ויקרא -לואיס גולדברג- פתיח

 

פתיח

פירוש לספר ויקרא

מאת

לואיס גולדברג

תרגום: מאיה רכניצר

© 1980 כל הזכויות למקור האנגלי שמורות

ל- Zondervan Corporation

Grand Rapids, Michigan, U.S.A.

© 9931 כל הזכויות לנוסח העברי שמורות

להוצאת הגפן, ת”ד 75, ראשון לציון 75100

© 2006 כל הזכויות לפרק “חג תנופת העומר” (פירוש לויקרא כג 14-9)

שמורות לקהילת ירושלים — בית גאולה, ת”ד 31878, ירושלים 81317

מבוא

פרשנות זו לספר ויקרא היא פרי התעמקות מדוקדקת שנמשכה שנים. אהבתי לתורה ולמסורת עמנו החלה כבר בימי ילדותי בבית יהודי מסורתי. אהבה זו נותרה בעינה גם בהמשך, במהלך לימודי האקדמיים, אחרי שהכרתי בישוע כמשיח. בקהילות בהן שרתתי כרועה עדה נפלה בחלקי הזכות ללמד ולהטיף מספר ויקרא. תוך כדי כך השתדלתי לטפח במאמינים אהבה לחלק זה של דבר אלוהים. סייעתי להם להבין את הרקע לחיי ישוע ולמעשיו, ולהעריך באיזו מידה ניתן להפיק מהספר תועלת מעשית ואישית בימינו. העמקתי את לימודי בספר ויקרא כאשר הרציתי עליו ב-Moody Bible Institute כחלק מקורס על החומש. נהניתי לראות כיצד, כתוצאה מעיון מדוקדק בספר, חייהם הרוחניים של הסטודנטים התפתחו והועשרו.

תוך כדי כתיבת ספר זה התפללתי שהוא יסייע לרבים להבין את הקשר שבין התורה לבין מעשי ישוע והוראתו, ואת הדרך בה יכולה התורה לקרב אותנו לאלוהים.

הערת המו”ל העברי:

הנוסח העברי מכיל ביאורי מילים בעברית שנעדרו מן המקור האנגלי. לעומת זאת, ביאורים שנדרשו לקורא האנגלי אך מיותרים לקוראי עברית — הושמטו.

תודות

אני אסיר תודה למורים מהם ספגתי חלק ממורשתי היהודית, במיוחד לד”ר ארנולד שולץ, ממנו זכיתי ללמוד תנ”ך ב- Northern Baptist Theological Seminary. ברצוני להביע את הערכתי הכנה לנורמה האדרבה, ידידה נאמנה ויקרה מאחת הקהילות בהן שרתתי, על עבודת הקצרנות לנוסח הראשון; ולקאלי נייסלי, על הדפסת הנוסח הסופי של הספר. אני מודה לכל הסטודנטים הנלהבים למקרא שמהם למדתי רבות.

אחרון אחרון חביב, אני מודה לאלוהים על תפילותיה של אשתי ז”ל, שהייתה יד ימיני במשך שנים רבות.

רקע כללי

רבים נרתעים מלקרוא בספר ויקרא משום שכולו דיני קורבנות, הוראות לעבודת הכוהנים ופירוט המותר והאסור בלבוש ובמאכל, ואין בו קטעים סיפוריים. כל אלה עושים את הספר, כך חושבים רבים, למשעמם וקשה לקריאה. למרבה העצב, משיחיים רבים נמנעים מסיבה זו מללמוד את ספר ויקרא ובכך מונעים מעצמם את הברכות הרבות שנובעות מהבנת יסודות אמונתנו ורקעה. תקוותי הכנה היא שספר פרשנות זה יביא לרבים שמחה וברכה.

ספר ויקרא עוסק בברית משה, הכוללת ארבעה מרכיבים. שלושת העיקריים הם מוסר, פולחן (דיני קורבנות) ומשפט; המרכיב הרביעי מתייחס לעבודת ה’ בתחום חיי המעשה, כגון שמירת השבת, כשרות, טהרה וכדומה. יחדיו שימשו ארבעת המרכיבים אמת מידה ומדריך לכל תחומי החיים, אולם שלושת הראשונים הם שנתנו לחוקת משה את צביונה המיוחד.

— המרכיב המוסרי קבע את אמות המידה המוסריות המוחלטות לקדושה;

— שיטת הקורבנות לימדה את עיקרי הדרך לישועה מחטא, התמסרות לאלוהים, הודיה לו וחיים בנוכחותו;

— המרכיב המשפטי הנחה את עם ישראל כיצד לנהוג בתביעות אזרחיות ופליליות.

גם בספר שמות יש התייחסות לשלושת המרכיבים האלה; אבל ספר ויקרא עוסק בכל אחד מהם בהרחבה.

כשהמשיח מת מוות מכפר התגשם מרכיב הקורבנות שבתורה. ברית משה עמדה, בסופו של דבר, להתמזג עם ברית חדשה, ברית מלכות המשיח.

לא במקרה ניצב ספר ויקרא במרכז החומש: הוא מלמד כיצד אמור עם ישראל לעבוד את ה’. בתקופת העבדות במצריים גדלה משפחת יעקב והפכה לעם. משיצא העם לחופשי נזקק להוראות כיצד לעבוד אלוהים שאיננו אליל שבטי או לאומי אלא אלוהי כל הארץ. אל אדיר וכל יכול זה גילה עצמו כאלוהים קדוש, ולכן היה עם ישראל צריך לדעת כיצד להתייחס אליו. ספר ויקרא מתאר את קדושת אלוהים ומפרט את ההכנות הדרושות כדי לעבוד אותו.

תורת משה אינה “אשמה” בכך שרק מעטים מבני ישראל הכירו בעובדה שישוע הוא המשיח. חכמינו הוסיפו את מסורותיהם לדבר ה’ ובכך גרמו להמעטת ערכו ולטשטוש משמעותו של המקרא בכמה תחומים חשובים (מרקוס ז 9, 13). ברית משה נועדה להיות האומנת שתוביל את ישראל למשיח (גלטים ג (24. אי לכך, ספר ויקרא משופע בסמלים המשקפים את אישיות המשיח ואת התפקיד שבא למלא בחייו ובמותו. בתור סמלים משמשים דמויות, עצמים ומאורעות שנושאים, נוסף לחשיבותם ההיסטורית, גם משמעות עתידית. אלוהים הוא שקבע משמעות זו. סמלים אלו הם אות לבאות. הם משקפים דמות, עצם או אירוע מקביל שנכנה כאן “התגלמות” או “התגשמות”. לסמלים יש חשיבות רבה ככלי עזר להבנת הקשר בין ספר ויקרא למעשיו של המשיח.

משיחיים רבים לא מקדישים את תשומת הלב הנאותה למשמעות שהייתה לספר זה עבור בני ישראל. במקום זאת הם מתעמקים במידה מופרזת בסמלים. יש להיזהר מלהמציא סמלים שאינם עומדים במבחן הכתובים. הסמלים מתחלקים לשתי קבוצות בלבד וסמל שאינו משתייך לאחת מהן לא ייחשב כאן לסמל תקף:

א. הקבוצה הראשונה כוללת את אותם סמלים שהברית החדשה מתייחסת אליהם מפורשות בתור שכאלו, לדוגמא — האדם הראשון (הסמל) וישוע (ההתגלמות). הברית החדשה מצביעה בבירור על הקשר בין אדם, ראש האנושות, לבין המשיח, ראש הבריאה החדשה (קור”א טו 45).

ב. לקבוצה השנייה שייכים אלה שאינם מוצגים בפירוש כסמלים, אבל יש רמזים עבים להיותם כאלה. לדוגמא, יצחק (הסמל) וישוע (ההתגשמות): בבראשית כב 2 מסופר כי אברהם עמד להעלות את בנו יחידו כקורבן. הדמיון בין פסוק זה לבין יוחנן ג ,16 שם נאמר כי אלוהים נתן את בנו יחידו לישועת העולם, מצביע על הקשר שבין שני הקטעים:

הראשון מסמל את המציאות המתוארת בשני.

ברור שכאשר אנו מגדירים כסמלים רק דמויות, עצמים ומאורעות שסמליותם צוינה במפורש או נרמזה בבירור, אנו מגבילים את מספר הסמלים שנזהה בספר ויקרא. אבל בדרך זו אנו גם נמנעים מהפרזה על-ידי אכיפת משמעות שלא במקומה ונזהרים מפרשנות פזיזה. בכל אופן, ככל שנתעמק בספר, נגלה שאפילו אם ננהג על פי קווים מנחים מחמירים אלה, עדיין נמצא שפע של סמלים.

התרבות המודרנית, שלא כתרבות ימי המקרא, אינה מבוססת על שיטת קורבנות ולכן רבים בימינו מפקפקים בנחיצותם. מי שמאמין במשיח יודע כמובן שישוע מת כקורבן, אבל אם לא יבין את משמעות מערכת הקורבנות התנ”כית, הרי שהבנתו את משמעות קורבנו של ישוע תלקה בחסר.

לפני שאדם וחווה חטאו, הם נהנו מקירבה בלתי אמצעית לאלוהים. לא היו כל מחיצות בינו לבינם. הם התמסרו בשלמות לרצון ה’ ולכן אושרם היה שלם. הם התענגו על חברתו.

אחרי החטא הראשון (בראשית ג) נפגע קשר זה. מעשה החטא — אכילת הפרי האסור — עמד בניגוד למצוות ה’. אדם וחווה עברו על האיסור שה’ הציב להם והאחווה המתוקה ששררה בין הבורא לברואיו התנפצה. זוועת הפירוד התחדדה כאשר אלוהים קרא: “אַיֶכָּה?” (שם, פס’ 9).

מאז מייחס המין האנושי חשיבות רבה לשאלה כיצד לזכות שוב בקירבת אלוהים. נראה שה’ גילה לאדם וחווה שיש צורך בקורבנות לשם כפרה. בבראשית ג 21 יש רמז לקורבן, אם כי ברור שאלוהים עשה את מה שעשה כדי להלביש את אדם וחווה. ייתכן שניגלה לפניהם גם היבט כלשהו של הופעתו העתידה של המשיח כאדם. ניתן לזהות נימה של ציפייה בהכרזתה של חווה כשילדה את קין: “קניתי איש את יהוה” (שם, ד 1).

העיקרון של קורבנות כתחליף להענשת החוטאים התעוות במהלך הזמן, והדורות הבאים המשיכו לחוש ריקנות נואשת וכיסופים רוחניים שנבעו מאובדן הקירבה לאלוהים. בני האדם המציאו דתות שונות כדי למלא בעזרתן ריקנות זו, אולם אלה מתנות את חידוש הקירבה במעשים. האדם מנסה לגאול את עצמו באמצעות מעשים טובים, בלי להתייחס לצורך בדם קורבנות שישמש לו תחליף, כפי שאלוהים קבע.

ספר ויקרא נכתב כדי לספק הנחיות מדויקות להקרבת קורבנות ועבודת אלוהים — בעיקר לעם הנבחר, וגם לכל מי שיבטח באלוהי ישראל וייכנע לרצונו. הספר מתאר את שיטת הקורבנות כשיטה ממוסדת ומאורגנת. אלוהים הוא שקבע את העקרונות להעלאת קורבנות, ומי שיסרב לקבל את מה שה’ אמר יגרום לעצמו נזק רוחני חסר תקנה.

מחבר ויקרא

אין בכוונתנו להתפלמס כאן עם התיאוריות הביקורתיות לפיהן משה איננו מחבר ספר ויקרא. הכתובים עצמם מעידים שה’ מינה את משה לכתוב את הספר. בוויקרא א 1 נאמר: “ויקרא אל משה, וידבר יהוה אליו.” מכאן שכל מה שבא אחרי פסוק זה הוא פירוט דברי ה’ אשר נכתבו ביד משה; ישוע אישר זאת כאשר הורה למצורע שנרפא לגשת לכוהן ולהעלות את הקורבנות שמשה ציווה (מתי ח 4).

הקורבן עבור מצורע נזכר בתנ”ך פעם אחת בלבד, בוויקרא י 32-1. ישוע חזר ואישר שמשה כתב את התורה (ראה יוחנן ה 47-46), וספר ויקרא הוא חלק בלתי נפרד ממנה. אם כך, על פי עדות הכתובים עצמם, משה הוא מחבר ספר ויקרא.

קהל היעד

ספר ויקרא נועד לשתי קבוצות: לבני ישראל (ויקרא א ;2 ד ;2 ז ;23 יא 2) ולאהרון וצאצאיו, שנקראו להיות כוהנים (ח 10-1; י 9-8).

תאריך כתיבת הספר

זמן חיבורו של ספר ויקרא נקבע על סמך תאריכים שנזכרים בספרי התורה האחרים. הפסח הראשון חל ביום הארבעה-עשר לחודש הראשון בשנה שבני ישראל יצאו ממצריים (ניסן. ראה שמות יב 3-2, 6). המשכן הוקם בערך שנה אחרי כן, “בחודש הראשון, בשנה השנית, באחד לחודש” (שם, מ 17). בני ישראל החלו את מסעם לכנען בחודש העוקב (במדבר י 11). מכאן שהדברים הכתובים בספר ויקרא נכתבו סמוך לסוף השנה הראשונה לצאת ישראל ממצריים (בערך בשנת 1446 לפנה”ס, על פי שיטת התיארוך המקדימה).

מטרה, נושא ושם

התייחסנו כבר לייעודו של ספר ויקרא, אבל ראוי להרחיב במספר נקודות:

ראשית, כעם הנבחר היה על בני ישראל להיבדל מהעמים עובדי האלילים. ספר ויקרא סיפק מערכת חוקים שהסדירה כל פרט בחיי העם וגם הבדילה אותם משאר העמים.

שנית, הספר לימד את ישראל על קדושת אלוהים (יט (2. כל יתר תכונותיו של אלוהים — למשל צדקתו, קנאתו לאמת, נאמנותו, רחמיו ואהבתו — קשורות קשר הדוק לקדושתו, כך שניתן לומר שקדושה היא עצם מהות האלוהים. ספר ויקרא מדגיש את קדושת אלוהים ודורש מעם ישראל להיות קדוש גם הוא.

שלישית, ויקרא מתווה שיטה להעלאת קורבנות המצביעה על דרך ישועה שאלוהים קבע. רבים חושבים שעם ישראל הכיר רק את חוקי התורה ואת הצורך בהקפדה מחמירה על פרטיהם הקטנים, אבל יש לשים לב שתורת הקורבנות גם הצביעה על רחמיו הגדולים של אלוהים ועל חסדו. באמצעות הקורבנות יכלו בני ישראל להבין כיצד אפשר להכיר את ה’ ולשרתו בלב אחד.

ולבסוף, עם ישראל נועד להיות ברכה לכל עמי הארץ. יש די ראיות לכך שעובדי אלילים רבים התגיירו והצטרפו לישראל לאחר שראו את הברכות שאלוהים השפיע על עמו. הם הבינו את משמעות הישועה המתוארת בספר זה, קיבלו אותה והפכו להיות חלק מעם ישראל.

הנושא המרכזי בספר הוא הדרך בה עם נבחר וקדוש צריך לעבוד אלוהים קדוש.

כמו בשאר ספרי התורה, גם שמו של ויקרא נלקח מהפסוק הפותח אותו: “ויקרא אל משה…” בספרות חז”ל הוא נקרא “תורת כוהנים”, שהרי הוא מכיל הוראות לאהרון ולבניו בעניין תפקודם ככוהנים. בתרגום השבעים נקרא הספר LEVITICON — “ספר הלוויים”, כלומר — “ספר הכוהנים”, שכן בתקופה ההלניסטית השתמשו ביוונית במילה “לוי” במשמעות “כוהן”. לכן גם נקרא הספר LEVITICUS בתרגומים המאוחרים.

מילות מפתח בספר

“קודש”, “לכפר”, “קורבן” ונגזרותיהם הן המילים החשובות ביותר בספר, והן מופיעות בוויקרא פעמים רבות.

הלקח המרכזי של הספר מסוכם במשפט: “כי הדם הוא בנפש יכפר” (יז 11).

לעיון נוסף

  1. קרא בספרות עזר (מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית, ועוד. ראה רשימה מומלצת בהמשך) את הערכים: ספר ויקרא, ק.ד.ש. (קדוש, קדושה), עבודת אלוהים, תורה.
  2. ראינו שהאדם מנסה למלא את הריקנות והכיסופים שבלבו על-ידי השגת צדקה מכוח פולחן ומעשים טובים. מנה פעילויות שונות שאנשים טורחים בהן על מנת לספק את החסר להם.
  3. קדושת אלוהים מקימה מחיצה בינו לבין האדם החוטא. כיצד, על פי ספר ויקרא, יכול האדם להתקרב אל אלוהים? האם אפשרות זו הייתה קיימת רק בתקופת המקרא ולבני ישראל בלבד?

כיצד כדאי לקרוא ספר זה?

מומלץ לקרוא קודם את הקטע מספר ויקרא עליו ידובר בפרק, ואחר-כך, תוך כדי קריאת הפרשנות וההתייחסות כאן, לעיין בפסוקים עליהם מדובר. במיוחד חשוב לעשות כך כשמפרשים או מרחיבים את הדיבור על מילה בודדת או על חלקי פסוקים, כדי להבינם בהקשרם.

כמו כן מומלץ להשתמש בספרי עזר נוספים, שכן מסיבות מובנות לא יכולנו להסביר כל מילה קשה במקור המקראי. מלבד זאת קיימות לעתים מספר דעות פרשניות. כדאי במיוחד להיעזר באנציקלופדיה “עולם התנ”ך”, כרך ויקרא (הוצאת רביבים), שמכילה הסברים מעניינים, ניתוח, חלוקת הפרקים לפי נושאים, ותמונות מאירות עיניים.

בסוף כל פרק ניתנו מספר שאלות ומטלות שנועדו להנחות את הקורא ולסייע לו להתעמק עוד יותר בנושאים הנזכרים בכל פרק. מומלץ לענות בכתב על השאלות, ורצוי להרחיב בנושאים שמעניינים אותך במיוחד.

ספרי עזר מומלצים

  1. אוצר לשון המקרא — קונקורדנציה ומילון (בעריכת ליונשטם, בלאו, קדרי) 1957, 1959, ,1968 ירושלים. קיימים ערכים לאותיות א-ז בלבד.
  2. אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.
  3. קונקורדנציות לתנ”ך ולברית החדשה.
  4. אנציקלופדיה עולם התנ”ך, כרך ויקרא, 1987, הוצאת רביבים, ירושלים-ר”ג.
  5. פירוש ש.ל. גורדון לספר ויקרא.
  6. מילון התנ”ך, י. שטיינברג, ,1961 הוצאת יזרעאל, ת”א.
  7. מילונים מקראיים בשפות שונות.

 

 

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 1

– 1 – דיני קורבנות – הוראות ליחיד

ספר ויקרא, פרקים א – ה

לפני שניגש להבהרת הכתוב, נסביר מעט על סדר הקרבת הקורבנות. קורבנות מנחה ותודה היו מוכרים לעמי המזרח התיכון בימי משה. קורבנות מנחה היוו ביטוי לניסיונות בני האדם לזכות באהדת האלים ולשמור על יחסים תקינים עימם. קורבנות תודה ביטאו את הכרת התודה שהמין האנושי חש כלפי האלים השונים על שבירכו אותו בהצלחה ובבריאות.

שני הפרקים הראשונים בספר ויקרא מפרטים את מצוות אלוהים לגבי קורבנות עולה ומנחה.

פרק ג מציג את העקרונות עליהם מושתתים קורבנות התודה.

פרקים ד-ה מתארים את קורבנות החטאת והאשם. הם מעלים לראשונה את הצורך בקורבן בעד חטאים, רעיון שכנראה היה ידוע לאדם, חווה, נח ושלושת בניו, אולם הוצג בכתב בפעם הראשונה על-ידי משה.

ספר ויקרא משמש תזכורת מתמדת לכך שכל חטא מצריך קורבן. בגלל הטבע האנושי, עדיין קיימת בנו הנטייה לדחות או לסייג את המחשבה שיש צורך לכפר על חטאים. בני האדם מנסים להעמיד את צדקתם כתחליף לקורבן המכפר. הם מנסים להיצדק בכוחות עצמם.

לכן יש להדגיש מחדש בכל דור את הנאמר בפרקים ד-ה בספר ויקרא. אסור לבני האדם להתעלם מהצורך בכפרה ובפיצוי, או לעוות את משמעות הדברים.

כדי להדגיש את חשיבות הכפרה, רוח הקודש לימד את בני ישראל שהצעד הראשון הנדרש מהם כדי להתקרב לאלוהים הקדוש והצדיק הוא להעלות קורבנות חטאת ואשם (המתוארים בפרקים ד-ה). קורבנות אלה היו חיוניים משום שרק לאחר שהובאו יכלו בני ישראל להגיש לאלוהים קורבנות מנחה ותודה. במילים אחרות, בני ישראל הוחזקו במסגרת נוקשה זו כדי להדגיש כל הזמן מהי הדרך לישועה.

אופן השתחוויה זה לפני מלך המלכים נועד להדריך את בני ישראל בדרך הישועה ובעבודת אלוהים, אלא שלעתים קרובות אוזניהם היו אטומות. שאול השליח אמר מאוחר יותר: “(ברית) מילה היא זו שבלב, לפי הרוח” (רומים ב (29, והתכוון לומר שרק מעטים — אלה שעבדו את ה’ בדרך הנכונה — היו בעלי תשובה אמיתיים. אין כאן השמצה; אפשר לומר דבר דומה גם על העולם הנוצרי של ימינו. למרות שמותו המכפר של המשיח כבר התרחש ולמרות שיש בידינו התנ”ך והברית החדשה, בכל זאת כנסיות רבות מלאות באנשים שלא נושעו ושמסרבים להיענות לחסד אלוהים. במקום קורבן המשיח הם מציבים את מעשיהם, שבעזרתם הם מנסים לזכות בישועה. גישה זו סותרת את דבר ה’.

נפנה לתורת הקורבנות. תחילה נבחן את נהלי הפולחן, אחרי כן נפרש ונסביר את הטעון הסבר. לבסוף נצביע על השלכות מעשיות.

א. דיני העולה (ויקרא א)

קורבן מרצון

אלוהים אמר למשה: “אדם כי יקריב מכם קורבן … לרצונו” (פס’ 3-2). המילים “כי” ו”לרצונו” מלמדות שקורבן זה הובא מתוך רצון חופשי. המילה “קורבן” נגזרת מהשורש ק.ר.ב., שמשמש במקרא במובן של הגשת מתנות למלך (ראה שופטים ג (18, וגם בכך ניתן לראות הדגשה על כך שהעולה היא קורבן-מרצון.

סוגי העולות

כשבני ישראל רצו להביא עולה (קורבנות העולים כליל באש על המזבח), הם יכלו לבחור באחת משלוש אפשרויות: זכר תמים מהבקר, זכר תמים מהצאן, יונה או תור (פס’ 3, 10, 14). ערכם היחסי השונה של הקורבנות איפשר לכל אדם להביא עולה בהתאם למצבו הכלכלי. אלוהים, ברוב רחמיו, איפשר גם לעניים להקריב עולה. מעשירים נדרש להקריב שוורים, בני המעמד הבינוני הקריבו מצאנם, והעניים יכלו להביא עופות.

על העשירים ובני המעמד הבינוני נאסר להקריב יונים, ומי שנהג כך פגע בכבוד ה’. לכל מעשה ממעשינו יש השפעה על הזולת, ואחרים עלולים ללכת בעקבותינו; לכן ננזפו אלה שלא קיימו את הכלל, והכוהן המשרת בקודש נצטווה לדחות את קורבנותיהם.

ללא מום

כל הקורבנות היו צריכים להיות תמימים (בלא דופי), כראוי לאופיו הקדוש של אלוהים. מאות שנים אחרי כן שב הנביא מלאכי וגער בזובחים לה’ בעלי חיים עיוורים, פיסחים וחולים (שם, א 8-7). לרשויות האזרחיות הם לא היו מעיזים להגיש קורבנות כאלה; כיצד יעזו להגיש לאלוהיהם הריבון והקדוש קורבן שנופל באיכותו מהמובחר ביותר? העובדה שזבחו בעלי חיים פגומים הראתה שזלזלו באלוהים ושלבם היה מושחת.

יש חשיבות לכלל לפיו כל הקורבנות צריכים להיות ללא כל מום. בעלי החיים היו סמל, אבטיפוס לאותו אחד שעתיד היה לממש את האמת העומדת מאחורי הקורבנות. שלמות בעלי החיים הייתה היבט חיוני של הסמל, משום שהקורבן סימל את שלמות אופיו וקורבנו של המשיח. ברור שבהמות פגומות לא יכלו לשקף את שלמות קורבן ישוע. רק כך, בציות למצוות ה’, יוכל העם להבין את הקשר בין קורבנות בעלי החיים להתגשמות בישוע.

הזדהות

קודם לשחיטת העולה סמך המקריב את ידיו על ראשה (פס’ 4). טקס זה בא לבטא הזדהות בין המקריב לבין קורבנו, כאילו התאחד האדם עם העולה והיא החליפה אותו על המזבח. כל מה שקרה לקורבן מאותו רגע ואילך נחשב כאילו קרה לאותו בן ישראל שהביא את הקורבן. זהו עיקרון ה”חיים תמורת חיים”, יסוד חשוב בכל קורבן המובא לאלוהים.

מהתנ”ך עולה שאחת הסיבות לכך שבני אדם אינם יכולים לשמש קורבן היא העובדה שלכולם יש טבע חוטא. עד בואו של האדם המושלם, שהיה נקי מחטא ולכן גם מסוגל להקריב את עצמו כקורבן מושלם, בעלי חיים יצגו את המקריבים. לבעלי חיים אין טבע מוסרי כך שאי-אפשר לדון אותם לפי אמות מידה מוסריות. לכן לא מייחסים להם חטא.

“לכפר עליו” (א 4)

על משמעות הכפרה נרחיב כשנדון בפרקים ד, טז. כאן רק נאמר שהדגש העיקרי בקורבנות לפי פרק א הוא על התמסרות, בעוד שעניינם העיקרי של הקורבנות הנזכרים בפרק ד הוא כפרה.

כפי שכבר צוין, עבודת האלוהים החלה בכפרת חטאים (המתוארת בפרק ד) ובהעלאת קורבן אשם (פרק ח); רק אחר-כך בא קורבן העולה-מרצון עליו מדובר בפרק א. מכאן שאי-אפשר היה להעלות מנחה לפני שנתכפרו חטאים.

שלבי הפולחן

  1. שחיטת הקורבנות. בכל המקרים, חוץ מאלו בהם הוקרבו עופות, המקריב עצמו שחט את בעלי החיים שהביא (פס’ 5, 11). נוהל זה כנראה נקבע מפני שהמקריב, כשסמך על החיה את ידיו, הביע את הזדהותו איתה, וכעת נדרש ממנו לשחוט אותה — מעשה שהצביע על משמעות הקורבן. קורבן העולה נועד לבטא התמסרות, ושחיטת החיה שיקפה זאת גם למעשה וגם באופן סמלי, כאילו המקריב עצמו מקדיש את חייו לה’.

בגלל מימדיהן הקטנים של היונים, הכוהן הוא שביצע את הפעולות שהביעו הזדהות עם הקורבן — הריגתו והעלאתו כעולה. אבל גם במקרים אלה היו סממני הזדהות בין המקריב לקורבנו, ממש כמו בהקרבת שוורים, עיזים או כבשים, על אף השוני הקל בפרטי הטקס.

  1. הקרבת הדם. המקריב שחט את החיה והכוהן אסף את דמה (פס’ 5, 11) והגישו לאלוהים על-ידי הזייתו סביב מזבח העולה, כלומר על ארבעת קירותיו. מזבח זה ניצב מול פתח אוהל מועד, ושנים מאוחר יותר עמד מול פתח בית המקדש (ראה תרשים המשכן וחלקיו, וכן שמות כז 9-1).

כאשר הקריבו ציפור, שפכו את דמה על קיר המזבח (פס’ (15 משום שאסור היה להעלותו על המזבח עצמו. הדם הוגש לאלוהים כמחווה שסימלה את מות החיה למרות שהקורבן לא נשחט על גבי המזבח עצמו. הדם נשפך כסמל לחיים שהוקרבו לה’. בהמשך נרחיב על הקשר שבין דם לחיים. בשלב זה חשוב לציין שדם היה מקודש בעיני אלוהים מאז ומתמיד, וצריך היה לנהוג בו בכבוד.

  1. עריכת חלקי הקורבן. את השור, העז או הכבש חתכו לנתחים (פס’ 9-6, 13-12). הראש והפדר (השומן שמכסה את המעיים), שנשרפים בקלות יתרה, נערכו על גבי עצים בוערים. הקרביים והכרעיים נשטפו מן הדם ונערכו על המזבח. בניגוד לעורן של בהמות אחרות, עורו היקר של השור ניתן לכוהן המשרת בקודש. כך יצג העור משהו מהגמול שאלוהים מעניק למשרתיו. בכל יתר המקרים שרפו את גופות החיות כליל על המזבח ולאחר מכן סילקו את האפר (ו 4).

כשהוקרב עוף, הכוהן מלק את ראש הציפור והניחו על המזבח. הסרת הראש הקלה על מיצוי הדם כדי שלא יישרף על המזבח. אחר-כך הסיר הכוהן את “מוראתו בנוצתה” (הזפק ונוצותיו) והשליך אותם למרגלות המזבח ממזרח, שם הצטבר הדשן (אפר הקורבנות והעצים ושארית השומן). הזפק והנוצות לא היו חלק מהקורבן. לאחר מכן שיסע הכוהן את העוף בכנפיו, אולם “לא יבדיל”, כלומר לא קרע את הגוף מן הכנפיים, והניח אותו על המזבח לשריפה.

המשמעות לבני ישראל

קרוב לוודאי שכבר התחלת להבחין במטרה לשמה הועלה קורבן העולה. ראינו שמלבד הדם, עור השור, מוראת הציפור ונוצותיה — נשרפה גופת הקורבן בשלמותה על המזבח. שלמות הקורבן ביטאה את התמסרותו המלאה של המקריב, שהרי הקורבן יצג אותו. זה היה סיום נאות: אחרי שהעלה את הקורבנות הדרושים לכפרת חטאים, הביא בן ישראל מרצונו קורבן המלמד כי חייו אינם שייכים לו; הוא מסר את עצמו לחלוטין לשירות אלוהים.

שיטת הקורבנות עוצבה כך שסדר הפולחן חזר על עצמו שוב ושוב במטרה להבהיר לבני ישראל את משמעות הקורבן. עם זאת, הייתה סכנה שיקיימו את הליכי הטקס בכוח ההרגל בלבד. ואכן, רבים העלו קורבנות בלא שהבינו את משמעותם ובלי שזו תשנה את חייהם. בימינו אנו עומדים בפני סכנה דומה, בשומענו שוב ושוב מסרים שאינם מעוררים בנו כל תגובה.

הסמליות

בגלל שמערכת הקורבנות הייתה גם סמל לדברים שנועדו להתגשם במשיח, אין להתעלם מהקשר בין קורבן הניתן מרצון לבין קורבן ישוע המשיח. בשל המשמעות הצרה שקבענו למונח “סמל” (ראה “רקע כללי”) לא נבחן כאן את כל הקשרים האפשריים בין סמלי התנ”ך להתגשמותם בברית החדשה.

משמעותו הסמלית העיקרית של קורבן העולה (שנשרף כליל באש) טמונה בקשר שבין נתינת כל הקורבן, בשלמותו ומרצון, לבין ההתמסרות המוחלטת של המשיח. המשיח היה מסור לאביו שבשמים באופן מוחלט ובכל מעשיו, שכן תמיד עשה את הטוב בעיני אביו (יוחנן ח (29. לבסוף אפילו שתה את כוס התרעלה מתוך ציות לרצון אביו (מתי כו (39 והתנדב לשלם על חטאי האנושות בחייו. נכונותו למסור את חייו כליל מקבילה לנתינה העצמית הבאה לידי ביטוי בקורבן העולה.

המשמעות למאמינים בימינו

גם הלקח וגם התגשמות הסמל במשיח חשובים. שאול השליח השתמש בלקח הטמון בקורבן העולה כדי להזכיר לנו שכמאמינים עלינו להגיש את גופנו קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים (רומים יב (1. אנו נקראים להקדיש לו את חיינו במלואם, בידיעה שחטאינו נסלחו. התמסרות מוחלטת כזו מצדנו מקבילה לקורבנות העולה ולמשמעותם.

ב. דיני מנחות התבואה (פרק ב)

קורבן העולה מתאר רק חצי מרעיון הנתינה העצמית. היה צורך בסמל נוסף כדי להעמיק את הבנת מהותה של התמסרות אמיתית לשירות אלוהים, וסמל זה נמצא במנחות התבואה.

מנחת סולת (ב 3-1)

המילה “מנחה” מציינת קורבן מתבואת הארץ (בעברית הקדומה נקראה כל תקרובת לאלוהים בשם “מנחה” — ראה בראשית ד 4 — ורק בספר ויקרא בא השם הכללי יותר “קורבן”, כש”מנחה” מציינת קורבן המוגש מתבואת הארץ). זהו הקורבן היחיד בין אלו הנזכרים בספר ויקרא, שאיננו כרוך בשפיכת דם.

  1. סולת (קמח דק מנופה היטב). אולי כדאי להסביר תחילה את משמעות קורבן המנחה כדי למנוע אי-הבנות שעלולות לצמוח מן העובדה שמנחת התבואה לא הייתה קורבן דם. חשוב לרגע על תהליך ייצור הקמח: על האיכר לחרוש את האדמה, לטמון בה זרעים, לעבדה ולטפל בשדה. אחר-כך עליו לסמוך על אלוהים שיספק גשם בזמן המתאים. לבסוף, היבול נקצר, האיכר דש את החיטה כדי להפרידה מהמוץ וטוחן את הזרעים לקמח.

כאשר אדם בחר מרצונו להגיש קורבן מהיבול, הוא נתן מצרך שתהליך יצורו דרש תשומת-לב ושעות עבודה רבות. המנה שהוגשה לאלוהים יצגה את העמל הרב שנדרש לעיבוד כל היבול. לכן, אחד מהיבטיו של קורבן הדגנים היה הדגשה של קדושת העמל שזכה לברכת ה’. כדי ללמד לקח זה היה צורך בתקרובת שאינה כרוכה בשפיכת דם.

המקריב יצק על הסולת שמן שהוסיף לחלוחית לקמח ומנע את התפזרותו ברוח לאחר שהושם על המזבח. נוסף לכך הייתה לשמן גם משמעות סמלית. הוא שימש בימי התנ”ך למשיחה וסימל את נוכחות אלוהים, שבאה כאן על המנחה כאות ברכה על העמל שהמקריב הקדיש לה’.

על קורבן המנחה הניחו לבונה, כך שמנת הדגנים שנשרפה על המזבח הפיצה ניחוח נעים, סמל לכך שה’ ראה בעמל שהוקדש לו דבר הראוי להתקבל על ידו.

  1. חלוקת המנה. הכוהן לקח קומץ מהסולת (מלוא כף היד, ויש שאומרים מלוא שלוש האצבעות האמצעיות) ושם אותו על המזבח. זה היה חלק האזכרה. מה שנותר נועד לשימוש הכוהן ובניו. כל הסולת ניתנה אומנם לה’, אולם ה’ דאג לצורכי משרתיו הכוהנים והתיר להם לאכול מהמזון שהוקרב על המזבח. מקורבן העולה ניתן לכוהן המשרת בקודש רק עור הפר; מכל יתר הקורבנות הופרשו חלקים עבור הכוהנים. כדי שבני ישראל לא יחשבו שהם המספקים את צורכי הכוהנים, קורבנותיהם הובאו לאלוהים, והוא — בחסדו — סיפק את צורכי משרתיו.
  2. מנחות אפויות ומטוגנות (ב 10-4). רבים מבני ישראל לא הסתפקו בהגשת סולת כמנחה אלא הכינו ממנה עוגות ורקיקים (עוגות שטוחות ודקות) בכלים שונים כגון תנורים, מחבתות ומרחשות (כלי טיגון עמוק).

באפיית העוגות והרקיקים אפשר לראות ביטוי נוסף של אהבה. הכוהן הקריב אזכרה — חלק מן העוגה או הרקיק שהעלה לזיכרון לפני ה’. השאר הוקצה במצוות אלוהים לכוהנים.

איסורים (ב 13-11)

נאסר להוסיף שאור (חומר הגורם לתסיסה) למנחת התבואה, בין אם הוגשה כקמח או שנאפו ממנה עוגות. פס’ 11 מסביר שאין להקריב על המזבח כל מנחה שטיבה חמץ, כלומר, שעברה תהליך של התססה. מאחר שמזבח העולה היה אחד המקומות בהם נועדו (נפגשו) אלוהים ועמו (שמות כט 42), המזבח היה מקום קדוש ביותר. לכן אי-אפשר היה שחמץ, המסמל טומאה או רוע (בתנ”ך ובברית החדשה גם יחד), יעלה על המזבח.

מסיבה זו גם נאסר להוסיף דבש לדגנים או לדברי המאפה; הדבש (דבש דבורים או עסיס פירות מתוקים כגון תמרים ותאנים), שרב בו הסוכר, מאיץ גם הוא את תהליך התסיסה. דבש ושאור סמלו ריקבון ושחיתות. מן השאור אפשר להקריב רק “קורבן ראשית” (פס’ 12), את שתי ככרות הלחם בחג הביכורים (ראה כג 17).

עוד נדרש שכל מנחות הדגנים יכילו מלח. המלח מונע את תהליך התסיסה ובכך מסמל את עצירת החטא. המלח, שתיבל את המנחה, סימל כנראה גם את קדושת אלוהים. נוסף לכך, המלח הוא סמל לברית שלא תישחת ומדגיש את נצחיותה. אכילת מלח בטקסי כריתת ברית אצל שבטים שמיים וערביים קדומים שימשה כשבועה חמורה (ראה גם דהי”ב יג 5-4).

מנחת ביכורים (ב 16-14)

אם לא יכול המקריב להביא דברי מאפה או קמח, הותר לו להביא תבואה שזה עתה הבשילה. היתר זה הוא מחוות-חסד מצד אלוהים, המאפשר לכל אדם להביא קורבן תבואה. “אביב” היא תבואה שמקדימה להבשיל; “גרש כרמל” הם גרעיני תבואה רכה שנכתשו; או, לפי פירוש אחר — גריסין מתבואת מקום בו האדמה פורייה. את השיבולים הטריות נהגו לקלות, וכשהקריבו את הגרעינים הקלויים, שמו שמן ולבונה על חלק האזכרה שאותו העלה הכוהן באש לה’.

המשמעות לבני ישראל

ראינו כבר איזה חלק מילאו קורבנות העולה בעבודת בני ישראל את הבורא. קורבנות העולה מתארים הקדשה מוחלטת של החיים לאלוהים. עם זאת חשוב להקדיש לה’ לא רק את החיים באופן כללי, אלא גם את השימוש שאדם עושה בחייו — כלומר את מעשיו ואת עמלו. אמת זו מתבטאת היטב בעמל הרב שכרוך בהכנת הסולת. לכן, אחרי הכפרה על החטא, הועלו קורבנות העולה והתבואה זה לצד זה כסמל להקדשת החיים והעמל לאלוהים.

הסמליות

נראה שקורבן התבואה מתאר את אופיו של המשיח ופעולתו. קמח הדגנים המנופה סימל את שלמות אופיו של המשיח על כל היבטיו — אהבתו, קדושתו וצדקתו. המשיח מושלם בכל.

העבודה שהושקעה בהכנת הסולת הצביעה על חייו של ישוע. במעשיו ובשירותו בחר בדרך הקשה של מסירות והקרבה. המשיח תמיד עשה את הטוב בעיני האב (יוחנן ה 47-36). הוא ביצע את תפקידו באופן מושלם, בהתמסרות מוחלטת לרצון אביו.

נוכחות אלוהים, המסומלת בשמן שנוצק על המנחה, הייתה עם ישוע בכל ימי חייו ובכל מעשיו. חייו הסבו לאלוהים נחת (מתי ג 17), ועובדה זו מסומלת בלבונה שנוספה למנחה. היעדר חמץ הדגיש את ניקיון הקורבן מחטא. מנחת התבואה תיארה היטב את ישוע המשיח.

המשמעות למאמינים בימינו

לא קשה למצוא במנחת הביכורים משמעות לימינו. עובד האדמה בתקופת המקרא עמל בסבלנות רבה עד שהפיק ממנה תבואה, ואז הגיש ממנה לה’ קמח טחון דק. גם אנו נקראים לשרת את אלוהים בחריצות ומכל לבנו. למדנו כבר מהעולה שעלינו להקדיש לו את חיינו (רומים יב 2-1); מהמנחה אנו למדים שעלינו לשרת את אלוהים בכל מעשינו. עבודתנו עבורו היא עמל קדוש, יהא אופיה אשר יהא. כל מקום עבודה יכול להפוך למזבח ממנו יפיק המשיחי המסור עמל מקודש ומבורך על-ידי אלוהים.

ג. דיני זבח השלמים (פרק ג; ז 18-11)

כפי שכבר ציינו, קורבן השלמים (השלום, או התודה), היה נפוץ בימי קדם במזרח התיכון. אנשים חפצו מאז ומתמיד להודות לכוחות העליונים, ולכן “שעשעו” את אליליהם במשתים וסעודות. תורת משה שפכה אור חדש על צורך זה וקבעה הליכים נאותים לזבחי ההודיה.

הסבר כללי

קיים דמיון רב בין זבח השלמים לקורבן העולה (עליו מדובר בפרק א). קורבן השלמים ניתן מרצון (זאת אפשר להבין מן החזרה על המילה “אם” בפרק ג 1). בעלי החיים היו צריכים להיות ללא כל פגם גופני (פס’ 1, 6). גם הנוהל לביטוי הזדהות המקריב עם קורבנו זהה בשני המקרים: המקריב סמך את ידיו על ראש הבהמה (פס’ 2, 8, 13) ואחר-כך שחט אותה בעצמו.

מעמד כללי

גם כאן נגלים חסדו ורחמיו של אלוהים המרשה לבחור בין בעלי חיים שונים: מן הבקר יכלו להקריב פר או פרה; מהצאן הותר להקריב כבש, עז או תיש (פס’ 1, 7-6, 12) — הכול בהתאם לאפשרויותיו הכלכליות של המקריב. בזבח השלמים הוקרבו בהמות משום שהזבח כלל ארוחה משותפת לכל המשפחה או לבני שבט שלם.

חלקם של הכוהנים

גם בזבח השלמים הכוהן הוא זה שהגיש מדם הקורבן — סמל החיים — אל מזבח העולה. דמה של החיה “נזרק” (הותז) סביב למזבח (פס’ 2, 8, 13) ונחשב כאילו הוגש לה’. הוא לא הועלה באש.

