ישעיה פרקים ח’ ו-ט’

 

פרק ח קשור בטבורו של פרק ז. אם פרק ז כלל נתונים קשים להבנה, הרי שפרק ח מאיר ומבהיר יותר.

להזכירנו – הנושא הכללי של הפרקים הללו הוא: ישועת נאמני אלוהים מאויביהם:

אלוהים מבטיח לאנשי יהודה שמלך אשור יפיל את מלכי ארם וישראל הנלחמים נגד יהודה,.

יהודה לא תיכחד מכיוון ששארית תישאר ותשוב לאלוהים.

פסוקים 1-10:

1 וַיּאמֶר יהוה אֵלַי: קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתוב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ, “לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז”׃
2 וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים: אֵת אוּרִיָּה הַכּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ׃
3 וָאֶקְרַב אֶל־הַנְּבִיאָה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. וַיּאמֶר יהוה אֵלַי: קְרָא שְׁמוֹ “מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז”;
4 כִּי, בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרא “אָבִי וְאִמִּי”, יִשָּׂא אֶת־חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שׁומְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
5 וַיּוסֶף יהוה דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמור׃
6 יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלוחַ הַהולְכִים לְאַט, וּמְשׂוֹשׂ אֶת־רְצִין וּבֶן־רְמַלְיָהוּ,
7 וְלָכֵן הִנֵּה אֲדונָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת־מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת־כָּל־כְּבוֹדוֹ; וְעָלָה עַל־כָּל־אֲפִיקָיו, וְהָלַךְ עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו;
8 וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר; עַד־צַוָּאר יַגִּיעַ; וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, מְלא רוחַב־אַרְצְךָ, עִמָּנוּ אֵל׃
9 רועוּ עַמִּים וָחותּוּ, וְהַאֲזִינוּ, כּל מֶרְחַקֵּי־אָרֶץ; הִתְאַזְּרוּ וָחותּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחותּוּ׃
10 עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל.
א. מה מתרחש בפסוקים אלו באופן כללי?

אלוהים מכין נבואה חזותית לאנשי יהודה. הם עומדים לראות דבר ממשי, כך שיאמינו לדברי הנביא.
הנביא ישעיהו נצטווה להוליד ילד ולקרא את שמו “מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז”. שם הילד מתאר את ניצחון האשורים שעומד להתרחש בקרוב.

אלוהים אמר: “לפני שהילד ידע לקרא ‘אבא ואמא’ – כלומר, לפני שיהיה בן שנה, אשור תנצח את ארם וישראל ותבזוז אותם.” אלוהים מעניש את ישראל ויהודה מכיוון שזנחו את אמונתם בו.
ב.  מה עושה הנביא לעיני העם ביהודה?

בפסוק 1 הנביא מציין שקיבל הוראה מאלוהים: הוא נצטווה לקחת גיליון גדול ולכתוב עליו שם, שהוא למעשה מסר: “מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז”. משמעות השם היא: “בואו מהר לקחת שלל, חושו והזדרזו כדי לבזוז!”

המילה “גִּלָּיוֹן” באה מהשורש “גלוי” – המסר גלוי לעיני כל.

הנביא נצטווה לכתוב “בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ” – בכתב בולט וברור לכל עין.

המסר הכתוב נועד לנבא מראש את ניצחון אשור על ארם, ישראל ויהודה.

בפסוק 2 אנו למדים שהנביא בחר שני עדים ידועים למעשיו: את אוּרִיָּה הַכּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ, וזאת כדי שהעם לא יתכחש לנבואה ושעדותו תקבל תוקף משפטי; הרי התורה אומרת שעל פי שני עדים יקום דבר (במדבר לה 30; דברים יז 6, יט 5). על ידי מעשה נבואי זה והתגשמותו תוך זמן קצר קיבלו בני יהודה הוכחה נוספת שישעיהו הנו נביא אמת (דברים יח 21).

בפסוקים 3-4 הנביא ישעיהו מתאר את התהליך שהעם רואה ושותף לו. הנביא ואשתו מולידים בן, ועל פי הוראת אלוהים קוראים את שמו – “מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז”. בשלב זה, כל אחד בעם יכול להביט אל התינוק ולבדוק בעצמו: – לפני שהתינוק יידע לקרא “אבא”, “אמא”, יעלה מלך אשור וינצח את ארם וישראל.

 

סיכום חלק א:

אלוהים מעניק לבני יהודה נבואה שתתגשם תוך שנתיים לכל היותר (זמן הריון בתוספת שנה)!

הנבואה חזותית ונמסרה בפני שני עדים, כך שאף אחד לא יוכל להתכחש לה.

מכיוון שניצחון אשור התרחש בשנת 732 לפנה”ס, יש להניח שהנבואה נתנה שנתיים לפני כן, בשנת 734 לפנה”ס.

 

מדוע אלוהים מעניש את ישראל ויהודה?

התשובה בפסוק 6:

“יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט, וּמְשׂוֹשׂ אֶת-רְצִין וּבֶן-רְמַלְיָהוּ.”

