ספר חבקוק: פרשנות מבארת לפרק ב פסוקים 1-4.

כותרת הדרשה:

צדיק, באמונתו יחיה.

 

רעיון עיקרי של הקטע:  [ב' 1-4]

לאחר שהציג את תלונותיו לה', חיכה הנביא לתשובה. ה' ענה: צדק מוחלט יהיה כשיבוא אלוה, בקץ. עד אז נדרש הצדיק להתמיד בחיים מלאי אמונה ונאמנות לה'.

 

רעיון עיקרי של הדרשה:

איך עלינו לחכות למענה ה' לשאלתנו?

 

פתיחה: הצגת הדובר.

במהלך השיעור שיערך כ- 45 דקות, אנו נלמד את הרקע למשפט כה ידוע: צדיק באמונתו יחיה, מספר חבקוק פרק ב פסוקים 1-4. בסוף השיעור אני משוכנע שכולנו נבין את משמעות האמרה ונשאף לקיימה בחיינו האישיים. לפני שניגש לפסוקים, אספר לכם סיפור אמיתי הדומה למקרה שחווה חבקוק.

 

סיפור:

בשמיני בחודש ינואר בשנת 1956 יצאו חמישה גברים ליערות הג'ונגל במזרח אקוודור כחלק מ-'מבצע אאוקה'. החמישה היו צוות שנשלח לבשר לשבטים שמעולם לא שמעו אודות הבשורה. כל החמישה (נייט סיינט, ג'ים אליוט, פיט פלמינג, רוג'ר יודריאן ואד מק-קולי), היו מאמינים בעלי מוטיבציה ושליחות, נשואים, חלקם אבות לילדים, בעלי תארים אקדמיים, מוכשרים ומבטיחים.

המטרה שעמדה לנגד עיניהם הייתה ישועתם של אותם בני שבטים שנמנעה מהם האפשרות לשמוע את הבשורה שבכוחה להעניק חיים.

מיד כשנחת מטוסם, התאספו סביבם בני השבט, וללא שהות דקרו את החמישה למוות בכידוניהם כאילו היו אויביהם המרים ביותר. כל החמישה מתו במקום לפני שיכלו לומר אפילו את מסר הישועה.

לא חלפו שעות רבות לפני שרעיותיהם וילדיהם הבינו שהאבות נרצחו על ידי האנשים שעבור ישועתם התפללו כה רבות, ולהם רצו כל כך לספר על אהבת אלוהים וישועתו.

המשפחות והקהילות ששלחו את הבחורים היקרים הללו עמדו נדהמים ואילמים.

אלוהים אדירים, מדוע אתה מאפשר את הרצח האכזרי של מיטב בניך? הם רצו כל כך לשרת אותך ולקיים את המצווה הגדולה: לכו לכל העמים ועשו תלמידים…

מה חשבו ילדיהם לאורך השנים? מדוע ה' מאפשר כזה רוע דווקא נגד הצדיקים?  איך אפשר להאמין בדרכי אלוהים אם הרשע והרשעה זוכים לחופש כל כך מטריד ופוגע?

איך המשיכו אותן משפחות לחיות לאחר האירוע המזעזע בחייהם? האם הן המשיכו לאחוז באמונתם? בסוף השיעור אספר מה קרה בחיי אותן משפחות.

 

מתברר שחבקוק עבר חוויה דומה והתמודד עם אותן שאלות בדיוק.

הנביא חבקוק לא רק מציין את הקושיות שעלו במוחו, אלא גם מעניק לנו את התשובה לכל השאלות המטרידות הללו.

הבה נכיר מעט את חבקוק הנביא ונתוודע לאירועים שאפפו את חייו.

 

הקדמה לפרק ב 1-5:

 

משמעות שמו של חבקוק היא "חיבוק". מספר אגדות רבניות צמחו סביב שמו. יש חוקרים הסבורים שחבקוק היה בנה של השונמית אותו חיבק אלישע כאשר הקימו מן המתים, משום שנאמר כי "את חובקת בן" (מל"ב ד' 16). אחרים סבורים שהוא האיש שהופקד לצפות בנפילת בבל אותו מזכיר ישעיה (ישעיה כ"א 6; חבקוק ב' 2). אחרים סבורים שהוא האיש שנשלח על-ידי המלאך להאכיל את דניאל נזיד ולחם כאשר היה בגוב האריות (ספר חיצוני: בל והדרקון).

אגדות אלו צמחו סביב חבקוק מפני שלא ידוע דבר על מקורו, שושלת היוחסין שלו, עיר המוצא שלו או מקצועו. יש המאמינים כי הוא היה לוי  מפני שכתב, "למנצח בנגינותי" (ג' 19). אנו יודעים כי הוא היה נביא על יהודה (א' 1) ובן-זמנו של ירמיה, יחזקאל, דניאל וצפניה. לכן, כנראה שחי בירושלים.

ניתן לקבוע שהספר נכתב בתקופת שלטונו של יהויקים (609-597 לפנה"ס), מן הסיבות הבאות:

  1. הכשדים עדיין לא פלשו ליהודה (א' 6 והלאה; מלכים ב' כ"ד).
  2. אין בספר איזכור של 70 שנות גלות בבל (שהחלה בשנת 586 לפנה"ס).
  3. נראה כי המצב המתואר בחבקוק א' 2-4 מתאר את המצב החברתי, הדתי והמוסרי בתקופת שלטונו של יהויקים (609-597 לפנה"ס). גם ירמיה הנביא תיאר את מעלליו של המלך יהויקים במילים הדומות לאלו של חבקוק (ראה ירמיה כב 13).

 

חבקוק ניבא בזמן עליית ממלכת בבל הגדולה. באותה עת, ביהודה, לאחר מות יאשיהו[1], המליך נכו מלך מצרים את יהויקים למלך על יהודה. יהויקים בן יאשיהו לא הלך בדרכי אביו. יתכן שהתאכזב מה' לאחר שאביו הצדיק והירא אלוהים נפל ומת בקרב מגידו נגד המצרים. יהויקים עשק את העם הנתון במצור, דאג לענייניו ותענוגותיו והיווה גורם מרכזי לשגשוג הרשע והחמס בירושלים.[2]

לפיכך, דברי חבקוק מתארים את המוסר הירוד והשלטון המושחת ביהודה מעת מות

יאשיהו ועד לכיבוש יהודה וירושלים על ידי הבבלים.

חבקוק הצדיק לא יכול היה להשלים עם שגשוג הרשע ודיכוי הצדק והצדיקים.

מסיבות אלו התקשה הנביא חבקוק להאמין בדרכי ה'.

 

מדוע חבקוק מתקשה להאמין בדרכי ה'? היכן אלוהי הצדק? (תמצית פרק א)

–          כי נראה שה' מאחר להושיע. הנביא זועק וקורא "עד-אנה ה'", ותשובת אלוהים לא נשמעת… הרשע ממשיך לגבור והצדק נחלש (א: 1-4).

–          כי ה' מקים את הכשדים הרשעים כדי להעניש את החוטאים ביהודה (א: 5-11).

–          כי נראה שה' קדוש מחריש נוכח פעולת הרשע. הרשעים זוכים לחופש להתעלל בצדיקים מהם כאילו היו רמשים חסרי צלם אלוהים. האם יש סיכוי שהרשע יחדל מרשעותו ויחמול על הצדיק ממנו כל עוד רשעותו מכלכלת אותו? (א: 12-17).

 

אלוהים עונה לתוכחת חבקוק ומסביר באופן ישיר וברור שה' עתיד לבוא בקץ ולמגר את הרשע.

א. איך דורש ה' מן הצדיק לחיות עד שיבוא אלוהים להקים את צדקתו? על כך בדיוק עונים פסוקים 1-4 בפרק ב. ולעניינינו: איך דורש ה' מאיתנו לחכות עד שתיענה שאלתנו?

א. עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר, וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי. 

ב. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה, וַיֹּאמֶר: כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. 

ג. כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם-יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ, כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. 

ד. הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. 

 

 

איך מחכים למענה מאלוהים?

  1. בציפייה עיקשת והמתמדת לתשובה מה': (ב' 1)

א. עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר, וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי. 

הנביא מבהיר שלאחר שהציג תלונתו לפני אלוהים, הוא ציפה וחיכה למענה אלוהים בכיליון נפש, ממש כמו שומר קפדן העומד על משמרתו.[3] הנביא מדגיש את הציפיה העיקשת לתשובה, בכך שמוסיף ואומר: ואתיצבה על מצור.[4] ז"א, הנביא אינו זז ממקומו כאילו היה בעמדה שמירה מבוצרת, עד שישמע את תשובת אלוהים על תוכחתו ויענה לה. הנביא ישעיה השתמש באותו מטבע לשון כדי לתאר את ציפייתו למענה ה' (ישעיה כא 8)

 

האם יתכן שהנביא עמד בפועל במגדל שמירה בחומות יהודה כדי לצפות לתשובת אלוהים?

למרות שמבחינה טכנית יכול הנביא לחכות בעמדת השמירה לתשובה אלוהים, ויתכן אף כי היה אולי אחד מהשומרים על החומות, נראה הגיוני יותר שהנביא משתמש בשפה סמלית וציורית כדי לציין את עיקשותו ודרישתו הנחרצת לראות את צדקת אלוהים בפועל.

 

אל לנו לפרש באופן שלילי את דרכו של חבקוק. כאבו של חבקוק נובע מכך שצדקת אלוהים נעלמה, ושם אלוהים אינו זוכה לכבוד לו הוא ראוי בגלל שגשוג הרשע. חפצו של חבקוק להגן על צדקת אלוהים ולהשקיט את ליבו בביטחון מחודש בדרכי אלוהים. מטרתו נשגבה וראויה לציון.

 

יישום אישי: כאשר אנו מחכים למענה אלוהים, אנו ממשיכים בשגרת חיינו. אנו הולכים כל יום לעבודה, ללימודים, מטפלים בילדינו וממשיכים לטפח את חיי משפחתנו. אנו לא יושבים על הגג וצופים לעבר האופק כדי לקבל תשובה כלשהי…

מה אנו כן עושים? מה דומה בחיינו לעמידה בשמירה שציין חבקוק?

א.      אנו בתפילה מתמדת. מוחנו נמצא כל העת ב-mode של תפילה

ב.      אנו קוראים בכתבי הקודש כי לעיתים אלוהים עונה דרך פסוק מיוחד הכולל בתוכו את נתוני התשובה. יתכן שאחד מילדי אלוהים במקרא כבר התלבט באותו נושא כמונו.

ג.       אנו ערניים לכל אירוע וענין המתרחש בחיינו וסביבנו. יתכן שאלוהים עונה דרך אירוע ושינוי מצבים בחיינו.

ד.      אנו בוחנים את נפשנו שאין חטא פתוח בחיינו. טוהר וקדושה הם מצע נפלא של שקט רוחני אשר מאפשר לשמוע היטב את תשובת אלוהים. אל הפילפ. ד 4-9.

 

במהלך חיי שמרתי בעמדות שמירה ואני יודע היטב עד כמה קשה הערנות התמידית, היא פשוט כואבת. אני זוכר רגעים של צביטה ברגל, התזת מים קרים וסטירה עצמית כואבת על הלחי כדי להישאר ער. הלוואי שתשובת אלוהים תהיה לנו כל כך יקרה, עד כי נצפה למענה בציפייה ועיקשות כה גדולים, בחיים רגישים לרצון ה', כמו הדריכות של שומר במגדל עיר הנתונה להתקפה.

 

איך עלינו לחכות למענה מאלוהים?

  1. בביטחון שה' עונה ותשובתו ברורה (ב' 2)

ב. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה, וַיֹּאמֶר: כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. 

חבקוק שמע את מענה אלוהים. הנביא מאשר זאת גם בפרק ג' בפסוקים 2, 16.

לחבקוק היה הביטחון המושלם שאלוהים הוא אל חי המעורב בחיי יראיו. רק אל שכזה עונה לתחינות הלב של החפצים לעשות כרצונו והדואגים לשמו הקדוש.[5] מסיבה זו התמיד הנביא לצפות למענה. אדרבה, בהמשך פרק ב בפסוק 19, הנביא מלגלג על עובדי אלילים אשר מדברים ומתפללים לעץ אשר אין בו חיים ובידיהם גילפו את צורתו.

הביטחון שבאלוהים חי המעורב ועונה לתחינות ילדיו מעודדת אותנו להתפלל ולשפוך ליבנו לפניו. אילו לא היה הביטחון בתשובת אלוהים, לא היינו מתפללים.

 

הנביא חבקוק מציין עובדה חשובה ומעודדת נוספת. תשובתו של אלוהים אינה כתב חידה המיועד למלומדים בלבד, אלא הוראה ברורה הנגישה לכל החפצים לדעת את רצון אלוהים.

אלוהים ציווה על הנביא לכתוב את החזון, ז"א את המילים שאלוהים יאמר לו לכתוב. חזון, משמע תשובת אלוהים במראה נבואי.[6] הכוונה למענה שהנביא ביקש מאלוהים: עד אנה ישגשג הרשע ותיחלש תורה? (א 2-4).

אלוהים ציווה על הנביא את הדבר הבא: וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. 

למה הכוונה?

המילה "באר" מופיעה גם בספר דברים א 5, כז 8. בשני המקרים ההתייחסות להסבר מפורט וברור שמשה רבנו הסביר לעם ישראל אודות תורת אלוהים. הכוונה היא שדבר אלוהים יהיה ברור לקוראים או לשומעים וכך ידעו בדיוק מה דורש אלוהים מהם. כמו כן, המילה 'באר', עיקר הוראתו חרט, חקק, כרה, ובהשאלה: חדור לתוך דבר, ברר ענין.[7]

 

 

"…לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ."

בגלל ההקשר למילה "באר" ניתן לקבוע בביטחון שאלוהים ציווה על הנביא לכתוב את המענה באופן קריא וברור, כך שכל מי שעובר על פני הלוח, יוכל לקרא ולהבין את המסר.

ירוץ: הכוונה לדעתי להבנה מהירה ולא דווקא למצב בו הקורא צריך לרוץ באופן פיזי מול או ליד הלוח…

כמו כן, יתכן מאוד שכוונת הפסוק היא, שהכתוב הברור יניע את הקורא לציית במהרה לאלוהים. ניתן להגיע למסקנה זו לאור דברי הנביא בפרק ג 19: "שם רגלי כאיילות ועל במותי ידריכני…"

האיילה רצה למקום גבוה לביטחונה…כך יעשה הקורא את תשובת ה'.

ראה גם את דברי הנביא ישעיה בפרק מ' 31: "…וקוי יהוה יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו…"

 

 

סיפור אישי: בשנת 1995 חוויתי חוסר גדילה בקהילה. ממצב בו כל שבוע ראינו פנים חדשות למצב בו במשך חודשים לא בא נפש חדשה לאסיפות הקהילה. זעקתי לאלוהים ובקשתי לדעת את הסיבה לחוסר הברכה. האם היא בי כרועה? האם יש חטא "במחנה" המעכב ברכה? לא היה לי ספק בכך שאלוהים שומע ועונה, אך רציתי בכל מאודי את התשובה "כרגע".