אחר כך ביתרו את החיה בדרך שנקבעה. כשנדון בפרק ז נראה שהכוהנים שמרו לעצמם את החזה ואת הכתף הימנית וכך לקחו חלק בשמחת הסעודה. החלב (השומן) שמכסה את האברים הפנימיים, הכליות והשומן שעליהן, יותרת הכבד, ובמקרה של כבשים גם האליה (הזנב), הועלו באש על המזבח. הניחוח שעלה נחשב לריח נעים לה’. בקר וצאן בריאים ומפוטמים היטב נחשבו להוכחה לברכת ה’ וסמל לטובו. ברכות חומריות היו סמל לברכות רוחניות, והשומן שהועלה באש על המזבח היה תזכורת לכך שכל הברכות באו מיד אלוהים לבדו.

הקרבת עוגות שונות

נוסף לבעלי חיים היה על המקריב להכין לזבח השלמים גם מיני מאפה שונים. מאחר שהסעודה הייתה חלק מהפולחן, נדרש ממנו להקריב לה’ חלק מדברי המאפה. לשם כך הביאו לכוהן מצות בלולות בשמן, רקיקי מצות משוחים בשמן, סולת מורבכת, וחלות לחם חמץ (ויקרא ז 14-12). דבר מאפה אחד מכל סוג הונף לפני המזבח כתרומה (תנופה). הלחם ונתחים מסוימים של הבשר (ז 34) נועדו לכוהן המשרת בקודש באותה עת.

שימו לב לכך שסוגי הלחם לא הושמו על המזבח, זאת משום שהיו חמץ. אולי נראה תמוה שהשתמשו בלחם חמץ, אולם היו לכך לפחות שתי סיבות:

ראשית, הסיבה המעשית: לחם שתפח מזין יותר, לכן הותר להשתמש בחמץ כחלק מסעודה חגיגית זו.

שנית, הסיבה הרוחנית והסמלית: החמץ, שמייצג חטא, הזכיר לבני ישראל את חסרונותיהם. הברכות ניתנו רק משום חסד אלוהים שעמד בהבטחתו לספק בנדיבות את צורכי עמו.

סעודת הזבח (ז 18-15)

הכוהן החזיר למקריבים את זבח השלמים לאחר שלקח לעצמו את הנתחים שנקבעו עבורו, ובמקום שהוקצה לכך (בדרך כלל בתוך בית) הוכנה סעודה בה השתתפו בני משפחתו הקרובים של המקריב. אם היה זה קורבן שור או פרה, הוזמנו ידידים ובני המשפחה המורחבת. הבשר היה צריך להיאכל כולו ביום שבו הוקרב (פס’ 15). המוזמנים התאספו לחגיגה, זכרו יחד את ברכות אלוהים ושרו לו שירי הלל על רוב טובו. בני ישראל היו צריכים להודות לה’ על הברכות החומריות שהעניק להם וגם על דברים רוחניים כגאולה ותקווה. היה עליהם להיזכר בענווה בכך שהם, מבין כל עמי הארץ, נקראו להיות עם נבחר שיעיד על דבר אלוהים לפני העמים עובדי האלילים.

ארוחות זבח אחרות היו קשורות לנדרים ולזבחי נדבה (ז 18-16). נדרים נחתמו לעתים קרובות בסעודת הודיה לאלוהים. קורבנות נדבה (שהאדם הביא מנדיבות לבו, לא כתודה על מאורע מוגדר) ניתנו בדרך כלל כשנאספו אנשים רבים באירועים משפחתיים כמו חתונות, או באירועים לאומיים כחנוכת מקדש שלמה (ראה מל”א ח 66-13).

לעתים קרובות שולמו נדרים או קורבנות נדבה באירועים שנמשכו יומיים מפני שהמשתתפים הגיעו ממקומות מרוחקים. אסור היה להותיר בשר מקורבן כלשהו ביום השלישי. את השאריות היו חייבים לשרוף ואכילה מהן נחשבה לחטא (ויקרא ז 18-17).

המשמעות לבני ישראל

זבח השלמים הוא האחרון בסדר הקורבנות. הבאתו הייתה מאורע חגיגי שבמהלכו זכרו והזכירו המשתתפים את ברכות ה’. היה שוני מהותי בין הסעודות החגיגיות על פי תורת משה לבין סעודות החג הפולחניות של עובדי האלילים. עובדי האלילים פנו אומנם אל אליליהם בהכרת תודה, אולם הם עשו זאת במטרה לזכות בטובות הנאה. הם אכלו ושתו לפני אליליהם והוקירו להם תודה, אך גם ניסו לקנות את רצונם הטוב של האלים בדברי חנופה. אצל בני ישראל הסעודה החגיגית הייתה בעצם סעודה שערך ה’. אלוהים היה המארח ובני ישראל הסבו לשולחנו בהכרת תודה למיטיבם, שסיפק את צורכיהם. הקורבן המשותף, או קורבן ההודיה, נועד להוות סיום יפה ורב משמעות לסדרת הקורבנות שהועלו כביטוי של תודה.

הסמליות

פרי פועלו של ישוע המשיח, שהושלם במותו, מתבטא בקורבן השלמים. יכול להיות שהכתוב בקולוסים א 20 מתייחס לקורבן השלמים: ישוע עשה “שלום בדמו על הצלב.” ישוע הוא קורבן השלמים שלנו. קורבנו מאפשר שלום אמיתי. הוא שלומנו, שהרי במותו יש לנו חיים (אפסים ב 14).

המשמעות למאמינים בימינו

סעודת האדון בימינו קשורה קשר הדוק עם קורבן השלמים של תורת משה. סעודת האדון היא הזדמנות לזכור את אלוהים ולהודות לו. היא כוללת מרכיבים שמייצגים את המשיח אשר מת עבורנו והשכין שלום בינינו לבין אלוהים. תשומת-לבנו מוסבת לכך שהוא מקור שמחתנו ותקוותנו.

ד. דיני קורבן החטאת (ד; ה 13-1)

קורבן החטאת הוא היסוד לכל הקורבנות האחרים. אי-אפשר היה לרצות את אלוהים בלעדיו ולכן הוא היה הראשון בסדר הקורבנות. מה שנלמד מקורבן זה אודות חטא, חרטה וישועה נועד להדגיש את חשיבותם העליונה של מושגים אלה ולטעת את הכרתם במחשבת ישראל. העם נדרש לחזור וללמוד את משמעותו של קורבן זה כדי שייטיב להבינה.

הסבר כללי

קורבנות החטאת והאשם (פרק ה) היו קורבנות חובה. כל מי שחטא היה חייב להביא בעצמו את קורבנו. אסור להמעיט מערכו של מעשה חטא. על מעשי חטא בלא-יודעין כיפר קורבן יום הכיפורים.

טיבו של החטא

דיני החטאת פותחים במילים: “נפש כי תחטא בשגגה” (ד (2. המילה “נפש” מתייחסת לכמה סוגי אנשים:

— הכוהן המשרת בקודש, אשר בחטאו הביא אשמה על כל העם (פס’ (3,

— העדה ששוגה בלא שתדע זאת (פס’ (13,

— בעל תפקיד ציבורי שחטא בשגגה (פס’ 22),

— כל אחד מבני העם שחטא בשגגה (פס’ (27.

אזכורו התכוף של החטא הוא כסימן מבשר רעות החוזר ומזכיר את חוסר יכולתם של בני האדם להימנע מחטא.

רבים יתמהו כיצד זה יואשם אדם על חטא שחטא בשוגג, בין אם הוא ער לחטא בין אם לאו. אנו נוטים לנער עצמנו מכל אחריות למשגים ולחטאים שאינם בשליטתנו. אולם קורבן החטאת אינו מותיר אפשרות להתכחש לאחריות על משגים כלשהם, בין אם נעשו ביודעין, בין אם בשוגג. חטא עודנו חטא, גם אם נעשה שלא בכוונה.

בשל טבעו החוטא, האדם טועה אפילו כשהוא מתכוון לטוב. בראשית ג ורומים ה 19-12 מספרים על חטא האדם הראשון, שבעקבותיו נמסרו הוא וצאצאיו לכבלי החטא והמוות. טבעו של האדם הפך מאז לחוטא ומושחת, וזהו המקור למעשיו הרעים, אם בכוונה ואם בשוגג. נוכח נטיית האדם לחטוא, קורבן החטאת מלמד את בן ישראל שתיתכן לו כפרה על טבעו החוטא. קורבן החטאת סימל, בין השאר, גם את מות המשיח, באמצעותו יש לאדם חיים חדשים.

החיות שהוקרבו לחטאת

אם החוטא היה כוהן, היה עליו להביא פר (ד (3; זקני העדה, ששימשו כנציגיה, הקריבו גם הם פר (פס’ (15; נשיא (משורש נ.ש.א., אדם בעל תפקיד שהורם, נישא, מקרב אחיו למעמדו הנכבד) הביא תיש (פס’ 23-22); וקהל ישראל הורשה לבחור בין עז ממין נקבה, כבשה, שני תורים או יונים, ועשירית האיפה סולת מנופה (ד 28, 32; ה 7, 11).

אלוהים איפשר בחסדו לכל אחד מהעם להביא קורבן חטאת בהתאם למצבו הכלכלי. ה’ דאג גם לעני ביותר בכך שהתיר לו להביא סולת כקורבן. למרות שאין בקורבן כזה משום שפיכת דם, אלוהים בחסדו קיבל אותו. כדי שלא לבלבל בין הסולת שהובאה לחטאת לבין קורבן השלמים (הסעודה המשותפת), הכוהן לא השתמש בשמן או בלבונה לחטאת.

הכוהנים והזקנים היו נציגי העדה. כאשר חטאו נדרש מהם להעלות קורבן פר משום שהיה בעל החיים היקר ביותר. חומרת חטאו של כוהן הייתה גדולה במיוחד משום שהכוהנים היו צריכים לשמש דוגמא לבני דורם.

חיי עם ישראל התנהלו כתיאוקרטיה: על הכוהנים הוטל להדריך את העם בכל הנוגע לחיי המוסר והרוח. כאשר סטו הכוהנים מדרך הישר התערערה התיאוקרטיה כולה, ומכאן אחריותם הרבה. אחריות הנשיא הייתה פחותה משל הכוהן, לכן יכול היה להקריב בעל חיים פחות יקר — תיש.

הזדהות

קורבן העולה לימד אודות עיקרון ההזדהות של המקריב עם קורבנו. גם קורבן החטאת הביע הזדהות והדגים באופן מוחשי את מקומו המרכזי של עיקרון זה במערכת הקורבנות. המקריב סמך את ידיו על החיה והיא תפסה את מקומו והפכה לנושאת חטאו. אחר-כך שחט אותה המקריב, דבר המלמד כי עונש החטא הוא מוות. החיה מתה במקום המקריב, וחייו הושבו לו. זהו עיקרון התמורה, חיים בעד חיים.

אם המקריב הבין עיקרון זה, הוא זכה בישועה ובכפרה על חטאיו. הוא לא הצטרך לחכות עד שהמשיח ימות בעד חטאים — משמע, להתגשמות הסמל. אבל רק מעטים הבינו את מלוא הלקח שהקורבנות לימדו, למרות שהיו ודאי כאלה שהבינו שהקורבן מסמל דבר-מה שהוא יותר ממות החיה בלבד, כאמור למשל בישעיהו נג 6. הדבר החשוב ביותר היה להבין ולקבל את הקורבן כמחליפו של המקריב. אבל רוב העם ביצע את הפעולות השונות בלי לרדת לעומק משמעות הקשר בין הקורבן לחטאם. באותה מידה, רבים בימינו לא מבינים את הצורך או פשוט לא מעוניינים בישועה שמוצעת להם בזכות מותו של אחר, הוא ישוע.

הגשת הדם

המקריב הוא ששחט את החיה, אולם הכוהן היה צריך להביא את הדם למזבח. הזכרנו כבר שהדם הוא סמל לחיים, ולכן הייתה משמעות סמלית למה שעשה הכוהן בדם. דמו של הקורבן היה סמל לחיים החדשים שניתנו לבן ישראל אם הקריב את קורבנו באמונה.

  1. כוהן שחטא

אחריות כוהן שחטא הייתה הגדולה ביותר. יש לכך ביטוי נוסף בדרך בה היה עליו להביא את דם קורבנו. הכוהן לקח מהדם לאוהל מועד והיזה ממנו שבע פעמים לפני הפרוכת שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים (ויקרא ד 6). פעולה זו סימלה את הבאת הדם לכס הכבוד שעמד בקודש הקודשים עצמו. רק הכוהן הגדול היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים — וגם זאת רק פעם בשנה, ביום הכיפורים. הכוהנים העזו להתקרב רק עד לפרוכת.

בנוסף לכך, הכוהן מרח מהדם על קרנות מזבח הקטורת שניצב לפני הפרוכת (פס’ 7). את יתרת הדם שפך לרגלי מזבח העולה.

שים לב לשלושת המקומות בהם הותז הדם:

א. על כס החסד, סמל לכפרה על החטא;

ב. על מזבח הקטורת, סמל לחידוש יחסי הקירבה של המקריב עם אלוהים;

ג. על מזבח העולה, סמל להתמסרות-מחדש של המקריב לאלוהיו.

הדם, סמל החיים החדשים, הוא שמאפשר כפרה, קירבה והתמסרות מחודשת.

  1. עדה ששגתה

זקני העדה סמכו ידיהם על ראש הפר. הם עשו זאת בשם כל העדה. הנהלים שננקטו כאן זהים לאלה שנדרשו עבור חטאו של כוהן, וזה מראה עד כמה שחטא העדה נחשב לחמור. חטא אישי שהשפיע על כל העדה היה שווה בחומרתו לחטאו של כוהן. הזקנים פעלו בשם העדה ששגתה ועליהם הוטלה גם האחריות לחשוף את חטאי העדה.

  1. מנהיג שחטא

כאשר הועלה קורבן חטאת עקב חטאו של בעל תפקיד אזרחי, לא הובא דם הקורבן לתוך אוהל מועד ורק חלק ממנו הושם על קרנות מזבח העולה. את יתרתו שפכו ליד בסיס המזבח. נראה שחטאו של אדם מצמרת השלטון האזרחי לא נחשב חמור כמו זה של כוהן או של עדה שלמה, אבל בשום פנים ואופן אין בכך להפחית מחומרת חטאו: לאחר שהבין כי חטא, היה עליו להביא קורבן. עם זאת, היחס לחטאו של כוהן היה חמור יותר בגלל ההשלכות שיש לחטאו של מנהיג רוחני.

  1. פשוטי עם שחטאו

כאשר פשוטי העם העלו קורבן, הכוהנים נהגו בדם כפי שנהגו עם קורבן שהביא מנהיג אזרחי. הכוהן מרח מדם החיה השחוטה על קרנות מזבח העולה ושפך את השאר ליד בסיסו.

עריכת חלקי הקורבן

אחרי שהדם מוּצָה, הכוהן הסיר את שומן הקורבן והעלה אותו על מזבח העולה. לאחר שהקורבנות הועלו על המזבח, היה צורך להרחיק את שייריהם. בגלל שדם הפרים הובא לתוך אוהל מועד, נלקחו שייריהם אל מחוץ למחנה ונשרפו במקום מרוחק ונקי מאפר קורבנות אחרים. אסור היה לבלבל בין קורבנות החטאת לבין קורבנות העולה שנשרפו כליל על המזבח. כמו כן אסור היה שאפר קורבן החטאת יתערבב עם שאריות הקורבנות האחרים.

בעלי חיים אחרים זכו לטיפול שונה. דמם לא נלקח אל תוך אוהל מועד ובשרם (מלבד השומן, שהוקרב על מזבח העולה) ניתן כמאכל לכוהנים (ראה ז 7-2). כאשר יונה או תור הועלו לחטאת (ה 9-7), הכוהן מלק את ראש הציפור (ולא הסירו לגמרי, כמו בקורבן העולה) ומיצה את הדם אל המזבח. בשר העוף יכול היה לשמש למזון. לגבי קמח, קומץ הועלה על המזבח והשאר שימש מזון לכוהנים (ה 13-11).

המשמעות לבני ישראל

קורבן החטאת סיפק לישראל דוגמא מוחשית לעיקרון ה”חיים תמורת חיים”. מי שקיבל אמת זו באמונה נושע מעבדות לחטא. בני ישראל יכלו להתנסות בישועה ולחוות לידה חדשה בדרך הדומה לזו בה מאמינים בישוע נושעים בימינו.

אי-אפשר לטעון שאנשים בתקופת המקרא לא ידעו מהי סליחת חטאים. כפי שנראה בפרק טז, ביום הכיפורים יכלו בני ישראל לדעת שחטאיהם הוסרו מהם לתמיד באמצעות השעיר לעזאזל. אמת, בן ישראל שנושע המשיך להביא קורבנות חטאת גם אחר כך, אבל הוא עשה זאת כאדם שנולד-מחדש ויכול להעיד על משמעות הישועה. היה הבדל גדול בינו לבין האדם שרק מילא אחר נהלי הקרבת הקורבן ללא אמונה. עדותם וחייהם של בני ישראל שנושעו נועדו לסייע גם לאחרים להבין את הצורך שלהם בישועה.

חשוב מאוד להכיר בכך שקורבן החטאת היה הדרך היחידה להצטרף למשפחת אלוהים; היה זה התנאי הראשון — לפני שאפשר היה להתמסר לעשיית רצון ה’. בני אדם מעדיפים לנסות ולעשות מעשים טובים כדי לזכות בכפרה. לפי ספר ויקרא, קורבן החטאת מזכיר לאדם שהגאולה ניתנת מרחמי אלוהים.

כאז כן עתה: רוב בני האדם אינם רוצים להיות תלויים באלוהים, לכן הם דוחים את מתנת החיים. דרכו של האדם ודרכו של אלוהים מתנגשות ובסופו של דבר, אם האדם לא יקבל את הצעת אלוהים, הוא יאבד.

התגשמות הסמל

בעוד שרוב בני ישראל התעניינו רק בנגיעה שיש לקורבן החטאת לחייהם, הרוחניים יותר שביניהם ודאי הבינו שחייב להיות קורבן עליון שייתן תוקף לקורבנות החטאת. לדוגמא, ישעיהו תאר את התגשמות הסמל הטמון בקורבנות בנבאו: “ה’ הפגיע בו את עוון כולנו” (נג 6).

המשיח בא לעולם כדי לשאת את חטאינו. הברית החדשה מספרת שישוע שוחח עם משה ואליהו על מותו (לוקס ט (31. ישוע חזר והזהיר את תלמידיו שהוא עומד למות. במקרה אחד (כאשר כיפא מחה על דבריו אלה) ישוע גער בשטן (מתי טז 23-22) שהשתמש בחוסר ההבחנה של כיפא וגרם לו לערער על נחיצות מה שישוע בא לבצע. כבר כאן ניתן להבחין בכוחות הגדולים שמתקבצים לקראת המאבק בין המשיח לשטן בקשר לגאולת העולם.

בגת שמנים נאבק ישוע בצורך למות בגלל חטאי האדם; המאבק היה כה קשה עד שזיעתו “הייתה כנטפי דם יורדים על הארץ” (לוקס כב 44). על הצלב קבע ישוע נחרצות שהגשים את המסומל בקורבנות: “נשלם” (יוחנן יט 30). לשם כך הרי בא. הוא מת כפי שמתו בעלי החיים שהובאו כקורבנות חטאת. הוא מת בדרך זו משום שהזדהה זהות שלמה עם חטאי עמו. הדבר לא יכול היה להיות אחרת. מוות הוא תוצאתו החמורה של החטא. משלקח ישוע על עצמו את חטאי העולם, היה עליו למות על המזבח שאלוהים הקים.

בנוסף לכך, ישוע תיפקד ככוהן והגשים את המסומל בהעלאת קורבנות על-ידי כוהן עבור כוהן-עמית שחטא. במקרים כאלה הדם הובא לתוך אוהל מועד (או לבית המקדש) והותז לפני הפרוכת. באותו רגע היה הכוהן קרוב במידה מירבית לנוכחות אלוהים (מלבד ביום הכיפורים, כאשר נכנס הכוהן הגדול אל מעבר לפרוכת). ישוע נהג גם ככוהן וגם כקורבן בהקריבו את דמו במשכן עבור בני אדם חוטאים (עברים ט (14. ישוע — משיח טהור, בלא מום, נקי מחטא — יכול למלא את התפקיד של כוהן גדול לפני אלוהים. הוא שפך את דמו עבור חוטאים.

יותר מכך, לפי עיקרון ה”חיים תמורת חיים”, הסמל מסביר כיצד יכול אדם לזכות בחיי ישוע באמצעות מותו, כפי שנראה בהמשך.

בספר ויקרא יש אפילו סמל למקום בו נצלב ישוע. אחרי העלאת הפר על המזבח, שרידיו הוצאו אל מחוץ למחנה ונשרפו “במקום טהור”. גם המשיח נתלה על צלב מחוץ לעיר (עברים יג (12. בימי התנ”ך יחסו כבוד גדול לקורבנות, שהצביעו על העתיד לבוא: ישוע לא יסבול בין חומות העיר. הזדהותנו עם ישוע כוללת את החרפה שנשא בהיותו מושפל ומנודה, חרפה שגם עלינו לשאת בשמחה.

המשמעות למאמינים בימינו

השיעור שאלוהים רצה ללמד את בחיריו אודות העיקרון לפיו ניתנים “חיים תמורת חיים” לא השתנה מאז ועד היום. ההבדל הוא שמאז מות המשיח אין עוד צורך בקורבנות. הקורבן האחד והיחיד הוא ישוע עצמו. היום, כשאנו קוראים לאדם לקבל את המשיח, אנו כמו-קוראים לו לסמוך את ידיו על ראש ישוע, להתוודות על חטאיו ולהאמין שישוע לקח אותם על עצמו בהיותו על הצלב. המאמין בישוע רואה בדמו השפוך של ישוע את חיי המשיח, אותם יכול אדם לקבל רק משום שישוע מת.

ואין זה הסוף. ישוע ממיר את חיי החטא של האדם ומעמיד במקומם את חייו. כאן יש להדגיש שאת חיי ישוע אי-אפשר להשוות לחיי מישהו אחר. לחייו יש איכות יחידה במינה משום שהוא עצמו יחיד במינו:

— ראשית, חייו נצחיים, ומי שמאמין זוכה במתנה שלעולם לא תכלה. אחרי שיעזבו את העולם הזה בו שולט המוות, המאמינים ימשיכו לחיות בנוכחות אלוהים משום שחיי ישוע ניתנו להם.

— בחיים האלה ובעולם הזה ניתן להם כוח שאין שווה לו, המאפשר להם לנהל את חייהם בשמחה ובניצחון. לולא כן, משיחיים לא היו יכולים למלא את ציפיות ישוע מהם: הוא מצפה שיחיו כפי שהוא בעצמו חי עלי אדמות. היש אדם שיוכל לעמוד בכך? איש לא מסוגל להגיע למידת האהבה והרחמים שהפגין ישוע כלפי החוטאים. שום דת לא מסוגלת לתת לחסידיה את היכולת להגיע לטוב-הלב שהפגין ישוע כלפי שונאיו. שום אהבה אנושית אינה יכולה לשמש בסיס להפצת הבשורה. מחוזקים באהבתו העל-אנושית, המשיחיים הפיצו את הבשורה לכל קצווי תבל למרות שסבלו קשיים, חרפה ורדיפות עד מוות. הם עשו זאת כדי שאחרים יוכלו לזכות באהבת המשיח ובשלומו.

לאישור הדברים שאמרנו עד כה, הקשיבו לדברי שאול: “את זה אשר לא ידע חטאת עשה לחטאת בעדנו, כדי שאנו נלבש את הצדקה של אלוהים בו” (קור”ב ה 21). לפי עיקרון זה, אפשר להשתייך למשפחת אלוהים ללא כל קשר למעשינו. אלוהים מאפשר זאת בחסדו ורחמיו.

החטאים הנזכרים

בגלל החטאים יש צורך בקורבנות. חלק מהחטאים שבני ישראל היו עלולים להיכשל בהם מפורטים בספר ויקרא (הרשימה חלקית בלבד). החטאים הנזכרים הם היטמאות בשוגג (ה 3-2; יב-טו) ושבועות פזיזות לטוב ולרע (ה 4). במקרים אלה, ברגע שבן ישראל גילה את אשמתו, היה עליו לנקוט בצעדים הדרושים כדי לכפר על חטאו.

הוא נדרש להתוודות (פס’ 5) ולהביא את הקורבן שנקבע עבור פשוטי העם — נקבת עז או כבש (ראה ד 28, 32; ה 6). כפי שכבר צוין, אם החוטא לא יכול להרשות לעצמו בהמה לקורבן, הותר לו להביא שני תורים או בני יונה (פס’ 8-7). קורבן אחרון זה שרת לפחות שתי מטרות (פס’ 10-7): אחת הציפורים הייתה לקורבן חטאת והשנייה לעולה (ה 7; א 17-14). אלוהים מתייחס בחמלה מיוחדת לעניים. כשהוא מרשה לעניים להביא קורבנות מיוחדים, בדרכו המיוחדת הוא הופך להיות “מנת חלקם” של הנזקקים (תהילים סח 11; סט 34; קב 18; קיג 7).

היו גם אנשים כה עניים עד שלא יכלו להביא אפילו זוג ציפורים (ה 13-11). אלה יכלו לכפר על חטאם בעשירית האיפה סולת (כמות שהספיקה לכלכלה יומית), כלומר היה עליהם לוותר על מזון ליום אחד ולצום.

פרט לשמן וללבונה, החטאת כמוה כמנחה (פס’ :13 “והייתה לכוהן כמנחה”). קומץ ממנה נשרף על המזבח והיתר נאכל על-ידי הכוהנים.

ה. דיני קורבנות האשם (ה 26-14)

קורבן חובה נוסף היה האשם. תורת משה כרכה יחדיו שני עקרונות על מנת להזכיר לאדם שמוטלת עליו אחריות כפולה. ברגע שאחד מבני ישראל הכיר בחטאו, היה עליו להקריב תחילה קורבן חטאת מתאים, ואחר-כך להקריב אשם.

את החטאים השונים אפשר לחלק לשתי קבוצות:

— חטאים כלפי אלוהים,

— חטאים נגד בני אדם.

ספר ויקרא מתייחס לשני הסוגים.

שתי עבירות

  1. חטאים נגד אלוהים

ויקרא ה 15 מתייחס למרמה וּמַעַל בקודשי ה’, כולל הפרת האיסור של אכילת ביכורי פירות המובאים לבית ה’ (שמות לד 26), גזיזת צמרם של בכורות הצאן (דברים טו (19 ועוד. אחרי שהקריב את קורבן החטאת המתאים על מעשה רמאותו, החוטא נדרש להקריב אייל תמים לקורבן אשם. ערך האייל היה חייב להיות שווה לשקל כסף לפי “שקל הקודש”, דבר שהזכיר למקריב שחטא מסוג כזה מחייב עונש חמור. מה שנעשה בקורבן מתואר בפס’ 7-1 בפרק ז.

בנוסף לקורבן הדם, היה צורך ללמד את החוטא שפיצוי הוא חלק מהעונש על חטאו. הוא נדרש להחזיר את מה שלקח מאלוהים במעל ולהוסיף על סכום זה חמישית מערכו (ה (16. תוספת זו ניתנת לכוהן, מאחר שהמקריב עבר עבירה נגד קודשי אלוהים. למעשה, התוספת יצגה מעשר כפול. התוספת בשיעור חמישית הערך הייתה הכרה כפולה ומכופלת בזכויותיו של אלוהים אחרי שהאדם ניסה להונות אותו. משהועלה הקורבן, והפיצוי על אותו חטא שולם, יכול היה העבריין להיות בטוח בכפרתו.

חטאים נוספים בתחום עבודת אלוהים (שלא פורטו) חייבו גם הם כפרה לאחר שעושיהם הכירו בטעותם (פס’ 18-17). תהליך ההתרצות היה דומה לזה שמתואר בפס’ 16-15, מלבד תשלום הפיצוי, שכן במקרים אלה לא ניתן להעריך את גודל הנזק.

  1. חטאים בין אדם לחברו (ה 26-20).

מעניין שעוול נגד בני אדם נחשב לפגיעה באלוהים. בפסוק שקודם לרשימה החלקית של חטאים נגד הזולת קובע מחבר ויקרא שעבריין כזה “אשום אשם לה'” (ה (19. פסוק זה מקשר בין שני סוגי החטאים. אלוהים חש במלוא העוצמה בכל עוול שנגרם לאדם.

חוקת משה מפרטת אחדים מההיבטים המשפטיים של הדִבְּרוֹת שעניינם חטאי אדם נגד רעהו. למשל: התכחשות לפיקדון שנמסר בידי אדם; שימוש בחפץ שניתן לאדם למשמרת; שוד; עושק; אי-השבת אבידה לבעליה. במקרה של גניבה, אם נתפס הגנב, הוא הועמד לדין (שמות כב 9-7); אם לא, כאשר מצפונו של אדם הציק לו על חטא שחטא, היה עליו להתוודות על החטא ולבקש כפרה (ה (26-23.

האדם האשם השיב את ערכה המלא של הגזלה והוסיף חמישית, כפי שנדרש גם במקרה של מעילה בקודשי ה’. גם במקרה זה הייתה החמישית מעשר כפול, מעין אישור כפול לחזקה שיש לבעלים על הרכוש שנגזל מהם בעוולה (פס’ 24). שוב, מעשה עוול כזה נחשב לחטא נגד אלוהים, שכן אלוהים חפץ להגן על זכויות בני האדם בקפדנות התואמת את אופיו הקדוש. גניבה מהזולת היא הפרה של חוקיו.

בנוסף לכך, הצד הפוגע היה חייב לכפר על חטאו באייל (ה 15, 25), שערכו נקבע מראש. בזאת נבדל קורבן האשם מקורבן החטאת. באחרון הותר להקריב בעלי חיים שונים, בהתאם למעמד המקריבים ובהתאם ליכולתם הכספית; אבל הכול נדרשו להביא קורבן אשם שווה — אייל שערכו קבוע. קורבן זה שימש תזכורת לכך, שכאשר אדם הונה את זולתו, הוא חייב לפצות את אלוהים ולא רק את האדם אותו הונה. שים לב לסדר: קודם כל ניתן פיצוי לאדם, ואחר-כך ניתן כבוד לאלוהים בקורבן האייל. אופן העלאת הקורבן מתואר בפרק ז 7-1. אחרי הקרבת האייל ותשלום הפיצוי, העבריין זכה בסליחת אלוהים (ה 26-24).

התגשמות הסמל

בדיוק כפי שישוע הגשים את המסומל בקורבן החטאת, כך גם עשה באשר לקורבן האשם. המאפיינים העיקריים של קורבן האשם היו המעשר הכפול (החמישית) וערכו של האייל שהוקרב.

הנביא ישעיהו הבין את משמעות קורבן האשם: “וה’ חפץ דכאו החלי, אם תשים אשם נפשו יראה זרע …” (נג 10). המילה “אשם” בוויקרא ה 26-14 מציינת קורבן אשם. הנביא תיאר את מות ישוע במונחים של קורבן חטאת וקורבן אשם (נג 6, 10).

כפי שבן ישראל שילם פיצוי כפול כחלק מתיקון מעשיו, כך גם היה צורך במישהו המסוגל לספק את הפיצוי המושלם על כל הפרותיהם של חוקי אלוהים בגלל חטאי האדם ומעשי המרמה שלו. רק ישוע יכול למלא משימה זו, כי הוא בלבד נקי מחטא. רק חייו יכלו לכסות על הנזק שהחוטא גרם לאלוהים ולזולת.

ערכו הכספי של האייל ננקב על פי שקל המקדש, וגם היבט זה התגשם בישוע. האייל לא היה רגיל, אלא מאחד הגזעים המשובחים בארץ, “איילים בני בשן” (דברים לב 14). ישוע היה קורבן יקר שכזה. כיפא מדגיש את מחיר דמו של המשיח: “דם יקר … דמו של המשיח” (פטר”א א (19 ומורה בכך שלסליחה יש מחיר כבד. מותו של ישוע הוא שמאפשר מתן פיצוי מלא לאלוהים על חטאי כל בני האדם, והתוצאה — חידוש וטיהור של החוטא.

המשמעות למאמינים בימינו

הצורך בפיצוי תקף גם עבור המאמינים בימינו. כאשר משיחי מכיר בחטא מסוים שעשה ומצטער עליו, הוא חייב להשיב את מה שלקח מאלוהים ומאדם, אבל חובתו להשיב יותר ממה שגזל. מאמינים בימינו צריכים לשים לב לעצתה הטובה של החכמה: “אווילים יליץ אשם, ובין ישרים רצון” (האווילים לועגים לתיקון האשם, אולם בני אדם ישרים רוצים בכך. משלי יד 9). אסור ללעוג להתוודות ולפיצוי על חטאים שנעשו נגד אלוהים ואדם.

האם מצפוננו לא אמור להציק לנו כשאנו חוטאים לאלוהים וגוזלים ממנו כסף, זמן, או מנצלים לרעה כישרונות שנועדו לשירותו? האין עלינו להשיב את הגזלה ולפצות את אלוהים? כך גם לגבי כל עוול שגרמנו לזולת.

האם, אחרי בוא המשיח, אנו פטורים ממה שהיה נהוג בתקופת המקרא, כשבני ישראל היו נתונים למרותה של חוקת משה? בהחלט לא! את מה שאנו לוקחים בעוולה מאלוהים או מאדם אנו חייבים להחזיר, או לפחות לפצות עבורו עד כמה שאפשר, לפני שנוכל לעבוד את ה’ וליהנות מקירבה אליו.

קורבן האשם יכול ללמד גם את מי שאינם מאמינים. בנוסף למה שמלמד קורבן החטאת לגבי אופי החטא באופן כללי, אין להתעלם ממה שקורבן האשם מלמד באשר לצורך להכיר במעשי החטא המסוימים עצמם. ההכרה בקיומם ובחומרתם של מעשי חטא היא שמדגישה את הצורך בישועה, כפי שראינו בקטע שעסק בקורבן החטאת. רוח הקודש הוא שמעורר אדם להכיר בחטאו (יוחנן טז 8). הוא שקורא לאנשים שמצפונם מציק להם על פשעים שפשעו נגד אלוהים או אדם, להיוושע בזכות חיי המשיח שניתנו במקום חייהם.

קורבן האשם גם מלמד שהמשיח מת בגלל מעשי החטא עצמם, ולא בגלל נטיית לבבות חוטאת כללית. “המשיח מת בעד חטאינו” (קור”א טו 3). זו התגובה שצריכה להתעורר בנו נוכח מה שקורבן האשם מלמד.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרי עזר (מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית ועוד; ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על: דם, קורבנות, ישועה, אוהל מועד, מקדש.
  2. סכם את התהליך לסליחת החטאים בימי משה ולמאמינים בימינו. תאר את השלבים בהם נגלית תוכנית הישועה. נסה להשתמש בתיאור זה בפעם הבאה שתשוחח עם מישהו על הבשורה המשיחית.
  3. האם תשלום הפיצויים שהתלווה לקורבן האשם לימד משהו את הלא-מאמינים?
  4. האם אתה חושב שיש קשר בין הלקחים המופקים מטקס קורבנות העולה והשלמים לבין מוסר העבודה והצורה בה מאמין צריך להתייחס למקום עבודתו?
  5. בעזרת קונקורדנציה מצא את המקומות בהם נזכרת המילה “שלום” באיגרות שאול. לאור ממצאיך, מדוע, לדעתך שאול הוקיר לה’ תודה בשעה שלקח חלק בסעודת האדון?

 

 

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 2

– 2 – דיני קורבנות – הוראות לכוהנים

ספר ויקרא, פרקים ו – ז

בחמשת הפרקים הראשונים של ויקרא הציג משה את חלקו של הפרט בהקרבת הקורבנות. בפרקים ו-ז ניתנות הוראות לכוהנים.

א. קורבן העולה (ו 6-1)

אש התמיד

אחד מתפקידי הכוהנים ששרתו בקודש היה להבטיח שאש תבער כל הזמן על מזבח העולה. אש זו, שהוצתה במקורה על-ידי ה’ (ויקרא ט (24, הדגישה את מקורו האלוהי של הפולחן ואת מרכזיות המזבח. מרגע שהוצתה האש ואילך, שמרו עליה הכוהנים כל תקופת הנדודים במדבר. לאחר התיישבות הקבע בארץ ישראל הקפידו לכלכלה בזהירות. יום ולילה שמרו הכוהנים שהאש שניתנה מאלוהים לא תכבה וכך תזכיר לישראל שאלוהים “לא ינום ולא ישן” (פס’ 2, 6-5).

אש זו היא שכילתה את קורבן העולה אשר יִצג את האדם שהביא אותו. הבאת קורבן העולה, צעד בו המקריב הקדיש את חייו לאלוהים, הייתה פעולה ששילבה מצד אחד את רצון המקריב, ומצד שני את נכונותו של אלוהים לקבלו. באש שערך הכוהן הראה אלוהים שהוא מקבל את החיים שנמסרו לו.

חלק האזכרה מזֶבַח הארוחה אוּכַּל גם הוא באש שעל המזבח, וכך גם השומן מקורבן השלמים וחלקים מסוימים מקורבנות החטאת והאשם. בקורבנות החטאת והאשם היוותה האש תזכורת מאיימת לגזר הדין שה’ חורץ על חטא.

בתנ”ך ובברית החדשה אלוהים מתואר כאש: “אלוהינו אש אוכלה הוא” (עברים יב (29. המשיח מימש את הסמל והגשים את משמעותו. וכאשר מת, כמו קורבנות החטאת והאשם הזבוחים, אכלו להבות נצח את מחליפנו ואת החטא שנשא עבורנו. מות המשיח בדרך זו משמש אזהרה חמורה לכל מי שמת בחטאיו, בלי כפרה; אכן, ה’ “מאריך אפו לנו, אין הוא רוצה שיאבד איש, אלא שהכול יבואו לידי תשובה” (פטר”ב ג 9).

הקורבנות הלאומיים

עולת הלילה ועולת הבוקר (ויקרא ו 2, 5) היו קורבנות לאומיים-ציבוריים שציוותה התורה: כבש אחד בבוקר (בסביבות השעה 6:00) וכבש שני בין הערביים (כנראה בסביבות 3:00 אחה”צ. ראה שמות כט 42-38). גם האומה, כציבור, העלתה קורבנות עולה. במסגרת הברית עם ה’, ישראל היה צריך להיות קדוש ומוקדש לו כליל. שני קורבנות העולה הלאומיים היום-יומיים היו ביטוי לכך. עולת הערב הושארה על המזבח עד הבוקר, כשהאש יוקדת בה (פס’ (2, וקורבן הבוקר בער על המזבח במשך כל היום (פס’ 5) כתזכורת תמידית לעם שהוא מוקדש למטרותיו הקדושות של ה’.

בגדי הכוהן

לבגדיו הקדושים והיפים של הכוהן הגדול הייתה משמעות רבה (ראה שמות כח). אפילו בגדיהם של הכוהנים היו אמורים להזכיר את תפקידם המיוחד. כותנות הבד ובגדי הבד שלבשו על בשרם ציינו טוהר (ויקרא ו ;3 שמות כח 43-42). בעת מילוי תפקידם, הכוהנים לא לבשו בגדים שגרמו להזעה (כמו צמר) משום שבזיעה יש רמז לטומאה; הכוהנים התרחצו תכופות כדי שיהיו נקיים בבואם לעבוד את ה’. בד הפשתה נחשב, לכן, כסמל לטוהר ולמעשי צדקה.

הקהילה, כלת המשיח בחתונת השה, תלבש בד פשתן משובח, צח ונקי; הבד (בוץ — אריג דק ומשובח מפשתן) הוא צדקות המאמינים (התגלות יט 8).

אפר הקורבנות (הדשן)

אחד מתפקידי הכוהן היה להוציא את האפר שנותר אחרי שריפת הקורבן (“הדשן אשר תאכל האש”) ולהניחו לצד המזבח. הוא השגיח שהאש על המזבח תישמר נקייה ובהירה עבור הקורבנות האחרים שיובאו אליה. השאריות לצד המזבח היוו תזכורת לקורבנות שהועלו בידי פרטים מהעם, או שהוקרבו בשם כל העם, ואוכלו באש.

לאחר שפינה הכוהן את הדשן מהמזבח, לבש בגדים רגילים ונשא את הדשן אל מחוץ למחנה, למקום טהור (ויקרא ו 4). האפר — שאריות הקורבנות — נחשב קדוש, שייך לאלוהים. בתקופת המקדש נלקח האפר לשטח מקודש שלא היה מיושב, מדרום לירושלים.

יש משמעות נבואית לעובדה שיוסף הרמתי ביקש את גופת ישוע (יוחנן יט 38), הכין אותה במהירות (שכן השבת קרבה לבוא) ואז הניחה בקבר חדש, “שעוד לא הונח בו מת” (שם, 41). גוף המשיח הונח במקום טהור, בדיוק כמו שאפר קורבנות העולה נלקח למקום טהור (ראה גם ויקרא ד 12, 21). אופן קבורת ישוע נקבע מהשמים!

ב. מנחות דגנים (ו 11-7)

כפי שראינו בוויקרא ב, האזכרה ממנחת הסולת (הקמח) הוגשה לה’ והיתר ניתן כמאכל לכוהנים (ו 9-8). בדרך זו דאג אלוהים למשרתיו. את המנחה אכלו הכוהנים בצורת מצות. נאסר לאפותה עם חמץ, שהוא רמז לחטא ולריקבון (פס’ 10). מנת הכוהנים מהקורבן, כולל המצות, הוכנה ונאכלה בחצר אוהל מועד (או בחצר המקדש), שאליה הותרה הכניסה רק לכוהנים. סביב המזבח והקורבנות שהועלו עליו שררה אווירה של יראת-כבוד עמוקה. עם זאת היו לכוהנים גם הזדמנויות להסב יחדיו לארוחה ולשמוח בצוותא.

ג. מנחות סולת

בטקס משיחת הכוהן הגדול (ו 16-12)

כאשר נמשחו כוהנים גדולים הובאו מנחות סולת מיוחדות. כשאהרון ובניו נמשחו, הם הביאו את המנחה הדרושה: עשירית איפה (עומר) סולת. ייתכן שקנה המידה לכמות זו היה עומר המן שהושם לפני ה’ למשמרת דורות (ראה שמות טז 16, 33), תזכורת לכך שאלוהים דואג לעמו. לכן, המנחה שנתן הכוהן הגדול שנתמנה זה עתה לתפקיד הייתה מנחת מזכרת. נראה שהיה עליו להמשיך להביא קורבן זה במשך כל תקופת כהונתו, כנאמר: “מנחה תמיד” (ויקרא ו 13).

הקמח היה צריך להיות טחון דק ומורבך (בלול) עם שמן. הכוהנים, שלא הייתה להם נחלה או קרקע, יכלו לרכוש סולת מבני ישראל האחרים ולהשקיע מאמץ-מה בהכנת התופינים (פס’ 14, 15). הכוהן ששרת אז במשמרת, שם תופינים אלה על המזבח כדי שיישרפו כליל (פס’ 15, 16); אסור היה לאוכלם משום שהיו מנחות-כוהן. כפי שנראה בפרקים ח-ט, קורבן זה שנשרף כליל היה סמל למשיח, הכוהן הגדול שהקריב את עצמו כליל.

ד. קורבן חטאת (ו 23-17)

קטע זה מזכיר לנו שוב שקורבנות החטאת היו קדושים במיוחד ולכן יחסו להם כבוד מיוחד. בהתאם לעיקרון ה”חיים תמורת חיים” יכלו חטאיו של אדם להיסלח על מזבח אלוהים (פרק ד). המשיח הגשים סמל זה כשלקח על עצמו את חטאינו והעניק לנו את מתנת החיים.

