לחשוב על מבוא טוב יותר לסדרת שעורים זו אודות טבעו ואישיותו של אלוהים.

ב.

“רגע אחד” עלול מישהו לומר, “מי צריך את השיעורים הללו? בימי ספורג’אן התעניינו רבים בתיאולוגיה. לי אין שום עניין בנושא הזה. הוא משעמם אותי. למה להקדיש לנושא שכזה כל-כך הרבה זמן ומאמץ? אנחנו חיים במאה העשרים ואחד ולא ב-1855!”

שאלה זו הוגנת בהחלט — ויש לה תשובה. מי שחושב כך, בעצם יוצא מתוך הנחה שאין כל משמעות מעשית להתעסקות בטבע אלוהים ובאישיותו, אך לא כן הוא. זהו הנושא המעשי ביותר שיכול אדם להעלות על הדעת. חשוב — במידה מכריעה ממש — שנדע מיהו ומהו אלוהים כדי שניטיב לנהל את חיי היום-יום שלנו. נתאכזר לעצמנו אם ננסה לחיות בעולם הזה בלי לדעת דבר אודות אלוהים, שהעולם שייך לו ושהוא מושל בו כרצונו. נאבד את דרכנו, כאילו היינו בני שבט פרימיטיבי מהאמזונס, שנעקרו בפתאומיות מיערות העד המוכרים להם ו”הושתלו” במרכזה הסואן של לונדון. העולם הוא מקום מוזר, נעדר היגיון ומפחיד לכל אלה שאינם מכירים את אלוהים. אם אתה משתמט מחובתך להכיר ולדעת את אלוהים הרי שדנת את עצמך לנדוד ולהיכשל בעולם הזה כסומא, ללא חוש כיוון ובלי להבין את המתרחש סביבך. אין דרך בטוחה יותר מזו לבזבז את החיים ולאבד את נפשנו.

ובכן, אם השתכנענו שחשוב לחקור את צפונות אלוהים, נוכל להתחיל. אבל מהיכן? מובן מאליו שנוכל להתחיל רק מהמקום בו אנו עומדים כעת. עלינו לפתוח במסע ארוך זה דווקא בשעת סערה, משום שכיום מתנהל בעולם ויכוח סוער אודות אלוהים. נאמר לנו ש”עלינו לשכוח כל מה שלמדנו”, ש”אלוהים מת”, “איננו”, “מעולם לא היה”, ש”אפשר לדבר אודות אלוהים אבל אי-אפשר להכיר אותו באמת”, ש”לכל אחד האמת שלו” ועוד כאלה סיסמאות. מי שמעז לחשוב שאפשר לדעת משהו באופן חד-משמעי על אלוהים, נחשב היום לשוטה או לדמגוג. כל תורה שמתיימרת להכיר את אלוהים נחשבת למיושנת וחסרת כל ערך אמיתי — “קלוויניזם”, “שמרנות מטופשת”, “תיאולוגיה פרוטסטנטית” — אין כיום צורך בכל אלו וספק אם היה בעבר.

מה, אם כן, נעשה? אם נדחה את עיוננו עד שוך הסערה, ייתכן שלעולם לא נעסוק בו. ובכן, הצעה לי אליכם: ודאי זכור לכם כיצד תקע ההלך בספרו המפורסם של ג’והן באניין את אצבעותיו באוזניו כאשר אשתו וילדיו ניסו למנוע בעדו מללכת כדרך שבחר בה, וכיצד זעק תוך כדי מרוצתו אל דרך החיים, “חיי עולם! חיי עולם!” אני מבקש מכם לאטום את אוזניכם לפני כל מי שאומר לכם שאי-אפשר להכיר באמת את אלוהים, ולצעוד עימי כברת דרך כדי לבדוק זאת. אחרי הכל, מבחנה האמיתי של העיסה הוא בטעמה. המהלכים בדרך אינם צריכים לדאוג אם ישמעו אחרים הטוענים שדרך כזו לא קיימת כלל. המציאות הרי מדברת בעד עצמה.

משום כך, סערה או לא סערה, הבה נצא לדרך!

אבל כיצד נכלכל צעדינו? איך נמצא את הכיוון? הידע שיש למשיחיים על אלוהים מושתת על חמישה עקרונות המתווים את הדרך:

  1. אלוהים דיבר אל האדם. כתבי הקודש הם דבר אלוהים שהבורא מדבר באמצעותו לברואיו. הם ניתנו כדי להחכימנו אלי ישועה.
  2. אלוהים הוא אדון ומלך בריאתו; הוא מושל בכל לכבודו, ומפגין בכל מעשיו את שלמותו רבת-הפנים; כל זה למען יהללוהו בני אדם ומלאכים.
  3. אלוהים מושיע על-ידי המשיח ישוע. הוא פועל באהבתו הריבונית כדי לשחרר מאמינים מאשמת החטא ומכוחו, לאמץ אותם כבניו ולברכם ברוחב אהבתו.
  4. אלוהים הוא אחד; יש באלוהות שלוש אישויות: האב, הבן ורוח הקודש. במעשה הישועה משתתפים השלושה יחדיו; האב יעד ישועה, הבן יצק את יסודה והרוח מימש אותה.
  5. חסידות היא היענות להתגלות אלוהים מתוך אמונה, במשמעת, בהשתחוויה, בתפילה, בהודיה ובכניעה מסורה. את חיינו עלינו לנהל על פי דבר אלוהים. רק כך נחיה חיי חסידות.

נבחן עתה מה אומר לנו ספר הבריתות על אלוהים. בעשותנו כך, הבה נזכור את העקרונות הכלליים אך החשובים האלו. כעת מצבנו דומה לזה של טיילים אשר הבחינו במרחק בהר גבוה הניצב בדרכם וחגו סביבו, לאחר שאמדו את גובהו וראו כי הוא חולש על סביבתו, החליטו להתמודד עימו ישירות ולהעפיל עליו.

ג.

במה יהיה טיפוס זה כרוך? מה הם הנושאים שיעסיקו אותנו? נצטרך לעסוק באלוהות אלוהים, כלומר, באותן תכונות שמייחדות את אלוהים משאר בריאתו ומבדילות בינו לבין יצירי כפיו. כוונתנו לתכונות כנצחיותו, אינסופיותו, קיומו מעצמו, שלמותו הבלתי משתנה ועוד. נצטרך לעסוק גם בגבורות אלוהים: יכולתו הבלתי מוגבלת, ידיעתו את הכל והימצאותו בכל. נצטרך לעסוק בשלמותו, במוסריותו הנגלית במעשיו — קדושתו, אהבתו וחסדו, נאמנותו, טובו, אורך-אפו וצדקתו. נצטרך לחשוב על הדברים הרצויים לו ועל אלה השנואים בעיניו; על מה שמעורר את חמתו או זוכה לברכתו.

לרבים מאיתנו נושאים אלה הם בלתי מוכרים, אך לא תמיד היה כך. היו זמנים ש”תכונות אלוהים” (כפי שכינו זאת אז) היו עניין כל-כך חשוב עד שאפילו הילדים למדו אותו. כדי להקנות לילדיהם את עיקרי האמונה הורים נהגו להסביר, “מהו אלוהים? אלוהים הוא רוח, הוא נצחי, אין לו שעור והוא לא משתנה בישותו, חכמתו, כוחו, קדושתו, צדקתו, טובו ואמיתו”. צ’רלס הודג’ הדגול נהג לומר שתשובה זו היא “כנראה התיאור הטוב ביותר של אלוהים שהאדם מסוגל לתת”. אלא שמעטים היום מלמדים את ילדיהם על קיומו של אלוהים ועל תכונותיו. מעטים גם זכו לקרוא משהו פשוט וברור בעניין זה משום שקשה היום למצוא ספרים שעוסקים בו. משום כך אני מניח שעיוננו על אלוהים יגלה לנו דברים חדשים ורבים ויעורר בנו מחשבות שמעולם לא עלו על דעתנו.

ד.

זו הסיבה שעלינו לעצור כבר בראשית מסענו אל פסגת ההר כדי לשאול את עצמנו שאלה יסודית וחשובה שמן הראוי להעלותה בכל פעם שאנחנו מעיינים בדבר אלוהים. היא נוגעת למניעינו ולכוונות לבנו:

מהי מטרתנו הסופית?

לשם מה אנו מעסיקים את עצמנו במחשבות אלה?

מה נעשה עם מה שנלמד על אלוהים?

אם בכוונתנו לקנות ידע תיאולוגי לשמו בלבד, הוא “יחמיץ” בידינו. ידע תיאורטי יחזק בנו את הגאווה. עצם גדולת הנושא תעוור את עינינו ואנחנו עלולים להתחיל לחשוב שאנחנו טובים מאחינו המאמינים. את אלה שיודעים פחות מאיתנו נחשוב לנחותים וחסרי ערך.

שאול השליח הזהיר את הקורינתיים ש”דעת מביאה לידי גאווה… ומי שסבור שהוא יודע משהו, עדיין איננו יודע דבר כפי שצריך לדעת” (קור”א ח 2-1). מי שמבקש ידע תיאולוגי כדי להתהדר בו לפני אחרים, בעצם פותח פתח רחב להתעיה עצמית. עלינו להישמר מגישה כזאת ולהתפלל שגם אלוהים ישמרנו ממנה. ראינו שבריאות רוחנית איננה אפשרית בלי דעת; אבל נכון גם לומר שלא תיתכן בריאות רוחנית אם דעת זו הופכת למטרה בפני עצמה. דעת, כמו בורות, יכולה להיות סכנה גדולה לחיים הרוחניים ועלינו להיזהר בה. “אבל”, יאמר אחר, “האין אהבה לאמת אלוהים ורצון לדעתה טבעיים למאמין? הרי כתוב במזמור קי”ט: ‘למדני חוקיך… גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך. מה אהבתי תורתך… דרך פיקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך… מה נמלצו לחיכי אמרתך, מדבש לפי!”‘ (פס’ 12, 18, 27, 97, 103).

האם אין העובדה שהמחבר קיבל את אהבת האמת מוכיחה שהוא אכן משיחי? (ראה תסל”ב ב 10).

כן, כמובן. אבל מזמור קי”ט גם מראה שהמחבר לא חפץ בידיעה תיאורטית הנעדרת משמעות מעשית. תשוקתו העיקרית הייתה להכיר את אלוהים עצמו וליהנות ממנו, וכל חפצו בדעת אודותיו נועד לשמש מכשיר להגשמת מטרה זו. המחבר רצה להבין את אמת אלוהים כדי שייענה לה מלבו ויתאים אליה את חייו. שים לב לפסוקים הראשונים של המזמור: “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יהוה, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו… אף לא פעלו עוולה, בדרכיו הלכו… אחליי יכונו דרכיי לשמור חוקיך” (פס’ 5-1).

למחבר היה עניין רב בהוראת הכתובים ובתיאולוגיה, אבל לא כמטרה בפני עצמה כי אם כאמצעי להשגת מטרה חשובה יותר — אורח חיים כרצון אלוהים וכמצוותו. הוא השתוקק לדעת אותו, את אלוהים, ולשרת בנאמנות את זה שאת אמיתו חפץ להבין.

כזו צריכה להיות גם גישתנו. עלינו לרצות לדעת אותו טוב יותר. עלינו לא רק להצטייד בידע תיאורטי על תכונותיו, אלא להכירו הכרה אישית מחייבת. בדרך זו לא יהיה אלוהים רק הנושא הנלמד, כי אם גם מורה ומדריך. לשם כך ניתנה התגלות אלוהים ורק זו הדרך הנכונה להשתמש בה.

ה.

עתה עומדת לפנינו שאלה חדשה: כיצד נוכל להפוך את מה שלמדנו על אלוהים להיכרות אמיתית איתו?

התשובה פשוטה, ובאותה עת גם קשה. עלינו להגות בכל דבר שנלמד אודותיו ולחשוב עליו ברוח שפלה ונכנעת. המידע שצברנו צריך לשמש לנו חומר גלם לתפילה משתחווה ואוהבת לאלוהים.

יש לנו מושג כללי על תפילה; אבל מה זאת הגות? למרבה הצער, זהו אחד העיסוקים המשיחיים המוזנחים ביותר בימינו. משיחיים רבים סובלים מתוצאות הזנחה זו. הגות היא פעולה מחשבתית בה אדם חובק אמת כלשהי, מתרפק עליה, מעיין בה על כל צדדיה ומשמעויותיה, מיישם אותה, לומד להבינה, לאהוב אותה ולהישמע לה מתוך התייחסות אישית עמוקה. זוהי פעילות מחשבתית קדושה שנעשית בנוכחות אלוהים, למענו ובעזרתו ובכך היא דומה מאוד לתפילה. תכליתה לצרוף ולטהר את השקפתנו על ה’, לאפשר לנו לראות דברים לאשורם ולהתיר לאמת אלוהים להשפיע במלואה על לבנו. כשאנו הוגים, אנחנו בעצם מדברים אל עצמנו על אלוהים; לפעמים אנחנו מתווכחים, רבים וגוערים בעצמנו בשעת הגות (אני מכיר אנשים שמדברים אל עצמם כשהם הוגים!). ההגות עוזרת לנו להשתחרר מכבלי הספק והחשש, מאי-ההבנה, מאי-הידיעה ומחוסר הנכונות שלנו להיכנע לפני אלוהים. היא תורמת להכרה צלולה יותר של חסד אלוהים וגבורתו. היא משפילה אותנו ומרוממת את אלוהים. היא חושפת את קטנותנו, חטאינו וחולשותינו ומעודדת אותנו לדעת את גדולת אלוהים, טהרתו וגבורתו המושיעים. זה מה שספורג’אן רצה לומר בקטע שציטטנו בראשית פרק זה, וכל מלה שנאמרה שם אמת היא.

ככל שנעמיק להיכנס בשערי חוויה זו של השפלה ורוממות, תגדל ידיעתנו את אלוהים ואיתה ירבו ביטחוננו, שלוותנו ושמחתנו בו. יעזרנו אם כן, האלוהים, להפוך דעת זו שנרכוש אודותיו לידיעה אמיתית אותו, למען יקוים הפסוק, “כולם יידעו אותו”.

פרק 2

עם יודע אלוהיו

א.

טיילתי בשמש בחברת ידיד שאיבד כל סיכוי להתקדם בתחום התמחותו משום שהתווכח בשאלה מוסרית עם אחד ממנהליו בעבודה. “אך אין זה משנה” אמר הוא, “משום שאני מכיר את אלוהים. כל היתר הבל”. דבריו לא היו אלא הערת-אגב, תגובה ספונטאנית למשהו שאמרתי אני, אבל לא יכולתי להשתחרר מהם. הם עוררו בי מחשבות רבות.

אני חושב שלא רבים מאיתנו יכולים לומר בטבעיות כזו שהם מכירים את אלוהים מבלי שיעשו שקר בנפשם, הדברים שאמר ידידי בנסיבות בהן אמר אותם מעידים על מציאות חיים בוטחת, מהסוג שרובנו חייבים להודות — אם אנחנו ישרים עם עצמנו — שאיננו מכירים עדיין, אנחנו טוענים להיות משיחיים ומסוגלים לספר את תולדות אמונתנו כסיפור הרפתקאות מרתק; אנחנו אומרים שאנו מכירים את אלוהים (שהרי זה מה שמצפים ממשיחי לומר); אבל, האם היה עולה על דעתנו לומר ללא היסוס ובנסיבות מעשיות, שאכן אנו מכירים אותו, שהלכנו עימו כברת דרך? מסופקני! אני חושש שרובנו לא חוו ניסיון כל-כך מוחשי עם אלוהים.

