ספר ויקרא פרק ה – שיעור מס’ 5 – קורבן אשם

 

קורבן אשם  

פרק ה 14-26:

14 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 15 נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יהוה, וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם׃ 16 וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן, וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם, וְנִסְלַח לוֹ׃ 17 וְאִם־נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ׃ 18 וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג וְהוּא לֹא־יָדַע, וְנִסְלַח לוֹ׃ 19 אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה. 20 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 21 נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ׃ 22 אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר, עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה׃ 23 וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃ 24 אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃ 25 וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן׃ 26 וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יהוה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

קורבן האשם הנו החמישי בסדרת הקורבנות; הוא קורבן חובה.

קיים דמיון רב בין קורבן החטאת לקורבן האשם. בשני המקרים הכוהנים נדרשים לטפל בקורבן באופן דומה (ראה פרק ז).

קורבן האשם מתייחס לחטאים שגרמו נזק לשירות המשכן (עבודת הכוהנים בקודש) או לאדם כלשהו.

קורבן האשם מספק כפרה לתיקון הנזק והחזרת החוטא להתחברות קדושה עם אלוהים ואדם שנגדו פעל החוטא.

 

קורבן האשם כולל:

  • איל,

 

  • תשלום ערך מלא של הנזק

 

  • תוספת קנס כספי בערך של20% מן הנזק

ויקרא ה 15, 16:

נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה, מִקָּדְשֵׁי יהוה; וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן, בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם׃ 16 וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם, וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן; וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.”

בפסוקים 14-26 אלוהים מתייחס לשלושה סוגי גזלות (EMBEZZLEMENT):

א.      אשם מעילה – מעילה בשגגה ברכוש השייך לאלוהים (14-15).

ב.      אשם תלוי – עבירה שאדם עשה בשגגה ובלבו ספק (17-19).

ג.      אשם גזלות – עבירה נגד רכוש של אדם אחר (20-26).

 

אאשם מעילה בקודשי אלוהים
פסוקים 14-16:

“וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 15 נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יהוה, וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם׃ 16 וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן, וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם, וְנִסְלַח לוֹ.”

המילה “מעל” מתייחסת לבגידה בזדון, הפרת אמון, מרמה. דוגמאות:

במדבר ה 12: “… אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל”).

יהושוע כב 16: “כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת יהוה: מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יהוה, בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּיהוה?”

יהושוע ז 1: כאן המילה “מעל” מתייחסת לפעולתו של עכן נגד הוראת אלוהים שלא לקחת דבר מן השלל שביריחו: “וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם; וַיִּקַּח עָכָן בֶּן־כַּרְמִי בֶן־זַבְדִּי בֶן־זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם, וַיִּחַר־אַף יהוה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.”

“מַעַל” מתייחס לבגידה, מרמה, אך גם לגניבה מרכוש אלוהים (TRESPASS,VIOLATION).

מילה נרדפת למעל היא חילול – ההפך מקודש (דברים לב 51: “עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי… עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי…”).

 

קורבן האשם ניתן כאשר מועלים בקדשי יהוה. להלן מספר דוגמאות:

  1. לקיחה של כלי, חפץ או כל דבר מרכוש המקדש – הנועד רק לשימוש קדוש בשירות אלוהים – למטרת הנאה אישית או כל שימוש שאינו לפי הגדרת הכלי השייך לאלוהים (זכריה יד 20-21: “בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה עַל־מְצִלּוֹת הַסּוּס, קֹדֶשׁ לַיהוָה; וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית יהוה כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ׃ 21 וְהָיָה כָּל־סִיר בִּירוּשָׁלָיִם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַיהוָה צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל־הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם; וְלֹא־יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית־יהוה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא.” – ראה גם מתי טו 5, 6).
    2.בשר שהוקרב והוקדש לאלוהים ניתן כמאכל עבור הכוהנים בלבד: “וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ” (ויקרא כב 14). במקרה זה האדם אכל בטעות בשר מקודש – הוא לא ידע שהבשר אסור למי שאינו כוהן.

מקרה נוסף הוא כאשר אדם אכל שומן שנועד להקרבה לאלוהים – אכילתו אסורה. סביר שאותו אדם חשב כי מדובר בשומן רגיל המותר לאכילה (ראה גם הפרת איסור אכילת ביכורי פירות המובאים לבית אלוהים – שמות לד 26: “רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא בֵּית יהוה אֱלֹהֶיךָ…”; גזיזת צמרם של בכורות הצאן וכו’ – דברים טו 19: “כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר, תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ, וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ”).