הקורבן היה קדוש, ובכל זאת אלוהים בחסדו וברחמיו נתן את בשר הקורבנות כמזון לכוהנים ששרתו ליד המזבח (פס’ 18, 22). כדי להדגיש את קדושת הקורבן, אלוהים קבע שהכוהנים יאכלוהו רק במקום נבדל ומקודש, בחצר אוהל מועד. “הכוהן המחטא אותה יאכלנה” — הזכות לאכול מבשר החטאת ניתנה רק לכוהנים שהקריבו את קורבן החטאת. עצם אכילת בשר זה הבדילה את הכוהנים מיתר העם. היא הזכירה להם את קדושת אלוהים ואת חובתם להיות קדושים (פס’ 19, 20).

חטא נורא חטאו הכוהנים כשאכלו מקורבנות החטאת של העם ואחר-כך פנו למעשי עוון (הושע ד 8). אלוהים לא רצה שעבודת הקודש תשמש הזדמנות לחטא. כך גם כיום, ה’ לא רוצה שאנשים ינהלו אסיפות וטקסים שמרוממים אותו, ואחר-כך ישובו לחטאיהם. בכך הם רק מחללים שוב ושוב את הקדושה שבמות ישוע.

במטרה להדגיש עוד יותר את קדושת המזון, הוסיף ה’ מספר אזהרות לכוהנים. אם ניתז על בגדם דם מהקורבן, היה צורך לכבסו במקום קדוש. אסור היה ללבוש אותו כשיצאו אל העם. הדם, סמל החיים החדשים, קדוש ואסור לטמאו. שפיכתו הותרה רק בשל מות החיה כקורבן לחטא. גם דמו של ישוע קדוש ובדם זה אנו זוכים בחיי נצח. הברכות נמצאות בהישג ידינו בשל מות ישוע לכפרת חטאינו (ראה שוב את עיקרון ה”חיים בעד חיים” בוויקרא ד).

אזהרה נוספת עוסקת במיצי בשר החיה. אם הבשר התבשל בכלי חרס, היה צורך לשבור את הכלי אחרי השימוש מפני שלא ניתן לטהרו. מיצי הבשר חדרו לחרס, וכדי למנוע מצב בו יתקלקלו ויחמיצו (אסור לאכול בשר לא טרי) או יתערבבו עם מזון אחר (ובכך יטמא קורבן החטאת), הכוהנים שברו את הכלי. אם בישלו בכלי נחושת יקר יותר, שלא ספג את המזון, די היה למרקו היטב. כך הקפידו לשמור על קדושת קורבן החטאת.

האזהרה האחרונה הייתה שלא לאכול מבשר קורבן חטאת שדמו הובא אל תוך אוהל מועד או אל המקדש והותז על הפרוכת (ד 6, 17). קורבנות חטאת כאלה הועלו עבור כוהנים שחטאו או עבור מי שבחטאו החטיא את העדה כולה. קורבנות אלה, שהיו קדושים במיוחד, מתארים את מות המושיע. הוא סבל ומת מחוץ למחנה, הנקי-מאשמה עבור האשמים (עברים יג 12).

אלוהים בחסדו איפשר לכוהנים להשתמש בחלק מהקורבנות כמזון, אך עם זאת רצה להבהיר את משמעות קורבן החטאת ככפרה. דרך טובה לעשות זאת הייתה לאסור אכילת קורבן שהועלה עבור אלה שנשאו באחריות הגדולה ביותר בחברה של אותם ימים, כלומר הכוהנים.

הכוהנים ופשוטי העם כאחד היו נתונים למרות התורה. כולם יכלו לדעת את חסד אלוהים. רבים מהם אכן זכו בחיים חדשים, בין אם הבינו את הדברים במלואם, בין אם לאו. כיום, אין לאיש תירוץ. לא רק שלקחי קורבן החטאת מהתנ”ך ידועים לנו, אנו גם יכולים לזהות בתיאור מותו של ישוע בברית החדשה את קורבן החטאת שמעניק לנו חיים חדשים, נצחיים.

ה. קורבן אשם (ז 7-1)

כאן ניתן פירוט נוסף לגבי קורבן האשם שהוזכר קודם (ויקרא ה 26-14). כאמור, מביא הקורבן הוא שנדרש לשחוט את החיה, ומותה שיקף את העונש המגיע על חטאים מסוימים. הכוהן לקח את הדם והיזה ממנו סביב למזבח (פס’ (2. שוב, הבאת הדם נועדה להזכיר לאדם החוטא את אשמתו, את המצווה המפורשת עליה עבר ואת העובדה שמחליפו נושא בעונש במקומו.

יש תועלת בפירוט החוזר ונשנה של הטקסים השונים. ה’ לא נלאה מלחזור על הנהלים שקבע לקורבנות האשם. אלוהים חשב על החוטאים שיבואו להתרצות לפניו וגם על הלוויים שיצטרכו לשרת בקודש. אלוהים הוא סבלן ומאריך-אף כדי שעמו ילמד ויישם את הלקחים העולים מקורבנות אלו. אין גבול לאהבת ה’ הרוצה שבני האדם ידעו אותו!

לאחר ביתור החיה לקח הכוהן את חלקי השומן (פס’ 5-3) והניחם על המזבח לאִשֶּׁה. כפי שהזכרנו, השומן מייצג את נדיבות ה’ ואת ברכתו. על המזבח הוא הוחזר לאלוהים. זהו גם סמל לקורבן המשיח שנושא בעונש המגיע על כל חטא שהוא. שאר חלקי הקורבן שימשו מזון לכוהנים (פס’ 6), שלא הייתה להם נחלה בארץ. כך היה ה’ לנחלתם (יהושוע יח 7). גם את הבשר הזה היה עליהם לאכול במקום קדוש — בחצר המשכן או המקדש.

ו. סידורים מיוחדים עבור הכוהנים (ז 10-8)

כמחווה נדיבה נוספת ה’ ציווה שכאשר קורבן העולה הוא פר (פס’ 8. קורבנו של אדם עשיר), יקבל הכוהן המקריב את העור. מכירת עור זה לבורסקאי לייצור דברי עור הייתה מקור הכנסה נוסף לאותו כוהן. שירות בקודש והקרבת קורבנות עבור אחרים סיפקו לכוהנים מזון — בשר קורבנות החטאת והאשם, וכן מנחות הבצק למיניהן אחרי שהוקרב מהן חלק האזכרה (ויקרא ז 9, 10).

בתקופות בהן לא היה העם נאמן לאלוהים, הכוהנים ידעו מחסור. מצד שני, כאשר בני ישראל היו נאמנים לה’ והביאו לו את זבחיהם, הכוהנים אכלו לשובע. מצב הכוהנים שיקף, אם כך, את מצבו הרוחני של העם. כאשר קיבלו את חלקם, יכלו לשער שהיחסים בין העם לאלוהים שפירים. כאשר סבלו מחסור בשל אדישות העם לעבודת אלוהים, היו צריכים לקרוא לעם לחזור בתשובה. כאשר אטמו בני העם את אוזניהם, ה’ הביא רעב על הארץ והוסיף בכך לקשיי הכוהנים. בצורת ורעב היו חמורים במיוחד משום שתבואה ובעלי חיים שיכלו לשמש לזבח מתו. מצב כזה המריץ את הכוהנים לקרוא לעם לשוב לאלוהים. למרבה הצער, רבים מהכוהנים נכשלו בתפקידם והפכו לכופרים בעצמם. אלוהים קרא לנביאים להיות לו למשרתים ולהטיף לעם ולכוהניו. נדון בכך כשנלמד את פרק כו.

ז. זבח שלמים (ז 11, 34-28)

פרק ג בוויקרא וכן ז 18-12 דנו כבר בסיבות ובנסיבות של השתתפות בזבח שלמים (בשר ודברי מאפה עם ובלי חמץ). כאן נידון תפקיד הכוהן בזבח השלמים. כל ההוראות באשר לסוגי הלחם והשימוש בזבחי השלמים, הנדר והנדבה, אולי מייגעות, אבל הן נועדו להדריך בקפדנות את עם ישראל לגבי הגישה הנכונה לעבודת אלוהי האמת והאהבה. תוך כדי הקרבת זבח השלמים התוודע המקריב לסמלים ששיקפו את המשיח העתיד לבוא.

השתתפות הכוהנים בזבח השלמים (פס’ 34-28) היא הוכחה נוספת לדאגת ה’ למשרתיו. אמרנו כבר שהבאת קורבן שלמים הייתה הזדמנות לערוך סעודה חגיגית (למעשה, להסב לשולחן ה’). גם הכוהנים השתתפו בסעודה. אלוהים, המארח, קבע שגם הכוהנים ישתתפו בה.

האדם שהביא את זבח השלמים הוא ששחט את החיה. הכוהן לקח מהדם והתיזו סביב המזבח. המקריב נתן את השומן והחזה לכוהן, כקורבן לה’ (פס’ 30). את השומן שמו על המזבח, והחזה, אחרי הנפתו, ניתן לכוהנים. טקס התנופה היה טקס יפה; המקריב החזיק את הבשר בידיו והכוהן שם את ידיו מתחת לידי המקריב והניפן לכיוון המזבח והלאה ממנו בתנועה אופקית.

המילים “ידיו תביאינה” מלמדות שבני ישראל יכלו לבחור מרצונם החופשי להציע קורבן זה לאלוהים. כמו כן הייתה זו תזכורת לכוהנים שהברכה מקורה באלוהים המספק את מזונם של משרתיו.

ירך ימין של הקורבן הוצגה לפני ה’ כקורבן תרומה או תנופה (פס’ 33-32), בכך שנחתכה מהחיה והונפה לכיוון המזבח. מנה זו הוגשה לה’ ואחר כך, על פי הוראותיו, ניתנה לכוהן ששרת בקודש, לסעודת זבח משלו. בהזדמנות זו יכלו הכוהנים להודות לאלוהים על האנשים הנדיבים שהביאו את זבח השלמים. כאלה היו הנחיות ה’ לכוהניו (פס’ 34).

סעודות זבח השלמים שבני ישראל והכוהנים אכלו ציינו שאלוהים הוא המארח הנדיב. כוהנים שהיו ערים למציאות הרוחנית ודאי הבינו שהם מקבלים את מזונם מחסדו ונדיבותו של ה’. כשאכלו ממזונו יכלו לראות במשיח את מקור שלומם ואת האחראי לברכותיהם.

אלוהים מספק את צורכי משרתיו. עיקרון זה תקף גם בימינו. מתוך המעשרות וה”קורבנות” שאנחנו מגישים לאלוהים, רצוי לתת חלק כזבח שלמים מיוחד לאנשים שמקדישים את כל זמנם לעבודת האדון. כך יוכלו להתקיים, להלל את ה’ על טובו, ולחוש באהבת המאמינים.

ח. הוראות שונות (ז 27-19)

בשר מזבח השלמים שנגע במשהו טמא נאסר למאכל (פס’ (19. רק מי שהיה טהור מבחינה פולחנית הורשה להשתתף בסעודת הזבח. עלינו לזכור שזבח השלמים היה האחרון בסדר הקורבנות, כך שהכוהנים יכלו כבר לקבוע מי טמא ולכן לא רשאי להשתתף בסעודה. היו גם שיטות לבדוק אילו בעלי חיים לא התאימו לשמש כקורבן. כך קבע ה’ למי בדיוק מותר להסב לסעודת זבח השלמים ומה אפשר להגיש בה. היה צורך בהקפדה רבה כדי שלא לבזות את המשמעות הסמלית שהצביעה על המשיח, שהוא עצם התגשמות השלום וזבח השלמים.

עבירה על מצוות דבר ה’ בקשר לקורבן השלמים, כמו אכילתו בעת טומאה, הביאה על ראש האדם אשמה חמורה (פס’ 21-20). דינו של אדם שלא ציית לה’ בעניין זה היה להיכרת, כלומר לא להשתייך יותר לעם הברית. הוא הופקר לחרון ה’. לא היה קורבן שיכול לכפר על חטא כזה, וכדי שהאדם ישוב ויתקבל לישראל — נדרשה מחוות חסד מה’, מחווה מיוחדת ונדירה. עבודת ה’ נאותה וכיבוד אלוהים היו צריכים להתבצע בקפדנות.

ייתכן שכוונת הביטוי “להיכרת מעמיה” היא מוות מיידי (ראה ויקרא כב 9). אם נראה לקורא שהתורה מחמירה ושהמציאות תחת יד החסד היא קלה יותר, כדאי שיעיין בקור”א יא 32-30. גם מהכתוב שם ברור שעונש החטא הוא מוות. אלוהים מלמד את המאמינים בו כיצד לנהל חיים קדושים, והוא עושה זאת גם על-ידי כך שהוא מפתח במאמין יכולת גדלה והולכת להבחין בחטא, מרחיק אותו מהחטא ומקרב אותו אל עצמו. כך גם יכול האדם ללמוד שאלוהים הוא רב חסד.

הוראות נוספות נוגעות לאכילת החֵלֶב, הוא השומן (ויקרא ז 25-23). התורה אסרה מפורשות את אכילתו, כי השומן שנשרף על המזבח יצג מתנה שניתנה לה’ וקודשה על ידו. אכילתו נחשבה לגזילה מאלוהים. השומן גם היה תזכורת לברכות שה’ מעניק, אותן ברכות שצריך להשיב לו בהכרת תודה. עם זאת אפשר היה להשתמש בשומן ל”מלאכה” (עיבוד עורות, סיכה וכדומה), אך למטרה זו שימש רק שומן חיות שמתו מוות טבעי או שנטרפו (פס’ 24; “טריפה” הוא בעל חיים שנטרף, השווה שמות כב 12. בעברית שלאחר המקרא הפך מונח זה לכינוי לכל בשר שנפסל למאכל, אפילו אם נשחט כהלכה).

האזהרה נשנית בפס’ 25 והיא מכוונת בעיקר לכוהנים, מאחר שהם נדרשו להקריב על המזבח את כל שומן הקורבנות האלה לפני שהורשו לקחת את הנתחים שנועדו להם. כשהוקרב זבח שלמים, הכוהן נדרש לוודא שכל השומן הוסר מהנתחים שהוחזרו למקריב עבור סעודתו. כאשר התרשלו הכוהנים בעבודתם, מחוסר זהירות או בשל הזנחה מודעת, הוטלה עליהם אשמת המקריב, שלא ידע על כך. אנשים שהפרו מצווה זו ואכלו משומן הקורבנות “נכרתו מעמם”. שוב הייתה זו התראה להקשיב, ללמוד ולעשות את רצונו הקדוש של אלוהים.

איסור חמור לא פחות יצא על אכילת דם (ויקרא ז 27-26). כבר הזכרנו שהדם והחיים שווים בערכם (נרחיב על כך בדיון על פרק יז), ושדם הקורבנות הובא אל המזבח במקרים שונים: כשהעלו חטאת, אשם, נדבה (מנחה) והודיה. אסור היה לעשות בדם כל שימוש אחר. הן רק המשיח יוכל להגשים במותו את מה שסימל דם הקורבנות. אכילת דם בכל צורה שהיא הביאה על ראש האוכל את משפט ה’ (פס’ (27.

ט. סיכום (ז 38-28)

קטע זה מסכם את תפקיד הכוהנים בהקרבת הקורבנות וגם את החוקים החלים על בני העם כפרטים. מכאן ואילך לא נסביר במפורט את הקורבנות השונים, אבל ראוי לזכור את הנהלים שנקבעו לקורבנות בהם עסקנו עד כה, כיוון שיש להם משמעויות שונות במצבים שונים.

לאהרון, לבניו ולכל הכוהנים שנמשחו אחריהם לתפקיד (פס’ 35) הייתה הזכות הגדולה לשרת בהגשת קודשים לה’. חובתם הייתה לייצג את ישראל לפני אלוהים במשכנו (ובמקדשו). כוהנים צעירים אומנו בתשומת-לב. הקורבן שהקריבו ביום הימשחם לתפקיד היה שיאה של תקופת ההכשרה. כהונתם הייתה לכל החיים. מעמד הכהונה המשיך להתקיים כל עוד הייתה חוקת משה בתוקף.

אחד מתפקידי הכוהנים היה ללמד את בני ישראל לדורותיהם כיצד להגיש את קורבנותיהם השונים. התורה שימשה מורה לכוהנים ולפשוטי העם כאחד, בלמדה כיצד יוכלו להיוושע. כך הייתה האומה אמורה להגיע להכרה במשיח (שהוא-הוא התגלמות הסמלים), עליו הצביעו הקורבנות ועבודות הכוהנים השונות. כאשר המשיח הופיע היו אמצעים רבים להוכחת זהותו. דיני הקורבנות צריכים להעשיר גם את הבנתנו-אנו לגבי חייו ופועלו של ישוע המשיח.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרות עזר (מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית ועוד: ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על: אהרון, מזבח, אפר, דשן, לוויים, כוהנים, בגדי הכוהן.
  2. כיצד ומתי היו המקריבים צריכים להבין שקורבנותיהם הובאו בעצם לה’ ולא לכוהנים? האם יש בכך לקח שמתאים גם למאמינים כיום?
  3. רבים מהכוהנים שעבדו בקודש לא יראו את ה’ ולא הכירו אותו. הם נהגו בזלזול בדם ובמזון מהקורבנות שהובאו לכפרת חטאים. האם משמעות הדבר היא שאלה שהביאו את קורבנותיהם מתוך כוונות-לב נכונות לא התקבלו אצל ה’ ולא זכו בסליחתו וברכתו אם המעלה את קורבנם היה כוהן לא נאמן?
  4. האם היה קל לכוהנים ולעם להיתפס למילוי עיוור וריקני של הוראות התורה? האם הייתה אפשרות ליראי ה’ אמיתיים בעם ובקרב הכוהנים למלא בשמחה את כל שלבי הטקס? היש בכך לקחים עבורנו?

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 3

– 3 – דיני הכהונה

ספר ויקרא, פרקים ח – י

הכתוב באיגרת אל העברים (י (11 מזכיר לנו מהו תפקיד הכוהנים: “כל כוהן עומד יום יום לשרת בקודש.” לפי הקללה שקילל יעקב את בני לוי, לא הייתה לבני השבט זכות לנחלה בארץ (בראשית מט 7). עם זאת, בגלל שבני לוי עמדו לצד משה כשהעם סטה (שמות לב 29-26), ה’ בחר בהם בחסדו לשמש עוזרים לכוהנים (במדבר ג 6-5). ה’ היה נחלתם (יהושוע יח 7).

כהונת הלוויים באה אל קיצה כאשר החלה כהונתו הנצחית של המשיח. גם אנחנו, שנקראים לשרת ככוהנים, צריכים ללמוד מההוראות המעשיות שניתנות בספר ויקרא (ראה פטר”א ב 9). פרקים ח-י בספר ויקרא דנים בטקס הקדשת הלוויים לשירות ה’, כהסבר לשמות כח 41 ו-כט 1.

א. הקדשת אהרון ובניו (ח 36-1)

הקריאה והטיהור

את הכוהנים הראשונים — אהרון וארבעת בניו — הקדיש משה. מאז ואילך ניהל כוהן את הטקס עבור כל אחד מזרע הכהונה שהגיע לגיל הדרוש, כלומר 30 שנה. בהקדשת הכוהנים הראשונים היה זה משה שנתן הוראות לאהרון (פס’ 5-1), וכל העדה התקהלה לחזות בטקס.

הטקס נפתח בכך שמשה רחץ את אהרון ובניו במים מהכיור שבפתח האוהל, צעד שהדגיש את נחיצות טיהורו של אדם העומד להתקרב לאלוהים הקדוש (פס’ 6). היה זה גם סמל לטיהור פנימי.

בגדי אהרון

בשלב הבא הלביש משה את אהרון בבגדים המיוחדים לכוהן הגדול (פס’ 9-7). הכותונת היא בגד ארוך מבד פשתן מובחר, ונחגרה באבנט. מתחת לכותונת לבש אהרון בגדים מבד פשתן, שכיסו את הגוף מהמותניים עד הירכיים (ראה שמות כח 39, 42). הבד המובחר סימל צדקה (התגלות יט 8).

בשלב השלישי הלבישו את אהרון במעיל האפוד — בגד ארוך מפשתן, העשוי יחידה אחת ללא תפרים ובו פתח לראש (שמות כח 35-31). מעיל האפוד נלבש מעל לכותונת. על שוליו היו רקומים רימונים (סמל לפוריות) בצבעי תכלת, סגול וארגמן וביניהם שובצו פעמוני זהב שצלצלו עם תנועותיו של הכוהן הגדול.

מעל למעיל לבש אהרון את האפוד עצמו — בגד עליון קצר שדמה לאפודה (שמות כח 30-6, 39). לפי שמות כח 6 היה האפוד עשוי “זהב, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר מעשה חושב”; שני חלקיו — הקדמי והאחורי — חוברו ביניהם על-ידי שתי “כתפות” וחגורה מעשה אומן שנחגרה סביב השוליים התחתונים. האפוד נועד לכוהן הגדול בלבד. הנביא הושע ציין פריט לבוש זה כשניבא שעם ישראל יהיה בלי כוהן ימים רבים (הושע ג 4).

על כתפי האפוד שובצו בזהב שתי אבני שוהם ועליהן נרשמו בפיתוחים שמות שנים-עשר השבטים, שישה על כל אבן (שמות כח 12-7, 29). כך נשא אהרון את שמות השבטים לזיכרון לפני ה’ כאשר יצג לפניו את ישראל.

אחר-כך שם משה את החושן על חזה אהרון והידק אותו אל כתפות האפוד בטבעות זהב. החושן היה ריבוע שנקבעו בו 12 אבנים יקרות בארבעה טורים. כל אבן סימלה את אחד משבטי ישראל. על החושן היה גם קפל או כיס שהכיל את האורים והתומים (שמות כח 21-15, 30-29), אשר שימשו בדרך כלשהי להבהיר את רצון ה’ (במדבר כז 21; שמ”א כח ;6 עזרא ב 63).

לוח החושן עם שמות 12 השבטים נמצא תמיד על חזה הכוהן הגדול כאשר “נשא את משפט בני ישראל לפני ה'” (שמות כח 30). כך סימל את דאגת הכוהן הגדול ואהבתו לעמו ואת התחייבותו להעתיר בעדם. גם ישוע עושה זאת! אחרי שהקריב עצמו לכפרה, הוא נושא את שם כל אחד מאיתנו על לוח לבו כשהוא מפגיע בעדנו לפני ה’ (עברים ז 25; יוח”א ב 1). אנחנו, כמאמינים-כוהנים, צריכים לנהוג בדרך דומה כשאנו מתפללים איש בעד רעהו.

לבסוף חבש משה על ראש אהרון מצנפת מבד מובחר (ויקרא ח 9; ראה שמות כח 37-36), ובקדמתה שם לוח (ציץ) זהב עליו חרותות המילים “קודש לה”‘, כתזכורת תמידית לתפקיד הכוהן הגדול: הוא הרי נבחר לעבודת ה’. כל מחשבותיו ומעשיו היו צריכים להיות טהורים. גם זה הינו סמל למשיח, כוהננו הגדול, שכיפר וכעת מפגיע בעדנו ומעניק לנו בנדיבות מסליחת ה’ ומחסדו, בהתאם לקדושת ה’. קדושה היא עצם מהותו של אלוהים והיא שמבטיחה שאהבתו, חסדו וסליחתו יינתנו לנו בשפע.

טקס המשיחה

משה לקח משמן המשחה (סמל לרוח הקודש) ומשח את המשכן ואת כליו לפני תחילת השימוש בהם (ויקרא ח 11-10). התזת השמן על המשכן יחדה אותו לשירות ה’. על מזבח העולה התיז שבע פעמים מהשמן, כדי לסמל את המשיחה המושלמת של המקום בו אלוהים ייפגש עם עמו.

בשלב הבא נמשח (כלומר הוקדש) אהרון לכהונתו. כל עוד לא נמשח, לא הורשה למלא תפקיד כלשהו ככוהן (פס’ 2). אי לכך משה, בשם ה’, יצק שמן על ראש אהרון לפני שחיטת הקורבנות הראשונים, בעוד שבני אהרון נמשחו בשמן רק אחרי שהובא דם כיאות (פס’ 30. ראה הסבר בהמשך). הכוהן הגדול הובדל משאר העם על-ידי ה”שמן הטוב על הראש” (תהילים קלג (2. המשיח, כוהננו הגדול, נבדל גם הוא בדרך מיוחדת: “על כן משחך אלוהים, אלוהיך, שמן ששון מחבריך” (עברים א 9).

בגדי הכוהנים

אחרי כן הולבשו בני אהרון בבגדי הכהונה: כותנות חגורות באבנט ומגבעות (פס’ 13). הם לא לבשו את שאר הפריטים שלבש אהרון משום שרק הוא היה הכוהן הגדול ורק לו ניתנה הזכות להיכנס לקודש הקודשים. גם המשיחיים כיום משמשים ככוהנים המשרתים את ה’ ואת משיחו, הכוהן הגדול.

הקורבנות

בטקס הקדשת הכוהנים הוקרבו קורבנות שונים. הראשון היה פר החטאת, עליו סמכו אהרון ובניו את ידיהם ובכך הביעו הזדהות עימו (פס’ (14. משה לקח מדם הפר ושם על קרנות המזבח כדי לטהרו. את היתר “יצק אל יסוד המזבח.” שים לב לקשר ההדוק בין כפרה על חטאי הכוהנים לבין טיהור המקומות בהם עבדו; חטאי הכוהנים טימאו את המזבח ואת כלי הקודש, ולכן צריך היה לטהר אותם בדם בעלי חיים. מאחר שהנפש והחיים הם “בדם” (יז 11), אלוהים ראה את חיי קורבן-התחליף כחוצצים בינו לבין הכוהנים והמקומות הטמאים במשכן. טקס העלאת קורבן החטאת עבור הכוהנים נמשך לפי כל הכללים המתוארים בפרק ד.

בשלב הבא הציג משה לפני אהרון ובניו את אייל העולה. הם סמכו עליו את ידיהם ובכך הביעו את הזדהותם עימו (ויקרא ח 18). שים לב שמשה לא הביא את הקורבן היקר ביותר, גם לא את הזול ביותר, אלא קורבן שערכו ממוצע. בכך רמז לכוהנים איזו חיה יוכלו להביא בעתיד לה’ כקורבן מרצון. העלאת הקורבן (פס’ 21-19) נעשתה לפי הכללים הקבועים והדגישה בעיקר את מסירותם של הכוהנים.

אחר-כך הביא משה אייל נפרד (אייל מילואים. ימי המילואים היו שבעת הימים בהם “מילאו את יד” הכוהנים לשרת בקודש — ראה פס’ 33 — והקורבנות שהקריבו בימים אלה נקראו קורבנות “מילואים”) לצורך הקדשת אהרון ובניו, ושוב בוצע טקס ההזדהות הרגיל (פס’ (22. משה שחט את האייל, ומאחר שקורבן זה שימש להקדשה, לקח מדמו ובהתחילו באהרון, מרח על תנוך אוזן ימין (ביטוי לאוזן קשבת ולציות), על בוהן יד ימין (רמז לשירות) ועל בוהן רגל ימין של הכוהנים (אות לאורח חיים, להתנהגות מושלמת; פס’ 24-23). כך הם הוקדשו לה’ בהקשבתם, במעשיהם ובכל דרכיהם.

דמו (כלומר חייו) של קורבן ההקדשה לימד את הכוהנים שזה עתה נמשחו, כי איכות שירותם חשובה מאוד. מאחר שהכוהנים הזדהו עם הקורבן, דמו סימל את חייהם החדשים שנמסרו — על כל תחומיהם — לאלוהים. ישוע מגשים את המסומל בהתקדשות זו, שכן בתפקידו ככוהן גדול הוא מסור לחלוטין לאב.

המשך טקס העלאת קורבן ההקדשה התנהל כטקס הודיה מיוחד. משה לקח את השומן, כמה איברים פנימיים ושוק ימין, חלת מצה אחת, חלת לחם שמן אחת ורקיק אחד (מנת האזכרה של זבח סעודה). הוא שם את החלות והרקיק על השומן ועל שוק הימין של הקורבן, ואת הכול הניח בידי אהרון ובניו, לפי התור. כל אחד מהם, כשהוא נעזר במשה, הניף את המנות כקורבן תנופה (פס’ 27-25). היה זה כאילו הכוהנים עצמם הקריבו את הקורבן. הם לא יכלו להניח אותו בעצמם על המזבח מאחר שמינויים לכהונה עדיין לא נשלם. משה הקטיר עבורם את המנות כקורבנות הודיה לה’ (פס’ (28. היה זה כבוד גדול להתמנות לכוהן, והמנות הוגשו לאלוהים בתודה על מינוי זה. משה לקח לעצמו את החזה מאחר שהוא היה זה שכיהן בקודש כל עוד לא היו כוהנים מוסמכים (פס’ 29; ראה ז (31.

משיחה נוספת (פס’ 30)

כפי שכבר צוין, הכוהנים הפשוטים נמשחו רק אחרי שהוקרבו עבורם קורבנות. המשיחה המתוארת בפס’ 30 שונה מקודמתה, שיוחדה לכוהן הגדול. אחרי שמשה ערבב חלק מהשמן בו השתמש קודם עם חלק מהדם שנשאר מאייל ההקדשה, הוא היזה ממנו על אהרון ובניו ועל בגדיהם ובכך קידש את הכוהנים ואת בגדיהם (ראה שמות כט (21. הכוהנים לא יכלו להתחיל למלא את תפקידם לפני שהיה תוקף לכפרתם ולפני שנשפך הדם לצורך קידושם המוחלט, סמל לחיים חדשים שמסורים לחלוטין לאלוהים.

נוהלי הקדשת הכוהנים בחוקת משה נראים אולי קפדניים מדי, אבל עלינו, המאמינים-הכוהנים, לזכור שבברית החדשה מסירות לה’ היא מעשה מורכב לא פחות. עלינו לוודא שכל פרט בחיינו נקי מכל רבב ומהשפעות העולם, כלומר אסור ש”בגדינו” יזדהמו או יוכתמו (יהודה ;23 התגלות ג 4).

הודיה

תם טקס הקרבת הקורבנות. משה הורה לאהרון ולבניו לערוך סעודת הודיה מהבשר שנותר מקורבן ההסמכה (ויקרא ח (31. את הבשר הם בישלו בחצר, בפתח אוהל מועד (האש נלקחה מהמזבח). הכוהנים שזה עתה הוסמכו הסבו אל שולחן ה’ להודות לו על תפקידם החדש. הלחם מקורבן המנחה (הדגנים) הזכיר להם את קדושת עבודתם החדשה.

זוהי אכן תזכורת למעשי המשיח עבורנו ככוהן. גם חיינו כמאמינים-כוהנים הם מקור להתענגות, ויש לנו סיבות רבות להיות אסירי תודה לאלוהים.

בידוד

אחרי ההקדשה היו אהרון ובניו צריכים להישאר בחצר המשכן, ליד אוהל מועד, במשך שבעה ימים ולילות (פס’ 35-33). אחרי שעבר פרק זמן זה, היו הכוהנים מוכנים לתפקידם. ייתכן ששבוע זה איפשר לברר אם היו בהם מומים כלשהם שפסלו אותם מלמלא את תפקידם (ראה פרקים יג-יד). שבעת הימים והלילות ודאי סיפקו לכוהנים זמן לחשוב על משמעות הלקחים שנבעו מתפקידם החדש וממצוות ה’ אליהם.

ב. ראשית עבודת הכוהנים (ט 24-1)

תהליך הקדשת הכוהנים נשלם, ואהרון ובניו היו מוכנים להתייצב לתפקידם. משה הורה להם להביא קורבנות עבור עצמם (ט (2, ולזקני העדה הורה להביא את הקורבנות שנקבעו להם ולהתקרב אל אוהל מועד (פס’ 5-3). כשהתקהלו, הורה משה לאהרון להקריב קורבן עבור עצמו ובניו, ואחר-כך עבור העם (פס’ 7). אחרי שאלה הוקרבו, הכוהנים החלו במילוי תפקידם וכבוד ה’ הופיע, כאישור לכל מה שהתרחש (פס’ 6, 23).

קורבנות הכוהנים (פס’ 14-8)

אהרון הקריב קודם כל קורבן חטאת שיכפר בעדו ובעד בניו לפני שיוכל לשרת בציבור (פס’ 8). אחר-כך שחט עגל. בניו הגישו לו את הדם והוא מרח אותו על קרנות המזבח. המשך הטקס התנהל על פי כללי קורבן החטאת. בני אהרון עזרו לאביהם באופן המעיד על חשיבות המעמד: הם הביאו את הדם, והוא — הכוהן הגדול — השתמש בו כנדרש. במאורעות רגילים יכול היה כל כוהן למלא תפקיד זה.

שוב הביע הכוהן המקריב את הזדהותו עם קורבן העולה, והאייל הוקרב כמתואר בפרק ח 21-18. משכיפרו הכוהנים על חטאיהם, ומאחר שבנקודה זו לא היה צורך בקורבן אשם, הם שבו והפגינו את התמסרותם לה’ בקורבן נדבה. חולשותיהם האנושיות הוזכרו להם ולעם; לכן, לפני שיכלו לשרת בקודש כמנהיגים רוחניים, היה עליהם להביע בציבור התמסרות והתחייבות מלאות לתפקידם.

קורבנות עבור העם (פס’ 15-11)

עתה, אחרי שהקריב קורבנות עבורו ועבור בניו, היה אהרון מוכן לכהן בשם העם. בזה אחר זה הועלו לחטאת (“ויחטאהו” — תזכורת לכך שהקורבן הוא תחליף שבאמצעותו ניתנו חיים) שעיר (עז זכר, הקורבן היקר ביותר מבין קורבנות פשוטי העם) ועגל, כבש לעולה, ולבסוף הוקרב חלק האזכרה מהמנחה (פס’ 17-15).

שור (קורבן מיוחד לאירוע זה) ואייל הוקרבו על פי הנוהל כזבח שלמים (פס’ 21-18), עם הבדל אחד ראוי לציון: השומן והחזה הונפו לפני ה’, ואחר-כך נשרף השומן. גם שוק ימין הונפה, במקום שתשמש “תרומה” לא מונפת כמו בפרק ז 32. בטקס ההסמכה יכלו כל הכוהנים להשתתף בשמחת המאורע ולהתחלק בחזה ובשוק ימין של הקורבן.

אהרון, הכוהן הגדול, יצג את העם לפני ה’: החטא נתכפר. המנחה הוגשה. תודה ניתנה. ה’ התענג על קורבנות כנים אלה, והזדמנות כמו יום הקדשתם של כוהני ישראל שימשה את אלוהים כדי לאשר שהוא מקבל ברצון את ציות העם לאמיתות שגילה להם. כך התווה ה’ לישראל את הדרך להכיר אותו ולבסוף גם את המשיח, שבחייו ובמותו יגשים את הכול.

ברכה והפגעה (פס’ 23-22)

אחרי שאהרון סיים להעלות את הקורבנות הדרושים עבור העם, הוא בירך את העם כפי שציווה ה’ (במדבר ו 26-22). הוא נשא את ידיו המגואלות בדם הקורבנות ובירך את העם בדברי חסד ושלום. אחר-כך נכנס למשכן.

יש בכך אולי דמיון לנסיבות בהן אישרר ישוע את הברית החדשה: המשיח הפגין מהי מסירות אחרי שכיפר על החטא. הוא נשא את ידיו הפצועות ובירך את תלמידיו. אחרי שעשה זאת, עזב אותם ונישא השמיימה אל אביו, משם יחזור שוב בעתיד (לוקס כד 51-50).

את הסיבה לכניסתם של משה ואהרון לאוהל מועד נוכל רק לשער. כנראה שמשה, כנציג ה’, הפקיד בהזדמנות זו את כלי הקודש בידי אהרון ובניו; אולי גם התפללו עבור עצמם ועבור העם.

כבוד ה’ (פס’ 24-23)

משה ואהרון שבו ובירכו את העם אחרי שיצאו מאוהל מועד. ובעודם עושים זאת נגלה כבוד ה’. אלוהים עצמו היה בקירבם, ומשהו מכבוד זה הבזיק על המזבח ואיכל לגמרי את נתחי הקורבנות. עם הסמכת הכוהנים נתנה השכינה אישור לכל מה שנעשה בהתאם להוראות אלוהים. כשראו בני העם את מה שקרה, הם צעקו (“וירונו”) ונפלו על פניהם ביראה.

ה’ אישר כך גם את שירותו של ישוע, במיוחד כאשר השתרר חושך בשלוש השעות האחרונות של ייסוריו על הצלב. הפרוכת במקדש נקרעה מלמעלה למטה ברגע מותו. אלוהים פיאר את הבן כשהקימו מהמתים ביום השלישי. יבוא יום והוא יחזור, מצולק ופצוע, לייסד את מלכותו.

מי יתן ויהיה רצון מלפני ה’ שרבים בימינו יזהו את כבוד ה’ השורה על ישוע המשיח, הגואל מחטא, נותן החיים החדשים, ושהכרה זו בכבוד ישוע תניע אנשים ליפול על פניהם ביראה ובתודה ולהכיר בו.

ג. הצורך בשמירה קפדנית על מצוות ה’ (י 20-1)

מיד אחרי הסמכתם החלו אהרון ובניו לכהן עבור העם, אך מה שהתחיל בצורה מבשרת טובות והיה אמור להתפתח לכדי משרה מכובדת, הפך עד מהרה לחוויה מבעיתה. עלינו להיזהר: השטן תמיד יתערב וינסה לקלקל את תוכניותיו של אלוהים, המגלה לנו את כבודו ומעניק לנו מברכותיו. הלקח שיש לזכור הוא, שכל פעם שאלוהים עושה עבורנו משהו גדול, הוא מותיר מקום גם למבחן; ואז, או שנעמוד בפני הפיתוי וכך נתפתח במוסריותנו, או שניכשל ונלמד שיעור עצוב ומכאיב: עמוק בלבנו קיים רוע שגורם לנו לזלזל באלוהים. כך קרה כבר בתחילת ישומה של תורת משה.

העבירה (פס’ 1)

שניים מבני אהרון לא הקפידו דיים באשר לדרך בה יש לעבוד את ה’. הם הימרו את רצונו. נדב ואביהוא הגישו “אש זרה”. לא ברור מה בדיוק משמעות הדבר. היו שניסו להסביר את המקרה כאילו השניים היו שיכורים, הנחה שמתבססת על האיסור המופיע בפס’ 9, אולם השערה זו לא נראית סבירה. קיימת אפשרות אחרת: שני הבנים ראו שאהרון נכנס לאוהל מועד, וייתכן מאוד שקינאו במעמדו של אביהם. הם רצו להקטיר קטורת ולכן ניגשו לקחת אש וקטורת מתוך כוונה להיכנס לקודש, אולי אף לקודש הקודשים (זאת כנראה כוונת האמור בפרק טז 2-1). נדב ואביהוא הימרו ביודעין את דבר ה’ והתעקשו לפלוש לתחומים הקדושים ביותר, עליהם לא נתמנו.

העונש (פס’ 3-2)

המושג “חינוך למשמעת” נחשב מיושן מעט בימינו: אם מותר לכל אדם לחיות לפי צו מצפונו ואמות המידה בחברה הן יחסיות (או שאינן קיימות כלל), מה הטעם במשמעת או בעונש? אבל אלוהי ישראל מעולם לא היה אלוהים של אמות מידה יחסיות המשתנות ברוח הזמן. הוא אינו אליל שבטי הנתון למצבי רוח ולגחמות אישיות. אלוהים הוא אלוהי היקום ואמות המידה שלו (כמו למשל עשרת הדברות) מוחלטות. הוא דורש מכל מי שמתקרב אליו, שיעשה זאת באופן מאוד מסוים. העובדה שאלוהים לא מעניש או מייסר מדי יום את אלה שמפירים את חוקיו, אין פירושה שלא יתנו את הדין בזמן כלשהו (טימ”א ה 25-24)! לכן, מיד עם הפעלת שיטת הקורבנות, היה עליו להעניש בחומרה את אלה שעברו על חוקיו.

האם נוכל לדמיין את מידת ההשפעה ואת הפחד שפשט בעם כאשר אלוהים הכה למוות את נדב ואביהוא? ייתכן שמתו בזמן שהעם בא עם קורבנותיו. גזר הדין התבצע קבל עם ועדה, ובמעמד רציני מאוד. אלוהים רצה שכולם יבינו עד כמה הוא קדוש. דרך התורה אלוהים גילה את עצמו כמלא חסד ורחמים, אולם אף פעם לא על חשבון קדושתו.

האם אין עיקרון זה מופיע גם בברית החדשה? אנו קוראים על מות חנניה ושפירה (מעה”ש ה) ועל המוות שלא בעיתו שנזכר בקור”א יא 30. קדושת אלוהים לא השתנתה. יש לעבוד אותו בהתאם לדברו ולרצונו. הוא חייב לעמוד תמיד בראש מעיינינו. לאור אמת זו והשלכותיה הברורות הרכין אהרון את ראשו בדומיה ענווה, ומשה הזכיר לו את דברי אלוהים (פס’ (3: קדושת ה’ צריכה להתגלות בכוהנים הקרובים אליו. כך יכבד אותו כל העם.

טהרת הכוהנים (פס’ 7-4)

שני מרכיבים מורים כאן על אהבתו של אלוהים ודאגתו לאהרון ולשני בניו הנותרים. ראשית, אלוהים לא רצה שאהרון ובניו ישתתפו בהוצאת גופות יקיריהם לקבורה, כדי לחסוך מהם מעורבות רגשית נוספת. שני קרובי משפחה של אהרון, ממשפחת לוי, הוציאו את הגופות לקבורה מחוץ למחנה. שנית, אהרון והבנים הנותרים לא הודחו מהכהונה אלא המשיכו לכהן לפני ה’ כנציגי ישראל. ככוהנים בתפקיד הם לא היו רשאים לצאת מהמשכן וגם לא הורשו לגלות סימני אבל, כמו פריעת הראש או קריעת בגדים. אם היו מתאבלים או עוזבים את תפקידם הציבורי, הייתה בכך משום הבעת פקפוק בצדקת ה’. התנהגות אהרון שימשה דוגמא לדרך בה על בני ישראל לקבל את צדקת ה’, וכך למנוע הבאת עונש נוסף על עצמם.

ישוע, כוהננו הגדול, אומנם בכה לפעמים, אך מעולם לא זנח את תפקידו. העם, לעומת זאת, התאבל על בני אהרון. אלוהים התיר זאת.

חובות וזכויות נוספות (פס’ 15-8)

בקטע זה ניתנו הוראות חדשות שמטרתן להבטיח את קודשי ה’. בשרתם במקדש, נאסר על הכוהנים לשתות כל משקה משכר. משרתי ה’ במשכן צריכים להיות צלולי ראש ולב כדי שיוכלו לציית בנאמנות לדבר ה’. כך יוכלו לשמש דוגמא וללמד את דבר ה’ (פס’ (11. זהו גם מופת עבור מאמינים כיום, במיוחד אלו שמשמשים בעמדות מנהיגות.

