פרק יב: מהותו המאוחדת של המשיח

הגדרת מונחים

ישוע המשיח הנו אלוהי ואנושי במהותו, וזאת בו־זמנית ותמידית. באישיותו מאוחדים טבע אלוהי מוחלט וטבע אנושי מוחלט באופן שלא ניתן להפרדה. תיאולוגים מבטאים את מהותו המאוחדת של המשיח כאשר הם מכנים אותו “אלוה־אדם”.

כינוי זה הנו תרגום של צירוף שתי מילים יווניות, Theos (אלוהים) ו-anthropos (אדם / איש), שמהן נוצרה המילה Theanthropos (אלוה־אדם).

גם “מהותו המאוחדת של המשיח” הוא תרגום של מונח תיאולוגי הדורש הסבר. “מהות” היא hypostasis ביוונית ו-essence באנגלית. מה שאדם (או חפץ) במציאות, זוהי “מהותו”. המשיח מאחד בתוכו שתי הוויות — האלוהית והאנושית.

המונח “טבע”, כאשר אנו משתמשים בו בצירופים כגון “טבע אלוהי” ו”טבע אנושי”, מציין שילוב ייחודי של מאפיינים, אשר יחד קובעים את טיבה של הישות המתוארת. “טבע אלוהי” הוא שילוב ייחודי של מאפיינים אשר גורמים לישות להיות אלוהית — במקום שתהיה מלאך, אדם, חיה או צמח. “טבע אנושי” הוא שילוב ייחודי של מאפיינים אשר גורמים לישות להיות אנושית — במקום שתהיה מלאך, חיה, צמח או ישות אלוהית.

מפני שטבעה של ישות קובע את סוגה, האיחוד של טבע אלוהי מוחלט וטבע אנושי מוחלט במשיח שבא בבשר, עושה אותו לישות מסוג “אלוה־אדם”. איחוד מסוג זה לא היה קיים באף ישות אחרת טרם ביאתו של המשיח בבשר, ובשום ישות מלבדו לא יימצא בעתיד. המשיח הבא בבשר הוא “אלוה־אדם” האחד והיחיד של כל הזמנים, ובכך הוא ישות ייחודית.

עדות כתבי־הקודש למהותו המאוחדת של המשיח

מהותו המאוחדת של המשיח חזויה מראש בלפחות שני מקרים בתנ”ך, בהם הוא מוצג בברור כ”אלוה־אדם” המאחד בעצמו אלוהות ואנושיות.

ישעיהו ט 6-5

בעקבות התגלות אלוהית מציג הנביא ישעיהו בפסוקים אלה מספר שמות של המשיח. לדברי אדוורד ג’יי יאנג, השמות הניתנים למשיח בתנ”ך מהווים “תיאורים מדויקים של הוויתו, מפני שהשם במקרא מציין תמיד את אופיו, טיבו וטבעו של אישיות או עצם.” בפרק ט למדנו שהשמות “אל גיבור, אבי־עד” מייחסים אלוהות למשיח.

בנוסף מנבא ישעיהו כי נושא שמות אלה “יוולד כילד” (פס’ 5). מכיוון שאלוהות ? הנצחית בטבעה ? אינה יכולה “להיוולד”, יש להסיק שהמשיח גם בן־אדם.

על-פי נבואת ישעיהו, אם כך, המשיח מאחד בתוכו אלוהות ואנושיות. אדוורד ג’יי יאנג מסביר: “במילים ‘ילד’, ‘יולד’ מצביע הנביא על אנושיותו של המשיח, אך התואר ‘אל גיבור’ מעמיד אותנו מול אלוהותו.” ז”א שישעיהו מציג את המשיח כ”אלוה־אדם” ? אישיות ייחודית.

שם נוסף של המשיח בפי הנביא הוא “פֶּלֶא”. שם זה מדגיש את ייחודיותו. לפי אדוורד ג’יי יאנג: “הוא לא רק מוצג כ’פלאי’ או ‘נפלא’, אלא הוא, בעצם מהותו, ‘פלא’. העובדה שהמשיח מאחד בתוכו אלוהות מוחלטת ואנושיות מוחלטת עושה אותו ל”פלא” (ל”רז” / “סוד”), לאישיות שאינה ניתנת לתפיסה מלאה על־ידי הבינה האנושית.

דניאל ז 13

בחלק זה של חזון דניאל מוצג המשיח כ”אחד הדומה לבן־אדם” (כְּבַר אֱנָשׁ), אשר בא “עם ענני שמים” (עִם־עֲנָנֵי שְׁמַיָּא). יש חשיבות לכך שלא כתוב “ראיתי בן־אדם” אלא “אחד הדומה לבן־אדם” ? רמז ברור שה”אחד” הוא יותר מאנושי.

העננים מתוארים במספר מקומות בכתובים כמרכבתו של אלוהים (לדוגמה תהילים קד 3; ישעיהו יט 1). כאשר החזון האלוהי מציג את המשיח בפני הנביא כ”בא עם ענני שמים”, משמע שהוא אלוהי במהותו. ובכן, דניאל ז 13 מראה לנו “אלוה־אדם”, אחד שהוא אלוהי ואנושי בעת ובעונה אחת.

גליסון ל’ אָרְצֶ’ר כותב על נבואה משיחית זו: “האישיות שמופיעה עתה לפני אלוהים בדמות אדם, מקורה שמימי. הוא מגיע למקום הכתרתו בליווי ענני השמים, והוא בברור יותר מבן־אדם במהותו. הכינוי ‘כְּבַר אֱנָשׁ’ קודם כל בא להבדילו מארבע החיות, המסמלות את הממלכות השולטות על העולם בזו אחר זו, אבל יותר מכך מציג אותו כריבון השמיימי בדמות אדם.”

לפחות שלושה קטעים בברית החדשה מאשרים במפורש שישוע מילא את הנבואות בישעיהו ט 6-5 ובדניאל ז 13, אשר מציגות את המשיח כ”אלוה־אדם”:

יוחנן א 2-1, 14

בהתייחס למשיח כאל “הדבר”, השליח כותב: “הַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלוֹהִים, וֵאלוֹהִים הָיָה הַדָּבָר. הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלוֹהִים” (פס’ 2-1). שים לב: פעמיים נאמר שהוא היה “עם האלוהים” (האלוהים בהא־הידיעה), בזמן שהא־הידיעה נעדרת ב”אלוהים היה הדבר” — ועניין זה בולט עוד יותר בשפת המקור. אם היה כתוב “האלוהים היה הדבר” המשמעות הייתה שאלוהים האב הוא הדבר. באמצעות בחירת המילים המדקדקת יוחנן מבטא, אם כן, שהמשיח — הדבר — מצד אחד אישיות נפרדת מאלוהים האב, אך מצד שני אחד עם אלוהים בטבעו ובמהותו האלוהית.

לאחר שבדרך זו ציין את אלוהותו של המשיח, השליח ממשיך ומכריז בפסוק 14: “הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ.” המילה המתורגמת “נהיה” מציינת מעבר ממצב אחד למצב אחר, חדש; והמילה “בשר” תמיד מגדירה אנושיות — בן־אדם, בניגוד לאלוהים או כל ישות רוחנית אחרת. יוחנן אומר, במילים אחרות, שעל־ידי ביאתו בבשר, המשיח הנצחי נהיה למה שלא היה קודם לכן — לבן־אדם.

הפועל המתורגם “שכן” מתאר מגורים באוהל, סוכה או מחסה ארעי כלשהו. כפי שהאלוהות הנצחית — לאורך המסע במדבר — שכנה באוהל בתוך מחנה ישראל, כך היה ישוע המשיח אלוהות נצחית, אשר שכנה בגוף אנושי בקרב בני אדם למשך כ-30 שנה.

רומים א 4-3

בפסוק 3 שאול מכנה את המשיח “בְּנוֹ (של אלוהים), יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ”, ובפסוק 4 הוא חוזר ואומר ש”לְפִי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ הֻפְגַּן שֶׁהוּא בֶּן־אֱלוֹהִים”.

בתנ”ך ובתושב”ע מורה התואר “בן־” לא רק על קרבה משפחתית, אלא במקרים רבים מציין את טבעו ומצבו של אדם (כגון בן־מוות, בן־חיל, בן־בליעל, בן־עוולה, בן־חלוף, בר־דעת, בר־סמכא וכו’). במובן זה מבטא הכינוי “בן־האלוהים”, שטבעו של הבן זהה לטבעו של האב.

השליח מצהיר על אותו “בן־אלוהים”, כי “לְּפִי הַבָּשָׂר מוֹצָאוֹ מִזֶּרַע דָּוִד” (פס’ 3). למרות היותו המשיח בן־האלוהים, הוא נהיה לצאצא ביולוגי, אנושי, של דויד המלך. על אודות המונח המתורגם “לפי הבשׂר” כותב ג’ון מָרֶיי: “השימוש שנעשה בביטוי זה לאורך כל הברית החדשה בהתייחס לישוע, מאפשר רק פירוש אחד: המתואר כך הוא בן־אדם במלוא מובן המילה.”

אם כן, שאול השליח מבטא בהצהרה זו את מהותו המאוחדת של המשיח, כאשר הוא מזכיר הן את אלוהותו והן את אנושותו המוחלטת.

גלטים ד 4

“כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלוֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה.” החלק הראשון של הפסוק מציין בברור שמדובר בנקודה על ציר הזמן, נקודה מוגדרת בהיסטוריה, שאלוהים קבע מראש במטרה “לשלוח את בנו”. העובדה שהבן “נשלח” מצריכה את קיומו בשמים קודם לשליחות זו. קיומו מקדם יחד עם הכינוי “בנו” של אלוהים מצביעים על אלוהות מוחלטת של הנשלח.

את הצירוף המתורגם “ילוד אישה” ניתן לתרגם מילולית, “נעשה מאישה”. המשיח לא בא “באמצעות אישה”, אלא “ממנה”. מאִמו הביולוגית הוא לקח את כל המאפיינים של אנושיות מוחלטת.

שאול השליח מצהיר, שבנקודה קבועה בהיסטוריה שלח אלוהים את בנו האלוהי, הקיים מנצח נצחים, על מנת לקחת על עצמו אנושיות מוחלטת ובכך להיות ל”אלוה־אדם”.

היחס שבין טבעו האלוהי לבין טבעו האנושי של המשיח במסגרת מהותו המאוחדת

א. האיחוד של טבע אחד עם השני אינו מביא לאבדן הזהויות הייחודיות של כל אחד מהם. המשיח תמיד אלוהי באופן מוחלט, ובו־זמנית אנושי  באופן מוחלט. אין בְּלילה של מאפייני הטבע האחד עם מאפייני הטבע השני. הרי בלילה שכזו הייתה גורמת לטבעו האנושי של המשיח לחדול מלהיות אנושית באופן מוחלט, ולטבעו האלוהי לחדול מלהיות אלוהי באופן מוחלט. היא הייתה גורמת לשינוי של מהות המשיח הבא בבשר.

ב. האיחוד של טבע אחד עם השני אינו מביא לאבדן מאפיין כלשהו שקיים הן באלוהותו של המשיח והן באנושיותו. בביאתו בבשר, טבעו האלוהי  לא איבד ממאפייניו, והוא לא לקח לעצמו טבע אנושי חלקי בלבד. לאורך כל התקופה של היותו בבשר, המשיח היה אלוהים באופן מוחלט ובו־זמנית בן־אדם באופן מוחלט. ויתור אף על מאפיין אלוהי או אנושי אחד, משמעו שינוי במהותו של המשיח.

ג. על אף היותו למשיח טבע אלוהי מושלם בו־זמנית עם טבע אנושי מושלם, הוא הינו אישיות אחת בעלת תכונות הטבע האנושי והאלוהי גם יחד. בהיות ישוע עלי אדמות, הוא פעל הן בתחום האנושי (לדוגמא: הלך ממקום למקום / יוחנן ד 6-33) והן בתחום האלוהי (לדוגמא: הוא המשיך לקיים את היקום כולו / קולוסים א 17: “וְהוּא קוֹדֵם לַכּוֹל וְהַכּוֹל קַיָּם בּוֹ”). בשני המקרים פעלה אותה אישיות האחת. בו-זמנית, המשיח האחד … היה עייף פיזית — וכל־יכול; “הוֹסִיף לִגְדּוֹל בְּחָכְמָה וּבְקוֹמָה” — וידע את הכול; היה מוגבל בזמן — ואינסופי; הגביל את נוכחותו למקום אחד — והיה נוכח בכל מקום.

חשיבות מהותו המאוחדת של המשיח

מהותו המאוחדת של המשיח שבא בבשר חשובה לפחות משתי סיבות:

א. ישוע בא כדי לגלות לאנושות את אלוהים באופן מושלם. רק אלוהות מוחלטת יכולה לגלות אלוהות באורח מלא. אך על מנת שהתגלות זו תינתן לתפיסה על־ידי בני אדם, על המשיח להיות גם כן אנושי (יוחנן א 18; יד 9-7; קולוסים א 15; עברים א 3).

