זכריה הנביא פרק ו'
החזון השמיני: פסוקים 1-8
1 וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים, וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת. 2 בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים, וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים, 3 וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים, וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים.
4 וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: "מָה אֵלֶּה, אֲדֹנִי?"
5 וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָי: "אֵלֶּה אַרְבַּע רֻחוֹת הַשָּׁמַיִם, יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ; 6 אֲשֶׁר בָּהּ הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים יֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן, וְהַלְּבָנִים יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם, וְהַבְּרֻדִּים יָצְאוּ אֶל אֶרֶץ הַתֵּימָן."
7 וְהָאֲמֻצִּים יָצְאוּ וַיְבַקְשׁוּ לָלֶכֶת לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר: "לְכוּ הִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ," וַתִּתְהַלַּכְנָה בָּאָרֶץ.
8 וַיַּזְעֵק אֹתִי וַיְדַבֵּר אֵלַי לֵאמֹר: "רְאֵה הַיּוֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן, הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי בְּאֶרֶץ צָפוֹן."
הסבר מילולי של החזון:
זכריה רואה ארבע מרכבות יוצאות מבין שני הרי נחושת. לכל מרכבה רתומים סוסים בצבע שונה: במרכבה הראשונה — סוסים אדומים, בשנייה — שחורים, בשלישית — לבנים וברביעית — ברודים (מנוקדים) אמוצים (אמיצים / חזקים).
זכריה מבקש הסבר מהמלאך. וכך נאמר לו: ארבע המרכבות הן ארבע רוחות השמים שיצאו מאלוהים.
מרכבות הסוסים השחורים והלבנים יוצאות לארץ צפון. הברודים יצאו לארץ תימן (לכיוון דרום) והאמוצים (אמיצים) ביקשו ואושר להם להתהלך בארץ.
המלאך הזעיק — "וַיַּזְעֵק אֹתִי" — כלומר, קרא בדחיפות לזכריה כדי להבהיר לו שיש חשיבות לפעולת המרכבות שיצאו לארץ צפון: פעולתם הניחה את רוח אלוהים בארץ צפון.
החזון השמיני הוא האחרון בסדרת החזיונות של זכריה הנביא.
על מנת להבין את החזון, עלינו לשאול את השאלות הבאות?
- לאילו חזיונות ונבואות אחרות בתנ"ך חופף או דומה חזונו הנוכחי של זכריה הנביא? — התשובה תעזור לנו לפענח חלק נכבד מהסמלים.
- מהן המרכבות ולמה הכוונה ב-"ארבע רוחות השמים היוצאות מלפני אלוהים"?
- מהם שני הרי הנחושת, או מה הם מסמלים?
- מה מסמלים הכיוונים שאליהם הסוסים פונים?
- למה הכוונה ב-"הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי בְּאֶרֶץ צָפוֹן"?
- קטעים מקבילים ודומים
א. התגלות ו 8-1: יוחנן השליח מתאר את המכות בהן אלוהים יכה את העולם בתקופת הצרה בת שבע השנים (ארבעה החותמות הראשונים).
יוחנן מתאר ארבעה סוסים כחלק מעונש אלוהים על עולם הדוחה אותו:
- סוס לבן מציין ניצחון,
● סוס אדום מציין מלחמה,
● סוס שחור מציין מחלות ורעב,
● סוס ירקרק מציין מוות.
ב. מתי כד 14-3: ישוע המשיח מסביר לשומעיו את האירועים שיתרחשו בעולם לפני ביאתו השנייה. הוא מתאר את האירועים הקשים שיבואו על העולם. תיאוריו מקבילים ומתאימים למכות שהסוסים סמלו בספר ההתגלות ו 6-1.
ג. זכריה א: בפרק א הוזכרו סוסים אדומים ולבנים, וסמלם זהה לתיאור של חזון יוחנן. כלומר, סוס אדום — מלחמה, סוס לבן — ניצחון.
(עיין גם ביחזקאל ה 14; ויקרא כו 21-26; דברים לב 23-25.)
- משמעות המרכבות / ארבע רוחות השמים
בפסוקים 5-4 המלאך הסביר לזכריה כי ארבע מרכבות הסוסים הן ארבע רוחות השמים שיוצאות מלפני אלוהים. מדובר על כוחות שמימיים המשוחררים בידיעת אלוהים. מטרתם היא להביא משפט כואב על עולם אשר ידע את הנתונים על אודות אלוהים ובדיעה צלולה דוחה אותו (התגלות ז 1; ו 15-17, ט 20-21, ישעיה ב 12-22 ירמיה מט 36; דניאל ז 2)
על פי הדמיון שבהשוואה לחזיונות אחרים ניתן להסיק כבר כעת את המסקנות הבאות:
א. מרכבות הסוסים מציינות את עונש אלוהים על העולם.