שוב מציין משה בפני אהרון ובניו שמִשׂרתם היא זכות גדולה: הוא מזכיר להם את זכותם לקבל מנות מזון מהקורבנות השונים. אפילו אחרי מה שקרה לנדב ואביהוא, אלוהים מזכיר לאהרון ולבניו שעדיין נתונה להם הזכות העליונה והקדושה לקבל אוכל ממנחות השלמים. וכפי שאלוהים דאג להם ואהב אותם, כך הוא אוהב אותנו. אפילו בעיתות מצוקה ולחץ, אנו יכולים להסב לשולחן ה’ בידיעה שצרכינו ידועים לו תמיד.

טעות וחסד (פס’ 20-16)

משה חיפש את שעיר העיזים שהובא לחטאת, כנראה בידי אחד מנשיאי העדה או מישהו מהעם (ראה ויקרא ד 23-22, 28-27), וגילה שנשרף כליל על המזבח. הוא נמלא קצף וגער בבני אהרון על טעותם. לא רק שכך אבד לכוהנים מזונם, אלא שגם נגרם נזק לסמל שהקורבן מייצג. לדרך הלקויה בה נהגו בקורבן יש השלכות חמורות.

אהרון, מלא ברוח אך כבד-לב, ענה בחכמה שנובעת לפעמים מצער וכאב (פס’ (19. הוא הזכיר למשה שבניו הביאו בתחילת היום את קורבנותיהם לחטאת ועולה לפני שפנו לכהן בשם העם. שניים מהם מתו. אהרון ושני בניו הנותרים נשארו לבדם במשכן כנציגי העם, ובשל כאבם לא נהגו כראוי באחד משעירי החטאת. אהרון שאל את משה בצער: האם אלוהים באמת היה מרוצה אם הוא ושני בניו היו אוכלים מהחטאת? “הייטב בעיני ה’?” – אהרון ביקש רחמים בגלל לבו הכואב, למרות שלא נתן ביטוי מפורש לכאבו.

דברים אלה נגעו ללבו של משה למרות קנאתו לדבר ה’, מה עוד ששני הבנים הממרים היו אחייניו. שים לב לדמיון שמצטייר כאן בין משה למשיח. משה היה נאמן בכל ביתו וכאב את כאב עמו (עברים ג 2, 5); המשיח גם הוא כואב את כאבינו, ולמרות שהוא קדוש ולא יכול לתמוך בחטא, הוא אוהב אותנו וחש עימנו את סבלותינו (עברים ד (15.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרות עזר (מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית, ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על: משיחה בשמן, אורים ותומים, חושן.
  2. שמות שבטי ישראל נחרתו באבני החושן ועל כתפות האפוד. ציין את הקשר בין מה שסימלו אבנים אלה לבין תפקיד המאמינים כיום ככוהנים.
  3. מדוע היה לכוהן הגדול מעמד מיוחד בהשוואה לכל בני ישראל, יותר מכל נשיא (אפילו מלך)?
  4. פרט את השלבים בהקדשת הכוהנים והסמכתם. האם אפשר למצוא קשר בין כמה מהם לבין שירות המאמינים כיום?
  5. מדוע שפט אלוהים בחומרה כה רבה את מעשי נדב ואביהוא? האם חומרה זו מוגבלת רק לתקופת התנ”ך?
  6. האם יכולים עקרונות מנוגדים — חטא וחסד — להתקיים זה לצד זה?

 

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 4

– 4 – דיני טהרה

ספר ויקרא, פרקים יא – טו

עד עתה התרכזו המצוות במערכת הקורבנות ובכוהנים; העיקר היה גישה לאלוהים על-ידי כפרה, נאמנות מסורה והודיה — מצד העם ומצד הכוהנים. מן הראוי היה להתחיל עם דגש זה כדי להראות שמטרתו העיקרית של אלוהים היא לגעת בלב בני האדם.

כעת מודגש היבט שונה. החל מפרק זה, אלוהים מפרט כיצד על עם ישראל להיבדל מכל טומאה, וזאת באמצעות דרכים שונות של עבודת ה’ ובתחומים שונים של החיים. המצוות ניתנו לעם ישראל כדי שיבדיל בין דרכי חיים נכונות ללא נכונות, ידע כיצד אלוהים מתייחס לחטא וילמד כיצד להימנע ממנו. כאשר העם נטמא בחטא, עמדו לרשותו (או לרשות הכוהנים) דיני הקורבנות וסדר העבודה אשר הנחו אותם לכפרה וטיהור.

א. מזונם

של בני העם הנבחר (יא 47-1)

קדושה והיבדלות נגעו אפילו למזון שנכנס לפיו של האדם. המטרה לא הייתה שמירה על כללי היגיינה נאותים בלבד. הייתה לכך גם סיבה רוחנית.

דיני מאכלים (יא 23-1)

הקטע מביא תיאור מפורט של בעלי החיים שבני ישראל הורשו לאכול: מעלי גרה ומפריסי פרסה שפרסתם שסועה (פס’ (3. בהמה שמעלה גרה לא ניזונה מבשר אלא מהצומח. זו הבחנה חשובה. השסע בפרסה היה חייב להיות שלם. כך הוצאו אל מחוץ לתחום חיות כמו אריות וכלבים שבכפותיהם יש קרום המחבר את הטפרים. בעלי חיים כאלה הם טורפים ולכן הינם אסורים למאכל.

לגבי בעלי חיים ימיים, רק בעלי סנפירים וקשקשים התאימו למאכל (פס’ 9). חוק זה היה חשוב, שכן בתחומי הנחלות של רוב השבטים היו מקווי מים (הים, אגמים ונחלים).

מן העופות הותרו למאכל כל הציפורים הטהורות. כדי לאפשר את סיווגן, התנ”ך מונה את העופות שאינם טהורים (ראה גם דברים יד 20-11). עופות דורסים ועופות הניזונים מנבלות הם טמאים. בני ישראל הורשו לאכול חרקים מסוימים (עובדה שעשויה להיראות תמוהה בעינינו): חרקים בעלי כנפיים שמהלכים על ארבע רגליים בעלות פרקים (דבר שמאפשר להם לנתר. פס’ (21. כלומר, החרקים המותרים לאכילה היו סוגיו השונים של הארבה, צרצרים או חיפושיות וקפצנים בלבד. כל היתר, זבובים, דבורים ודומיהם — טמאים. גם תולעים וזוחלים נאסרו לאכילה.

הבהרות נוספות ניתנו לגבי בעלי חיים שכשרותם למאכל הוטלה בספק, כמו בעלי חיים שמעלים גרה אך פרסותיהם לא שסועות לגמרי, או להיפך. הגמל, למשל, מעלה גרה אך פרסותיו לא שסועות לגמרי; לחזיר יש פרסות שסועות אך הוא אינו מעלה גרה, לפיכך היו שניהם אסורים למאכל.

טומאה (פס’ 40-24)

המוות מטמא משום שהוא תזכורת לקללה שבאה בעקבות החטא הראשון. בני ישראל צוו להימנע ממגע קרוב עם המתים, כולל מגע עם או נשיאת נבלת חיה שגוועה. כל מי שנשא נבלה נטמא ונדרש לכבס את בגדיו. הוא נחשב טמא עד הערב, או עד ערב המחרת (על סמך תאור הבריאה בבראשית, הימים מתחילים עם השקיעה). הרחצה הזכירה את הצורך בטהרה ובמאמץ להתרחק מכל גורם מטמא.

רק אחרי פרק זמן מסוים אפשר היה לחזור אל הקהל. כך נמנעה הפצת מחלות מידבקות ולאדם שנטמא ניתן זמן להגות בסיבות לכך שחוקי ה’ מבדילים בין טהור לטמא. בפס’ 31-29 ניתנו גם הוראות בקשר להיטהרות עבור מי שנגע בשרצים. במקרים כאלה לא היה צורך לכבס את הבגדים שכן המגע היה רגעי ונעשה בשוגג.

הצורך בזהירות יתרה מהיטמאות במגע עם מת הודגש: כל פריט שהגופה נגעה בו היה צריך להשרות במים עד הערב, ורק אז נחשב לטהור (פס’ 40-32). אם נבלה נפלה לתוך כלי חרס, היה צורך לשבור את החרס כי אי-אפשר לטהרו (ראה ויקרא ו (21. מזון ונוזלים שבאו במגע עם נבלת מת נטמאו. תנורים (בעיקר תנורי חימר) וכיריים (כנראה סירים מיוחדים בעלי מכסה) שנטמאו — נותצו. הוראות אלה אולי נשמעות חמורות וקיצוניות, אך יש לזכור שכלי בישול מחרס הם נקבוביים והיו עלולים לספוג אל תוכם מיצים מהנבלה ובכך להיטמא.

בני ישראל, כעם הנבחר, היו צריכים ללמוד את משמעותה של היבדלות אמיתית ולחוות בחיי היום יום את ההבדל בין הקדוש והטמא. ניתנו גם הוראות מדויקות להיגיינה נאותה במקרים בהם נפלה נבלה לבור מים או נגעה בזרעים. מעניין שנקבעו כללי היגיינה מיוחדים לגבי מגע עם זרעים רטובים: הזיהום מתפשט מהר יותר בתנאי רטיבות ולכן אין להשתמש בזרעים כאלה.

סיכום (פס’ 47-41)

משה סיכם את המסר שבחוקי המאכלים. קדושה איננה יעד שצריך לשאוף אליו ביום השבת בלבד; היא צריכה להיות חוויה יומיומית הנוגעת אפילו למזון. אומנם לפעמים הפרטים הקשורים לכך הם פעוטים, אבל לעתים קרובות דווקא תשומת-לב שמוסבת לפרטי החיים הקטנים ביותר היא שמבטיחה קדושה אמיתית.

כשאלוהים קרא להיבדלות, הוא לא רצה ציות עיוור. ה’ הזכיר לישראל שהוא, באהבתו הגדולה אליהם, שיחרר אותם מעבדות במצריים, והוא הקורא להם להיות עם קדוש משום שהוא עצמו קדוש. ככל שקרבו לאלוהיהם היה עליהם להתרחק ממנהגים חוטאים וחילוניים ולשקף את אופיו של אלוהיהם.

מטרת דיני המאכלים

מה הן הסיבות להגבלות שהוטלו על ישראל? כבר אמרנו שבשר טהור הוא בשר חיות שניזונות מהצומח, בעוד שבשר חיות טרף אסור למאכל. הסיבה העיקרית לחוקים אלה הייתה רעיונית ולא בריאותית. עקב הזהות בין החיים לדם (עליה הצבענו למעלה), אכילת דם נחשבת למנהג מתועב. דמו של כל יצור מייצג את חייו. זו הסיבה לכך שבני ישראל לא אכלו בעלי חיים שניזונו מטרף. הם נדרשו להתייחס לחיים בכבוד, דרישה שקיבלה ביטוי במה שנקבע כטהור וקדוש.

מסיבה זו פירטו חוקי המזונות גם את אופן שחיטתן של חיות טהורות ואת אכילתן, כלומר, מה שנחשב ל”כשר”. עורק הצוואר של החיה נחתך ודמה ניגר. לפני עיבוד הבשר למזון נדרש להגיר ממנו דם רב ככל האפשר כדי לבטא כבוד לחיים שמסומלים בדם.

סיבה חשובה נוספת להבחנה בין בשר טהור לטמא הייתה הצורך לשמור על היגיינה וניקיון. בעלי חיים מסוימים אינם טורפים, אך הרגלי האכילה ודרך החיים שלהם הופכים אותם לבלתי כשרים למאכל (למשל, החזיר שמתפלש ברפש ניזון מדברים טמאים והוא פונדקאי למחלות שונות). גם בעלי חיים כמו סרטנים, שבשרם עלול להיות רעיל, נאסרו למאכל.

סיבה שלישית לקביעת דיני המאכלים הייתה חסרונם של אמצעי קירור. ההבחנה בין מזון ראוי למאכל לבין שאינו ראוי הייתה חשובה דיה; לכך התווספה גם בעיית שימור המזון. באקלים חם, בשר מתקלקל תוך יום. לכן רק לעתים רחוקות ובנסיבות מיוחדות נשמר בשר עד יום המחרת, כמו בזבח הנדר (ז 16).

יישום בברית החדשה

משיחיים רבים רואים בחוקי המזון המקראיים דבר שנועד לזמן מוגדר בלבד. לדעתם, מאחר שהקהילה המשיחית בימינו פזורה בכל העולם ובאזורי אקלים שונים, לא חלות על המשיחיים הגבלות לגבי מזון (ראה מעה”ש ט 19), זאת על סמך חזונו של כיפא, בו נקרא לאכול מאכלים שמעולם לא באו אל פיו קודם לכן (מעה”ש י 16-11). אני מכיר אומנם בזכויותיה של קהילת אלוהים, אך עם זאת יש עדיין סיבות רוחניות והיגייניות להבחנה בין מזונות:

  1. יש לזכור את החלטת הוועידה שהתכנסה בירושלים (מעה”ש טו 20-19). המאמינים היהודיים הסכימו שאין להקשות על אחיהם הגויים בענייני מזון. נדרש מהם להקפיד רק לגבי שחיטת החיות — היא צריכה להתבצע ברחמים ויש לוודא שכל הדם נשטף מהבשר. הסיבה (הרעיונית) לשתי הגבלות אלה הייתה שכך יכירו הגויים המאמינים בקדושת החיים המגולמת בדם החיות.
  2. יהודים המאמינים בישוע כמשיח לא נתונים יותר לסמכות חוקת משה, אבל ודאי היו ויש בינינו כאלה שיתקשו להתחיל לאכול מאכלים מהם נמנעו בעבר. זו תגובה טבעית. שמירה על חוקי הכשרות יכולה להיות גם אמצעי להפגנת זהותנו הלאומית, כפי שעשה שאול (קור”א ט 20), וכך לבשר לבני עמנו אודות אמונתנו בישוע המשיח והגואל.
  3. סיבה שלישית להימנע מאכילת מזון למרות שהוא מותר לאכילה היא עיקרון ההתחשבות בזולת. כדאי לנקוט בסובלנות גם בענייני מזון ובלבד שלא להכשיל את הזולת (קור”א ח (13.
  4. חשוב לברור את המזון בהיגיון: מוטב להימנע ממאכלים מסוימים שידוע כי אינם נקיים או שיש חשש להיותם נגועים במחלות.

ב. תורת היולדת (ויקרא יב 8-1)

תשומת-לב מיוחדת הוקדשה לאמהות. יולדת הייתה צריכה להיטהר שכן הביאה חוטא אל העולם (איוב כה 4; תהילים נא 7).

כשנולד בן, האם נשארה בטומאתה שבעה ימים מחוץ למחנה או במקום מבודד, בהתאם לחוקי הנידה (ראה ויקרא טו 30-19; יח 19). בלידה נשפך דם והטיהור הדרוש נמשך שבעה ימים. הילד נימול ביום השמיני (ויקרא יב 3), ופרק הזמן שעבר עד לטקס המילה איפשר לבדוק את בריאות הנולד. אם נותר בחיים עד ראשית השבוע השני לחייו, הרי שהיה חזק דיו לעבור את טקס המילה. סיבה אפשרית נוספת היא שהתינוק נחשב לטמא בשל דם האם, ולכן גם הוא נזקק לשבעה ימים כדי להיטהר טרם היכנסו, באמצעות ברית המילה, לברית משה.

אחרי שלב הטהרה הראשון יכלה האם לחזור למשפחה, אך תהליך טהרתה נמשך 33 ימים נוספים (פס’ 4). בתקופה זו נשארה בבידוד חלקי ונאסר עליה לבוא במגע עם דברים מקודשים או להיכנס לאזור המקודש. זמן הטהרה היווה תזכורת מתמדת לכך שיש לאם חלק בהמשכיות החטא בגזע האנושי. אין בכך משום הטלת אשמה על האם או הילוד, אלא הדגשה חוזרת של מושג החטא, והזכרת הצורך בטיהור ובישועה.

כשנולדה בת, האם נטמאה לזמן כפול: 14 יום לטהרה ראשונית ועוד 66 יום. קשה להבין מדוע — אולי מפני שנולדה נקבה שגם היא תלד בעתיד ילדים. שתי נקבות לקחו חלק בלידה ולכן תקופות הטומאה והטהרה כפולות, תזכורת כפולה להמשכיות העברת החטא.

המצוות ליולדת מזכירות לנו שמטבענו ומלידתנו אנו חוטאים. לכן, בתום תקופת היטהרותה, הביאה כל אם בישראל כבש בן שנה לעולה, ויונה (או תור) לחטאת. קורבן החטאת ציין את שייכותה לגזע האנושי החוטא, בעוד שקורבן העולה נתן ביטוי למסירותה לאלוהים, במיוחד בתור זו שתחנך את הילד בדרכי ה’. אם היולדת הייתה ענייה, היא יכלה להביא שתי יונים (או שני תורים), אחד לחטאת והשני לעולה.

אנו למדים על עונייה המופלג של משפחת ישוע מהעובדה שאימו הביאה אחרי היטהרותה שתי יונים לקורבן (לוקס ב 24-22). פרט זה גם מסב את תשומת הלב לכך שמרים, אם ישוע, צייתה לתורה. היא הכירה בכך שאיננה נקייה מחטא גם לאחר שחלפו שבוע הטומאה ו33- ימי ההיטהרות, ולכן הביאה יונה או תור לכפרתה. ישוע, שנולד להורים כה עניים, ודאי יכול להזדהות עם “שוכני עפר הארץ”. העניים יכולים ליהנות מברכות ה’ משום שבן האלוהים המבורך מבין אותם.

ג. היטהרות וטהרה (ויקרא יג-יד)

זיהוי מחלות שונות (יג 46-1)

חוקי הטהרה נועדו, בין השאר, למנוע התפשטות מגיפות בעם. הם קבעו נהלים שאיפשרו לבדוק ולבודד אנשים שהתעורר לגביהם ולו רק חשד שהם נושאים מחלה מידבקת, מצב שיש לו השלכות גם על זכותם לגשת לאלוהים. העם הנבחר למד שמרחק גדול מבדיל בין טוהר וקדושה לבין חולי (ראה גם ויקרא כו (16.

הלקח העיקרי הוא הקשר בין מחלות גופניות לחטא רוחני. מחלה קשה איננה סימן לכך שהאדם הוא חוטא נורא. יש בתנ”ך די והותר דוגמאות לצדיקים שחלו, וכמה מהם נרפאו אחר-כך. אך יש אמת יסודית שצריך ללמוד מחוקת משה: החטא הוא שהביא על המין האנושי את כל המחלות להן הוא חשוף. מחלות הן אחד מהיבטיו של העונש על חטא. בני ישראל היו צריכים לדעת שהמחלות מהן סבלו נבעו, באופן כללי, מחטאם של אבותינו הראשונים, והן תוצאה של הקללה (בראשית ג 18-17). לכן נאסר על מי שחולה להימצא בנוכחות ה’.

יש לציין שמחלת ה”צרעת” המוזכרת בתנ”ך על סימניה המתוארים בפרקים יג-יד איננה הצרעת המוכרת לרפואה המודרנית, אשר נקראת “מחלת הנסן”, מתפתחת באיטיות רבה וגורמת להשחתת איברים שונים. בפרק יג 6 מדובר על פריחה שהזדהמה והמופיעה באזור מוגבל ולתקופה מוגדרת. אחרי שבוע הפריחה כבר התחילה להירפא. מוזכר גם נגע (כיב, מספחת) עמוק יותר מפצע קל בעור, הדומה אולי לכיב מאכל שעלול להתפשט ולא להירפא (פס’ 7). נזכרים קשקשים (נתק; פס’ 30), מחלת עור שתקפה במיוחד את הקרקפת, אולי פסוריאזיס (ספחת, גרב). בתיאור שמופיע בספר ויקרא יש שני פרטים נוספים שאינם מתאימים להגדרת הצרעת בימינו — הצבע הלבן והופעת המחלה על הקרקפת. פצעי הצרעת כפי שהיא ידועה היום אינם לבנים וצרעת בראש היא נדירה מאוד. אם היא כבר מופיעה על הראש, מדובר במצב מתקדם של המחלה ולא בסימפטום ראשוני (כפי שנאמר כאן). ספר ויקרא מתאר סוגים שונים של מחלות עור תחת השם הכולל “צרעת”.

כמה ממחלות העור המפורטות כאן חמורות במיוחד והן חייבו בידוד מיידי של נושאן והרחקתו מהעם ומהמשכן עד שנרפא. רובן נמנות עם מחלות העור הלא קשות. עם זאת אסור להתייחס אליהן בקלות ראש. חשוב להבין כי ויקרא יג מתייחס למחלות עור שונות: זיהומים (פס’ (2, כיבים עמוקים (פס’ 8-7), נפיחות (פס’ 19), שחין (18), זיהומים בעקבות כוויות ((24, קשקשים או גלדים (30), נקודות אקזמה לבנות (39-38), זיהומים על הקרחת או הגבחת (42). עוד נזכרים פטריות וזיהומים שונים בכלים, בגדים ובתים.

הבדיקה הגופנית לגילוי המחלות הייתה מייגעת ומסובכת. הכוהנים חיפשו סימנים ברורים: עור שקוע באזור הנגע, פצע פתוח ובשר חשוף, צבע עור אדום-לבן (כמו בנגע על הקרחת, פס’ 42), שיער שהצהיב או הלבין בשל דלקת, וכדומה.

באותה תקופה היו, ללא ספק, אנשים שהתמחו ברפואה ויכלו לאבחן מחלות אלה. ייתכן שגם בין הכוהנים נמצאו מרפאים מנוסים. בכל אופן, לכל הכוהנים היה מספיק ידע רפואי כדי לקבוע מי חולה ומי בריא, ואת מי יש לבודד כדי לעקוב אחר התקדמות הזיהום.

מי שקבע אם אדם חולה או בריא היה, אם כן, נציגו של אלוהים — הכוהן — ולא אדם ששימש בתפקיד חילוני. לקביעה שאדם כלשהו חולה בצרעת יש משמעות שאינה גופנית בלבד. הייתה לכך השלכה גם על טהרתו הפולחנית. גם כאן עולה ההיבט הרוחני של מקור המחלות — החטא. תהליך ההיטהרות הדגיש את טיב היחסים בין ישראל לאלוהים במסגרת הברית שביניהם. אסור היה שהעם יהפוך למשקיף שאינו נושא בכל אחריות. כשהכוהן הכריז על מישהו שהוא טמא, הדבר המחיש באופן חי את אחריותו של אותו אדם ואת היטמאותו (פס’ 46-45).

מי שהוכרז טמא הורחק מהמחנה ובגדיו נקרעו כסימן לאבל. הוא הופרד מהעם הנבחר. צעד זה המחיש את מצבו של חוטא הנתון למשפט מוות. שערו נפרע כאות לאבל וצער; שפתו העליונה כוסתה (“ועל שפם יעטה”) לאות שאינו רשאי לשוחח עם אחרים מקרוב, אלא רק להזהירם מרחוק: “טמא! טמא!” כדי למנוע את הידבקותם. הוא חי מבודד גופנית ושרוי במצוקה, מנותק ממשפחתו, מחבריו ומכל העם. כך יכול היה להבין היטב את טבע החטא ותוצאותיו: מרחק רוחני.

אלוהים איננו אכזרי; להיפך, הוא רוצה שנלמד לקחת את מה שהוא נותן בנדיבות. רוב מחלות העור נרפאו לבסוף. התקווה הייתה שהחולים (והטמאים) ילמדו את הלקח הקשה של בידודם, יפנו אל אלוהים ויזעקו אליו לפדות רוחנית ולרפואה. גם בימינו רבים יכולים להעיד שדווקא כשהיו מרותקים למיטת חוליים, מנותקים מהסובב אותם, הם שיוועו לאלוהים לישועה ולרפואה. כך גם בני ישראל — לעתים קרובות חוליים הוא שקירב אותם לה’.

אין זאת אומרת שסבלו של כל חולה בא בגלל מעשים רעים. אבל סבל הפירוד השפיע על הטמא ועל הטהור כאחד והניע את בני ישראל לפנות לה’ בבקשת סליחה. ישוע, כוהננו הגדול, מוכן ומזומן לתת לנו חיים חדשים, לטהרנו, להוציא אותנו מהבידוד ולצרפנו למשפחת ה’.

מחלות ופטריות בבגדים (יג 59-47)

חוקי הטהרה חלו גם על רכושם של בני ישראל. מחלות, זיהומים, ריקבון וכדומה נובעים לעתים מגורמים חיצוניים. העולם שסביבנו קולל גם הוא ולכן חשוף לזיהומים.

בני ישראל היו צריכים לבדוק היטב את הבגדים שנעשו מצמר ועור מעובד (מהחי), פשתן (מהצומח) וחומרים דומים. לא חשוב מה היה ערכם של הבגדים — אם נמצאו בהם סימנים להתפשטות פטריות, רקב וכדומה, חובה היה להביאם לכוהן לבדיקה. המתנה קצרה ורחיצת הבגד איפשרו לעתים את הצלתו, אבל אם הנגע לא נעלם היה צורך לשרוף את הבגד. העם חייב היה ללמוד שגם אם בגדיו נקיים, יש צורך להיזהר מפני הידבקות.

נוסף להיבט הבריאותי קיים גם עניין הטוהר והטומאה הרוחניים, הקשורים לקללה שרובצת על הבריאה. חוקי ההיטהרות הזכירו לבני ישראל שעליהם להיות עטויים בצדקת ה’ הניתנת בישועה, ובקדושה הבאה מנאמנות ומסירות לאלוהים.

הברית החדשה שופכת אור נוסף על משמעותם המוסרית והרוחנית של חוקים אלה. יהודה מתרה בנו לשמור על ניקיון בגדינו (פס’ (23. בגלל מצוות התורה אנשים לא העזו ללבוש בגדים מזוהמים פן ידבקו במחלת עור.

איגרת יהודה ופסוקים כמו בהתגלות ג 4 מצביעים על משמעות עמוקה יותר: הבגד הנטמא מסמל את יכולתנו לגרום להרס המוסרי של האנשים עימם אנו באים במגע. עלינו, המאמינים, להבין שהעולם הזה יכול להכתים את בגדינו.

זו גם קריאה ללא-מאמינים להחליף את בגדיהם המרובבים באלה שישוע המשיח חפץ להעניק להם. ישוע רוצה לחולל שינוי בלא-מאמין כדי לחדש בו חיי מוסר ורוח; האחריות שרובצת עלינו כעת אינה פחותה מזו שהייתה מוטלת על בני ישראל. הקדושה אליה אנו נקראים צריכה להיות פנימית וגם חיצונית.

החלמה (יד 32-1)

התורה החמירה בהרחקת החולים ובידודם, אך גם גילתה חסד בשיקום אלה שנרפאו ממחלתם. יש לזכור שבסופו של דבר, הרפואה לא באה מידי אדם. אין ספק שחולה יכול לחפש דרכים שונות להירפא, אבל באותו זמן עליו לבקש עזרה מאלוהים, שמידיו באה ההחלמה. אמת זו הודגשה כאשר הכוהן בדק את האדם שנרפא. כשהותר למישהו שיצא מבידוד להמשיך בתהליך הטיהור, כל מה שנותר לכוהן לעשות היה להכריז על טהרתו של אותו אדם. הכוהן לא יכול לרפא; רק ה’ יכול לעשות זאת. ישוע, כוהננו הגדול (שלא כמו הכוהן במשכן או בבית המקדש) מחדש ומקים אותנו, מאפשר לנו רפואה רוחנית באמצעות הישועה, ובמקרים רבים (אם כי לא תמיד) גם נותן רפואה לגופנו.

צעד ראשון (יד 9-1)

תהליך הטיהור היה מורכב, אך מתבררים מתוכו פרטים רבים של אמת חשובה. הכוהן הורה — כנראה לקרוביו של האדם שנרפא — להביא שני עופות טהורים, עץ ארז, חוט שני ואזוב. אחת הציפורים הומתה ודמה נשפך לכלי חרס שהכיל מים חיים (זורמים). כלי החרס הדגיש את המצב המיוחד, שכן השימוש בו היה חד פעמי. הדם שבכלי ציין את החלמתו של אותו אדם, ואחר-כך נופץ הכלי (ראה ו 21).

מות הציפור (שבא במקום מחלת אותו אדם) מזכיר לנו את עיקרון החלפת החיים בעד חיים. אחרי שהחולה הורחק מקהל ישראל, הוא נזקק לחיים חדשים כדי שיוכל לשוב אל הקהל. גם המחלים וגם יתר בני העם היו צריכים להבין לקח חשוב זה. חיי הציפור שהומתה ניתנו באופן סמלי לאדם שהחלים. לקח עמוק יותר היה טמון בהשבתו של החולה-לשעבר אל חיק העדה. צעד זה הזכיר את הצורך בחיים רוחניים חדשים ובקירבה אמיתית לאלוהים.

המים החיים (פס’ 6-5) סמלו טהרה; הם תיארו את הרחקת טומאת הבשר, את טיהור האדם ממחלתו. כהשלמה יש בברית החדשה היבטים רבים של טיהור וניקוי על-ידי דם המשיח או בפעולת דבר ה’ (ראה יוחנן טו (3, המראים עד כמה חשובים צעדי חידוש וטיהור אלה שבספר ויקרא.

הכוהן לקח את הציפור השנייה, החיה, ואת הארז והאזוב שהיו קשורים זה לזה בחוט שני, טבל אותם במים עם דם הציפור השחוטה (סמל לחיים חדשים) שבכלי החרס (פס’ 6. ראה גם פס’ (51 והתיז מהמים שבע פעמים על האדם שנרפא. תוך כדי התזה הכריז הכוהן על טהרת האדם, ואז שילח את הציפור לחופשי. לכל אחד מהמרכיבים והפעולות האלה יש חשיבות רבה. עץ ארז ואזוב נחשבו לצמחי מרפא. חוט השני בו נקשרו סימל את הדם המטהר מחטא. השימוש במים מעורבים בדם הדגיש את העובדה שטהרתו של אדם באה לו מכך שהוא מקבל חיים חדשים. שבע ההתזות הביעו את שלמות הפעולה.

הציפור החיה שעליה הותז דם ושנקשרה באופן סמלי למחלה הגופנית, שולחה על פני השדה הפתוח. מכך למד המחלים שחייו הקודמים חלפו ועימם גם העיוות ממנו סבל. עיקרון זה מופיע שוב בנהלי יום הכיפורים (פרק טז). מודגשת כאן אמת חשובה: ה’ מספק כפרה לטבעו החוטא והישן של האדם, ואם האדם אכן מיישם בחייו את לקח הכפרה החשוב שעולה מטקסי ההיטהרות והחזרה למחנה, הוא יכול להיות בטוח שזכה בסליחה.

כפי שכבר ציינו, טקס זה לא נועד רק כדי להצביע על הצורך בטיהור גופני, אלא גם להציג בבירור את הצורך בישועה רוחנית. ישוע, כהתגשמות הסמל, מבטיח לנו שהוא ישא את חטאינו כך שלא נצטרך לשוב ולתת עליהם את הדין!

לבסוף כיבס המחלים את בגדיו, גילח את שערו והתרחץ (פס’ 8). הרחצה הייתה חלק מטקס ההיטהרות, והגילוח שימש אמצעי זהירות כדי לוודא שהחולה החלים לגמרי. רק אז הורשה החולה שנרפא לחזור למחנה — אך עדיין לא למשפחתו. מקץ שבעה ימים נוספים, כשהחלמתו הייתה ודאית, הוא גילח את כל שיער גופו, התרחץ וכיבס שוב את בגדיו. רק אז היה מוכן לחלקו האחרון של התהליך.

צעד שני (פס’ 32-10)

הנרפא לא שב עדיין לתפקוד מלא בעדה. נדרשו צעדים נוספים כדי להקדישו מחדש בטרם יוכל לשוב ולהיות חלק מהעם הנבחר. במשך השבוע שחלף מאז חזר למחנה, נבדק כדי שיוכל לקבל אישור סופי להחלמתו.

לבסוף, ביום השמיני, הביא את הקורבנות המתאימים. מכוח הכרתו בעבר ממנו נגאל ובעתיד הצפוי לו, ביקש החולה-לשעבר הקדשה ומשיחה. הוא ניגש עם הכוהן אל פתח אוהל מועד, כאילו הם מתייצבים לפני ה’ עצמו. הכוהן הניף כבש זכר ולוג (החלק השנים-עשר ממידת ההין, כחצי ליטר) שמן לפני אלוהים. מעניין שהקורבן הראשון, הכבש, הועלה כקורבן אשם, בניגוד לנוהל שמתואר בפרקים ד ו-ה. ייתכן שכך הדגישו חטא מסוים כלשהו שהאיש היה מודע לו, וגם הזכירו את העובדה שאחת מתוצאות קיום החטא בעולם היא קיומן של מחלות.

בנוסף לשחיטת הכבש ולמה שנעשה בדם קורבן האשם, ולשם הדגשת סליחת חטאו המסוים של אותו אדם, הכוהן לקח מהדם ומרח על תנוך אוזנו הימנית, בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית של האיש (פס’ 14), בדומה לטקס הסמכת הכוהנים. מעשה זה סימל את טיהורו של החולה ואת יכולתו לשוב אל העם. הוא גם הצביע על הגאולה הרוחנית בכל תחומי חייו של האדם שעבר את טקס הטהרה: האזנה, ציות, שרות והתנהגות. גם אלה ששבים לאלוהים באמצעות ישוע מקבלים סליחה על החטא בחייהם.

הכוהן היזה מהשמן שבע פעמים לפני ה’ בפתח אוהל מועד. שמן זה, סמל לרוח הקודש, הראה שאותו אדם הוחזר לעדה, וגם קרא לרוח קודשו של ה’ לנוח עליו. ואז, כמו בתשובה, הכוהן מרח מהשמן על תנוך אוזן ימין, ובוהני יד ורגל ימין של אותו אדם — אות לכך ששמיעתו, ציותו, שירותו ואורח חייו נמשחו מחדש על-ידי רוח הקודש, והוא רשאי לשוב ולהשתתף בעבודת אלוהים ובמילוי תפקידיו בחיי הקהילה. בדומה לכך, כשאנו נושעים במשיח, רוח הקודש משתכן בלבנו כחותם לכך שהתקבלנו אל משפחת אלוהים (אפסים א 14-13). הוא לא רק חותם אותנו, אלא גם מושח אותנו לשירות בו נוכל לשמח את ה’.

להדגשת שלמות הסליחה, הכוהן יצק את יתרת השמן על ראש המצורע המטוהר, אות וחותם לסליחה בה זכה, להשתקמותו ולמשיחתו. רק אז יכול היה לשוב למקומו בעם הנבחר. כך יכלו כל בני העם, עם בני משפחותיהם וחבריהם, ללמוד מה פירושה של סליחה, ודרך חוויה זו — להתעורר ולבקש גאולה רוחנית.

יתר הקורבנות השלימו את הנהלים הנחוצים. כבשה הועלתה לחטאת כנדרש, והכבש הזכר שנותר הוקרב לעולה. יחד עימו הוקרבו גם קורבנות הסולת והתבואה הרגילים, בלולים בשמן, להקדשת עמלו לעתיד של אותו אדם. לאחר השלמת הטקס הוחזרו לו זכויותיו המלאות בחברה — וכך היווה עדות אישית למעשיו של אלוהים חיים.

כמה נפלא לדעת שה’ לא התרחק ממראם האיום של בני אדם חוטאים, אלא ריחם עלינו ושלח את בנו המשיח, המושיע, לגאול אותנו ממצבנו המאוס כדי שנוכל להיות “לתהילת כבוד על חסדו אשר העניק לנו באהובו” (אפסים א 6)!

אלוהים תמיד גילה חסד כלפי עמו. כאשר אדם מישראל חלה, במיוחד אם היה המפרנס, משפחתו סבלה מבחינה כלכלית. לכן, אם לא יכלו לשאת בהוצאה הכספית עבור הקורבנות היקרים הדרושים לטקס הטיהור, ה’ הרשה להם להביא קורבנות צנועים יותר (ויקרא יד 21 ואילך): שני יונים או תורים לחטאת ולעולה, ועשירית איפה סולת (קמח דק) למנחה, במקום שלוש עשיריות. המשפחה לא הייתה פטורה לגמרי מהבאת קורבנות. המצורע שטוהר היה חייב להבין שלחטא יש מחיר כבד; ובנוסף לכך יש כאן סמל נוסף שהתגשם במשיח.

אלוהים שילם בבנו, המשיח, עבור שיקום החוטאים. אסור לנו לחשוב, וזאת למד גם בן ישראל שנרפא, שסליחת חטאים היא עניין של מה בכך. יהיה זה מביש אם בגלל שהישועה ניתנת ברוחב לב לכל חוטא, נקל בערכו של החסד. המחיר שאלוהים שילם תמורתה הוא יקר מאוד. עובדה זו גם דורשת מאיתנו התמסרות מלאה של חיינו הפדויים לשירות ה’. אין אנו אדונים לעצמנו, שכן נקנינו במחיר כדי שבגופנו נביא לה’ כבוד (קור”א ו (20!

פטריות ונגעים בבתים (יד 53-33)

גוף האדם, ואפילו בגדים, פגיעים למחלות, לפטריות וטחב, זאת עקב קללת החטא שרובצת על הבריאה כולה. בני ישראל למדו שהארץ עצמה מקוללת ושיש לכך בהכרח השפעה גם על מקומות מגוריהם שעלולים להזדהם — תזכורת להשפעתה מרחיקת הלכת של הקללה.

כשאדם יחס חשיבות עליונה לרכוש שצבר וסמך רק עליו, השחתת רכושו שמה את חומרנותו ללעג וקלס. בן ישראל שגילה כי ביתו נגוע היה צריך לחשוב על הקשר בין הנגע לבין התלות שאמורה להיות לו באלוהים. קללת ה’ על האדמה הייתה תזכורת מתמדת לכך שהעולם איננו מושלם ושחיים בו אנשים לא מושלמים. מגע עם העולם ועם תוצאות הקללה היה צריך להמריץ את בני ישראל לרצות ולבקש את הגאולה הרוחנית שהצטיירה במערכת הקורבנות.

גם אנחנו מודעים לעובדה שרכושנו יכול להישחת בעולם לא מושלם זה ואנו רואים את הצורך בחיפוש מקלט אצל המשיח, היסוד האיתן והנצחי. הוא היחיד שיכול להעניק לנו חיי נצח, חיים שלא יוכלו להישחת לעולם.

את הבתים הנגועים ניסו להציל: הבית הושם בהסגר, האבנים הנגועות הוחלפו, הטיח גורד מהקירות שטויחו מחדש (פס’ 41 — “ואת הבית יקציע”: קילפו את הטיח שמסביב ללבנים הנגועות). אם כל זה לא הועיל, צריך היה להרוס את הבית.

אם הבית טוהר מהזיהום אחרי שהלבנים הנגועות הוחלפו, הכוהן הכריז על כך ובעל הבית היה צריך להביא קורבנות לטקס הטיהור, כמנהג מצורע שנרפא (פס’ 53-48). עם קדוש היה צריך להיות נבדל ומוקדש לאלוהיו; לכן נאסר קיומו של זיהום בקירבו, שכן זיהום גופני הצביע על חוסר השלמות הרוחנית ועל הצורך להתנקות מזוהמת הנפש.

התורה גם קבעה שאסור להיכנס לבתים סגורים מפאת זיהום, לפני שהכוהן הכריז על טהרתם. אדם שנכנס לבית כזה, ולו רק כדי ליטול משהו, היה טמא עד הערב. מי שנכנס לאכול או לישון בו היה טמא עד הערב ונדרש גם לכבס את בגדיו. דבר אלוהים קבע כללים ואמות מידה לטהרה כדי שעם ישראל יפתח רגישות לנושא ויבין את קדושת אלוהיו. גם אנחנו צריכים לזכור שחסד אלוהים אינו מתיר לנו להקל ראש בקדושתו.

סיכום (יד 57-54)

מחלות, זיהומים בבגדים, בתים נגועים — הכול נועד להזכיר לבני ישראל שהם חיים בעולם חוטא ושהרוע סובב אותם תמיד. למרות זאת, תמיד היה מוצא, דרך לרווחה ולעזרה גופנית ורוחנית. ניתנה לבני ישראל כל הזדמנות אפשרית למצוא ישועה וברכה בשירות ה’. אפשרות זו קיימת גם היום ואינה תלויה בזהותנו או במצבנו. ישוע דוחק בנו: “הנני בא מהר ושכרי איתי לשלם לכל איש כמעשהו” (התגלות כב (12. הוא גם מעודד אותנו בתפילתו: “אינני מבקש שתיקחם מן העולם אלא שתשמרם מן הרע” (יוחנן יז 15).

חוקים מיוחדים לטהרת הגוף (פרק טו)

משה ואהרון קיבלו הוראות לגבי מספר מחלות שגרמו להפרשות וכן באשר לדרך בה יש להתייחס לתפקודים אחדים של גוף הגבר וגוף האישה. חוקים אלה היו יוצאי דופן בהשוואה למערכות החוקים במזרח הקדום באותה תקופה. באמצעותם, אלוהים התכוון להקנות לתפקודים אלה רמה מוסרית גבוהה במטרה לשמור על כבוד הפרט. טומאה גופנית בתחום זה הזיקה להיגיינה האישית. בנוסף לכך, ליחס הנכון לתפקודים אלה יש גם משמעות רוחנית שמתקשרת לקדושה.

איש שגופו זב נחשב לטמא. תופעה זו לא הייתה חמורה כמחלות המתוארות בפרק יג, ועם זאת היו בה סכנות. לא ברור במה מדובר, שכן הכתוב נוקט בלשון כללית, אולם אין ספק שהמחלה הנזכרת טימאה. כל מה וכל מי שהזב נגע בו — נטמא. כללי התורה הגדירו מי ומה טמא, וגם קבעו שיש לבודדם. נוכל לדמיין לעצמנו את משמעותו של צעד זה בחיי היום יום, כשאדם הושם בבידוד כדי למנוע התפרצות מחלה. כבכל המקרים של היטמאות, היה צורך בנהלי הטהרה הרגילים — רחצה והמתנה עד הערב.

גם מצב זה ציין את הקשר המפורש בין מחלות לחטא. כפי שאמרנו, אפשר שהחולה לא היה מעורב ישירות בגרימת רע, אולם המחלה הסבה את תשומת-לבו לקשר שבין מחלות לחטא. בנוסף לנקיטת אמצעי זהירות שנועדו למנוע הפצת מחלות, היו בני העם הנבחר צריכים להקפיד לבדוק את קשריהם הרוחניים עם ה’. מחלות והצורך להירפא היוו תמריץ נוסף לפנות לה’ כדי לעצור חוליים רוחניים ומרד באלוהים.

משפסקה ההפרשה היה צורך להמתין שבעה ימים — תקופת בקרה קבועה כדי לוודא שהמחלה אכן חלפה. אם חלפה, החולה כיבס את בגדיו והתרחץ. ביום השמיני הביא שני תורים או יונים לכוהן, לפתח אוהל מועד (ומאוחר יותר, לפתח המקדש) לפני ה’. הכוהן הקריב אותם, אחד לחטאת ואחד לעולה. שחרור ממגבלה גופנית הראה למחלים שהוא לא רק שוחרר ממחלתו בחסד, אלא שהוא גם יכול לקבל גאולה רוחנית. ניסיונו גם שימש עדות למשפחתו וידידיו ויכול היה לעוררם לשוב ולהרהר על דרך חייהם ועל יחסיהם עם ה’. לעתים קרובות מחלות מזכירות לנו שחיינו קצרים וממריצות אותנו לפנות לה’.