ברגע שהאדם הבין כי חטא (בשגגה) בתחומים אלו, אלוהים מצווה עליו לפעול בדרך הבאה:

א.  הבאת איל תמים (זכר בכבשים) כקורבן אשם. שווי האיל חייב להיות לפחות בערך של שני שקלים כסף, לפי ערך שקל הקודש. כלומר, על המקריב להציג איל בעל ערך שלא יפחת מערך נקוב על־ידי  הכוהנים.

ב.  תשלום מלא עבור הכלי או הדבר אותו לקח בשגגה או אכל. הכוהן קובע את ערכו הכספי של החפץ או המאכל.

ג.   קנס בגודל 20% מערך הכלי או האוכל.

הכוהן מקריב את האיל לפי ההוראות הכתובות בפרק ז 1-10. התהליך מבהיר למקריב את המחיר הגבוה הנדרש לכפר על חטא.

הכסף ניתן לכוהנים כדי למלא את פעולות המקדש.

כמו בשאר המקרים, כאשר הזבח ניתן לאלוהים מתוך אמונה ויושר פנימי, אלוהים מקבל את הזבח ומכפר על חטאו של המקריב. האדם יכול לצאת מן המשכן כשלבו שלם ושמח כי התחברותו עם אלוהים חודשה, ואין כל סיבה או גורם לעצירת ברכת אלוהים עליו.

 

באשם תלוי – עבירה שהאדם עשה בשגגה ובלבו ספק אם אכן ביצע אותה
פרק ה 17-19

17 וְאִם־נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ׃ 18 וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג וְהוּא לֹא־יָדַע, וְנִסְלַח לוֹ׃ 19 אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה.

בפסוקים הנ”ל הכתוב מתייחס לאדם שמצפונו מציק לו ואינו יודע בוודאות אם עבר עבירה או לאו. קיים ספק אם מעשיו אכן בגדר חטא או לאו! לדוגמא: אם אכל שומן המיועד כקורבן לה’ (חלב) או שומן מותר. אותו אדם חי עם בעיה מצפונית ואותה הוא מעוניין לנקות אחת ולתמיד.

הוא מביא לכוהן איל תמים (כבש זכר) בעל ערך של שני שקלים כסף לפחות. האיל מוקרב לפי ההוראות הכתובות בפרק ז 1-10, ואלוהים מבחינתו מבטיח לכפר על החטא של אותו אדם.

הפסוקים הללו מלמדים שאם יש בלבנו ספק, אם פעלנו שלא כשורה, עלינו לפעול בדרך המחמירה ולא המקלה.

ספקות וחוסר ודאות לגבי פגיעה באח או דבר רע שנעשה, אלוהים מלמד לפנות לאותו אח ולבקש סליחה. עדיף לשמוע ממנו כי לא נפגע ולא חשב רעה, מאשר להשאיר מצב פגוע וחטא בלתי מטופל.

המנגנון הפועל במוח האדם בכל הקשור לתוכחה ולהרגשה הנובעת ממעשים, הוא המצפון. אלוהים ברא כל אדם עם מצפון (רומים א-ב). המצפון מותיר הרגשה לא נוחה כאשר אנו עושים דבר המנוגד לדרך ארץ והנוגד לפעולה בסיסית נכונה.

כל אדם יודע שגניבה, רצח, ניאוף, שקר, אינם דבר נורמטיבי וראוי!

מי ששומע למצפונו ופועל נכונה, דואג שמצפונו יישאר ישר ומכוון אותו בדרך ראויה.

מי שמתכחש למצפונו – מכהה אותו וגורם לכך שפשעיו לא יגרמו לו נקיפות מצפון.

לאדם הנושע יש מנגנון נוסף מעבר למצפון המחדד עצמו לאור דבר אלוהים:

רוח הקודש השוכן בו מוכיח על חטא ומעניק את האמונה, החכמה והכוח לציית לאלוהים (יוחנן יד-טז; ראשונה לקורינתים ג 16: “הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם?”). מי שמקשה את לבו למצפון ולתוכחת רוח הקודש, הריהו כאדם המתעלם מכל נורות האזהרה שאלוהים מעניק לו באהבתו. לכן, אל ייפלא כאשר ייפגע או יינזק בגלל מעשיו!

 

גאשם גזלות – עבירה נגד רכוש של אדם אחר
פרק ה 20-26

20 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 21 נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ׃ 22 אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר, עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה׃ 23 וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃ 24 אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃ 25 וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן׃ 26 וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יהוה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

העבירה השלישית מתייחסת לעוון נגד אדם אחר. המקרה מציין מצב של שבועת שקר. כלומר, שם אלוהים חולל על־ידי שבועת שקר או הפרת שבועה. הפסוק מתאר מצב בו אדם כיחש, שיקר (ראה גם יחזקאל יז 19; איוב ח 18; ירמיה ה 12).