גם אינני חושב שרבים מאיתנו היו מסוגלים לומר בכנות ובטבעיות שלאור הכרתנו האישית את אלוהים, אכזבות העבר ושברון-הלב בהווה אינם נחשבים יותר. עובדה שלרובנו כן אכפת מכך. אנחנו קוראים להם “צלבים” שצריך לשאתם, אך בסתר לבנו אנו מתמרמרים ומתלוננים בשעה שאנחנו חושבים עליהם — ואנחנו עושים זאת תכופות. כלפי חוץ אנחנו מפגינים אדישות נחושה, מאובנת וחסרת רגשות הרחוקה מאוד מאותה “שמחה מפוארת ועצומה מספר”, אותה היה שמעון פטרוס בטוח שקוראי איגרתו הראשונה חוו בסבלם (פטר”א א 8). מכרינו אומרים למראה פנינו: “מסכנים, כמה שהם סובלים”, וכך בדיוק אנחנו חושבים על עצמנו! המכירים את אלוהים באמת, אינם זקוקים למעשי גבורה מאולצים שכאלו. הם לעולם אינם חושבים “מה היה יכול להיות אילולא…”. הם אינם חושבים על הדברים שהחמיצו, אלא על אלה שזכו להם.

“את הדברים שנחשבו בעיניי ליתרון, אותם חישבתי למען המשיח להפסד”, כתב שאול התרסי. “ולא עוד, אלא שאני חושב את הכל להפסד משום היתרון לדעת את המשיח ישוע אדוני, אשר למענו הפסדתי את הכל — ואני חושבם לפסולת בשאיפתי להשיג את המשיח ולהימצא בו… כדי לדעת אותו” (פיליפים ג 10-7). כששאול אומר שהוא מחשיב ל”פסולת” את הדברים שאיבד, הוא לא רק אומר שאין להם ערך בעיניו, אלא גם שאיננו חושב עליהם עוד, שהרי איזה אדם נורמלי היה מבלה את זמנו בהרהורים על פסולת?(*1) אלא שזה בדיוק מה שרבים מאיתנו עושים — ובכך ניכר מה מעטה היא היכרותנו האמיתית את אלוהים.

עלינו להיות כנים עם עצמנו בנקודה זו. ככל הנראה אנחנו משיחיים נאמנים משום שאנו מסוגלים להכריז את הבשורה ולהבחין בינה לבין אמונת שקר. כשמישהו שואל אותנו כיצד אפשר לדעת את אלוהים, אנחנו מסוגלים לשלוף כהרף-עין את הנוסחה הנכונה, ממהרים להסביר לו שאפשר לדעת את אלוהים באמצעות ישוע המשיח, בזכות דמו המכפר, על יסוד הבטחתו, דרך פועלו של רוח אלוהים בחיינו ועל-ידי אמונה בלבד. אנחנו יודעים שזו הדרך היחידה. אבל השמחה, טוב-הלב, חירות האהבה, חדוות ידידותו — כלומר, אותם סימני היכר של אלו המכירים את אלוהים באמת — נעדרים בדרך כלל מחיינו. אולי אפילו יותר מאשר בחיי אלו שיודעים פחות ומבינים פחות מאיתנו. אולי גם כאן יתגשם הכתוב האומר כי הראשונים יהיו אחרונים והאחרונים ראשונים. היכרות מעטה אך אמיתית של אלוהים שקולה כנגד כל הררי הידיעות שאנחנו מסוגלים לצבור אודותיו.

כדי להבהיר נקודה זו, ארחיב בשני עניינים:

  1. אנחנו יכולים לצבור מידע רב על אלוהים ועדיין לא נדע אותו

אני בטוח שרבים לא מבינים עניין זה במלואו. אנו מגלים בתוך עצמנו צימאון רב לתיאולוגיה (אכן נושא מאלף שבמאה ה-17 היה תחביבו של כל ג’נטלמן). אנחנו קוראים ספרים על נושאים תיאולוגיים, יורדים לשורשי ההיסטוריה המשיחית, לומדים את עיקרי האמונה וכיצד להתמצא בכתובים. רעינו מעריכים את התעניינותנו בתחומים אלה ואנו מתבקשים להביע בציבור את דעתנו על סוגיה משיחית זו או אחרת, להדריך קבוצת בית, לכתוב מאמרים, ובאופן כללי לקבל על עצמנו אחריות, בין אם רשמית או לא רשמית, בחוגים המשיחיים עימם אנו נמנים. ידידינו מספרים לנו כמה הם מעריכים את חכמתנו ומחמאות אלה מניעות אותנו לחקור אמיתות נוספות על אלוהים, כדי שנצדיק את הציפיות שתולים בנו. כל זה טוב ונאה — אלא שסקרנות תיאולוגית וידע על אלוהים, ואפילו היכולת לחשוב בבהירות ולדבר לעניין על נושאים משיחיים, אינם זהים לידיעת אלוהים עצמו. ידיעותינו על אלוהים יכולות להיות מקיפות כאלה של קלווין, אם רק נלמד בחריצות רבה את מחקריו. ועדיין, שלא כקלווין, לא נדע את אלוהים.

  1. אפשר לדעת רבות על חיי קדושה בלי שנכיר את האלוהים הקדוש

ידע זה בא לנו מן הדרשות שאנו שומעים, הספרים שאנו קוראים והמעגל החברתי אליו אנו משתייכים. בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים נמצא בהישג ידנו שפע עצום של ספרים. אין-סוף דרשות מלמדות אותנו כיצד להתפלל, איך להעיד ללא-מאמינים, כיצד לקרוא בכתובים, כיצד לתת מעשר, כיצד להיעשות קדושים, כיצד להביא אנשים לאמונה במשיח, להיטבל ברוח הקודש (או במקרים מסוימים, כיצד להימנע מכך), כיצד לדבר בלשונות (או לחילופין, כיצד לתרץ תופעות כאלה), ובכלל — כיצד להתמודד עם כל אותם תחומים הקשורים בחיינו המשיחיים. ביוגרפיות לאין ספור עומדות לעיוננו, כולן משרטטות קווים לדמותם של משיחיים שחיו בעבר. דברים רבים אפשר לומר על שפע זה של משאבים, ואין כל ספק שניתן לדלות מהם ידע מיד שנייה שיחכים אותנו לגבי צורת החיים המשיחיים הנכונה. יתרה מכך, מי שניחן בהיגיון בריא במיוחד יוכל לנצל ידע זה כדי לסייע למשיחיים שאינם יציבים באמונתם לעמוד על רגליהם ולבחון את בעיותיהם בעיניים בריאות. כך יזכה בתואר של רועה הראוי לשמו. אלא… שאפשר להיות אדם כזה ועדיין לא לדעת את אלוהים.

חזרנו, אם כן, לנקודת המוצא, שאלת היסוד איננה אם אנחנו “טובים” בתיאולוגיה או “מאוזנים” (כמה שמלה זו מכוערת!) ביחסנו לחיים במשיח; השאלה היא: האם יכולים אנו לומר בפשטות ובכנות צרופה — לא משום שנדמה לנו שזה מה שמצפים מאיתנו כמשיחיים, אלא משום שזו האמת לאמיתה — שאנו מכירים את אלוהים היכרות אישית, אמיתית ובלתי אמצעית, ולכן, הנעימויות או אי-הנעימויות הנגרמות לנו משום שאנחנו משיחיים אינן נחשבות?

אם אנחנו באמת מכירים את אלוהים, נוכל לומר זאת. אם איננו יכולים, עדות היא לכך שעלינו להתמודד ביתר עוז עם ההבדל שבין ידיעת אלוהים עצמו לבין צבירה של עובדות עליו.

ב.

אמרנו שכאב ו”צלבים” אינם נחשבים בעיני אדם המכיר את אלוהים. המחשבה אודות כל מה שהוענק לו במשיח דוחקת את זכר ההפסדים והכאב. היש להיכרות זו תוצאות נוספות? בהחלט כן. קטעים שונים בכתבי הקודש מציינים אותן לעשרות. ספר דניאל מונה ארבע תוצאות חשובות.

  1. המכירים את אלוהים עושים למענו גדולות

בדניאל יא 32 אנו קוראים: “עם יודע אלוהיו יחזיקו ועשו”, כלומר, יעמדו איתן, כוחם עומד להם למרות הנסיבות. הרקע לפסוק זה הוא מעשיו של ה”נבזה” (פס’ 21) המחלל את בית המקדש, מקים בו את השיקוץ המשומם ומשחית בדברי חלקלקות את אלו שנאמנותם לברית אלוהים נחלשה (פס’ 32-31). אבל, “עם יודע אלוהיו יחזיקו ועשו”, בשעה שאחרים מתקוממים נגד אלוהים ומבזים אותו, לא יכולים אלה המכירים אותו לעמוד חסרי מעש. בשעה שאחרים פורקים מעליהם את עול אדונם, עם יודע אלוהיו קם ועושה. הוא איננו יכול לעמוד מנגד ולשקוט; עליו לעשות דבר-מה. ביזוי שם אלוהים מעורר אותנו לפעולה.(*2)

זה בדיוק מה שאנו מוצאים בקטעי הסיפור בספר דניאל. דניאל ושלושת מרעיו לא שקטו כי אם החזיקו ועשו. הם הכירו את אלוהים ומשום כך היו חייבים להתקומם בגלוי — והבה נזכור שעשו זאת ביחידות ותוך סיכון נפשות ברור — נגד המנהגים שנפוצו בזמנם ונגד חוקי דת-השקר והכפירה באלוהים. דניאל במיוחד מתגלה כמי שלא ויתר על אף הזדמנות לקרוא תגר על דרך החיים של הרוב השולט. במקום להסתכן באכילת טריפה, התעקש לאכול מאכלי ירק ופרי בלבד, למגינת לבם של שר הסריסים ועוזריו. כשנבוכדנאצר אסר להתפלל משך חודש תמים, דניאל לא הסתפק בכך שהמשיך לעשות כן, אלא עשה זאת כמנהגו, שלוש פעמים ביום, ודווקא לפני חלון פתוח — כך שיראוהו כולם! עלינו להבין זאת בצורה נכונה. דניאל לא היה גמלוני מגושם או מתבלט להכעיס שהתהדר בדתיות מופגנת ובמרי לשמו. הוא פשוט אהב את אלוהים ומשום כך היה רגיש לכל איום על כבוד ה’, בין אם היה זה ישיר או עקיף. במקום להתחמק מאחריות ולהימנע מפעולה, העדיף לנקוט עמדה ציבורית ובכך לחייב את האחרים לעשות כמוהו — אפילו במחיר של סיכון עצמי. הוא לא היה מוכן לאפשר לאיש להימנע מלשאול את עצמו היכן הוא עומד בשאלה זו. לכן החזיק ועשה.

עשייה זו למען אלוהים איננה מוגבלת למעשים פומביים. היא גם לא מתחילה בהם. אנשים המכירים את אלוהים הם, מעל לכל, אנשים שמתפללים. המקום הראשון בו מתגלות קנאתם לאלוהים ושאיפתם לפעול למענו הוא בחיי התפילה שלהם.

בדניאל פרק ט מסופר שהנביא “הבין בספרים” כי תקופת גלות ישראל היעודה קרבה אל קיצה. ולכן, כשראה שהעם עודנו חוטא ועלול לעורר מחדש את חרון אלוהים, פנה דניאל “אל אדוני האלוהים לבקש תפילה ותחנונים בצום ושק ואפר” (פס’ 3) למען גאולת ירושלים. הוא עשה זאת בעוז, בתשוקה ובייסורי-נפש שזרים לרובנו היום. הפרי הראשון וההכרחי שנובע מהכרת אלוהים הוא התשוקה להתפלל — תשוקה שמוצאת את ביטויה ואת רווחתה בתפילה כמו זו שהתפלל דניאל. ככל שנכיר יותר את אלוהים, כן נשתוקק יותר להתפלל. כך נוכל גם לבחון את עצמנו. אולי איננו יכולים — מסיבה זו או אחרת — לנקוט עמדה פומבית נגד הכפירה ועבודת דת-השקר? אולי אנחנו זקנים, חולים או מוגבלים מסיבה פיזית או אחרת? אבל להתפלל אנחנו יכולים. אם גם רצון להתפלל אין לנו ולכן אנו ממעטים בכך, זוהי עדות נאמנה לכך שאיננו מיטיבים להכיר את אלוהים.

  1. המכירים את אלוהים חושבים עליו גדולות

קצרה היריעה להתעכב על כל מה שספר דניאל אומר על חכמתו, גבורתו ואמיתו של אלוהים הנשגב, המושל בהיסטוריה והמגלה את ריבונותו במעשי משפט וחסד כלפי יחידים ועמים על פי חפצו. די אם נאמר שכנראה אין בכל כתבי הקודש תיאור ברור ומלבב יותר של המציאות רבת-הפנים של ממשל אלוהים על הכל.

ממלכות יהודה וישראל נראו קטנות מאוד לעומת הממלכה הבבלית המפוארת, ש”בלעה” את כל העמים באזור הקשת הפורייה, והידועים לנו באותה תקופה. אך גם זו אין בה שמץ מהדר תפארתו של אלוהי ישראל, מלך מלכי המלכים ואדון האדונים. ספר דניאל מזכיר לנו בלשון דרמטית וחד-משמעית, “די שליטין שמיא” (השמים, כלומר אלוהים, מושל. דניאל ד 23). יד אלוהים שולטת בהיסטוריה בכל שלב ושלב; מהלך ההיסטוריה הוא פועלו האדיר, התממשות תכניתו הנצחית. המלכות שתנצח לבסוף היא זו של אלוהים.

“שולט עליון בממלכות אנוש” (ד 22 בתרגום גורדון, הוצאת ש. ל. גורדון, השווה גם פרק ה 21), זהו הלקח העיקרי שדניאל חוזר ומלמד, את זאת צריך היה נבוכדנאצר להבין בפרקים ב ו-ד, ובלשצר בפרק ה (פס’ 23-18), זוהי האמת שנבוכדנאצר מודה בה בפרק ד (34-31) ודריווש נכנע בפניה בפרק ו (פס’ 28-26). היא ששימשה יסוד לתפילת דניאל בפרקים ב, ט והיא מקור ביטחונו הרב בהמרותו את צו המלכות בפרקים א, ו, היא שחיזקה את לב שלושת ידידי דניאל בפרק ג והיא תמצית הנאמר בפרקים ז, ח, י-יב. אלוהים מושל.

אלוהים יודע את הכל מראש והוא גם קובע מה יהיה. ידיעתו איננה סבילה כי אם הגורם המכריע בהא הידיעה. משום כך, לאלוהים בלבד שמורה המלה האחרונה בהיסטוריה ובחיי כל אדם ואדם. מלכותו וצדקתו ינצחו משום שאין דבר שיכול לעמוד בפני אלוהים ואין מי שימנע ממנו את הגשמת רצונו.

כך חשב דניאל על אלוהים, כפי שתפילותיו מעידות (תפילותיו של אדם הן בדרך כלל העדות הטובה ביותר לאופי מחשבותיו על אלוהים): “יהיה שם ה’ מבורך מן העולם עד העולם, אשר החכמה והגבורה שלו היא, והוא משנה את העתים והזמנים, מעביר מלכים ומקים מלכים, נותן את החכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה… הוא יודע את אשר בחושך והאור שורה אצלו” (דניאל ב 20 ואילך).

“אדוני, האל הגדול והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו. לך אדוני הצדקה… לאדוני אלוהינו הרחמים והסליחות… צדיק ה’ אלוהינו על כל מעשיו אשר עשה” (ט 4, 7, 9, 14). האם גם אנחנו חושבים בדרך זו על אלוהים? האם יש ביטוי להשקפה זו בתפילותינו? האם תחושה זו של הוד קדושה עצום ומדהים, של שלמות טהרה שאין דומה לה, של חסד שופע ונאמנות עד אין-סוף מכניעים את לבנו לפניו ומשפילים את גאוותנו, כפי שעשו לדניאל? האם אנחנו מכירים בכלל בקטנותנו ובמידת תלותנו בו? התשובות שניתן (בלבנו — לא באוזני אדם אחר!) לשאלות אלה תשמשנה מבחן מצוין למידת היכרותנו את אלוהים.

  1. היודעים את אלוהים מעיזים לעשות למענו גדולות

דניאל וידידיו לקחו על עצמם סיכון גדול. הם לא עשו זאת בקלות ראש ובפזיזות. המעשה, על כל המשתמע ממנו, היה ברור להם בתכלית. הם חישבו היטב את הסכנות. לא היה להם ספק לגבי התוצאה, אבל לא היה בכך להניא אותם מלפעול. ברגע שידעו שעמדתם צודקת ושנאמנותם לה’ מחייבת אותם, התעלמו לגמרי מן התוצאות האפשריות. הם ידעו שחובה לשמוע לאלוהים יותר מאשר לבני אדם (מעשי השליחים ה 29).