מי השילוח הם המים הבאים ממעיין הגיחון. מים אלו, הנמצאים בתוך העיר ירושלים, היוו מקור חיים לתושביה.
ישעיהו הנביא משתמש בתיאור אלגורי כדי לומר: “העם מאס את אלוהים השוכן בירושלים המעניק להם חיים, והעדיף ללכת בשמחה אחר דרכם של מלך ארם ומלך ישראל הרשעים. גם הם זנחו את אלוהים, הסתמכו על כוחם שלהם והשתחוו לאלילים.”

מה קורה לאלו הזונחים את אלוהים? איך אלוהים עתיד להעניש את ישראל ויהודה (כולל ארם)?

בפסוקים 7־8 הנביא ממשיך בתיאור ציורי – כזה ששומעיו מבינים היטב:

  1. “וְלָכֵן הִנֵּה אֲדוֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת-מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים – אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת-כָּל-כְּבוֹדוֹ; וְעָלָה עַל-כָּל-אֲפִיקָיו, וְהָלַךְ עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו,
    8. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר, עַד-צַוָּאר יַגִּיעַ. וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, מְלא רוֹחַב-אַרְצְךָ, עִמָּנוּ אֵל.”

האם מישהו אי-פעם ניסה לשתות מים מצינור כיבוי אש המתיז זרם מים בעוצמה? למרות שהצינור מוציא מים, הרי שהזרם האדיר עלול לגרום נזק ואף מוות לכל המנסה לשתות ממנו. גשם יכול להיות דבר מבורך, אך גשם עז וללא הפסקה מביא שיטפון, רעב, מחלות ומוות.

עם ישראל זנח את מי החיים, את אלוהים, ושם את ביטחונו בידי אשור. הנביא מתאר את אשור כזרם מי נהר עצומים, על מנת להבהיר שמשהו מבורך לא יבוא מהברית הזו, אלא נזק ומוות; ממש כמו מי נהר העולים על גדותיו!

מי השילוח השקטים הנם דוגמה ציורית נפלאה לישועתו של ה’. הנביא ישעיהו (בפרק ל 15) מתאר את ישועת אלוהים כפעולה שתתבצע לבטח אך בנחת, בשקט ובבטחה.

לנביא חבקוק, שביקש לזרז את משפט אלוהים על מנת לראות את הצדק יוצא לפועל עוד בימיו, אמר אלוהים (חבקוק ב 3):

“… אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ, כִּי־בא יָבא לא יְאַחֵר.”

ביטויים של חוסר סבלנות וחוסר יכולת להשלים עם תכניתו ולוח הזמנים של אלוהים בהבאת ישועתו, הנו סימן לחוסר אמונה וחוסר ביטחון באלוהים.

הנביא ישעיהו מציין במילים ברורות שאשור יכסה את כל הארץ. לא יהיה מקום בארץ שינצל מהכיבוש.

 

בסוף פסוק 8 אומר ישעיהו משפט המבהיר לנו את זהותו של עמנו־אל:

“…מְלֹא רוֹחַב-אַרְצְךָ, עִמָּנוּ אֵל.”

מכיוון שארץ ישראל הנה נחלתו של אלוהים, הרי שהשם עמנו־אל במשפט זה הנו שם נרדף לאלוהים בכבודו ובעצמו. נתון זה חשוב מכיוון שזו הוכחה נוספת לקביעה שעמנו־אל, הנולד לעלמה, כאות מאלוהים (ז 14), הוא ה’ בכבודו ובעצמו (בשורת מתי פרק א פסוק 23).

 

ישעיהו הנביא פועל על פי עקרון אותו אנו מוצאים במקומות רבים אחרים בתנ”ך: לאחר שהוא מציין את החטא ועונשו, הוא ממשיך ומלמד את העם גם מה עליהם לעשות כדי לחזור בתשובה וליהנות מהגנתו וישועתו של אלוהים.

פסוקים 9־10:

“רוֹעוּ עַמִּים וָחוֹתּוּ, וְהַאֲזִינוּ, כל מֶרְחַקֵּי-אָרֶץ; הִתְאַזְּרוּ וָחוֹתּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחוֹתּוּ. עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלא יָקוּם – כִּי עִמָּנוּ אֵל.”

משמעות המילים: רוֹעוּ  = השברו; חוֹתּוּ = התנפצו; הִתְאַזְּרוּ  = חגרו עצמכם והתכוננו; … ומשמעות המשפט:

“השברו, עמים, והתנפצו! שמעו, כל העמים! התכוננו והכינו עצמכם, כי אתם עומדים להישבר לרסיסים. העלו מחשבות, הכינו תכניות, אך דעו לכם שהכל יופר ולא יתקיים!”

מדוע? – כִּי עִמָּנוּ אֵל!”

הנביא ישעיהו מציין שאשור תבוא ותכה גם את יהודה, אך לא כך יסתיים הסיפור! אשור החזקה תוכה שוק על ירך, ותכניות האשורים לא תצאנה לפועל. אלוהים עתיד להענישם מכיוון שגם הם חטאו ופשעו נגדו (ראה פרק י 5־13). כך מנבא ישעיהו את עתיד צבא אשור לאחר שיעלה על ישראל ויהודה.

בהענשת אשור וסילוקם מארץ ההבטחה אלוהים יוכיח את ריבונותו אך גם ימלא את הבטחתו לשארית הנאמנה לו בישראל.

 

סיכום:

1. הנבואה בפרק ח נועדה לחדד את שאמר הנביא בפרק ז ולהוסיף מוחשיות לדברו: “ראו את בני התינוק! לפני שידע לומר ‘אבא’ ו’אמא’ – יעלו עלינו האשורים ויכבשו אותנו.”