ב. צבעי הסוסים מציינים את המכות, או המשימות שנועדו למלא.
ב. התקופה שבה החזון יתגשם היא בעת שבע שנות הצרה הגדולה.
- הרי הנחושת
"…שְׁנֵי הֶהָרִים, וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת." — כל החזון הנוכחי מתעסק בסמלים, ולכן אין כוונה להצביע על הרים אמיתיים. מדובר בסמל.
הנחושת בתנ"ך מתקשרת למשפט וצדק אלוהים (בכל משפט על העולם מתגלית צדקת אלוהים).
מזבח ה' מצופה בנחושת — שמות כז 2: "וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו, מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו; וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת".
הנחש על העמוד במדבר היה מנחושת — במדבר כא 9: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס; וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי".
ישוע מתואר בדמותו האלוהית — התגלות א 15: "רַגְלָיו כְּמוֹ נְחֹשֶׁת נוֹצֶצֶת שֶׁנִּצְרְפָה בַּכּוּר…";
דניאל י 6: "וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק, וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל, וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן";
תהילים לו 7: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה…".
יוצא מכך ששני הרי הנחושת מציינים תקופה אשר בה משפטו הצודק של אלוהים יוצא לפועל בעולם.
משפטו הצודק של אלוהים בו הוא משמיד את כל מתנגדיו אשר בתבל יתרחש במהלך תקופת צרת יעקב בת שבע השנים, אשר לאחריהן יחזור האדון ישוע ארצה למלוך על העולם. מכאן הר הנחושת הראשון מציין את תחילת הצרה וההר השני את סיומה.
דיעה זו גם תואמת את מהלך האירועים מבחינה כרונולוגית. לאחר הצרה, חוזר המשיח ומולך מירושלים על העולם – כך נלמד בהמשך פרק ו.
- הכיוונים שאליהם פונים הסוסים
בפסוקים 6-8 המלאך מפרט את הכיוונים שאליהם פונות מרכבות הסוסים: צפון ודרום (תימן = דרום. שיר השירים ד 16: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן…").
לאורך ההיסטוריה, לעתים האויבים באו מכיוונים אלו ותקפו את ישראל.
דניאל בפרק יא 40-45 מתאר את מלחמותיו של צר המשיח בתחילת תקופת הצרה בת שבע השנים:
40 "וּבְעֵת קֵץ יִתְנַגַּח עִמּוֹ מֶלֶךְ הַנֶּגֶב, וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וּבָאֳנִיּוֹת רַבּוֹת, וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָר. 41 וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן. 42 וְיִשְׁלַח יָדוֹ בַּאֲרָצוֹת, וְאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא תִהְיֶה לִפְלֵיטָה. 43 וּמָשַׁל בְּמִכְמַנֵּי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וּבְכֹל חֲמֻדוֹת מִצְרָיִם, וְלֻבִים וְכֻשִׁים בְּמִצְעָדָיו. 44 וּשְׁמֻעוֹת יְבַהֲלֻהוּ מִמִּזְרָח וּמִצָּפוֹן, וְיָצָא בְּחֵמָא גְדֹלָה לְהַשְׁמִיד וּלְהַחֲרִים רַבִּים.45 וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר־צְבִי־קֹדֶשׁ, וּבָא עַד־קִצּוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ."
מלחמה קשה תתרחש בין "מלך הצפון" (הכוחות היושבים מצפון לישראל), "מלך הדרום" (הכוחות היושבים מדרום לישראל), ומולם כוחותיו של צר המשיח. יש לזכור כי צר המשיח יופיע כגיבור שבא להגן ולנצח, ודרך ניצחונותיו של צר המשיח, סוגר אלוהים חשבון עם העמים שדחו את רצונו.
כמו כן, לאור הנלמד מהכתוב בספר יחזקאל לח-לט, גוג מארץ המגוג עומד לאסוף צבאות רבים במטרה לעלות על ארץ ישראל. מן הסתם צבאותיו של גוג אינם הצבאות תחת הנהגת צר המשיח. והנה, כאשר גוג וצבאותיו עולים כדי לכבוש ולבזוז את ארץ ישראל, אלוהים משמידם עד אחרון החיילים.