כפי שאמר שאול במועד אחר: “חיי אינם יקרים לי כל עיקר, ובלבד שאשלים את מרוצתי ואת השירות שהופקד בידי” (שם, כ 24). כך חשבו גם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. כך חושבים כל המכירים את אלוהים. אפשר שיתקשו מאוד עד לרגע ההכרעה, אבל משהגיעו לידי כך הם נוהגים לפיה באומץ לב וללא היסוס. גם לא מעניין אותם אם מאמינים אחרים רואים את הדבר אחרת (האם חנניה, מישאל ועזריה היו היהודים היחידים שסירבו להשתחוות לפסל? בסיפור המעשה אין אף רמז לכך שהיו אחרים, אבל אין גם רמז לכך ששאלה זו העסיקה אותם. הם ידעו מהי חובתם ובכך הסתפקו). זהו מבחן נוסף שאפשר לערוך כדי לבדוק עד כמה אנו מכירים את אלוהים.

  1. המכירים את אלוהים מוצאים בו את מלוא אושרם

אין שלום כשלום לבם של אלו המכירים את אלוהים ויודעים שהוא מכיר אותם. הם יודעים שהיחסים שאלוהים קשר עימם מבטיחים להם את חסדו בחייהם, במותם ולנצח נצחים.

זהו אותו שלום ששאול מדבר עליו ברומים ה 1 באומרו: “לאחר שהוצדקנו על-ידי האמונה יש לנו שלום עם אלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח”. זהו השלום שהשליח מתאר לפנינו בפרק ח של אותה איגרת: “אין עכשיו שום הרשעה לאלה שנמצאים במשיח ישוע, הרוח עצמו מעיד יחד עם רוחנו שבנים לאלוהים אנחנו, ואם בנים אזי גם יורשים. אנחנו יודעים שאלוהים מביא לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, את המוצדקים אף פיאר, ואם אלוהים לנו, מי יעמוד נגדנו? מי יפרידנו מאהבת המשיח? אני בטוח כי לא המוות ולא החיים, לא דברים שבהווה ולא דברים שבעתיד יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו” (שם, פס’ 1, 16, 39-23).

זהו השלום ממנו נהנו חנניה, מישאל ועזריה, ומכאן נבעה שלוות לבם נוכח התנאי שנבוכדנאצר הציב בפניהם: “אם לא תסגדו לפסילים, תושלכו לתוך כבשן האש הבוערת — ומי אלוה אשר יצילכם מידי?!” הם סירבו להתרפס ולבם לא נמוג. תשובתם הייתה חד-משמעית (דניאל ג 16-10): “לא צריכים אנחנו על דבר זה להשיבך (איננו מתרגשים מאיומיך, המלך! אבל, אם שאלת, הרי לך תשובה כנה) — אלוהינו, אשר אנחנו עובדים אותו, יכול להצילנו מכבשן האש הבוערת — ואם לא (כלומר, אם יבחר שלא להצילנו), ידוע יהיה לך, המלך, כי לאלוהיך אין אנו עובדים ולצלם הזהב אשר הקימות לא נסגוד (מה שיקרה לנו איננו חשוב, בין אם נחיה או נמות, חובתנו ברורה לנו ואותה נעשה)!”

“אדון, לא לי לדאוג

אם אמות או אחיה;

חובתי את אלוהים לשרת.

רק טובך לי ייתן

גם את זה.

אם חיי יתארכו, בזאת הן אשמח:

הן ירבו הימים שאשמע את קולך.

אם יקצרו, גם לא אתעצב

ליהנות לעולם מקרבתך.”

מידת נכונותנו להסתפק באלוהים היא מבחן נוסף וחשוב למידה בה אנו מכירים אותו.

ג.

החפצים אנו להכיר את אלוהים? אם כן, עלינו לנהוג לפי המפורט כאן:

  1. עלינו להודות בכך שאיננו מכירים אותו די

עלינו לבחון את עצמנו לפי תפילותינו ולפי המתרחש בלבבנו ולא לפי כמות הידיעות שצברנו עליו או מידת כישרונותינו הציבוריים ומעמדנו בקהילה. יש לי חשד מבוסס שלרבים מאיתנו אין צל של מושג עד כמה הם לוקים בתחום חשוב זה. הבה נבקש מן האדון להראות לנו זאת.

  1. עלינו לדרוש את פני המושיע

אין להכיר את האב אלא דרך הבן והרואה את הבן, את האב הוא רואה. כך גם בתנ”ך — ישוע התגלה לבני אדם כמלאך ה’ כדי שיכירו את אלוהים ויידעו את רצונו. בספר דניאל מוזכרים לפחות שני מקרים כאלו. הוא זה “הדומה לבן-אלוהים” (ג 25) שהולך עם חנניה, מישאל ועזריה בכבשן האש הבוערת, והוא שנשלח על-ידי ה’ לסגור את פי האריות (ו 22). ישוע איננו שוהה עוד במחיצתנו בבשרו, אבל הוא עימנו באמת ובתמים. אנו יכולים להכיר את אלוהים והדרך לעשות זאת היא בישוע המשיח. אלוהים הבטיח שאם נבקשו בכל לבבנו, נמצאהו.

“לדוד,

יהוה אורי וישעי, ממי אירא? יהוה מעוז חיי, ממי אפחד?

בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי,

צריי ואויביי לי — המה כשלו ונפלו!

אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי,

אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח.

אחת שאלתי מאת יהוה, אותה אבקש:

שבתי בבית יהוה כל ימי חיי

לחזות בנועם יהוה ולבקר בהיכלו.

כי יצפנני בסוכה, ביום רעה יסתירני,

בסתר אהלו, בצור ירוממני;

ועתה ירום ראשי על אויביי סביבותיי

ואזבחה באהלו זבחי תרועה,

אשירה ואזמרה ליהוה.

שמע, יהוה, קולי, אקרא וחנני וענני.

לך אמר לבי: “בקשו פניי” — את פניך, יהוה, אבקש.

אל תסתר פניך ממני. אל תט באף עבדך;

עזרתי היית — אל תטשני ואל תעזבני, אלוהי ישעי!

כי אבי ואמי עזבוני, ויהוה יאספני.

הורני, יהוה, דרכך, ונחני באורח מישור, למען שורריי!

אל תתנני בנפש צריי! כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס.

לולא האמנתי לראות בטוב יהוה בארץ חיים.

קווה אל יהוה. חזק ויאמץ לבך וקווה אל יהוה!

(מזמור כז)

———————

הערות

פרק 2 — עם יודע אלוהיו

  1. המלה במקור חזקה שבעתיים: משמעותה “צואה”, “רפש אדם”. המתרגם
  2. השווה עם “עת לעשות לה’, הפרו תורתך” (תהילים קי”ט 126). המתרגם.

פרק 3

לדעת ולהיוודע

א.

לשם מה נוצרנו? לדעת את אלוהים. איזו מטרה עלינו להציב לעצמנו בחיים? — לדעת את אלוהים. מהם חיי הנצח שישוע מעניק? לדעת את אלוהים: “ואלה הם חיי העולמים — לדעת אותך, אשר אתה לבדך אל אמת, ואת ישוע המשיח אשר שלחת” (יוחנן יז 3). מהו הדבר הכי טוב בחיים, שמביא אושר, שמחה והנאה יותר מכל דבר אחרי דעת אלוהים: “כה אמר ה’, ‘אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל — השכל וידוע אותי”‘ (ירמיה ט 23-22). איזה מכל מעשי האדם משמח את אלוהים יותר מכל? — דעת אלוהים; “חפצתי… דעת אלוהים מעולות” (הושע ו 6).

במשפטים ספורים אלה כבר אמרנו בעצם הרבה מאוד. אנחנו מדברים כעת על נושא שיחמם לב כל משיחי להוציא אדם שאין לו אמונה כנה שבלב, המסתפק בצד הרשמי של הדת. אדם כזה לא ימצא כל עניין בנושא (ובעצם עובדה זו אפשר לבחון אם הוא אכן נולד מחדש, אם לאו). מה שאמרנו על דעת אלוהים הוא היסוד, המטרה והתוכן של כל חיינו, קנה-מידה לערכינו ומערכת העקרונות על פיה עלינו לחיות. ברגע שתבין, קורא יקר, שהמטרה העיקרית למענה אתה קיים היא לדעת את אלוהים, רוב הקשיים בחייך יקבלו משמעות חדשה, תכליתית. העולם היום מלא באנשים שסובלים מאותה מחלה ממאירה שאלבר קמי כינה “אבסורדיזם” (משמע, “החיים הם בדיחה לא מוצלחת”) ושאחד מסימניה הוא “סימפטום מרי אנטואנט” שהכריזה כי “הכל חסר טעם”. מחלה זו מכערת את החיים. הכל נראה קשה. הכל נחשב למעמסה. כל דבר הוא מטרד משעמם משום שאין ערך לכלום. משיחיים מחוסנים מפני האבסורדיזם של קמי ומתסמונת חולנית כמו זו של מרי אנטואנט מעצם אמונתם — חוץ מאותן תקופות בהן הפיתויים והחטא מעוותים את הבנתם; אבל אלוהים, בחסדו, איננו מרשה לתקופות כאלה להימשך עד אין סוף. לחיים יש טעם נפלא עבורנו משום שיש להם מטרה גדולה ומרתקת הכובשת את לבנו, משלהבת את דמיוננו ומחייבת את מסירותנו, למשיחי יש מטרה שאין לכל אדם אחר, שהרי איזו מטרה נעלה ומרתקת יותר תיתכן לאדם מלדעת את אלוהים?

במובן אחר, כמעט שלא אמרנו דבר. באומרנו “לדעת את אלוהים” אנחנו משתמשים בנוסחה מילולית, ונוסחאות הן כמו המחאות — חסרות כל ערך אם אינן מוגשות לפירעון. אי-אפשר לעשות שימוש בנוסחאות אם איננו יודעים כיצד ואיננו מבינים את פירושן. ובכן, למה אנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על דעת אלוהים? — רגש נעים? רעד בגב? תחושה חלומית מעורפלת ומאושרת? התרגשות סוערת? האם אפשר לתאר זאת במונחים של “טריפ” בו מתנסים נוטלי סמים, או שמא זהו עניין לשכל יותר מאשר לרגש? האם שומעים קול? רואים חזון? האם מחשבות נעלות חולפות לפתע במוחנו? אנחנו חייבים לעצור, להתעמק ולתת לשאלות אלה תשובה כנה, במיוחד משום שכתבי הקודש מזהירים אותנו מהאפשרות שנחשוב כי אנחנו יודעים את אלוהים ובעצם לא נדע אותו כלל. לכן אנחנו שואלים: מה פירוש “לדעת את אלוהים”?

ב.

ברור לנו מראש שלדעת את אלוהים הוא עניין מורכב יותר מאשר לדעת כל דבר אחר. ידע מופשט, כמו שפה למשל, אפשר לרכוש על-ידי לימוד. נוכל להכיר ו”לדעת” אתר מסוים אחרי שנסייר בו, נבדוק ונחקור אותו. אמנם ידיעה כזו כרוכה במאמץ, אבל אפשר להשיגה בקלות יחסית. לא כך כשמדובר בידיעת דברים שאינם דוממים. תהליך זה מורכב בהרבה. איננו יכולים להכיר אדם רק משום שאנו יודעים פרטים על עברו. עלינו לדעת כיצד ינהג גם בעתיד, בנסיבות המשתנות של המציאות. בדרך כלל, כשאדם אומר שהוא מכיר סוס, הוא לא מתכוון רק לכך שראה את הסוס בעבר (אף שלפעמים זו כל כוונתו); ברצונו לומר שהוא מכיר את אופי הסוס ואת תכונותיו. ידיעה כזו תיתכן רק על סמך ניסיון קודם עם הסוס, ברכיבה או בעבודה. ככל שהניסיון רב יותר, כן עמוקה יותר הכרת האדם את הסוס.

כשמדובר בבני אדם העניין מסתבך עוד יותר. אני מניח שמובן לכולנו שיש הבדל עצום בין סוס לבן-אדם! (אם כי יש כאלו שחושבים אחרת. לדעתם ההבדל בין סוס לאדם איננו מהותי אלא עניין של דרגות בסולם האבולוציוני). אחד ההבדלים הוא שבני אדם מסתירים דברים ואינם חושפים את צפונות לבם. תוך כמה שבועות אפשר ללמוד על סוס כל מה שניתן. אבל שבועות, חודשים ואף שנים יכולים לחלוף ועדיין לא נוכל לומר בכנות שאנחנו מכירים היטב אדם מסוים. יש גם דרגות לידיעתנו איש את זולתו, הכל לפי מידת נכונותנו לפתוח זה בפני זה את סגור לבנו. מכאן שהמידה בה אנו מכירים אדם מסוים תלויה בו, יותר משהיא תלויה בנו. הגבולות נקבעים על-ידו. אנחנו מצדנו יכולים (וצריכים!) להראות עניין, להפגין כוונה טובה ולהיות ידידותיים, אבל מעבר לזה אין בידינו לעשות דבר. ההחלטה היא שלו בלבד.

ועכשיו, תארו לעצמכם שאנחנו עומדים להיות מוצגים בפני אדם מכובד מאוד שאנחנו רואים אותו כ”נמצא מעלינו” — בתפקידו בחברה, ביכולתו השכלית, בדרגתו המקצועית או בכל מובן אחר. ככל שנחוש את עצמנו נחותים יותר ממנו, כן גם ניקח חלק פחות פעיל בשיחה. נהיה סבילים ונותיר את היוזמה בידיו. נקשיב לדבריו, נשמע את דעותיו ונאזין לרעיונותיו. ייתכן שכל-כך נכבד אותו עד שלא נאמר מלה אלא אם כן יפנה הוא אלינו וישאל: “ואתם, מה דעתכם?” ותארו לעצמכם מפגש עם נשיא המדינה, למשל, או עם ראש המטה הכללי. בלי ספק נרצה מאוד להכיר את האיש הרם והמכובד הזה, אבל ברור לנו שעניין זה נתון כולו לרצונו. אם יראה לנכון להגביל את השיחה למספר דברי-נימוסין עקרים נהיה אמנם מאוכזבים מאוד, אבל בשום פנים לא נחשוב שיש לנו זכות להתלונן. אחרי הכל, האיש איננו חייב לנו מאומה. אין לנו שום קניין בו ושום זכות לידידותו. אם, מצדו הוא, יפתח האיש בפנינו את לבו, ישתף אותנו ברעיונותיו, יחלק עימנו את בעיותיו ויזמין אותנו להעמיד את עצמנו לרשותו כדי לעזור לו בעבודתו, נראה את עצמנו כמי שנהנים מזכות מיוחדת. כל ראייתנו את האיש תשתנה (אפילו אם אין לכך בסיס! הוא עלול להיות אדם רע למדי, אך עצם הקירבה שהעניק לנו תקשה עלינו לראות את הרוע שבו), ואם עד לאותה עת נראו החיים בעינינו טפלים וחסרי-תכלית, הרי שלפתע הכל ילבש הדר! הנה יש לנו מה לספר ועבור מה לחיות!

ניסיתי לתאר לכם — ולו גם בצורה חלקית — מה זאת אומרת לדעת את אלוהים. היטב אמר ירמיה: “בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי”, משום שלדעת את אלוהים פירושו מערכת יחסים מרתקת ומלהיבה מאין כמוה. הבורא האדיר, יהוה צבאות, האדון המקיים את הכל בדבר גבורתו, שכל בני האדם לפניו כמר מדלי וכשחק מאזניים, הוא, הנשגב והנורא והבלתי תלוי, חובק אדם לעצמו ואומר לו: “בוא, היה ידידי”! אלוהים מדבר אל בני האדם באמצעות מלות כתבי הקודש והאמת שבהן.