מכיוון שדברי הנביא התגשמו בדיוק מוחלט, יכלו בני זמנו להאמין ולבטוח שבעתיד יבוא עמנו־אל ויברך את שארית נאמניו (הכיבוש נעשה בשנת 732 לפנה”ס, והנבואה ניתנה בשנת 734 לפנה”ס).

  1. בני ישראל, בין אם ביהודה או בשומרון, מאסו באלוהים וחשבו שיזכו ליחס או ברכה גדולה יותר ממקור אחר. הם טעו! אין טוב ובטוח יותר מאלוהים. מי שעוזב אותו – נפגע.
  2. אלוהים מפעיל את העולם לפי תכניתו המושלמת. הבטחותיו מתגשמות בדיוק בזמן שאלוהים קבע.

האמונה שלנו מתבטאת בסבלנות למימוש הבטחות אלוהים בזמנו.

 

  • מתי אוכל להיות בטוח שהבטחת אלוהים תתגשם דרכי? – רק כאשר עמנו־אל עמי.

 

  • מתי אוכל לבטוח שהתקפת השטן לא תמחה את שמי וזרעי? – אם עמנו־אל עמי.

הבה נהיה צמודים לעמנו־אל, לישוע המשיח הגואל.

פרק ח פסוקים 11-18

 

אמונה אמיתית

בפסוקים שלפנינו ישעיהו הנביא מבהיר לבני יהודה את האמת הכואבת בכל הנוגע לאמונה אמיתית.

ישעיהו מוסר את דבר אלוהים בהקשר המתואר בפרק ז: מלכי ישראל וארם צרים על ירושלים; אזורים נרחבים של ארץ יהודה כבר נכבשו ורבים בעיר חוששים שגורלם המר נחרץ. באווירה שכזו, נאמרים גם הפסוקים הבאים.

פסוקים 11־18:

11 “כִּי כה אָמַר יהוה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד; וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם־הַזֶּה לֵאמר׃
12 לא־תאמְרוּן ‘קֶשֶׁר’ לְכל אֲשֶׁר־יאמַר הָעָם הַזֶּה ‘קָשֶׁר’, וְאֶת־מוֹרָאוֹ לא־תִירְאוּ וְלא תַעֲרִיצוּ.
13 אֶת־יהוה צְבָאוֹת – אותוֹ תַקְדִּישׁוּ, וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם.
14 וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל, לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם.
15 וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים, וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ׃
16 צוֹר תְּעוּדָה, חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי.
17 וְחִכִּיתִי לַיהוָה, הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקב, וְקִוֵּיתִי־לוֹ.
18 הִנֵּה אָנוכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן־לִי יהוה לְאותוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל, מֵעִם יהוה צְבָאוֹת, הַשּׁוכֵן בְּהַר צִיּוֹן.”

הנביא ישעיהו פותח את הלימוד החדש במשפט המציין סמכות וכוח הנחוצים כדי לקבל את תשומת הלב הראויה משומעיו:

“…כִּי כה אָמַר יְהוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד.”

משמע, “את הנתונים הבאים אמר לי אלוהים בהמשך לדברי הנבואה הקודמים שנאמרו, ולכן ראוי מאוד שתמשיכו להקשיב.”

ייתכן גם שהנביא מציין לשומעיו כי הוא עצמו הרגיש את כוח אלוהים עליו בשעה שנמסר לו תוכן המילים, וזאת כדי להדגיש את חשיבותן (ראה יחזקאל ג 14).

 

הדרך הפסולה

לפני שהנביא מפרט את תוכן המסר החדש, הוא מבהיר לעם שאלוהים אוסר עליו ומזהיר אותו לבל ילך בדרכם!

מדוע? מהי דרכו הפסולה של העם ביהודה?

העם לא בנוי ממקשה אחת, אלא אוחז בלפחות שתי דיעות עיקריות:

א. ישנם אלו שהעדיפו להתחבר עם מלך ישראל (הממלכה הצפונית) ומלך ארם, וביחד לעמוד נגד מלך אשור (6);

ב. וישנם אחרים שהעדיפו לכרות ברית עם מלך אשור כדי שיילחם למענם נגד מלכי ארם וישראל.

שתי העמדות הללו פסולות, מכיוון ששתיהן מעידות על חוסר אמונה וביטחון באלוהים.

הנביא עומד מול המלך ויושבי יהודה ומסר אחד בפיו: “תבטחו באלוהים! חזרו בתשובה. אל תבטחו במלך אשור – ואל תתחברו למלכי ארם וישראל.”

מה התוצאה? איך מגיב העם?

מכיוון שרוב העם אינו בוטח באלוהים, ישעיהו הנביא מואשם בנסיון לרפות את ידי העם כדי שיובס. לדעתם, פעולתו של ישעיהו הנביא משרתת את האויב. לכן העם קורא: “קֶשֶׁר!” (בגידה) כשהנביא ישעיהו מציג את המסר מאלוהים.

אין זו הפעם הראשונה שנביא אלוהים נחשב למשרת האויב בעיני בני עמו. דוגמאות נוספות הן:

אעמוס נחשב לבוגד ומתכנן מרידה בעיני אמציה הכהן וירובעם מלך ישראל (עמוס ז 10-17).

