ישעיה פרק כ”ח

 

אזהרה לשבטי ישראל ויהודה

 

בפסוקים אלו ישנם נתונים היכולים להטיל אור והבנה רבה אודות הסיבה למתנת הלשונות המוזכרת בספר הברית החדשה (ראשונה לקורינתים יד).

בפסוקים 1-6 הנביא ישעיהו מזהיר את אפרים – קרי, הממלכה הצפונית – עשרת שבטי ישראל.

פסוקים 1-6:

1 הוֹי, עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּורֵי אֶפְרַיִם, וְצִיץ נובֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל־ראשׁ גֵּיא־שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן;
2 הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדונָי, כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב; כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שׁוטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד;
3 בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה; עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם;
4 וְהָיְתָה צִיצַת נובֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל־ראשׁ גֵּיא שְׁמָנִים; כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרואֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה;
5 בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יהוה צְבָאוֹת, לַעֲטֶרֶת צְבִי, וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה, לִשְׁאָר עַמּוֹ;
6 וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט, לַיּוֹשֵׁב עַל־הַמִּשְׁפָּט, וְלִגְבוּרָה, מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה.

הנביא פונה למושלים הנכבדים הטובעים בשכרות ובכל זאת מתהדרים בעטרה של גאווה. הנביא מציין מושלים הבטוחים בעצמם והפורעים כל עוול. כתר גאוותם זמני, ורחוק מלתאר את כוחם האמיתי.

ישעיהו אומר: ‘גאוותכם וכוחכם זמניים כמו כתר פרחים – היום טרי ורענן, ומחר נובל וקמל!’

עשרת השבטים ישבו בשומרון, ולרגליהם עמקים פוריים ושמנים בתבואה – “גֵּיא־שְׁמָנִים”. כוחם ועושרם הזינו את גאוותם.

בפסוק 2  הנביא אומר איך אלוהים עתיד להסיר את הכתר המדומה – את גאוות אפרים:

אלוהים הקים “חָזָק וְאַמִּץ”, ז”א את האשורים העתידים לרמוס ולהגלות את ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה”ס. אשורים יעלו על אפרים כשטף מים ויורידו את גאוותם עד ארץ – “כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שׁוטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ …” עטרת הגאווה של אפרים תירמס ברגלי האשורים.

הנביא מתאר את נפילת אפרים: ‘אתם תירמסו ותעלמו כמו פרי בשל לפני זמנו הנקטף בידי עובר אורח.’ כך, בצורה כה פשוטה, יכבשו האשורים את אפרים. עושרו וכוחו יתגלו כבלון נפוח, מכיוון שהתבססו על כוח וחכמת אנוש, על גאוות אדם.

בפסוקים 5-6  הנביא מציין את ההפך: את ברכתו של אפרים; אך הדבר יתרחש רק בַּיּוֹם הַהוּא, קרי – כשהמשיח יחזור:

  • בעבר אפרים התגאה בכוחו וחכמתו – בעתיד יתגאה ישראל במושיעו.

 

  • “בַּיּוֹם הַהוּא” יהיה המשיח ישוע, קדוש ישראל, לכתר הכבוד של ישראל.
  • בעוד שהכתר הקודם התבסס על גאווה אישית ונבל – הרי הכתר העתידי ישב לנצח על מקומו.

הנביא מפרט יותר ואומר:

  • בעתיד ינוהל משפט וצדק לא על סמך השפעת היין או השוחד, אלא רוח המשיח תנחה את השופטים והמושלים. שופטים יישפטו על פי עקרונות הצדק של אלוהים.
  • בעתיד צבא ישראל לא יבטח בנשקו כדי לנצח, אלא בנוכחות אלוהים בו (זכריה יב 5 ,8; ראה גם דברי הימים ב פרק כ).

 

סיכום פסוקים 1-6:

עם ישראל עדיין כורע תחת נטל של אויבים ולחצים כלכליים בגלל סירובו להעמיד את קדוש ישראל, ישוע המשיח, ככתר כבודו. בַּיּוֹם הַהוּא זה יקרה, אך עד אז מנת חלקנו יהיה סבל וקושי.

(מילון מושגים: ציץ, צִיצַת = כתר; בִכּוּרָהּ = פרי בשל לפני זמנו).

 

במלכות יהודה – מצב דומה
בפסוקים 7 ואילך הנביא מזהיר את המושלים והנכבדים ביהודה.

פסוקים 7-13:

7 וְגַם־אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ, וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ; כּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן־הַיַּיִן, תָּעוּ מִן־הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרואֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה;
8 כִּי כָּל־שֻׁלְחָנוֹת, מָלְאוּ קִיא צואָה, בְּלִי מָקוֹם;
9 אֶת־מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת־מִי יָבִין שְׁמוּעָה; גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם;
10 כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם;
11 כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה;
12 אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם, זאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזאת הַמַּרְגֵּעָה; וְלא אָבוּא שְׁמוֹעַ.
13 וְהָיָה לָהֶם דְּבַר־יהוה, צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם, לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

 

מפסוק 7 הנביא מציין גם את שליטי ונכבדי יהודה ככאלו שסטו מדרך אלוהים והנתונים להשפעות רעות.

כוהנים ונביאים השתכרו (נביאי שקר) והדריכו את העם בעודם נתונים להשפעת היין (ויקרא י 9; תהילים קז 27; משלי כ 1). (כוהנים בתפקיד שופטים: דברים יט 17, לג 10).

התוצאה: משפט והדרכה מעוותים – עוול אשר אותו סובלים פשוטי העם (פקו = כשלו; פליליה – משפט פשע).