האדם קורא, לומד, טורח, מבין — ושומע את קול אלוהים! אפשר שהכיר את האמונה המשיחית ואת ספר הבריתות מזה שנים — אך לא הייתה לכך שום משמעות מעשית בחייו. פתאום הוא ער לעובדה שאלוהים מדבר אליו — אליו! — מהכתובים. הוא מאזין לדברי אלוהים ומוצא את עצמו הולך וחסר בהערכתו העצמית: אלוהים מדבר אליו על חטאו ואשמתו, על חולשתו, עיוורונו ואיוולתו. אלוהים כופה עליו, בכוח הכרת האמת, לחרוץ דין על עצמו ולהודות שהוא תועה, חסר אונים, חלש ואבוד. אלוהים מביא את האדם לזעוק לעזרה ולבקש רחמים וסליחה.

וזה לא הכל.

הוא מאזין לקול האלוהים הקדוש ולפתע מתברר לו שאלוהים פותח לפניו את סגור לבו, מתיידד איתו, עושה אותו לבעל-בריתו. זהו דבר מדהים וכולו אמת. כאשר בני אדם מכירים בחטאם ומכירים באלוהים כידיד שיכול להצילם, ה’ עצמו בוחר אותם ומגייס אותם לעזרתו (ראה קור”א ג 9). אלוהים נוהג בנו אז כפי שפרעה נהג ביוסף כשהוציאו מן הכלא והכתירו למושל מצריים: “מאשפתות ירים אביון להושיבו עם נדיבים”. האדם חדל להיות עבד השטן, כבול בחטאיו ובעונש הראוי לו. הוא מוצא את עצמו בעל-ברית של אלוהים ומפנה את כל מעייניו לאותם מעשים טובים שאלוהים הכין עוד לפני יסוד עולם למען יהלך בהם. בבת-אחת החיים משתנים! כבוד הוא להיות משרתו של אדם נכבד, על אחת כמה וכמה מכובד לדעת ולשרת את ריבון השמים והארץ!

מה כרוך, אם כן, בדעת אלוהים?

  1. בראש וראשונה האזנה לדברו וציות כן לכתובים כפשוטם וכלשונם, כפי שרוח הקודש התכוון שיובנו. במלים אחרות, עלינו לקרוא בכתובים, לשקוד להבינם, ואז ליישם את הדברים המשמעותיים בחיינו אנו.
  2. לא די שנקרא ונלמד את הכתובים, עלינו גם ללמוד מהם אודות אלוהים. כתבי הקודש הם התגלות האלוהים. לכן נקרא בהם מתוך רצון להכירו.
  3. היות שאלוהים מדבר אלינו מכתבי הקודש, אנו ניענה להזמנותיו ונשמע למצוותיו.
  4. נכיר באהבה הנפלאה שאלוהים גילה לאדם בכתובים כשהביע נכונות לקשור יחסים כאלו עימו — ולא נבזה את אלוהים בכך שנדחה את הזמנתו.

ג.

ספר הבריתות ממחיש את המושגים התיאורטיים הללו בתארו את דעת אלוהים במונחים שמוכרים לנו ממערכות יחסים בין בני אדם: אב ובנו, בעל ואשתו, מלך ונתיניו או רועה ועדרו (אלו רק אחדים מהמשלים שספר הבריתות עושה בהם שימוש). כל ארבע הדוגמאות שהבאתי מתארות מערכות יחסים בהן צד אחד תלוי בשני תלות של אהבה ודאגה. זהו מימד אחד — וחשוב — של הדרך בה כתבי הקודש מציגים את דעת אלוהים. היודעים אותו, כלומר אלה שהוא מתיר להם לדעת אותו, נאהבים על-ידו באהבה איתנה ומיוחדת. מיד נרחיב בעניין זה, אבל קודם נזכיר פרט נוסף:

ספר הבריתות מלמד שאפשר לדעת את אלוהים באופן כזה אך ורק באמצעות ישוע המשיח, שהוא אלוהים הנגלה בבשר. “האם לא ידעתני? הרואה אותי רואה את האב. שום איש לא יבוא אל האב כי אם על-ידי…” (יוחנן יד 6, 9). לכן חשוב שנבין מה פירוש לדעת את ישוע המשיח.

תלמידי ישוע הכירו אותו כפי שאנחנו מכירים היום איש את רעהו ויכולים להכיר אדם נכבד כלשהו, לפי הדוגמא שהבאתי קודם. רובם היו גליליים פשוטים, ללא זכויות קניין מיוחדות כלפי ישוע. ישוע, הרבי שדיבר בסמכות כה רבה, הנביא שהיה יותר מנביא, האדון שעורר בהם פליאה ויראת-כבוד עד כדי כך שלא יכלו עוד להתעלם מאלוהותו, הוא שאסף אותם אל חברת ידידיו, חשף לפניהם את צפונות לבו, שיתפם בעבודתו וגייס אותם להיות שליחיו כדי שיכריזו בעולם את בשורת מלכותו. הוא “עלה אל ההר ויקרא אליו את אשר הוא חפץ. ויבואו אליו, וימן שנים-עשר איש להיות איתו ולשלחם לבשר” (מרקוס ג 14-13). הם ראו בו את “המשיח, בן-אלוהים חיים” (מתי טז 16), את מי שנולד להיות מלך ואשר לו לבדו “דברי חיי עולם” (יוחנן ו 68). הוא שבחר בהם והוא שעשה אותם לידידיו. הכרה בזכות זו ומסירות-הלב שנבעה ממנה שינו את כל אורח חייהם מן היסוד.

כשהברית החדשה אומרת לנו שישוע קם מן המתים, משמעות הדבר ברורה: ישוע חי! פשוט מאוד, הוא חי כעת ולא מת. כל אדם בכל מקום יכול עכשיו ליהנות ממערכת יחסים כמו זו שהשליחים ניהלו עימו. ההבדל היחיד הוא שקירבתו כעת איננה גשמית ולכן גם לא ניתנת לראייה; אנו יודעים היום הרבה דברים שהשליחים לא ידעו על ישוע ותורתו. ישוע איננו אומר לנו היום דברים חדשים שאינם מופיעים בכתובים, אלא מיישם את הנאמר שם במצפוננו ובלבנו. מלבד זאת, לדעת את ישוע היום זה כמו לדעת אותו אז. מדובר ביחסים אישיים, על כל משמעותם העשירה והרב-גונית. אותו ישוע “שמהלך” בין דפי כתבי הקודש הוא שמהלך עימנו היום ולדעת אותו פירושו לאהוב אותו, להישמע לו ולהיתלות בו היום, ממש כפי שעשו השליחים בזמנם.

“צאני תשמענה את קולי” אמר ישוע, “ואני יודע אותן והן הולכות אחריי” (יוחנן י 27). “קולו” הוא מצוותו, הבטחתו, קריאתו האוהבת ונחמתו. “אני לחם החיים, דלת הצאן, הרועה הטוב, התחייה והחיים” (יוחנן ו 35; י 7, 14; יא 25). “מי שאינו מכבד את הבן איננו מכבד את האב אשר שלח אותו” (יוחנן ה 23 ואילך). “בואו אליי כל העמלים והטעונים משא כבד, ואני אניח לכם. קחו עולי עליכם ותמצאו מרגוע לנפשותיכם” (מתי יא 28 ואילך).

קול ישוע “נשמע” כשמצוות המשיח מתמלאת, כשמאמינים להבטחתו ונענים לקריאתו. מאותה עת ישוע הופך לרועה נאמן היודע מי הם המאמינים בו כפי שרועה מכיר את צאנו. “אני ידעתין ואחריי תלכנה ואני אתן להן חיי עולם ולא תאבדנה לנצח. איש לא יחטוף אותן מידי” (יוחנן י 28-27). לדעת את ישוע פירושו להיוושע על-ידו — עתה ולעולמי עולמים — מחטא, מאשמה ומאבדון.

ד.

אני רוצה להדגיש כמה דברים מתוך מה שאמרתי עד כה.

  1. לדעת את אלוהים — זהו עניין של יחסים אישיים

לדעת את אלוהים זה יותר מצבירת מידע אודותיו. פירוש הדבר להכיר אותו, לחיות בקירבתו, לדעת את גודל ידו התקיפה בחיינו בשעה שהוא חושף את צפונות לבנו בראייתו החודרת. אי-אפשר שאלוהים יסתכל עלינו בלי שנכיר בחטאינו. אמנם נכון שדרושה לנו מידה מסוימת של ידיעה אודותיו לפני שנוכל לבטוח בו, כמו שנאמר: “איך יאמינו במי שלא שמעו אודותיו?” (רומים י 14). אבל כמות המידע שהצלחנו לאסוף אודות אלוהים איננה בהכרח קנה-מידה להכרתנו אותו.

ג’והן אוואן(*1) וג’והן קלווין(*2) ידעו יותר תיאולוגיה מג’והן באניין(*3) או בילי בריי(*4), אבל מי יעז להכחיש שהשניים האחרונים הכירו את אלוהים לא פחות משהכירוהו הראשונים? ארבעתם העמיקו בכתובים, למדו וטרחו וחשבו וחקרו, כל אחד כפי מידת היכולת שחילק לו אלוהים — ובסופו של דבר זהו המקור האמיתי היחיד לכל היכרות אמיתית עם העובדות ועם אלוהים עצמו. אין זה רק עניין של דיוק בעובדות, אם כי גם זה חשוב; היו (ועדיין יש, לדאבוני הרב) חוקרים מלומדים מאוד שידעו מעט מדי מדעת האלוהים האמיתית. אפשר להצטייד במידע הבדוק והמלא ביותר ובכל זאת לא להכיר בלבנו את המציאות שהמידע מדבר עליה. נכון, מידע כזה עשוי לעזור לנו, אבל לא בהכרח. משיחי ממוצע, שמשקיע את לבו בקריאת הכתובים ובשמיעת דרשות ברוח כנה, פתוחה ואוהבת, יפתח היכרות עמוקה יותר עם אלוהים מהמשכיל הנעלה ביותר, שכל ידיעתו היא תיאורטית בלבד. הסיבה לכך פשוטה, תוך כדי קריאה, המאמין יעמיד את עצמו לפני אלוהים ויישם את המעט שידוע לו בחייו, בעוד שהלמדן התיאורטי יאסוף את המידע, יסווג אותו ויקטלג אותו כרשימותיו — ודי לו!

  1. ידיעת אלוהים דורשת מעורבות אישית בכל תחומי החיים

הכוונה לתחומי המחשבה, הרצון והרגש, אחרת לא היה זה קשר אישי אמיתי. הדרך להכיר את זולתך היא לבלות בחברתו, להזדהות איתו, לקחת חלק בכל עניין שנוגע לו; להימנע מלעשות כן, משמעו להפוך את יחסיך עימו לשטחיים מאוד, עקרים וחסרי טעם. “טעמו וראו כי טוב ה”‘ אומר המזמר (תהילים לד 9). לטעום פירושו להתנסות. אפשר שהארוחה שהוגשה לנו טעימה מאוד, אבל לא נדע זאת ולא נפיק מכך שום תועלת אם לא נטעם ממנה. כך גם איננו יודעים את טעמו האמיתי של אדם כלשהו עד ש”טעמנו” ממנו. אפשר לומר שהיחסים בין ידידים כרוכים ב”העברת טעמים” זה לזה. הידידות מתבטאת בשיתוף הדדי של רעיונות ומחשבות, הלכי רוח, דעות וכוונות (חישבו על זוג מאוהב) וכל עניין אחר שחשוב להם. הם פותחים את סגור-לבם זה בפני זה וכל אחד “טועם” מהנמצא בלב רעהו, אם שמחה ואם עצב, אם תקווה ואם ייאוש. הם מזדהים איש עם רעהו ולכן גם מעורבים זה בחיי זה, מעוניינים זה בטובת זה. הם דואגים זה לזה. לבם יוצא זה אל זה. הם חושבים איש על רעהו לעתים קרובות ומעמקי לבבם. כל הדברים הללו הם מימד חיוני של ידידות. כל זה נכון גם כשמדובר על הידידות בין אלוהים לאדם.

יש שנוהגים היום להתעלם במידת-מה מהצד הרגשי של דעת אלוהים, כנראה כתגובה לנטייה הנפוצה יותר להדגיש צד זה עד כדי כך שאי-אפשר עוד להבחין בין נרקיסיזם מופנם לבין דעת אלוהים אמיתית. אינני מכחיש שהתחסדות רגשנית שאין בה כל תוכן אובייקטיבי והתעסקות מתמדת ברגשות על חשבון הדעת וההבנה, רחוקים הם עד מאוד מדעת אלוהים. אלוהים איננו קיים בשבילנו, כדי שנהיה מאושרים או כדי ש”נרגיש טוב”, ואפילו לא כדי שתהיינה לנו חוויות רוחניות המשביעות את נפשנו. לא אלו הם הדברים החשובים בחיים. מי שאומר “הכרתיו, אך את מצוותיו לא ישמור, דובר שקר, אין בו אמת” (יוח”א ב 4; ראה גם ב 9, 11; ג 6, 11; ד 20), ולא חשוב איזה “חוויות רוחניות” הוא חווה. אבל אין זאת אומרת שדעת אלוהים משמעותה מערכת יחסים שאין בה מהרגש. יחסים אישיים של ממש אינם אפשריים בלא לערב גם את הרגשות. המאמין מעורב — חייב להיות מעורב — בכל נימי נפשו ובכל הוויתו, ביחסים הללו עם אלוהים. כל מה שנוגע לאלוהים חשוב לו, עד כדי כאב או אושר. המאמין צוהל כולו כשכבוד ה’ נגלה בעולם ומספר האוהבים אותו והשומרים את מצוותיו גדל. הוא כואב ודואג בכל פעם ששם ה’ מבוזה. בר-נבא שמח מאוד כשהגיע לאנטיוכיה משום שראה את הקהילה נבנית ומתחזקת. מחבר המזמור מעיד על עצמו: “פלגי מים ירדו עיניי על לא שמרו תורתך” (תהילים קי”ט 136). המשיחי מתבייש ומצטער גם כשהוא עצמו לא ממלא את מצוות אדונו (ראה תהילים נא; לוקס כב 61 ואילך). על כן עלינו לפסוק בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי יש מימד רגשי וחוויתי לידידותנו עם אלוהים. מי שמציאות זו זרה לו, גם אם יידע כל שניתן לדעת על אלוהים, בעצם, איננו מכיר אותו כלל.

  1. לדעת את אלוהים, זהו עניין של חסד

היוזמה היא כולה ביד אלוהים וכך ראוי שיהיה, שהרי אלוהים כה נשגב מאיתנו ואנו הרי איבדנו בחטאותינו כל זכות לידידותו. לא אני הוא שמתיידד עם אלוהים; אלוהים הוא שמתיידד איתי. הוא שמקרב אותי אליו ולא להיפך. הוא שמגלה לי את אהבתו ומתגלה אלי בחסדו. שאול התרסי מתייחס לאמת זו במכתבו לקהילה בגלטיה כשהוא אומר: “כעת, כשאתם יודעים את אלוהים — או, ליתר דיוק, כשאתם מוכרים על-ידי אלוהים;” (שם, ד 9). שאול מדבר על כך שחסד אלוהים קדם לכל מעשינו ושאלוהים מכיר בנו לפני שאנו מכירים בו. הדבר המכריע את הכף אינו שאנחנו מכירים את אלוהים, אלא שהוא בחר להכיר בנו. הגלטים הכירו את ה’ משום שהוא הכיר בהם. הם האמינו בו משום שהוא, בחסדו, אהב אותם. יוחנן אומר זאת במפורש: “הוא הקדים לאהוב אותנו”.