לאחר ארבע חודשים לערך, התקשר אלי חבר רועה קהילה וביקש ממני ללמד שיעור בנושא: מה עלינו לעשות כדי לראות פרי בעמלנו?

שפכתי את ליבי על רעי ואמרתי לו את שעובר עלי כרגע, וכן ששאלתו היא תשובת אלוהים לתחינתי. ברגע שהסתיימה השיחה, רוח אלוהים פקח את עיני והעניק לי את הפסוקים ממעשי השליחים פרקים ב-ה, בהם כתוב: ואלוהים הוסיף נפשות לקהילה. למדתי את שעשו השליחים והורו לנו, והתוצאה נראתה מידית בחיי הקהילה – לכבוד האדון.

הסיפוק והשמחה בקבלת מענה מאלוהים בלתי נתפסים. רציתי לקפוץ לשמים ולחזור. הידיעה שה' ריבון, בורא עולם ענה לי תשובה ברורה ומידית, היא תענוג וסיפוק עילאיים. תשובת אלוהים כמוה כאישור, כוח, אהבה, התחברות ושלווה ששום אדם לא יבין אלא אחד שחווה את אותו הדבר. התעודדתי להתפלל ולשפוך שיחי לפניו. כי יש לנו אל חי ואוהב העונה לזעקותינו בתשובות ברורות וישירות.

 

איך מחכים למענה מאלוהים?

  1. בידיעה שאלוהים אינו מאחר (ב' 3)

ג. כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם-יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ, כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. 

חבקוק רצה לדעת עד אנה יעלוזו רשעים?…ועל כך עונה אלוהים: עוד חזון למועד. ז"א, החזון הזה יתקיים אך לא עתה במידי. ראה שפה דומה בדניאל י' 14: "כי עוד חזון לימים."

הכתב על הלוח יהיה כעד לאשר דיבר אלוהים ואז בעת ההתגשמות ידעו כולם כי אל חי הוא וצדיק. (ראה לדוגמא ישעיה ח' 1)

מועד: העת בה יתגשם המאורע שימגר את הרשע ויעמיד את צדקת אלוהים לעיני כל. ז"א, היום הנועד למשפט העולמי הגדול

וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב: החזון יפיח, כלומר ידבר על הקץ וכל אשר יאמר אכן יתגשם, כי אלוהים אינו מכזב.

בשלב זה חבקוק קיבל את התשובה לשאלתו המרכזית: עד אנה?…א' 2.

ואלוהים עונה: עד הקץ! הרשע והרשעה ימוגרו בקץ!

 

תשובת אלוהים ממשיכה ועימה נתונים מרתקים.

"…אִם-יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ, כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר." (ב: 3ב)

למה מתכוון אלוהים במלים אלו? מי עלול או עשוי להתמהמה?

האם ההתייחסות לחזון?  או ההתייחסות לאישיות אשר עתידה לבוא?

 

ובכן, התשובה תלויה אם שואלים פרשנים רבניים או פרשנים משיחיים…

פרשנים רבניים בדרך כלל משוחדים מבחינה רעיונית ואמונתית בכל הקשור לפסוקים משיחיים. הם מתחמקים מפרשנות העלולה לדעתם לחזק את הדיעה שהמשיח יבוא בדמות אדם וישועת העולם טמונה בכפרתו. לפיכך הרוב המוחלט של הפרשנים הרבניים אוחזים בדיעה שכוונת המחבר היא לחזון. ז"א, על חבקוק לחכות בסבלנות עד שהחזון יתגשם.

 

לעומת זאת, אם פונים לפרשנויות שנכתבו על ידי פרשנים משיחיים, או מאפשרים לחבקוק עצמו לפרשן את מילותיו, כי אז זוכים לקבל התייחסות עניינית יותר לפסוק.

בפרק ג 3 חבקוק מציין שאלוה יבוא…כל פרק ג הינו הלל ושבח לאלוהים על ישועתו, זאת לאחר שחבקוק הבין את תשובת אלוהים וכעת מתמקד באלוהים ולא בנסיבות חייו. כמו כן, בפסוק 13 חבקוק ממשיך ומדבר אודות אלוה, וזה יצא לישע עמו…

מיכה הנביא משתמש בלשון דומה לזו של חבקוק ואומר בפרק ב 3: "כי הנה יהוה יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ…" המשך דברי מיכה הנביא דומים וחלקם זהים לתיאור דברי חבקוק בפרק ג' אודות בואו של אלוה…

דוד המלך חוגג במזמור כ"ד את בואו של מלך הכבוד. מי בא? שואל דוד…ועונה: מלך הכבוד בא, יהוה בכבודו ובעצמו.

חבקוק בפרק ג 13 מתאר את מיגור מקור הרשעה ותואם לכתוב בבראשית ג 15.

חבקוק מוסיף בפרק ב 14 פסוק הכתוב גם בישעיה יא 9. שם ההתייחסות לשלטון הצדק של שורש ישי העתיד לשוב. הלא הוא האדון ישוע המשיח, אותו אלוה אשר עתיד לשוב לשפוט את הרשעים והרשעה ולהקים את מלכותו הארצית (התגלות יט 11 ואילך). מכאן, חבקוק מתייחס בפרק ב 3 לאישיות, ואותה אישיות היא אלוה, המשיח ישוע. המשיח עתיד לבוא בעת שיקבע אלוהים, והוא לא יאחר, גם אם נדמה לנו כך.

 

סיפור אישי: בקהילתנו אח יקר שבמשך שנים התפלל שאלוהים יביא לחייו את הרעיה הנכונה. לאורך השנים הוא ראה איך אלוהים עונה לכולם ומדלג עליו…לבסוף ענה לו אלוהים והעניק לו את שאהבה נפשו. כעת מודה האח שטוב היה לחכות לאלוהים כי בחירתו של אלוהים אינה מאחרת וכאשר היא באה, היא שווה את הזמן שחיכה לה…

 

איך עלינו לחכות למענה מאלוהים?

  1. בחיים מלאי נאמנות לאלוהים (ב' 4)

ד. הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. 

 

לאחר שאלוהים הבהיר לחבקוק מתי יבוא אלוה כדי למגר את הרשע והרשעה – בקץ, במועד שקבע אלוהים, כעת מנחה אלוהים את חבקוק איך ראוי לצדיק לחכות, עד לבואו של אלוה. מהו סגנון החיים של הצדיק עד יראה את אלוה?

  1. הדוגמא הרעה – זו של הגאה וחסר יראת ה' – הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ;

עֻפְּלָה: הפועל עפל, שמשמעו: התרומם, התנשא, מלשון עופל, תל, גבעה (ראה מיכה ד 8)

עפולים: פצעים נפוחים, אבעבועות (דברים כח 27).

מכאן הכוונה להתנשאות חולנית אשר משלי ט"ז 18 אומר עליה: לפני שבר גאון. מכאן, גורל הכשדים הרשעים וכל השותפים להלך ליבם הינו משפט אלוהים.

 

  1. הדוגמא הטובה:וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה

בניגוד לרשע והגאה, הצדיק יחיה בזכות נאמנותו ואמונתו באלוהים.

הצדיק נדרש להמשיך בחיים מלאי נאמנות להוראת אלוהים שבכתבי הקודש ועשיית מצוות אלוהים באהבה, ללא קשר בנסיבות האופפות אותו. אלו אשר מתמקדים באלוהים באהבה ואמונה – יחיו! את אלו מושיע אלוהים ולהם מבטיח חיים נצחיים בנוכחותו.