כך, התוצאות הארציות מהוות הוכחה למלחמה הרוחנית המתרחשת מנקודת מבטו של אלוהים. המכות אשר סופגים צבאות גוג וכל שונאי אלוהים הינן תוצאות הפעולה של מרכבות המשפט ששלח עליהם אלוהים.
- למה הכוונה בביטוי "הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי בְּאֶרֶץ צָפוֹן"?
התנ"ך מצביע על הצפון ככיוון שממנו באה הרעה.
בבל מצויינת כצפון (ב 10-11) — מקום תחילת כל אמונות ודתות השקר (ה 11).
המלאך מזעיק את זכריה לראות את פעולת הסוסים בצפון. זאת כדי להדגיש את כובד העונש במקום שבו החלו אמונות השקר.
יחזקאל הנביא משתמש בהמונח "הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי" ומסביר אותו בפרק טז 42: "וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ, וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ, וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד".
ז"א, "הניחו את רוחי" יכול להיות מובן כ – הפקידו את רוח אלוהים במקום שם היא נלחמת נגד אויבי אלוהים.
עלינו לזכור: כמו שרוח אלוהים יכול להביא חסד, הוא גם יכול להילחם ולאמלל את אויבי אלוהים (שמות טו 8; ירמיה כא 5; תהילים יח 16; יחזקאל ה 13, כד 13, ישעיה סג 14-15).
החזון במילים פשוטות:
זכריה הנביא תיאר בחזונו את משפטו הצודק של אלוהים אשר יבוא על העולם בתקופה שלאחר הילקחות הקהילה. אלוהים הבטיח שזעמו מיועד לדוחי בנו ישוע ולא מיועד נגד ילדיו הנושעים (התגלות ג 10, טו 1). משפט אלוהים יחל מהרגע שבו הוא לוקח את קהילתו, ונמשך עד יום חזרתו. המשפט מתבטא במלחמות, במחלות, ברעב ובמוות שיבואו על יושבי העולם.
מכאן, שני "הרי הנחושת" מסמלים תקופת משפט אשר מתחילה בהילקחות הקהילה (זה גם משפט על הנשארים בעולם), ממשיכה לאורך שבע שנות הצרה ומסתיימת בחזרתו של ישוע ארצה (דניאל יב 11-13).
ניצחונו של אלוהים מובטח. הוא עוד יחזיר את השד למקום שממנו הוא יצא — בעת כליאת השטן וריסון החטא.
עונשו הקשה של אלוהים אינו מצביע על אלוהים אכזר וחסר רחמים! — אנו כעת חיים בתקופה שבה אלוהים עוצר את זעמו, ובגלל חסדו ואהבתו הוא מחכה. היום הוא יום של חזרה בתשובה. היום הוא יום של חשבון נפש.
סיכום שיעור מס' 12:
- למרות המסר העתידי שבחזון, בני ישראל ששמעו את זכריה יכלו גם הם להתעודד: אלוהים יכה באויבים המקיפים את ישראל ואשר כל מטרתם היא להשמיד את ישראל.
העידוד נועד לחזק את ידי העם להמשיך ולסיים את בניית בית המקדש.
- לאורך נבואותיו של זכריה לימד אלוהים מסר חשוב: אי אפשר לשנוא את מה שאלוהים אוהב ולצאת ללא פגע!
אלוהים מלמדנו כי עלינו להתפלל ולבקש ממנו כוח וחכמה לאהוב את מה שהוא אוהב, כדי שלא נימצא נלחמים נגדו.
אלוהים אינו מבקש מן העמים להסכים ולתמוך בכל החלטה או רצון של עם ישראל. אך כילדי אלוהים, עלינו ללמוד איך לבקר בלי לשנוא.
- כאשר אנו מביטים על העולם ורואים איך הפשע חוגג, אנו עלולים לחשוב שאלוהים שוכח לשפוט, או שאינו קיים. אך לא כך הדבר! — דחיית יום המשפט נובעת רק מחסד אלוהים. יום משפט אלוהים אכן יבוא.
איננו יודעים מתי אלוהים יאסוף את ילדיו ויתחיל את משפטו על העולם. לכן עלינו להתקדש ולהיות תמיד מוכנים לפגוש את ישוע בלי להתבייש.
אלוהים הבטיח לשמור את ילדיו מהמבחן שיבוא על העולם. האם אתה יודע ובטוח שאתה שייך לישוע? — רק השייכות לישוע המשיח הופכת אותנו לילדי אלוהים.