במובן זה, ידיעת אלוהים היא חסד ריבוני של אלוהים כלפינו, הוא שיזם את הידידות בינינו בכך שאהב, בחר, פדה, קרא ופיאר אותנו לעצמו (רומים ח 30-29). כשאנחנו אומרים אלוהים “ידע” אותנו, אנו מתכוונים למה שנאמר בשמות לג 17: “ויאמר ה’ אל משה: גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה כי מצאת חן בעיניי ואדעך בשם”, אין זאת אומרת שאלוהים הכיר רק את שמו של משה, או של פרעה או של כל אדם אחר, אלא שהיה לו יחס מיוחד אל משה, כך גם בירמיה א 5 “בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך”, וביוחנן י 15-14; 27-26: “אני הרועה הטוב, ידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי כאשר האב יודע אותי ואני ידעתי את האב — ואת נפשי אתן בעד הצאן… אתם לא תאמינו לי, כי לא מצאני אתם. כאשר אמרתי לכם, צאני תשמענה את קולי ואני ידעתין ואחריי תלכנה, ואני אתן להן חיי עולם ולא תאבדנה לנצח”. משמעות העובדה שאדם נודע לאלוהים היא שיש לאלוהים כוונות של חסד מושיע כלפיו, שהוא רוצה להרחיק את האדם מחטאו ולעשותו לידידו. לשם כך הוא “בחר אותנו בו באהבה לפני מוסדות תבל” (אפסיים א 4; ראה פס’ 12-3). כלומר, אלוהים אוהב אותו ואהבה זו כוללת רגשות חיבה, מעשים לכפרת חטאותיו, נאמנות והשגחה דואגת ומתמדת. כך מתייחס אלוהים לכל אהוביו. ידידות ה’ כלפי אדם משמעותה ישועת נצח מושלמת ונפלאה.

ה.

משום כך, הדבר החשוב ביותר בסופו של דבר איננו שאני יודע את אלוהים, אלא שהוא יודע אותי. שמי חקוק על כפות ידיו. לעולם אינני רחוק מלבו. כל ידיעתי אותו מלווה בידיעתו המתמדת אותי, ומשם היא נובעת. אני יודע אותו משום שהוא הקדים לדעת אותי ומשום שהוא ממשיך לדעת אותי. הוא מכיר אותי כפי שידיד מכיר את רעהו: באהבה, בתשומת לב, בדאגה מתמדת לטובתי. אין רגע בו הוא לא משגיח עלי.

ידיעה כזאת היא הרת-משמעות. יש בה נחמה שלא תתואר במלים, מן הסוג שמעודד, מחזק ומעורר את לבנו. לפתע מתברר לנו שהכל פועל לטובתנו משום שאלוהים דואג לנו (רומים ח 30-28). אהבתו איננה ערטילאית. יש בה ממש. הוא יודע הכל אודותיי. הוא מכיר את כל חטאותיי, מודע לכל חולשותיי ופגמיי, כך שלא תיתכן שום תגלית שתשנה את יחסו אלי. אהבתו איננה משתנה כמו שמשתנים מצב רוחי ומידת נאמנותי אליו. יש לי, על כן, סיבה טובה להצטנע: הוא רואה את כל המעוות שלמרבה השמחה(!) אחרים אינם רואים בי. הוא מכיר אותי טוב משאני מכיר את עצמי (והמעט שידוע לי הוא די והותר). יש לי מניע אדיר לאהוב אותו. יש לי סיבה להשתחוות אליו ולרצות לשרתו. הוא רוצה בידידותי. אינני מבין מדוע, אבל הוא רוצה בזאת עד כדי כך שמסר את בנו להיצלב למעני, לשאת את חטאיי ולעשותני לידידו.

לא אוכל להרחיב כאן יותר בנושא זה, אך אעשה זאת בפרק אחר. די במה שכבר אמרתי כדי להראות כמה חשוב לא רק שנדע את אלוהים, אלא שהוא יידע אותנו.

———————

הערות

פרק 3 — לדעת ולהיוודע

  1. ג’והן אוואן 1683-1616. בוגר מצטיין של אוניברסיטת אוקספורד. בגיל 16 תמך בעמדת הפרלמנט נגד המלך בראשית ימי קרומוול. סגן נשיא אוקספורד בין השנים 1657-1652. מגדולי התיאולוגים בכל הדורות. כתב ספרים רבים וחשובים המשמשים עד היום ספרות-יסוד. נודע בנחישות עמדתו, בד בבד עם סבלנותו הנדיבה כלפי החולקים על דעתו. המתרגם.
  2. ג’והן קלווין 1564-1509. בוגר משפטים באוניברסיטת אורלאן שבצרפת. מראשי הרפורמציה. מטיף ותיאולוג נודע שעשה רבות להשיב את הכרת האמת לקהילה המשיחית אחרי חשכת ימי הביניים. חיבר פירושים לחלק גדול של כתבי הקודש. היה אחד הראשונים בתקופתו שהדגיש את חשיבות התנ”ך וההיסטוריה של ישראל. נחשב לראשון שהניח באופן עקבי את יסודות הרעיון הדמוקרטי מתוך הכתובים (יש המכנים אותו “מייסדה של ארצות הברית”). כתביו משמשים עד היום יסוד למדע, למשטר ולתרבות והוא מוכר כ”בעל אחד המוחות הפוריים ביותר בהיסטוריה האנושית”. נודע במסירותו הבלתי מתפשרת — לפעמים עד כדי קיצוניות לא רצויה בעומק הבנתו את הכתובים ובשמחת החיים שלו, וזאת בתקופה שנטתה דווקא לראות בהנאות משהו פסול. רבים מכתביו תורגמו לשפות שונות ומשמשים עד היום בבתי-ספר משיחיים ברחבי העולם. המתרגם.
  3. ג’והן באניין 1688-1628. מטיף ומחבר אנגלי. נלחם לצד הפרלמנט בימי קרומוול. נאסר ונכלא למשך 12 שנה בשל סירובו להכיר בזכות המלך להתערב בחיי הקהילה ולצוות עליה בשאלות אמונה. נודעים במיוחד הספרים שכתב עבור פשוטי העם, ביניהם: The Holy War, The Pilgrim’s Progress (מסעות ההלך והמלחמה הקדושה). Grace, Abounding to the Chief of Sinners שתורגמו מאז לשפות רבות ונפוצו בכל רחבי העולם. עיקר עניינו של באניין היה במאבקים, בקשיים ובבעיות שקשורים בחיי אמונה עקביים. חדירתו אל נבכי הנפש ותיאוריו הנוקבים היו למשען ולעזר למשיחיים רבים. באניין היה אדם פשוט וחסר השכלה אך ג’והן אוואן נהג לומר שהיה מוכן לוותר על כל ספריו והשכלתו לו רק ידע להיטיב עם אחרים במשיח, כפי שעשה באניין. המתרגם.
  4. וויליאם (בילי) בריי 1868-1794. מטיף מתודיסטי מדרום אנגליה. בנו של כורה עני. גורש מעבודתו במכרות בגלל שכרות מתמדת ואי-יכולת לבצע את עבודתו. לאחר שקרא באחד מספרי ג’והן באניין חזר בתשובה וקיבל את אמונת המשיח ומאז הקדיש את כל מרצו להפצת הבשורה. רוב ימיו היה שרוי בעוני רב, ישן ומטיף תחת כיפת השמים ועובר מכפר לכפר כדי להשמיע את הבשורה. סיפורים אודות חוש ההומור המפותח שלו, עליזותו המתמדת ומסירות חייו למשיח נפוצו ברבים. עוד בימי חייו היה לאגדה והתחבב על רבים בשל עממיותו הטבעית וכנות מסירותו למשיח. המתרגם.
  5. נרקיס. בן המלך היפה, שלפי המיתולוגיה היוונית התאהב בדמותו, כפי שהשתקפה במימי האגם, עד כדי כך שבילה ימים ולילות בהסתכלות על עצמו. סמל לאנשים שעסוקים כל הזמן בעצמם כפי שהם משתקפים ברגשותיהם ואינם יודעים להבחין בין רגשות לפעולת רוח הקודש ובין רחשי לבם למציאות. בהקשר המיידי הכוונה למי שאינם מבחינים בין רגשות לבין דעת אלוהים אמיתית. המתרגם.

פרק 4

אלוהי האמת

א.

איזו מחשבה עולה בדעתך, הקורא, למשמע המושג “עבודת אלילים”? האם אתה חושב על פראי אדם הכורעים ברך לפני פסלים? על אלים אילמים ואכזרי-מבע היושבים במקדשים מפוארים ובפגודות? אולי על הריקוד המטורף של כהני הבעל על הר הכרמל בימי אליהו הנביא? כל אלה הם, בלי ספק, מימד אחד של אלילות; אבל יש לאלילות גילויים הרבה יותר מתוחכמים, מעודנים ונסתרים מעין.

ראו את הדיבר השני האומר: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם, כי אנכי יהוה אלוהיך, אל קנא” (שמות כ 4 ואילך).

טבעי לחשוב שהאיסור מתייחס לעבודת פסלים ואלילים במקום את יהוה, כדוגמת עבודת האלילים בבבל שישעיה מתייחס אליה (ישעיה מד 9 ואילך; מו 1 ואילך) או כדוגמת אלילות העולם היווני-רומאי ששאול מזכיר ברומים א 23, 25: “וימירו את כבוד האלוהים אשר הוא חי וקיים בדמות צלם אדם אשר הוא כלה והולך, צלם כל עוף והולך על ארבע ורמש האדמה… ויכבדו ויעבדו את הבריאה תחת בוראה המבורך לעולמים, אמן”. לא כך הוא. על רקע הנאמר בפרק כ של ספר שמות ברור שלא מדובר רק באיסור סוג זה של אלילות, משום שזו כבר נזכרת בדיבר הראשון: “לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי”.

את הדיבר השני יש להבין, אם כן, בדרך שהבינוהו רבים לאורך דורות המסורת המשיחית. הוא מלמד אותנו שהאלילות “מתבטאת לא רק בעבודה לאלוהים אחרים, כי אם גם בעבודתנו את אלוהי האמת באמצעות פסלים, מסכות ותמונות” (כדברי צ’רלס הודג’). הווה אומר שאסור לנו לעשות שימוש בתמונות או באמצעים חזותיים אחרים כדי לתאר את אלוהים — אלוהים האב, הבן או הרוח — אפילו לא כאמצעי להשתחוויה. הדיבר הזה איננו עוסק בשאלה אל מי נשתחווה, כי אם כיצד נעשה זאת. נאסר עלינו להשתמש באמצעים חזותיים למיניהם בעבודתנו את אלוהים.

במבט ראשון אפשר לתהות מדוע בכלל מצא דיבר זה מקום בין עשרת יסודות עבודת האלוהים. מה חשיבותו? מה רע בכך שאדם יקיף את עצמו בפסלים ובתמונות למיניהם, כל עוד הם מסייעים לו לעבוד את אלוהים? זוהי בדרך כלל ההשקפה המקובלת עלינו — התועלת שאפשר להפיק, הנטייה האישית של כל אדם, מימד היחסיות בשאלות מסוג כזה. אני מכיר אנשים הטוענים שתמונות כאלה עוזרות להם לעבוד את המשיח ולשרת את אלוהים בכל לבם. מה רע בכך? מדוע לאסור זאת? ואולי הכוונה רק לפסלים מהסוג שהשתמשו בו אז, שמעצם הוויתם הציגו את אלוהים באופן מעוות ובלתי מוסרי?

פירוש כזה איננו אפשרי. הדיבר אוסר שימוש ב”כל תמונה” ולא בתמונות מסוימות. אסור לנו לנסות להציג את אלוהים אפילו בדמות היצור הנעלה ביותר שמוכר לנו — האדם. כל פסל וכל תמונה אסורים עלינו בשימוש. לכן גם איננו רשאים לצייר את ישוע. בסופו של דבר הרי גם התמונות הללו מנסות לתאר תכונות שאיננו מסוגלים כלל לצייר ולהציג, עובדות שאין לנו שום אפשרות לדעתן. תמונות כאלה מן ההכרח שתיצורנה בדעתנו דמות מסולפת. משום כך עולה מהדיבר השני האיסור להשתמש בתמונות של ישוע, אפילו במסגרת שיעורי המקרא הקהילתיים. אמנם נכון שמשיחיים נחלקו ביניהם בעניין זה לאורך הדורות ולא קל לענות על שאלה זאת באופן חד-משמעי, אבל מה שקשה איננו בהכרח בלתי-אפשרי. בסופו של דבר ברור שהדיבר אוסר עלינו את השימוש בכל אמצעי המחשה חזותי שהוא, בין אם מדובר באלוהים האב או באלוהים הבן.

אבל מדוע האיסור הזה כה חשוב? מדוע הוא מוצג בכתובים באופן כה בוטה? לשם מה נזכרת קנאת אלוהים והיותו אל פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים? מעצם האיום שבדברים ברורה החשיבות הרבה שמיוחסת לאיסור. אבל מנין החשיבות? מהי סיבתה? לתשובה שני חלקים. ראשית, משום שכבוד אלוהים תלוי בכך, ושנית — משום שתלויה בו גם טובת האדם. לא מדובר במידת התועלת שבאמצעי ההמחשה, אלא במה שקורה לאמת.

  1. אמצעי ההמחשה משפילים את כבוד אלוהים משום שהם מעלימים את כבודו ומחליפים אותו באחר

דמות הדברים שנבראו בשמים (השמש, הירח והכוכבים), בארץ (בני אדם, בעלי-חיים למיניהם, רמשים) ובים (דגים, בעלי-חיים ימיים לסוגיהם) שונה בתכלית מזו של אלוהים, בורא העולם. ג’והן קלווין אמר ובצדק, ש”אין למצוא בעולם כולו תמונה אמיתית של אלוהים. על כן, כל ניסיון להציג אותו באמצעים חזותיים גורם להכפשת כבודו ולעיוות תפארתו. זו הסיבה שכל ניסיון לצייר את אלוהים באופן כלשהו נחשב לאלילות. כל הניסיונות הללו מציגים את אלוהים אחרת משהוא באמת ובכך מסלפים את דמותו ומעוותים את הכרתנו אותו”. במלים אחרות, העניין איננו בכך שאנו מציגים את אלוהים כמי שיש לו גוף ואברים, שכן אחרת לא הייתה שום סיבה להימנע מלצייר את ישוע, לפחות כאנושיותו. הבעיה נוגעת לעניין הרבה יותר עמוק. האיסור נובע מכך שהמחשה חזותית בהכרח מסתירה או מסלפת, במקום לגלות ולהבהיר. במקום לעזור לנו להכיר אותו, היא מפריעה לנו משום שהיא מציגה דבר-מה לא נכון ומעלימה את מה שחשוב באמת אודות האחד שאנו כל-כך מבקשים להכיר.

אתן דוגמא מן הכתובים. אהרן הכהן עשה את עגל הזהב. הוא התכוון להציג לפני העם את יהוה, אלוהי צבאות, אשר הוציא אותם ממצריים (שמות לב 4). הוא בחר דווקא בדמות בן בקר משום שזה נחשב אז לסמל הכוח והגבורה. אבל אלוהים ראה בזה עלבון צורב, השפלה של כבודו. מה יכול היה העגל להראות מטהרתו, צדקתו, טובו ואורך-אפו של אלוהים? האמנם מסוגל היה העגל לומר דבר משמעותי כלשהו על אלוהים? לא ולא. אהרן סילף את דמות אלוהים והכפיש את כבודו — למרות כל כוונותיו הטובות. באופן זה מעלימים התמונות והפסלים המודרניים את עיקר העיקרים אודות ישוע ותורמים לסילוף דמותו. אין הם משקפים אף שמץ מאלוהותו, מגבורתו ומטהרת אהבתו. אמצעי ההמחשה אינו ממחיש כמעט דבר, ומה שהוא בכל זאת ממחיש יהא סילוף.

זו איננה שאלה של אמנות לשמה. איננו רשאים להיעזר בצלמים כדי לעבוד את אלוהים. כבודו מורכב מאותה מהות שאיש אינו יכול לראותה. לכן מזכיר אלוהים בקשר לדיבר השני את קנאתו הנוראה לכבודו, ואנשים מזלזלים בכבודו כשהם סוגדים לפסלים, מסכות, תמונות או צלמים למיניהם. “אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו?” שואל ישעיה בדברו על כבוד אלוהים הבלתי-נמדד. זוהי שאלה שאין לה מענה. היא נשאלת כדי להזכיר לנו שאי-אפשר להשתמש בדמות מיצירי הבריאה כדי להראות את גדולת הבורא. הוא נשגב מכל היצורים.

וזו איננה הסיבה היחידה שצלמים אסורים עלינו. יש גם אחרת.