פסוקים 21-22 – הסברי מילים:

בְּפִקָּדוֹן – האדם קיבל חפץ לשם שמירה. הוא מתכחש לכך או לא שמר אותו כראוי.

בִתְשׂוּמֶת יָד – בשותפות של עסק, פעולה או הלוואה.

בְגָזֵל – לקיחת דבר בחוזקה, בעורמה.

עָשַׁק –  אי תשלום שכר עבודה, או סכום המגיע לאחר בדין.

מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ – בעל האבידה בא לדרוש אותה, והמוצא אומר: “לא מצאתיה!”

נִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר – האדם נשבע (בשקר) שלא ביצע אף אחד מהמעשים הרעים (ויקרא יט 12: ” וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ; אֲנִי יהוה”).

התורה כוללת חוקים הנוגעים לטיפול בגניבות ובחטאים המוזכרים לעיל.

בספר שמות פרק כב אלוהים מציין את העונש הראוי לעבירות שצוינו. העונש מתייחס לגנב או לעבריין שנתפס, ועליו לשלם קנס. גנב או שקרן ישלם ערך כפול מזה שלקח.

בספר ויקרא אלוהים מאפשר לחוטא לחזור בו מרצונו, וכך יחשב לו חטאו כחטא בשגגה ולא חטא בזדון.

בפסוקים אלו אלוהים מוכיח את חסדו ואהבתו בכך שהוא מציג את הדרך העדיפה כדי לשמור את השלום – בין אלוהים לאדם ובין אדם לאדם. כאשר אדם בא מיוזמתו לבקש סליחה, הרצון לסלוח לו גדול יותר! כי הוא מוכיח על חרטה ויפעל לא לחזור על אותה טעות.
מהו התהליך שהחוטא מחויב לו?

א.  השבת הגזילה לבעליה. במידה והגזילה הושחתה או נאכלה, על החוטא לשלם את מלוא ערכה לבעליה. שימו לב שהחוטא נדרש להחזיר את הגזילה ולפתור את הבעיה עם רעהו לפני שהוא בא עם קורבנו לפני אלוהים. – זה בדיוק מה שישוע המשיח לימד בדרשה על ההר! לאלוהים חייבים לבוא עם “ידיים נקיות” מכל עוולה.

מתי ה 23-26: “לָכֵן אִם תָּבִיא אֶת קָרְבָּנְךָ אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁם תִּזָּכֵר כִּי לְאָחִיךָ דָּבָר נֶגְדְּךָ, 24 עֲזֹב אֶת קָרְבָּנְךָ שָׁם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְלֵךְ תְּחִלָּה לְהִתְרַצּוֹת לְאָחִיךָ וְאַחַר כָּךְ בּוֹא וְהַקְרֵב אֶת קָרְבָּנְךָ. 25 מַהֵר לְהִתְפַּיֵּס עִם אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ בַּדֶּרֶךְ אִתּוֹ, פֶּן יִמְסֹר אוֹתְךָ לַשּׁוֹפֵט וְהַשּׁוֹפֵט יִמְסֹר אוֹתְךָ לַשּׁוֹטֵר וְתֻשְׁלַךְ לְבֵית הַסֹּהַר. 26 אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ, לֹא תֵּצֵא מִשָּׁם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה.”

ב.   תשלום קנס של 20% מערך הגניבה או המעילה לבעליה. במקרה זה הקנס ניתן לבעל האבידה. שים לב: במעילה נגד קודשי אלוהים הקנס ניתן לכוהן.

ג.    הגשת איל תמים כקורבן אשם לפי ערך שנקבע על־ידי הכוהנים.

כאמור, אם החוטא ייתפס יהיה עליו לשלם כפול מערך הגזילה (שמות פרק כב). הודאה באשמה יזומה אישית עדיפה עשרות מונים מהסתרת החטא או ביזיון ציבורי.

לא לחינם דבר אלוהים מלמד:

מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח 13);

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ…” (תהילים לד 13-17);

רִדְפוּ שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם, וְגַם אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן (עברים יב 14).

“… נְטַהֵר אֶת עַצְמֵנוּ מִכָּל טֻמְאַת גּוּף וְרוּחַ וְנַשְׁלִים קְדֻשָּׁתֵנוּ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים (ב-קורינתים ז 1);

“… אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם (אפסים ד 26).

 

באותה מידה, אל תיתן לחטא להישאר בחייך!