ב. מהותו המאוחדת של המשיח הינה תנאי הכרחי לפעולת הגאולה מחטא. רק גואל אחד, שהוא אלוהי ואנושי בעת ובעונה אחת, אכן יכול לגאול.  עליו להיות בן־אדם, הן כדי להיות מסוגל למות, והן כדי להתאים ככפרה במקום האנושות. ? ועליו להיות אלוהי, הן כדי שכפרתו תוכל לכלול את האנושות כולה, והן כדי שיהיה לה ערך נצחי (טימ”א ב 6-5; עברים ב 17-14).

מ  ס  ק  נ  ה :

כאשר ישוע המשיח, בן־האלוהים, ירד לארץ ולבש בשר ודם, כדי להראות לנו את אלוהים האב ולהעניק לנו ישועה מהחטא על־ידי מותו על הצלב, הוא לא ויתר על טבעו האלוהי, אלא הוסיף עליו טבע אנושי. אם כן, מאוחדים בו הטבע האלוהי והאנושי בצורה מוחלטת. המשיח הוא ה”אלוה־אדם” האחד והיחיד בכל הזמנים.

 

פרק יג: התרוקנותו של המשיח

כאשר המשיח בא לעולם בבשר, הוא “הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ” (דליטש: “הִפְשִׁיט אֶת עַצְמוֹ”), כפי ששאול השליח כותב בפיליפים ב 7. הפועל המתורגם “הריק” הוא “ekenosen”, והתיאולוגים גזרו ממנו את הביטוי “kenosis” (התרוקנות), המשמש אותם לציון פעולת המשיח המתוארת בפיליפים ב 8-6.

פסוקים אלה, אם כן, מציינים שהמשיח “התרוקן” מדבר כלשהו.

הקשר שבין התרוקנות המשיח לביאתו בבשר

השליח מביא שני רעיונות המצביעים על קשר שקיים בין התרוקנותו של המשיח לבין ביאתו בבשר:

א. נאמר שהמשיח “הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ … וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם” (פס’ 7). יוֹהָנֶס שְׁנַיידֶר טוען שבאומרו “נהיה כבני אדם” רוצה שאול השליח לבטא אותו עיקרון שמופיע בבשורת יוחנן בצורה “הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר” (יוחנן א 144). בניסוחו של השליח קיים קשר ברור בין אותה “התרוקנות” של המשיח מדבר כלשהו, לביאתו בבשר.

ב. השליח גם קושר את ההתרוקנות להיותו המשיח “בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם” (פס’ 8-7). על ביטוי זה כותב שניידר: “ישנו דגש מיוחד על העובדה שלאורך  כל חייו, כולל מותו בצלב, היה ישוע אנושי בהחלט, ואנושיות זו הייתה מופגנת על־ידי צורתו החיצונית … הפסוקים מדברים על כך שהיה אנושי בטבעו, בן־אדם לכל דבר.” דליטש מתרגם את חלקו השני של פס’ 7: “וַיִּמָּצֵא בִתְכוּנָתוֹ כְּבן־אדם”, ותרגומו מבטא ביתר ברור ש”כל מי שראה את המשיח בהיותו בבשר ‘מצא אותו כבן־אדם’, זאת אומרת הבחין מיד באנושיותו” (שניידר). העובדה, שכל מי שהביט במשיח ראה אך ורק אנושיות מוחלטת, מוכיחה גם היא שבן־האלוהים “הריק את עצמו” מדבר כלשהו בביאתו בבשר.

שאלה חשובה

לאור דברי השליח יש לשאול: “מהו הדבר ממנו התרוקן המשיח בעת ביאתו בבשר?” מספר תשובות הוצאו, ועליהן מתבססות דעות שונות בקשר להתרוקנותו של המשיח.

הבנות שגויות של ההתרוקנות

ישנן לפחות שתי דרכים שגויות להבנת ההתרוקנות של המשיח:

א. יש המלמדים שבעת ביאתו בבשר, המשיח רוקן את עצמו מכל מאפייניו האלוהיים.

ב. הדעה השנייה אומרת שרוקן את עצמו ממאפייניו האלוהיים באופן חלקי, כשוויתר על היותו כל־יודע, כל־יכול ועל הימצאותו בכל מקום בו־זמנית. התומכים בדעה זו מצטטים את הפסוק האומר שהנער ישוע “גדל בחכמה” (לוקס ב 522) כהוכחה שהוא לא היה כל־יודע; העובדה שהמשיח התנסה בעייפות וחולשה גופנית, שניתן היה להכותו ולצלוב אותו, משמשת אותם כהוכחה שאכן לא היה כל־יכול; ומסעותיו הרגליים והפלגותיו בסירות במטרה להגיע ממקום למקום מוכיחים להם שחסרה לו התכונה האלוהית של נוכחות בכל מקום בעת ובעונה אחת.

שתי דעות אלה גם יחד נגועות בצמד בולט של בעיות:

א. שתיהן סותרות את קביעת שאול השליח כי “הֵן בַּמָּשִׁיחַ, בְּגוּפוֹ, שׁוֹכֵן כָּל מְלוֹא הָאֱלוֹהוּת” (קולוסים ב 9). קורטיס ווֹן כותב על הפסוק הזה  ש”מרגע ביאתו בבשר שכנה האלוהות בשלמותה דרך קבע בגופו האנושי של ישוע המשיח”. לפי רְנִיֶה סְחִיפֵּרְס, “דבריו של השליח מבטאות אלוהות ושלמות ? את סך הכול המאפיינים האלוהיים”. זאת אומרת שגופו הפיזי של המשיח שימש משכן לאלוהות כולה, ולא היה חסר אף מאפיין אלוהי אחד.

ב. המונח “טבע”, כאשר אנו משתמשים בו בצירופים כגון “טבע אלוהי” ו”טבע אנושי”, מציין שילוב ייחודי של מאפיינים, אשר יחד קובעים את טיבה  של הישות המתוארת. “טבע אלוהי” הוא שילוב ייחודי של מאפיינים אשר גורמים לישות להיות אלוהית — במקום שתהיה מלאך, אדם, חיה או צמח. מפני שכך הדבר, אף אובדנו של מאפיין אחד יהווה שינוי בשילוב הייחודי, וברגע שחל שינוי בטבע האלוהי הוא מאבד את אלוהותו.

ובכן, אם המשיח בביאתו בבשר היה “מרוקן את עצמו” מאחד או יותר של מאפייניו האלוהיים, טבעו האלוהי היה משתנה לטבע אחר. כל שינוי שכזה היה גורם למשיח לחדול מהיותו אלוהות מוחלטת. שתי הדעות שציינו, אם כן, סותרות את אלוהותו של המשיח שבא בבשר.

הבנה נכונה של ההתרוקנות

הבנה נכונה של הנושא מתבססת על הניגוד המודגש בדברי שאול, אשר קיים בין “דְמוּת אֱלוֹהִים” לבין “דְּמוּת עֶבֶד” (פיליפים ב 7-6). השליח אומר שבנקודת ביאתו בבשר, המשיח “הריק את עצמו” מדמותו (גם “צורתו”) של אלוהים ולקח לעצמו דמות עבד.

מה משמעות הביטויים “דמות” או “צורה” כאשר הם מתייחסים לאלוהים? מילת המקור אכן מציינת “צורה חיצונית”. עבור המשיח להיות “בדמות אלוהים”, משמע להופיע במעטה חיצוני המצביע על אלוהותו. ובכן, בעת ביאתו בבשר, המשיח לא הריק את עצמו מאלוהותו, אלא מצורתה הנראית לעין, מסימני ההיכר החיצוניים של האלוהות.

על מנת להעריך את משמעות התרוקנותו זו של המשיח, עלינו לציין מספר עובדות:

א. שאול השליח מזכיר לנו שהמשיח, לפני ביאתו בבשר, היה “שָׁוֶה לֵאלוֹהִים” האב (פס’ 6). גוּסְטָב סְטָלִין מסביר את המילה המתורגמת “שווה”:  “מתבטא כאן שוויון מושלם במהות, הן בתחום הכבוד, הן ברצון והן בטבע של ההוויות המתוארות כ’שוות’. המשיח היה והינו שווה לאלוהים האב בטבעו ובמהותו. אין הוא יכול לאבד שוויון זה או לוותר עליו.”

ב. מכיוון שהמשיח שווה לאלוהים האב בכבודו ובמהותו, “מלוא האלוהות” שייכת לו באותה מידה. כתוצאה מכך נראים סימני ההיכר החיצוניים של  אלוהותו בעולם הרוחני באותו זוהר וכבוד, כפי שנראים אלה של אלוהים האב. “דמות אלוהים”, זהו כבודו של האלוהים הריבון, וכבוד זה מתבטא באופן ויזואלי כזוהר אור שמימי ? זוהר כבוד השכינה.

ג. מפני שסימני ההיכר של אלוהותו היו גלויים לעיני העולם הרוחני באותה מידה כמו אלה של האב, כל הסמכויות והזכויות של האלוהות עמדו  לרשות המשיח לאורך כל הדרך ? זכויות וסמכויות בהן יכל להשתמש לטובת עצמו.

ד. השליח כותב שישוע “לא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלוֹהִים” (פס’ 6). במילים אחרות: גם טרם ביאתו בבשר לא ראה המשיח בשוויונו עם אלוהים  האב, בסימני ההיכר החיצוניים של אלוהותו, בזכויותיו ובסמכויותיו כלים לקידום ענייניו הוא ולהנאתו.

ההוכחה שהמשיח לא משתמש בשוויונו עם אלוהים האב לטובת עצמו ולהנאתו אכן נראית בעת ביאתו בבשר. בנקודה זו הוא “מריק את עצמו” מסימני ההיכר החיצוניים של אלוהותו. לאורך חייו עלי אדמות, התרוקנות זו כללה שני תחומים:

א. הוא הסווה את זוהר כבודו האלוהי (ראה ישעיהו נג 2). בכל תקופת שירותו, ישוע הראה את כבודו רק פעם אחת, בהשתנותו בפני פטרוס, יעקב ויוחנן (מתי יז 4-1). יוחנן מתייחס למאורע זה באומרו: “וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶת כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹד בֵּן יָחִיד מִלִּפְנֵי אָבִיו” (יוחנן א 144).

ב. ישוע נמנע מלהשתמש במאפייניו האלוהיים לטובת עצמו או כאמצעי הקלה בחייו האנושיים. הוא בחר להיות כפוף למגבלות המשותפות לכל  בני־אנוש. למרות שבאלוהותו היה המשיח כל־יודע, כל־יכול ונוכח בכל מקום בו־זמנית, הוא בחר באנושיותו לגדול בחכמה, הגביל את נוכחותו הגופנית לנקודה אחת בכל רגע נתון, לקח את הזמן הדרוש כדי ללכת ממקום למקום והרשה לבני אדם לעצור ולצלוב אותו. ברוב התחומים הוא הגביל את ביטוי תכונותיו האלוהיים ואת השימוש בהם.

ההמרה הגדולה

בעת ביאתו בבשר, המשיח לא רק “הריק את עצמו” מסימני ההיכר החיצוניים של אלוהותו ? הוא גם “נָטַל דְּמוּת עֶבֶד” (פיליפים ב 7). המילה “עֶבֶד” מגדירה אדם השייך ומציית לאחר. הוא המיר את דמותו החיצונית של כבוד אלוהים הריבון בדמותו החיצונית של עבד נכנע ומציית (ראה גם קור”ב ח 9).

המשיח לקח לעצמו דמות חיצונית של עבד על־ידי כניעתו לרצון אלוהים האב בשני מובנים:

א. הוא מת במקום החוטאים ככפרה על חטאי העולם. בעשותו כן, הוא מילא את הנאמר עליו בישעיהו נג, אותו פרק שמתאר את המשיח כ”עבד  יהוה”.

ב. הוא מת בצליבה. היה זה דווקא מותו על צלב שנתן לו “דמות עבד”. צליבת עבדים הייתה כה שכיחה באימפריה הרומית, שמוות זה זכה לכינוי  “עונש־עבדים”. צורת מותו, אם כן, שייכה אותו בעיני בני־תקופתו למעמד העבדים.

מ  ס  ק  נ  ה :

מה הניע את המשיח להמיר את דמותו החיצונית של כבוד אלוהים הריבון בדמותו החיצונית של עבד נכנע ומציית? התשובה היא ? אהבה! הוא העדיף טובת אחרים על טובת עצמו ונתן את הדוגמה העילאית של הקרבה עצמית למען אחרים ? מתוך אהבה.

שאול השליח חוזר ומדבר על “הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנָּתַן אֶת עַצְמוֹ עַל חֲטָאֵינוּ” (גלטים א 4), “אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי” (גלטים ב 20), “אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ” (טיטוס ב 14), והוא מלמד שעל המשיחיים לחיות לפי דוגמת אדונם. עלינו לאמץ את גישת ישוע, גישה של אהבה המקריבה את עצמה לטובת אחרים.