  1. אמצעי ההמחשה הם מטעים

כבר ראינו שהם יוצרים תמונה מסולפת. יש לכך השלכות נוספות: הם מעוותים את הבנתנו, נוטעים במחשבותינו דעות שגויות על טבעו ורצונו של אלוהים. כשאהרן נסך את עגל הזהב, מיד פנה העם למעשים שלא העז לעשות כמותם לפני כן. הם פנו להוללות ולזימה. הם הפכו את ה”חג ליהוה” (שמות לב 5) להתפרצות-יצרים מבישה ומבזה. מדוע? משום שעגל הזהב עיוות את דעתם על אלוהים.

יש המתפללים לפני צלם של ישוע על הצלב. עובדה שמנהג כזה הניע רבים לחשוב שמסירות רוחנית משמעותה סגידה לצלוב מפוסל וגרם להם לייחס לסבל פיזי ערך רוחני בפני עצמו. לפעמים אפילו גרם המנהג לכך שראו את ישוע בעיקר כצלוב ושכחו את תחייתו ואת מלכותו המפוארת-מספר.

דוגמאות כאלה מלמדות שצלמים מעוותים את צורת החשיבה של בני אדם על אלוהים ומטים אותם מן האמת. מבחינה פסיכולוגית ברור שאם אדם מתרכז בצלם או בתמונה, הוא יתחיל לחשוב על אלוהים במונחים של התמונה. במלים אחרות, הוא יתחיל להשתחוות לצלם שעשה במקום לאלוהים עצמו. כך אין עובדים את אלוהים ברוח ובאמת, כפי שהוא רוצה שיעבדוהו. לכן אסור לנו להשתמש באמצעי המחשה בבואנו לעבוד אותו.

ב.

האיסור לתת לאלוהים דמות אינו חל רק על תמונות ופסלים, אלא גם על צלמים שבמחשבה. אל נחשוב שקיימנו את חובתנו אם נמנענו רק מלהשתחוות לפסלים; עלינו גם לחשוב על אלוהים כמצוות דברו. תכופות אומרים אנשים: “אני אוהב לחשוב על אלוהים כעל אדריכל גדול (או אמן, או מדען מופלא)”. “איני רוצה לחשוב על אלוהים כשופט; אני מעדיף לראות בו אב אוהב”. דיבורים כאלו בדרך כלל משמשים מבוא להתכחשות למה שנאמר בכתובים על אלוהים. עלינו לקבוע כאן בצורה הברורה ביותר: מי שסבור שהוא רשאי לחשוב על אלוהים לפי רחשי לבו מפר את הדיבר השני. איננו רשאים לחשוב על אלוהים במונחים אנושיים כאלה, אפילו לא במונחים של “סופרמן”. אלוהים איננו אדם מכל סוג שהוא. אנו נבראנו בצלמו ולא הוא בצלמנו. לחשוב על אלוהים כעל אדם, פירושו לא להכירו בכלל. כל תיאולוגיה השערתית, המבוססת על היגיון אנושי במקום על כתבי הקודש, בהכרח שתטעה. שאול התרסי מתאר בבהירות את סופה של תיאולוגיה כזו: “העולם לא ידע את אלוהים בחכמה” (קור”א א 21). מי שהולך אחרי שרירות לבו בעניין הזה, צועד בדרך הבטוחה והסלולה אל אפס ידיעה. אדם שבודה מלבו מחשבות על אלוהים הוא עובד אלילים והצלם שהקים הוא הדמות ששיווה לאלוהים משגיונות לבו.

אם כן, המשמעות המעשית של הדיבר השני ברורה. אסור לנו להשתמש באמצעים שיביאונו לבזות את אלוהים ולעוות את אמיתו. עלינו להכיר בכך שאלוהים הוא מעל ומעבר לכולנו, נסתר במהותו ובלתי ניתן למדידה או לתיאור. הוא מעבר לתפיסתנו הפילוסופית. עלינו להשפיל את עצמנו לפניו, להקשיב לו וללמוד ממנו אודותיו. עלינו ללמוד מי הוא וכיצד עלינו לחשוב עליו. “לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי, נאום יהוה, כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם” (ישעיה נה 9-8), “מה עמוק עושר חכמת אלוהים ועושר דעתו, משפטיו מי יחקור ודרכיו מי ימצא! כי מי תיכן את רוח ה’? הלא ממנו הכל ועל-ידו הכל ואליו הכל ולו הכבוד לעולמים, אמן” (רומים יא 36-33).

אלוהים איננו אנוש כערכנו. הוא לא דומה לנו. חכמתו, מטרותיו, סדרי העדיפויות שלו, הערכותיו המוסריות, אופן פעולתו — כל אלו שונים משלנו ואיננו מסוגלים אפילו להעלות על הדעת מקצתם. הוא נעלה אף מהאדם הנעלה ביותר שנוכל לדמיין. איננו יכולים להכיר אותו אלא אם יגלה לנו דברים על עצמו, ואיננו יכולים לדעת אלא את אשר יבחר לומר לנו. אלוהים אמנם דיבר. הוא “דיבר מקדם פעמים רבות ובפנים שונות אל אבותינו ביד הנביאים”. ועתה, “באחרית הימים האלה דיבר אלינו בבנו”. אלוהים אכן התגלה לנו — בכתבי הקודש ובהם בלבד. לא נוכל לדעת אודותיו דבר אלא באמצעותם. מכאן שהדיבר השני מחייב אותנו לנהל את מחשבותינו ברוח הכתובים. מהם עלינו ללמוד לחשוב על אלוהים; מהם נלמד כיצד לעבוד אותו כרצונו — ומהם בלבד.

כל זה ברור מתוך מה שציטטנו ומשאר העובדות הקשורות בדיבר השני. לאחר שאלוהים אוסר את השימוש בצלמים למיניהם הוא מכריז על עצמו כ”אל קנא”, הפוקד לא רק את עוון עובדי האלילים כי אם גם את זה של כל “שונאיו”. את “שונאיו” מעמיד ה’ מול “אוהביו ושומרי מצוותיו”. משמע, שונאים הם אלה שמתעלמים ממצוות ה’. לא רק מן הדיבר השני אלא מכל מצוותיו. טבעי היה לצפות שאלוהים יכוון את דבריו הישר לנושא שעסק בו, השימוש בצלמים. מדוע לא עשה כן? משום שרצה שנבין שיש קשר ממשי בין התעלמות ממצווה זו לבין הנטייה להתעלם מכל מצוותיו. מי שעובדים את אלוהים בעזרת צלמים יתנהגו גם בתחומים אחרים בניגוד למצוות הבורא. אדם שעובד צלמים — בין אם המדובר בפסל או בתמונה מוחשיים, ובין אם בצלם רעיוני — טרם למד לאהוב את דבר אלוהים ולהתייחס אליו כיאות. אדם כזה בהכרח מקל בחשיבותם ובסמכותם הבלעדית של כתבי הקודש בכל הנוגע לאמונתו ולאורח חייו.

בדברים פרק ד מרחיב משה בנושא האיסור להשתמש בצלמים בדיוק כפי שעשיתי אני בפסקה הקודמת. הוא מעמיד את השימוש בצלמים מול הציות לדבר אלוהים וקבלת עול מצוותיו. השניים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לחשוב על אלוהים כיאות, הווה אומר לעשות את רצונו. אי-אפשר לחשוב עליו כנדרש בלי להבין שעלינו לחיות ולעשות כמצוותו. משה מזכיר לשומעיו שבמעמד סיני לא ראו כל דמות נראית לעין של אלוהים, “כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר יהוה אליכם בחורב מתוך האש”. הוא מצווה אותם, על כן, להימנע מעשיית “כל סמל תבנית” לאלוהים. עליהם לשמוע רק בקול דברו, לשמור את הברית אשר כרת עימם. ברור לו בהחלט שהתוצאה היחידה האפשרית של הנטייה להיעזר באמצעי המחשה חזותיים תהיה — “ונידחת, והשתחווית להם”. על כן הוא מזהיר אותם באופן שאיננו משתמע לשתי פנים: “הישמרו לכם פן תשכחו את ברית יהוה אלוהיכם אשר כרת עימכם, ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר ציווך יהוה אלוהיך, כי יהוה אלוהיך אש אוכלה הוא, אל קנא” (ראה פס’ 24-9).

אלוהים לא הראה להם כל “תמונה” ולא נתן להם כל “סמל תבנית” של נוכחותו. הוא דיבר אליהם. על כן אסור להם לנסות לצייר את דמותו. חובה אחת יש להם עתה, לשמוע אל דברו. יש אומרים שמשה פשוט פחד שמא ישתמשו בני ישראל בדימויים שנלקחו מהעמים עובדי האלילים שמסביב. כל זה אמת לאמיתה. אלא שיש לזכור שכל ניסיון לתת לאלוהים דימוי חזותי, בחומר או במחשבה, משמעו שימוש בדימויים הנפוצים בעולם החוטא שסביבנו ואלו מן ההכרח שלא יתאימו לדברו הקדוש של אלוהים. יצירת צלם איננה אלא יצירת דימוי לאלוהים ממקור אנושי במקום להישמע אל אלוהים עצמו. אנחנו נדרשים להשתעבד ללא סייג לדבר אלוהים — רק כך נלמד להכירו.

ג.

השאלה שמתעוררת ממה שאמרנו עד כה היא, האם אנחנו מקיימים את הדיבר השני? אפשר שאין בבתי הקהילה שלנו צלמים ועגלי זהב וקרוב לוודאי שאין בבתינו צלובים מפוסלים (למרות שייתכן שיש לנו תמונות של ישוע שראוי לבחון אותן עתה מחדש); אבל האם אנחנו בטוחים שהאלוהים שאנו משתחווים אליו הוא אותו האלוהים שנגלה בספר הבריתות, האחד הקדוש והנצחי, אב, בן ורוח קודש? ואולי תפיסתנו את אלוהים מושפעת על-ידי הסביבה כך שאנו מהססים לראות בו אדון וריבון אמיתי, או מעדיפים להתעלם מעט מאלוהותו משולשת-הפנים? במקרה כזה אפשר שהאלוהים שאנו משתחווים לו איננו אלוהי הכתובים, ממש כפי שהמוסלמי, היהודי הדתי וחסידי כת “עדי יהוה” משתחווים לאלוהים אחר מזה שנגלה בכתבי הקודש. עלינו לבדוק את עצמנו בעניין זה. העניין חשוב מכדי שנתעלם ממנו!

איך אפשר לדעת? ובכן, המבחן פשוט. האלוהים שנגלה בכתבי הקודש דיבר אלינו באחרית הימים באמצעות בנו. קודם דיבר באמצעות מלאך פניו, בתורת ברית-סיני וביד הנביאים. כעת מתמקדת התגלותו בישוע, בן-האלוהים היחיד, ואנו חזינו את כבודו, כבוד האל היחיד הילוד. כבוד אלוהים נגלה לנו בישוע המשיח. האם אנו מתבוננים בו — בחייו, מותו ותורתו — כדי להכיר את אלוהים? האם אנו רואים בו את התגלות הטבע והחסד האלוהי? האם אנו רואים בו את מוקד כל מעשי אדון העולם ובוראו?

אם התשובה חיובית, הרי שאני משתחווה אל “יהוה, אלוהי האמת” ויש לי (ממש כעת!) את חיי חסדו הנצחיים, כי “אלה הם חיי הנצח: לדעת אותך כי אתה האלוהים לבדך, ואת ישוע המשיח אשר שלחת” (יוחנן יז 3).

פרק 5

ה’ נגלה בבשר

א.

אין פלא שאנשים נבונים מתקשים להאמין בבשורה: המציאות שהבשורה עוסקת בה נמצאת מעבר להבנת אנוש. חבל רק שהם מערימים על עצמם קשיים במקום שאין כאלו.

קחו למשל את תורת הכפרה. רבים נכשלים בה. כיצד, הם שואלים, אפשר להאמין שמותו של ישוע מנצרת — מותו של אדם יחיד על צלב — מסוגל לכפר על חטאי העולם כולו? איך ייתכן שלמוות הזה יש קשר כלשהו עם העובדה שאלוהים סולח לנו היום? קחו את תחיית ישוע, שגם בה מתקשים רבים להאמין. איך, הם שואלים, אפשר להאמין שישוע קם, בגופו, מן המתים? נכון, קשה לכפור בעובדה שהקבר אמנם היה ריק, אבל קשה עוד יותר להאמין שישוע יצא מן הקבר וחי כעת לעולמים, כלום אפשר לטעון שקל יותר להאמין בתחייה מן המתים מאשר באפשרות שגופת ישוע פשוט נגנבה והוסתרה או שהוא החלים מפצעיו ויצא מן הקבר בכוחות עצמו? קחו את עניין הריונה של מרים בלא התערבות מצד גבר, נושא שרבים נכשלים בו ומתכחשים לו בימינו. איך הם שואלים, איך ייתכן להאמין בדבר שכזה? אחרים מתקשים בנסים השונים שמתוארים בכתובים. אולי נכון שישוע ריפא (הרי יתכנו לכך הסברים מסוגים שונים), אבל מי יאמין שהלך על פני המים, האכיל חמשת אלפים איש בחמש ככרות לחם והחייה את המתים?! רבים, שנמצאים על סף האמונה, שואלים שאלות כאלה.

אלא שהבעיה האמיתית איננה כאן. הקושי האמיתי איננו בתחייה, בתורת הכפרה או בלידת ישוע; הטענה המשיחית המדהימה ביותר היא שישוע מנצרת הוא אלוהים שהיה לאדם — שהשנייה באישויות האלוהיות הייתה ל”אדם השני” (קור”א טו 47) ושבידיו מונח גורל האנושות כולה; שהוא הנציג השני והאחרון של המין האנושי; שהיה לאדם בלא שחדל להיות אלוהים; שישוע מנצרת היה באמת ובתמים אלוהים באותה מידה שהיה גם אדם. הרי לכם שני סודות מופלאים במחי יד אחת: ריבוי האישויות באלוהים האחד ואיחודן של האלוהות והאנושיות באישיותו האחת של ישוע.

במציאות מדהימה זו חבויים מעמקי התהום האין-סופית של התגלות האלוהים, כפי שתופסת אותה המשיחיות: “הדבר נהיה בשר” (יוחנן א 14); אלוהים היה לאדם; בן-האלוהים הנצחי היה ליהודי; אל שדי נגלה עלי-אדמות כתינוק אנושי חסר ישע, שלא יכול היה אלא לשכב על גבו, לבכות ולנענע ברגליו ככל התינוקות; הוא היה תלוי באחרים שהאכילוהו, חיתלוהו ולימדוהו לדבר, לרכוס את נעליו ולהיזהר מאש. לא הייתה זו תרמית. לא הייתה זו אחיזת עיניים; בן-אלוהים היה לתינוק אמיתי. ככל שתעמיק לחשוב על כך, כן תגדל תמיהתך.

זוהי אבן הנגף האמיתית במשיחיות. בנקודה זו נכשלים יהודים, מוסלמים, עדי יהוה ורבים אחרים מבלי יכולת להתקדם. חוסר אמונה, או אמונה טועה בנושא התגשמות אלוהים לאדם הן שורש רוב הקשיים האחרים. לעומת זאת, כשאדם תופס את ההתגשמות כמציאות, כמעשה מוצק ואמיתי, נעלמים הקשיים האחרים מאליהם.

אם אכן לא היה ישוע אלא אדם חסוד וירא אלוהים, הרי שבאמת אי-אפשר להאמין במסר של הברית החדשה על חייו ופועלו. אבל אם ישוע הוא דבר האלוהים הנצחי, סוכן אביו בבריאה, אשר “בידו עשה את העולמות” (עברים א 2), הרי שאין כל פלא בכך שחייו, מעשיו ודרך היפרדו מן העולם הזה לוו במעשי גבורה השווים במהותם למעשה הבריאה עצמו. אין להתפלא על כך שהוא, אדון החיים, קם מן המתים. אם אמנם הוא בן-אלוהים, הפלא איננו בכך שקם מן המתים אלא דווקא בעובדה שמת. ואם בן-האלוהים הנצחי אכן השפיל את עצמו וטעם את טעם המוות, אין שום דבר מדהים בעובדה שיש במותו ישועה לבני אדם היום, אתמול ולעולמי עולמים. ברגע שאנו מודים כי ישוע הוא אלוהים, יהא זה מעשה חסר היגיון אם נמשיך להיכשל ולהתקשות במה שספר הבריתות אומר עליו, שכן כל הנאמר שם תואם בשלמות את פלא אישיותו האלוהית-האנושית. העובדה שהיה לאדם היא תהום-רבה של נסתרות נפלאות, והיא ששופכת היגיון על כל השאר.