הפסוק הנפלא הזה מצוטט על ידי שאול השליח באיגרות אל הרומים ואל הגלטים, שם הדגש הינו על ישועה הנובעת מאמונה ולא על סמך שלמות עשיית מצוות (אל הרומים א 17, אל הגלטים ג 11). מחבר אל העברים מצטט את הפסוק בפרק י 37-38 ושם מפרש אותו בדרך הצמודה יותר לקונטקסט של חבקוק:"כי "עוד מעט קט והבא יבוא, ולא יאחר. וצדיק באמונתו יחיה. ואם יסוג לא רצתה נפשי בו."

מחבר אל העברים ממשיך להסביר שאמונה מושיעה היא כזו המתבטאת באחיזת האדון בכל הנסיבות. הוא מבקר את אלו שנטשו את דרך האדון וחזרו לחיק היהדות הרבנית מחשש לחייהם ומהרצון להימנע מהסבל הכרוך בהזדהות כמשיחי. ולכן מי שנסוג מן האדון בגלל קושי נסיבתי, מוכיח שאינו צדיק ואינו נושע.

אם כן, תשובת אלוהים באה גם עם אזהרה:

אלוה יבוא בקץ, אך עד אז, צדיק נבחן אם הוא נשאר נאמן לאלוהים בכל מצב. הצדיק יחיה עם אלוהים.

 

 

 

האם חבקוק הבין את המסר שנתן לו אלוהים באופן מבואר?

 

בהחלט. המסר המבואר של אלוהים משתרע על כל פרק ב ושם אומר אלוהים שהוא עתיד להעניש את הרשע על כל פשעיו. אלוהים אינו עתיד להעניש את הרשע בלבד אלא גם עתיד למגר את הרשעה המניע את הרשע, ולמלא הארץ בחכמתו וצדקתו.

חבקוק מקדיש את פרק ג כולו כמזמור הלל לאלוהים המושיע. זאת תשובת חבקוק הצדיק לתוכחת אלוהים.

חבקוק הפסיק להתמקד בנסיבות ואירועים הסובבים אותו אלא באלוהים. חבקוק בוטח באלוהים ולכן שמחתו אינה מושפעת מנסיבות החיים.

פרק ג 17-19:

יז. כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים. כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל; גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים. 

יח. וַאֲנִי, בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה:  אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי. 

יט. יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי; לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי.

 

כעת אסיים את הסיפור שאיתו פתחתי את השיעור.

חלפו מספר שנים ואלמנתו של ג'ים אליוט – אליזבת', ואחותו של נייט סיינט חזרו לאקוודור כמסיונריות עם ארגון SIL, וחיו במחיצת בני השבט שרצחו את הבחורים. בעקבות כך רבים מבני השבט נושעו, ביניהם גם חלק מהרוצחים עצמם. מאז כלל בני השבט חשופים לבשורה והיא פועלת ביניהם ומשנה את חייהם. הנשים הללו הוכיחו לכל שהן צדיקות בעיני אלוהים. הן בחרו להתמקד באלוהים ולא נתנו לנסיבות לקבור את שמחתם ולהסיט אותן מאלוהים.

למרות שהתהליך היה קשה ומזעזע בעיני כל אדם, הרי שבעיני אלוהים הרואה את הסוף מן ההתחלה, הכל היה מושלם ופועל על פי צדק, אמת וטוהר.

לפיכך, כאשר אנו מתמקדים באלוהים, הוא נוצר את שלומנו בו ומאפשר לנו להמשיך ולחיות חיים המפארים את שמו (אל הפיליפים ד 4-9).

 

לסיכום:

חבקוק כאב את שגשוג הרשע וחולשת הצדק ביהודה ולכן זעק לאלוהים: עד אנה?

אלוהים ענה לחבקוק ולימד אותו ואותנו, איך הוא מצפה מאיתנו לחיות כאשר אנו מצפים למענה ממנו ובכלל.

א.      בציפייה עיקשת ומתמדת למענה אלוהים, שכן תשובת אלוהים ממלאת אותנו בביטחון ושלווה שאנו פועלים כרצונו וממלאים את יעוד חיינו.

ב.      בביטחון שה' עונה בדרך המובנת לנו ואינו מאחר בפעולתו.

ג.       בחיים מלאי אמונה באלוהים המתבטאים בציות לדברו. זו משמעות המשפט: צדיק באמונתו יחיה.

הבה נאמץ את דרכו של חבקוק. הוא הבין שדרך אלוהים צודקת גם אם איננו מבינים את כולה בזמן אמת. הוא בחר להתמקד באלוהים ולכן יכול היה לשמוח ולהימלא גיל גם אם נסיבות חייו המשיכו להיות קשות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]מלכים ב' פרק כג 28-30. ראה גם תרי עשר מוסד הרב קוק מבוא לחבקוק.

[2]מלכים ב' כג 36 – כד 7.

[3]תרי-עשר. מוסד הרב קוק. חבקוק עמ' 8.

[4]הכוונה למשמר – ראה דבה"ב יא 5: "ויבן ערים למצור ביהודה".

[5]ה' עונה לתחינות יראיו: ירמיה לג 3, ישעיה סה 24, תהילים ג 5, כ' 7, 10, לח 16, פו 7, קיח 5, 21, קיט 42.

[6]תורה נביאים כתובים. תרי-עשר. קאסוטו. הוצאת יבנה 1982. עמ' 120.

[7]תרי-עשר עם פרוש גרדון. הוצאת גליל 1992.

פרק ב, פסוקים 2-4

2 וַיַּעֲנֵנִי יהוה וַיֹּאמֶר: כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל־הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. 3 כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם־יִתְמַהְמָהּ – חַכֵּה־לוֹ, כִּי־בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר.  4 הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.

צדיק באמונתו יחיה

לדברי אדם מבין ענין, "הסבלנות היא מעלה, השיגנה אם תוכל, לעתים רחוקות תמצאנה באשה, ולעולם לא בגבר." אמנם לא כולם יסכימו עם זאת – בעיקר עם הקביעה שנשים סבלניות לעתים רחוקות וגברים אף פעם. ובכל זאת, החברה המודרנית לוקה בחוסר סבלנות.

חוסר סבלנותם של אנשים מתגלה במסעדת אוכל-מהיר, בתור איטי בבנק, או בנסיעה מאחורי משאית איטית ברחוב דו-סטרי.

רבים הם גם חסרי סבלנות רוחנית. משיחיים רוצים תשובות מיידיות לתפילה, ישועה מיידית לאדם אהוב, ריפוי מיידי של מחלה סופנית, או גילוי מיידי של רצון אלהים לחייהם. מי לא חשב אי-פעם:"אלהים, תן לי סבלנות, אבל תזדרז בבקשה!".

חבקוק לא נהג כך. למרות שהוא ציפה לתשובות לתהיותיו אודות פועל אלהים ביהודה, הוא היה סבלני, כי הוא אומר, "אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה …ואצפה לראות מה ידבר בי.." (פס' 1). הנביא חיכה כי ידע שאלהים יענה לו בבוא העת, אך הוא לא חיכה באדישות. הוא חיכה בכיליון עיניים להתגלות תשובת אלהים.

התגלות לנביא

אלהים גמל לחבקוק על סבלנותו בהתגלות: " וַיַּעֲנֵנִי יהוה וַיֹּאמֶר: כְּתוֹב חָזוֹן…"  (פס' 2). התשובה נגלתה לעיני הנביא בכתב. משמעות המילה חזון היא התגלות על-טבעית נראית לעין בזמן שהאדם ער.

על חבקוק היה לרשום את חזונו באותיות גדולות על לוח חימר כדי שכל אחד יוכל להבין אותו. המילים "למען ירוץ קורא בו" (פס' 2) לא אומרות כי יש לתלות את המסר במקום ציבורי כדי שהאנשים הרצים בסביבה יוכלו לקרוא אותו בקלות. אם כך היה, היה חבקוק כותב, "לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ". הרעיון כאן הוא שהקורא ירוץ לגלות את הבשורות השמחות והברורות, לאחרים – הבשורה שבבוא העת אלהים ישמיד את אויבי יהודה ויושיע אותם מעול הגויים.