בירמיהו הנביא נחשב לבוגד בעיני השרים ונשלח לבית הכלא (ירמיהו לז 12-15).

ישעיהו פונה לכל האוחזים בדעתו ומעודד אותם במילים (פסוק 12):

“לא-תאמְרוּן, ‘קֶשֶׁר’ לְכל אֲשֶׁר-יאמַר הָעָם הַזֶּה ‘קָשֶׁר’, וְאֶת-מוֹרָאוֹ לא-תִירְאוּ וְלא תַעֲרִיצוּ.”

המילה “קשר” לאורך הכתובים מציינת ניסיון להפלת משטר. ישעיהו הנביא פונה לקבוצה בעם, שככל הנראה מאמינה לו ומקבלת אותו כנביא אלוהים, ואומר להם: “אל תאמינו לאלו הטוענים שאני קושר נגד המלך או העם. אל תפחדו מהאיומים או מכל דבר אחר שהעם יעשה לכם!”

המצב שבו עמדו אותם אנשים דומה מאוד למצב שבו נמצאים מאמינים בישוע בארץ ישראל וגם במקומות רבים אחרים בעולם. בישראל אנו נחשבים למיעוט זניח ומוקצה בעיני רוב העם. בפי רבים – ולעתים גם בעיני משפחתנו – אנו מכונים “משומדים, בני דת אחרת, עוכרי ישראל, רוצחי נשמות”. מאוד לא נעים לשמוע טענות שכאלו, או לחיות בהרגשה שיש להסתיר את האמונה בישוע!

למרות אי הנעימות או החיים בצל האיום, המסר של ישעיהו הנביא נכון גם היום – ממש כמו בעת ההיא: “אל תפחדו, ואל תיכנעו ללחץ העם נגד אמונתכם וביטחונכם באלוהים. אל תסתירו את אלוהים!”

  • גם היום הדתיים שבעם טוענים שהם הנאמנים ביותר, אך הולכים בדרך המובילה לאבדון כי אינם מכירים את אלוהים.

 

  • גם היום המיעוט הנאמן יודע את הדרך והתשובה לניצחון ושלום, אך דעתו נחשבת לשטות וביזיון.

המשיכו בכוח אמונתכם לומר את אמת אלוהים!

 

בפסוקים 13־15 ישעיהו מציג את מקור הכוח לעדות נכונה ונאמנה ומסביר מדוע יש להמשיך ולתת את אותה העדות:

אם יש מישהו שעליכם לירוא מפניו ולהיכנע לו – זהו אלוהים בלבד!

“אֶת־יהוה צְבָאוֹת אותוֹ תַקְדִּישׁוּ”

את אלוהים תקדישו בחייכם (פס’ 13) – הכוונה: “אלוהים צריך לשכון בכם כמו שהוא שוכן במקדשו.”

 

איך מאפשרים לאלוהים לשכון בחיינו?

כמו אז, כך גם היום:

א. הודאה כי אני חוטא וזקוק לכפרת החטאים שניתנת בחסד אלוהים – בחסד המשיח ישוע.

בתקופה ההיא, לפני שהמשיח בא ארצה בשמו “ישוע” וכיפר בדמו, נדרש מהמאמין להבין ולהפנים שכפרתו היא בקרבנו של אלוהים; הרי לא לחינם אלוהים נקרא: “גואל”, “פודה”.

בלימוד רצון אלוהים כפי הנאמר בדברו וציות לרצונו.

בתמורה לחזרה בתשובה כנה, אלוהים חותם את המאמין ושוכן בו כמו שהוא שוכן במקדשו. לכן נאמר בראשונה לקורינתים ג 16-17:

“הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלוהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלוהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם? אִם יַשְׁחִית אִישׁ אֶת הֵיכַל אֱלוהִים, אֱלוהִים יַשְׁחִית אוֹתוֹ; כִּי הֵיכַל הָאֱלוהִים קָדוֹשׁ, וְאַתֶּם הֵיכָלוֹ.”

 

רבים בקרב עמנו בזים לפעולותנו הנובעות מתוך ציות לדבר האדון. דוגמה טובה היא הטבילה. יש כאלו המאוימים שאם יטבלו ינודו ממשפחה, חברה או עבודה. אך את מי עלינו לירוא – את העם או את אלוהים? הציות שלנו מוכיח מי שוכן בתוכנו – אלוהים או יראת אדם! לכן נאמר: “… בְפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם (מתי ז 20).

הבה נחיה בדרך של ציות, כך שעמנו ומשפחתנו יראו את אלוהים וגבורתו חיים דרכינו.

בפסוק 14 הנביא ישעיהו מבהיר את תוצאת מבחן האמונה לפני עמו:

“וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל, לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם.”

אלוהים, באמצעות הנביא, מדבר בצורה ישירה וברורה ביותר:

  • מי שישמע לנביא וישים מבטחו באלוהים, מי שיאמין לדבר אלוהים הכתוב – המציאותי לא פחות מהאויב החונה מעבר לחומות – יזכה להגנת אלוהים! אלוהים יהיה לו למקדש. ראוי לציין שהגנת אלוהים אינה נמדדת רק בהצלה פיזית, גופנית, אלא בעיקר בהצלת הנפש והחזרתה להתחברות נצחית עם אלוהים.
  • אלו שיפסלו את דבר הנביא ישעיהו, יזכו להרגיש את אלוהים כאויב, אבן וסלע מכשול, ולא כמציל ומגן.