פרק ו 15-9
הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ
הגענו לקטע המסכם את שמונת החזיונות שקיבל זכריה. חזיונות אלה תיארו אירועים שהתרחשו מתקופת זכריה ועד לאחרית הימים, והנה הקטע שלפנינו מתאר את השיא — את הכתרתו של מלך המשיח על כל יושבי תבל וכניעתם לפניו.
את המסר החשוב הזה מלמד אלוהים דרך מיצג שנעשה בפועל.
זכריה ו 9-15:
9 וַיְהִי דְבַר יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃ 10 "לָקוֹחַ מֵאֵת הַגּוֹלָה, מֵחֶלְדַּי וּמֵאֵת טוֹבִיָּה וּמֵאֵת יְדַעְיָה, וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא, וּבָאתָ בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן־צְפַנְיָה, אֲשֶׁר בָּאוּ מִבָּבֶל. 11 וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת, וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק, הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. 12 וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: 'כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת לֵאמֹר: "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת הֵיכַל יהוה. 13 וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יהוה וְהוּא יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ, וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם".' 14 וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן־צְפַנְיָה, לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל יהוה. 15 וּרְחוֹקִים יָבֹאוּ וּבָנוּ בְּהֵיכַל יהוה."
וִידַעְתֶּם כִּי יהוה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל יהוה אֱלֹהֵיכֶם.
אלוהים מצווה על זכריה הנביא ללכת לביתו של יאשיה בן־צפניה ולקבל את מנחותיהם של חלדי, טוביה וידעיה אשר באו מן הגולה. השלושה הביאו מנחות עבור בית המקדש שנמצא בתהליך בנייה.
זכריה מקבל הוראה להכין עטרות מהכסף והזהב ולשים אותן על ראשו של יהושוע בן־יהוצדק, הכוהן הגדול. מדוע עטרות ולא עטרת אחת? ממתי כוהן גדול חובש עטרת? (ההסבר יבוא בהמשך).
משמעות שמות האנשים:
"חֶלְדַּי" — העולם של ה',
"טוֹבִיָּה" — ה' טוב,
"יְדַעְיָה" — ה' יודע, או דעת ה',
"יֹאשִׁיָּה" — ה' יושיע, ישמור,
"צְפַנְיָה" — ה' שומר ומגן,
"זְכַרְיָה" — ה' זוכר.
פסוקים 12-13 מתארים בצורה מאוד ברורה דמות עליונה. יהושוע הכוהן הגדול מהווה בעצם צל או דוגמה מיקרונית של דמות זו. על פי הפסוקים, אותה אישיות ממלאת תפקיד כפול של מלך וכוהן. — איך הדבר אפשרי, ועל אודות מי מדבר הנביא זכריה?
זכריה ו 13-12:
12 וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: "כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת לֵאמֹר: 'הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת הֵיכַל יהוה. 13 וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יהוה וְהוּא יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ, וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם'."
לאורך כל התנ"ך דבר אחד ברור: כוהן גדול ומלך הם שני תפקידים ייחודיים. האחד לא יכול למלא את תפקידו של השני. מלך לעולם לא יהיה כוהן גדול, וכוהן גדול לא ימלא את תפקיד המלך.
דבר אלוהים קבע מחיצה ברורה ובלתי עבירה בין שני התפקידים:
- ●מלך יכול לבוא רק משבט יהודה — מבית דוד (שמואל ב 7; תהילים פט).
- כוהן גדול יכול לבוא רק ממשפחת אהרון — משבט לוי.
שאלוהים מקפיד על הפרדה בין התפקידים מתברר גם מדוגמת המלך עוזיהו. עוזיהו התעקש לעשות דבר שרק לכוהן מותר לבצע, ובשל כך נענש בצרעת (דברי הימים ב כו):
18 וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "לֹא לְךָ, עֻזִּיָּהוּ, לְהַקְטִיר לַיהוָה, כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי־אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵיהוה אֱלֹהִים."
19 וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יהוה, מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. 20 וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם; וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כִּי נִגְּעוֹ יהוה. 21 וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד־יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) מְצֹרָע, כִּי נִגְזַר מִבֵּית יהוה.
- כוהן גדול שם על ראשו "מצנפת"(תרבוש), והמלך — "עטרת" (כתר).
- כוהן גדול מעולם לא ישב במסגרת תפקידו; אין שום סימן לכיסא בבית המקדש. מלך, לעומת זאת, יושב על כיסאו ומושל על נתיניו.