רשימות הנביא

על הנביא לכתוב את החזון משתי סיבות: כדי שאחרים יוכלו לקרוא אותו, וכדי לשמר את תוכנו, כי התגשמות החזון תקרה בעתיד – "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד" (פס' 3).

הביטוי חזון למועד מתייחס לצו אלהים, תקופה מסוימת בתוכניתו. במועד מסוים חטאת יהודה תגיע לשיאה (ב 5-13, 15-19). במועד מסויים בבל תחרב על-ידי אימפרית פרס ומדי (דניאל ה 25-31). זה קרה ב-13 באוקטובר, 539 לפנה"ס, כאשר המדים והפרסים היטו את זרימת הנהר פרת (שעבר מתחת לחומות העיר) ונכנסו לעיר בתוך אפיק הנהר היבש לפני שהבבלים הבינו מה קורה. עוד חזון למועד שנקבע לנפילת ממלכת הגויים בביאתו השנייה של המשיח  (התגלות יז 1 – כ 3). ברור כי חזון זה מתגשם בביאת המשיח, כפי שנראה באל-העברים י 37. כותב אל-העברים מתייחס (בהשראת רוח הקודש) למשיח "הבא" (אל-העברים י 37) במקום לחזון "הבא" (פס' 3). וכך, "עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר" (אל-העברים י 37). המשיח יחריב את ממלכת השטן בעולם. הבבלים הם רק סמל לממלכה זו בימיו של חבקוק. בזמן צרת יעקב תשוב בבל להיות סמל לדתות רשע ומערכות פוליטיות מושחתות, כמו בבל העתיקה. המערכת הפוליטית תחריב את המערכת הדתית, והיא עצמה תושמד על-ידי המשיח בבואו בגבורה.

אל לאלה הקוראים את החזון להתייאש כי הוא לא יתגשם בימיהם: "וְיָפֵחַ לַקֵּץ" (פס' 3). משמעות המילה יפח היא לנשום, לנשוף או למהר. האמת בחזון מצטיירת כדבר אלהים החי והפועל. החזון ממהר לקראת התגשמותו, ולכל אורך הדרך מוציא לפועל את אשר אלהים יעד לו.

על הקוראים את דבר החזון להבין שהוא לא ישקר – "וְלֹא יְכַזֵּב" (פס' 3). כאשר אלהים נותן חזון, הוא אמת ויתגשם בבוא העת. אמיתותו של אלהים מוכחת במאות נבואות שכבר התגשמו.

אל לקוראים את החזון להתאכזב מכך שהוא מתמהמה: "אִם־יִתְמַהְמָהּ – חַכֵּה־לוֹ, כִּי־בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר" (פס' 3). בעיניים אנושיות נראה לעיתים שישועתו המובטחת של אלהים מתעכבת, אך השגחתו ותוכניתו תמיד מתקדמות לקראת התגשמות. לא ניתן לזרז אותן, והן לא מתמהמהות, אלא נעות לקראת מועד הגשמתן. תמיד נראה לנו שהזמן זז לאט. אך במבט לאחור נראה כאילו השנים חלפו ביעף.

"אֵין יהוה מְאַחֵר בַּדָּבָר אֲשֶׁר הִבְטִיחַ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַחוֹשְׁבִים זֹאת לְאִחוּר" (השניה לפטרוס ג 9). לאנשים רבים נראה שעבר נצח מאז שניתנה ההבטחה שהמשיח יחזור, לפני כמעט 2,000 שנה. אך יש לזכור כי אלהים רואה את הזמן שונה מאתנו. אנחנו משווים זמן לזמן, בעוד אלהים רואה את הזמן לאור הנצח. "יוֹם אֶחָד כְּאֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֵי יהוה, וְאֶלֶף שָׁנִים כְּיוֹם אֶחָד" (השניה לפטרוס ג 8).

בפסוק 3 יש דוגמה טובה להליכתנו עם האדון:

ראשית, קיימת פעולת אלהים בחיי המאמינים. לכל דבר בחיים יש מועד. שלמה המלך אמר, "לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג 1, פס' 2-11). אלהים הבטיח כי למועד יהיה לשרה הבן המובטח (בראשית יח 14). אלהים נתן את רבקה להיות ליצחק לאשה במועד (בראשית כד 14). אלהים הביא מגפה על מצרים במועד (שמות ט 5). איוב האמין שאלהים קבע את זמן ניסיונו וניצחונו כאשר כתב,  "כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי" (איוב כג 14). איוב גם אמר, "הֲלֹא־צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עַל־ (עֲלֵי־) אָרֶץ" (איוב ז 1). שלמה חזר על אותו רעיון כאשר כתב שיש "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (קהלת ג 2). לא רק שיש מועדים בחיים, יש גם מועד עתיד לבוא: "וּכְשֵׁם שֶׁנִּגְזַר עַל בְּנֵי אָדָם לָמוּת פַּעַם אַחַת וְאַחֲרֵי כֵן הַמִּשְׁפָּט" (אל העברים ט 27). מאמינים נולדים, חיים ועוזבים את העולם על-פי לוח הזמנים של אלהים.

שנית, מאמינים יכולים להסתמך על דבר אלהים להדרכה במסעם בעולם הזה, כי הוא "וְלֹא יְכַזֵּב" (פס' 3). דוד גילה משהו כמעט בלתי-נתפס בנוגע לדבר אלהים: "כִּי־הִגְדַּלְתָּ עַל־כָּל־שִׁמְךָ, אִמְרָתֶךָ" (תהלים קלח 2). שמותיו של אלהים מתארים את שלמותו, קיומו, תכונותיו, חכמתו, כוחו ונצחיותו הבלתי-משתנה. ובכל זאת הוא גידל את דברו על שמו! האמת היא שמאמינים יכולים לסמוך על דברו יותר מאשר על מעשי ידיו. ישוע אמר, "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל" (מתי ה 18). על המאמינים להתעודד בכתובים.

שלישית, מאמינים צריכים לחכות למועד שקבע אלהים בכל דבר שהם רוצים בחייהם. למרבה הצער אין הרבה משיחיים שחיים לאור מילים אלה.

שלא כמו חבקוק, מאמינים רבים הם חסרי-סבלנות, ואינם מוכנים להשקיע זמן בלחכות לפני אלוהים, ולדרוש את פניו כדי לקבל תשובות לשאלות המדוע בחייהם. רבים ממשרתי אלהים ציפו להתגלות תוכניתו של אלהים עבורם. אברהם חיכה 25 שנים לבן המובטח. יוסף נמכר לעבדות וחיכה שנים רבות עד שהבין למה זה קרה, ומאוחר יותר אמר, "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה 5). משה בילה במדבר מדין 40 שנה לפני שאלוהים גילה לו את רצונו. המשיח בילה 30 שנה בכפר הנידח נצרת עד שהגיע המועד לשירותו.

ד"ר ו. ריימונד אדמן היטיב לומר: "התמהמהות אף פעם לא מסכלת את תוכניתו של אלהים, היא רק ממרקת את כלי השרת שלו…התמהמהות לא שוכחת את עבד אלהים או מכשילה את אמונתו; אדרבא, היא מחזקת את רוחם ומוכיחה את צדקת שמו…התמהמהות שמלמדת ומכינה חוסכת זמן, לא מבזבזת אותו."

