ישעיה פרק מ’

 

נַחֲמוּ עַמִּי!”

בפרק מ ואילך, הנביא ישעיהו מתמקד בנושאי נחמה על עמו ישראל. למרות שהעם עדיין לא יצא לגלות בבל, הרי שהנביא כבר מציין למפרע את אחרית תקופת העונש. מדוע?

כשהעם ילך לגלות ויעמוד בקשיים הגדולים ביותר, יוכל לזכור את דבר אלוהים ולהתנחם בהבטחות הנפלאות העתידות להתקיים. הנביא מבהיר לעמו שהנחמה איננה חלקת כל העם, אלא של אלו המכינים את לבם וחייהם לאדון האדונים.
פסוקים 1-2:

  1. נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי, יאמַר אֱלוֹהֵיכֶם.
    2. דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁליִם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲווֹנָהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטאתֶיהָ.

המילה “נַחֲמוּ” מופיעה 13 פעמים בפרקים מ – ס”ו.

הנביא ישעיהו מציין כי הוא, וכמוהו שאר יראי אלוהים, מצווים להשמיע לעם ישראל את דברי נחמת אלוהים. הנביא מדגיש את המילה “נַחֲמוּ” כדי לציין שנחוצה נחמה רבה ביותר עבור ישראל. הנחמה הרבה עומדת כנגד הפשע הגדול והנורא אשר בעקבותיו בא עונש גדול ונורא.

מה הפשע הגדול והנורא?

ניאוץ קדוש ישראל – “נִאֲצוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל…” (א 4).

מה העונש?

פלישת אויב ובעקבותיה גלות והרס הארץ:

“… הִנֵּה יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ, וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבותֶיךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל; לא־יִוָּתֵר דָּבָר… וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ…” (לט 5-8).

למרות שעם ישראל כעת יושב בארץ ישראל, עדיין לא כל הנחלה בידו, וסכנת מלחמה ומוות לא סרה ממנו.

מדוע? – מכיוון שעד היום קדוש ישראל – ישוע המשיח – מנואץ בפי בני עמו.

מסיבה זו, עדיין שרירה וקיימת מצוות אלוהים לבוא בדברי נחמה לעם ישראל.

 

הבה נלמד איך מנחמים את העם בישראל באופן מעשי ויעיל:

א. המנחם היחידי אשר בעזרתו אנו יכולים באמת לנחם אדם כלשהו, הוא רוח הקודש (יוחנן יד 16-17).

ב. רק מאמין, שרוח הקודש שוכן בו, יכול לנחם (יוחנן טו 26; אפסים א 13-14; ראשונה לקורינתים ג 16-18).

ג. על-ידי הכרזת דבר הבשורה מתבטאת הנחמה (יוחנן יד 26-27, טו 26-27, טז 5-15).

לאור נתונים אלה ניתן לומר “נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי” – משמע, הודיעו בתוקף לעמי את דבר הבשורה של ישועת אלוהים במשיח ישוע; הודיעו לו לחזור בתשובה אמיתית למען יתברך.

דבר נחמה שאין בו בשורת ישוע המשיח, כמוהו, כדבר סרק.

בפסוק 2 הנביא פוקד לדבר על לב ירושלים; כלומר, לומר לעם ישראל:

מָלְאָה צְבָאָהּ – תם הזמן שהוקצב לסבלה; הסתיימו מלחמותיה (צבא – ציון זמן קצוב; ראה איוב ז 1).

נִרְצָה עֲווֹנָהּ – העם שילם את חובו לאלוהים (נענש מספיק).

פסוקים אלה יתגשמו רק לאחר כניעת שארית ישראל לישוע (זכריה יב – יד).

כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטאתֶיהָ – מדוע להיענש כפליים?

בתקופה העתיקה היה נהוג לתת לבכור מנת ירושה כפולה ואת תפקיד ההנהגה בין האחים (ראה דברי הימים א פרק ה 1-2). מכיוון שהבכור קיבל כפול, נדרשה ממנו מידה רבה יותר של אחריות כלפי שאר בני המשפחה.