בפיליפים ב 5-3 כותב שאול: “אַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר מִתּוֹךְ תַּחֲרוּת, אַף לא מִתּוֹךְ כְּבוֹד שָׁוְא, אֶלָּא בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשׁוֹב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ. כָּל אֶחָד אַל יִדְאַג רַק לְעִנְיָנָיו, אֶלָּא גַּם לְעִנְיָנָיו שֶׁל זוּלָתוֹ. יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.” בפירושו לפסוקים אלה אומר גֶאוֹרְג בֶּרְטְרָם: “התרוקנותו של המשיח והלך־רוחו המתואר כאן, שניהם יחד מהווים את קנה־המידה להליכת המאמינים אשר בגוף המשיח.” כך אומר גם שאול השליח: “הִתְהַלְּכוּ בְּאַהֲבָה כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אוֹתָנוּ וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ כְּמִנְחָה וְקָרְבָּן לֵאלוֹהִים, לְרֵיחַ נִיחוֹחַ” (אפסים ה 2).

 

פרק יד: חפותו מחטא של המשיח

כולנו נאבקים עם החטא, ונמשיך לעשות כך עד לכניסתנו לכבוד. לעומת זאת אדם אחד, ישוע המשיח, תמיד היה טהור לחלוטין מנגע זה. חפות מחטא היא אחת מתכונותיו.

חפות מחטא: הגדרה

על מנת להבין את המונח המורכב, תחילה עלינו להגדיר מהו חטא. ובכן, חטא הוא כל מצב הנופל מתוֹאמוּת מושלמת לאופיו ורצונו הקדושים של אלוהים. אלוהים דורש קדושה מבני אדם, משום שהוא עצמו קדוש (ויקרא יא 44; פטר”א א 16-15), אך בני האדם נכשלים במילוי הדרישה (רומים ג 23).

חטא אנושי מורכב מארבעה גורמים:

א. זיקה של עוינות כלפי אלוהים שזוכָה גם לכינוי “הטבע החוטא”. דבר אלוהים מלמד שהחטא חרוט על לבבות בני האדם, באופן שלא ניתן למחיקה. הוא חלק בלתי נפרד מאותו מרכז פיקוד בו מתקבלות החלטותינו (ירמיהו יז 11). התוצאה היא לב “עָקוֹב ואָנֻש” [רמאי ורשע] (ירמיהו יז 9), מקור למחשבות ומעשים מרושעים (מתי טו 19). לכך מסכים גם שאול באומרו: “מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלוֹהִים” (רומים ח 7).

ב. מעשי עוולה. דבר אלוהים משייך מעשים כגון רצח, ניאוף, זנות, גניבה, עדות שקר וחילול השם לקטגוריה של “מעשים רעים” (מתי טו 19; יוחנן ג 199).

ג. מחשבות, גישות, כוונות ודחפים שאינם תואמים את קדושת אלוהים. הכתובים מלמדים, למשל, שלחמוד דבר אסור הוא חטא, כמו גם סוגים מסוימים של כעס (מתי ה 22-21, 28-277).

ד. גם הימנעות ממעשים טובים שנדרשים מאתנו הינה חטא (שמו”א יב 23; יעקב ד 17).

על בסיס הגדרות אלה של חטא ניתן להסיק, כי החף מחטא הוא אדם התואם באופן עקבי ומושלם את אופיו ורצונו הקדושים של אלוהים. לאדם שכזה

— אין זיקה של עוינות כלפי אלוהים (אין לו טבע חוטא);

— הוא מעולם לא מבצע מעשה רע;

— אין בו מחשבות, גישות, כוונות ודחפים שאינם תואמים את קדושת אלוהים;

— הוא אינו נכשל אף פעם אחת בביצוע המעשים הטובים הנדרשים ממנו.

הוכחות כתבי־הקודש בדבר חפותו מחטא של המשיח

הכתובים מוכיחים בדרכים שונות את חפותו מחטא המוחלטת של המשיח:

א. ישנן נבואות בנידון שניתנו טרם לידתו של ישוע: דויד מנבא שהמשיח יהיה “חסיד יהוה” (תהילים טז 10), וכ-1000 שנים לאחר מכן מאשרים השליחים פטרוס ושאול שפסוק זה אכן מדבר על המשיח (מעה”ש ב 32-25; יג 37-344). המלאך גבריאל מציין בהודאתו כי “קָדוֹשׁ יִקָּרֵא הַיִּלוֹד” (לוקס א 35). מרכיב עיקרי הן של חסידות, הן של קדושה, הוא העדר חטא. בכך ניבאו דויד והמלאך את חפותו מחטא של המשיח.

ב. ישוע עצמו טוען להיותו נקי מכל חטא. ביוחנן ח 46 הוא מאתגר את מתנגדיו בשאלה: “מִי מִכֶּם עַל עָווֹן יוֹכִיחֵנִי?” ולאון מוריס קורא לפסוק זה  “קביעה מדהימה של חפות מחטא.” גם מֶרִיל סִ’ טֶנִי אומר כי “אף אחד אחר לא יכול להציב אתגר שכזה. מי היה מעז לתת למתנגדיו הזדמנות להצביע בפומבי על חסרונות באופיו? לו לא היה ישוע נקי מכל עוון, היו בוודאי קמים אחדים מתוך הקהל העוין כדי להאשימו בחטא אחד לפחות.”

כפי ש”הָאֱלוֹהִים אוֹר הוּא וְכָל חשֶׁךְ אֵין בּוֹ” (יוח”א א 5 ), כך טוען ישוע להיותו “אוֹר הָעוֹלָם” (יוחנן ח 12; ט 5; יב 36-35) בתוך חושך מוסרי ורוחני. כמו כן, הוא מבהיר שחפותו מחטא וזוהר שלמותו המוסרית יגרמו לשנאה ודחייה מצד בני אדם חוטאים (יוחנן ג 20-19; טו 24-22).

ג. אנשים נוספים מתארים את המשיח כנקי מחטא:

— יוחנן מצהיר כי “בּוֹ אֵין חֵטְא” (יוח”א ג 5). מסביר גוּסְטָב סְטָלִין: “המילה ‘חטא’ בהקשר זה מציינת את הגורם לעוינות האדם כלפי אלוהים.” ודויד סמיט אומר כי מדובר ב”עיקרון החטא” השוכן בתוך בני אדם ומופגן כלפי חוץ על־ידי מעשים מסוימים. אם כן, יוחנן מתכוון להגיד כאן שלא היה לישוע טבע חוטא. הוא לא היה נגוע באותה זיקה עוינת כלפי אלוהים, המשותפת לכל בני האדם.

— פטרוס מצביע על ישוע ואומר: “הוּא אֲשֶׁר חֵטְא לא עָשָׂה” (פטר”א ב 22). המילה “חטא” בפסוק זה מציינת “מעשה חטא בודד”. אם כן, השליח מצהיר שהמשיח לא ביצע אף מעשה חטא אחד.

— בפסוק אחר מתאר פטרוס את ישוע כ”שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם” (פטר”א א 19). לפי פְרִידְרִיךְ הָאוּק, המילה המתורגמת “תמים” משמעה “מושלם, ללא דופי”; הוא ממשיך ואומר: “דרישת התורה שהקרבן יהיה מושלם באופן פיזי, מוצאת את התגשמותה בשלמותו המוסרית של המושיע המקריב את עצמו (עברים ד 15; ז 26).” אודות הצירוף המתורגם “אין בו מום” כותב אָלְבְּרֶכְט אֶפְּקֶה, שזוהי דרך לציין את חפותו של המשיח מחטא.

— אצל שאול השליח אנו קוראים תיאור של המשיח בתור “זֶה אֲשֶׁר לא יָדַע חַטָּאת” (קור”ב ה 21). מכיוון שישוע חווה חיים אנושיים לאורך שירותו עלי אדמות, הוא כמובן ידע על קיום החטא והכיר את טבעו. שאול, אם כן, לא מתכוון לומר שהמשיח היה בור בנוגע לחטא. הוא “לא יָדַע חַטָּאת” במובן של חוויה אישית הלכה למעשה. מָרֶיי הָרִיס מוסיף: “בשום נקודה לא הייתה למשיח היכרות עם חטא על־ידי המעורבות האישית עמו ? לא במישור המחשבות, לא בגישה ולא במעשה. בפנימיותו ובחיצוניותו הוא היה ללא דופי.”

— מחבר האיגרת אל העברים קובע שהמשיח “הִתְנַסָּה בַּכּוֹל כָּמוֹנוּ מִבְּלִי חֵטְא” (ד 15). הַיינְרִיךְ זֶזֶמָן מסביר כי “תוכן הפיתוי הוא המשיכה אל תוך אי־ציות. לאדם העומד בפני פיתוי יש בחירה: או לציית לרצון אלוהים, או למרוד בו.” על-פי הנאמר בעברים, המשיח נשאר נקי מחטא לאורך כל שנותיו עלי אדמות. חפותו מחטא מופגנת בעובדה שהוא נוחל ניצחון על גבי ניצחון במאבק הבלתי־פוסק עם הפיתוי, שהוא מנת חלקם של כל מי שחי בעולמנו. ישוע התמיד מבלי שנחלשה אמונתו באלוהים, וללא שום פשרות בציות אליו.

הפיתויים הקשים ביותר עבור המשיח היו ללא ספק ניסיונותיו של השטן להסיט אותו מציותו לאב, ובכך להכשיל את שליחותו (ראה לוקס ד 13-1). השטן ריכז את התקפתו האחרונה והנמרצת מכולם בנשק הפיתוי דווקא בשעות הסמוכות למותו של ישוע. לפי מֶרִיל סִ’ טֶנִי “לא ניתן לדמיין זמן מתאים יותר ללחץ, מאשר שעות עימותו של ישוע עם הנושא האחרון בחייו.”

המשיח ציפה להסתערות זו, ולכן אמר בלילה לפני צליבתו: “כי יָבוֹא שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה” (יוחנן יד 30). אך בהמשך הפסוק הוא מבהיר שאין לשטן כל דרך לטעון נגדו, ומסיים בנימה של ביטחון מוחלט: “וּבִי אֵין לוֹ מְאוּמָה”. טֶנִי מסביר: “הן באופיו והן במעשיו של ישוע לא הייתה אף נקודה אחת, בה יכול היה השטן להשתמש נגדו. לא ניתן היה למצוא אף את ההאשמה המזערית ביותר כאמצעי לחץ בניסיון להסיט את המשיח מרצון אביו. את כל דרכו עלי אדמות הלך בציות מושלם, ועתה היה נחוש בהחלטתו להגשים את תכלית אלוהים בכל מחיר.”

— בפרק ז מתאר מחבר האיגרת אל העברים את המשיח ככוהן גדול, והוא “קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים” (ז 26). המילה המתורגמת “קדוש” מתארת אדם הנתון כולו לאלוהים והמחויב לדרישותיו; “תמים” מתאר את מי שלא עשה שום רע; ו”טהור” הוא זה שאינו נגוע באותו הלך־רוח של כפירה שמזלזל בדרישות אלוהים ומוביל למעורבות עם טומאת העולם בניגוד לרצון הבורא.

הכוהן הגדול משושלת אהרון נדרש לשמור את עצמו מכל טומאה טקסית במשך שבעת הימים שקדמו ליום הכיפורים. באותה מידה היה המשיח “נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים” לאורך כל חייו, עד שהקריב עצמו ככפרה מושלמת עבור החטא. למרות שבא לעולם “בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא”, חי בין חוטאים, קיבל חוטאים, אכל עם חוטאים והיה ידוע כידיד החוטאים ? הוא נשאר לאורך כל הדרך “נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים”, במובן שמעולם לא חָטָא בעצמו.

תיאורים אלה של המשיח באל העברים ז 26 משמעם שהמשיח, במחשבה ובמעשה, ממלא בשלמות את כל מה שאלוהים דורש מהכוהן הגדול של כלל האנושות. בתור נקי מחטא, הוא אינו נדרש להקריב קרבן מכפר עבור עצמו, כפי שעשו זאת הכוהנים הגדולים הבלתי מושלמים שבתנ”ך. ישוע ביקר לעתים תכופות בבית המקדש, אך מעולם לא מדווח על קרבן חטאת שהקריב עבור עצמו.

— אחד הפריצים שנצלב לצד ישוע הצהיר: “הָאִישׁ הַזֶּה לא עָשָׂה שׁוּם רַע”, ומשמעות הביטוי הוא, “לא עשה שום דבר שאינו טוב ושאינו הולם מבחינה מוסרית”.