עיקרון צודק

אלהים עונה לשאלות חבקוק על-ידי הצגת עיקרון צודק. הוא הראה לנביא שיש שני סוגים של אנשים בעולם. קודם כל, יש חוטאים: "הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ" (פס' 4). פסוק זה מתייחס לכשדים הרשעים, שהם סמל לכל האנושות. אנשים הנשלטים על-ידי גאווה מתמרדים כנגד אלהים ומונעים מעצמם ישועה.

נבוכדנאצר המלך היה התגלמות הגאווה עד שאלהים השפיל אותו. מלכותו נלקחה ממנו והוא התהלך פרא וחי כמו חיה שבע שנים, עד שהכיר שלאלהים השלטון על מלכים וממלכות. נבוכדנאצר הבין ש"בידו [של אלהים] להשפיל גאים" (דניאל ד 34).

מנגד להם יש אנשים נושעים, אותם מייצגים בני יהודה המאמינים: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (פס' 4). צדיקים מודים במצבם החוטא, משפילים עצמם לפני אלהים בתשובה, ולאחר שקיבלו סליחת חטאים הם מוכרזים כצדיקים. חבקוק לא מדגיש הצדקה באמונה, כפי שמשמש פסוק זה בברית החדשה, מכיוון שבהקשר זה מדובר בצדיק שכבר הוצדק.

משמעות המילה אמונה בעברית היא נאמנות. אמונה מצדיקה מתבטאת בחיים נאמנים לאלהים. נאמר על אברהם "וְהֶאֱמִן בַּיהוה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית    טו 6). כאשר אברהם שם את מבטחו באלהים,  אלהים נתן לו את צדקתו והחשיב אותו לצדיק.

כאן נמצאת התשובה לתהייתו של חבקוק. גאווה בחטא מובילה למוות, בעוד שאמונה באלהים מביאה לצדקה ונותנת חיים. בני יהודה שהאמינו באלהים ידעו שהוא נאמן להביא גאולה בעתיד. אך הכשדים הגאים, למרות שפרחו לזמן קצר, נשאו בחובם את זרע חטא הגאווה שהביא עליהם את סופם.

פסוק זה אינו רק הנושא של ספר חבקוק, הוא גם נושא מרכזי בשלוש אגרות בברית החדשה: אל-הרומים, אל-הגלטים, ואל-העברים:

  • באל-הרומים א 17 הדגש הוא על"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" רק אנשים צדיקים יכולים לחיות באמונה. כאשר חוטאים מאמינים שדמו המטהר של ישוע המשיח נשפך לכפרת חטאיהם, אלהים מצהיר עליהם כעל נצדקים וכך גם מתייחס אליהם. חטאיהם נסלחו, ולא ניתן עוד להרשיע אותם (אל-הרומים ח 1, 31-34). המילה הצדקה וצדקה קשורות זו בזו. להצדיק מישהו משמעו להכריז כי הוא צדיק בעיני אלהים. צדקתו של המשיח מיוחסת לצדיקים. כך יכולים אנשים נצדקים (צדיקים) לחיות באמונה. אמונתם (בטחונם באלהים) שומרת אותם בעת צרה.
  • באל-הגלטים ג 11, הדגש הוא על"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". שאול מצטט פסוק זה כנגד טענות המייהדים, שלימדו כי אנשים נצדקים באמונה, אך צריכים לשמור את התורה בחיי היום-יום כדי לשמור על ישועתם. שאול טען שלא כן הוא. אלה הנצדקים באמונה גם חיים לפי אותו עיקרון. איש לא יוכל להתקרב לאלהים במעשי התורה, מפני שהתורה רק מרשיעה. זה היה נכון גם כאשר ישראל חיו תחת התורה, כי אלהים אמר לחבקוק, "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". צדיקים חיים באמונה ולא תוך שמירה על מצוות התורה.
  • באל-העברים י 38, הדגש הוא על"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". בהקשר זה, רבים מן המשיחיים העברים, שנצדקו באמונת ישוע המשיח, חשבו לחזור ליהדות בגלל הרדיפות. כותב האגרת מנסה לעודד אותם לנוכח הניסיונות העומדים לבוא בהזכירו להם את אמונתם הראשונה בישוע כמשיח. הוא עודד אותם שלא לזנוח את בטחונם באדון, כי הוא יגמול להם בעתיד אם יתמידו באמונתם. היה עליהם להתמיד עד בואו הקרוב של האדון (אל-העברים י 35-37). אם יתכחשו לאמונתם במשיח ויחזרו ליהדות, יהיו לכופרים ויביאו על עצמם את חרון ה' לשארית ימיהם. הכותב מצטט את חבקוק ב 4 ומראה שהנצדק באמונה באמונתו יחיה (אל-העברים י 38). כותב האגרת אל-העברים נותן הסבר נוסף על חיי האמונה בפרק יא. בפרק זה הוא מתאר מהי אמונת אמת ונותן דוגמאות מחייהם של אנשים ונשים מן התנ"ך, שחיו חיי אמונה בתוך רדיפות קשות.

איש לא ידע טוב יותר מהדסון טיילור את משמעות הציפייה בסבלנות ואמונה עם תפילה למועד שקבע אלהים. ד"ר אדמן כתב,

הדסון טיילור עמד בניסיון המחסם את הנפש כמו פלדה. אחרי שש שנות שירות אינטנסיבי בסין הוא הפך נכה בגיל עשרים ותשע, ועבר עם משפחתו הקטנה למזרח לונדון. עניינים חיצוניים איבדו מחשיבותם, חברים שכחו אותו. הוא בילה חמש שנים ארוכות ונשכחות ברחובות העניים של לונדון, שם משפחת טיילור "הסתגרה לתפילה וסבלנות". על שנים אלה נכתב, "ללא אותן שנים נסתרות, הרצופות בגידול רוחני ובניסיון, איך יכלו החזון והתלהבות הנעורים להבכיר למנהיגות העתידית?" אמונה, נאמנות, מסירות, הקרבה עצמית, עבודה בלתי-פוסקת ותפילה סבלנית ומתמידה הפכו להיות חלקם וכוחם, אך יותר מכך, היה "תרגיל עמוק וארוך של נפש ההולכת בעקבות אלהים…ההתחזקות ההדרגתית של אדם שנקרא להתהלך באמונה ולא לפי מראה עיניים; הבטחון השלם של לב הדבק באלהים לבדו, המענג אותו כפי ששום דבר אחר לא יכול." ככל שעברו שנות האלמוניות, "תפילה היתה המוצא היחיד להקל את עולו הכבד של הלב". לאחר שהסתיימה תקופת החינוך, יוסד מיסיון סין המרכזית (China Inland Mission), תחילה כשורש קטנטן, אך נועד מאת אלהים למלא את סין כולה בפרי הבשורה.

ידיד מאמין, יש לאלהים מועד בו הוא יגלה מה הוא מיעד לך בכל מצב בחייך. אך כמו חבקוק, אתה חייב לומר באמונה:

"אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה …ואצפה לראות מה ידבר בי.." (חבקוק ב 1).