בהמשך ניתנו הוראות לגבי מקרים של פליטת זרע (פס’ 18-16). במקרה כזה הגבר נדרש לרחוץ את גופו במים ולהיבדל מהעם עד הערב. היה עליו לרחוץ כל מה שבא במגע עם פליטה זו ולא להשתמש בו עד הערב. אחרי קיום יחסי מין היו שני בני הזוג צריכים להתרחץ ולהמתין עד הערב להיטהרות. עם זאת, יש לשים לב שלמרות שבני הזוג הוגדרו כטמאים עד הערב ונדרשו להתרחץ, לא נאמר דבר על סכנת מחלה. להיפך, כוונת התורה הייתה להחדיר לתודעתם את הכבוד לחיים הטמונים בזרע. ה”טומאה” כאן משמשת בעצם דגש חיובי לצורך בבקרה נאותה.

אותם דברים אפשר לומר גם על המחזור החודשי של נשים, אלא שכאן המצב מורכב יותר בשל הדם. התורה קבעה שכל חפץ או אדם בו נגעה אישה בנידתה נחשב לטמא ויש לרחוץ אותו. בעל ששכב עם אשתו בתקופת הדימום נטמא יחד איתה ובמשך שבעה ימים נטמא גם כל מה או מי שנגע בו. אם שבעה ימים אחרי תחילת נידתה הפסיקה זרימת הדם, יכלה לשוב לקהל לאחר שהתרחצה. יש להדגיש ש”טומאת” אישה בזמן נידתה לא הייתה קשורה במעשה או במצב שלילי (אלא אם כן עברה על חוקי התורה). להיפך, זהו ניסיון נוסף להדגיש את הכבוד שיש לתת לעצם אפשרות החיים שטמונה בביצית.

אם, בשל מחלה, הדימום נמשך מעבר לתקופת המחזור החודשי, האישה הייתה צריכה להישאר בבידוד עד היפסקו.

כזה היה המקרה של אותה אישה שדיממה במשך שתים-עשרה שנה ובאה לישוע להירפא (לוקס ח43 ואילך). אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את מצבה: 12 שנה הייתה צריכה להיות מנותקת מהחברה. אנחנו גם יכולים להשתתף בשמחה שמילאה אותה כאשר העידה בלי בושה שהדימום פסק. כמו בכל היטהרות רגילה, אישה שסבלה ממחלה כזו הייתה צריכה להמתין שבוע כדי לוודא שהחלימה, ואז לבוא אל הכוהן ביום השמיני עם שני יונים או תורים, אחד לחטאת ואחד לעולה.

שוב, הקשר בין מחלה לחטא היה צריך להיות ברור. ייתכן שסיבת הדימום לא הייתה חטא, אולם הדגש שהושם על תוצאות חטאם של אדם וחווה הזכיר לה שהאדם חוטא מטבעו. הקרבת הציפור לחטאת נועדה להטביע באישה את ההכרה שהיא זקוקה לישועה מתוך תקווה שתהליך שובה לקהל לא יהיה פולחן טקסי גרידא. אלוהים השתמש בכל הזדמנות כדי לאפשר לעמו לקבל את הדרך שהוא קבע לישועה.

פרק טו מסתיים באזהרה: יש להקפיד על מילוי מצוות אלה בגלל הלקח הטמון בהן. אי-ציות יהיה עלבון לה’ ולנוכחותו בקרב עמו. אלוהים רצה שהעם הקדוש ישקול ברצינות את לקחי הפרק הזה, לקחים שתרמו לקדושה בקריאתם לטהרה וליחס של כבוד לחיים. סירוב למלא הוראות אלה היה עלול להביא מוות על הסרבן. בל נחשוב שה’ החמיר במיוחד עם בני ישראל, שהרי גם כיום אנו נקראים לחיות חיים קדושים לא פחות מאלה שהיו כפופים לחוקת משה. אדרבה, עלינו להישמע לקריאה להיקדש ביתר תשומת-לב, שכן אלוהים נגלה לנו בדברו ביתר פירוט.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרי עזר (מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית, ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על: טומאה, מחלות ונגעים, מאכלים, צרעת, שרץ, שקץ.
  2. תאר את הקשר שבין קדושה למזונות מותרים לאכילה. ממה נובעת חשיבות הדם?
  3. אם תזמין יהודי-דתי ומוסלמי למסעדה, האם תאכל בשר חזיר? נמק.
  4. פרט את ההוראות המיוחדות שניתנו לגבי טהרת אישה אחרי לידה, בהקשר להמשכיות הטבע החוטא.
  5. קרא (באנציקלופדיה מקראית) על צרעת בתנ”ך בהשוואה לצרעת הידועה בימינו.
  6. מי היה אחראי להכריז על החלמתו של מצורע? מה היה כה מיוחד בשומרוני שחזר להודות לישוע על רפואתו (לוקס יז 19-11)?

 

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 5

 

– 5 – יום הכיפורים

ספר ויקרא, פרקים טז – יז

אנו מגיעים כעת ללב-לבם של דיני הקורבנות בתורת משה: הדרך הנכונה להתקרב לאלוהים בעבודת יום הכיפורים. כדי להדגיש את חשיבותה של דרך זו, פס’ 1 לא מזכיר במפורש את שמותיהם של שני בני אהרון הסוררים. זהו אות מבשר רעות (ראה גם י 2-1). דבר ה’ מציין ברורות את הצורך להיוועד עם אלוהים וכיצד יש לעשות זאת. אהרון למד בדרך מכאיבה מאוד עד כמה מסוכן לזלזל בתורת ה’, המתווה את הדרך הנכונה לבוא אל נוכחותו.

א. מטרה

נראה שלחוקי יום הכיפורים הייתה מטרה משולשת:

ראשית, למרות שנוכחות אלוהים שרתה במשכן (ומאוחר יותר במקדש), הכוהנים לא היו מושלמים. יום הכיפורים הזכיר להם בכל שנה שבדיוק כמו כל חפצי המקדש ורהיטיו, גם הם זקוקים לטיהור.

שנית, החוקים נועדו להזכיר לעם שעמידתו לפני ה’ איננה דבר מובן מאליו, אלא מצריכה חידוש מדי שנה בשנה. כל אחד מהם היה צריך לבחון את נפשו באשר למערכת היחסים שלו עם אלוהים הריבון, ולסלק כל מכשול שעמד בדרכה. הכוהן הגדול הזדהה עם העם בבחינה עצמית זו, שכן הוא שימש בקודש כנציג העם. לו היו בני ישראל ממשיכים לבחון כך את לבותיהם לאורך ההיסטוריה, היה נחסך סבל רב.

המטרה השלישית הייתה לקרוא לבני העם כפרטים לחזור בתשובה ולבקש את קירבת ה’. קורבן יום הכיפורים המחיש את הסליחה ואת השיקום להם זכה מי שהעלה קורבנות במשך השנה שחלפה. אך מה באשר לאדם שלא הקריב אף קורבן אחד במשך כל השנה? ייתכן שהתעקש והיקשה את לבו בגלל חטא כלשהו שחטא וסירב לעשות דבר בנדון; ייתכן שלבו לא היה קשה, אלא שפשוט לא ידע שנכשל בחטא זה או אחר. ביום הכיפורים ביקשו כולם סליחה על כל חטאיהם, בין אם נעשו בכוונה או בשוגג. האומה ככלל וכל פרט בנפרד לא יכלו להמשיך משנה לשנה בלי לעמוד בפני הצורך לחזור בתשובה ולבקש מחילה.

פולחן יום כיפור הצביע על הגאולה הרוחנית שאלוהים רצה עבור העם. אלוהים לא נתן את התורה בחסדו כדי שיקיימו את טקסי יום כיפור בקפדנות עיוורת, אלא משום שרצה שימצאו בחוויה זו ישועה לנפשם. בינתיים, מדי שנה בשנה, טוהרו כולם עקב סבלנותו של ה’. בימינו, כאשר לשום אומה אין מערכת יחסים דומה לזו שהייתה לישראל עם ה’, אלוהים חוזר ומציג בסבלנות את אמיתות הבשורה בישוע המשיח כדי שאנשים יוכלו להיענות לה ולקבל על עצמם את מלכות מושיעם.

ב. קורבן החטאת והכפרה

אהרון קיבל הוראות מדויקות כיצד עליו, ככוהן גדול, להיכנס לקודש הקודשים מפנים לפרוכת. איש מלבד הכוהן הגדול לא יכול היה לעמוד לפני כס החסד, הכפורת, שהייתה על ארון הברית; כל מי שהיה מנסה לעשות זאת — דינו מוות. רק פעם בשנה בא הכוהן הגדול אל נוכחות אלוהים, שסומלה בענן אשר כיסה את הכפורת. הוא עשה זאת על פי נוהל שנדרש למלא לפרטיו. קדושת אלוהים הוטבעה על העם ועל הכוהנים. אלוהים, ברחמיו, איפשר לכוהן הגדול — אדם פשוט — להתקרב אליו כדי לכהן עבור עצמו ועבור העם.

יש כאן לקח חשוב גם עבורנו! גם כיום יש רק דרך אחת לבוא לפני אלוהים — דרך ישוע המשיח כוהננו הגדול. שום דת מעשה ידי אדם אינה יכולה לספק את האמצעי הנחוץ לסליחת חטאים.

קורבנות הכוהן הגדול עבור עצמו

לפני שהתלבש וניגש לשרת בקודש בשביל עצמו, הכוהן הגדול התרחץ כסמל להיטהרות (ראה פרק ח). כדי שיוכל לשרת בקודש עבור העם, הוא עצמו היה צריך להיות כשר להשתתף בטקס. בדרך זו למדו אהרון והכוהנים הגדולים שבאו אחריו להכיר בחסרונותיהם ולבקש קודם כל מחילה על חטאיהם. הטקס של יום הכיפורים הזכיר לכוהן הגדול ולכל משמרות הכוהנים שגם הם זקוקים לישועה.

לאחר הרחצה עטה הכוהן הגדול את בגדיו: בגדים תחתונים עשויים בד פשתן, ומעליהם כותונת בד, אבנט ומצנפת. הוא לא לבש אפוד או חושן משום שהפעם הופיע רק כראש העם, משרת בקודש עבור עצמו. אהרון הביא פר לחטאת עבורו ועבור בני ביתו (ראה ויקרא ד(3 . הוא הביא גם שני שעירי עיזים והפיל גורל כדי לקבוע איזה מהם ישחט לחטאת עבור העם ואיזה ישולח לעזאזל.

רק אז היה הכוהן הגדול מוכן להעלות את הקורבן. הוא שחט את הפר לחטאת, לקח מדמו, נטל במחתה גחלים ממזבח העולה ושני חופנים של קטורת טחונה דק, ונכנס לקודש הקודשים שמאחורי הפרוכת (טז 12). שם זרה את הקטורת על האש לפני ה’ וענן הקטורת כיסה את הכפורת ואת כל קודש הקודשים. מעשה זה נדרש כדי שהכוהן הגדול לא ימות. הקטורת מסמלת קירבה בתפילה. הכוהנים הכינו את הקטורת בשיטה מיוחדת (שמות ל 37-34) והקטירוה על מזבח הקטורת. בכל פעם שקטורת מוזכרת בברית החדשה היא קשורה בתפילה (ראה התגלות ה;8 ח 3, 4). הכוהן התפלל בענווה וביקש להתקבל אצל ה’. היה צורך להביא גם מדם הפר (ויקרא טז 14). שום כוהן גדול לא יכול היה להיכנס לקודש הקודשים בלי דם — סמל לחיים החדשים שניתנו לו ולבני ביתו.

הכוהן התיז באצבעו מהדם על הכפורת כדי לכפר על פגיעה בה’ וכאות לצורך שיש לכוהן בחיים חדשים שיאפשרו לו להיצדק לפני ה’. אחר-כך התיז מהדם שבע פעמים לפני הכפורת כאות ואישור לכך שיש לכפר גם על שירותו לפני ה’; הדם יצג סליחה ואת מתנת החיים החדשים, שרק אלוהים יכול לתת. בדרך מוחשית זו הודה הכוהן הגדול שהוא לוקה בחסר גם באישיותו וגם במסגרת כהונתו. אבל חסדו של אלוהים רב: בזכות הקורבן יכול הכוהן הגדול להתחיל שנה חדשה כשהוא מטוהר מעוונותיו. מטרת הטקס הייתה לאפשר לכוהן הגדול להבין את משמעותו האמיתית של עיקרון הכפרה ולדעת באמת את ה’.

לעומתו, ישוע — מתווכה של הברית החדשה — לא היה צריך להתוודות על חטאיו משום שהיה נקי מחטא. המשיח, שמילא את תפקיד הכוהן הגדול, הוא קדוש, ללא-מום, טהור. הוא לא היה צריך להקריב קורבנות עבור עצמו בטרם שימש בקודש עבורנו. רק ישוע מגשר בצורה מושלמת על הפער האינסופי שבין אלוהים לאדם, ולכן הוא יכול במותו לתת לנו את חייו.

כהונת הכוהן הגדול עבור העם

אחרי שמילא את הדרוש לכפרת עצמו מעבר לפרוכת, פנה הכוהן הגדול לשרת בשם העם. הוא שחט את אחד מעיזי החטאת ולקח מדמו אל מעבר לפרוכת. שם היזה ממנו כפי שעשה עם דם הפר, הפעם לכפרת חטאי ישראל נגד אלוהים וכדי לכפר על כל מה שהיה לקוי בתפקודה של העדה. עם ישראל היה עם נבחר, משרת ועבד לה’, אולם שירותו לקה מאוד בחסר. אלה שלא הכירו את אלוהים באמונה, נזקקו בהחלט לכפרה. גם מי שירא את ה’ הכיר היטב בחסרונותיו. דם השעיר יצג את חיי העם כולו שהועמד למשפט בשל החטא. הכפרה העניקה לעם סיכוי לחיים חדשים בשנה החדשה.

כפרה עבור אוהל מועד

בגלל טומאות העם היה צורך לטהר גם את הקודש (פס’ 16). הכוהן הגדול היזה דם על אזור הקודש ועל תכולתו: שולחן לחם הפנים, כן המנורה ומזבח הקטורת שעמד לפני הפרוכת. ייתכן שבני ישראל נהגו בחוסר זהירות בשל הקירבה שחשו לאלוהים, או אולי ראו בנוכחותו הקדושה של ה’ ובטקסים דבר מובן מאליו, ולכן הפכה עבודת אלוהים לטקס ריק מתוכן. אבל כשהגיע יום הכיפורים והעם ראה שאפילו המשכן נזקק לטיהור בגלל חטאיהם, הם יכלו להבין את חשיבות הקריאה לבחון את לבם לפני ה’.

זוהי גם התראה למשיחיים כיום, משום שביקור באסיפות קהילה, האזנה לדרשות והשתתפות בפעילויות הקהילתיות עלולים להפוך לפעלתנות קדחתנית גרידא, אפילו כשהכוונות טובות וכנות. יש לבחון את הלב לפני ה’ ולהכיר בכך שאפילו כשאנו במיטבנו — אנו עדיין לוקים במובנים רבים. מדי פעם אנו צריכים שאלוהים ימלא אותנו מחדש ברוחו ויסלח לנו על הפעמים הרבות בהן אכזבנו אותו.

שוב מודגש שאהרון היה צריך לבצע לבדו, בתוך קודש הקודשים, את הפעולות הדרושות לכפרה (פס'(17 . אפשר לדמיין את היראה שמילאה אז את הכוהנים והעם. גם חוויה זו נועדה לעורר את העם לבחינה עצמית של יחסם לאל הקדוש אותו עבדו.

זהו היבט נוסף של מה שכוהננו הגדול, ישוע המשיח, הגשים עבורנו. כמובן, לגביו לא היה ספק שיתקבל אצל האב. ישוע הופיע עבורנו לפני אלוהים (עברים ט(24 , אבל הוא עשה פעם אחת ויחידה את מה שהכוהן הגדול היה צריך לחזור ולעשות מדי שנה. אנו יכולים לשמוח במעשה אדיר זה שבזכותו התקבלנו אצל ה’ באמצעות בנו אהובו והפכנו לחלק ממשפחתו. אנו גם מצפים בכליון עיניים למשיח שיופיע שנית מהמשכן השמיימי, כמו שאהרון הופיע ויצא מהמשכן הגשמי.

כפרה עבור המזבח

אחרי שסיים למלא את חובותיו בתוך המשכן יצא הכוהן הגדול מן האוהל לכפר על מזבח העולה (ויקרא טז 18). הוא וכוהנים אחרים שרתו כל הזמן ליד מזבח זה ולכן היה צורך לטהרו מעוונותיהם. כמו כן, על המזבח הזה הועלו קורבנות העם. מאחר שאלו יצגו עם לא מושלם, היה צורך לטהר את המזבח. הכוהן הגדול לקח מדם הפר ומדם השעיר ומרח על קרנות המזבח. שוב, הדם ביטא אפשרות לחיים חדשים לכוהנים ולעם גם יחד. להדגשת שלמות הטיהור לקח הכוהן הגדול מהדם והתיז שבע פעמים נוספות על המזבח. כך נקדש המזבח לשימוש מחודש לשנה נוספת. כל זה הראה לעם שהוא זקוק לחיים החדשים שניתנו לו באופן סמלי בקורבן העז. אלה שהבינו את הלקח הטמון בתחליף לחיים זכו בחיים החדשים שה’ העניק להם באמצעות רוח הקודש.

השעיר לעזאזל

אחרי פעולות אלה סמך הכוהן הגדול את ידיו על העז החיה ובשם בני ישראל התוודה על חטאי העם (פס’21 ). כך הפך השעיר לחטא ושולח למדבר בידי “איש עתי” — אדם שנבחר לעת זו ולתפקיד הזה. הלקח החשוב שה’ רצה ללמד את עמו היה שאחרי הקרבת הפר לחטאת עבור הכוהן הגדול והשעיר לחטאת עבור העדה, הם יכלו לדעת בביטחון שחטאיהם נלקחו מהם ושלא יצטרכו לשאת אותם שוב (פס'(22 .

למשמעות השם “שעיר לעזאזל” הוצעו מספר הסברים: שם המקום אליו נשלח השעיר, שם של שד שהעז הוצעה לו כתשלום, ועוד. רעיונות אלה אינם מתאימים ללקח העיקרי שטמון כאן, והוא הצורך בכפרת חטאים ובמחילה שניתנת באמצעות שני השעירים.

השארית, המעטים שהכירו את ה’ בימי תורת משה, יכלו לדעת בוודאות שחטאיהם נסלחו. אלוהים רצה שהם ידעו כי מי שמאמין בעיקרון התחליף לחיים יכול להיות בטוח שנושע. כשראו את העז נושאת את חטאיהם, הבינו שלא יצטרכו להיקרא עוד לדין על חטאיהם. אין פלא שדוד הכריז כי חטאיו הורחקו ממנו כרחוק מזרח ממערב (תהילים קג12 ), מרחק שאינו ניתן למדידה: דוד היה סמוך ובטוח שחטאיו נלקחו ממנו. אומנם זה קרה לפני בואו של מי שעמד לתת תוקף לקורבנות התנ”ך ולהגשים את משמעותם בקורבנו האחד והמיוחד, אך אין בכך כדי לומר שהמאמינים בה’ בימי המקרא לא יכלו להיות בטוחים שחטאיהם נסלחו.

מעניין שהאיש שהוביל את העז למדבר לא יכול היה לחזור מיד אל המחנה (ויקרא טז26 ). בגלל קירבתו לעז שנשאה את חטאי העדה, היה עליו לכבס את בגדיו ולרחוץ את גופו כדי להיטהר לפני שובו לעם.

ג. קורבן עולה והתקדשות

מערכת יחסים נכונה עם אלוהים לא הסתכמה בכפרה. לאחר הכפרה יכלו הכוהן הגדול, שאר הכוהנים וכל בני העם ליהנות מברכותיה של מסירותם לה’.

הכוהן הגדול, שעד שלב זה מילא את תפקידו בתלבושת צנועה, נכנס לאוהל מועד פשט את בגדי הבד והשאירם שם. אחרי שרחץ את בשרו במקום שהוקדש במיוחד למטרה זו, לבש את בגדי השרד המפוארים ויצא להקריב את האיילים לעולה עבור עצמו ועבור העם. לבוש בבגדיו הרשמיים אחרי קבלת הכפרה, הכוהן הגדול בא לפני ה’ בשם עצמו ובשם העם, כדי להתקדש לקראת השנה החדשה.

שומן החטאת נשרף על המזבח כנדרש. כל שאריות הפר והשעיר (עורותיהם, בשרם ופירשם) הוצאו מהמחנה ונשרפו. נאסר לאכול מבשרם מפני שדמם הובא לקודש הקודשים. האדם ששרף אותם היה צריך להתרחץ ולכבס את בגדיו לפני ששב למחנה: הוא בא במגע עם עוונות הכוהנים והעם ולכן היה עליו להיטהר לפני שישוב אל עמו הנבחר של אלוהים.

ד. חשיבות יום הכיפורים

יום זה היה היום החשוב ביותר בכל השנה ועל כך הושם דגש מיוחד: הוא חל בחודש השביעי של לוח השנה שהיה נהוג אז, מה שאולי מצביע על כך שחודש זה היה הזמן המתאים ביותר לגאולה והתפייסות לכל (ראה פס’ 30-29). קיום המצוות הקשורות ביום זה נועד להוות חוקת עולם (פס’ 29, 34), דבר המצביע על כך שהכפרה היא עיקרון נצחי הנחוץ לכל חוטא, אפילו שביטויה במסגרת תורת משה עדיין לא היה מושלם. מאוחר יותר, כשהמשיח מילא את מקום הכוהן הגדול והגשים את משמעות הקורבנות השונים, במיוחד את קורבן החטאת, הכפרה התממשה בו.

בני ישראל נצטוו לשמור יום זה כשבתון ולענות בו את נפשותיהם (פס’ 31). במשך הזמן הובנה מצווה זו כמצווה הקוראת להם לצום, להתפלל ולבחון את נפשם. מעניין שרק בחג זה נקראו לענות את נפשם.

גם אחרי חורבן המקדש לא שכחו בני ישראל את יום הכיפורים, וביהדות שהתפתחה אחרי חורבן בית שני ניתנה לו משמעות רחבה עוד יותר. הניסיון לקיים יום כיפורים ללא דם קורבן חטאת הוא מעציב והרה אסון. חרטה, תפילה ומעשים טובים, המשמשים בימינו תחליף לטקס המתואר בספר ויקרא פרק טז, אכן מעידים על חיפוש אחר אלוהים, אבל אין בהם כדי לכפר על חטא. יעזרנו אלוהים להבין אמת יסודית זו וגם לראות שבמקום בעלי חיים — ישוע, המשיח והגואל, הוא כעת קורבן החטאת הגדול.

ה. חשיבות הכפרה בדם (יז 16-1)

יום הכיפורים, בו מושם דגש כה רב על הדם, היה לב-לבה של מערכת הקורבנות בתורת משה. אפשר לראות בנקל עד כמה חשובה דמותו של מגשים הסמלים, ישוע המשיח, ואת משמעותה. כפרת הדם שהושלמה על-ידי ישוע בגולגותא הייתה לבה של שליחותו ומימשה את כל חמשת הקורבנות (פרקים א-ה). אבל לפני שנוסיף להתעמק בעניין זה, הבה נבחן את הוראות אלוהים בקשר למקום בו היו צריכים להקריב את הקורבנות.

מקום העלאת הקורבן (יז 10-1)

גם בדברים יב מדובר על מקום הקרבתם של הקורבנות. עוד לפני שנכנסו לארץ קיבלו בני ישראל הנחיות מדוקדקות שלא לבלבל בין עבודת ה’ לבין עבודת האלילים של עממי הארץ. ממצאים ארכיאולוגיים והכתוב במקרא מעידים שדרכי פולחנם של תושבי הארץ היו מתועבות ולא-מוסריות. כדי למנוע מישראל הסתבכות בתועבותיהם, חובה היה להפריד בין עבודת אלילים לעבודת אלוהי ישראל. כעם שמשמש עדות לה’ היה עליהם להתרחק מעבודת האלילים הכנענית. סאת עוונותיהם של עמי הארץ נגדשה ומשפט ה’ עמד לבוא עליהם: עם ישראל עמד לכבוש את אדמתם (בראשית טו(16 . מאחר שאלוהי ישראל הוא אלוהי האמת היחיד, בני העמים האחרים נקראו לפנות אליו. אם בני ישראל יפנו לאלוהים אחרים, הם ייהפכו להיות אטוּמים להתגלות אלוהים ולדרישותיו.

נאמר לעם שכאשר יכבשו את הארץ, ה’ יקבע את המקום בו יועלו קורבנות עד שייבנה המקדש (דברים יב 6-5). בתקופות מסוימות היו קיימים מקדשים אחדים ברשותו של אלוהים: בית אל, שילה ועוד. בכל מקום אחר שלא זכה לאישור, אסור היה להקריב קורבנות. כך נמנעה הפיכת מקומות אלה למקדשים כנעניים. לפיכך, כל מי ששחט חיה לקורבן במקום שלא נועד לכך, בין אם בתוך המחנה או מחוצה לו, היה אשם כאילו שפך דם (ויקרא יז 4-3). מי שהמרה מצווה זו נודה – “ונכרת האיש ההוא מקרב עמו.”

אולי סבור הקורא שהעונש היה חמור מדי, אולם יש לזכור: המריית הוראות מפורשות מפי ה’ היא מעשה חמור מאוד (ראה פס'(2 . נוכל להציע שלושה הסברים לחומרת העונש:

ראשית, אלוהים רצה שעמו ילמד כיצד לעבוד אותו כראוי. הם לא היו אמורים לקבוע בעצמם את דרכי הגישה אליו. אם יעשו כן, תפקידם כעם יועמד בסכנה, הם יחטיאו את משמעות הכפרה ולא יוכלו להיות עדים כפי שה’ התכוון שיהיו.

שנית, באמצעות עונש חמור זה ה’ הזכיר לעמו שהוא רוצה שיהיו שונים מעמי המזרח התיכון, במיוחד מהכנענים, ושיתרחקו מעבודת האלילים שלהם. אלוהים אסר על עמו להקריב קורבנות בכל מקום בו יבחרו; כך תימנע היחשפותם לטומאת מקומות הפולחן האליליים (דברים יב 14-13). נאסר עליהם להקריב לשעירים (ויקרא יז 7). השעירים היו כנראה אלילים בדמות שעירי עיזים, שעמי האזור האמינו כי הם מצויים בשדות ובמקומות שוממים (ראה ישעיהו יג 21), ויש כנראה קשר בינם לבין ה”שדים” הנזכרים בדברים לב 17. בני ישראל נדרשו לנתץ את אתרי עבודת האלילים ואת הצלמים והפסילים, ואלוהים קבע היכן יעבדו אותו ויזבחו לו עד שייבנה המקדש (דברים יב 14-11; 6-5).

מצוות אלה הגנו עליהם מפני ישום לא נכון של האמיתות הרוחניות הגדולות, אותן אלוהים רצה שילמדו. תוקפו של לקח זה לא פג גם היום. אם ברצוננו ללמוד ערכים רוחניים, עלינו להתרחק ממצבים שעלולים לגרור אותנו לפשרות.

ולבסוף, העונש התרה בעם לנהוג זהירות בלקחים שמסומלים בקורבנות ובדרך עבודתם את ה’. שימוש לא נכון בדם לימד אותם לקחי-אמת באשר לקשריהם עם אלוהים. שימוש לא נכון בדם חיה שנועדה להיות קורבן היה מעשה מגונה ביותר בעיני ה’, כפי שנראה כשנדון בכפרה על-ידי דם. הדם קדוש, ואכילתו נאסרה על הכול (ויקרא יז 10). הותר לשחוט בתוך המחנה לצורכי מאכל, אבל נאסר לאכול מדם החיות ונדרש לשפכו על הארץ (דברים יב 16-15); כך גם לגבי חיות שניצודו ולא שימשו לקורבן (ויקרא יז(13 .

המשמעות שמסתתרת מאחורי הסמל חשובה מאוד. עם ישראל היה חייב לנהוג בדם הקורבנות בדרך הנכונה, משום שהדם לימד לקחים חשובים על שליחות המשיח. אלוהים התכוון שדרך לקחי הקורבנות יהיה העם ברבות הזמן מוכן לשליחות המשיח בקירבו. עצוב מאוד שלא כך היו פני הדברים עבור רוב בני עמנו במאה הראשונה. אפילו השליחים היו צריכים ללמוד על יסודות שיטת הקורבנות, משמעות הדם וסמלים אחרים שהתגשמו בחיי המשיח ובפועלו (לוקס כד 25 ואילך).

בטרם יניד מי מאיתנו בראשו לאידם של אותם “בורים” שהתעלמו ממצוות ה’, הבה נזכור שגם היום המצב דומה. רבים בימינו, הטוענים שהם משיחיים, מתעלמים מרעיון הכפרה שישוע השיג למען ישועתנו. הם אינם מבחינים בקשר שבין דמו לבין הישועה, ואלוהים מגנה חוסר הבחנה זה. אין פלא שהעונש על חוסר אמונה ואי-ציות היה כה חמור בימי המקרא. חומרתו אינה פחותה גם במסגרת הברית החדשה, משום שרק באמצעות דם הכיפורים של ישוע אנו יכולים להתקרב לאלוהים.

חשיבות הדם

אנו מגיעים כעת לסיבה בגללה הכפרה בדם עומדת בלב מערכת הקורבנות. משפט המפתח בוויקרא יז 11 הוא “נפש הבשר בדם היא.” “נפש” כאן משמעותה “חיים”, לפיכך הפסוק אומר כי הדם הוא שנותן חיים לגוף. דמה השפוך של חיה מבטא חיים שהוקרבו. המשך הפסוק מוביל למשמעות עמוקה יותר: “כי הדם הוא בנפש יכפר.” דם החיה (סמל לחיים שלה) שהועלה לקורבן על המזבח, נחשב בעיני אלוהים לכפרה משום שהעניק חיים חדשים, לא רק לגוף אלא גם לישות הפנימית. טבעו החוטא של אדם הוא שיצר את הצורך במות התחליף על מנת שחייו יינתנו לאדם החוטא. הדם שהובא למזבח שימש חיץ בין ה’ לבין האדם. זוהי כפרה!

לא נדון כאן בשאלה האם ה’ יכול היה לקבוע דרך אחרת לגאולת האדם, או האם הדם נחוץ לישועה. מטרתנו כאן היא לנסות ולהבין מה אלוהים אמר באמצעות מערכת הקורבנות של ויקרא — ואת זאת אנו עושים על-ידי פרשנות שקולה ומעמיקה של הכתוב, קישור בין התגשמותם של סמלים לבין שליחותו של ישוע המשיח, ותשומת-לב ליישום הכפרה בדם בימינו.

את עיקרון הכפרה בדם אפשר אולי למצוא כבר בנאמר על אדם וחווה ובמעשה ה’ למענם. מה היה הפתרון שאלוהים סיפק לאדם וחווה כדי להמעיט, לפחות, את אסון הפירוד הרוחני? לדעתי, ה’ בחר באמצעי המוחשי ביותר כדי להדגיש את הטעות שאבותינו הקדומים עשו ואת התוצאות הנוראות להן גרמה בחירתם. התנ”ך לא מספר כיצד לימד ה’ את אדם וחווה אודות שיטה זו, אבל אנחנו יודעים שחייהם של בעלי חיים כלשהם קופדו במטרה לספק לאדם וחווה לבוש (בראשית ג 21), ושגם קין והבל ידעו משהו על גאולה באמצעות כפרה בדם.

כיצד הומתה החיה שאת עורה לבשו אדם וחווה? אין ספק שאלוהים הבהיר להם מה נחוץ לתיקון המעוות. עונש מוות בא על ראשם (פירוד רוחני מאלוהים, ובהמשך מוות גופני) בגלל החלטתם השגויה לטעום מפרי עץ הדעת טוב ורע. לשם תיקון המצב היה צורך במותה של חיה כתזכורת מוחשית לתוצאות מעשיהם הרעים. כאשר הורינו הראשונים התוודו על חטאיהם (אנו משערים שכך עשו) ודאי ראו במותה החליפי של החיה הזבוחה את העונש על סירובם לציית. הם היו אמורים לראות את הקשר בין מות החיה למוות שלהם. אבל אלוהים הוא רחמן, בד בבד עם היותו שופט צדק. החיה אשר אדם וחווה היו מזוהים עימה מתה, אך זה לא הסתכם רק בכך — הם זכו בחיים באמצעות מה שכינינו עיקרון ה”חיים בתמורה לחיים.”

ובכן, מערכת החוקים של ספר ויקרא שימשה תזכורת לכך שכפרה בדם היא שיטה שאלוהים קבע. צריך היה להמית בעל חיים ולנהוג בדמו באופן מאוד מסוים. יש זהות בין דם לחיים, והדם שהובא למקומות הנכונים סימל חיים חדשים. מכאן קדושתו. כמו כן, כפרה באמצעות דם הורתה על לקחים חשובים. שפיכת דם נועדה לסמל את מות המשיח עבור חטאים ואת נתינתם של חיים חדשים בדמו. בשל כל הסיבות האלה נאסרה אכילת דם, ועבירה על איסור זה הייתה חילול קודש.

מותם של כל בעלי החיים שהוקרבו בכל הדורות סיפק כפרה בזכות המשיח, המקנה תוקף לעיקרון ה”חיים תמורת חיים”. הם סימלו אותו והצביעו עליו. אדם וחווה קיבלו כך הסבר על גואלם.

בראשית ג 15 הוא האיזכור הראשון של הבשורה על המשיח; פסוק זה מנבא את פציעת עקבו של בן האדם ולאור התגלות מאוחרת יותר ברור שהכוונה למות הגואל על מזבח שה’ קבע! ייתכן שחווה, שכנראה ציפתה לבוא הגואל, חשבה שמדובר בקין. השם שנתנה לו, כי “קניתי איש את יהוה” (בראשית ד 1), מבטא אולי את הציפייה שבן זה ייקח את מקום הקורבנות מן החי.

מות המשיח ממחיש את העונש שאנו ראויים לו אם נמות ללא ישועה (יחזקאל יח 4: “הנפש החוטאת היא תמות”). אלוהים מראה לנו, כפי שהראה גם לאדם וחווה, וכפי שהראה לישראל באמצעות מערכת הקורבנות, שכדי להיוושע עלינו להיות מזוהים עם מותו של אחר. זוהי האפשרות היחידה הפתוחה בפנינו לשיקום יחסינו עם אלוהים!

בסוף פרק יז אנו קוראים על חסד אלוהים כלפי מי שאכל בשר חיה שמתה מוות טבעי או שנטרפה, כלומר, שלא נשחטה כדרוש ודמה לא הוגר לאדמה, ומכאן שאותו אדם אכל דם, מעשה שנאסר בהחלט בתורה. ובכן, אדם שהבחין בטעותו זו היה צריך להכיר בכך שנטמא, לכבס בגדיו ולהתרחץ במים. הוא נחשב טמא עד הערב (פס’ 16-15). אלוהים הפגין חסד כלפי מי שאכל בשר כזה בפזיזות או שהתחרט על כך עקב העונש הכבד. אולם אם אדם זלזל לגמרי בדם, היה עליו לשאת בתוצאות מעשיו הרעים ולקבל את העונש הכבד והמוצדק בתכלית.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרי עזר (כמו מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על: עזאזל, יום הכיפורים, כפורת.
  2. על סמך עיקר תוכנו של יום הכיפורים, האם ראוי שהקהילות המשיחיות בימינו תקדשנה יום או תקופה מדי שנה לבחינה עצמית ולדגשים רוחניים?
  3. סכם את הלקחים המופקים מהשעיר שנשלח לעזאזל בעניין ודאותה של סליחת החטאים. מצא מקומות נוספים בתנ”ך המדגישים מסר זה (אפשר להתחיל במיכה ז 20-18).
  4. איזו בעיה יכולה להתעורר לגבי שפיכת דם ישוע כהתגשמות של סמל, אם אנשים ימעיטו בערכה של כפרת הדם, כפי שזו מופיעה בספר ויקרא?
  5. יש ששוחטים בערב יום הכיפורים עופות לכפרות (תרנגול עבור זכרים ותרנגולת עבור נקבות) ומניפים אותם מעל לראשי החפצים בסליחת חטאים. כיצד תסביר מנהג זה לאור הדרך בה הפכה היהדות לדת ללא קורבנות?

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 6

– 6 – חוקי מוסר

ספר ויקרא, פרקים יח — כ

הגענו כעת לחוקים שמסדירים יחסים אישיים בין בני העם הנבחר. גם חוקים אלה הם פן של עבודת ה’ לצד הקורבנות, חוקי המאכלים, הטהרה והכפרה בדם. בגלל שעמדו להיחשף לאורח החיים הכנעני המושחת, בני ישראל הודרכו כיצד עליהם לנהוג זה בזה עוד לפני שנכנסו לארץ המובטחת. בשל ניוונם המוסרי הגדול של תושבי כנען, עליו מעידים גם ממצאים ארכיאולוגיים, עם ישראל הוזהר לאמץ לעצמו אורח חיים שיש בו יראת ה’ והשונה לחלוטין מזה של הכנענים. כעמו הנבחר של ה’ הוטלו עליהם איסורים מוסריים (פרק יח); ניתן להם גם הסבר מפורט לעשרת הדברות, הסבר שהדגיש את ההיבטים המוסריים (פרק יט), ונמנו העונשים המגיעים למי שמפר את עקרונותיו של אלוהים, המובאים בתנ”ך (פרק כ).

א. עקרונות בתחום המוסר (פרק יח)

אלוהים פתח את הוראותיו בהכרזה: “אני ה’ אלוהיכם” (פס'(2 . כדי למלא את תפקידם בתור עמו הנבחר של אלוהים, נאסר על בני ישראל להיקלע אל בין שני זרמים רוחניים מנוגדים כל-כך — עבודת אלוהים ועבודת האלילים. לכל דת אלילית הייתה מערכת של “אמות מידה מוסריות” משלה, ולכן אלוהי ישראל (שהוא אלוהי היקום כולו ולכן גם ריבונו של כל אליל שקיים-לכאורה) הזהיר את עמו: “את משפטי תעשו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם” (פס’4 ). עוד אמר להם: “כמעשה ארץ מצריים, אשר ישבתם בה, לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען … לא תעשו” (פס’3 ). הגבלות אלה נועדו להגן על העם מפני עקרונות המוסר של עובדי האלילים, משום שאלה הובילו לתאוות שלוחות רסן. נוח היה לחוטאים לאמץ לעצמם פולחן אלילי ולהיסחף בקלות לסטיות מוסריות. בני ישראל הוזהרו שלא ליפול במלכודת זו. אם יצייתו לה’, קדושתו תשתקף במוסריותם והם יזכו בחיים נצחיים בתנאי שיתייחסו כיאות לדבר ה’ (פס'(5 . אם יקבלו את אמות המידה שדבר אלוהים קובע בתחום המוסר, הם גם יבינו את מקומה של הכפרה בברית.

נישואין אסורים (פס’ 8-6)

אורח חיים קדוש צריך להתבטא גם בבחירת בן זוג מתאים. חל איסור להינשא לשארי בשר קרובים (פס’6 ). ה’ רצה לאפשר ביטחון בנישואין ולתחום את גבול המותר והאסור (ראה שמות כ 14). הניאוף לא נאסר רק בברית משה; ה’ הוציא נגדו צו כלל-עולמי שחל על כל המין האנושי (למשל בקללה על ראובן, בראשית מט 4; ראה גם קור”א ה 1).

יחסי מין בין בנים לקרובות משפחה כמו אם, אם חורגת, ואפילו אם חורגת אלמנה, נחשבו לגילוי ערוות האב. אפילו עובדי האלילים תיעבו יחסים כאלו מתוך צו מצפונם (קור”א ה 1). חוקי האלוהים שניתנו למין האנושי בתחילת קיומו עדיין זוכים להכרה (אם כי מעוותת בחלקה, בשל הטבע החוטא) מצד אנשים שאינם עובדים את אלוהים.

כשארות בשר נחשבו גם אחיות, אחיות-למחצה (“מולדת חוץ”) וכן נכדות (פס’ 11-9). נאסר לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה כלשהם. נאסרו נישואין בין הילדים שנולדו לאלמנה בשתי תקופות נישואין שונות, שכן נחשבו לאחים.

מעניין לציין שאברהם נשא לאישה את אחותו-למחצה (בראשית כ 12). נראה שנישואין אלו קודשו על-ידי אלוהים, אולם מאוחר יותר אסרה התורה קשרים כאלו. אלוהים בחכמתו אסר יחסים כאלה כדי לאפשר קיומו של שלום-בית ולמנוע פריצות.

בין השארים הקרובים נכללו גם דודות (אחות האב, אחות האם ואשת דוד; ראה ויקרא יח 14-12). נאסרו נישואין בין אחיינים ודודותיהם, אם כי על נישואי דודים ואחייניותיהם ועל נישואי בני דודים לא יצא איסור מפורש (ראה במדבר לו11 ). אלוהים רצה למנוע בלבול ואי סדר במשפחות ולכן אסר תאוות בלתי מבוקרות. הדגש הושם על יצירת מעגלים משפחתיים מתרחבים והולכים באמצעות קשרים טהורים ובאווירה בריאה.

איסורים נוספים פורטו לגבי הקשרים בין גברים לכלותיהם ולגיסותיהם (ויקרא יח 16-15). התורה קבעה סייג אחד לפס’ 16 — נישואי יבם, כשאלמנה נלקחה לאישה על-ידי אחיו של מנוח שלא הותיר אחריו בן (ראה דברים כח(5 . חריגה זו מהכלל איפשרה את המשכיות המשפחה ואת שלמות הנחלה. נישואין ללא ילדים נחשבו לאסון, שכן המשכיות המשפחה נקטעה (ראה רות ד(10 . אם אח כלשהו לא יכול למלא את תפקיד היבם בשל התחייבויות חוקיות אחרות, מישהו אחר מהמשפחה היה חייב לשאת את האלמנה לאישה כדי שיוכלו להיוולד ילדים בשם האח המנוח. אם גיס סירב לשאתה, ניתנה לאישה הזכות להשפילו בציבור על מעשהו המתועב (דברים כה 10-5). כלות וגיסות נחשבו לאחיות משום שה’ רצה שחיבה תשרור בין קרובים ושכבוד הדדי יהיה חלק מהמרקם החברתי.

יחסי מין עם אישה ועם בתה או נכדתה נחשבו לתועבה גדולה (פס’ 17).

בהמשך ניתנו הוראות שמטרתן הגבלת ריבוי נשים. נאסר לשאת בו-זמנית אישה וגם את אחותה, ובכך “לצרור”, לגרום ליריבות ביניהן (פס'(18 , דוגמת היריבות שנוצרה בנישואי יעקב ללאה ורחל. ה’ גילה בכך את דאגתו לרגשות האנשים כפרטים, ברצונו למנוע יריבות בין נשים ובעלים (ראה שמ”א א 7-6).