— ישוע הוגדר “צדיק” על־ידי פילטוס, המושל הרומי בארץ יהודה (מתי כז 24 / דליטש); על־ידי אשתו של פילטוס (מתי כז 19); שר המאה הרומי שהיה עד לצליבתו ולהתרחשויות הנלוות (לוקס כג 47); השליח פטרוס (מעה”ש ג 14; פטר”א ג 18); סטפנוס (מעה”ש ז 52); חנניה (מעה”ש כב 14-12); ויוחנן השליח (יוח”א ב 1, 29; ג 7). בכל הקטעים המוזכרים מופיעה המילה “דִיקָיוֹס”, המתורגמת “צדיק”.

כאשר פילטוס, אשתו ושר המאה כינו את ישוע “צדיק”, כוונתם הייתה, קרוב לוודאי, שלא עבר על חוקי המדינה, לא חרג מהנורמות המקובלות של התנהגות בחברה, והיה אדם מוסרי. כאשר פטרוס, סטפנוס, חנניה ויוחנן כינו אותו כך, הם תיארו את כניעתו המוחלטת לרצון שולחו. המשיח הפועל את רצון האב, הוא דוגמה של צדקה עילאית.

נבואות התנ”ך חזו מראש את הצדקה המיוחסת למשיח בברית החדשה. גם בתנ”ך הוא נקרא “צדיק”, מפני שטבעוֹ ומעשיו תואמים את הרצון האלוהי באופן מושלם (ראה ישעיהו יא 5-4; נג 11; ירמיהו כג 6-5; זכריה ט 9).

הבעייתיוּת שבחפותו מחטא של המשיח

כתבי־הקודש מלמדים את חפותו המוחלטת של המשיח מחטא. קביעה זו מצריכה בירור בשלושה תחומים בעייתיים:

א. הטבע האנושי החוטא — רקע:

נקודה ראשונה זו מורכבת משתי אמיתות:

  1. הכתובים מלמדים שמנקודת כניסת החטא לעולם, כל אדם שנולד בדרך הטבע — מזרע של גבר וביצית של אישה — נושא בתוכו את החטא. הטבע החוטא הינו חלק בלתי נפרד ממנו מרגע העיבור. דויד מבטא זאת באומרו: “הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי” (תהילים נא 7; ראה גם תהילים נח 4; ישעיהו מח 8). פְרָנְץ דֶלִיטְשׁ מבאר את הפסוק בתהילים נא באומרו: “דויד מודה כאן כי מעשי חטאו בפועל, מקורם בחטאו התורשתי. הוא מודה שהוריו היו בני אדם חוטאים, שמצבם זה פעל במובן כלשהו על התעברותו ועל לידתו, ושהוא עצמו ירש את המצב. מכאן אנחנו לומדים שהאדם, מרגעו הראשון, נגוע בחטא. הנטייה לחטא, עם רגשות האשמה הנלוות עליו והשפעתו המשחיתה, עוברת מכל הורה לילדיו.” במילים אחרות: טבעו החוטא של אדם מועבר ברגע העיבור לצאצאיו הביולוגיים.
  2. הכתובים מלמדים גם כן שהמשיח — בתחום אנושיותו וכתוצאה מהתעברותו ברחם אימו, מרים — הינו צאצא ביולוגי של שושלת אבות אנושיים. נבואות התנ”ך קושרות באופן ברור קשר משפחתי ביולוגי בין המשיח לבין שתי דמויות מפתח בכתובים: אברהם ודויד.

— אברהם: תחילה, הבטחת אלוהים לאברהם: “וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כּוֹל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ” (בראשית כב 18). המילה “זרע” משמעה הן זרעו של גבר (כגון ויקרא טו 16; כב 4 [בסוף]; במדבר ה 13, 288), והן “צאצאים”. אם כן, יש כאן הבטחה שאלוהים יברך את האנושות כולה על־ידי שושלת צאצאיו הביולוגיים של אברהם.

ווָלְטֶר קָייזֶר מאשר כי “המילה ‘בזרעך’ מציינת קודם כל את כל שושלת הצאצאים כיחידה אחת, אך היא גמישה מספיק כדי לפרש אותה גם כן על אישיות עיקרית אחת מתוך אותה שושלת.” פטרוס השליח מסתמך על גמישות זו כשהוא מצטט את בראשית כב 18 וטוען שישוע המשיח — זרעו של אברהם — הינו הגשמת ההבטחה. גם שאול השליח מפרש את הפסוק מבראשית באותו אופן (גלטים ג 16, 19). מכיוון שאלוהים הבטיח לברך את האנושות דרך צאצאי אברהם הביולוגיים, אומר מחבר האיגרת אל העברים כי המשיח, בבואו בבשר על מנת לעזור לבני אדם, “החזיק בזרע אברהם” (דליטש), ובתרגומים אחרים: “לקח על עצמו את זרע אברהם” (עברים ב 16-14).

למילה “זרע” ביוונית יש אותה משמעות כפולה כמו לעברית בבראשית כב 18: “זרעו של גבר” והן “צאצאים”. לאור עובדה זו ניתן לקבוע שאנושיותו של המשיח — זמן רב טרם התעברותו — הייתה קיימת בגופו של אברהם כזרע (ראה גם עברים ז 5, 10-9), ולכן ישוע המשיח הינו צאצא ביולוגי של אברהם.

— דויד המלך: התנ”ך מלמד שהמשיח יבוא מבית דויד. בשמו”ב ז 16 אלוהים מבטיח לדויד: “נֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד־עוֹלָם לְפָנֶיךָ; כִּסְאֲךָ יִהְיֶה  נָכוֹן עַד־עוֹלָם.” משמעות המילה “בית” בהקשר זה “משפחה” או “שושלת”. אם כן, פסוק זה מבטיח לשושלת המלוכה ממשפחת דויד המשכיות נצחית; או במילים אחרות: לאורך כל שנות ההיסטוריה האנושית אכן יהיה בנמצא צאצא ביולוגי של דויד, אשר לו הזכות החוקית לכס המלכות.

אלוהים מאשר עובדה זו על־ידי שלוש הצהרות נוספות:

— תהילים פט 38-35: “לא־אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לא אֲשַׁנֶּה. אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי, אִם־לְדָוִד אֲכַזֵּב. זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה, וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם, וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן, סֶלָה” (ראה גם פסוקים 5-4, 30-29). גם כאן מובטחת המשכיות נצחית ל”זרעו” של דויד, לשושלת צאצאיו הביולוגיים, אשר להם הזכות ל”כסאו”, ז”א לשלטון כמלך על ישראל.

— מל”א ח 25: כאן אלוהים מבטיח לדויד: “לא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי, ישֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל” (ראה גם ירמיהו לג 17).

— תהילים קלב 11: “נִשְׁבַּע־יהוה לְדָוִד אֱמֶת לא־יָשׁוּב מִמֶּנָּה: ‘מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא־לָךְ’.” המילה “בטן” בתנ”ך מציינת את פנימיותו של גוף, והצירוף “פרי בטן” מתאר בדרך כלל ילד שנוצר ברחמה של אישה. במקרים בודדים (כמו בפסוק שלפנינו, באיוב יט 17 ובמיכה ו 7) הכתובים מזכירים “פרי בטנו” של גבר. מובטח לדויד, אם כן, שיהיו אלה צאצאיו הביולוגיים שיישבו על כיסא מלכותו.

בנוסף לכך ניתנו לא מעט הבטחות לגבי צאצא ביולוגי מסוים של דויד, שיהיה “צדיק” ויישב על כיסאו “לעולם” (ישעיהו ט 7-6; יא 12-1; ירמיהו כג 6-5; לג 17-15; דניאל ז 14-13).

היהודים בתקופת הברית החדשה פירשו נבואות אלה על המשיח. על-פי הכתוב בתנ”ך הם הבינו שהוא יהיה צאצא ביולוגי של דויד, ולכן אמרו: “הֲרֵי הַכָּתוּב אוֹמֵר שֶׁמִּזֶּרַע דָּוִד וּמִבֵּית לֶחֶם עִיר דָוִד יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ” (יוחנן ז 42). מתוך נבואות התנ”ך הם גם הבינו שאותו בן דויד — המשיח — יישאר לנצח, וביטאו זאת באומרם: “אֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ מִן הַתּוֹרָה כִּי הַמָּשִׁיחַ יִשָּׁאֵר לְעוֹלָם” (יוחנן יב 34).

גם השליחים האמינו שנבואות אלה מתארות את המשיח. הם היו משוכנעים כי ישוע — כצאצא ביולוגי של דויד — עמד להגשים אותם.

פטרוס, בהתייחסו לתהילים קלב, אומר על דויד, כי “הָיָה נָבִיא וְיָדַע כִּי אֱלוֹהִים נִשְׁבַּע לוֹ שְׁבוּעָה לְהוֹשִׁיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כִּסְאוֹ.” הוא ממשיך ואומר: “אֶת יֵשׁוּעַ זֶה הֵקִים אֱלוֹהִים לִתְחִיָּה, וְעַל זֹאת אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ עֵדִים” (מעה”ש ב 30, 32). המונח “פרי חלציו” מציין בברור צאצא ביולוגי של דויד.

שאול השליח מזכיר את דויד ואומר: “מִזַּרְעוֹ הֵבִיא אֱלוֹהִים, כְּפִי הַהַבְטָחָה, מוֹשִׁיעַ לְיִשְׂרָאֵל ? אֶת יֵשׁוּעַ” (מעה”ש יג 23). על־ידי המילים המתורגמות “מִזַּרְעוֹ” מודגש הייחוס הביולוגי של ישוע המשיח לדויד.

באל הרומים א 3 כותב השליח על אודות “יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ, שֶׁלְּפִי הַבָּשָׂר מוֹצָאוֹ מִזֶּרַע דָּוִד.” בחירת המילים בשפת המקור מדגישה גם כאן את הקשר הביולוגי — בבשר האנושי — בין דויד לבין המשיח שבא “מתוך זרעו”. הניסוח “מתוך זרעו” מופיע שוב כאשר שאול אומר: “יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֵּעוֹר מִן הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הוּא מִזֶּרַע דָּוִד.”

המלאך גבריאל מתאר את ישוע כצאצא ביולוגי של דויד, אשר יימלא את הנבואות המשיחיות שבתנ”ך. הוא אומר: “יהוה אֱלוֹהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו” (לוקס א 32).

ג’ א’ מוטייר מסביר את החשיבות הכפולה של הייחוס הביולוגי של המשיח לדויד, אשר מודגש במקומות כה רבים בכתובים: “ראשית, עם ההוכחה ללא כל ספק של מוצאו האנושי והביולוגי של המשיח מוכחת גם אנושיותו. שנית, בהיותו צאצא ביולוגי אמיתי של דויד המלך, ישוע המשיח הופך לנושא הבטחות אלוהים שניתנו לדויד, אך טרם התקיימו.”

ישוע עצמו הזדהה כ־”שׁוֹרֶשׁ דָּוִד וְצֶאֱצָאוֹ” (התגלות כב 16). באמירה זו הוא מציג את עצמו כהגשמת הנבואה בישעיהו יא 1, “וְיָצָא חוֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.”

הצהרה והצעות לפתרון:

כיוצא משתי האמיתות שצוינו לעיל, נשאלת שאלה:

— אם הטבע החוטא מועבר דרך שושלת היוחסין הביולוגית וכל אדם נושא אותו מרגע התעברותו בבטן אמו …

— ואם ישוע המשיח — בתחום אנושיותו — על־ידי התעברותו ברחם אמו מרים, הינו צאצא ביולוגי לשושלת אבות אנושיים …

— איך ייתכן שנולד ללא טבע חוטא?

כאשר נשיב על השאלה, חובה לזכור שהמשיח נולד מבתולה. אנושיותו נוצרה ללא מעורבות של אב אנושי. כמו בכל אם אנושית, הביצית של מרים סיפקה 23 כרומוזומים (כרומוזום: גופיף בגרעין התא הנושא את הקוד הגנטי); אך 23 הכרומוזומים הנוספים הדרושים להתהוות בן־אדם נוצרו וסופקו באופן על־טבעי על־ידי רוח הקודש (לוקס א 35-30).

העובדה שחציו האחד של סך הכול הכרומוזומים של המשיח סופק על־ידי האם, אך החצי השני נוצר ללא מעורבות אב אנושי, מהווה בסיס להנחה, כי הטבע החוטא מועבר דרך האב בלבד. הנחה זו תואמת את הנלמד מהכתובים, דהיינו שנפילת האנושות בחטא מיוחסת לאדם באופן בלעדי, אף-על-פי שאדם וחווה ביצעו את החטא הראשון במשותף (בראשית ג 6; רומים ה 19-12; קור”א טו 22). בדרך זו יכול המשיח להיות צאצא ביולוגי של אברהם, דויד ומרים, מבלי להיות נגוע בטבע החוטא.