- אותו צמח עתיד לשאת הוד (פסוק 13).
היחידי שנושא הוד בזכות הוא אלוהים בכבודו ובעצמו (תהילים צו 6: "הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו, הבו ליהוה משפחות עמים, הבו ליהוה כבוד ועוז.")
אם יהושוע הכוהן לעולם לא יהיה מלך, אז לשם מה (או מי) ניתנה נבואה זו?
הנבואה ניתנה כדי לעודד ולהבהיר לכל שומעיו, הנתונים במצב של דיכאון וייאוש, כי אף על פי שהמקדש ייבנה בהדרכת יהושוע הכוהן וזרובבל המלך, הרי שמנהיג גדול יותר האוחז בשני התוארים גם יחד יבנה את המקדש הנצחי ויגרום לכך שגם גויים ישתתפו בבניית היכלו.
מי הדמות אשר ממלאת את תפקיד הכוהן הגדול ובאותה עת את תפקיד המלך?
פסוק 12 מכנה את האיש בשם "צֶמַח" — "…הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת הֵיכַל יהוה".
מי הוא "צֶמַח"?
ירמיה הנביא קובע (בפרקים כג, לג) כי "צמח" הוא המשיח — "יהוה צִדְקֵנוּ":
ירמיה כג 6-5:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יהוה, וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק; וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. 6 בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח; וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ יהוה צִדְקֵנוּ".
ירמיה לג 16-14:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יהוה, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה׃ 15 בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ; 16 בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח; וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ יהוה צִדְקֵנוּ".
שים לב שנאמר כאן כי נצר למשפחת דוד — נצר בשר ודם — ייקרא: "יהוה צִדְקֵנוּ".
גם זכריה הנביא הודרך בפרק ג 9-8 כי "צֶמַח" הנו עבד ה' אשר יסיר את עוון הארץ ביום אחד: "כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח…".
גם היהדות הרבנית מזהה את המילה "צֶמַח" כיחוס משיחי.
מדברי הנביא זכריה ניתן לקבוע שאותו דמות הנקרא "צמח" הוא בעל הבית. הוא האדון.
בספר מלאכי פרק ג מתואר האדון, מלאך הברית אשר בית אלוהים שייך לו והוא עתיד לבוא ולשכון בתוכו.
מכאן יש לנו עוד נבואה המחזקת את העובדה שישוע הוא ולא אחר מגשים הנבואות הללו.
מה יעשה "צֶמַח"?
ובכן, המשיח שנקרא פה "צֶמַח" יבנה את בית המקדש.
מאחר שהמקדש נבנה כבר בתקופת יהושוע וזרובבל, הרי שכאן מדובר על נבואה עתידית: על בניית בית מקדש עתידי אשר גם אלו הבאים מרחוק ישתתפו בבנייתו.
מענין. בעת כתיבת החזון, בני העמים השכנים הפריעו לבנית ירושלים והמקדש ועשו ככל יכולתם כדי לגנוב מכל הבא ליד ולרפות ידי הבונים.
בעתיד, כאשר המשיח ימלוך על העולם מציון, מלמדים הנביאים שבני העמים ישתוקקו לעלות לירושלים, להביא את מתנותיהם ומנחותיהם לאלוהים ולבני ישראל שישרתו אז ככוהנים (ראה ישעיה ס כל הפרק).
והנה, הנביא מתבקש לקחת מידי חלדי, טוביה וידעיה את הזהב והכסף אשר הביאו מהגולה, ובעזרתם לבנות את העטרות. פעולה זו מהווה דגימה וצל לפעולה שתתבצעה באחרית הימים. אוצרות מן הגולה יובאו לירושלים לבנות את בית אלוהים ולכלכל את המשרתים בקודש.
זכריה מציין בפסוק 13 נקודה מאוד חשובה:
"וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יהוה וְהוּא יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ, וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם".
כהן גדול
בעוד כוהן גדול רגיל מעולם לא ישב במסגרת תפקידו, הרי ש"צֶמַח" יבנה את המקדש ואף יישב וימשול כשהוא "נושא הוד".
התיאור מחזק את הטענה כי הנבואה תושלם במשיח. אך כדי להשלים את החיזוק נציין את מזמור קי 4-1:
1 לְדָוִד מִזְמוֹר.
נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי: "שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ."
2 מַטֵּה־עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהוָה מִצִּיּוֹן; "רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ."
3 עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ, בְּהַדְרֵי־קֹדֶשׁ, מֵרֶחֶם מִשְׁחָר; לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ.