הייה רגיש לתוכחת רוח אלוהים הפועל בך ולמצפון הנוקש במוחך כאשר יש ספק בטוהר מעשיך!

אלוהים מבטיח, גם במקרה חמור שכזה, אם החוטא מתוודה על חטאו ופועל על פי הדרכת אלוהים – יזכה לכפרת חטאים (א-יוחנן א 9: “אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה”).

 

שימו לב לנקודה חשובה!

קורבן האשם אינו מציג מגוון קורבנות המתאימות למצבו הכלכלי של החוטא (פר לעשיר, כבש לממוצע ויונה לעני). כל אדם המביא קורבן אשם חייב להביא איל, שערכו קבוע:

במידה והחוטא עני, יהיה עליו לעמול קשות כדי להשיג את האיל ואת שווי הגזילה והקנס.

במידה שמדובר בהחזרת גזילה מאדם אחר, על העני אפילו למכור עצמו לעבדות לפרק זמן השווה בערכו להחזרת הגזילה.
התגשמות הסמל

ישוע הגשים את קורבן החטאת, מעשיו המושלמים ללא דופי הגשימו את קורבן המנחה, וכפרתו היא הבסיס שעל פיו יש לנו שלום עם אלוהים – כך קורבן האשם גם מתגשם בכפרתו של ישוע המשיח.

הנביא ישעיה בפרק נג מכנה את עבד יהוה – ישוע המשיח – כקורבן אשם (נג 6, 10: “כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ׃…  10 וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי, אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים, וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח”).

א.  כולנו חוטאים וזקוקים לכפרת חטאים ולחסד אלוהים;

ב.  אם נפשו של עבד יהוה, ישוע המשיח, תקריב (תשים) את עצמה כקורבן אשם,   אז יראה זרע.

מכיוון שישוע המשיח אכן הקריב עצמו כקורבן אשם, יוצא מכך שכל המאמין בישוע המשיח כקורבן חטאיו, הריהו נושע. בדרך זו חיי המשיח נמצאים בחייו של המאמין – כך המשיח רואה את זרעו חי.

ערכו הכספי של האיל נקבע על פי שקל המקדש. אלוהים קובע את ערך קורבנו. האיל נחשב לקורבן יקר, ואכן קורבנו של המשיח היה יקר (א-פטרוס א 19: “… בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ”).

קורבנו של ישוע – כפרתו אינה מבדילה בין אדם עשיר או עני. כל בני האדם חוטאים וזקוקים בדיוק לאותה כפרה. כולם משלמים באיל תמים בעל ערך זהה.

קורבנו של ישוע מנקה כל אשמה. כל מי שבא אליו בבקשה לכפרת חטא, יוצא נקי וטהור. כפרתו של ישוע מושלמת ואינה זקוקה לתוספות.

 

הערה

יש כאלו החושבים שכפרת חטאים היא אמצעי להתמדה בחטא – כלומר, אם המשיח סולח על הכול אז מדוע שלא להמשיך לחטוא ואז לבקש מחילה עבור כל חטא לאחר מעשה?

שאול השליח עונה על סוג כזה של מחשבות ואומר: “אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הֲנַמְשִׁיךְ בַּחֵטְא כְּדֵי שֶׁיִּרְבֶּה הַחֶסֶד? חַס וְחָלִילָה! אָנוּ שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא, אֵיךְ נַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה בּוֹ? …” (רומים ו 1, 2).

אדם נושע, אשר רוח אלוהים שוכן בו, חושב איך לפאר את מושיעו ולא כיצד לתכנן את החטא הבא.

מכאן אנו למדים שאם שוכן בקרבנו חטא הנובע ממעל נגד קודשי אלוהים או אדם, כי אז אלוהים מונע את ברכתו ואת הצלחתו בקרבנו (ראה יהושוע ז: מעשה עכן).

הרדיפה אחר הסליחה והכפרה נועדה להבטיח את המשך נוכחות וברכת אלוהים בכל מעשה ידינו. לטובתנו אלוהים דורש את הרדיפה אחר הקדושה.

 

כאמור, את האיל שוחטים לפי ההנחיות הרגילות שכבר צוינו בשיעורים הקודמים (ז 1-10):

א.      האיל נשחט מול מזבח העולה.

ב.      את הדם זורקים על המזבח סביב.

ג.       את החלב (שומן), האליה ואת החלב המכסה את הקרב, הכליות, מקריבים לאלוהים על מזבח העולה.

ד.      הכוהנים (הגברים) רשאים לאכול את בשר האיל רק באיזור המשכן, כי הבשר מקודש ליהוה.

ה.      עור האיל ניתן לכוהן המקריב.