אם, לעומת זאת, הטבע החוטא מועבר מדור לדור הן על־ידי האב והן על־ידי האם, אזי עלינו להסיק שרוח הקודש מנע ברגע ההתעברות באופן על־טבעי את העברת הטבע החוטא של מרים לישוע. בקוראה לאלוהים “אֱלוֹהֵי יִשְׁעִי”, מרים ביטאה את הבנתה כי הינה נגועה בטבע החוטא וכי קיבלה את מתנת הישועה מאת אלוהים (לוקס א 47-46). גם דרך התערבות מסוג זה של רוח הקודש, המשיח יכול להיות צאצא ביולוגי לאבות אנושיים, מבלי לרשת מהם את טבעם החוטא.

ב. “בְּשַׂר הַחֵטְא

אם חפותו המוחלטת של המשיח מחטא הינה עובדה, למה מתכוון שאול השליח באומרו כי “אֱלוֹהִים … שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לָבוּשׁ בָּשָׂר בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא” (רומים ח 3)?

המילה המתורגמת “בשר” מציינת בני אדם ? להבדיל מאלוהים ומכל ישות רוחנית אחרת. בהתחשב בהגדרה זו, שים לב לבחירת המילים של השליח: אין הוא אומר שאלוהים שלח את בנו “בדמות בשר”. מינוח כזה הרי מאפשר את הפירוש כי המשיח היה “דומה לבני אדם”, מבלי להיות אנושי לכל דבר. זהו פירוש המכחיש את אנושיותו המלאה של המשיח הבא בבשר, והוא סותר את תורתו של שאול השליח עצמו ושל מחברים אחרים של הברית החדשה (ראה קולוסים א 22-21; יוח”א ד 3-2).

גם לא נאמר בפסוק כי “אלוהים שלח את בנו בבשר החטא”. ניסוח כזה — במובן שהמשיח ירש את החטא בעת ביאתו בבשר — עומד בניגוד לכל שאר לימוד הברית החדשה, אשר מציינת בעקביות את חפותו מחטא של המשיח.

שאול אכן אומר ש”אֱלוֹהִים … שָׁלַח אֶת בְּנוֹ … בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא”. ויליאם פ’ אָרְנְט ופ’ וילבור גִ’ינְגְרִיץ’ מסבירים את משמעות המילה המתורגמת “דמות” כך: “כאשר לוקחים בחשבון את כלל הוראתו של שאול על אודות המשיח, ניתן לפרש את האמירה לכך, כי ‘ישוע, לאורך שירותו עלי אדמות, היה דומה מאוד לבני אדם חוטאים, ובכל זאת לא היה בדיוק כמוהם’.”

על־ידי ניסוחו המחושב היטב מצליח שאול לציין ולהדגיש שתי אמיתות על אודות המשיח:

  1. על־ידי הביאה בבשר נהיה המשיח לאדם ככל בני האדם;
  2. אך עם כל זה הוא לא נהיה לאדם חוטא.

לא ניתן לחשוב על בחירה טובה יותר של מילים על מנת לבטא אמיתות אלה.

העובדה שאדם הראשון, טרם נפילתו בחטא, היה אנושי באופן מוחלט ובכל זאת ללא חטא, מוכיחה שאנושיות יכולה להיות שלמה ומוחלטת גם ללא טבע חוטא.

ג. חוסר יכולת לחטוא

התחום השלישי של בעייתיות בכל הקשור לחפותו מחטא של המשיח, הוא בשאלה אם ישוע היה מסוגל לחטוא בתקופת חייו עלי אדמות — אם לאו.

המאמינים במשיח מסכימים שהוא מעולם לא חטא, כפי שגם הוא עצמו טוען (יוחנן ח 46). אמנם אין דעה אחידה באשר לשאלה, אם או אם לא היה באפשרותו לחטוא. יש הטוענים שהיותו אדם לכל דבר כלל בהכרח היכולת לחטוא. הטענה הנגדית אומרת כי מהותו המאוחדת והאלוהות המוחלטת שבה מנעו מהמשיח כל אפשרות לחטוא. במבט ראשון נראית הגישה השנייה כנכשלת בגלל מספר בעיות:

בעיה א: רגישות להשפעת החטא. המשיח שבא בבשר היה אדם ללא חטא, עם טבע אנושי שלא היה נגוע בחטא. כך היה מצבו של אדם הראשון לפני נפילתו, אך עצם הבחירה באי ציות למצוות אלוהים מוכיחה שאכן יכול היה לחטוא. אם היכולת הזו הייתה לאדם בהיותו בעל טבע אנושי ללא חטא — האם לא הגיוני להניח שכך היה מצבו של “האדם האחרון” (קור”א טו 45), ישוע המשיח?

ובכן, למשיח — בניגוד לאדם הראשון — היה טבע אלוהי. הוא היה בו זמנית אנושי באופן מוחלט ואלוהי באופן מוחלט. אלוהים הוא קדוש ולכן לא מסוגל לחטוא. מכיוון שגבורת האלוהות עולה לאין שיעור על כוח האנושיות, טבעו האלוהי של המשיח שללה כל יכולת לחטוא שהייתה קיימת, באופן מופשט, בטבעו האנושי. במילים אחרות: המשיח, במהותו המאוחדת הכוללת אלוהות, אינו מסוגל לחטוא.

בעיה ב: אנושי או על־אנושי? אם הטבע האלוהי במהותו המאוחדת של המשיח שללה יכולת שהייתה, באופן טבעי, קיימת באנושיותו — האם אין לראות בכך ביטול (או לכל הפחות הגבלה) של אנושיותו המוחלטת?

ובכן, לאדם הראשון טרם נפילתו בחטא היה טבע אנושי מוחלט. בזאת מוכח שטבע אנושי יכול להתקיים באופן מלא גם בהעדר חטא. כאשר טבע אנושי הנקי מחטא מנוע מלחטוא על־ידי נוכחותו של טבע אלוהי, אין לראות בכך הפרה של אחד המאפיינים של הטבע האנושי. הטבע האלוהי רק שומר את הטבע האנושי במצבו המקורי: נקי מחטא.

היפוכו של מצב זה מתברר כבלתי אפשרי: אם מניחים שקדושה הינה מאפיין יסודי של אלוהות, ואם הטבע האנושי היה גורם למשיח לחטוא ובכך היה גובר על טבעו האלוהי, פירוש הדבר הפרת קדושת הטבע האלוהי. במצב היפותיטי זה היה המשיח חדל מהיות אלוהי.

בעיה ג: פיתוי. איך מתיישבת אי היכולת של המשיח לחטוא עם דיווחי הכתובים על ניסיונותיו מצד השטן (כגון מרקוס א 13) ועם הפסוק שאומר “שֶׁהִתְנַסָּה בַּכּוֹל כָּמוֹנוּ” (עברים ד 15)? האם אפשר לומר על מי שלא היה מסוגל לחטוא שהתנסה בכל כמו שאר בני האדם?

ובכן, ניסיון או פיתוי אינו שווה־ערך ליכולת לחטוא. הפיתוי הינו הצעה, הזמנה, משיכה, והוא יכול להשפיע רק על מי שיש לו היכולת להגיב אליו בחיוב. ישוע המשיח, בהיותו בבשר, אכן התנסה בפיתוי אמיתי ומוחשי — הן מצד השטן והן מתוך נסיבות החיים עלי אדמות — אך כבעל מהות מאוחדת לא היה מסוגל להגיב בחיוב להזמנה לחטוא.

אפשר היה לנסות את המשיח (להזמינו לחטוא) בתחום אנושיותו, אך אפשרות זו לא הייתה קיימת בתחום אלוהותו, כי הרי “אֱלוֹהִים לא יְנֻסֶּה בָּרַע” (יעקב א 13). אין אפשרות להזמין את אלוהים לחטוא, ואלוהים אינו מסוגל להגיב בחיוב להזמנה שכזו.

המשיח, כבעל מהות מאוחדת, יכול היה להתנסות על־ידי החטא בתחום אנושיותו, אך אינו היה מסוגל לחטוא. כל השפעה מצד החטא שפעלה עליו באנושיותו בוטלה על־ידי טבעו האלוהי. כאמור לעיל, גם לא היה למשיח אותו טבע חוטא הגורם לבני אדם להגיב בחיוב לפיתויים. יוחנן השליח ביטא זאת באומרו: “בּוֹ אֵין חֵטְא” (יוח”א ג 5).

כאשר דנים בחוסר היכולת של המשיח לחטוא, חשוב לעשות זאת לאור דיווחי מתי ומרקוס על אודות הניסיון מצד השטן, מיד לאחר מעמד הטבילה בירדן. מרקוס כותב: “מִיָּד הוֹצִיאָה אוֹתוֹ הָרוּחַ אֶל הַמִּדְבָּר, וּבַמִּדְבָּר שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם כְּשֶׁהַשָׂטָן מְנַסֶּה אוֹתוֹ” (א 13-12). מתי מגלה את מטרת רוח הקודש בהובילו את ישוע אל המדבר: “אָז הוֹבִילָה הָרוּחַ אֶת יֵשׁוּעַ אֶל הַמִּדְבָּר לְהִתְנַסּוֹת עַל־יְדֵי הַשָוֹטָן” (ד 1). היה זה רוח הקודש אשר “הוציא / הוביל” את ישוע למדבר ולתוך העימות עם השטן. אלוהים רצה שעם תחילת שירותו הציבורי של בנו שבא בבשר, אנושיותו תיחשף לניסיון הקשה ביותר, מצד המפתה הערמומי והעז מכולם, כאשר הוא עצמו נתון במצב קיצוני של חולשה ומחסור פיזיים לאורך תקופה ממושכת.

אלוהים רצה להפגין את חוסר יכולתו של בנו לחטוא, גם תחת תנאים שהיו הופכים כל אדם למטרה אידיאלית לפיתוי. עמידתו בניסיון זיהתה את ישוע כשׂה האלוהים הטהור מחטא, היחיד הראוי ומסוגל להסיר את חטאת העולם.

הוכחות של חוסר יכולת המשיח לחטוא

הכתובים מכילים מספר הוכחות שהמשיח, בשל מהותו המאוחדת, לא יכול היה לחטוא:

  1. אלוהותו של המשיח שוללת כל אפשרות של שינוי בו (עברים יג 8). כל מאפייני האלוהות שהיו לו לפני ביאתו בבשר המשיכו להיות חלק בלתי נפרד מהוויתו לאורך חייו עלי אדמות.

מאפיין הקדושה מונע מאלוהים כל אפשרות לחטוא. מכיוון שהמשיח האלוהי הקדוש לא יכול היה לחטוא לפני ביאתו בבשר, ומכיוון שעצם אלוהותו אינה מאפשרת שינוי כלשהו, גם בעת ביאתו בבשר לא הייתה לו היכולת לחטוא.

  1. אלוהים “כל־יכול” — דבר ששולל ממנו כל אפשרות לחטוא. טבעו האלוהי של המשיח הינו קדוש וגם כל־יכול. מאחר שיכולתו המוגבלת בתחום אנושיותו לא יכלה לעולם להתגבר על כל־יכולתו של הטבע האלוהי שבו, כל־יכולתו הבטיחה את קיום קדושתו לאורך שנות היותו בבשר. אין באפשרות המשיח לחטוא, מפני שטבעו האלוהי הכל-יכול שונא חטא.
  2. ריבונותו של אלוהים דורשת אי יכולת לחטוא מצד המשיח. כל החלטה של אלוהים הריבון אכן תתקיים. הכתוב אומר כי אלוהים “עוֹשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ בִּצְבָא הַשָׁמַיִם וּבְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ, וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ וַיּוֹאמַר לוֹ: מֶה עָשִׂיתָ?” (דניאל ד 32); ואלוהים עצמו אומר כך: “זוֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל־כָּל־הָאָרֶץ, וְזוֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל־כָּל־הַגּוֹיִם, כִּי־יהוה צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר, וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה?” (ישעיהו יד 27-26).

תכנית אלוהים עבור ההיסטוריה נקבעה באופן ריבוני מנצח נצחים, כאשר במרכזה עומדים אישיותו ופועל הישועה של המשיח שבא בבשר (אפסים ג 11; התגלות יג 8). לכן אמר ישוע על עצמו: “כִּי עָלָיו לָלֶכֶת (דליטש: ‘הוא צריך ללכת’) לִירוּשָׁלַיִם … וּלְהֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם” (מתי טז 21). המילה שדליטש מתרגם בתור “צריך”, מציינת שהדבר בלתי נמנע. אותו “צורך” שאין להתנגד לו נובע מטבעו הריבוני של אלוהים, והוא מוביל בהכרח לקיום תכניתו.

— תכנית אלוהים תמיד מתקיימת במלואה;

— לכן היו קרבנו המכפר ותחייתו של ישוע בלתי נמנעים;

— ככפרה מושלמת, היה על המשיח להיות נקי מחטא;

— כל אפשרות שהיא להיטמא בחטא הייתה יוצרת אי־ודאות לגבי קיום תכנית אלוהים.

ובכן, בעובדה שכל החלטותיו של אלוהים מתקיימות במלוא הוודאות נקבעת גם חוסר היכולת של המשיח לחטוא.