למרות שלדברי ישעיהו היה מסר מיידי לשומעיו, הרי שמבחן האמונה עומד וקיים לגבי כל אחד מאיתנו. משפט זה (פסוק 14) צוטט מספר פעמים בברית החדשה:

  • שאול השליח כתב באיגרת לרומים ט 32, 33: “…הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף, כַּכָּתוּב: הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לא יֵבוֹשׁ.”

 

  • בלוקס פרק ב 34 נאמר על המשיח: “… הִנֵּה זֶה נוֹסַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וּלְאוֹת אֲשֶׁר יִתְנַגְּדוּ לוֹ.”

 

  • ושמעון פטרוס כותב באיגרת הראשונה פרק ב 8: “… אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל; וְאָמְנָם הֵם נִכְשָׁלִים בַּדָּבָר בִּגְלַל סַרְבָנוּתָם, וּלְכָךְ גַּם נוֹעֲדוּ.”

שלושתם ציטטו את הפסוק בהקשר אחד:

  • אלוהים הודיע בדברו הכתוב בתנ”ך ומפי נביאיו את זהותו של המשיח ישוע ואת מועד הופעתו. אלוהים הציג לפני עמו את כל חלקי הפאזל ודרש מהם לזהות את המשיח ולהיכנע לפניו לאחר שהגשים את כל הנבואות.
  • מי שהיה נאמן לאלוהים, זכה לעזרת רוח אלוהים ולכן הכיר את ישוע וכרע ברך לפני המשיח. לאדם שכזה אלוהים מבטיח את ישועתו הנצחית.

 

  • אלו שלא הכירו את המשיח ישוע ולא נכנעו לו, הוכיחו במעשיהם את חוסר אמונתם ודחייתם את אלוהים. לאלו, אלוהים יהיה מכשול ואויב.

במילים פשוטות: הכרת ישוע והכניעה לו כמושיע ואדון הנן מבחן האמונה הקובע מיהו באמת ילדו של אלוהים – ילד הזוכה להגנתו.

האם עם ישראל מצליח במבחן האמונה?

פסוק 15:

“וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים, וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.”

ישעיהו הנביא מבהיר שרבים מאוד נכשלו במבחן האמונה האמיתי. כישלון ישראל, נפילתו, שבירתו, קושי לבו והפסדו הנם הוכחה ברורה לחוסר אמונה ודחיית המשיח.

חיי אמונה אינם קלים! הם דורשים מילדי אלוהים לבחון כל פרט במציאות מנקודת מבטו של אלוהים, ורק אז להסיק מסקנה. ז”א שפתרון נכון ומושלם ייתכן רק לאחר שמערבים את המרכיב הרוחני. חיי אמונה אמיתיים דורשים קשר אישי והסתמכות יום יומית על חסד אלוהים.

בפסוק 16 אלוהים מבהיר לנביא שישועת העם אינה צפוייה בעתיד הקרוב, ולכן הוא מתבקש לרשום את דבר אלוהים בתעודה כדי שתעמוד לעדות ולימוד לדורות הבאים.

פסוקים 17-18 מביעים את תקוותו, אך גם את כאבו של הנביא ישעיהו נוכח עיוורונו הרוחני של עמו:

“… וְחִכִּיתִי לַיהוָה, הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקוֹב, וְקִוֵּיתִי-לוֹ…”

ישעיהו זכה לראות (בפרק ו) את כבוד אלוהים פנים אל פנים ויודע שבחוויה הזו יזכה עמו ישראל ביום מן הימים בעתיד. ליום הזה, שבו אלוהים ירד ארצה ויוכר כמושיע בעיני עמו ישראל, מחכה הנביא ישעיהו. לצערו ולצערנו, אנו יודעים שיום זה יבוא רק לאחר שעם ישראל ייפול וייכשל.

זכריה הנביא מלמדינו שהמושיע והגואל, ישוע המשיח, יתקבל בברכה על-ידי עמו ישראל – אבל רק לאחר ששני שליש מהעם ייכחדו (זכריה יב 10; יג 8-9):

“וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר.”

“וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ, נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרוף אֶת־הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחון אֶת־הַזָּהָב. הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אותוֹ. אָמַרְתִּי, ‘עַמִּי הוּא’, וְהוּא יאמַר ‘יהוה אֱלוהָי’.”
ומה עושה הנביא ישעיהו כל עוד הוא מקווה ליום הופעתו של המשיח? (פסוק 18):

“הִנֵּה אָנוֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן-לִי יְהוָה לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל…”

“אני וכל מה שנתן לי אלוהים עומדים לרשותו כדי לעודד את עמי ישראל, ולהביאו לידיעת מושיעו וגואלו – אל שדי, מלאך פניו של אלוהים, ישוע המשיח” (ראה פרק ז, שמות ילדיו של ישעיהו).

לסיכום:

אמאז ומתמיד המאמינים באלוהים היו מיעוט לא מקובל, ואף נרדף על-ידי העם. ישעיהו הנביא מעודד אותנו להתמקד באלוהים ולציית לדברו; והוא, אלוהים, ימלא את הבטחתו להגן על ילדיו.