האם אלוהים התיר ריבוי נשים בתקופת האבות ואסר זאת רק מאוחר יותר, בתורה? שאלה זו נשאלה על-ידי רבים. כשישוע דיבר על גירושין הוא אמר שמצב בו יש אישה אחת לאיש הוא המצב הנכון ביותר. כך היה כשאדם וחווה עדיין היו טהורים (מתי יט8 ). לרבים מהנזכרים בתנ”ך היו נשים רבות, כמו יעקב, אלקנה אבי שמואל, דוד ואחרים, אולם במשך הזמן פסק מנהג זה מפני שהתורה יצאה נגדו.

תאוות אסורות (פס’ 30-19)

בקטע זה מובאים מספר איסורים שמטרתם לרסן את תאוותיהם של בני העם הנבחר ולעודדם לנהל אורח חיים שיש בו יראת-אלוהים והמשקף את קדושת ה’. החברה בת ימינו זנחה את אמות המידה המוחלטות למוסר ואימצה במקומן גישה של יחסיות ומתירנות, במיוחד בתחום המין. נראה שאמת המידה היחידה בימינו להחלטה אם לקיים יחסי מין או לא היא הרגש שחשים כלפי בן הזוג: אם קיימת “אהבה” כלשהי בין בחור לנערה, מותר להם לקיים יחסי מין.

מה שהחברה בה אנו חיים תלמד לבסוף, כשתקצור את פרי מעשיה, הוא שלמתירנות יש מחיר: פגיעה בבריאות, כאב לב ומפח רוח, הפרעות פסיכולוגיות חמורות, ילדים לא רצויים, משברים בחיי המשפחה ומספר מזעזע של חיים שקופדו בהפלות. אנו ניווכח בדרך הקשה שאלוהים רקם את אמות המידה המוחלטות שלו במארג עולמו של האדם. ה’ לא עשה זאת על מנת שיוכל לקבוע חוקים חמורים ומקשים בקפדנותם. מטרתו הייתה שהאדם, פאר יצירתו, ייהנה מהחיים, ממשפחתו, מילדיו ומהחברה בה הוא חי באופן שמשמח את הלב, ולא בדרכים שסופן צער וכאב. לכן שאף ליצור במזרח התיכון מעין אי של טוהר ומוסריות שימשוך את תשומת לבם של עובדי האלילים. מצוות אלה מיועדות להנחות גם אותנו כיום.

על הבעל נאסר להתקרב לאשתו בזמן נידתה (פס’;19 ראה גם פרק טו). אלוהים ידע כמה חזקים יהיו הפיתויים שיעמדו בפני בני ישראל כשיראו את מנהגי הכנענים, לכן הזהירם שלא לחקות סטיות אלה. נאסר לקיים יחסי מין עם אשת גבר אחר (פס’;20 שמות כ(17 . נאסר לחלוטין להעלות ילדים למולך (להעבירם באש, פס'(21 . ה’ אמר כי המעלה את בנו למולך מחלל את שם כבודו.

יחסים הומוסקסואליים של גברים ושל נשים כאחד נאסרו משום שהם נחשבים תועבה בעיני אלוהים הקדוש (פס'(22 . גם הזדווגות עם בעלי חיים תוארה כסטייה, “תבל” בלשון המקרא. כל הציוויים האלה נועדו לשמור על שלומה וטהרתה של החברה האנושית וליצור את מיטב התנאים להפקת הלקחים הרוחניים, שעניינם ישועה ויראת שמים.

נושא אחר בו דן הפרק הוא הבעלות על ארץ כנען (פס’ 28-24), שגם היא הייתה תלויה באורח חיים מוסרי. כנען הובטחה לאברהם ולצאצאיו כשישובו מעבדות בארץ זרה (בראשית טו 13 ואילך). סאת עוון תושבי הארץ נמלאה ומשלא שבו מחטאיהם הנוראים, הם נשפטו בידי ה’ בכך שבני ישראל פלשו לארצם, נלחמו בהם והמיתו אותם. עוונות הכנענים טימאו את הארץ (פס’ 25), והיא הקיאה את תושביה כי לא יכלה לשאת עוד את פשעיהם הרבים.

גם עם ישראל הוזהר שלא להיות מעורב בחטאים בהם הסתבכו הכנענים. גורל דומה נשקף להם אם לא יסלקו את הכנענים מקירבם ואם יסרבו לחיות לפי אמות המידה שאלוהים קבע. גם בימינו זועקת האדמה בשל החטאים הנתעבים — הסטיות המוסריות — שהיא נאלצת לשאת.

העונש על מעשים לא-מוסריים היה נידוי מעם אלוהים (ראה גם פרק כ). אורח חיים קדוש נועד להבטיח שלום וביטחון ובו בזמן גם להוות עדות לשאר עמי המזרח התיכון, כדי שרבים ירצו להצטרף לישראל ולקחת חלק במערכת היחסים המיוחדת שיש לעם זה עם ה’. לכן היה זה חטא חמור לצאת נגד דבר ה’ ולחלל את שמו; לא רק שהעם יסבול מכך, אלא שתוכנית אלוהים כולה תופרע זמנית.

ב. עשרת הדברות

וחוקים אחרים (פרק יט)

פרק יט מביא הסבר נוסף לעשרת הדברות וקורא לקדושה הדומה לקדושת אלוהים (פס'(2 . אורח חיים כזה הוא בגדר האפשר למי שחוּדש רוחנית; רוח הקודש הוא שמאפשר זאת. כאשר אנשים הבינו שלא פעלו לפי עקרונות המוסר שאלוהים קבע, הם גם הבינו את הצורך בכפרה על חטאיהם. ה’ פנה לעמו ישירות וקרא להם להידמות לו בכך שינהלו אורח חיים המשקף את קדושתו.

שוב הוזכר לבני ישראל שעליהם לכבד את הוריהם (פס’ 3). יחס של כבוד להורינו יסייע לנו לכבד את אלוהים. קל יותר לכבד את ה’ כאשר אנחנו מחונכים כבר מילדות לכבד את הורינו ולהוקיר את סמכותם. מצווה זו עדיין תקפה. בברית החדשה שאול מכנה אותה “המצווה הראשונה אשר הבטחה בצדה” (אפסים ו(2 .

מיד אחריה באה התזכורת לשמור את השבת (ויקרא יט(3 . יום המנוחה חשוב לבני אדם וגם לבעלי חיים ולאדמה. ללא כל קשר למשטר הפוליטי ולמבנה החברתי, תמיד יש לגוף ולנפש צורך במנוחה. התורה יחדה לכך את היום השביעי בשבוע. העיקרון הוא להקדיש יום אחד לעבודת ה’. התנ”ך והברית החדשה גם יחד מלמדים שמנוחה ורוגע כוללים גם את תחום הרוח, דבר שמביא להתפתחות פנימית.

כדי להדגיש עד כמה חשובות הוראות אלה לקדושה, אלוהים חזר ואמר: “אני ה’ אלוהיך” (פס'(3 . משפט זה הוא מעין חתימה של נותן ההוראות, המופיעה בפרק זה16 פעם ומדגישה את סמכותו. האב (אלוהים) כראש משפחתו (ישראל) הבהיר את רצונו וחפץ שעמו יציית לו. בני דורנו חייבים יותר מאי-פעם לציית לאלוהים מאחר שרצונו נגלה לנו באופן ברור יותר מאשר לקודמינו.

בני ישראל הוזהרו שלא לעשות אלילים ומסיכות ולא לעבוד אותם (פס’4 ), משום שזו תהיה הפרת נאמנות. ה’ הוא אל קנא (יהושוע כד(19 . קנאותו איננה כקנאות גבר צעיר לארוסתו אלא מימד של קדושתו. הוא לא יכול להתיר לעמו לעבוד את אלילי כנען שבשמם נעשו תועבות כה רבות. צריך להיות ברור שקדושה היא תמצית אישיותו של האל העליון, ולבני העם הנבחר אסור לטעות באשר לאופי אביהם שבשמים. אדוננו מזכיר גם לנו שאסור לעבוד יותר מאדון אחד.

בפס’ 8-5 יש חזרה נוספת על ההוראות בקשר לזבח השלמים, נושא שכבר נדון בפרק ז 18-15. נראה שהיו לדיון חוזר זה שתי סיבות:

  1. קורבנות השלמים המחישו את חשיבות האיסור לאכול בשר מהקורבן אחרי היום השלישי לזביחתו. ציות למצווה זו הביע כבוד והיענות מלאים לדבר ה’.
  2. אדם שהביא זבח שלמים עורר אחרים לעשות כמוהו ולהביע בכך תודה לאלוהים על ברכותיו.

ה’ גם קרא לעובדי האדמה לדאוג לעניים (פס’ 10-9): לא לקצור לגמרי את פאות השדות, לא ללקט את שאריות הקציר, להותיר בכרם את הענבים שנפלו (הפרט) ואת האשכולות הקטנים (העוללות). די בקציר לספק את צורכיהם של בעלי השדות ולכן אל להם להיות אנוכיים או חמדנים. הושטת עזרה לנזקקים היא הזדמנות לגלות יחס נדיב לזולת, כמו בסיפור בועז ורות. אלוהים בירך את נדיבותו של בועז ומילא את בקשות לבו.

התורה קבעה עקרונות חברתיים וכלכליים שנועדו להגן על העניים, הנזקקים והזרים. יחד עם זאת, היא לא עודדה את העניים לחשוב שאחרים חייבים לפרנס אותם. אומנם נקבעו נהלי סעד עבורם, אבל הם גם נדרשו לעבוד כדי להשיג את מזונם. תורת משה מעולם לא ראתה בעין יפה את הנטייה לקבל דברים חינם.

לחברה בימינו יש אומנם אחריות כלפי העניים והנזקקים, אך עליה גם להשתדל לספק להם תעסוקה כדי שלא יתייחסו לסעד כאל דבר שניתן בלא תמורה.

נאסר לחלוטין לגנוב, לרמות ולשקר (פס’ 12-11). נאסר להישבע לשקר בשם ה’.

משיחיים היום צריכים להקפיד על מצפון ער במגעם עם לא-מאמינים שמוכנים לגנוב, להונות ולשקר. על המשיחי להקפיד על רמה גבוהה של יושר והגינות, ביודעו שהוא חי כל הזמן בנוכחות אלוהים. רק כך יוכל העולם לראות מה היא יראת-אלוהים אמיתית.

נאסר גם לנצל, לעשוק ולהלין שכרו של עובד (פס’ 13; ראה גם שמות כב 14-6; 26-20). בני ישראל נקראו לחיות בצוותא כמשפחה גדולה, וכל אחד היה צריך להתייחס בכבוד לזולת ולרכושו. התורה קראה לאמון הדדי, כך שרכוש פרטי יהיה בטוח בכל הנסיבות האפשריות. נקבעו עונשים על כל מעילה באמון, במיוחד כדי להגן על העניים (דברים כד(15 .

כל זה נוגע גם לאורח חיינו כיום. משיחיים אכן צריכים לחיות איש עם רעהו כבני משפחה, ומעבידים משיחיים צריכים להיות הגונים ביותר בתשלום שכר עובדיהם.

אנו חיים בעולם פגום. עצוב לראות נכים שאינם יכולים לתפקד ככל האדם (ויקרא יט(14 . מי שמקלל חרש, אפילו אם באמת הפריע לו, עושה עוול. אסור גם להכשיל עיוור. האדם נוטה להיות קשה-לב, אבל אלוהים ציפה מבני עמו שיתפקדו כמשפחה אחת ויעזרו לנזקקים שביניהם.

נאסר לעוות משפט (פס'(15 . אין להפלות ולהתחנף לבני משרות חשובות ולעשירים. גם לעניים לא מגיעה התחשבות יתר בשל מצבם. קנה המידה צריך להיות צדק מוחלט, ללא משוא פנים. אלוהים הוא אלוהי צדק ותורתו היא תורת צדק שקוראת לאנשים לחיות באור אלוהים ולשקף את אהבת הצדק שלו.

בקהילות המשיחיות צריכים לשרור צדק ושלמות, בדומה למשתמע מתורת משה.

אסור להוציא דיבה (פס’ 18-16). אחד הפירושים לתורה אומר שכאשר אדם מוציא דיבה, שלושה הם שנפגעים פגיעת מוות: זה שעליו דיברו, הדובר עצמו, והשומע את דברי הדיבה. מעשה מרושע זה מעוות את מוסריות האדם.

הברית החדשה מצהירה ששימוש לרעה בלשון מטמא את כל הגוף (יעקב ג6 ). רכילות עלולה לגרום לריב ואפילו לרצח (ויקרא יט 16).

אין ליישב עניינים שבמחלוקת על-ידי ריב. יותר מכך, אסור היה לאיש מישראל לטפח שנאה כלפי זולתו (פס'(17 . כמובן שנזיפה הנובעת מדאגה כנה, במטרה להצביע על טעות, איננה פלישה לחיי הזולת. להיפך, הפגנת עניין ודאגה הדדית ישפיעו לטובה על כל העדה. לעומת זאת, שנאה יכולה להוביל רק לנקמנות או לנטירת טינה ולערעור השלום בקהילה (פס'(18 . קיום יחסים תקינים עם הזולת הוא חובה גם בגוף המשיח, וניתן לנו צו מפורש לסלק מתוכנו כל מרירות, חמה וכעס, גידוף, רכילות וכל רשעה. עלינו לנהוג זה בזה בנועם ובחסד, ולסלוח כפי שנסלח לנו (אפסים ד 32-31).

לב הקשרים בין בני אדם, לב התורה, הוא המצווה “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט(18 . התורה מעולם לא הייתה אכזרית וקרה, או מאופיינת בקדושה שאין כל סיכוי להשיגה, וחבל שרבים חושבים עליה כך.

גם ישוע, שחי כיהודי הנתון למרות התורה, הזכיר לאנשי דורו שהמצווה הראשונה במעלה היא לאהוב את אלוהים, והשנייה: לאהוב את רעך כמוך. עקרונות אלה לא היו פרי המצאתו. עוד קודם לכן הודגשו על-ידי תלמידי בית הילל. ישוע חפץ להשיב את בני דורו לכתובים ולהרחיקם מהשילוב המבלבל שבין דבר ה’ למסורות מעשה ידי אדם, שנפוצו אז. לפיכך הדגיש כמה חשוב לכבד את התורה שבכתב, הקוראת לאורח חיים נאות.

יראי האלוהים בישראל היו צריכים לאהוב זה את זה בדרך אותה לימדה התורה. חובתו של המאמין המשיחי איננה נופלת מכך; גם אנחנו צריכים לחיות בהתאם לרצון אלוהים כיוון שזכינו בטבע חדש ואנו ניזונים מהכתובים. חוסר אהבה בגוף המשיח פוגע בהפצת הבשורה לעולם.

שום דבר אינו עניין של מה בכך כשמדובר בחיים מקודשים (פס’ 25-19). כדי להדגיש את ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים, נאסר על בני ישראל להכליא בין סוגי בהמות שונים, לזרוע שני סוגי צמחים באותו שדה או לארוג בגד מפשתן וצמר (שעטנז). אלוהים הבטיח שוב ושוב שיברך את עמו בשפע כעדות לעובדי האלילים. העם, מצדו, הוזהר שלא לחקות את דרכיהם.

על יחסי מין אסורים בין אדון לשפחתו לא חל עונש מוות (במקרים בהם הייתה השפחה מאורסת לאחר אך עדיין לא נפדתה מעבדותה. פס’ 22-20). היו לכך כנראה כמה סיבות, למשל: ייתכן שהשפחה נכנעה לאדונה משום שפחדה ממנו או שהוא לא ידע שהיא מאורסת. עם זאת, ללא כל קשר לנסיבות, אדון השפחה לא היה פטור מעונש והיה עליו להעלות בציבור קורבן אשם. התורה לא נשאה פנים ודאגה שתהיה התחשבות בשפחה ובנסיבות חייה.

נאסר על העם לאכול פרי שעצים הניבו במשך שלוש השנים הראשונות אחרי נטיעתם (פס’ 25-23). יבול השנה הרביעית נחשב כשייך לה’ והוקדש לו בתודה. רק מהשנה החמישית ואילך הותר לאכול מהפרי. הפגנת סבלנות זו הביעה אהבה ואכפתיות, וגם הציבה גבול לגרגרנות.

פס’ 26 חוזר על האיסור לאכול דם. עוד אוסר פסוק זה במפורש הגדת עתידות ומעשי כשפים: “לא תנחשו ולא תעוננו” (ניחוש לפי מהלך העננים); הרי יהיה זה נלעג לחפש תשובות ממקורות מפוקפקים כאשר אלוהים גילה את עצמו לישראל ונתן להם את תורתו. הוא אלוהי היקום כולו. הדרכת העם ובטחונו תלויים באמונם באלוהים.

פס’27 אוסר לקצר את שיער צדי הראש והזקן (“לא תקיפו פאת ראשכם”). עובדי האלילים נהנו לגלח את ראשם וזקנם בצורות מסוימות לכבוד אליליהם. אפילו בפרטים אלה נאסר על עם אלוהים לאמץ את מנהגי המקום. אסור היה להם לחתוך ולשרוט בבשרם כאות אבל, או לחרות כתובות קעקע כמנהג עובדי האלילים (פס'(28 . עם ישראל צריך להיות נאמן לדבר ה’. אפילו באירועים כהלוויית מת, אין להפגין כאב על-ידי הטלת מום בגוף. יש מקום לבכי, אבל הביטחון והנחמה בדבר ה’ היו צריכים לשמש כמקור העיקרי לעידוד.

הזנות נאסרה על בנות ישראל, אפילו אם אבותיהן ניסו לשדל אותן לכך (פס'(29 . פולחן הפוריות שהיה מקובל בדתות כנען היווה למרבה הצער פיתוי עז, אבל ה’ חייב את ההורים לשאת באחריות לשלום בנותיהם ולהדריך אותן לדרך טובה ומבורכת יותר.

הוראה זו תקפה גם לגבי המאמינים בימינו; חשוב שהורים ידריכו את בנותיהם אל בן הזוג שה’ בחר עבורן, במקום שיתאמצו לחתן אותן עם מישהו ממשפחה מבוססת ועשירה.

פס’30 מורה לשמור את קדושת השבת והמקדש. שגרת ימי החול הייתה צריכה להיפסק בהם. כיבוד קדושת השבת היה מרכז קיומו הרוחני של העם. אם יזנחו את בית אלוהים ואת עבודתו, יקלעו לצרות. אמת זו עדיין תקפה. חוזקה האמיתי של אומה גובר כאשר המאמינים בה’ עובדים אותו באופן סדיר בבית ה’. הזנחת המסירות הרוחנית מובילה להתדרדרות.

הקשר עם מדיומים ורוחות נחשב לטומאה (פס'(31 . פניה למקורות מידע כאלה משמעה חוסר אמון מוחלט בה’ ובדברו. לאלוהים אין חלק במלכות השטן. השטן פיקח, ובעזרת מדיומים משתפי פעולה הוא יכול בהחלט ליצור קשר ולהעביר מסרים מרשימים. הברית החדשה נותנת לכך חיזוק בתארה את השטן כמופיע ברמייה כמלאך אור ואת משרתיו כאנשים המחופשים למשרתי הצדק (קור”ב יא 15-14). בני ישראל הוזהרו שלא לחפש מידע בדרכים אלה, וגם כיום מוזהרים המשיחיים להתרחק מכל ניסיון ליצור קשר עם רוחות.

יש לכבד מבוגרים כאות כבוד לחכמתם (פס'(32 . הזקנים הנהיגו את העם. הדגשת חכמתם וסמכותם המעשית נועדה לעורר יחס של כבוד כלפי סמכותו ומנהיגותו של ה’. “פולחן הנעורים” שנפוץ בשנים האחרונות אולי השפיע עלינו עד כדי כך ששכחנו שה’ הציב את הזקנים בראש המבנה החברתי. טעות היא לפטר אנשים בעודם במיטבם או לזלזל באלה שעדיין יכולים לתרום לחברה.

את הזרים שבחרו להצטרף לישראל נדרש לקבל באהבה ולעודד אותם כאילו היו מבני ישראל (פס’ 34-33). התורה נועדה בין השאר למשוך זרים ולסייע להם להכיר את האמת של אלוהי כל הארץ, כפי שקרה לרות ולרבים כמוה. הגר היה צריך להתקבל לקהל ישראל מבלי שיישאל שאלות על ארץ מוצאו. בדומה לכך צריכים המשיחיים בימינו לגלות יחס נאה כלפי לא-מאמינים ובכך לסייע לגאולתם.

ההוראות האחרונות בפרק יט מתייחסות לענייני כלכלה ומסחר (פס’ 36-35). השימוש במשקולות ובמאזניים במסחר ובשווקים ותשלום שכר העבודה צריכים להתבצע ביושר מוחלט. עם ישראל נעשק ונוצל במצריים. אלוהים הזכיר להם לא לעשות לאחיהם את מה שהמצרים עוללו להם. בני ישראל, בגלל היותם משפחה, נקראו להתחשב ולכבד זה את זה. חוסר הגינות בעסקים הינו מעשה מזיק ומביש ביותר.

אלוהים מורה גם לנו להרחיק מקירבנו כל שקר ולחדול מלגנוב (אפסים ד 25, 28).

ביאור זה של הדיברות הסתיים בתזכורת לעם שעליו לשמור את כל מצוות ה’ וחוקיו ולקיימם (פס'(37 . התורה הבדילה את ישראל משאר העמים, ובתקופת המקרא רבים מהגויים נמשכו לעם ישראל עקב צדקת חייו. דבר זה הביא כבוד לאלוהים.

במהלך ההיסטוריה היו תקופות בהן פנו רבים לישוע המשיח משום שהקהילה המשיחית חיה בהתאם לדברו, והיו תקופות בהן הקהילה סטתה ממה שנועדה להיות והדבר פגע בעדותה לעולם. כך קורה לפעמים גם היום.

ג. העונשים

על עבירות מוסר (כ 27-1)

פרק זה מפרט את העונשים על הפרת החוקים שנזכרו בפרקים יח-יט. הוראות שאין עונש בצדן הן עצות טובות ותו-לא, אבל כאשר נקשר אליהן עונש, אפשר לאכוף אותן. אלוהים התכוון לסלק את הכנענים מן הארץ ולטהר את כנען מאורח החיים המתועב, הלא-מוסרי והנפשע של תושביה. הוא רצה שעמו יזהר מאוד שלא להיטמא בעצמו, שכן אז ייענש כפי שנענשו הכנענים (פס'(22 .

במקביל למצווה הראשונה שאסרה על בני ישראל לעשות להם אלוהים אחרים, הם גם הוזהרו להתרחק מהמולך. מולך היה אליל האש; צלמו העשוי מברונזה היה מוצב באש, מתלהט ומתלבן מהחום, ואז היו מגישים לו ילדים לקורבן על-ידיו המושטות. הקרבת ילדים למולך הייתה ביטוי להבנה מעוותת וחולנית של מהות ההתמסרות לאלוה. היא הביעה כניעה לשליטה שטנית ועריצה — בדיוק ההיפך ממה שאלוהי ישראל רצה באהבתו. העונש לפולחן מעוות היה מוות, והעם כולו היה צריך לסקול את העבריין. ה’ גם כרת אותו מעמו משום שעבודת אלילים מעוותת זו טימאה את מקדשו וחיללה את שם קודשו (פס’ 3-2). חומרת העונש באה למנוע את התפשטות עבודת האלילים בישראל. די באדם אחד שמתחיל בה כדי לגרור אחריו קהל שלם.

ה’ הזהיר את בני ישראל שלא יוותרו על הענשת מי שנתן מזרעו למולך (פס’ 5-4). יתרה מכך, מנהיגים אדישים שיסרבו להעניש עבריין על פי הנחיותיו המדויקות של אלוהים, ייחשבו בעיניו לשותפים לדבר עבירה. הוא יעניש בחומרה את מי שלא יציית לדברו, ועונש זה יחול גם על בני משפחתו של העבריין. התורה ניתנה כדי ללמדנו על טבעו הנעלה והנשגב של אלוהים ועל הרשעות שבהחלפתו באחר. לכן, המריית צווי אלוהים חייבה עונש חמור. אלוהים רוצה שבני האדם ילמדו לציית מתוך אהבה; עם זאת, לפעמים נלמד שיעור זה בכאב ובאמצעות תהליך של חינוך מחמיר.

אדם שפנה לאובות ולידעונים לשם הדרכה רוחנית הפר את המצווה הראשונה (פס’6 ). בני ישראל נצטוו לפנות לעצה לאלוהים בלבד, שהרי כל יועץ אחר מלבדו יתעה, בסופו של דבר, את העם. העוברים על מצווה זו היו ראויים לעונש חמור: סקילה למוות (“דמיהם בם”, פס’ 27). אלוהים לא יברך איש, במיוחד לא את המאמינים בו, אם יפנו לסמכות לא מהימנה, שהרי בכך הם מציגים אותו כשקרן.

העם נקרא להתקדש ולנהוג בקדושה לפני ה’ (פס’7 ) — מבוא לדברים שנאמרים בהמשך לגבי העונשים על עבירות בענייני מוסר. לעתים קרובות נחשב אלוהי התנ”ך לקפדן נוקשה וחסר רחמים. אבל בני ישראל ידעו שאהבתו נתונה להם: למרות היותם מעטים הוא הצילם ממצריים. הוא נתן להם את דברו כדי להנחותם ושילב בו בצורה מושלמת אהבה ומשמעת שמעידות בבירור עד כמה ישראל חשוב בעיניו. אי לכך ציווה על העם לנהל אורח חיים קדוש, מה שדרש מהם נכונות לחיות על פי חוקיו (פס’8 ). קדושת אלוהים לא השתנתה מעולם וגם אנחנו צריכים לנהל אורח חיים שכולו קודש לה’.

חטא מתועב ביותר הוא לקלל הורים. מעשה כזה משמעותו התכחשות להורים שנתנו לאדם את חייו; הרי אפילו גופו של אותו כפוי-תודה בא לו מידם. התורה קבעה עונש מוות לבן חצוף כזה (“דמיו בו”) ולא איפשרה להסיר אשמה זו באמצעות קורבן. חומרת העונש נבעה משתי סיבות: 1) בימי קדם נהגו לקלל על-ידי פניה לאל כלשהו כדי שיגרום רע למקולל. אם בן קילל את הוריו, משמע שעשה זאת בשם אל אחר ובכך הכיר בסמכותו על פני האלוהים האמיתי. (2 במעשהו ערער הבן על סמכותם של הוריו עלי אדמות, וצייתנותו להם — שבאמצעותה היה אמור ללמוד לציית גם לאביו שבשמים — הועמדה בסימן שאלה.

שאול השליח קרא למצווה החמישית “המצווה הראשונה אשר הבטחה בצדה”, שכן היא מבטיחה אריכות חיים לבנים צייתנים ונאמנים (אפסים ו 3-2). משפחות משיחיות צריכות להקפיד על מערכת יחסים הדוקה וכנה. אסור שייווצר פער בין הדורות. במשפחות בהן ההורים או אחד מהם אינם מאמינים, מוטלת על המאמינים שבמשפחה האחריות להתייחס להורים בדרך כזו שתוביל אותם לאדון.

הנחיות לגבי קשרי משפחה נכונים ניתנו כבר בפרק יח. כאן, בפרק כ, נקבעו העונשים על מתירנות (פס’ 21-10). העונשים היו קיצוניים: מוות בסקילה חל על שני הצדדים המעורבים בסוגי ניאוף שונים (12-11), ביחסי מין הומוסקסואליים (פס’ 13), ובקיום יחסי מין עם בעלי חיים (16-15). עונש מוות חמור במיוחד נקצב לגבר שנשא לאישה אם ובתה (14). העונש חל גם על האם והבת, ואחרי הריגת השלושה נשרפו גופותיהם.

אם גבר קיים יחסי מין עם אחותו, עם אחותו-למחצה (“חסד הוא”, כלומר קלון וחרפה; פס’ 17), או עם אישה בזמן נידתה (18), הורחקו שני הצדדים ונכרתו מעם אלוהים. משמעות הדבר היא מוות. כאשר גבר שכב עם אחות אביו או אימו, כתוב ש”עוונם ישאו”, כלומר אלוהים עצמו יעניש אותם (פס’ 19). ולבסוף, כשגבר לקח לאישה את אשת דודו או את אשת אחיו, אלוהים העניש אותם בערירות: הם יהיו חשוכי ילדים, דבר שנתפס כרע במיוחד בחברה דאז שייחסה חשיבות רבה לצאצאים.

אלוהים רצה להגן על בני ישראל מפני החטאים החמורים שנפוצו בקרב הכנענים ולהראות מה הם חיי משפחה נכונים, שהינם היסוד לחברה טובה. הברית החדשה המשיכה לדבוק בעקרונות שבבסיס חוקים אלה. מי שיחיה לפיהם יקים חברות שתצטיינה בהמשכיות ויציבות.

ציות לחוקי התורה הביא ברכה לאדמה, בעוד שהמריית דבר ה’ כמוה כחילול הארץ. הארץ הקיאה מתוכה את הכנענים בגלל שזלזלו בחוקי מוסר בסיסיים. עם ישראל היה צריך להבדיל בין טוב ורע ולהיוודע באהבתו לחוקי התורה, כך שיהיה מקור לברכה לכל הארץ (פס’ 24-22). בסופו של דבר יפעל בארץ זו ישוע המשיח, שיביא ברכה לכל העמים.

עונש מפורש להפרת דיני המזון לא צוין אומנם, אך עבירות בתחום זה בהכרח הובילו לקשיים רציניים יותר. שמשון לא נענש מיידית על שרדה דבש מנבלת האריה (שופטים יד 9-8), פעולה שטימאה אותו משום שבהיותו נזיר אסור היה לו לגעת בגוויה כלשהי, אבל עבירה זו, ועוד עבירות אחרות, הובילו לכך שבסופו של דבר גילה לפלשתים את מקור כוחו (שם, טז17 ). סיפור זה מהווה דוגמא להתעלמות מדבר ה’ שתוצאתה עונשים כמו אלה המתוארים בפרק כ.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרי עזר (כמו מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית, ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על: ניאוף, עריות, ערווה, עשרת הדברות, משכב זכר (והעונשים), עבודת אלילים.
  2. סכם וערוך רשימה של מה שנחשב: א) לנישואין מותרים התורמים לקשרי משפחה מוסריים, ב) לנישואין אסורים.
  3. האם יש דרך לגשר בין פסילת החטא שביחסים הומוסקסואליים לבין דאגה כנה להומוסקסואל עצמו?
  4. ברוב הארצות מהווים המשיחיים מיעוט. האם לדעתך יש לנו זכות לנסות להשפיע על חקיקת חוקים שיקבעו אמות מידה מוסריות בתחומים כמו מסחר, שמירת שבת, טיפול באנשים מוגבלים וכדומה?
  5. מנה כמה סיבות לכך שעיסוק בתורות הנסתר ובכוחות רוחניים (כמו פניה למדיומים וכדומה) היווה סכנת מוות לבני ישראל. האם תוכל להפיק לקחים מקבילים גם למשיחיים כיום?
  6. מצא בעזרת קונקורדנציה היכן מופיעה בתנ”ך המילה “אהבה” בהקשר של אהבה כלפי אלוהים או בני אדם. האם ייתכן שזהו הרקע לדברים שישוע לימד במרקוס יב 31-19?

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 7

– 7 – דיני כוהנים

ספר ויקרא, פרקים כא – כב

משה לימד את הכוהנים איזה אורח חיים עליהם לנהל וכיצד לשרת בקודש כך שיסייעו לעם להבין מהי קדושה. גם הקורבנות שהעם הביא לאלוהים היו נתונים לביקורת הכוהנים. הם הנחו את העם בעבודת אלוהיהם.

א. עבודת הכוהנים (כא – כב(16

במובן מסוים, הכוהן מופקד להשגיח על העדה. הוא לא היה רשאי להתאבל על מוות בעם (ויקרא כא 4-1), רק על מות שאריו הקרובים. ייתכן שאפילו על מות אשתו אסור היה לו להתאבל, כמו במקרה של יחזקאל (יחזקאל כד 18-16). עבודת הכוהנים הייתה צריכה להיעשות ללא הפסקה, ולכן נחסך מהם ככל האפשר המגע עם מתים, שגורם להיטמאות זמנית. עם זאת, תוך כדי שירות בני ישראל, למדו הכוהנים על שמחותיהם וקשייהם. הכוהנים נקראו להשתתף במכאובי העם ולבקש את טובתו, אך יחד עם זאת הצטרכו לרסן את ביטוי רגשותיהם. דפוס התנהגות זה משמש מופת לזקני עדה בימינו.

נאסר על הכוהנים לגלח את ראשיהם ואת פאת זקנם ולשרוט בבשרם (פס’5 ). מעשים אלה היו מנהגי אבלות שרווחו בין עובדי האלילים במזרח התיכון (ראה יט 28-27). אם הכוהנים, שזכו למלא את התפקיד המיוחד של הקרבת “לחם אלוהיהם”, היו מאמצים את מנהגיהם של עובדי האלילים, הם היו מציבים לעם דוגמא שלילית ומותירים אותו עִם תפיסה לא נכונה לגבי אלוהים (פס’6 ).

כוהן לא היה רשאי לקחת לאישה מישהי שטהרתה ומוסריותה הוטלו בספק, כלומר אישה שחוללה בזנות, שמא הדבר ישפיע על עבודת הכוהן ועל הקשר שלו עם אלוהים (פס’ 9-7). כוהן גם לא היה רשאי לשאת גרושה. התורה אומנם התירה מתן ספר כריתות (גירושין, דברים כד 4-1), ובכל זאת הדרך בה בחרו הכוהנים את בנות זוגם הייתה צריכה לשמש דוגמא ולשקף את המצב המושלם של אדם וחווה טרם חטאם. ישוע הזכיר את אדם וחווה כשדיבר על גירושין (מתי יט 12-3). כאן גם המקום לזכור את דימוי הקהילה לכלתו הטהורה של המשיח כדגם לנישואין אידיאליים (אפסים ה 33-22).

כאשר בתו של כוהן זנתה נוצר מצב נורא במיוחד (ויקרא כא9 ). במעשה זה חיללה לא רק את עצמה אלא גם את בית אביה ואת שירותו. כדי להבטיח שעבודת ה’ לא תאבד את השפעתה בחברה, התורה ציוותה, כגמול ראוי למעשה, להעניש את הבת: להמיתה ולשרוף את גופתה באש כביטוי למשפט אלוהים. למרות זאת, במצבים אחדים, גורשה הבת הסוררת ולא הומתה. האיסור לזנות היה ועודנו חוק אלוהים וכל הפרה שלו תביא לתוצאות חמורות.

מרגע שהכוהן הגדול הוקדש ולבש את בגדי משרתו הרמה (פס’ 10), לא יכול היה לזלזל בסמלי מעמדו. לכן נאסר עליו להתאבל אפילו על מות הוריו (פס’ 11), לגלות את ראשו ולפרוע את שערו, או לצאת מהמקדש בזמן מילוי תפקידו כדי להצטרף למתאבלים (פס’ 10, 12). נאסר לחלל את המקדש במעשים אלה.

הכוהן הגדול היה רשאי לקחת לאישה רק בתולה מקרב עמו (פס’ 15-13). נאסר עליו לשאת גרושה או אפילו אלמנה, וכמובן שנאסר עליו לשאת אישה שחוללה בזנות. דרישה חמורה זו נועדה להבטיח שבבוא העת יתאימו בניו למִשׂרת הכהונה הגדולה וכן שלא יסטו מדרך הישר בשל דוגמא שלילית. הכוהן הגדול נקרא להנציח את האידיאל של נישואין קבועים וממושכים עם אשת נעוריו. במובן מסוים היו נישואיו של הכוהן הגדול דגם לקשר בין האומה לאלוהיה, קשר בו נמשלה האומה לכלה ואלוהים — לבעל (ראה למשל בשיר השירים). אפשר גם לראות את התגשמות הדגם בקהילה ובראשה: הקהילה — בתולה טהורה (קור”ב יא(2 , קדושה ותמה (אפסים ה 27), והמשיח — חתן המחויב לכלתו.

למרבה הצער, חיינו מרובבים במומים בשל הקללה הרובצת על הטבע. סבל רב נגרם להורים המביאים לעולם ילדים עם פגמים גופניים או נפשיים. אם הורים אלה הם כוהנים, ילדיהם לא יוכלו לכהן לפני אלוהים (פס’ 24-16). המשרתים בקודש היו צריכים להיות נטולי כל מום גופני כמו עיוורון, פיסחות, עיוות בפנים ובגוף (“חרום” או “שרוע”), נכות, גיבנת, ננסות, תבלול בעיניים, פצעים זבים, אשכים פגומים וכדומה — כדי שהמזבח לא יחולל. הכוהן הגדול היה האבטיפוס שסימל את הכוהן-הגדול-המשיח העתיד לבוא. הכוהן היה צריך להיות מושלם מכל הבחינות — וישוע היה מושלם במציאות.

עם זאת, אלוהים נטה חסד לכוהנים שנפסלו מלכהן בתפקידם בשל מום גופני. הם הורשו לאכול מלחם אלוהים (פס’ 22), כלומר מהקודשים: מקורבנות המנחה, התנופה, והשלמים; ומקודשי הקודשים — מהחטאת. אכילה מהקורבנות והחברותא עם הכוהנים האחרים שיכלו לשרת בתפקידם איפשרה לכוהנים הנכים לקיים קשר מלא וקרוב עם ה’. אלוהים מעולם לא רצה להעמיס על בני אדם נטל כבד מנשוא. בסופו של דבר, לאחר שיקומו לתחייה, המאמינים לא יסבלו יותר ממומים.

אהרון ובניו הוזהרו באשר לדרך הנכונה לנהוג בקודשים שהביאו בני ישראל לה’ (כב 9-1). כל זמן שהכוהן היה טמא, נאסר עליו להתקרב או לגעת בתקרובות העם, אחרת היה מטמא את המקדש (פס'(3 . עונש צודק חל על כל מי שהפר איסור זה: הוא יכרת מלפני ה’. שוב אנו מוצאים כאן סמל המצביע על המשיח — הכוהן הגדול המושלם — סמליות שהתגשמה במלואה. גם בימינו, מי שעובד את אלוהים צריך לבחון היטב את כוונות לבו כדי להבטיח שלא תטמאנה אותו ובכך תחבלנה במילוי תפקידו.

ננקטו כל אמצעי הזהירות האפשריים לגבי אכילת הקודשים (פס’ 7-4). נאסר על הכוהן לאכול מהקורבנות אם: 1) סבל ממחלת עור או הפרשה; 2) נגע בחפץ או באדם שבאו במגע עם גופת מת;(3 פלט זרע;4 ) נגע בשרץ ונטמא; 5) נגע באדם טמא. במקרים כאלה היה עליו להיטהר כנדרש לפני שיאכל מהמזון הקדוש.

נאסר על כוהן לאכול מבשר נבלת בעל חיים שמת או נטרף. איסור זה הוטל קודם לכן על כל העם, אבל הוא נזכר שוב בגלל קדושת תפקידו של הכוהן. אם כוהן מסוים בחר להתעלם מחוקים אלה כדי להשביע את רעבונו, הוא נענש בחומרה: מוות על ביזוי הוראתו המיוחדת של אלוהים לכוהנים (פס’9 ). כך גם היום, תלמיד המשיח צריך לייחד עצמו לה’ ולהקפיד במילוי מצוותיו.

בפס’ 16-10 מפורטים אמצעי זהירות נוספים לגבי אכילת הקודשים (הקורבנות). זר או שכיר שהתגוררו זמנית בביתו של כוהן לא הורשו לאכול מהקודשים. אכילתם הותרה רק לכוהן ולבני ביתו, כולל “ילידי בני ביתו” (יליד בית הוא בן שנולד לעבד בתקופה שהיה שייך לבית אדונו. בנים ובנות כאלו נחשבו לרכושו של בעל הבית ולא יצאו לחופשי עם אביהם, במידה שהאב זכה לכך). בת כוהן שנישאה לאדם שלא היה כוהן לא יכלה אחרי נישואיה לאכול “מתרומת הקודשים” של אביה, שכן השתייכה לבית-אב אחר. אבל, אם התאלמנה או התגרשה “וזרע אין לה”, יכלה לשוב לבית אביה ולאכול מהמזון הקדוש (פס’ 13-12). אדם שאכל “קודש” בשגגה, היה צריך לשלם לכוהן עבור הקורבן ולהוסיף חמישית מערכו (פס’ 14; ראה גם ויקרא ה). קנס זה הראה לעבריין שהוא עשק את אלוהים ולכן עליו לפצותו.

הכוהנים הוזהרו שלא לחלק את מזונם הקדוש עם מי שאינו כוהן (פס’ 16-15), שכן אפילו אם כוונתם טובה, היה זה חטא מצד הכוהן ומצד אורחו גם יחד. למנהיגים הרוחניים הייתה השפעה רבה על העם ולכן נקראו להיזהר. עיקרון זה תופס גם בימינו. אם ההוראה והדרשות בקהילות מצטיינות ברמה גבוהה וזקני העדה מנהלים את חייהם ביראת-אלוהים, הם משפיעים על החברה לקיים רמה מוסרית גבוהה. כשהמצב אינו כך, חלה התדרדרות חברתית, אפילו בקנה מידה של עמים שלמים.

ב. דיני קורבנות (כב 33-17)

בקטע זה נאמר שוב לבני ישראל אילו בעלי חיים יכלו להגיש לה’ (פס’ 25-17). כל בעלי החיים שהועלו קורבן היו צריכים להיות חסרי מום (פס’ 24-20), מלבד בעל חיים שניתן כקורבן נדבה ((23. הקרבת חיות פגומות מעידה על כפיות תודה כלפי ה’ שמברך בנדיבות כה רבה. שנים רבות אחרי גלות בבל נשאלו בני ישראל האם יעזו לתת את החיות העיוורות והחולות שלהם כמנחה לשליטיהם (מלאכי א(8 . כמובן שלא. ואם כך, הכיצד יעזו לנהוג כך בהקריבם לאלוהים?

לשימוש בחיות בעלות מומים היו גם השלכות עמוקות יותר בגלל שמעשה כזה הציג באופן מעוות את משמעותו הסמלית של הקורבן. נאסר לחבל בסמל באופן שיגרום לעם להתייחס לתפקידו של המשיח בדרך לא נכונה.

גם עבורנו, החיים בעידן הברית החדשה, יש משמעות לקורבנות התנ”ך. הם מאפשרים לנו לראות את הקשר בין ההזדהות עם החיה ועם מותה, למה שהשיג המשיח במותו. הם גם מזכירים לנו שלא לפרש את הכתובים באופן שיקל ראש בחשיבות הכפרה שהושגה בזכות מותו של המשיח במקומנו. המשיח לא מת כקדוש מעונה למען איזו מטרה חיובית או כדוגמא למסירות עליונה. קיים קשר נעלה בין מערכת הקורבנות של התורה לבין מות ישוע על הצלב.