מ  ס  ק  נ  ה :

המשיח הינו חף מחטא לחלוטין. הוא נמצא בכל עת במצב של התאמה מושלמת לטבעו ורצונו של אלוהים. בהיותו בבשר לא היה לו טבע חוטא; מעולם לא ביצע חטא כלשהו במעשה, דיבור, מחשבה, גישה, דחף או מטרה לא טהורה; הוא מעולם לא נכשל בקיום אותם מעשים נכונים הנדרשים ממנו.

הוא אוהב אותנו עד כדי כך, שלקח על עצמו את העונש עבור חטאינו ומאפשר לנו לבלות את הנצח בנוכחותו. — האם נזכרת לאחרונה להודות לו על כך?

 

פרק טו: ישוע המשיח ומלכות אלוהים העתידית

אלוהים ברא את האדם “בצלמו וכדמותו” וציווה עליו “לכבוש את הארץ” ו”לרדות” בחי ובצומח (בראשית א 29-26). פסוקים אלה מגלים את אופי השלטון המקורי שאלוהים קבע לעולמנו: תיאוקרטיה — שלטון של אלוהים עצמו דרך נציג. האדם נברא על מנת להיות נציגו של אלוהים עלי אדמות ולבצע את רצון הבורא על כדור הארץ, כפי שהוא מתבצע בשאר הבריאה. כדי לייצג את אלוהים היה על האדם להיות נברא בצלמו.

שינוי יסודי עם תוצאות חמורות

לאחר שאלוהים הקים את מלכותו התיאוקרטית, שכנע השטן את אדם להצטרף אליו במרד נגד הבורא (בראשית ג 6-1). המרד הפריד את האדם מאלוהים, ולפירוד זה יש מספר תוצאות חמורות:

א. התיאוקרטיה עלי אדמות פסקה ברגע הפירוד בין אלוהים לנציגו.

ב. עריקת האדם מאלוהים אפשר לשטן לגזול מהבורא את השלטון בעולם. כך נוצרה “שטנוקרטיה”, שלטונו של השטן בעולם, שנמשך מרגע נפילת  האדם בחטא.

הכתובים מציינים מספר עובדות שמוכיחות שינוי יסודי זה:

  1. כאשר השטן מנסה את ישוע, הוא מציג לפניו בחזון את כל מלכויות העולם ומציע לתת לו את השלטון עליהן, באומרו: “לִי נִמְסַר הַשִּׁלְטוֹן, וַאֲנִי נוֹתֵן אוֹתוֹ לְכָל מִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה” (לוקס ד 6-5). מכיוון ששלטון זה ניתן במקור לאדם, הצטרפות הלז למרד בעצם העבירה את השלטון לשטן.
  2. בביאתו הראשונה, ישוע עצמו מכנה את השטן “שַׂר (ז”א שליט) הָעוֹלָם הַזֶּה” (יוחנן יב 31; יד 30; טז 11).
  3. שאול השליח מתאר את השטן כ”אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה” (קור”ב ד 4), אשר מעוור “אֶת שִׂכְלָם שֶׁל הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים”. השטן הוא מקורם של ההשקפות השקריות והערכים המעוותים שמאפיינים ומניעים את המערכת העולמית, והוא הופך את בני האדם לעיוורים כלפי המציאות והאמת של אלוהים (ראה גם קור”ב יא 3; אפסים ו 12-11).
  4. יוחנן השליח מצהיר “כִי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁרוּי בָּרַע” (יוח”א ה 19; ראה גם גלטים א 4). אותו שם עצם המתורגם “רע” משמש גם כאחד השמות של השטן, והלז מתואר כ”הרע” בהא־הידיעה בפסוק הקודם (יוח”א ה 18). אם כן, ניתן לקרוא את הטקסט, “המערכת העולמית כולה נשלטת על־ידי האחד שהוא רע”.
  5. יעקב שואל: “הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלוֹהִים?” והוא ממשיך ומזהיר: “מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב אֱלוֹהִים” (יעקב ד 4). מכיוון שהמערכת העולמית נשלטת על־ידי אויבו הנשבע של אלוהים, כל המחליט להתיידד עם אותה מערכת ועקרונותיה, מצטרף בעצם למחנה האויב. לכן מפציר גם יוחנן: “אַל תּאהֲבוּ אֶת הָעוֹלָם, אַף לא אֶת מַה שֶּׁבָּעוֹלָם. אִישׁ אִם יאהַב אֶת הָעוֹלָם, אֵין בּוֹ אַהֲבַת הָאָב” (יוח”א ב 15).
  6. הכתובים קובעים שמאמיני המשיח “זָרִים וְגוֹלִים הֵם בָּאָרֶץ” (עברים יא 13; ראה גם פטר”א ב 11). זה תואם את הסברו של ישוע שהעולם שונא את תלמידיו, מפני שהם אינם חלק של המערכת, אף-על-פי שהם נמצאים בתוכה (יוחנן טו 19-18; יז 18-14). פטרוס מזהיר את המאמינים: “הֱיוּ עֵרִים וְעִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר. אוֹיִבְכֶם הַשָׂטָן מְשׁוֹטֵט כְּאַרְיֵה שׁוֹאֵג וּמְחַפֵּשׂ לוֹ לִטְרוֹף מִישֶׁהוּ” (פטר”א ה 8). אמירות אלה מבהירות שחיי המאמין המשיחי בתוך המערכת העולמית הנוכחית הם חיים בשטח האויב.

גלהצטרפות האדם למרד השטן הייתה תוצאה חמורה נוספת: קללה נפלה על הטבע כולו. אלוהים הודיע לאדם כי “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה” בגלל חטאו, שמעתה תצמיח לו “קוֹץ וְדַרְדַּר”, ושעליו לעמול “בזעת אפו” על מנת להצמיח מזון (בראשית ג 19-17). ככל הנראה גרמה הקללה לירידה דרסטית במידת פוריותה של האדמה.

גם עולם החי הושפע על־ידי הקללה. לפני נפילת האדם בחטא ניזונו כל החיות מצמחים בלבד ולא הייתה קיימת עוינות בינם לבין עצמם וכלפי האדם. פראות ואכילת בשׂר הם תוצאות הקללה. לפי תיאורו של שאול השליח, “הַבְּרִיאָה — לא מֵרְצוֹנָהּ אֶלָּא עַל־יְדֵי הַמַּכְנִיעַ אוֹתָהּ — הֻכְנְעָה לַהֶבֶל”; “כָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה” ומייחלת ליום בו “תְּשֻׁחְרַר מִשִּׁעְבּוּד הַכִּלָּיוֹן” (רומים ח 22-19).

מניעי השטן ותכלית ההיסטוריה

השטן שכנע את האדם להצטרף למרד נגד אלוהים מתוך הדחף “להידמות לעליון” (ישעיהו יד 14-12). אלוהים הוא השליט הריבון, וזה בדיוק המקום אליו חותר השטן. רצונו להפיל את אלוהים ממקומו, כי ריבונות היא — בעצם טבעה — בלעדית. מכיוון שאלוהים שלט על העולם דרך נציגו, האדם, החליט השטן להפריד בין האדם לבוראו.

הייתה זו התקפה אחת מני רבות במלחמת השטן נגד אלוהים מיום נפילתו. את תכלית ההיסטוריה של עולמנו ניתן להבין רק על רקע מלחמה מתמשכת זו. מטרת השטן היא להתגבר על אלוהים ולקחת את מקומו כשליט הריבון על היקום; מטרת אלוהים היא להביא כבוד לעצמו, בהוכיחו שהוא הינו הריבון הבלעדי והנצחי.

כתבי־הקודש מבהירים שאלוהים יקיים שלושה דברים לפני סיום ההיסטוריה של העולם הנוכחי. בעשותו כן, הוא יגשים את מטרת ההיסטוריה כולה:

א. עליו לרמוס את אויבו השטן ואת מערכת שלטונו המרושעת בעולם. ניצחון זה חייב להתקיים לפני סוף ההיסטוריה של עולמינו, כי לא ייתכן  שההיסטוריה הנוכחית תסתיים בניצחון השטן.

לאור החובה לחסל את השטן, יש לשים לב לעובדה שאלוהים קבע בבראשית ג 15; שם הוא מודיע לאויבו ש”זרע האישה” “ישוּף” (יפצע / ירמוס) את ראשו. אלוהים בוחר במילים המתאימות לדמות הנחש, בה הופיע השטן כאשר פיתה את האנושות לערוק מהבורא. הוא מדגיש את אנושיותו של העושה את מלאכת אלוהים ברומסו את השטן, והוא מוסיף את הפרט שמדובר ב”זרע האישה”. מאוחר יותר הוא מגלה לקוראי דברו שיהיה זה בנו, משיחו, שיתגבר על השטן וכוחותיו (תהילים ב 2, 9-7; ישעיהו יא 5-1; זכריה יד).

ב. אחרי חיסול השטן ומערכת השלטון אותה יצר, על אלוהים להקים מחדש את מלכותו התיאוקרטית עלי אדמות. מאחר שהיסטוריית העולם  החלה תחת שלטון אלוהי באמצעות נציג אנושי, אלוהים חייב להחזיר שלטון זה על כנו לפני שעולם זה, בצורתו המוכרת לנו, מפסיק להתקיים. כל דבר אחר יהווה ניצחון של השטן בטווח היסטוריית העולם הנוכחי. הקמתה מחדש של המלכות התיאוקרטית בעולם הינה תנאי הכרחי להגשמת מטרותיו של אלוהים עבור העולם.

התנ”ך מגלה שנציג אנושי זה של אלוהים אכן יקום לפני תום ההיסטוריה, ושיינתן לו השלטון על המחוז הארצי של מלכות האלוהים האוניברסאלית. בנוסף להיותו בן־אלוהים והמשיח (תהילים ב 2, 7), הוא גם מלכו של אלוהים על הארץ (תהילים ב 6, 8; זכריה יד 9), הוא נולד כילד אנושי (ישעיהו ט 5), הוא צאצא ביולוגי של דויד (ישעיהו ט 6; ירמיהו כג 6-5), והוא בן־אדם (דניאל ז 14-13). מכלול עובדות אלה מצביע על “האדם האחרון” (קור”א טו 45) כעל בן־האלוהים הבא בבשר.

ג. על מנת לקיים את תכליתו עבור ההיסטוריה עד תום העולם הנוכחי, על אלוהים להחזיר גם את הטבע למצב בו היה לפני נפילת האדם בחטא.  זאת יעשה על־ידי הסרת הקללה. נביאי התנ”ך חוזים שינויים מהותיים שיחולו בעולם הטבע עם בואה של המלכות התיאוקרטית של המשיח (ישעיהו יא 5-1): טבע החיות ישוב למצבו המקורי. כולם יהיו צמחונים ויחיו יחדיו ללא כל עוינות או חשש. ילדים קטנים אף ישחקו בקרבת נחשים הידועים כיום כארסיים וקטלניים (ישעיהו יא 9-6).

זיהוי האדם האחרון

כתבי הברית החדשה מזהים את ישוע המשיח כאותו “אדם אחרון” המובטח בתנ”ך:

א. עדים שונים מאשרים שישוע אכן בן־האלוהים:

— אלוהים עצמו (מתי ג 17);

— המלאך גבריאל (לוקס א 27-26, 35);

— שדים (מתי ח 29-28; לוקס ד 41);

— אנשים (מתי טז 16).

ב. מלאך קדוש, שדים ואנשים מכירים בהיותו המשיח (מתי טז 16; לוקס ב 11-10; ד 41; יוחנן א 41-40).

ג. ישוע בא לעולם כילוד אישה (מתי ב 11-1; לוקס א 35-26; ב 17-1; גלטים ד 4).

ד. אילן היוחסין של ישוע, המלאך גבריאל ובני אדם שונים מעידים על היותו צאצאו הביולוגי של דויד המלך (מתי טו 22; כ 30; לוקס א 32; ג 31-23; רומים א 33).

ה. ישוע עצמו טוען להיותו “בן־האדם” (מתי ט 6; טז 13; כד 30).

ו. שאול השליח מכנה את ישוע “האדם האחרון” (קור”א טו 45).

במכלול עובדות אלה הוכח שישוע הינו בן־האלוהים הבא בבשר אנושי כדי לכהן כ”אדם האחרון”, המובטח על־ידי אלוהים (יוחנן א 1, 14; פיליפים ב 8-5; עברים ב 14).

בהצטרפותו למרד השטן גרם האדם הראשון לאובדן מלכותו התיאוקרטית של אלוהים מהעולם. — בעתיד יבצע האדם האחרון, ישוע המשיח, מספר פעולות:

א. הוא ירמוס את השטן (עברים ב 14; יוח”א ג 8) …

— בשפטו את מערכת השלטון העולמית (התגלות ו – יח);

— על־ידי חיסול כל מנהיגיה וכוחותיה המזוינים של אותה מערכת (התגלות יט 21-11);

— על־ידי הסרת כל אותם בני אדם מהעולם שנכנעו לשלטון השטן (מתי יג 43-36, 50-47);

— ולבסוף על־ידי כליאת השטן עצמו ב”תהום” (התגלות כ 3-1).