פרק ב, פסוקים 5-20 – הוי לרשעים

ספר חבקוק

פרק ב, פסוקים 5-20

5 וְאַף כִּי־הַיַּיִן בּוֹגֵד, גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה; אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע, וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם, וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל־הָעַמִּים׃ 6הֲלוֹא־אֵלֶּה כֻלָּם, עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ, וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ; וְיֹאמַר, הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא־לוֹ, עַד־מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט׃ 7 הֲלוֹא פֶתַע, יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ, וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ; וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת לָמוֹ׃ 8 כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים, יְשָׁלּוּךָ כָּל־יֶתֶר עַמִּים; מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ, קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ׃ 9 הוֹי, בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ; לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ, לְהִנָּצֵל מִכַּף־רָע׃ 10 יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ; קְצוֹת־עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ׃ 11 כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק; וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה׃ 12 הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים; וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה׃ 13 הֲלוֹא הִנֵּה, מֵאֵת יהוה צְבָאוֹת; וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־אֵשׁ, וּלְאֻמִּים בְּדֵי־רִיק יִעָפוּ׃ 14 כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ, לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יהוה; כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם׃ 15 הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ, מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר; לְמַעַן הַבִּיט עַל־מְעוֹרֵיהֶם׃ 16 שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד, שְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל; תִּסּוֹב עָלֶיךָ, כּוֹס יְמִין יהוה, וְקִיקָלוֹן עַל־כְּבוֹדֶךָ׃ 17 כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ , וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן; מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ, קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ 18 מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל, כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ, מַסֵּכָה וּמוֹרֶה שָּׁקֶר; כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו, לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים׃ 19 הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם; הוּא יוֹרֶה, הִנֵּה־הוּא, תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל־רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ׃ 20 וַיהוה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ; הַס מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ׃ 

 

הוי לרשעים

לכל אורך ההיסטוריה קמו עמים שהתרחבו והתפשטו ורמסו את העולם תחת רגליהם.

בפסוק 5 הכשדים מתוארים כאיש גאה ואוהב שיכר, המשתכר מכוח וחמדנות המובילים אותו לשוטט בארץ ולבלוע עמים כרצונו. תאוותם של הכשדים לשלל היתה בלתי ניתנת לסיפוק "כִּשְׁאוֹל … וְהוּא כַמָּוֶת" (פס' 5), אותו לא ניתן להשביע. בתאוותם לשלל רב יותר ויותר הם ערמו עמים ועושרם כמו שאנשים עורמים אוצרות.

הצדיקים תמהו מדוע? מדוע אלהים מאפשר לעריצות לנצח את הדמוקרטיה? מדוע הוא מאפשר לעשירים לעשוק את העניים?

מדוע נראה כי אלהים מאפשר לחסרי יראת אלהים לגבור על הצדיקים? מדוע זה קורה? למטרותיו של אלהים!

למרות שהעולם נדכא תחת כוחם של עמים רשעים, אלהים עדין ריבון ושולט. ההיסטוריה מראה שעושרם מוגבל, כוחם קצר-טווח וסופם בטוח. זה היה גם גורלה של בבל, ששלטה במזרח התיכון במשך המאה השישית לפנה"ס.

אלהים הקים את הכשדים, נתן להם כוח, והשתמש בהם לשפוט את יהודה, אך הם השתמשו בכוחם לרעה ועל כך היה עליהם להענש.

חמישה "בתים", הכוללים שלושה פסוקים כל אחד, מתארים את צרות הכשדים. לא רק אלהים אומר זאת, אלא גם כל העמים שסבלו תחת יד הכשדים:

  1. הוי למתעשרים על חשבון אחרים

העמים שסבלו תחת יד הכשדים "מָשָׁל יִשָּׂאוּ, וּמְלִיצָה" (פס' 6). העמים המציאו שירים לעג לאכזריות הכשדים ומשפטם הקרב, מעין חידות מלאות בדו-משמעויות.

ההוי הראשון נגד בבל היא כי היא "הַמַּרְבֶּה לֹּא־לוֹ" (פס' 6). העמים שאלו, עד מתי ימשיכו הזוועות הללו?

אלהים מגנה את הכשדים ומתאר אותם כמלווים בריבית "וּמַכְבִּיד [מעמיס] עָלָיו עַבְטִיט [חובות כבדים]" (פס' 6) משלל העמים. העושר הגדול שצברו הכשדים מתואר כעול כבד של חוב (עם ריבית) אותו הם חייבים לעמים הכבושים.

עמים אלה יקומו ויפרעו את החוב. כמו נחש "יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ, וְיִקְצוּ" (פס' 7) את הכשדים. משמעות המילה יקצו היא לנער בחזקה, כמו שאדם מנער בעל-חוב המסרב לפרוע את חובו. אלהים יתן את הכשדים ביד העמים "לִמְשִׁסּוֹת" (פס' 7) בגלל    "דְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ" (פס' 8) שגרמו להם.

יחידים ועמים חושבים כי הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, אך הם רק אוספים לעצמם שטרי חוב – מועד הפרעון מאלהים יבוא ביום מן הימים. אל לחוטאים לטעות בחושבם שאלהים לא רואה. אנשים יכולים לשכוח, אך אלהים לעולם לא שוכח:  "וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם, אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם" (במדבר לב 23). אין ללעוג לאלהים, כי הוא אמר,"אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל; כִּי מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר"  (גלטים ו 7).

  1. הוי לחוסר אנושיות

ההוי השני נגד הכשדים נובע מחמדנותם, גאוותם וחוסר אנושיותם. הם מתוארים כנשר הבונה את קנו על הר גבוה כדי שטורפים לא יוכלו להגיע אליו (פס' 9). הכשדים בנו חומות ומגדלים בדומה למגדל בבל (בראשית יא 4) כדי להגן על עצמם מפני פלישה.

השלל שאסף נבוכדנאצר היה אמור לשמש לבנית "ביתו" (פס' 9), או השושלת שלו. הוא הביא "בושת" ונקם על שושלתו מפני שהוא לקח גויים רבים (פס' 10) כעבדים לבניית בבל.

"כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק; וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (פס' 11) בגלל הרגלי העבדות האכזריים של נבוכדנאצר. לא משנה כמה חזקים ובטוחים אנשים, מה שנבנה על חמדנות או אכזריות יעיד כנגדם ויביא למפלתם. זה היה המצב קצת אחרי מלכותו של נבוכדנאצר.

בנו של נבוכדנאצר, אמל מארוק (אויל מרודך; מלכים ב פרק כה 27), מלך רק שנתיים (562-560 לפנה"ס) לפני שנרצח על-ידי גיסו נרגל-שר-אוסור, ששלט רק ארבע שנים. בנו, שמלך תחתיו, נרצח תשעה חודשים מאוחר יותר. נבונידוס, אחד מן הקושרים, לקח את הממלכה ושם את בנו, בלשאצר, כעוצר על בבל יחד איתו, ותחתיו נפלה האימפריה לחרפה (דניאל ה).

כך היה גם עם האדומים, שהתגאו בכוחם ובטחונם (עובדיה פס' 3). אך אלהים אמר, "אִם־תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר…מִשָּׁם אוֹרִידְךָ" (עובדיה פס' 4).

כך היה גם עם האיכר העשיר, שחמד את "החיים הטובים", ובנה אסמים גדולים יותר ליבולו (לוקס יב 16-19). הוא מת באותו יום בו החליט לעשות כן, ולא נהנה מעושרו.

כך גם היה עם איכר עשיר אחר שחמד עושר ועשק את פועליו בסרבו לשלם להם את שכרם (יעקב ה 1-5). כסף שהוא תוצאה של מעשים לא אנושיים ירשיע את בעליו. לאלהים יש דרכים רבות לגמול לעושי הרעה. לעיתים קרובות אלה שבנו אימפריות על דמם של אחרים מתים בקלון, ומשאירים מאחוריהם ירושה מושחתת ושם נושא קלון, או שהם מאבדים את עושרם כליל.

הוי לעוולה

כוס העוולה התמלאה במהירות על-ידי הכשדים, שבנו את עירם "בְּדָמִים" וכוננו אותה "בְּעַוְלָה" (פס' 12). הם בנו את בבל תוך שימוש בעושרם של העמים הכבושים, וכוננו את העיר בפשע ועריצות. דניאל הזכיר זאת לנבוכדנאצר כאשר פירש את חלומו על העץ הגדול (דניאל ד' 23).