גם גרים הורשו להקריב לה’. כפי שכבר ראינו, חוקי התורה נועדו, בין השאר, למשוך את עובדי האלילים ולתת להם הזדמנות להצטרף לציבור ישראל. כשזרים ראו, הבינו וקיבלו את משמעותה המוסרית של התורה, כולל הדגש שהיא שמה על ישועה ומסירות לאלוהים האחד והאמיתי, הם הורשו להצטרף לישראל וליהנות מזכויות שוות. התורה הרשתה להם להביא קורבנות (פס’ 19-18), אבל הם היו חייבים לקבל על עצמם את הדרך שדבר ה’ התווה לפניהם (פס’ 25). הפצת דעת ה’ בין הגויים הייתה מעשה שבשגרה באותם ימים, שכן דרך עדות העם שמעו אלפים אודות האלוהים האחד האמיתי ולמדו להכירו.

בסיום הפרק באה לידי ביטוי האנושיות שהתורה הפגינה בבחירת החיות לקורבנות (פס’ 28-26): ולדות נלקחו מאימותיהם רק אחרי שמלאו להם שבעה ימים. אסור היה להקריב אם וולדה באותו יום. העיקרון המכוון היה עיקרון הרחמים. המטרה הייתה לחסוך מהאם סבל מיותר. בעלי החיים לא נשחטו באכזריות. הדרך שנקבעה לשחיטה נועדה להקטין את הסבל במידת האפשר.

כשאנו חושבים על היחס הרחום כלפי החיות שעמדו למות, אנו יכולים להבין את רגשותיו של מי שהגשים את הסמל — ישוע, כשמת בגלל חטאינו. הוא אלוהים, אבל הוא גם “בן האדם” שחווה לעומק כל חוויה אנושית, אפילו ברגעיו האחרונים, בהם קרא: “אלי! אלי! למה עזבתני?” (מתי כז 46; ראה תהילים כב(2 . סבלו וצערו נוגעים ללבנו ויכולים להביאנו לכדי ענווה.

בהמשך חוזרת התורה ומזכירה לעובד ה’ שלא להותיר מבשר זבח התודה עד ליום המחרת (ויקרא כב 33-29; ראה גם פרק ז). הציות להוראה זו היה חשוב מכמה סיבות: (1 “אני יהוה.” ה’ הוא שציווה זאת; (2 “ונקדשתי בתוך בני ישראל.” צווי זה נועד לסייע לעם לחיות על פי דבר אלוהיו ולשמש כעדות חיה לייחודו; (3 “אנוכי יהוה מקדשכם.” המעשה שימש להדגשת העובדה שעם ישראל הוא העם הנבחר, שהוקדש לאלוהים; 4 ) “אני … המוציא אתכם מארץ מצריים להיות לכם לאלוהים” (ראה שמות ג(14 . המושיע נתן לעם חרות לאומית שנשאה גם משמעות רוחנית רחבה יותר; 5) הסיבה האחרונה עולה מסיכום פס’ 33-31: “אני אלוהיכם, האלוהים האמיתי האחד. אינני אל שבטי כאחד מאליליהם של עובדי האלילים.”

מסיבות אלה נקראו בני ישראל לציית לה’. הייתה זו גם זכות מיוחדת לעבוד אותו. כך גם אנחנו, שנקנינו במחיר רב, מכבדים, מוקירים ומשרתים את אלוהינו כדי לפאר את שמו.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרי עזר (כמו מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית ועוד. ראה רשימה מומלצת במבוא) על הנושאים הבאים: אבל, בכור-בכורה, גר, גרושין (לכוהנים), טומאה וטהרה.
  2. בנוסף לוויקרא כא-כב, בהם דנו בפרק זה, קרא גם את דברים כב 29-13. אמנם היה אישור לתת ספר כריתות ולשלח אישה (ראה דברים כד(1 , ובדרך כלל הלא-נושעים בישראל ניצלו אותו; אבל האם היו גם אמצעים להקטין את מספר הגירושין? מדוע המצב שונה בגוף המשיח?
  3. לעתים נשמעת הטענה שהתורה מכילה רק הוראות “עשה” ו”אל תעשה” ואיננה רוחנית. בדוק בעזרת קונקורדנציה את האיסורים הרבים בברית החדשה שכוונתם למנוע מהמאמינים להיטמא כיום. התחל עם המילים “טומאה”, “טמא”.
  4. ערוך רשימה של הסיבות האפשריות לכך שאנשים הקריבו לאלוהים את בעלי החיים העלובים ביותר מבחינת איכותם ולא נתנו לה’ את התקרובת המשובחת שהגיעה לו.
  5. האם אתה מכיר בתנ”ך אנשים שלמדו אודות אלוהים מעדותו של עם ישראל ואפילו החלו לעבוד אותו?

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 8

– 8 – חגים ומועדים

פרקים כג, כה

החגים והמועדים בהם התאסף עם ישראל לפני ה’ היו גם הם חלק חשוב מעבודת ה’ (כג 2-1). משה כבר מסר לעם את ההוראות הקשורות במועדים (שמות כג14 ואילך), אבל ספר ויקרא מרחיב בהם וקובע את לוח השנה לעבודת אלוהים. נדון כאן באירועים השנתיים לפי סדרם (ויקרא כג, כה), ובפרק הבא בספרנו נדון בחובות הכוהנים הקשורות באירועים אלו (ויקרא כד).

א. יום השבת (כג 3)

השבת נזכרת לראשונה בבראשית ב:2 אלוהים נח, שבת ממלאכת הבריאה שכללה עתות, עונות וחיים על פני הארץ. בגלל שאלוהים שבת ממלאכתו, גם האדם חייב לעשות זאת אחרי שישה ימי עבודה (שמות כ 11-9). אלוהים בירך את היום השביעי (בראשית ב(3 , והאדם הפיק מהיום הזה ברכה והתחדשות גופנית ורוחנית.

יום השבת נועד למנוחה מוחלטת (גופנית) ולמקראי קודש — אסיפות עָם חגיגיות שנערכו לפני ה’ (התרעננות רוחנית). אלוהים לא התכוון שהשבת תהפוך למה שעשו ממנה התורה שבעל פה והמסורת. בזמנו של ישוע היו אין ספור חוקים שהפכו את המנוחה לעול כבד עד כדי כך שפשוטי העם זכו אך בקושי למנוחה שה’ התכוון לה, מצב שגרם לישוע לציין שהשבת נועדה לבן האדם ולא ההיפך (מרקוס ב 27). אין בכוונתי לטעון כאן שדי בהתייחסות שטחית לשבת; בני ישראל היו צריכים להבין, לפחות באופן כללי, מה משמעות ההוראה לא לעבוד. כמו כן יש לזכור שהמנוחה בה חפץ ה’ לטובת האדם הייתה אמורה לכלול התחדשות רוחנית בדבר ה’. אלוהים לא התכוון שבני ישראל יבלו את יום השבת בחוסר מעש, ללא חובות רוחניות כלשהן.

ישוע קם לתחייה ביום א’ בשבוע. לפי הברית החדשה, תלמידיו בצעו לחם בכל יום ראשון וציינו אותו כיום תקומת אדונם מהמתים. אין להסיק מזאת שהתלמידים, שהיו יהודים, זלזלו ביום השבת. אדרבה, יש הוכחות לכך שבמשך מאתיים שנה לפחות היו מאמינים יהודיים וגויים ששמרו את יום השבת ביום השביעי בשבוע וציינו את תקומת ישוע ביום הראשון (היהודים המשיחיים בארץ ישראל של אז עבדו ביום הראשון בשבוע, כך שציינו את התקומה בערבו של יום א’ או במוצאי יום השבת). עם הזמן גדל מספרם של המשיחיים הלא-יהודים עד שהפכו לרוב בקהילה המשיחית ושינו את מנהגיה: בהדרגה הפסיק היום השביעי להיות היום בו עבדו משיחיים את אלוהים ויום א’ תפס רשמית את מקומו, למרות שבברית החדשה אין שום התייחסות ליום א’ בשבוע כאל יום שבת. כיום נוהגים רוב המשיחיים בעולם לשמור שבת ביום הראשון בשבוע, ורוב היהודים המשיחיים עושים זאת ביומו השביעי.

השבת היא גם תמונה של השלום שהוא מנת חלקו של האדם שיודע כי חטאיו נסלחו. בעוד שארץ כנען העניקה מנוחה גופנית אחרי הנדודים במדבר, הישועה העניקה לעבד ה’ הנאמן מנוחה רוחנית. פועלו של ישוע עבורנו מאפשר לנו מנוחת שבת בה הנפש לא סובלת יותר מאשמה ומעונש החטא. היא זוכה לשלום עם אלוהים ונהנית ממנוחה אמיתית (עברים ד 10). יום יבוא והארץ תשוחרר מכבלי הקללה שהוטלה עליה ותנוח אלף שנה (בראשית ג 17; רומים ח 22-20).

ב. חג הפסח, חודש ניסן (כג 5)

מאחר שישראל היה במקורו עם של חקלאים, מועדי השנה היו קשורים למחזורי הקציר, הבציר והאסיף. החג הראשון בלוח המועדים הדתי היה פסח, תזכורת לגאולת ישראל מעול מצריים. החג התחיל בערבו של היום הארבעה-עשר בחודש הראשון, חודש ניסן. הגאולה ממצריים נחגגה בסעודת “הסדר” (סדר עבודת ה’) שבמשך השנים נוספו לה קישוטים ותוספות. הבשורות מתארות בקצרה סדר פסח פשוט אותו קיימו ישוע ותלמידיו לפני צליבתו. סדר פסח זה נודע אחר-כך בשם “הסעודה האחרונה”.

המילה “פסח” (פס’ 5; שמות יב 1 ואילך) מתארת את מה שקרה כאשר מלאך ה’ עבר במצריים והכה את כל הבכורות. רק על בכורות ישראל, שמזוזות בתיהם סומנו בדם שׂה, פסח המלאך.

בבתים שלא סומנו הוכו למוות הילדים הבכורים, ואפילו בכורות הבקר (שמות יב(29 . אמצעי חמור זה הוא ששכנע לבסוף את פרעה לשלח את בני ישראל ממצריים.

כל העם ידע שהפסח נועד להזכיר את השחרור מעבדות. עם זאת, ה’ רצה להשתמש בגאולה זו ובהתגלות בהר סיני כדי ללמד את העם מהי גאולה רוחנית. ה’ נענה לזעקתם של המעונים בגופם, והוא נענה גם לנתונים בכבלים רוחניים. בדומה לשחרור מעול מצריים, בני ישראל נועדו להיות חופשיים גם מכבלי החטא, כך שיוכלו לחיות ברוח ה’ כרצון אלוהים. המונח “פסח ליהוה” מזכיר לא רק את הדם שנשפך לשחרורם ממצריים, אלא גם מצביע על הדם השפוך הדרוש לשחרור מעונש החטא, כמתואר בספר ויקרא.

הברית החדשה רואה בתפיסה זו אבן יסוד. שאול הצהיר ש”נזבח שה הפסח שלנו, המשיח” (קור”א ה7 ). ישוע נקרא בשם זה כי “הוא יושיע את עמו מחטאותיהם” (מתי א(21 . משמעות עמוקה טמונה בהכרזתו של יוחנן המטביל שישוע הוא שה האלוהים — שה הפסח — הנושא את חטאת העולם (יוחנן א(29 . בסופה של סעודת הסדר שישוע ערך עם תלמידיו, הוא לקח את כוס היין השלישית — כוס הגאולה — ונתן לכולם לגמוע ממנה, כפי שנהוג מאז בסעודת האדון. כוס זו מתארת את שפיכת דמו של המשיח “בעד רבים לסליחת חטאים” (מתי כו 29-26). גאולה פירושה הזדהות והכרה בישוע כשה הפסח.

ג. חג המצות (כג 8-6)

חג המצות קשור קשר הדוק לפסח. הפסח צוין בערב ה-14 לחודש הראשון, והחג שבא בעקבותיו התחיל ב-15 לחודש. תאריך זה נחשב לשבתון ונאסרה בו כל עבודה, מלבד התקנת ארוחות. יום זה צוין גם כמקרא קודש — אסיפת עם לפני ה’. לא ידוע כיצד בדיוק קיימו אותו בימי קדם. ה-14 לחודש הזכיר את משמעות הפסח (שתוארה בפירוט בטקס הסדר). סביר להניח ששבוע החג שימש גם הוא תזכורת, הפעם לעובדה שבני ישראל אכלו מצות בצאתם בחיפזון ממצריים. הפסח ציין את שפיכת הדם שהייתה השלב האחרון בפדות עם ישראל. אכילת מצות סימלה את מה שקרה לבני ישראל מיד לאחר הצלתם (שמות יב 39). הזדמנויות אלה לעבוד את אלוהים מעוררות בנו הכרת תודה על ישועתנו ומונעות בעדנו מלהקל בה ראש. גם יומו האחרון של החג היה יום מנוחה ומקרא קודש, ובימים שבין הראשון לאחרון בחג הותר לעסוק במלאכות קלות בלבד.

התנ”ך מבדיל בבירור בין הפסח לבין חג המצות. בזמן כתיבת הברית החדשה כבר הפכו שני חגים אלה לאחד. במתי כו 17 ומרקוס יד12 הפסח נקרא היום הראשון של המצות, מכאן שחג המצות החל בערב הפסח.

ד. חג תנופת העומר (כג 14-9)

טקס הבאת עומר ראשית הקציר היה קשור בחג המצות וקיבל תוקף ומשמעות מרגע שהעם ישב בארצו ויכול היה להביא לאלוהים מתבואתו.

מעניין שבני ישראל הניפו את אלומת העומר הראשונה מיד עם כניסתם לכנען, אחרי שעברו את הירדן. ב-14 לחודש הראשון חגגו את הפסח בערבות יריחו (יהושוע ה 12-10), ולמחרת אכלו מתוצרת הארץ, מצות ו”קלוי” (שבולים קלויות באש). אין ספק שקטפו עומר מביכורי הארץ להנפה לפני ה’. משמעות רבה יש לכך שלמחרת היום בו אכלו מתוצרת הארץ פסק המן לרדת מן השמים ובני ישראל אכלו מאז ואילך מתנובת הארץ.

העומר ניתן לאלוהים בתקופת השנה בה נקצרו השעורים בארץ ישראל. עומר התנופה בא לייצג את כל היבול שנקצר.

ביום א’ הבא מיד לאחר השבת הראשונה של פסח, נצטווה העם להביא אל הכוהן את ראשית קציר הארץ. ז”א, עומר של שעורה (ויקרא כג 11). הכוהן הניפו לפני ה’, כלומר, לפני מזבח העולה, ולאחר מכן הקריב כבש זכר לעולה (פס’ 12; שמות כט 42-38).

יחד עם העומר והעולה הוגשה מנחה כפולה מזו שהתלוותה בדרך כלל לעולת העם. מנחה זו הביעה הלל לאלוהים — באמונה — על שפע היבול שעמד לתת לעמו. כמו כן ניתנה רביעית הין יין לרגל האירוע המשמח (פס'(13 . במילים פשוטות — חג תנופת העומר כשמו כן הוא: “תודה לך אלוהים עבור הברכות העתידות לבוא בעוד שבעה שבועות.” היה זה כאילו כל היבול הובא בתודה לה’, וה’ החזיר אותו לעמו לכלכלתם. כדי להבטיח שה’ יקבל את העומר ברצון ויברך את היבול כולו, נאסר לאכול מהיבול עד הנפת העומר (פס’ 14).

בתום חגיגת החג באמונה, העם יכול היה לחזור לביתו שקט, עם הבטחת אלוהים למלא את שדותיהם בתבואה בעוד שבעה שבועות — הבטחה של מתן חיים.

חג תנופת העומר אינו נחוג כיום בקרב עם ישראל. החג המסמל תקווה כה גדולה הינו חג אשר ממנו מתעלמים. הוא אינו מוזכר אפילו בתוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים!

למדנו שכל החגים מהווים צל המתאר את תוכנית הישועה של המשיח עבור עמו וכלל בני האדם (אל הקולוסים ב’ 16־17, אל הגלטים ד’ 8־11), וחג תנופת העומר התגשם בתקומתו של ישוע מן המתים.

אלוהים הוא זה שקבע את מועדי החגים וטען שאלו הם מועדיו (ויקרא כג 2־4). מדוע ה’ חוזר על אותו המשפט (“אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי…”) שלוש פעמים? מכיוון שהוא עתיד להגשים אירוע חשוב ביותר בדיוק בכל אחד מהמועדים שקבע. אישיות אחת ויחידה פעלה במועדים אלו בדרך שאף אחד אחר לא יכול היה לפעול. בדרך זו יוכלו בני האדם לזהות אותה אישיות — את המשיח — ולהיווכח באמינות דבר אלוהים.

— ישוע המשיח עלה על הצלב כשׂה הפסח שלנו בדיוק בחג הפסח.

— רוח הקודש צלח על התלמידים בדיוק בחג השבועות.

באותה מידה, אנו ניווכח שחג תנופת העומר נועד להכיננו לאירוע מאוד מיוחד בחיי המשיח ישוע: יום תקומתו ותקוות תקומת ילדי אלוהים — תקוות החיים שלאחר המוות.

שאול השליח התבסס על מצוות הבאת העומר בהצהרתו שהמשיח הוא הפרי הראשון, ושאחרי תקומתו מהמתים תהיה תקומה לכל השייכים לו (קור”א טו 20, 23). הוא הינו פרי ראשון שמבטיח קציר רב.

באשר לקביעת המועד הנכון לחג תנופת העומר:

מחד עומדת המסורת הרבנית, הקובעת שאת הביטוי “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” (פס’ 11, 15) יש לפרש “יום אחרי החג הראשון של פסח” (דהיינו, טז בניסן).

מאידך עומד הפירוש מילולי של הפסוקים, שמצביע על יום א’ שנופל לאחר שבת חוה”מ פסח.

הבדל זה חשוב ביותר. אם, כפי שאמרנו, כל מועדי ה’ הם סמלים שעומדים להתגשם על ידי המשיח, הפירוש המילולי של הפסוקים מוכיח כי עד כה היתה התאמה מושלמת בין הסמל לבין פעולות המשיח:

— יד בניסן: שׂה הפסח נשחט = המשיח נצלב ומת כקורבן לכפרת חטאים בערב פסח;

— ביום א’ שלאחר שבת חוה”מ פסח: הונף העומר = “הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר” (קור”א טו 20; מתי כח 6-1);

— אם מאותו יום א’ של תקומת ישוע סופרים 7 שבועות, מגיעים לחג השבועות, שלפי השיטה הזו יפול תמיד על יום א’!

ה. חג השבועות,

חודש סיוון (כג 22-15)

“וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם” (פס’ 16-15). בעוד שלכל אחד מן החגים המוזכרים בויקרא כג קבע אלוהים תאריך מספרי בלוח המקראי, הרי שלחג השבועות אין ציון תאריך. הוא נחוג ביום א’ בשבוע, 50 ימים לאחר חג תנופת העומר.

המסר הוא שחג תנופת העומר הינו נקודת המוצא לחג השבועות. אם המאורע בחיי המשיח המסומל על ידי תנופת העומר התרחש ביום א’ בשבוע, הרי גם המסומל על יד חג השבועות חייב היה להתגשם ביום א’ — ואנו נראה שכך אכן קרא!

שמו של חג השבועות נובע מקביעת מועד החג: ביום הנפת העומר העם היה צריך להתחיל במניין הימים (פס’ 25-14). יום קדוש זה — חג השבועות — חל בחודש השלישי של לוח השנה המקראי. הוא היה “מקרא קודש” (פס'(21 ; הותר לעסוק בו רק במלאכות קלות, אבל אפשר היה להשתתף בהבאת לחם הביכורים.

ביכורי קציר החיטים לא הובאו כעומר. במקום זאת הובאו גרעינים בכמות כפולה ממנת מנחה רגילה. מהם נאפו, בתוספת חמץ, שני לחמים (פס’17 ). הקרבת הלחם הייתה אירוע מיוחד שדרש את נוכחותם של הגברים (שמות כג 17).

כהכנה לאירוע זה, הכוהן הקריב שעיר עיזים לקורבן חטאת עבור העם (ויקרא כג 19), אחריו עולה עבור העם והכוהן (פס’ 18) ומנחה. במרכז האירוע עמדה הנפת ביכורי החיטים לפני מזבח העולה (פס'(20 . אסור היה להגישם על המזבח בגלל החמץ — השמרים — שבלחם. נתינת היבול לה’ (שסומלה בהנפת הלחמים) והשבתו לעם מידי ה’ סימלה את מה שכבר אמרנו לגבי הקרבת עומר השעורה.

החמץ שבלחם מסמל כנראה את העם שאינו נקי לגמרי מחטאים. ישראל היה אומנם עם נבחר, אך רבים מבניו עדיין לא נושעו ולכן היה צורך בסבב של קורבנות לפני שהכוהן יניף את ככרות הביכורים. הייתה זו תזכורת נוספת לאלה מהעם שלא נושעו, שעליהם להיענות להצעת הישועה הנדיבה של ה’.

אין פלא ששאול אמר שהתורה הייתה אומנת שהדריכה את בני ישראל אל המשיח (גלטים ג 24); בימי המקרא החלה הדרכה זו בהצגתן של האמיתות הרוחניות העולות מהקורבנות השונים.

זבח השלמים שנלווה לביכורי קציר החיטה הובא בסוף (פס’19 ) והיה שיאו של כל מגוון טקסי עבודת האלוהים באמצעות הקורבנות המצווים בספר ויקרא.

נזכיר שוב שמחברי הברית החדשה, שכתבו בהשראת רוח אלוהים, תארו את הפירות הראשונים — הביכורים בגוף המשיח — לפי סדר המועדים השנתיים של התנ”ך. יש חשיבות לדברים שישוע אמר לתלמידיו אחרי תקומתו: היה עליהם לחכות להתגשמות הבטחת האב ולא לצאת מירושלים לפני כן (מעה”ש א4 ). הם היו צריכים להמתין עד ליום הביכורים, לחג השבועות.

על פי תוכנית אלוהים, בדיוק כמו שככרות הלחם שהובאו באותו יום סימלו את הבאת היבול בשלמותו, כך גם ישועתם של שלושת אלפי האנשים באותו יום ראשון — בדיוק שבעה שבועות אחרי תקומת ישוע — הייתה ערובה לאמונתם העתידית של כל השייכים למשיח. החמץ שבלחמים שימש סמל לכך שאותם שלושת אלפים — וכל אלה שבאו בעקבותיהם — עדיין אינם נקיים מחטא למרות ששוחררו מעונשו. לקהילה המשיחית בימינו אסור להתעלם ממשמעות סדר עבודת האלוהים שבתנ”ך.

בחג השבועות בו נולדה הקהילה המשיחית היו בירושלים ובסביבתה המוני עולי רגל מהארץ ומחוצה לה, שבאו להשתתף בטקסים במקדש. כך ניתנה הזדמנות למספר מירבי של אנשים לשמוע את כיפא כשדיבר, והוא מלא ברוח הקודש.

ה’ חוזר כאן על אזהרתו בקשר לקציר פאת השדות (ראה ויקרא כג 22 ; יט9 ). כפי שראינו, העשירים נקראו לחלק את עושרם עם הנזקקים. בשבועות אלה, כשעשירי העם נהנו משפע של ברכות, היה עליהם לחלק את אמונתם הרוחנית עם אחרים. גם אנו נקראים לתת מברכותינו החומריות והרוחניות לנזקקים.

ו . מועדים חשובים בחודש השביעי,

חודש תשרי (פס’ 44-23)

לחודש השביעי בלוח השנה המקראי (תשרי) הייתה חשיבות עליונה בחיי העם, היות שהמספר “שבע” מדגיש שלמות ושיא בעבודת האלוהים של כל אדם מישראל.

יום תרועה מיוחד (ראש השנה של ימינו; כג 25-23)

מאז גלות בבל נחוג “יום תרועה” גם כראש השנה בגלל מקומו בלוח השנה האזרחי. בראש כל חודש תקעו בשופרות על קורבנות העולה והשלמים (במדבר י 10). יומו הראשון של החודש השביעי נועד לתקיעת שופרות מיוחדת, תזכורת ליום הכיפורים החל בעשירי לאותו חודש.

בראשית כל חודש הוקרב מספר קבוע של בעלי חיים לקורבנות השונים (במדבר כח 15-11). ביום הראשון של החודש השביעי הוקרבו קורבנות רבים יותר מאשר בחודשים האחרים (במדבר כט 6-1), זאת כדי להדגיש את חשיבות אותו חודש. יום זה היה יום שבתון, בו נאסף העם למקרא קודש והעלה את הקורבנות המיוחדים לה’ (ויקרא כג 25-24).

ברבות הזמן נודעו עשרת הימים האלה כ”ימים הנוראים”, ימי הכנה לקראת יום כיפור, במהלכם צריך עם ישראל לחשוב על החטא. אלה שלא נושעו היו צריכים לחשוב על דרך חייהם ולחזור בהם מעוונותיהם.

שוב אנו רואים את ההשלכות הנבואיות שיש ללוח השנה. כאשר ישוע יחזור כדי לקחת את קהילתו יישמע קול קריאה, קול שר המלאכים ושופר אלוהים (תסל”א ד16 ). יואל הנביא תיאר כיצד יינתן אות אזעקה על-ידי תקיעת שופרות עם התקרב יום ה’ ופורענויותיו (יואל ב 1 ואילך), והדבר מתקשר למשמעותה של תקיעת השופרות שתקרא לישראל כאשר גוף המשיח יילקח, בזמן שבני ישראל יתקבצו מהתפוצות. תקיעת השופר תאיץ אז בעם ישראל לחזור בתשובה.

יום הכיפורים, י בתשרי (כג 32-26)

בחודש השביעי, החל מערב היום התשיעי ועד לערב שלמחרת, חל יום הכיפורים (ראה גם ויקרא טז). ביום זה נאסרה כל מלאכה. ה’ הזהיר שישפוט בחומרה את העוברים על איסור זה (פס’ 28, 31-30), שנזכר שלוש פעמים כדי להדגיש את חשיבות היום.

שלוש פעמים נזכר גם עינוי הנפש (פס’ 27, 29, 32). הכוונה כנראה לצום ואולי אפילו ללבישת שק וישיבה באפר (ראה ישעיהו נח 3, 5), אלא שצער ועצב כשלעצמם אינם מסלקים חטא. צער העולם מוביל למוות (קור”ב ז(10 , ומכך בדיוק רצה אלוהים שבני ישראל ימנעו. קיים סוג של עינוי הרוח שמבטל את הרצון לחטוא, וה’ רצה שביום הכיפורים, בו טוהר עם ישראל כעם, יוכלו פרטים מהעם להיטהר באופן אישי ולדעת בביטחון שה’ מקבל אותם.

אם נזכור שהשופר שיקרא לקהילה כאשר תילקח לשמים גם יקרא ללא-מאמינים מבני עמנו לחזור בתשובה, נראה שחשוב להבין מהי הוראתו הנבואית של יום הכיפורים. “תקופת חבלי יעקב” תבוא לפני שהמשיח ישוב לארץ, כשנפשו של עם ישראל תעונה בשואה שלא הייתה כמותה (זכריה יג 9-8). בסוף יום הכיפורים יכול היה אדם להיות בטוח שחטאיו נסלחו, וכך גם מבטיחות הנבואות שיבוא יום בו תיוושע כל שארית ישראל (זכריה יב(10 .

חג הסוכות, טו בתשרי (כג 44-33)

חג הסוכות חל ב-15 לחודש השביעי ונמשך שבוע (פס’ 34, 39). תיאורו המלא של החג מובא בספר במדבר כט 38-12. בספר ויקרא הוא נזכר פעמיים (כג 36-33, 43-39). תחילה נאמר שעם ישראל פשוט צריך לחגוג את חג הסוכות; בהמשך ניתנים כמה פרטים לגבי האופן בו יש לחגוג אותו.

חג הסוכות ציין את האסיף האחרון של היבול בסתיו (פס’;39 שמות כג16 ), וכך סיפק לעם עילה לשמוח בברכות שבאו לו מיד ה’. לשם כך הוקצו שבעה ימים ויום נוסף: הראשון והשמיני יוחדו מהיתר. כל מלאכה הייתה אסורה במהלכם (פס’ 36, 39) אך הותר להשתתף באסיפות ובהבאת קורבנות.

במשך שבוע החג בני ישראל גרו, ישנו וסעדו בסוכות שנבנו מכפות תמרים, ענפים וקני סוף. הסוכות קושטו בפירות ובתנובת הארץ, תזכורת לברכות שה’ העניק להם. בזמן שבני המשפחה שהו במשכן זמני זה, ודאי הרהרו בניסיון חייהם או בזה של אבותיהם כשגרו בסוכות בזמן הנדודים במדבר (פס’43 ), ובוודאי היו אסירי תודה לאלוהים על שהעניק להם ארץ זבת חלב ודבש (פס’40 ). ניגודים אלה בין קשיי המדבר לשפע בארץ, ועינויי הנפש ביום הכיפורים שזה עתה חלף, נתנו לעם סיבה לשמוח ולצהול. אלה שנולדו בארץ ישראל צוו לחגוג את החג הזה “לעולם” (פס’42 ).

כבר במאה הראשונה נוספו לחג טקסים נוספים: ביומו השביעי יצאה תהלוכה לבריכת השילוח כדי להביא מים בקנקן זהב. המים הובאו למקדש ויצקו אותם ליד מזבח העולה בשירה וריקודים. על רקע זה אפשר להבין טוב יותר את דברי ישוע כשהשתתף בחגיגות וקרא: “כל הצמא — יבוא אלי וישתה!” הוא קרא לעם שהתאסף לרגל החג המקודש לזכור את זה שמתואר בסמליות הטמונה באירוע, כי הוא זה שיכול להעניק להם נהרות של מים מרווים וחיים (יוחנן ז 38-37).

גם היום השמיני היה מקרא קודש (ויקרא כג 36) — עצרת שנעלה את מחזור חגי השנה. אחרי שעולי הרגל שבאו לירושלים (אם למשך שבוע או בתחילת החודש) התאספו לפני ה’ באותו יום, הם החלו בהכנות לשוב לבתיהם, שם יחלקו את שמחתם וחוויותיהם המבורכות עם משפחותיהם וחבריהם.

בחג הסוכות טמונה גם משמעות נבואית הקשורה לעם ישראל ולהשלמת המלכות. שארית ישראל אחרי צרת יעקב, וכל הגויים שיפנו אל ה’, ייהנו ממנוחת המלכות ומברכות השלום והשמחה של חג הסוכות. עם ישראל יחגוג שוב את סוכות כאשר מלכות השמים תתגשם בארץ, ומכל העמים יבואו לירושלים ויעבדו את ה’, מקור כל הברכות (זכריה יד 16).

— משה מסיים את הפרק בהערה מסכמת על חגי השנה (פס’44 ). האם כל זה נראה מייגע למאמינים משיחיים כיום? יש הקובעים כי איננו נתונים עוד למרות התורה ושעלינו לנהוג חופש בעבודת האלוהים שלנו. לכך נענה כי יש צורך במועדים קבועים מראש ובסדר מסוים לפיו עובדים את אלוהים, במיוחד כשלא מקיימים נהלים ומנהגים פולחניים. אפילו עיסוקים מקצועיים דורשים משמעת והתמדה עיקשת. וכיצד נוכל להתחיל להכיר את ה’ ולגדול באמונתנו אם לא נלמד בחריצות ובאופן מסודר את כל מה שיעד עבורנו!

ז. שנת שבתון (כה 7-1)

מיד לאחר כניסת בני ישראל לארץ היה עליהם להתכונן למועדים שיחולו בעתיד הרחוק יותר. לפיכך החלו למנות את השנים כדי שיוכלו לקיים כל שנה שביעית כשנת מנוחה, שבת לה’. העם היה אמור לזרוע את שדותיו, לזמור את הכרמים ולבצור במשך שש שנים (פס’;3 שמות כג(10 . שש שנים היה עליהם לעבד את האדמה, ובשנה השביעית נקבעה מנוחת שבת לארץ (פס’;4 שמות כג(11 . בשנה זו נאסר לקצור את ספיח השדות ולבצור את “ענבי נזירך” (הענבים שגדלו פרא. כרם שלא נזמר ולא עובד נקרא “נזיר”. פס'(5 . רק לנזקקים הותר לאסוף מהשדות במהלך שנה זו. גם חיות השדה ניזונו ממה שנותר (שמות כג(11 . לספקנים שתהו כיצד יוכלו להתקיים עד לסוף השנה השמינית הסביר ה’ שיוכלו לאכול ממה שצמח מעצמו בשנה השביעית, וכי יבול השנה השישית יספיק להם עד ליבול הבא (פס’ 7-6, 21). אפילו המומחה הגדול ביותר בחקלאות לא היה יכול ליצור את הכמות הנוספת; איש גם לא היה מתעשר מאי-ציות לתורה ומעבודה בשנה השביעית. העם נקרא לבטוח באלוהים.

חישבו על המצב שמתואר פה: העם יכול ליהנות משלווה ופנאי לשירות ה’ ולעיסוקים אישיים. איזו עדות מרשימה עבור העמים השכנים שלבטח ירצו לברר מדוע בני ישראל אינם מעבדים את שדותיהם! בדרך זו התכוון ה’ למשוך רבים לבית ישראל, או לפחות להפגין את הביטחון שנובע מקירבה אליו.

בשנת השבתון נחה גם האדמה. שש שנים של גידול תבואה וכרמים מדלדלות אותה. כיום ידוע ממחקרים מדעיים שצריך להניח לאדמה חקלאית לנוח (או שיש לדשנה) כדי שתתעשר מחדש בחומרים מזינים שנוצלו במשך השנים על-ידי הגידולים האחידים שצמחו בה. אלוהים דאג בתורת משה לצרכים שהחקלאות המודרנית הכירה רק לאחרונה.

בספר דברי הימים מצוין שהעם הוגלה לבבל בגלל שהארץ הייתה צריכה ליהנות משבתותיה (דהי”ב לו(21 , שכן רק מעטים קיימו את מצוות השבתון — כנראה בשל קטנות אמונה, רדיפת בצע או אדישות לעניינים רוחניים. בימינו אין אומנם הקבלה לשנת שבתון כלל עולמית, אבל עיקרי מצוות ה’ לא השתנו מעיקרן; או שאנחנו נענים לדברו ומוצאים מנוחה לנפשותינו, או שאנו יוצאים נגד דברו במרד שסופו כאב.

שנת השבתון הייתה גם שנה של שמיטת חובות (דברים טו 3-1). בכל שנת שבתון היה על הנושים לוותר לחייבים להם מישראל. חובות עובדי אלילים שלא היו נתונים למרות הברית נותרו בעינם. עם זאת לא הייתה לנושה זכות לעשוק את זולתו. החוק קבע ששבע שנים תהיינה גבול התקופה שבה אדם נושא חוב, ובשנה בה נחה הארץ העניק דבר אלוהים שלוות נפש גם לאלו שכרעו תחת עול חובות שלא יכלו לפרוע. חוק זה הועבר לחברה המערבית — קביעת פרק זמן מרבי בו צריכים כל הנושים לשמוט את כל החובות.

יש המייחסים לשנת השבתון משמעות נבואית. היום השביעי נקבע למנוחה. החודש השביעי (בלוח הדתי) ציין הפסקה במחזור החקלאי. בדומה לכך, השנה השביעית מציינת את מנוחת אלף השנה שתבוא אחרי ששת-אלפים שנות צער. לכן יש הצופים שהארץ תעבור שישה “ימי עולם” של אלף שנה כל אחד, וה”יום” השביעי יהיה עת לשמחה, מנוחה ושלום עלי אדמות.

ח. שנת יובל (כה 55-8)

לחוקי שנת היובל אין מקבילה בספרות המזרח התיכון הקדום. חכמת אלוהים המשתקפת בחוקים שנתן לעמו בענייני מדינה, כלכלה וחברה, נגלית גם כאן.

הוראות (פס’ 22-8)

השנה הארבעים ותשע למניין משנת היובל הקודמת הייתה שנת שבתון. ביום הכיפורים שחל בה הכריזו בתקיעת שופר על תחילת יובל חדש. שתי השנים — השבתון ושנת החמישים — היו שנות ברכה מיוחדת. רוב האנשים זכו לחוות אותן לפחות פעם בחייהם.

קול תרועת שופר הכריז על שמחת החרות. אנשים שבו” איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו” (פס’ 10, 13). עקב קשיים ואסונות היו אנשים שנאלצו למכור את אדמתם ולהשתעבד לאחרים על מנת לפרוע חובות, אבל בבוא שנת היובל שבה האדמה לבעליה המקוריים. מטרתו העיקרית של חוק זה הייתה למנוע מצב בו תתרכז השליטה על האדמות ועל העם בידי מעטים. לכן שבה האדמה ונחלקה על פי חלוקתה הראשונה. אלוהים, ברוב חכמה וחסד, איפשר ליחידים ולמשפחות להתחיל מחדש.

עלינו להבין שלא הייתה זו תוכנית שרירותית חסרת היגיון לחלוקה מחדש של הרכוש. כל משפחה יכלה כך לשוב ולעבד את אדמתה ולצבור רכוש משלה. יתרה מזאת: הארץ הרי שייכת לה’ והיא נמסרה לישראל כפיקדון, אי לכך נאסר למכור אדמה לצמיתות, כאילו היא שייכת למוכר (פס’ 29). ערכה של אדמה שנמכרה חושב לפי מספר היבולים השנתיים שנותרו עד לשנת היובל הבאה (פס’ 17-14), פחות שנות השבתון. בני ישראל הוזהרו בחומרה שלא להונות זה את זה. התורה הצביעה כאן על סכנת האנוכיות והתריעה נגדה: התנהגות כזו פוגעת בבעלים האמיתי של הארץ (פס’ 17). מסיבה זו לא כפה אחאב המלך על נבות למכור לו את כרמו. איזבל, עובדת האלילים, היא שנטלה ממנו את אדמתו (מל”א כא). היא לא יחסה חשיבות לדבר ה’. אבל אלוהים, אדון הארץ, ראה זאת ונקם.

גם בשנת יובל אין לעבד את האדמה. כך שוחרר העם מעמלו למשך שנתיים רצופות. ההוראות לגבי השימוש באדמה ובתבואתה זהות להוראות עבור שנת שמיטה (פס’ 12-11). לספקנים הבהיר אלוהים שהוא יצווה את ברכותיו לשנה השישית כך שיהיה די מזון לשלוש שנים (פס’ 21-20). אנו רואים כאן שניים מהכוחות הקוטביים הפועלים תמיד בקשר שבין בני האדם ואלוהים: אמון וחוסר אמונה. אלוהים דאג לעם ישראל מאז יצאו ממצריים ועד שבאו לכנען. האם לא יספק להם די צורכם בשנה השישית, עד לקציר בסוף השנה התשיעית? בדומה לכך, האם אין אלוהים יכול לעשות עבורנו הרבה יותר משאנו מסוגלים לבקש או להעלות על הדעת? כאזהרה מסכמת נקרא העם לציית לחוקיו ולמשפטיו של ה’ כדי שיוכל לחיות בביטחון וכדי שהארץ תניב את פריה בשפע (פס’ 19-18).

גאולת אחוזות (פס’ 34-23)

כבר ציינו שערך האדמה חושב לפי ערך היבולים שנותרו עד שנת היובל הבאה. הסכומים שהוסכם עליהם למכירת חלקות הפכו להיות ערכי הגאולה. התורה הכירה בכך שאי-אפשר להבטיח צדק מוחלט אך השתדלה לצמצם ככל האפשר את היקף תוצאותיהן של התמוטטויות כלכליות. מה קרה כשמישהו נזקק דחוף לכסף ונאלץ למכור את אדמתו (פס’ 25)? מצב זה היה צריך להימשך זמן קצר ככל האפשר. קרוב משפחה היה חייב לרכוש את האדמה בהקדם האפשרי ולצורך זה חושב מחירה לפי יבולי השנים הנותרות עד היובל הבא, כלומר הסך ששולם עבורה בניכוי היבולים שכבר נאספו מיום מכירת האדמה. אם לא היה למוכר הראשון קרוב שמסוגל לרכוש את הקרקע, הוא היה רשאי לעשות כן בעצמו על פי אותו תחשיב, אם השיגה ידו לכסות את ההוצאה (פס’ 27-26). קרוב שקנה את האדמה העמידה לרשות המוכר המקורי ברגע שהלה הצליח לשלם את מחירה. אם הוא וקרוביו היו עניים ולא יכלו לגאול לעצמם את האדמה בתשלום, נאלצו לחכות עד לשנת היובל. אז הושבה להם נחלתם ללא תשלום.

זכותם של קרובי המשפחה לגאול את אחוזות קרוביהם שהתרוששו, שימשה הזדמנות לשמור על קשרי משפחה במקומות מגוריהם המקוריים. כך נמנעה התפזרותן של משפחות, הקוטעת את המשכיות השושלת המשפחתית. המסגרת המשפחתית נועדה לספק הגנה ותמיכה הדדית. אלוהים רצה למנוע היווצרותה של חברה אדישה.

כעת, משתיארנו את החוקים המועילים האלה, אנחנו יכולים להעריך טוב יותר את נסיבות חייהן של נעמי ורות ולהבין כיצד שימש בועז כקרוב משפחה גואל. אנחנו גם יכולים להוקיר את ההבטחה שיבוא גואל לציון, שיגאל את ישראל ויכינם למלכות המשיח (ישעיהו נט;20 רומים יא(26 . ישוע המשיח, מושיענו, היה לקרובנו הגואל כשלבש בשר ודם (עברים ב4 ); למרות שאינו כופה זאת עלינו, יש בידיו הזכות והכוח לגאול אותנו משעבוד לחטא. בדרך זו ישתחררו רבים מכל עם, שבט, משפחה ולשון ממצבם האומלל והאבוד ויוכלו להצטרף למשפחתו של אלוהים. המשיח גם יגאל את הארץ מהקללה שרובצת עליה ובעקבות זאת תרבינה עד לאין שיעור הברכות בממלכתו.

הזכות לגאול בתים בערים מוקפות חומה הייתה מוגבלת. ניתן לגאול בית רק בשנה הראשונה לאחר מכירתו; לאחר מכן הוא עבר לצמיתות לרשות קונהו ולא הושב לבעליו המקוריים אפילו בשנת היובל (פס’ 30-29). מבנים מחוץ לחומות העיר — “על שדה הארץ ייחשב”, כלומר הם נחשבו חלק מהשדה וזכויות גאולתם היו זהות לזכות גאולת האדמה (פס'(31 . לשדות נקבע מחיר גבוה יותר משל הבתים משום שמהאדמה אפשר להתפרנס בעוד שבתים הם רכוש מתכלה ופגיע לאש, טחב ובלאי.

בתי הלוויים היו מוגנים (פס’ 34-32). אי-אפשר היה להוציא מרשותם את בתיהם ואת שטחי המרעה שסביב עריהם. יש לזכור שבגלל הקללה על שבט לוי (בראשית מט 7-5) נאסר עליו לנחול נחלה בארץ. בני לוי כיפרו על טעותם במחנה ישראל בסיני (שמות לב26 ואילך) ואחרי כן נבחרו לשרת את ה’ בקודש. אדמות הלוויים ניתנו להם על-ידי השבטים האחרים. כוהן עני הורשה למכור את ביתו, וזה הושב לו בשנת היובל (אם לא נגאל לפני כן). את שדות המרעה של ערי הלוויים נאסר למכור, שכן היו אחוזות עולם ללוויים. הלוויים זכו להגנה זו בעיקר בגלל שכל רכושם נחשב מתנה מאלוהים.