בישוע המשיח אמר: “אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי…”
הוא אמר זאת מכיוון שאין אפשרות לקשר כלשהו עם אלוהים ללא כפרת חטאים, כי הרי החטא הביא לניתוק התחברות עם אלוהים.

מי שמכיר את ישוע כאדון ומושיע מהחטא, וחי כקרבן-חי עבורו, הרי הוא נושע וזכאי לנוכחות והגנת אלוהים בחייו.

מי שאוחז בדעה שונה מעמיד את ישוע כשקרן, כי הוא טוען לדרך אחרת. אדם זה יכיר את אלוהים בסופו של דבר כ”אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל.”

ג. מה אני עושה היום בחיי ובכלים שאלוהים מעמיד לרשותי כדי לעזור לעמי להכיר את מושיעו ישוע? האם היקר לי ביותר נמצא בשירות האדון?

ישעיהו הנביא – פרק ח פסוקים 19 עד פרק ט פסוק 7

 

לידתו של שר השלום ושלטונו

השיעור הקודם מסתיים בקטע המתחיל באיום מלחמה על ממלכת יהודה, ניסיון המלכת מלך זר (ז 6) והבטחת שלום שיבוא על-ידי “הילד” המיוחל – המלך הראוי לכסא דוד (ט 7).

בלמדנו את הפסוקים הללו עלינו לזכור את המעמד שבו ניתנו: מלכי ישראל וארם צרים על ירושלים, מנסים להבקיעה ולהמליך עליה את בֶּן־טָבְאַל במקום אחז. אזורים נרחבים ביהודה כבר נכבשו ורבים בעיר חוששים שגורלם המר נחרץ. מלך יהודה כרת ברית עם מלך אשור על מנת שהלה יגן עליו ממלכי ארם וישראל. ישעיהו הנביא עומד לפני מלך יהודה וחלק מהעם ומשמיע להם את דבר אלוהים.

פרק ח פסוקים 19-23:

19 “וְכִי-יאמְרוּ אֲלֵיכֶם: ‘דִּרְשׁוּ אֶל-הָאוֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעוֹנִים, הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים’; הֲלוֹא-עַם אֶל-אֱלוֹהָיו יִדְרוֹשׁ, בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים?
20 לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה, אִם-לא יאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אֵין-לוֹ שָׁחַר.
21 וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה וְרָעֵב; וְהָיָה כִי-יִרְעַב וְהִתְקַצַּף, וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלוֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה,
22 וְאֶל-אֶרֶץ יַבִּיט, וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה, וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח.
23 כִּי לא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ, כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבוֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם.”

בפסוקים הנ”ל ישעיהו הנביא מפרט עד כמה בני ישראל רחוקים מאלוהים מהבחינה הרוחנית.

בני ישראל רואים את הצרות העומדות לפניהם ומעוניינים לדעת את שעתיד להיות – איך תסתיים הבעיה! במקום לפנות לאלוהים, לשמוע לנביא אלוהים כפי שהתורה מלמדת אותם, הם פונים למעלים באוב ולקוסמים. הם מעלים נשמות מהשאול על מנת שאלו יביאו תחינתם לפני האלילים. איזה אבסורד! במקום לפנות לאלוהים חי, הם פונים למתים! פנייתם למתים הוכיחה את עיוורונם הרוחני – את מותם הרוחני (דברים יח 10-12; שמואל א כח; בשורת יוחנן ג 19-20).

בפסוק 20 הנביא מביע את דעתו בנוגע לדרך שהעם הולך בה ואומר: “אין בה שחר! – אין בדרך הזו שמץ של אמת או תקווה.”

מה תהיה אחריתם של הפונים אל האלילים והמתים? – ארצם תהפוך לשממה ויושביה יהיו מרי נפש. הרעב והצרות יביאום לכך שיקללו את מלכם ואלוהיהם. בכל מקום אליו יביטו יפגשו צרה ומצוקה.

ישעיהו משתמש במילים נרדפות כדי לתאר צרה: אפילה, רעב, חשיכה, מְנֻדָּח – שמשמעו: “מוטל, מושלך”.
באופן אירוני ישעיהו אומר שאלו שביקשו לשוחח עם המתים בשאול, עתידים בסופו של דבר להצטרף אליהם.

בפסוק 23 ישעיהו הנביא אומר שהאויב שיציק לישראל לא ידע עייפות; הצקותיו ורדיפותיו ימשיכו ללא הרף.
כנביא אלוהים, ישעיהו מפרט לבני יהודה את המסלול שדרכו יכבשו האשורים את חבלי ארץ ישראל: בראשונה, כשהאויב יכנס, הוא יעבור דרך נחלת שבטי זבולון ונפתלי. האשורים לא יסתפקו בכיבוש אזור זה בלבד, אלא ימשיכו ויכבשו את אזור עבר הירדן וכל אזור הצפון. (נתונים אלה מתועדים גם בספר מלכים ב פרק טו 27-31. אירוע זה התרחש בשנת 732 לפנה”ס, שנתיים לאחר שנובא מפי ישעיהו).

הכינוי גְּלִיל הַגּוֹיִם דבק באזור הגליל מכיוון שכבר מתקופה זו ההשפעה הנכרית באותו אזור הייתה דומיננטית. מי שבאמת רצה לחיות בין שומרי מצוות תורה אדוקים, התגורר קרוב יותר למרכז הארץ.