בפסוק 8 הנביא מציין שהעיוות והשחיתות פגעו בכולם: “כִּי כָּל־שֻׁלְחָנוֹת, מָלְאוּ קִיא צואָה, בְּלִי מָקוֹם.” הבעיה איננה רק פה או רק שם, אלא בכל מקום ובמידה מרובה!

בפסוק 9 ואילך מתאר ישעיהו את גאוותם של הכוהנים ונכבדי העם שבסופו של דבר הובילה למפלתם והשמדתם.

דברי הכוהנים והנכבדים לישעיהו הנביא:

‘… כשהנביא מדבר אלינו, האם הוא יודע אל מי הוא מדבר? את מי הוא מנסה ללמד? האם הוא סבור שאנו תינוקות שנגמלו מחלב, ועתה הוסרו מהשדיים? סגנון דיבורו ורמתו ראויים להיאמר לתינוקות ולא לנו!

‘הנביא מלמד אותנו אות אחר אות, עד שהיא מתחברת למילה. כך לא מלמדים או מדברים אל העילית של יהודה!’

בתגובה, הנביא מציין את העונש שעתיד לבוא על יהודה:

‘כשדיברתי עמכם בשפה ברורה, דחיתם אותי! כשהסברתי לכם את חטאיכם ואת רצון אלוהים מכם, זלזלתם בדבריי! מכיוון שדחיתם את הלימוד הברור והפשוט של דבר אלוהים, הנה אלוהים עתיד להביא עליכם אויב חזק ואמיץ שידבר אתכם בשפתו – שפה זרה לכם שאינכם מבינים.

‘האם תעזו לומר לאויב האכזר שאינכם מצייתים לו, מכיוון ששפתו אינה ברורה? הרי ברור לכם שגילוי קטן של מרידה יוביל להכחדתכם.’

דברי הנביא מגשימים את הבטחת אלוהים שאמר בספר דברים פרק כח 49:

“יִשָּׂא יהוה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר; גּוֹי אֲשֶׁר לא־תִשְׁמַע לְשׁונוֹ.”

כבר אז אלוהים הזהיר את עמו שאם ידחו את דברו ומצוותיו, יביא עליהם אויבים מרחוק שאת שפתם לא שמעו.

שפה בלתי מובנת

לאור הבנה זוהבה נבחן את דברי שאול השליח למאמינים בקורינתוס כאשר הנחה אותם בנושא שימוש מתנת הלשונות בקהילה:

באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד אנו קוראים כי שאול מדריך את הקהילה איך ראוי להשתמש במתנת הלשונות ולאיזו תכלית ניתנה מתנה רוחנית זו.

בפסוק 21 שאול השליח מצטט את דברי הנביא ישעיהו (כח 11) ואומר:

כִּי  בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת, יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה…”

ומיד אחרי כן הוא אומר:

לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים…”

שאול מלמד שאות הלשונות ניתן ככלי אזהרה לשומעים הבלתי מאמינים:

‘מכיוון שאת הבשורה הפשוטה דחיתם בסיבות ותירוצים שונים, הינה אלוהים נותן לכם אות אזהרה המתבטא ביישום מתנת הלשונות. במידה ותדחו את האות הזה, אתם עלולים להיענש בכך שיבואו עליכם אויבים המדברים בשפה שונה משלכם ואשר יכו ואף ישמידו אתכם.’ (ראה גם מעשי השליחים ב. תוצאת האות הייתה חזרה בתשובה של הבלתי מאמינים).

המסר להיום אינו שונה!  כאשר אנו דוחים את המסר הברור והפשוט של אלוהים, אנו עלולים להיענש קשות!
בפסוקים 12-13 הנביא מציין שוב את חסדו של אלוהים:

“… זאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזאת הַמַּרְגֵּעָה. וְלא אָבוּא שְׁמוֹעַ.”

כלומר: “אמרתי לכם שכדי לזכות במנוחה והמרגוע של אלוהים, עליכם לעזור לחלשים, לעודד את העייפים והנדכאים. אל תשעבדום, אלא סייעו להם בעת מצוקתם! – אך גם לזאת אטמו אוזניהם ולגלגו עליי בטענה שדברי פשוט ואינו לרמתם!”

לכן, פשטות דבר אלוהים הפכה למכשלת העם. הם עתידים להילכד ביד אויביהם ולהישבר.

מילים אלו דומות לדברי שאול השליח אל הקורינתים (א, א 22-25).

ס י כ ו ם :

אאלוהים העניש את ממלכת ישראל מכיוון שהתגאו בכוחם ובעושרם.

לעומת זאת, אלוהים מברך את אלו אשר נכנעים לקדוש ישראל, ישוע המשיח, ומאפשרים לרוח אלוהים להנחות את מהלך חייהם.

בחלק מחסדו ואהבתו של אלוהים אלינו מתבטאים בהצגת רצונו ודברו באופן פשוט וברור. לכן, נודה לו ונתפלל ליישמו. דחיית דבר אלוהים הברור עלול לגרור עונש כבד.

 

בשורת אלוהים היא כדלקמן:

בני האדם נולדים חוטאים. על מנת לכפר על חטאי בני האדם, לבש אלוהים דמות אדם – בדמותו של ישוע המשיח – ובא לשלם את מחיר הכפרה בדמו הטהור.

ישוע המשיח, קדוש ישראל, נצלב ומת. נקבר, וביום השלישי קם לתחייה להוכיח את הקמת הברית החדשה המובטחת על-ידי נביאי התנ”ך.

מי שמאמין בו ועושה את רצונו – ייוושע! אך מי שדוחה אותו – נידון לאגם האש.

נשמע פשוט?! ובכן, ראוי לשקול את המסר.