ב.

בשורות מתי ולוקס מספרות לנו בפירוט-מה כיצד בא בן-אלוהים לעולם הזה. הוא נולד מחוץ לפונדק דרכים קטן ביישוב יהודי נידח בתקופה הזוהרת ביותר של האימפריה הרומית. יש שמייפים את הסיפור, אלא שלמעשה הוא נעדר כל ברק חיצוני. ישוע נולד באסם משום שהפונדק היה מלא עד אפס מקום ואיש לא היה מוכן לוותר על חדרו למען אישה אחוזת צירי לידה. היא נאלצה ללדת את תינוקה באורווה ולחתל אותו באבוס. פרטי המאורע מתוארים לפנינו בעובדות יבשות ונטולות רגש, אבל אין מי שיקרא דברים אלו בלי להזדעזע מתמונה זו של קשי-לב ואדישות למצוקת הזולת. אבל לא לשם כך מובא סיפור המעשה. עיקר המאורע איננו בנסיבות הלידה (מלבד העובדה שהתרחשה בבית-לחם, כלומר, בהתאם לנבואה, ראה מתי ב 6-1), כי אם בזהותו של הנולד. בנושא זה מציגה הברית החדשה שתי עובדות, שאותן כבר הזכרתי ועתה נתבונן בהן מקרוב.

  1. התינוק שנולד בבית-לחם הוא אלוהים

אם לדייק ולהשתמש במושגים שמופיעים לעתים קרובות ביותר בספר הבריתות, הוא היה בן-אלוהים. ואם נבחר בשפת התיאולוגיה, הרי שנאמר כי הוא אלוהים הבן. שימו לב, הבן ולא סתם בן. כלומר, הבן היחיד והמיוחד, לא אחד מני רבים כי אם יחיד במינו. יוחנן מזכיר עובדה זו ארבע פעמים בשלושת הפרקים הראשונים של בשורתו. הוא עושה זאת כדי להבטיח שקוראיו יבינו אל-נכון את ייחודו של ישוע ואת ההבדל בינו לבין כל אחד אחר שנקרא “בן-אלוהים”. ישוע הוא “הבן היחיד הנולד” (ראה יוחנן א 14, 18; ג 16, 18). בהתאם לכך מעיד המשיחי על עצמו: “אני מאמין באלוהים האב ובישוע המשיח בנו היחיד ואדוננו”.

יש חושבים שאפשר למצוא בעובדה האחת הזאת, שישוע הוא הבן היחיד הילוד של אלוהים, תשובה מלאה וסופית לכל השאלות בקשר לאופיו, זהותו ומהות הוויתו של ישוע. אין הדבר כך, משום שתיאור זה כשלעצמו מעורר שאלות רבות ואפשר בנקל להבינו שלא כהלכה. האם משמעות היות ישוע בן-אלוהים היא שיש בעצם שני אלוהים? האם המשיחיות מכריזה שיש ריבוי אלוהויות, כפי שטוענים אחדים? ואולי התואר “בן-אלוהים” מרמז כי למרות שהיה מיוחד בהשוואה לכל היצורים הנבראים, ישוע איננו אלוהים (או, אם תרצו, אלוהי) באותו מובן שיש לייחס אלוהות לאב?

בשנותיה הראשונות של הקהילה היו שחשבו כך. הם נקראו אריאנים, על שם מנהיגם ודוברם העיקרי, אריוס. יש המחזיקים בדעתו של אריוס. ובכן, הצודקים הם? מהי באמת כוונת הדברים הנאמרים בספר הבריתות ומהי משמעות התואר “בן-אלוהים” המיוחס לישוע?

שאלות אלה אמנם צצות, אבל ספר הבריתות אינו מותיר מקום לספק באשר לתשובה הנכונה. יוחנן השליח ענה על כולן עוד במבוא לבשורתו (כלומר, בחלק הראשון של פרק א בבשורת יוחנן). נראה שיוחנן כתב לקהל-קוראים יהודי ויווני כאחד. הוא כתב כדי שיידעו אל-נכון שישוע הוא בן-אלוהים ולמען יהיו להם חיים בשמו (יוחנן כ 31). לאורך כל הבשורה הוא מציג לקוראיו את ישוע כבן-אלוהים. אבל הוא ידע היטב שהם עלולים להבין מושג מעין זה שלא כהלכה.

המסורת היהודית של אז השתמשה בתואר ‘בן-אלוהים’ כדי לתאר את המשיח (האנושי) שהיה עתיד להופיע.

המיתולוגיה היוונית דיברה על “בני אלים” רבים, אנשים שניחנו בתכונות על-אנושיות משום שנולדו עקב הזדווגות בין אלוה לאישה מבנות חווה.

בשני המקרים המושג “בן-אלוהים” לא כרך בחובו רעיון של אלוהות אמיתית במובן בו מדברים הכתובים על אלוהות; להיפך. יוחנן רצה להבטיח שקוראיו יפרשו נכונה את דבריו על ישוע ולכן הדגיש וחזר והדגיש כבר בראשית דבריו, שהקשר בין ישוע לאלוהים האב, קשר המתואר במונח “בן”, שונה בתכלית מכל מה שבני דורו היו רגילים לייחס למושג “בן-אלוהים”. יוחנן משתמש בתואר זה כדי לציין אלוהות, על כל המשתמע מכך. מכאן דבריו הבוטים והמפורשים בשמונה-עשר הפסוקים הראשונים של בשורתו. אין בספר הבריתות קטע אחר בו מתוארים בבירור רב יותר טבעו של המשיח, אופיו, זהותו ואישיותו המופלאים.

שימו לב לקפדנות הזהירה בה נוקט יוחנן כשהוא מתאר את ישוע וראו כיצד הוא בונה את התמונה, נדבך אחר נדבך, בצורה מסודרת ובלשון חד-משמעית וברורה. הוא אינו רוצה שקוראיו יטעו. יוחנן לא משתמש במושג “בן-אלוהים” לפני שהניח יסוד על פיו יוכלו קוראיו להבין את כוונת דבריו. בפסוקים הראשונים הוא מעדיף להשתמש במונח ה”דבר”. כך אין מקום לטעות; מי שהכיר את התנ”ך בוודאי היה מבין מיד שהכוונה לדבר אלוהים. בתנ”ך מוצג דבר אלוהים כפועלו הבורא; כגבורת אלוהים הפועלת לעשות את רצונו. התנ”ך מציג את דבר אלוהים, את הדבר גופו, כבעל יכולת להגשים את הרצון האלוהי. אלוהים אמר יהי — ויהי (בראשית א 3). “בדבר יהוה שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם” (תהילים לג 6). דבר אלוהים שונה מדבריהם של בני אדם, זהו כוח פועל ומגשים, זהו אלוהים עצמו הפועל לעשיית רצונו-הוא. יוחנן נוטל מושג זה ומיחסו לישוע. בעשותו כך הוא אומר לנו שבעה דברים חשובים על אותו דבר אלוהים מופלא:

א) “בראשית היה הדבר” (פס’ 1). הרי לכם נצחיותו של דבר אלוהים: אין לו ראשית. דבר אלוהים לא החל להתקיים במועד מסוים; הוא קדם לראשית בכל המובנים. כשכל הדברים החלו להתקיים — הוא כבר היה.

ב) “והדבר היה עם אלוהים” (פס’ 1). הנה אישיותו הנפרדת של דבר אלוהים: הכוח המגשים את רצון אלוהים איננו בעצם כוח, הוא איננו משהו חסר אישיות; זוהי אישיות העומדת ביחס כלשהו לאלוהים (כלומר, “עם אלוהים”), שיש לה מצד אחד זהות משלה ומצד שני קירבה מסוימת לאישיות האלוהית האחרת, אישיות נבדלת בתוך הקיום האלוהי האחר.

ג) “והדבר היה אלוהים” (פס’ 1). הרי לכם אלוהותו של דבר אלוהים; אף שהוא נבדל מאלוהים (כלומר, מאלוהים האב) הוא עצמו אלוהים ולא יצור נברא. מציאות מהממת-חושים וקשה-להבנה זו נוגעת לטבע האלוהי עצמו. על כן אין להתפלא שהיא נשגבת מבינתנו. אחד שהוא נבדל מאלוהים ובכל זאת אלוהים בעצמו — מי יבין זאת עד תום?

ד) “הכל נעשה על-ידו ומבלעדיו לא נעשה דבר אשר נעשה” (פס’ 3). הנה לכם אלוהים הבורא (ושוב מודגשת העובדה כי הוא עצמו אינו נכלל בין הדברים שנבראו, שכן מעולם לא נברא דבר, אלא על-ידו). דבר אלוהים שימש את אלוהים האב בבריאת העולם. האב ברא את העולם על-ידי דברו.

ה) “בו היו חיים” (פס’ 4). כאן מוצג דבר אלוהים כמקור החיים: אין חיים כי אם ממנו ועל-ידו. זוהי תשובת כתבי הקודש לשאלת מקור החיים שכה מטרידה היום את עולם המדע. לדברים הנבראים אין חיים מעצמם; חייהם באו להם מדבר אלוהים, השנייה באישויות האלוהים.

ו) “והחיים היו אור לבני האדם” (פס’ 4). כאן מוצג דבר אלוהים כמי שנותן, לא רק חיים, אלא גם דעת. על-ידי דבר האלוהים המופלא והמיוחד הזה נוטע אלוהים בלב כל אדם, מעצם היותו חי בעולמו של אחר, הכרה כלשהי בקיומו של אלוהים. הכרה זו באה לאדם מידי דבר אלוהים, ממש כפי שחיים באים לו ממנו.

ז) “והדבר היה לבשר” (פס’ 14). דבר אלוהים התגשם, כלומר נהיה גשמי, לבש בשר. התינוק שהונח באבוס בבית-לחם הוא דבר אלוהים הנצחי.

רק עתה, אחרי שהראה לנו מיהו ומהו הדבר — אישיות אלוהית, בורא כל הקיים ומקיימו — מזהה יוחנן את הדבר האלוהי במפורש: “חזינו את כבודו, כבוד הבן היחיד הנולד לאב” (פס’ 14). הוא חוזר על זיהוי זה בפסוק 18: “הבן היחיד הילוד אשר בחיק האב”. בדרך זו מגיע יוחנן ליעד שתכנן. הוא הבהיר היטב למה הוא מתכוון כשדיבר על ישוע כעל בן-אלוהים. בן-אלוהים הוא דבר אלוהים. כל מה שנכון לומר על אלוהים נכון גם אודותיו, שכן הבן והדבר אינם אלא אחד. על כן, כשספר הבריתות מדבר על ישוע כבן-אלוהים, הכוונה היא להצביע מצד אחד על אלוהותו, ומאידך על זהותו הנפרדת בתוך האלוהות האחת. הבשורה המשיחית מבוססת כולה על העובדה המהממת שהתינוק הפעוט אשר הונח באבוס הוא אלוהים (בכבודו ובעצמו!).

  1. התינוק שנולד בבית-לחם הוא אלוהים שהיה לאדם

הדבר היה לבשר: הוא הפך לתינוק אנושי של ממש, הוא לא חדל להיות אלוהים; גם אז היה אלוהים, כפי שהיה מעולם, אבל הוא החל להיות אדם. הוא לא היה פחות אלוהים משהיה קודם לכן, כי אם אלוהים בתוספת כל מה שלקח לעצמו כשהיה לאדם. הוא, שברא את האדם, התנסה בכל הכרוך בחיי בני אדם. הוא, שברא את כרוב-הפנים אשר היה לשטן, יכול עתה להיות נתון — ואי-אפשר שלא יהיה נתון — לפיתויי השטן. שלמות חייו האנושיים הושגה רק עקב מאבקו עם השטן וניצחונו עליו. האיגרת אל העברים רואה בעובדה זו נחמה עצומה: “צריך היה שידמה לאחיו בכל דבר, כי באשר התנסה וניענה בעצמו, יכול הוא לעזור לעומדים בפני ניסיון” (עברים ב 18-17): “אין לנו כהן גדול שאינו יכול לחוש עימנו בחולשותינו, כי אם מי שהתנסה בכל כמונו — אך בלי חטא. על כן נקרבה בביטחון לפני כסא החסד כדי לקבל רחמים ולמצוא חסד לעזרה בעת הצורך” (שם, ד 16-15).

התגשמות אלוהים בבשר היא תהום-רבה של פלא שלעולם לא נרד לעומקה. איננו מסוגלים להסבירה לפרטיה. בסופו של דבר נוכל רק להכריז בנאמנות את הנאמר בכתבי הקודש, אפילו אנו מתקשים להבין את הדבר או להתמודד עם המשתמע ממנו. כבר במאות הראשונות, כשאריוס הפיץ ברבים את תורתו וקרא תגר על הוראת כתבי הקודש בנושא אלוהות המשיח ואנושיותו, תיארה הקהילה את אמונתה בנושא זה בדרך שקשה לשפר או להוסיף עליה: “אדוננו ישוע המשיח, בן-אלוהים, הוא אלוהים ואדם; שלם באלוהותו ושלם באנושיותו. אף שהוא אלוהים ואדם, אין הוא שניים כי אם משיח ומושיע אחד; לא על-ידי הפחתת שמץ מאלוהותו, כי אם על-ידי-כך שאלוהים לקח לעצמו אנושיות”. יותר מזאת כנראה לא נוכל לומר. כדברי המשורר:

“ה’ אלוהינו הצטמצם לכדי אמה:

הפך אדם. אחזה בנו תדהמה!”

תדהמה! טוב יהיה אם נזכור זאת, נימנע מהשערות וניחושים ונלמד להשתחוות לפניו.

ג.

כיצד עלינו לחשוב על ההתגשמות? ספר הבריתות איננו מעודד אותנו להתעסק בבעיות שמציאות זו יוצרת, אלא להעריץ את אלוהים על האהבה שגילה באמצעותה. היה זה מעשה עצום של השפלה עצמית.

שאול התרסי כותב לנו כי זה שהיה אלוהים מנצח עד נצח, לא התעקש על זכויותיו כאלוהים, אלא הפשיט את עצמו מכל זכות, הפך לאדם, ואף לעבד, והיה לאדם בתכונותיו ובטבעו מרגע שנולד בבית-לחם. ומשהיה לאדם, השפיל את עצמו בכך שקיבל את מצוות אלוהים, עד כדי כך שמת, ודווקא את המוות המשפיל והבזוי מכל (ראה פיליפים ב 6 ואילך), וכל זה לישועתנו.

יש שהעלו את האפשרות כי ההתגשמות נועדה להביא את העולם החומרי לידי שלמות בעצם המגע בין האלוהי לחומר, ורעיון הפדיון בדמו של ישוע עלה בדעת המשיחיים רק מאוחר יותר. אבל ג’יימס דני צדק כשאמר: “הברית החדשה אינה יודעת דבר על התגשמות שאיננה מכוונת בראש וראשונה למען הכפרה. גלגלתא ולא בית-לחם היא נקודת המוקד של התגלות אלוהים בספר הבריתות. כל ניסיון להציג את המשיחיות באופן שיתעלם מאמת זו או שיכפור בה, פשוט מעוות את המשיחיות על-ידי הסטתה מן העיקר” (“מות המשיח”, 1902 עמ’ 235 ואילך). משמעות המאורע בבית-לחם נובעת ישירות מכך שזהו שלב בדרך שהובילה את בן-אלוהים אל צלב גלגלתא. על כן, הדרך להבין את המסר שניתן בספר הבריתות איננה להתרכז בפסוקים כמו יוחנן א 14, שם נאמר לנו כי “הדבר לבש בשר ושכן בתוכנו”, אלא בקטעים כמו האיגרת השנייה אל הקורינתים פרק ח פסוק 9, שם נאמר: “יודעים אתם את חסד אדוננו ישוע המשיח, שבהיותו עשיר נעשה רש עבורכם, למען תעשירו על-ידי רישו”. כאן מוצגת לא רק עובדת ההתגשמות אלא גם תכליתה. ההתגשמות מתוארת לפנינו בדרך שעלינו לתארה גם לעצמנו: לא סתם פלא, כי אם חסד, חסד מופלא מאין כמוהו.