לאחר שהנביא ישעיהו תיאר את האופל שבו עם ישראל שורה, הוא פונה לתאר את התקווה שרק דרכה יוכל העם בציון לחוות ניצחון וישועה. בצורה מיוחדת ומופלאה הנביא ישעיהו מלמד את העם אז, ואותנו היום, שהניצחון הגדול והשלום המיוחל תלויים בהופעתו של “ילד” מיוחד!
פרק ט פסוקים 1-7:

  1. “הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחוֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יוֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת, אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם.
    2. הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה; שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל.
    3. כִּי אֶת-עוֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ, שֵׁבֶט הַנוֹגֵשׂ בּוֹ, הַחִתתָ כְּיוֹם מִדְיָן.
    4. כִּי כָל-סְאוֹן סוֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים, וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה, מַאֲכוֹלֶת אֵשׁ.
    5. כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ, בֵּן נִתַּן-לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ: פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם.
    6. לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ עַל-כִּסֵּא דָוִד וְעַל-מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אוֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם; קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זאת.
    7. דָּבָר שָׁלַח אֲדוֹנָי בְּיַעֲקב, וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל.”

בפסוק 1 ישעיהו הנביא מציין מצב נוכחי והוא: עם ישראל הולך בחושך! (הכוונה לצרה צרורה). מצב זה אינו נצחי ויש רפואה רוחנית לעם ישראל. העם הזה אשר הולך באפילה עתיד לראות אור גדול. האור הגדול גם עתיד להראות דרכם! (אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם) [אור לגויים]. בפרקים מב 6, מט 6 ופרק ס, ישעיהו מציין שהאור הגדול שעם ישראל עתיד לראות אינה מנורה מיוחדת, אלא אישיות מיוחדת הנקראת בשם “עבד אלוהים” או “עבד ה'”. מאוחר יותר הנביא יפרט את זהותו של עבד ה’.

אחד מתלמידי ישוע, מתי, מצטט בבשורתו (פרק ד 14-16) את ישעיהו ח 23 ופרק ט 1:

“… לְמַעַן יִתְקַיֵּם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם. הָעָם הַהולְכִים בַּחושֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יושְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם…”

הוא מציין שפסוקים אלו התגשמו בישוע המשיח. מהמקום המתואר כ”חושך ואפילה תחת שלטון נכרי” (ארץ זבולון ונפתלי – צפון הארץ) יוצא האור לישראל ולעולם כולו (ראה גם את דברי ישוע ביוחנן ח 12: אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי לא יִתְהַלֵּךְ בַּחושֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ).
בפסוקים 2-4 ישעיהו הנביא מציין איזו ברכה עתידה לבוא על ישראל כשהעם ילך בדרך אלוהים וימלא את ייעודו המקורי כאור לגויים.

ישעיהו אומר שאלוהים ירבה את העם ואת שמחתו. ריבוי אוכלוסיית עם ישראל הנו חלק מההבטחה שנתן אלוהים לאברהם בברית שכרת עמו (בראשית יב 2, טו 5, כב 17).

שמחת העם תהיה גדולה – כשמחה של הקוצרים בשדות עשירים ומלאי יבול. שמחתם תהיה כמו ביום ניצחון, שבו חולקים את השלל הרב של האויבים.

בפסוק 3 הנביא מציין שהצלת ישראל מאויביה תהיה בהתערבות אלוהים ולא על סמך כוח אנושי בלבד! אלוהים עתיד להסיר את עול האויב מעל ישראל בדרך נס, כפי שעשה בתקופת גדעון כשהמדיינים עשקו את ישראל (ספר שופטים ו-ח). אלוהים לימד את גדעון ובני ישראל: עם 300 איש חסרי ידע וניסיון קרבי כשלהם – האוחזים כד ולפיד, ניתן להשמיד 135000 חיילי אויב חמושים מכף רגל ועד ראש. הניצחון נועד ללמד את ישראל לבטוח באלוהים ולא בכוחם!

ישעיהו אף מציין שהניצחון על אויבי ישראל יהיה מוחלט. האש תיכלה אף את נעליהם ובגדיהם. התיאור הזה חוזר שנית בפרק סו 15-16, בו ישעיהו מתאר את מלחמתו של המשיח נגד אויביו ביום הופעתו (ראה גם זכריה פרקים יב; יד).

למרות שההתגשמות המלאה של הפסוקים תתרחש בעת חזרתו של ישוע המשיח ארצה, הרי שבני יהודה טעמו במעט את גודל כוחו של אלוהים כאשר צבא אשור הצר על ירושלים בשנת 701 לפנה”ס והושמד בין לילה. 185000 חיילי צבא אשור הומתו על-ידי מלאך יהוה. פעולות אלו מעודדות את יראי אלוהים לבטוח בו ולציית לדברו.

עד כה ישעיהו הנביא ציין את פעולות הישועה וההצלה שעם ישראל עתיד לחוות כשיאפשר לאור אלוהים לחיות ולפעול דרכו.

בפסוקים 5-6 הנביא מפרט את זהותו של אור האלוהים, גואל ישראל והעולם:

“כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ, בֵּן נִתַּן-לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ: פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם;
לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ, עַל-כִּסֵּא דָוִד וְעַל-מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אוֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם; קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זאת.”