4 נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם: "אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק."
המזמור מתעד שיחה בין ה' לדמות נוספת שגם היא עליונה לדוד המלך. אותה דמות, שהיא המשיח, אוחזת בשני תפקידים: מלך וכוהן גדול (על פי הדוגמה שיש לנו עם מלכי־צדק).
למדנו כבר והוכחנו את משיחיותו של ישוע. אך ראוי להזכיר מדוע המשיח אוחז בידיו גם את תפקיד הכוהן הגדול:
תפקיד הכוהן הגדול הוא לייצג את העם לפני אלוהים.
ביום הכיפורים מטהר הכוהן הגדול את עצמו ונכנס לקודש הקודשים עם דם כפרה עבור העם.
ישוע המשיח משרת מאז עלה למרום לאחר תקומתו מן המתים ככוהן הגדול שלנו. הוא הביא את דמו הטהור לתוך מקדש שמיימי — לנוכחות אלוהים, על מנת שחטאינו ייכפרו פעם אחת ולתמיד ולא לשנה אחת בלבד (הסבר מפורט יותר ניתן לקבל באיגרת אל העברים פרקים ז-י; ראה במיוחד פרק ח. תהילים קד 1-4; ישוע כמלך מוצג בצורה ברורה במזמור ב).
האדון ישוע ימלא גם את תפקיד המלך כאשר ישוב ארצה וימלוך על תבל מביתו אשר בציון (ישעיה ב 1-4, מיכה ד 1-6).
בפסוק 13 אומר זכריה:
"וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם."
שומעיו של זכריה יכלו להתעודד בהבנה המידית, שהיא: יהושוע הכוהן הגדול וזרובבל (מזרע דוד המלך) יפעלו בהרמוניה מושלמת על מנת להדריך את העם לפני אלוהים ולבנות את המקדש.
המובן המושלם העתידי: תפקידי המלך והכוהן מתאחדים במשיח — אין ביניהם אי הסכמה, אלא שלמות ב"שָׁלוֹם".
חזרה לפסוק 11:
"וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת; וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל."
אני מאמין שהעטרות (בצורת רבים), מצביעות על אוסף ההצלחות והניצחונות של המשיח.
בהתגלות יט 12 מתואר ישוע חוזר לארץ, ועל ראשו עטרות רבות ולא אחת: "עֵינָיו שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ, עַל רֹאשׁוֹ עֲטָרוֹת רַבּוֹת…"
בפסוק 15 אלוהים מסכם את כל ההבטחות הנפלאות במילים: "…והיה אם שמוע תשמעון בקול יהוה אלוהיכם.".
כמו שהתנה משה לפני עם ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל בספר במדבר כח 1, כך חוזר ועושה זכריה.
ברכת אלוהים מותנית בכניעה לעשיית רצונו באהבה ואמונה. ללא אמונה, לא ניתן להתקרב לאלוהים קדוש וליהנות מברכותיו.
סיכום שיעור מס' 13:
הקטע מסכם את שמונת החזיונות של זכריה:
המשיח ירסן את העמים ויטהר את עמו. הוא יביא את הגוי ואת היהודי להשתחוות לפניו בבית אלוהים אשר בירושלים.
השאיפה המידית של עם ישראל הייתה לראות את סיום בניית המקדש והחזרת עבודת התורה, יחד עם הורדת הלחץ מצד העמים השכנים.
זכריה מעודד את העם בתקווה גדולה יותר: כאשר המשיח יבוא, לא רק שמקדשו יושלם, אלא העמים הרחוקים יושיטו יד באהדה לעשייה בבית אלוהים.
הקטע פותח במנחות מידיהם של יהודים למקדש, ומסיים בהשתתפותם של הרחוקים בבניית בית אלוהים: "…וּרְחוֹקִים יָבֹאוּ וּבָנוּ בְּהֵיכַל יהוה".
לנבואה יש מסר מאוד חשוב לנו גם היום: שום חוזה הכתוב על נייר לא יביא את האויבים לשבת יחדיו בלב מלא בשלום כפי שהמשיח יעשה.
שלום אמיתי קיים רק דרך ישוע. כל השאר הם חיקויים, אולי נוצצים, אך זמניים מאוד.
מי יקח חלק בתקופה שבה ישלוט שלום המשיח?
ראו את הפסוק האחרון בקטע: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל יהוה אֱלֹהֵיכֶם". — יהיו שם אלה שמצייתים ל"יושב ומושל על כסאו" — לישוע המשיח.