אין אנו יכולים אפילו לדמיין את הניצול האנושי בבנית בבל.

העיר היתה בנויה להפליא והשתרעה על כעשרים ק"מ רבועים, כאשר נהר הפרת זורם דרכה באלכסון. הטרודוטוס, ההיסטוריון המפורסם, אמר שהעיר היתה מוקפת חומה בגובה 350 רגל ובעובי שמונים ושבעה רגל – היא נמשכה שלושים וחמישה רגל מתחת לאדמה כדי שלא ניתן יהיה לחפור מתחתיה, והיתה מספיק רחבה ששש מרכבות יכלו לנסוע עליה זו לצד זו. סביב החומה היו 250 מגדלי שמירה במקומות אסטרטגיים. מחוץ לחומה הענקית היתה תעלה גדולה שהקיפה את העיר והיתה תמיד מלאה במי הנהר פרת…בחומה זו היו מאה שערי נחושת…הגנים התלויים המפורסמים של בבל עדיין נחשבים לאחד משבעה פלאי תבל. הם השתרעו על שטח של 400 רגל רבוע, ונשתלו על טרסות מושלמות הבנויות זו מעל זו, עד לגובה של 350 רגל. הצופים יכלו לעלות לפסגה בגרם מדרגות שרוחבו עשר רגל. בבל היתה עיר של זהב (ראה ישעיה יד 4). היו בה חמישים ושלושה מקדשים ו-180 מזבחות לאישתר.

אבל בבל נבנתה לריק: "הֲלוֹא הִנֵּה, מֵאֵת יהוה צְבָאוֹת; וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־אֵשׁ, וּלְאֻמִּים בְּדֵי־רִיק יִעָפוּ" (פס' 13). אלהים קבע שעיר בצורה זו נבנתה כדי להיות מדורה עצומה (ישעיה נ 11, ירמיה נא 58). כל הדם, היזע והדמעות היו לריק.

חבקוק נתן סיבה לריקנות מבצע הומניסטי זה: "כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ, לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יהוה; כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם" (פס' 14, ראה ישעיה יא 9). שום ממלכה מעשה ידי אדם תחזיק מעמד, בעיקר אם היא בנויה על ניצול אחרים. בבל, שהיא סמל לכל מעצמה חסרת כבוד אלהים, נפלה תוך זמן קצר. ביום מן הימים יוכנעו כל מעצמות העולם חסרות יראת אלהים, לכשישוב המשיח וישמיד אותן כליל. נבואה זו צופה קדימה אל מלכות אלף השנים, כאשר דעת כבוד אלהים תמלא כל פינה בעולם.

בזמן המלכות, כאשר האדון ישלוט בצדקה, לא יהיה ניצול והצדק ישרור בעולם. אפילו החיות לא ינצלו זו את זו, אלא יחיו בשלום.

הוי לשכרות

הכשדים הואשמו בכך שהובילו את העמים לשכרות, ולא רק דיכאו אותם. אלהים אמר, "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ, מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר" (פס' 15). בפסוק 5 כתוב שהכשדים היו מכורים ליין, והוא שגרם להם לצאת לכבוש את העולם באכזריות. הם גם גרמו לעמים אחרים לשתות את יינם, ואלה השתגעו (ירמיה נא 7). היין הביא בסופו של דבר למפלת בבל, כי בעת שהכשדים היו באמצע משתה הוללות, הם נכבשו על-ידי ממלכת פרס ומדי (דניאל ה).

המשקה היה הגורם המרכזי לרבים מן החטאים האישיים והחברתיים בבבל:

  • ראשית, הוא גרם לחטא מיני. "וְאַף שַׁכֵּר; לְמַעַן הַבִּיט עַל־מְעוֹרֵיהֶם" (פס' 15). אלכוהול מונע עכבות ולכן גורם לעיתים למעשים לא מוסריים שהאדם לא נתון להם באופן רגיל. דוגמה לכך היא שכרותו של נוח. למרות שנוח לא ביצע כל מעשה לא מוסרי בעת שכרותו, בנו חטא. חם, אבי כנען, מצא את אביו שוכב עירום במצב של שיכרות והתבדח על כך עם שני אחיו. הוא נשפט קשות על מעשה זה (בראשית ט 20-27). שני האחים לא חטאו באותו מעשה מגונה, אלא לקחו מלבוש והלכו אחורנית לכסות את אביהם.
  • שנית, המשקה הראה את בושתם של הבבלים. הם התהוללו בהתנהגותם המבישה, שבעיני אלהים תביא עליהם בושה גדולה יותר במפלתם. אלהים מצווה עליהם לשתות ולהתפשט – "הֵעָרֵל" (פס' 16) – כפי שעשו לאחרים. זוהי שיא ההשפלה.
  • שלישית, המשקה מביא חולי."תִּסּוֹב עָלֶיךָ, כּוֹס יְמִין יהוה, וְקִיקָלוֹן עַל־כְּבוֹדֶךָ" (פס' 16). על הכשדים לשתות את כוס חמתו של אלהים (ירמיה כה 15, 27). הם יקיאו באופן מחפיר על כל כבודם ויהפכו למראה מגעיל לעולם.
  • רביעית, משקה גורם לבזבוז. הכשדים גרמו להרס ובזבוז של משאבי העמים הכבושים: "כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךּ ָ , וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן" (פס' 17). הם כרתו את ארזי הלבנון (ישעיה יד 8) וגרמו לבהלה בין חיות הבר והחיות המבויתות. אותה בהלה ובזבוז יפלו עליהם כאשר יושמדו.

בזבוז החיים והמשאבים בשל אלכוהול עולה על כל דמיון. אפילו כותב משלי אמר: "לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר; וְכָל־שֹׁגֶה בּוֹ, לֹא יֶחְכָּם" (משלי כ 1).

הוי לעבודת אלילים

הטענות כלפי בבל מסתיימות בחטא הגדול מכל – עבודת אלילים. חבקוק שואל בבוז, " מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל, כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ …" (פס' 18). ברור שאין בו הועיל! אלילים אלה הם מורי שקר (פס' 18) ואין בהם כוח לטוב או לרע. הם פרי דמיונם של בני-האדם, ואינם יכולים להציל את בבל מן הקץ.

אבוי לאיש האומר לאליל אילם, " הָקִיצָה, עוּרִי… הוּא יוֹרֶה " (פס' 19). הוא יורה? זעק חבקוק. איך יכולה חתיכת אבן או עץ דומם המצופה זהב או כסף ללמד אם אין היא יכולה לדבר? היא לא יכולה!

בניגוד לאליל האילם והדומם, אמר חבקוק, "וַיהוה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" (פס' 20). האל האמיתי חי ויושב בקדושה על כס כבודו בשמים, הוא שליט ריבון על כל הנעשה בעולם.

שלא כמו האליל, לא ניתן להשמיד את אלהים או מקדשו. שלא כמו האליל, הוא שומע את זעקתם של עמו לצדק. שלא כמו האליל, יש לו תשובה לבעיותיהם במצבים שונים בחיים. שלא כמו האליל, הוא יכה  את המדכא ויביא צדק לצדיק.

לכן, "הַס מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ" (פס' 20). מה עוד אפשר לומר? הדורשים את פני אלהים לקבל תשובה לבעיותיהם יכולים לחכות בבטחון ובהשקט, בידיעה שאלהים יענה בזמנו ובדרכו.

חבקוק חיכה בסבלנות להבין את תכנית אלהים לשפוט את הרשעים. אלהים יצדיק את הצדיק, כי הוא אמר, “לִי נָקָם וְשִׁלֵּם אָמַר יהוה”. (אל הרומים יב 19).

השקט, ידידי. אלהים יודע, ובבא העת הוא יעזור גם לך.