עם ישראל נחשב לבן בכור בין העמים; ניתנו לו הבטחות והתגלויות רבות יותר מכל שאר העמים (רומים ב).

לפיכך, האחריות המוטלת על עם ישראל, לשמוע ולציית לאלוהים, היא רבה יותר. מסיבה זו, אלוהים מעניש את ישראל במידה כפולה.

הפסוק אינו מרמז שישראל נענשה מעבר למידת הצדק! אלוהים מעניש רק בצדק, וזו מידת הצדק שנקבעה על ישראל (ראה דברים כח 15-68).

הנתון הזה צריך להוות אות אזהרה גם לנו המאמינים – יהודים וגויים כאחד. מכיוון שזהות אור העולם ורצונו ידועים לנו, והבטחות רבות הוענקו לנו על-ידי המשיח, נדרשים אנו לאחריות רבה יותר של ציות ועדות אישית קדושה וטהורה. גם אותנו אלוהים יכול להעניש!

 

פסוקים 3-5: הכנת הלב לנחמה הגדולה.

  1. קוֹל קוֹרֵא – בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלוֹהֵינוּ.
    4. כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקוֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.
    5. וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.

בפסוקים 1-2 הנביא מצווה לדבר על לב ירושלים, ובפסוקים הללו הוא מלמד איך עלינו להתכונן לפגוש את קדוש ישראל, ישוע המשיח.

ישעיהו משתמש בתיאורים הידועים והמוכרים לשומעיו בני זמנו. כשמלך רם מתכונן למסע, משרתיו מכינים לו דרך כדי שמסעו יתנהל בצורה תקינה, ללא מעצורים ומכשולים.

בספר מתי (ג 1-12) מתואר יוחנן המטביל כקורא ומכין את לבבות בני ישראל לפגוש את מלכם, את ישוע המשיח:

בַּיָּמִים הָהֵם הוֹפִיעַ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא בְּמִדְבַּר יְהוּדָה לֵאמור: ‘שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם.’ הוּא הָיָה זֶה שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יהוה, יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו…”

כתוב שיוחנן המטביל מגשים את הנאמר מפי ישעיהו הנביא. יוחנן הוא ה”קוֹל קוֹרֵא”.

מכיוון שיוחנן פנה ללבבות האנשים למען יחזרו בתשובה ויתכוננו לפגוש את המלך המשיח, הרי שההרים והגאיות מסמלים את חטאינו ומצב לבבנו הדרוש תיקון.

כמו שדרך ישרה וסלולה הנה קרקע נוחה עבור המלך ללכת בה, כך לב נקי מחטא מהווה משכן נוח וראוי למלך המשיח. לב נקי מחטא הנו הקרקע הנחוצה לקבלת הנחמה הגדולה שישעיהו הנביא מבטיח לעמו.

והנה, לאחר שהנביא מדבר באופן ציורי על ניקוי הלב מחטא, הוא מסיים את פסוק 5 במילים וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.”

הנביא ישעיהו מלמד שהתגשמות נחמת ישראל היא לראות את כבוד יהוה.

מכיוון שכבוד אלוהים הנגלה לאדם הנו קדוש ישראל, ישוע המשיח, הרי שדבר נחמה יעיל ונכון חייב להדריך את האדם להבין שהנו חוטא וזקוק לכפרת חטאים, שישוע בלבד יכול לתת.

הנביא ישעיהו אומר: “דַּבְּרוּ … וְקִרְאוּ!” – מילים אלה הן פעלים של עשיה.

הנביא מלמדנו שעל מנת לנחם את ישראל, עלינו להודיע בקול את שם ישוע. יש לפעול בחכמה, רגישות, הבנה, אך כדאי לזכור: לעשות זאת בקול.

ישעיהו הנביא אומר: וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר“.