הגנה לעניים (פס’ 46-35)

הקטע הזה מלמד על הדאגה לצורכי בני ישראל שהתרוששו. אדם כזה היה צריך להיתמך על-ידי בני עמו או שבטו עד שהיה מסוגל לעזור לעצמו (פס'(35 . בינתיים נאסר להלוות לו כסף בריבית, ובהחלט נאסר לגבות ממנו ריבית על מזונו (פס’ 37-36). האנשים שיכלו לתמוך בו היו צריכים לזכור שהם או אבותיהם היו בעבר עבדים במצריים וכי גם להם לא הייתה תקווה לעזרה מלבד מאלוהים, שאכן הציל אותם (פס'(38 . כיצד, אם כן, יוכלו לנצל את אחיהם העני ולנהוג בו כמנהג פרעה? אל להם להתייחס לאחיהם ביש-המזל בזלזול. הם נקראו לירוא את ה’. ניצול אחיהם הנזקק פירושו זלזול באלוהים (פס’ 36). האם למאמינים כיום מותר לעשות פחות ממה שנדרש בתקופת התנ”ך?

אדם שלא היה לו סיכוי לפרוע את חובו נאלץ למכור את עצמו לנושה (ראה מל”ב ד 1) או לאדם עשיר אחר (פס’ 39). גם במקרה קיצוני זה נדרש אדונו של הנזקק להתייחס אליו כאל שכיר. הוא הורשה להחזיק בו רק עד שנת היובל הבאה (פס’40 ). תוקפם של כללים אלה לא חל על חובות פרטיים שבוטלו בכל שנת שמיטה (דברים טו 1 ואילך), אלא על עוני קיצוני, כשאדם נותר במצב נואש אפילו אחרי שמכר את אדמתו. הנושה לא היה רשאי לנצל את אחיו או לשלול ממנו את כבודו כאדם (ויקרא כה 40, 43). בהעסיקו את העני כשכיר, ציית המעביד למצוות ה’. אלוהים יוצא להגנתם של הנצרכים: גם הם “עבדיו” (פס’42 ), אותם הוציא ממצריים. דוגמא לתנאים קיצוניים כאלה משתקפת בנזיפתו של נחמיה בבעלי האדמות (נחמיה ה 1 ואילך). הם נדרשו להכיר בכך שחטאו בעושקם את העניים, ולתקן את המעוות.

התורה התירה לבני ישראל לקנות עבדים מהגויים או מהתושבים הזמניים שגרו ביניהם, וממשפחותיהם שנולדו בארץ (ויקרא כה 45-44). עבדות הייתה מקובלת בתרבויות אותם ימים. התורה הבטיחה לבני ישראל שאם יצייתו לדבר ה’ יזכו לשפע חומרי. בזמנים כאלה ייהנו גם עבדיהם מהברכות. מלבד זאת, אם העבד זנח את עבודת האלילים ואימץ לעצמו את אמונת ישראל, הרי שהצטרף לציבור ישראל; מרגע זה נחשב לאחד מישראל והתורה חלה עליו. התורה לא הורתה לשנות באופן פתאומי מנהג ממוסד בחברה של אותם ימים, עם זאת — לו צייתו בני ישראל למצוותיה, בסופו של דבר היו העבדים זוכים בחופש.

יש לכך הד בדברי שאול השליח על העבדות בזמנו (אפסים ו 9-5); הוא לא דרש חיסול מיידי של נוהג חברתי זה, אבל המאמינים שהיו מעורבים בקשרי אדון-עבד נדרשו לנקוט בגישה שהובילה לבסוף להענקת חופש לעבדים, ובסופו של דבר לביטול נוהג העבדות עצמו, או לפחות לקבלת מעמד של עבד שכיר עם כל הזכויות הנלוות.

בן ישראל

שנמכר כעבד לזרים (פס’ 55-47)

קרה שעני מישראל, אחרי שמכר את אדמתו, נאלץ למכור את עצמו לעבדות למישהו מהגויים, לגר או לתושב בארץ (פס’47 ). זיקתו לישראל ואחריות העם כלפיו לא התבטלו. הוא יכול להיפדות על-ידי קרוב משפחה, ואם התאושש כלכלית בזמן עבדותו לגר או לתושב, נשמרה לו הזכות לגאול את עצמו (פס’ 49-48). מחירו חושב בהתאם לזמן שנותר עד לשנת היובל (פס’ 52-50).

על שני הצדדים נאסר לנהוג בחוסר הגינות כלפי הצד האחר. התורה הגנה על אותו בן ישראל גם בזמן עבדותו, למרות שאדוניו לא היה מישראל. מעמדו היה כשל שכיר, ונאסר לנהוג בו שלא כראוי. אם לא היו אמצעים לגאול אותו, התורה קבעה שהוא ובניו יצאו לחופשי בשנת היובל ויוכלו לחזור לאדמתם (פס’54 ). שנת היובל הייתה מקור לתקווה מבטיחה בעתיד, על אף הנסיבות הקשות בהווה.

כפי שלשנת השבתון יש משמעות נבואית הקשורה למלכות המשיח, כך גם שנת היובל מלמדת על צדדים רבים של מלכותו. המילה “יובל” עצמה באה כנראה מקרן היובל — קרן האייל — שנהגו לתקוע בה כדי להכריז על ראשית שנת היובל. אפשר גם שמקורה בשורש י.ב.ל. שמשמעותו “לנהוג, להוביל”, רמז לכך שבאותה שנה מובילים עבדים מעבדות לחרות. במלכות המשיח תשוחרר הארץ מכבלי החטא ותשוב לפרוח כמו בגן עדן. עם ישראל ושאר עמי העולם יגאלו מכל תוצאותיו המרות של החטא. העולם יזכה למנוחת אמת בבוא שנת “הפדויים”, כשהגואל ישב על כס דוד ושלום ישרור בארץ.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרות עזר (כמו מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על: מקדש, קודש, צום, מועדים וחגים, ביכורים, נחלה, יובל, פסח, שבועות, עבד/עבדות.
  2. הסבר את הקשר בין הבאת עומר ביכורי השעורים וביכורי החיטים לבין אמיתות חשובות מהברית החדשה.
  3. ערוך רשימה של המשמעויות הנבואיות הטמונות בחגים הבאים: ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות.
  4. האם לדעתך אפשר להחיל בימינו את רעיון שנת היובל?
  5. על סמך ויקרא פרק כה ומקומות אחרים בכתבי הקודש, הראה מה גדולה דאגת התורה לעניים.

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 9

 

– 9 – חוקי פולחן ושוויון החוק

ספר ויקרא, פרק כד

פרק זה מכיל פירוט של כמה מצוות נוספות שהוטלו על הכוהנים, ואת העיקרון לפיו היו השופטים אמורים להוציא לפועל את תורת משה.

א. מנורת הזהב (פס’ 4-1)

מנורת הזהב ניצבה בקודש, מחוץ לפרוכת העדות (ויקרא כד 3. על בנייתה וחלקיה ראה שמות כה 39-31), והכוהנים מילאו את תפקידיהם השונים לאור נרותיה. העם השתתף יחד איתם בשירות אלוהים מאחר שבני ישראל הם שהביאו למשכן, איש-איש בתורו, את שמן הזית הזך למאור. כך יכלו כל בני ישראל לדעת שמנורת הזהב מייצגת מסר המיועד לכל האומה.

הכוהנים בדקו בכל בוקר ובכל ערב שהמנורה ערוכה, הפתילים גזורים והאש דולקת (פס’ 4-2). היה זה אמצעי התאורה היחיד בקודש, מלבד שכינת אלוהים שהאירה בקודש הקודשים (תחילה במשכן ואחר-כך במקדש שלמה).

טמונים כאן לקחים מאלפים. כמו יתר הרהיטים שהוצבו בקירבת קודש הקודשים, גם המנורה הזכירה למתבוננים בה את המסירות הנאמנה ואת ההקרבה שהיו כרוכות בבנייתה. תרומות העם לעשיית המנורה ועצם הצבת חפץ כה יקר באוהל מועד ביטאו את אהבת העם ואת מסירותו לאלוהים. שבעת הקנים סימלו את שלמות אור ה’ הנוכח בקרב עמו. אור זה הוזכר לבני ישראל פעמים רבות במשך תולדותיהם. אור התגלות ה’ זרח עליהם. דוד הכריז שאלוהים הוא אור וש”באורך נראה אור” (תהילים כז 1; לו 10). דבר ה’ הוא האור שמאיר את הדרך בה נקרא עם ישראל להלך (שם, קיט(105 , משמע, לדעת את אלוהים ולהלך לפניו כראוי. הליכה בעקבות כל מקור אור אחר סופה שתוביל לחשיכה בה יש לגשש ולחפש אחר הדרך. כשאנשים מחליפים את אור אלוהים בחושך, לא נותר אלא לגנות את מעשיהם (ישעיהו ה 20).

רעיון האור השוכן בקרב עם ה’ הוא חשוב מאוד. ישוע משתמש בסמל זה כדי לתאר את נוכחותו ואת תפקידו כאור העולם המאיר לעמו ישראל ולכל העולם (יוחנן ח 12; רומים א 16). הוא הכריז זאת במפורש בקרב העם שדחה את דבר ה’ והחליפו במסורות בני אדם (מרקוס ז(13 . אור ה’ ממשיך להיות מופץ ברחבי העולם, למרות הפילוסופיות והאידיאולוגיות השונות שמובילות את המין האנושי למעבה החשיכה. ישוע הוא האור המושלם המאיר להולכים בעקבותיו את הדרך לחיים. אור זה מסוגל להובילנו הרחק מבדידותנו, בלבולנו וכאב לבנו — אל קרני השמש הבהירה של ה’, שלאורה נוכל להכיר אותו ולנהל בנוכחותו חיים שיהוו מוקד משיכה לעולם.

בחזון יוחנן אנו פוגשים בסמליות שמובעת בקני המנורה (התגלות א 31-12, 20). יוחנן בחר שבע קהילות מייצגות שמצבן הרוחני היה ראוי לתוכחת האדון או לשבחיו (שם, א20 ואילך). שים לב שבמנורה יש שבעה קנים, בכל אחד מאיר נר. התגלות אלוהים לעולם היא האור. קני המנורה מסמלים את שבע הקהילות שביניהן מתהלך ישוע. הסמל נלקח מהמקדש ששכן בקרב ישראל. אנו רואים שהקהילות, כאז כן עתה, צריכות להידמות לקני מנורת הזהב שמפיצה את אור ה’ בחברה כדי שלא-מאמינים יבואו אליו. המשיח מהלך בין אורות אלה ובכך מראה שהוא המעניק להם ערך ומשמעות משום שהוא האור האמיתי. אך יש כאן גם אזהרה: בכל הקהילות, שלך ושלי, תמיד ניתן להסיר את קנה המנורה ממקומו בשל כפירה וחוסר אמונה (התגלות ב5 ). הבה נזכור זאת!

ב. לחם הפנים (פס’ 9-5)

יצירת השולחן שנזכר כאן מתוארת בשמות כה 30-23. שולחן לחם הפנים ניצב בקודש בצדו הצפוני של המשכן (פתח המשכן פנה למזרח. ראה שמות כו 35). בנוסף לשמן שבני ישראל הביאו לפי תור (ויקרא כד(2 , הם צוו להביא גם קמח נבחר — סולת — ובהתאם להוראות מיוחדות לאפות תריסר חלות (פס'(5 . כל חלה הכילה כמות כפולה מהמנחה שהועלתה עם עולת העם (במדבר כח 5) והייתה לה משמעות מיוחדת כשניתנה לכוהנים סמוך לכניסת השבת.

החלות כונו בשם “לחם הפנים”, כלומר לחם פני ה’, הלחם שערוך בנוכחות ה’. בכל שבת הניח הכוהן את החלות על השולחן המיועד לכך. הן סודרו בשני טורים (“מערכות”), שש חלות בכל טור, ויצגו את שנים-עשר שבטי ישראל. על כל טור הושמה לבונה לאזכרה, אות לכך שה’ הסכים לקבל את הלחם. כך עמדו החלות במשך כל השבוע, וביום השישי, לפני שהובאו חלות חדשות, נשרפה הלבונה כאִשֶּׁה לה’. אלוהים החזיר את הלחם לכוהנים (פס’ 9) למאכל בשבת בחצר המשכן.

אפשר להבחין בנקל בסמליות המיוחדת. שולחן עץ השיטה המצופה זהב ציין את מסירות העם ואהבתו, שבאו לידי ביטוי במתנות שנתן. הלחם שעל השולחן (שלא הכיל חמץ, כמובן) לא היה מזון שהוגש לאליל, כמנהג עובדי האלילים. להיפך, הוא ביטא את ההכרה שאלוהי ישראל מכלכל את עמו ודואג לו בשפע. שתים-עשרה החלות יצגו את שבטי ישראל. כמות הקמח הכפולה בכל חלה — פי שניים מהמנה הרגילה שהועלתה על המזבח — הראתה שה’ יכול לספק בשפע את צרכיו החומריים של העם. בכל עת ובכל מצב יכלו בני ישראל להעלות לנגד עיניהם את המקום בו נקראו לעבוד את ה’, עם לחם הפנים שבו, ולזכור שצורכיהם ידועים לאלוהים.

גם הברית החדשה משתמשת בסמליות זו. ישוע המשיח כינה את עצמו “לחם החיים”: מי שייטול חלק בחייו ובתורתו לעולם לא ירעב או יצמא ולפיכך, הקמים לתחייה יהיו רק אלה שיאכלו מלחם זה — מן המשיח (יוחנן ו 35, וראה גם פס'(54 . לחם הפנים מסמל את אחת האמיתות הנפלאות ביותר הקשורות במקדש. זהו אחד הסמלים היפים ביותר בכתובים.

ג. העונש למקלל אלוהים

והבסיס לגזר הדין (פס’ 22-10)

בקטע זה מסופר על מריבה שפרצה בין ישראלי לבין אדם שנולד לאם ישראלית ולאב מצרי. בן המצרי קילל וחילל את “השם” (פס’ 11-10), הוא השם המפורש, שם אלוהי ישראל. (עד היום לא מבוטא שם זה במפורש בפי רבים אלא מוחלף בשמות “אדוני” או “השם” מתוך כוונה להדגיש את קדושתו.) מששמעו זאת בני ישראל, כלאו את האיש עד שיוחלט כיצד להענישו (פס’ 12).

גזר הדין שאלוהים קבע היה סקילה למוות! האם גזר דין זה נראה חמור מדי? אנשים בימינו יטענו שאלוהים כזה הוא אכזרי וחסר לב. אבל האם אין לצפות לעונש כשעושים מעשה לא נכון? כשאנו לא שומרים על כללי ההיגיינה ולא דואגים לגופנו, האם אין אנו סובלים מהתוצאות? אם נחליט להתעלם מכוח המשיכה ונקפוץ מהחלון, האם נוכל לרחף באוויר כרצוננו? והאם לא קיימים גם חוקי מוסר ורוח מסוימים שאי-אפשר להפר אותם מבלי לשאת בתוצאות ולהיענש? אחת מהעבירות האלה היא לבזות את שמו של מלך היקום. איננו יכולים לחיות בעולמו, כאורחיו, ובד בבד להתריס כנגדו. זלזול בשם ישוע, שהוא נעלה מכל שם (פיליפים ב9 ), גם כן יגרור בעקבותיו עונש מוות.

היה צורך לשפוט את המקלל ללא משוא פנים. גר שקילל את שם ה’ היה חייב למות. גם אותו איש, שאימו ודאי הייתה בת למשפחה מן הנכבדות בשבט דן (פס’11 ), היה צריך למות. אסור לנהוג במשוא פנים בהשלטת הצדק.

בחוקי התורה אין אפליות באשר ליחסים שבין אדם לחברו. רבים נבוכים נוכח פס’20 בו נאמר: “עין תחת עין, שן תחת שן” ומחטיאים את העיקר, שהוא ישום התורה ללא משוא פנים. לדוגמא, אדם שתוך כדי מריבה עקר את שן זולתו לא יוצא להורג. עונש מוות חל רק על רצח, וחוק זה היה בתוקף עוד לפני שהתורה ניתנה רשמית בהר סיני (ראה בראשית ט 6). על פגיעות קלות יותר נקבעו עונשים מתאימים.

אדם שגרם למות בהמת רעהו היה צריך לפצותו. אמות הצדק היו שוות לגבי ישראל וזרים. עיקרון זה של שוויון בפני החוק מקובל בתרבויות המערב.

ד. ביצוע גזר הדין (פס'(23

המקלל הוצא מיד להורג (פס'(23 . מי ששמע אותו מקלל העיד על כך (פס’ 14). אחר-כך הוצא האיש מהמחנה, העדים סמכו ידיהם על ראשו, וכל העדה רגמה אותו למוות. הנסיבות היו אומנם קשות, אבל העונש נועד להרתיע מפני עבירות דומות. העם לא פקפק בנחיצותו של גורם מרתיע: החוקים היו חוקי צדק, ורצון אלוהים היה נכון וטוב. לפקפק בחוקים במקום ליישמם פירושו להתיימר בפני המחוקק. היות שבימינו יש נטייה לזלזל בחוקי היסוד של ה’, אנו סובלים מתוצאותיה של פריקת עול ומהרס הסדר בחברה.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרות עזר (כמו מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית, ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על הנושאים הבאים: קללה, לחם הפנים, המנורה במשכן.
  2. איזו סמליות מובעת בתנ”ך ובברית החדשה בקשר למנורת הזהב בת שבעת הקנים?
  3. לחם הפנים היה קדוש. מדוע אחימלך הכוהן נתן ממנו לדוד ואנשיו כמזון? (ראה שמ”א כא 7-1).
  4. האם אתה סבור שיש לך זכות לגעור באדם המשתמש בשם אלוהים לשווא?
  5. מהי משמעות הביטוי “עין תחת עין, שן תחת שן”?

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 10

– 10 – הברכות והקללות

ספר ויקרא, פרק כו

אלוהים הבטיח לעם ישראל שאם יצייתו לדברו ולחוקיו, יזכו בשפע של ברכות בעולם הזה. במקביל לפרק זה יש לעיין בדברים פרק כח, שם ניתנים פרטים נוספים בנושא הנדון כאן.

א. הבסיס לעבודת אלוהים

והתנהגות נכונות (פס’ 2-1)

שתי המצוות הראשונות מדגישות שה’ צריך להיות הראשון במעלה בחייהם של בני ישראל, ושאסור להם לעשות אלילים. עליהם לשמור על קדושת השבת ולבוא לפני ה’ במקדש במועדים שנקבעו לכך. התרשלות בתחומים אלה תגרום לכישלונות רוחניים ומוסריים.

התדרדרותו של אדם או של עם היא תוצאה של סדרת חטאים ארוכה ששחקו את כוחם הרוחני והמוסרי. החטא והרשע דרכם להצטבר ולעמעם את יכולת האדם להיות קשוב לדבר ה’. תוך זמן קצר אנשים מוצאים את עצמם במחנה האויב מבלי שיבינו בדיוק מה לא כשורה. לפני שמשה דיבר על היחס הנכון שראוי כי יהיה לעם כלפי אלוהיו, ועל הברכות או הקללות שתבואנה כתוצאה מקיומו או מהיעדרו, הוא התרה בבני ישראל לראות במצוות אלוהים את המדריך לכל פרט בחייהם.

ב. הברכות (פס’ 13-3)

קיים הבדל ברור ביו הברית שאלוהים כרת עם אברהם לבין בריתו עם משה. הברכות שבני ישראל יכולים לזכות בהן על פי תורת משה מופיעות עם תנאי לצדן: “אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעיתם…” (פס’ 4-3). לעומתה, הברית עם אברהם היא היסוד למערכת היחסים בין עם ישראל לאלוהיו.

אלוהים מנה בזו אחר זו את הברכות המותנות. הוא הבטיח גשמים בעיתם, את היורה והמלקוש, כדי שהארץ תוכל להניב באופן סדיר את יבולה והעצים את פריים (פס’ 5-4). כה רבה תהיה הברכה, עד שבני ישראל יצטרכו לפנות את שדותיהם מהיבולים הקודמים בפני השפע החדש (פס’10 ). יושבי הארץ ייהנו משלום, וחיות רעות לא תטרדנה אותם (פס’ 6). ה’ הבטיח ש”חרב לא תעבור בארצכם”, ושאם אויבים יתקיפו אותם, הוא יגרום לכך שייכשלו במערכה ויירדפו על-ידי בני ישראל. למרות שיעמדו מעטים מול רבים — אף אויב לא יגבור עליהם (פס’ 8-6). העם יפרה וירבה (פס’9 ). אלוהים ישכון בקרב ישראל, במקדש, ונוכחותו ביניהם תשמש אישור לכך שהם עמו המיוחד. למקרה שמישהו מהם חשב שביכולתו להשיג כל זאת בכוחות עצמו, בא פס’13 והזכיר להם את מצבם הירוד בעבר: בני ישראל היו פעם עבדים במצריים. הם חופשיים כעת רק תודות להתערבותו הישירה של אלוהים.

ג. האזהרות (פס’ 39-14)

מנגד לברכות ניצבת אזהרתו של אלוהים: אם בני ישראל לא יצייתו לו ויתעלמו ממצוותיו וחוקיו, התוצאות תהיינה קשות. התעלמות מדבר ה’ כמוה כדחיית שלטונו והשתעבדות למניעים אנוכיים. טמונה סכנה בכפיות התודה ולכן מוטב שכל המאמינים יקפידו לטפח יום יום את קשריהם עם אלוהים.

בהמשך באות שש אזהרות חמורות. לפעמים אלוהים נאלץ להטיל על העם עונשים כדי להניעם לנהוג בהגיון. אין זה מעיד על חוסר אהבה מצדו. להיפך, דווקא אי הענשה הייתה מפגינה חוסר אכפתיות כלפיהם.

אזהרה ראשונה (פס’ 17-16): אם לא יציית לה’, העם יחיה בפחד מתמיד מפני אויביו. בני ישראל יזרעו את שדותיהם, אבל אויבים יאכלו את היבול. נוכחות אלוהים תהיה להם לרועץ. האירועים המתוארים בספר שופטים משקפים היטב את מה שקרה כשהעם לא שעה לאזהרה זו.

אזהרה שנייה (פס’ 20-18): אם ימשיכו במרדנותם, ה’ יביא עליהם בצורת במטרה לתקן את סטייתם הרוחנית. הוא ישבור את “גאון עוזם” — את גאוותם בכוחם, משום שגאווה (גאון) היא המחסום הראשי שחוצץ בין אדם או עם לבין אלוהים (ראה משלי טז 18). במטרה ללמדם ענווה, ה’ “יתן את השמים כברזל ואת הארץ כנחושה (כנחושת)” — ובארץ שאספקת המים שלה באה בעיקר מגשמים זהו אסון של ממש! כך, אולי בעקבות המחסור במזון, יזכור העם את האל שמספק לו את מזונו וישוב אליו.

אזהרה שלישית (פס’ 22-21) הייתה מפני חיות רעות. הבצורת תגרום לחיות בר מסוכנות לצאת ממחבואן ולחפש טרף. המחסור במזון יהיה קשה עד כדי כך שהחיות תתקופנה בני אדם, במיוחד ילדים. מצב מפחיד זה והאזהרה לגביו נועדו לנסות לדבר על לבם של בני העם בעת אבלם.

אזהרה רביעית (פס’ 26-23): אם לא יחזרו בתשובה למרות שלושת ההתראות והעונשים הקודמים, הסבל יגבר. העם הוזהר שמחלות יתפשטו בו. חרב ה’ תשוב להכות ותפקירם למגיפות. החום והיובש הממושכים יגרמו לבקר לגווע. מחלות יפגעו גם בעצים. בעקבות כל זאת יתפשטו מחלות גם באזורים מאוכלסים. בני האדם ייחלשו מאוד מחוסר תזונה וכך יפלו בקלות בידי אויביהם.

אזהרה חמישית (פס’ 31-27): התמדה בסרבנותם תוביל להידרדרות נוראה של המוסר. הרעב הכבד יהפכם לאוכלי אדם, מצב נורא לעם שזכה להתגלות אלוהים. מקרים כאלה אכן התרחשו בתולדות ישראל בעיתות של כפירה בוטה באלוהים (ראה מל”ב ו 30-26), בזמן המצור שהטיל נבוכדראצר על ירושלים (ירמיהו נב ;6 איכה ד 10) ובמצור הרומאי על ירושלים.

האזהרה השישית חמורה מכולן (פס’ 39-32): העם יופץ ברחבי העולם. אויבים יכבשו את הארץ ושממה תפשוט בה (פס'(32 . ואז, כאשר ינדדו בנכר, הארץ תזכה לשבתותיה (פס’ 35-34). בני ישראל יחפשו מרגוע לנפשם, אך לשווא. הם יהיו כה מפוחדים, עד שינוסו מכל רחש גם כשאיש לא ירדוף אחריהם. רבים ימותו בשוועם בייאוש למעט שלוות נפש. אין פלא שבהיותם גולים בבבל לא יכלו לשיר את שירי ה’ על אדמת הנכר (תהילים קלז 4).

יש הטוענים שבני אדם הם שהביאו לגאולת הארץ אחרי1900 שנות גלות. אבל רק ה’ לבדו יכול לחולל גאולה פיזית ורוחנית שלמה בארץ ישראל בזמן חבלי יעקב (זכריה יג 9-8), ולהביא לכך שעמו יכיר בו סוף סוף.

אסור שהנסיבות הקשות בהן עם ישראל נתון יגרמו למשיחיים כיום להתפאר בגאווה ששאול הזהיר מפניה ברומים יא 21-17. בקשיים אלה יש צד חיובי שמכוון את עמו של אלוהים לחזור אליו, ועלינו לשים לב לרצונו של אלוהים בעניינים אלה. בגלות בבל נשמרה שארית פליטה שהייתה נאמנה לו. השבים מבבל יראו את אלוהים, הקימו מחדש את המקדש והשיבו את עבודת ה’ אל כנה.

מטרותיו של אלוהים נגלות גם דרך כל אלה שגלו מישראל במאה הראשונה ובמאות שאחריה: ה’, ברחמיו ובחסדו, איפשר ליהודים שלא הכירו בישוע כמשיח בהיותם בארצם, לקבל אותו בארצות הגולה. לא רחוק היום בו אלוהים יכין ישראלים רבים להכיר באמיתותיו ולשוב אליו.

מצבה של הארץ העיד על הברכות והקללות. אם הייתה פורייה, היה זה אות לקשר טוב בין העם לאלוהים. תנאים קשים, כמו בצורת, היו איתותי אזהרה שקראו לעם להתחרט ולחזור לאלוהים. נכון שבתקופתנו הארץ מניבה יבולים, אבל זו הספקה זמנית בלבד שתימשך כל עוד ה’ משיב את עמו לארצו. יבוא היום בו ירננו בני ישראל בשמחה על הרי ציון וישמחו בטוב שה’ ישפיע (ירמיהו לא(12 .

ד. שארית הפליטה (פס’ 46-40)

כפי שכבר צוין, חכמת אלוהים מתגלית בכל מה שעשה במטרה לחנך את ישראל. בבריתו עם אברהם לא נאמר דבר על היעלמות עם ישראל מעל דפי ההיסטוריה, אפילו לא כאפשרות (בראשית יז 7): אם יתוודה העם על חטאיו, יכיר בחוסר נאמנותו לאלוהיו ויכניע את לבו הערל, ה’ יזכור את הברית שכרת עם אברהם, יצחק ויעקב, ויזכור את האדמה (ויקרא כו 42-40). הברית עם אברהם הינה ללא תנאי, מבטיחה נצחיות לשושלת יעקב ומקצה את ארץ ישראל כנחלה לצאצאיו כל עוד קיים המין האנושי. שיקום היחסים עם ה’ והברכות שהוא משפיע על האדמה שזורים באיכות היחסים הרוחניים בין ה’ לעמו. משום כך, כאשר דניאל התוודה בשם העם על חטאיו ועל חטאי העם, דבריו שימשו אות לשיקום הארץ (דניאל ט 20-1). יבוא יום בו יחזור עם ישראל על תפילה זו ואז ישוחרר בשלמות משביו ויחזור לארצו (ראה זכריה יג 9; יד 11-8).

לעיון נוסף

  1. קרא בספרות עזר (כמו מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית, ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על הנושאים הבאים: ברכה, גלות.
  2. ערוך רשימה של האזהרות שאלוהים נתן לעם למקרה שלא יחזור בתשובה. סדר את הרשימה על פי מידת חומרתן של האזהרות.
  3. איזה קשר קיים בין שגשוג חומרי למצב רוחני טוב? מדוע היה לכוהנים קשר ישיר כל-כך למצב של ברכה (או היעדר ברכה) בעם?
  4. האם אלוהים הבטיח לברך את המאמינים בו כיום אם יהיו נאמנים לו מבחינה רוחנית?
  5. מדוע ארץ ישראל כה חשובה לבני עמנו, גם כשהם חוגגים את החגים בגולה?

ויקרא- לואיס גולדברג- פרק 11

– 11 – נדרים ומעשרות

ספר ויקרא, פרק כז

פרק זה עוסק בהקדשתם של בני אדם ורכושם לאלוהים. עבודת אלוהים אמיתית — אי-אפשר שלא תסתיים בנתינת עצמנו ורכושנו לאלוהים, המספק את כל אשר לנו.

א. הקדשת בני אדם

לאלוהים (פס’ 8-1)

לנדר יוצא דופן יש משמעות מיוחדת: פירושו לייחד, להפריש ולהקדיש משהו (והוא חמור מנדבה). רעיון דומה מובע בתהילים ד4 , שם נאמר: “דעו כי היפלה ה’ חסיד לו.” ואכן, הקדשת אדם בנדר הייתה צעד נדיר, והכלל היה שיש לפדותו במחיר שנקבע (לפעמים הוא לא נפדה, כמו במקרהו של שמואל). ערכו של האדם שהוקדש (פס’ 2) נקבע על-ידי הקהל על פי מינו וגילו, בלי קשר למצבו הכלכלי (פס’ 2 ואילך). רק במקרים של עני “מך” — דל מאוד — הכוהנים פעלו שלא לפי הכלל וקבעו לו ערך מיוחד (פס'(8 .

הערך נקבע לפי הגיל, המעמד והכשירות (פס’ 8-3). ערכם של גברים בני עשרים עד ששים היה חמישים שקל כסף, ושל נשים — שלושים שקל. אין כאן הקלה בערך הנשים; באותם ימים זו הייתה הדרך למדידת ערכו של אדם — לפי אמות מידה מעשיות. באופן דומה נקבע ערכם של נשים וגברים מקבוצות גיל אחרות.

נדר אף פעם לא ננדר בסתר. כשאדם נדר למסור את עצמו או אדם אחר, תינוק למשל, הוא עשה זאת בפומבי, והעם שימש כעד, כדי למנוע הכרזות פזיזות (משלי כ(25 . הנדר היה, אם כן, הצהרה פומבית וגלויה של כוונות פנימיות. הצהרה זו נחתמה על-ידי תשלום הערך שנקבע.

התנ”ך מציין מספר מקרים בהם אנשים הוקדשו בנדר לה’ או לשירותו על פי האמור בוויקרא כז 8-2:

  1. נזירים הוקדשו מלידה. ההורים נדרו את הנדר וכל העם השתתף במעשה. דוגמא לכך הוא הנדר שהוטל על הוריו של שמשון (שופטים יג 5-4, 14).
  2. נדרים ותשלום פומבי של ערך הנדר על-ידי אנשים שנקראו להיות נביאים. יש פרשנים הרואים בשכר אשר נשקל עבור הנביא מעין נדר ותשלום פומבי, כמו במקרה של זכריה (יא12 ) ושל ישוע המשיח (מתי כו 15).
  3. לוויים ששילמו את ערכם כשהחלו במילוי תפקידם (במדבר ד 23, 35, 43).
  4. על פי כמה פרשנים, שייכות לרשימה זו גם הנשים שצבאו על פתח המשכן כדי לשרת בעבודות קודש (ראה שמות לח8 ; שמ”א ב(22 ; אפשר שגם חנה הנביאה נדרה להקדיש את חייה לתפילה ולצום (לוקס ב 37-36).

אי-אפשר היה לתת תחליף במקום הנדר. מרגע שננדר הנדר, אותו אדם כמו נשא תו שהודיע: ‘אני שייך לאלוהים’, מעמד שנחשב לזכות נעלה ביותר.

ב. הקדשת בעלי חיים (פס’ 13-9)

כביטוי לרחשי לבם כלפי ה’ קרה שאנשים בחרו להקדיש לו בעלי חיים מעדריהם. אם נדר אדם נדר כזה לגבי בהמה הכשרה לקורבן, כלומר בהמה טהורה, נחשבה הבהמה מרגע זה למקודשת ושייכת לה’, ואסור היה להמירה באחרת (פס’ 10-9). אבל קרה שאדם החליט לתת את בהמתו הטובה ביותר, ואחרי מחשבה נוספת — התחרט. בנקודה זו לימד אלוהים לקח חשוב: חובה לשלם את מחירו של נדר שננדר לו (ראה קוהלת ה(3 . לעתים הצהיר אדם שבכוונתו לתת לאלוהים בעל חיים פחות-ערך, ואחר-כך הצטער וניחם על קמצנותו. התורה גילתה חסד ואיפשרה לו ללמוד נדיבות. הוא היה רשאי לתת משהו אחר, אבל אז גם הקורבן המקורי וגם התחליף היו קודש לה’ (פס’ 10). אכן, רבה סבלנותו של ה’ כלפינו בעודנו לומדים לתת בנדיבות לאלוהים שנותן לנו ביד כה רחבה.

אפשר היה להביא לכוהן גם בעלי חיים לא טהורים כמו גמלים וחמורים. הכוהן קבע את ערך הבהמה, שהרי אי-אפשר היה לזבוח אותה על המזבח (פס’ 12-11). לגבי גמלים מובחרים — עבורם נקבע ערך גבוה מכפי שהיד השיגה לפעמים לשלם — יכול היה הנודר לגאול את הבהמה בכך שהביא לה תחליף, בהמה אחרת אותה הקריבו לחטאת (ראה פרק ה) בתוספת חמישית מערך הגמל כקנס (פס’ 13). היה בזה לקח: התמד בכוונתך המקורית או שלם על חוסר החלטיותך. ה’ לא מכבד חוסר התמדה.

ג. הקדשת בתים (פס’ 15-14)

אפשר היה להקדיש בית לאלוהים, “בין טוב ובין רע”. הכוהן אמד את ערכו, ואסור היה לתת במקומו אחר, גם אם הנודר התחרט. למרות זאת, אם רצה לגאול את הבית, הוא היה רשאי לשלם למקדש את ערכו המקורי בתוספת חמישית.

ד. הקדשת שדות (פס’ 24-16)

היו שרצו להקדיש לה’ חלק משדותיהם. ערכם נאמד לפי כמות הזרעים שנדרשה לזריעתם, 50 שקל כסף ל”חומר” שעורים (עשר איפות, בערך22 ליטר). הנודר ודאי ידע מראש את ערך מתנתו. אם, בנדיבות ובהוקרת תודה, הקדיש לה’ שדה בסוף שנת יובל, ערך השדה נקבע לפי כמות הזרעים הדרושה עבור50 שנה. כשהוקדש שדה אחרי שנת יובל, הסכום חושב לפי מספר השנים שנותרו עד ליובל הבא (פס’ 18). אם השדה לא נגאל על-ידי בעליו המקורי (בתשלום החמישית הנוספת), או אם נמכר לאדם אחר (פס'(20 , בעליו המקוריים לא יכול היה לגאלו לעולם. בשנת היובל עברה החלקה לידי הכוהן משום שהייתה קודש לה’.

אסור היה להתייחס אל חלקת האדמה שנמסרה לה’ על-ידי אדם מישראל כאילו אבדה, ואלוהים לא ראה בעין יפה מקרים בהם קרקע נגאלה על-ידי בעליה המקוריים. אם כך קרה — היה על הגואל לשאת בתוצאות ולשלם יותר. עם ישראל נקרא לעשות את המיטב עבור אלוהים, וכל מה שנפל מהמובחר ביותר ביטא חוסר נאמנות ואי אמון כלפי אלוהים.

בעליהם של שדות שלא ניתנו להם כנחלה (פס'(22 יכלו להקדיש לה’ את ערך החלקה עד לשנת היובל. כך למדו שאפשר לתת דברים בעלי ערך בלבד ובתנאי שהם שייכים לנותן.

ה. קנה מידה

לקביעת ערך השקל (פס'(25

היה צורך לקבוע קנה מידה לפיו יחושב ערך השקל לתשלום הנדרים. “שקל הקודש” הוא מונח חשוב. לאיש לא הייתה רשות לקבוע סולם ערכים משלו, שהרי הקונה עלול להמעיט בערך, והמוכר — להגדילו. לכן ניתן לכוהנים תדרוך לפיו יקבעו את ערך השקל באופן שישקף בדרך כלשהי את קדושת ה’. מערכת יחסים נכונה עם אלוהים פירושה, בין השאר, התנהגות מוסרית נאותה בכל הקשור לכספים.

ו. כל השייך לה’ (פס’ 34-26)

עד כה עסקנו בנדרים שאנשים בחרו לתת מרצונם. לעומתם היו נכסים שהשתייכו לאלוהים מלכתחילה ואותם צריך היה לתת לו במועד שנקבע לכך.

אי-אפשר היה להקדיש לה’ בנדר את בכורותיהם של בעלי החיים, שכן הם כבר שייכים לו ממילא (במדבר יח 18-15). בני ישראל היו צריכים להקריב לה’ את בכורות בעלי החיים הטהורים כמנחת הודיה, והבשר שנותר מן החיות הטהורות שימש מאכל לכוהנים.

גם בכורותיהן של בהמות לא טהורות שייכות לה’. אם בעליהן לא גאלו אותן, קבע להן הכוהן ערך כאילו ניתנו לה’ והן נמכרו במחיר זה. הכסף ניתן לכוהן. אם בעליה של החיה פדה אותה, היה עליו לשלם לכוהן מחיר זה בתוספת חמישית: הוא שילם ביוקר על רצונו להשיב לעצמו את הבהמה.

רכוש מוחרם (פס’ 29-28)

במקרים רבים הוקדש או הוחרם רכוש לה’. חרם היה נדר חמור. רכוש, אנשים ובעלי חיים שהוחרמו לאלוהים נועדו להשמדה, כמו בחרם שעכן מעל בו (יהושוע ז 11, 20), ובחרם על אגג וכל אשר לו (שמ”א טו(3 . בעתות מלחמה מותר היה להחרים לאלוהים זהב, כסף, נחושת וחפצי ברזל של האויב, ואלה הושמו באוצר בית ה’ (יהושוע ו 19, 24). אסור היה לאנשי הצבא לקחת לעצמם כשלל מתכות יקרות כי אלו היו שייכות לאלוהים. הם היו צריכים לסור למרותו, ואסור היה להם להפיק טובות הנאה אישיות ממה שהיה שייך לאלוהים.

בכל מקרה בו הוכרז חרם — הדבר צווה על-ידי אלוהים, שכן רצה לגלות ברבים את גזר הדין שפסק. במקרים כאלה ניחתה חמתו על כל מי שסירב לציית. אנחנו יכולים רק לבטוח בשיפוטו ובחכמתו של אלוהים בעניינים אלה.

מעשרות מיבול האדמה,

פירות ובהמות (פס’ 33-30)

התנ”ך לא מסביר מהו המקור למעשרות. אברהם נתן מעשר למלכיצדק, ויעקב נדר בבית-אל שייתן מעשר. אולי אפשר לראות במעשרות חלק ששייך לה’ ושניתן לו כדבר מובן מאליו מתוך השפע שהוא מעניק.

הרבנים גורסים שעם ישראל בתקופת המקרא חויב בשלושה מעשרות:

  1. המעשר הכללי שמתואר בקטע שלפנינו וששולם ללוויים (במדבר יח 21);
  2. המעשר אותו אכלו מביא הקורבן והלוויים בארוחת קודש (דברים יד 27-22);
  3. מעשר עני שניתן לעניים אחת לשלוש שנים (דברים יד 29-28).

יש בימינו מי שלא מקפידים לתת לה’ את השייך לו. עלינו לשאול את עצמנו: “אם בני ישראל, בהיותם נתונים למרות התורה, נתנו שלושת מעשרות, כיצד עלינו לנהוג בתקופה זו?”

המעשר הכללי ניתן מיבול האדמה ומפרי העצים. ניתן היה לגאול מעשר זה מפני שייתכנו מקרים בהם היה צורך בזרעים לזריעת שדות או מטעים. לשם כך נדרש לשלם את ערך הזרעים בתוספת חמישית מערכם. זוהי תזכורת נוספת לכך שיש להשיב לאלוהים את מה ששייך לו.

כל חיה עשירית מן הצאן והבקר ניתנת כמעשר, יהא טיבה אשר יהיה. במקרה זה אי-אפשר היה לגאול את הבהמה. כל בהמה עשירית הייתה שייכת לה’, ללא יוצא מהכלל. גם אם החיה הייתה מטיב משובח, בעליה היה צריך לתיתה לאלוהים בשמחה. אם החיה לא הייתה מהמובחר, הוא היה רשאי להחליפה באחרת, ואז שתיהן היו שייכות לאלוהים. כך לימד ה’ את העם לנהוג ברוחב לב.

סיום (פס'(34

הפסוק המסיים את ספר ויקרא מדגיש שה’ נתן את כל המצוות הללו למשה בסיני ולטובתם של בני ישראל. גם אנחנו, כיום, יכולים למצוא בהן תועלת וברכה. כפי שכבר אמרנו, חבל שמשיחיים רבים לא מתעמקים באמיתות הגדולות שספר זה מכיל, משום שהוא מלמד על היסודות הכמוסים בעבודת האלוהים. אם ברצוננו להעמיק ולדרוש באמיתות החשובות אודות שליחותו ומעשיו של ישוע המשיח, עלינו לראות בספר ויקרא אתגר, כלי להעשרת ידיעותינו. האמיתות היקרות המובעות בחיי ישוע והכפרה שסיפק לנו, יושמו כבר בעבודת האלוהים שמתוארת בספר ויקרא. ויקרא מלמד בבהירות את מה שיוחנן הכריז שנים רבות מאוחר יותר: בגלל שהתורה ניתנה באמצעות משה, חסד ואמת יכולים להתממש דרך ישוע המשיח (יוחנן א(17 . הלקחים שספר ויקרא מלמד, ושאותם הגשים ומילא המשיח, הם מקור לשמחה תמידית עבורנו.

לעיון נוסף

  1. קרא בספרות עזר (כמו מילון התנ”ך, אנציקלופדיה מקראית, ועוד. ראה רשימה מומלצת בסוף המבוא) על הנושאים הבאים: חרם, נדר, מעשר, שקל (מידות ומשקלות).
  2. מדוע הנדרים ננדרו בציבור?
  3. האם קל ללמוד להיות נדיבים? האם, לדעתך, מקרים רבים בהם מאמינים מפסידים כספים אותם היו צריכים לתת לאלוהים, הם מעין ‘תזכורת’ מצד אלוהים להסב את תשומת לבם ללקח שברצונו ללמדם?
  4. האם הברית החדשה מציינת כמה צריכים המאמינים לתת בימינו לעבודת ה’? מדוע?
  5. כיצד נוכל ללמד משיחיים לתת בשמחה?