ד.

נתעכב כאן כדי לבחון דעתם של אחדים המבינים את דברי שאול התרסי באופן מעט שונה. בפיליפים ב 7 אומר שאול כי המשיח “הפשיט את עצמו”, “הערה את עצמו” ויש המתרגמים זאת: “הריק את עצמו”. כלום אין זאת אומרת שעלינו להבין את ההתגשמות באופן שונה מזה שהצגתי עד כה? כלום אין בדברים אלו ללמד שישוע ויתר על מימדים מסוימים של אלוהותו כדי להיות לאדם, או שבמובן מסוים חדל להיות אלוהים מרגע שהיה לאדם?

דעה זו ידועה בהיסטוריה המשיחית בשם “הדעה הקנוטית” משום שהמלה היוונית המתורגמת “הפשיט”, “הערה” ו”הריק” היא קנוסיס.

לטענת האוחזים בדעה זו, ישוע חייב היה לוותר על כמה מתכונותיו האלוהיות כדי להיות לאדם, שכן אחרת לא היה יכול להתנסות במגבלות הכרוכות בחייו של אדם כגון מגבלות של זמן, מקום וידע. יש לכך גרסאות שונות. אחדים מסבירים שישוע ויתר רק על “התכונות העל-טבעיות” (כלומר, ידיעתו את הכל, יכולתו האין-סופית, היותו בכל) בעוד ששמר על תכונותיו המוסריות (צדק, קדושה, אמת, אהבה וכו’). אחרים טוענים שבהיותו אדם ויתר ישוע על כל תכונותיו האלוהיות (למעשה, חדל להיות אלוהים). בין האחרונים יש שמציינים שישוע היה מוגבל בידיעותיו באופן כזה שלא ידע ולא הבין יותר מבני דורו, גם אם משמעות הדבר היא שנתפס לדעות מוטעות (כמו בשאלת בריאת העולם, למשל), אף שנותר שלם בידיעותיו המוסריות.

הדעה הקנוטית היא דעה מוטעית. ראשית, הפסוקים שהקנוטים מצטטים אינם תומכים בשום אופן בטענותיהם. כששאול מדבר על כך שישוע היה לעני עבורנו, הוא כלל אינו אומר שישוע ויתר על תכונותיו האלוהיות (והרי, כיצד יכול אלוהים לחדול מהיות אלוהים?!), אלא שוויתר על התגלות כבודו כאלוהים, אותו כבוד שישוע עצמו מזכיר ביוחנן יז 5 במלים: “הכבוד שהיה לי איתך, אבי, לפני היות העולם”. הוא לא “הפשיט” את המהות, כי אם את החיצוניות הנראית לעין. הוא “הערה”, או “הריק”, את תכונותיו האלוהיות מכלי אחד (קיומו האלוהי “הרגיל”) לכלי אחר (הגוף והטבע האנושי שלקח לעצמו). הוא “הריק” — משמע, שפך תוכן מכלי אחד אל כלי אחר — ולא “רוקן” את עצמו — משמע, לא ויתר על שמץ ממהותו. בכתובים אין אף רמז לכך שהבן חדל במובן כלשהו להיות אלוהים או שוויתר כהוא-זה על תכונותיו האלוהיות. כפי שכבר אמרנו, לא נגרע ממנו דבר; אדרבה, על הטבע האלוהי נוסף לו גם טבע אנושי.

ועוד, איך נוכל לומר שישוע הוא אלוהים שנגלה בבשר אם אנו חושבים שהוא חסר כמה מהתכונות האלוהיות הבסיסיות? כיצד נוכל לומר שגילה לנו את האב כפי שהוא באמת, אם הוא נעדר כמה מהתכונות האלוהיות של האב? ואם, לפי דעה זו, באמת לא תיתכן מזיגה בין אנושיות אמיתית לאלוהות מלאה, הרי שישוע איבד לנצח כמה מתכונותיו כאלוהים וכעת אינו עוד אלוהים כי אם במידת מה פחות מזה, כל זה למרות שספר הבריתות מדבר בבירור על יכולתו הבלתי מוגבלת של המשיח, על הימצאו בכל וידיעתו את הכל (ראה מתי כח 20-18; יוחנן כא 17; אפסיים ד 10). מאידך, אם מזיגה כזו אפשרית כעת, בהיות ישוע לימין הגבורה במרומים, איזו סיבה יש להמשיך לטעון שלא הייתה אפשרית כשהיה עלי-אדמות?

יתרה מזאת, ישוע טען כי תורתו באה לו מאת אלוהים. הוא אמר שכל אשר אמר נמסר לו מאת אביו: “לקחי, לא שלי הוא כי אם של שולחי”; “כאשר לימדני אבי אדבר”; “לא מלבי דברתי, כי אם אבי השולח אותי — הוא ציווני את אשר אומר. לכן, בכל אשר אדבר, כאשר אמר אבי אלי, כן אדבר” (יוחנן ז 16; ח 28; יב 50-49). הוא טען כי הוא “אשר דיבר(תי) אליכם את האמת אשר שמעתי מעם האלוהים” (יוחנן ח 40).

לאור דברים אלה פתוחות לפנינו שתי אפשרויות בלבד. או שנקבל אותן כאמת ונייחס לכל דברי ישוע סמכות אלוהית, או שנדחה אותן ונטיל ספק בתורתו כולה. מכאן, או שהדעה הקנוטית מוכיחה הרבה יותר משהיא רוצה להוכיח, או שאינה מוכיחה דבר; או שהיא מוכיחה שישוע היה אדם ככל האדם, יחיד ומיוחד כאדם אבל בשום פנים לא יותר מאדם, ולכן גם שיקר (או טעה) כשאמר שקיבל את תורתו מאלוהים, או שאין בדעה זו שמץ של אמת ואנו רשאים לבטוח בדברי ישוע כבדברי אלוהים חיים.

הבשורות עצמן סותרות את הדעה הקנוטית. אמת, ידיעותיו של ישוע בנושאים מסוימים היו לפעמים מוגבלות. הוא שואל: “מי נגע בי?”, “כמה ככרות לחם יש לכם?” (מרקוס ה 30; ו 38). הוא מצהיר שאינו יודע את יום שובו (שם, יג 32); אבל בהזדמנויות אחרות הראה שהוא יודע דברים שרק אלוהים יכול לדעת. עברה המפוקפק של האישה השומרונית ידוע לו היטב (יוחנן ד 17 ואילך); הוא יודע שהדג הראשון שיעלה בחכתו של שמעון יישא בפיו מטבע שתספיק לתשלום מחצית השקל הנדרש ממנו ומשמעון פטרוס גם יחד (מתי יז 27 ואילך); עוד לפני ששמע על כך מפי איש, ישוע ידע שאלעזר מת (יוחנן יא 13-11). כך גם באשר לכוחו. מצד אחד הוא עייף, הוא ישן, הוא רעב. מצד שני הוא מרפא, מאכיל אלפים ביוצרו יש מאין, פוקד על הים והרוח ומקים מתים מקברם.

התמונה שמצטיירת איננה של מישהו הנעדר גבורת אלוהים, כי אם של מי שמשתמש בה כרצונו, ונמנע מלהשתמש בה לצרכיו-הוא. אין ספק שישוע לא מתואר בבשורות כנעדר יכולת אלוהית, אלא כמי שלא תמיד השתמש בה.

מדוע? מדוע לא השתמש ישוע בכוחו במקרים מסוימים?

סיבה אחת היא כניעתו המושלמת של אלוהים הבן לרצון האב. חלק מאותה תהום-רבה של פלא שדיברנו עליה קודם היא מערכת היחסים המיוחדת שבין שלוש אישויות האלוהים. הבן איננו מופיע בבשורות כמי שעומד בפני עצמו, אלא הוא עומד לפני האב ולכן גם חושב ופועל כרצון האב בלבד. “לא יוכל הבן לעשות דבר מעצמו, כי אם אשר יראה את אביו עושה”; “לא אוכל לעשות דבר מעצמי” (יוחנן ה 30-19). הכורח איננו כזה הנובע מחוסר יכולת במובן המופשט, אלא כורח מוסרי, “כי לא ירדתי מן השמים לעשות את רצוני כי אם את רצון שולחי” (יוחנן ו 38). אלוהים הבן נכנע לסמכות האב מרצון, לכן הוא נקרא “בן” והאב נקרא “אב”. הוא שווה לאב בנצחיותו, בכוחו ובכבודו, אבל הוא הבן — לא האב. עקב כך, הוא מוצא את סיפוקו בעשיית רצון אביו, ממש כפי שהאב, מטבעו ומכורח היותו האב, איננו יכול אלא לצפות מהבן לעשות רצון זה. המושג “בן-אלוהים” מצביע יותר על מהות היחסים שבין האב לבן מאשר על מהות טבעו האלוהי. העובדה שהמשיח סר למשמעת רצון האב לא הייתה תפנית ביחסים בין אלוהים האב והבן כשבא ישוע לארץ, אלא המשך של אותם יחסים שבנצח הקיום האלוהי.

אם כן, ישוע, האלוהים-האדם, לא ידע דברים מסוימים מכורח יכולתו הטבעית כאלוהים, ממש כפי שלא עשה דברים מסוימים מכורח אלוהותו. הוא נכנע בכל לאביו (ראה מתי כו 53 ואילך). הוא ידע — מרצונו ידע — רק את מה שאביו רצה שיידע. הוא תמיד עשה את הרצוי לאביו. על כן, כשלא ידע את מועד שובו, הסיבה לא הייתה נעוצה בכך שוויתר על מימד כלשהו מאלוהותו או שהדבר היה נשגב מבינתו, אלא משום שלא היה זה רצון אביו שיידע פרט זה כל עוד הוא חי עלי-אדמות (גם אנחנו מסוגלים “לשכוח” דברים שמסיבה זו או אחרת איננו רוצים לזכרם. בזה אנו דומים במשהו לישוע, אם כי אנו בדרך כלל משתמשים ביכולת זו לרעה. המתרגם).

קלווין צדק כשכתב בעניין זה על מרקוס יג 32 שעד שישוע לא השלים את תפקידו בעולם, לא ניתן לו לדעת מתי ישוב, שימו לב: לא שלא היה מסוגל, אלא שהדבר לא ניתן לו — על-ידי אביו!

אפשר, על כן, לסכם ולומר שיש בבשורות עובדות שסותרות את הדעה הקנוטית, אך אין כאלה שהדעה הקנוטית דרושה להבנתן. משום כך היא מיותרת לחלוטין.

ה.

כעת אנו מבינים מה זאת אומרת שבן-אלוהים הפשיט את עצמו והיה לעני. הוא הסיר מעצמו את התגלות כבודו, כלומר, השפיל את עצמו עד מוות, עד מיתת הצליבה. הוא ויתר על השימוש בכוחו הבלתי מוגבל וקיבל על עצמו חיים שהבדידות, הכלימה, הסבל והכאב היו כרוכים בהם, ולבסוף גם מת מוות כה איום שכמעט הוכרע על-ידו (ראה לוקס יב 50 ואילך). היה זה מעשה של אהבת-אין-קץ כלפי בני אדם מכוערים ורעים, שזכו לעושר רב בגללו. הבשורה המשיחית היא שיש תקווה לאנושות שכה התכערה והסתאבה. המחילה, השלום עם אלוהים ואדם, הטוהר, השלווה והאמת אפשריים משום שישוע קיבל על עצמו את רצון האב, היה לעני, נולד באורווה ושלושים שנה אחר-כך נתלה על צלב. זוהי הבשורה הנפלאה ביותר שאי-פעם הושמעה — או שתושמע.

הנוצרים נוהגים לחגוג את הולדת המשיח פעם בשנה, בחג המולד. הדרך הנכונה לציין מאורע זה היא לקיים בחיינו משהו מרוחו של זה שוויתר על כל-כך הרבה בשבילנו, שהרוח ההיא אשר הייתה במשיח תהיה גם בנו — לכל אורך השנה.

בושה וכלימה היא שמשיחיים רבים מנהלים את חייהם ברוח אותם כהן ולוי שבמשל השומרוני הטוב. הם רואים סביבם אנשים במצוקה אבל מסיטים את מבטם ועוברים לצד שמנגד (כמובן, אחרי שהתפללו עבורם). לא זו רוח המשיח. גם אין זו רוח המשיח אם נחיה — כפי שחיים רבים — כשכל מעיינינו נתונים לרכישת בית, להקמת משפחה, לקידום בעבודה ולרכישת המכשיר החשמלי החדיש ביותר, ולא נהיה מוכנים לשום קרבן משמעותי למען קידום מלכות המשיח בעולם.

סנוב משיחי הוא אדם שנעדר את רוח המשיח. רוח המשיח נמצאת אצל אלה אשר חיים כפי שחי אדונם: הם מרוששים את עצמם — חומרית ונפשית — כדי להעשיר את זולתם. זמנם, דאגתם, כוחם, מרצם, כספם ויכולתם מוקדשים להטבת גורלם של אחרים (ולא רק של חבריהם האהודים עליהם!) בכל דרך אפשרית. מעטים מאיתנו מפגינים רוח זו, מעטים מדי. אם אלוהים יעוררנו בחסדו, אחד הדברים הראשונים שבוודאי יעשה, יהיה לעורר בנו יותר מרוח זו. ואם אנו חפצים בהתעוררות רוחנית בחיינו, אחד הדברים הראשונים שנצטרך לעשות הוא לטפח בחיינו אותה רוח. “יודעים אתם את חסד אדוננו ישוע המשיח, שבהיותו עשיר נעשה רש עבורכם, למען תעשירו על-ידי רישו”. “הרוח ההיא אשר הייתה במשיח תהי גם בכם”.

“דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב לבי” (תהילים קי”ט 32).

———————

הערות

פרק 5 — ה’ נגלה בבשר

  1. אריוס. שנת הולדתו אינה ידועה. נפטר בשנת 336; היה בראשונה זקן עדה באלכסנדריה. משום שהתקשה להבין כיצד יכול האחד להיות קיים בשלוש אישויות, סירב לקבל את הנאמר בכתובים אודות ישוע וטען כי הנכונות לייחס לו אלוהות אמיתית כמו זו של האב, משמעותה בעצם להאמין בקיומם של שני אלוהים. המושג “בן-אלוהים” נתפס בעיניו כמבטא קירבה מיוחדת, האצלה מיוחדת של רוח אלוהים על ישוע. דעותיו עוררו ויכוח צורב וממושך בקהילות המשיחיות באותם ימים — ויכוח שנמשך שנים רבות. במשך הזמן למד אריוס להסוות את טענותיו על-ידי שימוש מופגן אך מעוות במונחים שנלקחו מכתבי הקודש, תוך התעלמות מקטעים ופסוקים אחרים. משקעים שהותירו האלילות (כלומר, העבודה לאלים רבים) מצד אחד, והיהדות (כלומר, הסירוב להכיר בריבוי הישויות בתוך ההוויה האלוהית האחת) מצד שני, הקשו במיוחד על הקהילות והיה זמן שנראה כי מאמינים רבים אימצו את דעותיו של אריוס. לבסוף חזרה הוראת הכתובים ותפסה את מקומה בדעת המאמינים וישוע הוכר כמי שהיה, הווה ויהיה לנצח, אלוהים נגלה בבשר ואדון שמים, ארץ ותהום; לא בריאה, כי אם הבורא שברא את הכל. גם היום יש שאוחזים בדעותיו של אריוס, ביניהם כת עדי יהוה, היוניטרים, בני תנועת צ’רץ’ אוף-קרייסט וכמה מחסידי Messianic Judaism , בעיקר בארצות הברית. המתרגם