ב. המשיח יקים מחדש את מלכות אלוהים התיאוקרטית עלי אדמות, בה ישלוט כנציגו של אלוהים למשך העידן האחרון של היסטוריית העולם (התגלות כ 6-44).

ג. יחד עם הקמת התיאוקרטיה, המשיח גם ישקם את הטבע על־ידי הסרת הקללה, כפי שניבאו נביאי התנ”ך (מעה”ש ג 21-19).

מ  ס  ק  נ  ה :

יום יבוא ואלוהים — באמצעות ישוע המשיח — יקים מחדש את מלכותו עלי אדמות. על־ידי השבת השלטון התיאוקרטי והסרת הקללה מהטבע, הוא ייצור תנאים שהיו קיימים לפני נפילת האדם בחטא. אנחנו מייחלים ליום זה ומתפללים לביאת מלכותו (מתי ו 10).

 

פרק טז: ישוע המשיח והמגילה החתומה

כתוצאה מהצטרפות האדם הראשון למרד השטן אבדה מלכותו התיאוקרטית של אלוהים מהעולם. מאז שולט השטן במערכת העולמית.

על מנת להגשים את תכליתו בהיסטוריה, על אלוהים לרמוס את השטן, להסיר את מערכת שלטונו מהעולם, ולהקים מחדש את המלכות התיאוקרטית. כל זאת אכן יעשה על־ידי ישוע המשיח, “האדם האחרון”, לפני תום ההיסטוריה של כדור הארץ.

נקודה מרכזית בפעולות עתידיות אלה של המשיח היא המגילה החתומה (הספר החתום) עליה מדובר בהתגלות פרק ה.

זיהוי המגילה החתומה

רקע

בפרקים ד-ה של ספר ההתגלות, יוחנן מציג בפני הקורא מאורעות עתידיים, אשר “מוכרחים להתרחש” (ד 1). השליח עֵד למעמד בו לוקח ישוע מיד אלוהים האב מגילה (ספר), החתומה בשבעה חותמות. המשיח מוצג כיחיד הראוי לפתוח את חותמי המגילה ולקרוא את הכתוב בה (ה 7-1). זיהוי המגילה הינו תנאי חיוני להבנה נכונה של אותם מאורעות עתידיים, עליהם מלמדים פרקים ו עד כ. בפרקים ד-ה מודגשות מספר עובדות שמקלות על הזיהוי:

א. ישנו דגש על כך שאלוהים “ברא הכול” לפי רצונו ולמטרותיו הוא (ד 11).

ב. דגש נוסף הושׂם על גבורתו של אלוהים ועל סמכותו למלוך על הבריאה כולה: שבע-עשרה פעמים מוזכר כס מלכותו, סמל הסמכות והריבונות, ובשני פסוקי ההלל (ד 11; ה 133) משתמשים בשפה שמייחסת לאלוהים “עוז” (יוונית: קְרָטוֹס) ו”גבורה” (יוונית: דוּנָמִיס), מילים שמתארות את כוח המנצח הגובר על כל התנגדות. מצוינת כאן הגבורה האלוהית אשר מעצבת את ההיסטוריה בהתאם למטרותיו הריבוניות של הבורא.

ג. בהתגלות ה 9, 12 מוצג המשיח כמושיע. פסוקים אלה מדגישים כי מעשה הישועה, מותו המכפר ודמו הנשפך, הם שמקנים לו את הסמכות  לקחת את הספר ולפתוח את חותמיו.

ד. התגלות ה 13-12 מציין כי המשיח ראוי למלוך במלוא הסמכות האלוהית. אותם מילים שמתארות את גבורתו, גדולתו וסמכותו של אלוהים האב (ד 11; ה 133) חלות כאן על “השׂה” (המשיח) באותה מידה.

מכיוון שארבע עובדות אלה מודגשות בצמוד לקטע בו מוצגת המגילה החתומה, עלינו להסיק כדלקמן: זיהוי המגילה חייב להתקשר …

— לכך שהבריאה כולה נבראה למטרותיו הבלעדיות של אלוהים;

— לכך שלאלוהים בלבד הסמכות והריבונות על הבריאה;

— לכך שרק ישוע — בהיותו הגואל — ראוי לקחת את המגילה, לפתוח את חותמיה, לקרוא אותה ולמלוך בסמכות אלוהית.

עיקרון הגואל

הכתובים מלמדים כי אלוהים ברא את הארץ וכל אשר בה, ולכן היא רכושו הבלעדי ולו הריבונות כמלכה (שמות יט 5; דהי”א כט 11; תהילים כד 2-1; מז 3-2, 9-7). בהקימו את התיאוקרטיה עלי אדמות, אלוהים נתן את עולמו לבני האדם כנחלה נצחית (בראשית א 28-26; תהילים קטו 16; ישעיהו כד 5 [“ברית עולם”]). אמנם, האנושות לא קיבלה בעלות ריבונית על הארץ. זו נשארה — ותמיד תישאר — בידי אלוהים, ובני האדם היו אמורים לכהן כנציגיו. שלטונם על הארץ תוכנן כערוץ להגשמת רצון אלוהים ומטרותיו, בכפוף למצוותיו (בראשית ב 17-15). אלוהים היה בעל הבית, האדם היה הדייר או האריס.

מעמד זה לא הקנה לו סמכות להעביר את השליטה על הארץ לידיים של אחר, אשר לא מבשרו. לדאבוננו, זה בדיוק מה שהאדם עשה, כשהפסיד את השליטה על נחלתו הארצית למי שאינו שארו הקרוב אליו — לשטן. בהביאו את האדם למרד נגד אלוהים (בראשית ג), גזל השטן את סמכויות הדייר מהאדם, ומאז הוא שולט בפועל במערכת העולמית, תוך כדי התנגדות מתמדת לאלוהים.

הפסד האדם הוא זמני, מפני שלאלוהים יש תכנית ישועה. במרכזה עומדת אישיותו של גואל (שארו הקרוב של האדם), והוא ישוע המשיח שבא בבשר.

בתפקיד הגואל היה על המשיח לשלם את מחיר הגאולה, הן כדי לשחרר את האדם משעבודו, והן כדי לגאול את נחלתו האבודה. המחיר היה דמו (אפסים א 7; קולוסים א 14; פטר”א א 19-18; התגלות ה 9).

המשיח אמנם שילם את מחיר הגאולה, אך אין הוא עומד להחזיר את השלטון על העולם לאדם שהפסיד את הנחלה. כגואל ו”אדם האחרון”, הוא עצמו ישליט את רצון אלוהים עלי אדמות ויגשים את מטרותיו (התגלות יא 15). המשיח יהיה “לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זכריה יד 9).

מ  ס  ק  נ  ה :

לאור המידע המודגש בהתגלות ד-ה והרקע למגילה החתומה, הגיוני להסיק שהמגילה היא בעצם שטר הקניין המקנה את זכות השליטה על כדור הארץ — אותה זכות שהאדם איבד כאשר מרד באלוהים. מדובר בשטר קניין מהסוג ששימש אסמכתא כבר בתקופת ירמיהו הנביא. כאשר ירמיהו מימש את זכותו לגאול את השׂדה של בן־דודו (ירמיהו לב 12-6), נרשמה העסקה ב”סֵפֶר הַמִּקְנָה … הֶחָתוּם, הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאת הַגָּלוּי” (פס’ 11), על מנת לשמש הוכחה של זכות שליטה בעתיד (פס’ 15-14). כך נרשם גם “ספר מקנה” כאשר המשיח שילם בדמו את מחיר הגאולה עבור העולם. לפי אָלְפְרֶד זֶ’נוּר מדובר בהסכם שכלל את התנאים לגאולת האדם ולחזרתו למעמד של שלטון על העולם — הענקה מחודשת של כל אותן זכויות שאיבד בגלל החטא.

מגילותיו של ירמיהו היוו הוכחה חוקית של תשלום מחיר הגאולה וזכותו של ירמיהו לעבד את השדה וליהנות ממנו. באותה מידה מהווה “הספר החתום” של המשיח הוכחה חוקית שהוא אכן שילם את מחיר הגאולה עבור העולם ורחש את הזכות למלוך בו.

הנחיצות של מגילה חתומה

רישום העסקה של ירמיהו נעשה בלפחות שתי מגילות: “הספר הגלוי” ו”הספר החתום”. סגירת המגילה על־ידי חותם מונע שינויים בכתוב בה והופך אותה להוכחה חוקית בעת הצורך. גוֹטְפְרִיד פִיצֶר כותב: “החותם מעניק ביטחון מפני זיופים ומשמש אמצעי להגנה על זכויות, בעיקר בעסקאות רכוש.” בהתאם למטרה זו, נושא ספר המקנה, בהתגלות פרק ה, שבעה חותמות. ריבוי החותמות מעניק למגילה תוקף של הוכחה שאין להפריכה: המשיח אכן הגואל החוקי ולו הזכות לשלוט על כדור הארץ.

מגילותיו של ירמיהו הופקדו במקום בטוח (לב 14). היה צורך לשמר אותם, “לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים”, כי הנביא היה מנוע מלממש את זכויותיו לחלקת השׂדה. לאחר ששילם את מחיר הגאולה, הנסיבות הרי הרחיקו אותו מהארץ למשך שנים ארוכות.

באותו אופן הופקד ספר המקנה של המשיח במקום בטוח (ביד ימינו של אלוהים בשמים; התגלות ה 1, 7). שם הוא נשמר מהרגע שהמשיח שילם את מחיר הגאולה על הצלב. הרי במקום לממש את זכות השליטה בכדור הארץ, ישוע נמצא כעת במקום רחוק ממנו (בשמים; מעה”ש א 11-9).

כפי שפולשים שלטו על ארץ ישראל (ועל שדהו של ירמיהו) לאורך כל אותן שנים שעם ישראל והנביא שהו בגלות, כך שולטים כיום פולשים (השטן והנציגים האנושיים של מלכותו) על המערכת העולמית, ומצב זה יימשך עד לשובו של המשיח ארצה.

שני תחומי האחריות של הגואל

בגאולת מקרקעין כמוגדרת בתורה נופלת אחריות כפולה על הגואל:

א. עליו לשלם את מחיר הגאולה ובכך להקנות לעצמו את זכות השליטה על הקרקע;

ב. עליו להחיל את שליטתו על הקרקע בפועל, ובמידת הצורך לגרש פולשים שלקחו שליטה על הקרקע באופן בלתי חוקי.

בגאולת כדור הארץ נופלת אחריות כפולה זו על המשיח, שארו הקרוב של האדם וגואל האנושות:

א. היה עליו לשלם את מחיר הגאולה עבור כדור הארץ, על מנת להקנות לעצמו את זכות השליטה בו.

ב. זכות השליטה אכן בידי המשיח. עתה עליו להחיל את מלכותו על העולם בפועל, תוך הסרת הפולשים — השטן וכוחותיו — אשר שלטו באופן  בלתי חוקי מיום נפילת האדם בחטא.

משמעות מעשה המשיח עם המגילה החתומה

במידה ומתיישבים בלתי חוקיים מערערים על זכות הגואל להחיל את שליטתו על הקרקע, עליו להוכיח כי אכן שילם את מחיר הגאולה. ספר המקנה החתום שימש כהוכחה לכך.

בתום השבוע ה-70 של דניאל פרק ט, ישוב המשיח על מנת לקחת שליטה על קניינו. הוא ימצא את שליטי העולם ואת צבאותיהם בארץ ישראל, לשם נמשכו על־ידי השטן למלחמה נגד המשיח (תהילים ב 3-1; התגלות טז 16-12; יט 21-11). יהיה זה ערעורו האחרון של השטן על זכות המשיח לקחת שליטה על העולם ולמלוך בו.

ערעור האויב יאלץ את המשיח להמציא הוכחה חוקית חותכת של זכותו לגרש את הפולשים הבלתי חוקיים ולהחיל את שליטתו על כדור הארץ. מגילתו החתומה תשמש הוכחה כנדרש. עם תחילת השבוע ה-70 (7 שנים) ייקח המשיח את המגילה מיד אלוהים האב ויחל בפתיחת שבעה החותמות בזה אחר זה. עם פתיחת כל חותם נחרבת מלכותו הארצית של השטן בהדרגה, תוך כדי שלוש סדרות של משפט (התגלות ו – יח). כך מופגנת יכולתו של המשיח לגרש את השטן ואת כוחותיו.

מ  ס  ק  נ  ה :

כתוצאה מפתיחת שבעה החותמות במהלך השבוע ה-70, המגילה תהיה פתוחה בעת ביאת המשיח השנייה. בנקודה זו, הוא יקרא את הכתוב בה בפני העולם כולו, כהוכחה שהוא אכן הגואל החוקי של נחלת האדם האבודה, ולו הזכות לגרש את השטן ואת כוחותיו ולהחיל את שליטתו על כדור הארץ (תהילים ב 9-7). לאחר הצגת ההוכחה יממש המשיח את זכותו במלואה. הוא יאבד את השטן וכוחותיו מכדור הארץ וייקח שליטה מלאה כאדם האחרון (התגלות יט 19 — כ 6).

