ספר ויקרא פרק ב – שיעור מס’ 2 – קורבן מנחה

 

ויקרא פרק ב – קרבן מנחה

“וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה, סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה; 2 וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה; 3 וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יהוה. 4 וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר, סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. 5 וְאִם־מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה; 6 פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן, מִנְחָה הִוא. 7 וְאִם־מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. 8 וְהֵבֵאתָ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה, וְהִקְרִיבָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ. 9 וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן־הַמִּנְחָה אֶת־אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. 10 וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יהוה. 11 כָּל־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל־שְׂאֹר וְכָל־דְּבַשׁ לֹא־תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה. 12 קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהוָה, וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא־יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. 13 וְכָל־קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל־קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. 14 וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה, אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. 15 וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה, מִנְחָה הִוא. 16 וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ, אִשֶּׁה לַיהוָה.”

לפני שנלמד על אודות קרבנות המנחה, ראוי לזכור ולשנן:

  • המשכן – כולל הכלים והפעולות בו – הנו תבנית של דבר גדול יותר ושמיימי.

 

  • כל הפעולות שבמשכן הן סמל וצל של פועל המשיח עבור ישועת בני האדם. אין דבר שהוא סתמי או חילוני במשכן אלוהים!

 

  • ישוע המשיח השלים את כל אשר נעשה במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש (ראה עברים ז-י; קולוסים ב 16-17; גלטים ד 1-11).

 

נלמד על אודות קרבנות המנחה ואז נראה מה הם סמלו, כיצד ישוע המשיח הגשימן, ומה יש לנו, המאמינים בישוע, ללמוד מכך היום.

בפרק ב אלוהים מנחה את בני ישראל להקרבת מנחות – אלו שאינן מעולם החי (אין בהן דם). אלוהים מציין ארבעה סוגים של קרבן מאפה שאותם יכלו בני ישראל להביא לאוהל מועד ולהקריב על מזבח העולה.

מכיוון שקרבנות אלו לא מכילים דם, יוצא שקרבן המנחה הוא קרבן תודה; כשמו כן הוא!

קרבן זה אינו מסמל כפרת חטאים, אלא דבר אחר.

 

מִנְחָה” – לאורך הכתובים מילה זו מציינת הגשת דבר כלשהו כמתנה, הערכה לאישיות רמה. במקרה שלנו היא הודיה לאלוהים עבור מה שנתן, נותן ועתיד לתת.

פרק ב פסוקים 1-3:

“וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה, סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה; 2 וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה; 3 וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יהוה.”

 

אלוהים פותח את הפסוק במילים “וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב…”;

כלומר, זבח זה יכול להינתן על־ידי כל אחד מבני ישראל.

 

כל ארבעת סוגי זבח המנחה מבוססים על קמח חיטה. המרכיבים הם:

  • סולת (קמח חיטה),

 

  • שמן,

 

  • לבונה.

כך מתקבלת תערובת של קמח חיטה בלולה בשמן ועליה “לְבֹנָה”.

 

לְבֹנָה

זהו בושם ריחני המופק משרף של עץ. הריח שנידף בעת שריפתה שימש כמעין ריח קטורת.

ה”לְבֹנָה” היא אחת ממיני הבשמים היקרים שחכמי המזרח הגישו לישוע:

“…הֵם נִכְנְסוּ לַבַּיִת וְרָאוּ אֶת הַיֶּלֶד עִם מִרְיָם אִמּוֹ. נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וּפָתְחוּ אֶת צְרוֹרוֹתֵיהֶם וְהִגִּישׁוּ לוֹ מַתָּנוֹת: זָהָב וּלְבוֹנָה וָמוֹר” (מתי ב 11).

כמה סמלי הוא הדבר שהחכמים הביאו לבונה! – זהו בושם שאלוהים קבע כחלק מזבח תודה.

כאשר קומץ מן המאפה עלה על מזבח העולה, הריח שנדף מן העיסה היה ריח ניחוח לאלוהים. הריח נחשב לניחוח רק כאשר המקריב מילא אחר כל ההנחיות של אלוהים ללא סרק.

 

שֶׁמֶן

אלוהים ציווה לבלול את הסולת עם שמן (הכוונה לשמן זית) – “וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן…”.