בעוד הבטחתו של ישעיהו לנחמה על-ידי המשיח שרירה וקיימת עבור כל אדם – באופן אישי מאז ומתמיד – הרי שהתגשמות הבטחה זו, על בסיס לאומי ועולמי, תתרחש בעת חזרתו של ישוע ארצה.

לאחר צרת יעקב, המשיח יחזור במלוא הדרו, במלוא כבוד אלוהים. אז יביטו בו כל השארית מישראל ומשאר עמי הגויים (זכריה יב 10, יד; התגלות יט). כשהדבר יתגשם, שוב יתברר לבני אותה תקופה שדבר אלוהים אמת. כל מוצא פי יהוה יקום ויהיה – “כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.”

פסוקים 6-11: אפסותו של האדם מול ריבונותו ואמינות הבטחת אלוהים.

  1. קוֹל אוֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.
    7. יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם.
    8. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלוֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם.
    9. עַל הַר-גָּבוֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכוֹחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָיִם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלוֹהֵיכֶם.
    10. הִנֵּה אֲדוֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרוֹעוֹ מוֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.
    11. כְּרוֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרוֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל.

הנביא ממשיך לעודד את העם ומזכיר להם מספר עובדות חשובות.

ההבטחות הנפלאות שאלוהים מבטיח לעמו לא ייצאו לפועל בזכות כוחם של עם ישראל או אדם אחר כלשהו. כל בני האדם חלשים וברי חלוף, ממש כמו פרחים בשדה.

ההבטחות הנפלאות שאלוהים מבטיח עתידות להתגשם מכיוון שהן תלויות ונובעות מאלוהים.
מכיוון שאלוהים הנו זה שיוציא לפועל את הבטחותיו, עלינו להתעודד ולהמשיך לקרא בקול גדול את בשורת הנחמה לעם ישראל.

בפסוקים 9-11 הנביא מפרט את הברכות והאזהרות הכלולות בבשורה שאותה אנו מצווים לומר בקול רם ובמקום בולט:

  1. “הִנֵּה אֱלוֹהֵיכֶם!” –אלוהים עתיד לחזור לעמו (ראה יחזקאל ח–י: יציאת נוכחות אלוהים מעמו).
  2. “אֲדוֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא” –ה’ יחזור בחוזק; מכיוון שהכתובים מודיעים לנו שישוע המשיח הוא זה שחוזר, ופה נאמר ה’ חוזר – משמע, ישוע הוא יהוה. כשהוא יחזור, הוא יכה באויביו (זכריה יב – יד; ישעיהו סג 1-6; התגלות יט 11-16; מעשי השליחים א 11).
  3. “שְׂכָרוֹ אִתּוֹ” –ה’ גומל ליראיו. באותה מידה שהוא משמיד את שונאיו ושונאי ילדיו, הוא מכין ממלכה נפלאה לאוהבי שמו. להם הוא מעניק את ממלכתו (דניאל ז 22, יב 12-13; התגלות כ 6).
  4. “כְּרוֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה” –כשישוע המשיח יישב בציון, בממלכתו, יטעמו יראיו את המשמעות המלאה של תהילים כג ובשורת יוחנן י: ישוע המשיח הוא הרועה הטוב – האחד שיחפש את הנדחה וירפה את החולה.

ס י כ ו ם :

  1. התגשמות הציווי “נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי” מתבטאת על-ידי בשורת כפרת החטאים שאלוהים נתן דרך ישוע המשיח. הכרזת הבשורה צריכה להיות ברורה.
  2. על מנת לראות את אלוהים פנים אל פנים ולהתמקד בו, עלינו לעשות את הפעולות הבאות: להתוודות על חטאינו ולרעוב למלא את צדקת אלוהים וקדושתו בחיינו – חזרה בתשובה כנה.
  3. התגשמות הבטחותיו של אלוהים אינן תלויות ביכולתו של האדם, אלא בכוח אלוהים בלבד. כך יכול כל אחד מילדי אלוהים להתעודד גם בעת קושי ומשבר. דבר אלוהים יקום מכיוון שאלוהים דיבר.