בעוד בני יהודה עומדים מול איום של צבאות אדירים, ישעיהו הנביא מבהיר שההצלה הגדולה תלויה בהופעתו של ילד מיוחד! הנה לנו עוד מבחן אמונה…

מה מיוחד בילד הזה?

אהילד נִתַּן לָנוּ – הוא מתנה, לא אנחנו עשינו אותו! בפרק ז ישעיהו אמר שאלוהים עתיד לתת לנו אות. עלמה – ז”א אישה בתולה – תלד בן ושמו יקרא “עמנואל”. זה אותו הילד! הולדתו היא בגדר אות מאלוהים, מעבר לכוח בני אדם.

באותו ילד שיינתן לנו עתיד למלא תפקיד – מִּשְׂרָה. משׂרתו היא להקים ולהכין את ממלכת דוד ולשבת על כסאה.
מכיוון שהמולך על כסא דוד חייב להיות משבט יהודה ומזרע בית דוד, הרי שהילד שיינתן לנו חייב להיוולד כצאצא לבית דוד (ראה מיכה ה 1; שמואל ב ז 16; תהילים ב 9; ירמיהו כג 5-6, לג 14-16). בבשורת לוקס א 30-33 מיוחסים פסוקים אלו לישוע המשיח:

“… הִנֵּה תַּהֲרִי וְתֵלְדִי בֵּן, וְתִקְרְאִי שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ. הוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן־עֶלְיוֹן יִקָּרֵא, וַיהוה אֱלוהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וְיִמְלוךְ עַל בֵּית יַעֲקב לְעוֹלָם וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ.”

גשמות הילד הם שמותיו של אלוהים: פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי-עַד, שַׂר-שָׁלוֹם.

בפרק י פסוק 21 ישעיהו הנביא מבהיר שהשם אֵל גִּבּוֹר מתייחס ישירות לאלוהים: שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקב אֶל אֵל גִּבּוֹר.”הילד הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. שמותיו של הילד הגואל גם עומדים בניגוד לאופיו ותכונותיו של המלך אחז. לעומת אחז שאינו פועל בחכמה, אינו דואג לעמו ומרחיק אותם מהשלום, הרי שהמושיע יעשה את כל אלה נכונה.

דמלכותו נצחית. מלכות נצחית מחייבת מלך נצחי! ירמיהו הנביא, בפרקים כג 5-6, לג 14-16, מציין שמלך נצחי זה…

  • יבוא ממשפחת דוד המלך – מכאן מוצאו האנושי;

 

  • ושמו הוא “יהוה צדקנו” – מכאן זהותו האלוהית.

כאשר מרים ויוסף באו עם ישוע התינוק לבית המקדש כדי לקיים את מצוות פדיון הבן – “כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יהוה, שֶׁכָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם קָדוֹשׁ לַיהוה יִקָּרֵא” – ניגשו אליהם שמעון וחנה. שמעון ראה את התינוק וקרא:

“רָאוּ עֵינַי אֶת יְשׁוּעָתְךָ אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לְעֵינֵי כָּל הָעַמִּים – אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִם וְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ”

“גַּם אִשָּׁה נְבִיאָה הָיְתָה שָׁם, חַנָּה בַּת פְּנוּאֵל מִשֵּׁבֶט אָשֵׁר… הוֹדְתָה לֵאלוהִים וְדִבְּרָה עַל הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי כָּל הַמְחַכִּים לַגְּאֻלָּה בִּירוּשָׁלַיִם” – היא הודתה לאלוהים על שהביא את הגואל (לוקס ב 22-40).

שמעון וחנה שמחו לראות את אותו ילד מאלוהים, את הילד שבא בדרך אות, מכיוון שכך לימדו אותם נביאי התנ”ך! בעיניהם הפיזיות הם ראו תינוק אך בעיניהם הרוחניות הם ראו את אור העולם.

כשאתה רואה את ישוע או שומע את שמו – האם גם אתה רואה את אור העולם? כדאי שנכיר את ישוע כשֶׂה קורבן היום! – ולא כאריה יהודה טורף מחר!

בפסוק 7 הנביא מבטיח שכל אשר אמר אכן יקום, כי אלה הם דברי אלוהים.

 

סיכום:

ביום בו נעשה החטא הראשון נכנסו לחיי האדם מוות, מלחמות, צער ומהומה.

אלוהים קבע לרפא את כל המחלות שבאו בעקבות החטא בדם הכפרה שלו. לשם כך, אלוהים לבש בשר ובא אלינו בדמות אדם כדי לשלם בדמו הטהור את מה שאנו לעולם לא נוכל לשלם. זהותו של המושיע כתובה בתנ”ך:

  • נולד מבתולה,

 

  • בבית לחם אפרתה,

 

  • משבט יהודה ומזרע דוד.

מי שמביט אל ישוע המשיח ורואה גואל – יזכה לשלום.
מי ששומע את השם ישוע ונגעל – יישאר במצבו: מוות רוחני, כאב ומלחמה נצחית.

המסר הזה היה נכון לשומעיו של ישעיהו הנביא, ונשאר נכון גם לנו היום!

הבה נתפלל ונבקש מאלוהים את החסד להכיר את ישוע כגואל ואור העולם – כי אין אור אחר.