 

פרק יח: הקמתה מחדש של מלכות אלוהים התיאוקרטית בידי המשיח

שלושה דברים על אלוהים להשלים כדי להגשים את תכליתו בהיסטוריה. הראשון, כאמור, יהיה הסרת השטן ומלכותו מכדור הארץ, השני יהיה חידוש מלכותו התיאוקרטית עלי אדמות.

מטרת המלכות התיאוקרטית העתידית

שיטת השלטון המקורית על כדור הארץ הייתה התיאוקרטיה של אלוהים. שלטון זה אבד בגלל נפילת האנושות בחטא — נפילה שנגרמה על־ידי השטן. במידה ואלוהים לא יחזיר את מלכותו התיאוקרטית על כנה לפני תום ההיסטוריה של כדור הארץ, ייחשב זה כניצחון השטן במסגרת תולדות העולם הנוכחי. שיקום התיאוקרטיה של אלוהים כשיטת השלטון עלי אדמות היא, אם כן, הכרחית בהחלט להגשמת תכליתו של אלוהים בהיסטוריה.

תזמון המלכות התיאוקרטית העתידית

כתבי־הקודש מגלים שתי עובדות שממקמות את המלכות התיאוקרטית העתידית על קו הזמן באופן ברור:

א. המלכות תוקם אחרי תקופת הצרה וביאתו השנייה של המשיח. כך מנבא ישוע עצמו, והוא מוסיף כי יישב אז על כס מלכותו, ימלוך על הארץ ויכניס את הצדיקים אל תוך המלכות (מתי כד 21, 30-29; כה 34-311). השתלשלות האירועים המתועדת בספר ההתגלות חופפת את הנבואה שבספר מתי:

  1. מאורעות הצרה הגדולה (התגלות ו – יח);
  2. ביאת המשיח השנייה (התגלות יט 21-11);
  3. המלכות התיאוקרטית (התגלות כ 6-4).

בהמלכות התיאוקרטית העתידית תישאר על כנה לאורך העידן האחרון בתולדות העולם הנוכחי. בתום עידן זה, ינהיג השטן את המרד האחרון נגד שלטון אלוהים, מרד שאלוהים ידכא תוך זמן קצר (התגלות כ 10-7). בנקודה זו יופיע “הכיסא הלבן הגדול” והארץ הנוכחית תיעלם (התגלות כ 11; כא 1).

אורך המלכות התיאוקרטית העתידית

כתוב שהמשיח וקדושיו יימלכו על הארץ הנוכחית לתקופה של 1000 שנים (התגלות כ 7-4). מכאן קיבלנו את המושג “מלכות אלף־השנים” וה”מילֶניוּם” הלועזי (mille=אלף, annum= שנה).

משך המלכות התיאוקרטית על כדור הארץ הנוכחי מוגבל ל-1000 שנים, אך היא תמשיך לעולמים בארץ החדשה — הנצחית (לוקס א 33-32; התגלות יא 15; כא 1 – כב 5).

אזרחי המלכות התיאוקרטית העתידית

כתבי־הקודש מלמדים מספר עובדות לגבי אזרחי המלכות:

א. בעת הקמתה, לא יוכנסו אל תוך המלכות אנשים בלתי נושעים (ז”א בני אדם השייכים למלכות השטן). כל הבלתי נושעים שיהיו בחיים בביאתו השנייה של המשיח יילקחו מהארץ בצעד של משפט. ישוע מבהיר עובדה זו על־ידי משל החיטה והעשבים (מתי יג 30-24; 43-366), משל המכמורת (מתי יג 50-47), ובדרשה על הר הזיתים (מתי כד 41-37; כה 46-31).

ב. המאמינים הנושעים של כל הזמנים ייכנסו אל תוך המלכות התיאוקרטית יחד עם המשיח. הם מתחלקים לארבע קבוצות:

  1. נושעי הקהילה: הם כל המאמינים שנושעו החל מחג השבועות במעה”ש פרק ב, ועד הילקחות הקהילה. מכיוון שהם נלקחים לשמים לפני תקופת הצרה, עליהם לחזור לארץ עם המשיח בביאתו השנייה. לאחר מכן, הם יישארו בארץ עם המשיח לאורך מלכותו התיאוקרטית.

עובדות אלה נלמדות משני קטעים בכתובים: שאול השליח מציין כי מאמיני הקהילה יילקחו מהארץ על מנת לפגוש את המשיח “באוויר”, והוא ממשיך ואומר: “כָּךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן” (תסל”א ד 17-16). זאת אומרת שאחרי ההילקחות ילוו נושעי הקהילה את המשיח בכל עת ובכל מקום. נוסף על כך נאמר בטימ”ב ב 12 כי נושעי הקהילה יימלכו עם המשיח.

גוף המאמין הנושע “ישתנה” בעת ההילקחות (קור”א טו 53-51; תסל”א ד 16), ונושעי הקהילה יחיו במלכות התיאוקרטית בגופם ההדור כבוד, אשר אינו כפוף למוות.

  1. נושעי תקופת התנ”ך: קבוצה שנייה זו מורכבת מכל אלה שנושעו ומתו לפני קום הקהילה. הם יקומו לתחייה בביאתו השנייה של המשיח, מיד אחרי תום הצרה. דניאל מציין כי “רַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ” לחיי עולם, וכי תחייה זו תתרחש אחרי “עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לא־נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי” [ז”א הצרה הגדולה] (דניאל יב 2-1). ממשפט שנאמר לדניאל באותו קונטקסט ניתן להבין, כי גם הוא יקום לתחייה באותו מעמד (יב 13).
  2. נושעי הצרה שהוקמו לתחייה: הם הקבוצה השלישית במלכות התיאוקרטית. יוחנן השליח מציין כי כל אלה הנושעים ונהרגים בזמן הצרה הגדולה אכן יקומו לתחייה עם ביאתו השנייה של המשיח, מיד אחרי תום הצרה (התגלות כ 6-4).
  3. נושעי הצרה ששׂרדו: קבוצה רביעית זו של נושעים הנכנסים אל תוך המלכות התיאוקרטית של המשיח עלי אדמות, הם אלה שנושעו בתקופת הצרה הגדולה ושרדו אותה. מכיוון שהם נמלטו מהמוות, הם ייכנסו למלכות עם טבעם הישן (הטבע החוטא), עם גוף בן־תמותה ועם היכולת להקים משפחות ולהוליד ילדים.

קבוצת הנושעים ששׂרדו את הצרה, הם “הַכְּבָשִׂים” המתוארים במתי כה 34-31 וה”נעזבים” בשדה וליד אבן הרחיים בביאת המשיח השנייה (מתי כד 41-39).

שלוש הקבוצות הראשונות של אזרחי המלכות יהיו שונים בתכלית: גופם השתנה בעת התחייה או ההילקחות, הם אינם כפופים למוות, אלא מושלמים וללא יכולת לחטוא. כמו כן, הם אינם מתחתנים או מולידים ילדים.

ג. עובדה חשובה נוספת על אודות אזרחי מלכות 1000 השנים היא, שחלק מהם לא יהיו נושעים. מתוך הקבוצה הרביעית לעיל יוולדו ילדים אל תוך המלכות (ירמיהו ל 20-19; יחזקאל מז 222), ואף-על-פי שבהקמת המלכות יהיו כל אזרחיה נושעים, יצטרפו אליהם תוך זמן קצר אנשים בלתי נושעים על־ידי הילודה הטבעית. התגלות כ 9-7 מלמד כי בתום אלף השנים, כאשר “יֻתַּר הַשָׂטָן מִכִּלְאוֹ”, הוא יצליח למשוך אחריו המון עם, “וּמִסְפָּרָם כְּחוֹל הַיָּם”. כך מתברר שרבים מהנולדים במשך מלכות המשיח עלי אדמות לא יאמינו במלכם באמונה מושיעה.

טבעה של המלכות התיאוקרטית העתידית

כל ניסיון להגדיר את טבעה של המלכות העתידית חייבת להתחשב בשתי עובדות:

א. תהיה זו מלכות ארצית, הן מבחינת מיקומה על כדור הארץ הנוכחי, והן מבחינת אופי השלטון — שלטון אלוהי המכסה כל תחום עלי אדמות.

ב. תהיה זו מלכות פוליטית — ממוסדת — עם מערכת ממשלתית מתפקדת.

מלכות ארצית

המלכות התיאוקרטית המקורית ראתה את שלטון אלוהים מיושׂם על־ידי נציגו — האדם הראשון — במחוז הארצי של מלכות אלוהים, הכוללת את היקום כולו. באותה מידה ישוב “האדם האחרון” — ישוע המשיח — ליישׂם את שלטון אלוהים באותו מרחב ארצי.

מספר עובדות מעידות על אמת זו: כאשר רגלי ישוע יעמדו על הר הזיתים בביאתו השנייה, תהיה זאת התחלה של כהונתו כ”מֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ” (זכריה יד 4, 9). הוא ימשול “מִיָּם עַד־יָם, וּמִנָּהָר עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ” (זכריה ט 10), ומלכותו “תמלא את כל הארץ” (דניאל ב 35, 45-44).

כאשר המשיח ישלוט כמלך ארצי, הוא יעשה “מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ” ובני ישראל “יישבו על אדמתם” (ירמיהו כג 8-5). כשהמשיח — בן־האדם — יבוא בביאתו השנייה “עם ענני שמים”, אלוהים ייתן לו ולקדושיו שלטון על “הממלכות תחת כל השמים” (דניאל ז 14-13, 27). ובכן, המלכות העתידית של אלוהים והמשיח תהיה “מַמְלֶכֶת תֵּבֵל”, מלכות ארצית וגשמית (התגלות יא 15).

אחרי מלכות 1000 השנים, עם פרוץ המרד האחרון של השטן נגד שלטון המשיח, יצליח האויב “לְהַתְעוֹת אֶת הַגּוֹיִם בְּאַרְבַּע קְצוֹת הָאָרֶץ” (התגלות כ 8-7). המורדים יעלו “עַל מֶרְחַב הָאָרֶץ”, ואז יירד עליהם משפט “מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת אֱלוֹהִים” (פס’ 9). עם תום משפט זה תוחלף הארץ הנוכחית בארץ חדשה, נצחית (התגלות כ 11; כא 1).

מלכות פוליטית

ומה מעיד על טבעה הפוליטית / ממוסדת של המלכות העתידית? כאשר ימלוך המשיח, הוא יישב על כיסא דויד וישלוט על מלכות דויד (ישעיהו ט 6; לוקס א 33-32). כפי שלדויד הייתה מלכות פוליטית, כן תהיה למשיח. ישעיהו ט 6-5 מציין כי “תְהִי הַמִּשְׂרָה עַל־שִׁכְמוֹ”, וכי “לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ”. המילה המקראית “משׂרה” משמעה תמיד תפקיד ממשי, גשמי — מעמד אחראי של הנהגה ושלטון. המלכות העתידית תדע חלוקה לאומות, עם נציגי שלטון אזוריים, תחת שלטונו של המשיח (תהילים עב 11-10, 17); הוא יהיה “מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים” (התגלות יט 16).

המשיח ינחיל את שליטתו על היחסים הבינלאומיים ויגרום לעמים לחיות יחד בשלום (ישעיהו ב 4; מיכה ד 3). ירושלים תהיה בירתו ותשמש מרכז מדיני לכדור הארץ כולו. ממנה “תֵּצֵא תוֹרָה”, שלטון החוק עבור כל עמי העולם (ישעיהו ב 3-1; מיכה ד 2-1). כשופט עליון על ענייני נתיניו יגן המשיח על העניים, הנזקקים והענווים, יעניש רודנים וימית רשעים (תהילים עב 4-1, 14-12; ישעיהו יא 5-1). כל אלה הם סממנים של שלטון מדיני — שלטון חוק (רומים יג 7-1).

מלכות המשיח תתאפיין על־ידי שליטה כוללת של יושר, צדק ושלום. נראה כי המחזיקים בתפקידי הנהגה יהיו ללא יוצא מהכלל נושעים, אשר עברו דרך תחיית המתים או דרך ההילקחות, ולכן אין להם טבע חוטא (טימ”ב ב 12; התגלות כ 6-4). מפני שכל בעל משרה בממשלת המשיח יהיה מושלם וללא חטא, לא תתאפשר שחיתות ממשלתית.

מ  ס  ק  נ  ה :

בהקימו מחדש את מלכותו התיאוקרטית של אלוהים על כדור הארץ הנוכחי, ישלים המשיח את הפעולה השנייה שעל אלוהים לבצע להגשמת תכליתו עבור ההיסטוריה.