מן הסתם יש היגיון בבלילת הסולת עם שמן, כי בדרך זו הסולת לא תתפזר ברוח.

לפי דעתי, הסיבה עמוקה יותר ולא קשורה להגנה מפני פיזור הסולת! באותה מידה ניתן לשמור על הסולת בבלילה עם מים.

אלוהים ציווה על בלילת הסולת בשמן, כי השמן מסמל משיחה לאלוהים – הקדשה לאלוהים.

מלך נמשח בשמן כציון להקדשתו לאלוהים, כך גם לגבי כוהן גדול:

“…וַיֹּאמֶר יהוה: קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא; 13 וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ…” (א-שמואל טז 1-14);

באיגרת יעקב אנו נדרשים למשוח בשמן אחים חולים ולהתפלל לריפויים: “אִם יֵשׁ חוֹלֶה בֵּינֵיכֶם, יִקְרָא אֶת זִקְנֵי הַקְּהִלָּה וְיִתְפַּלְּלוּ בַּעֲדוֹ בְּמָשְׁחָם אוֹתוֹ שֶׁמֶן בְּשֵׁם יהוה. וּתְפִלַּת הָאֱמוּנָה תּוֹשִׁיעַ אֶת הַחוֹלֶה, וַיהוה יָקִים אוֹתוֹ; וְאִם חָטָא יִסָּלַח לוֹ” (ה 14, 15). המשיחה בשמן גם במקרה זה מציינת הקדשה לאלוהים, ולא ריפוי עצמו.

הסולת הוקדשה לאלוהים, ולכן צריך להתייחס לבלילה כדבר מקודש. מסיבה זו (בפסוק 3) אלוהים מצווה להתייחס לבלילה כ”קֹדֶשׁ קָדָשִׁים…” המחייב את הכוהנים,

אלאכול את המאפה רק באזור חצר המשכן,

בלהיות נקיים וטהורים מבחינה פולחנית באכילתם את המאפה. כלומר, הכוהן אינו זב, אינו מצורע, לא נגע במת או בגוויה, לא דרך על צואה וכו’.

 

חלקם של הכוהנים בזבח המנחה

רובו של זבח המנחה ניתן לכוהנים. הכוהן לוקח חופן מהעיסה או מהמאפה. את הקומץ שבידו הוא מניח על מזבח העולה, ואת השאר הוא לוקח למאכל עבור הכוהנים המשרתים במשכן. פירוט חשוב נוסף נמצא בפרק ו 7-11:

“וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה: הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי־אַהֲרֹן לִפְנֵי יהוה, אֶל־פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ׃ 8 וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה׃ 9 וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל־מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ׃ 10 לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם׃ 11 כָּל־זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה, חָק־עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יהוה; כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּש.”

 

ראוי לזכורמעבר לקרבנות שבני ישראל הביאו למשכן בכל יום, נצטוו הכוהנים להעלות קרבנות עולה יומִיים וכן גם קרבנות מנחה יומִיים, מלבד אלו שמוקרבים במועדי יהוה.

מכאן, תמיד ובכל יום, ללא יוצא מן הכלל, עלו ממזבח העולה ריחות של קרבן עולה וקרבן מנחה (שמות כט 38-46: “… וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ: כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. 39 אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם; 40 וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין, וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד׃ 41 וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה־לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה;42 עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יהוה…”; במדבר כח; ויקרא טז, כג).

חשוב לזכור כי האש הראשונה שבאה על מזבח העולה הייתה מאלוהים, ואחזקתה נעשית על־ידי מלאכת הכוהנים (ויקרא ט 24: “וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם”).

 

אַזְכָּרָתָהּ

זוהי חלק מהמנה. ויקרא ב 2:

“… וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.”

 

בפסוקים 4-7 מוזכרים מיני מאפה נוספים המותרים כקרבנות מנחה:

“4 וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר, סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; 5 וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה׃ 6 פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן, מִנְחָה הִוא; 7 וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.”

 

שלושת סוגי המאפה הנוספים המורשים כקרבנות מנחה הם:

 

  1. מַאֲפֵה תַנּוּר

…שנעשה “סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן”. – את העיסה דוקרים כך שיש בה חללים. מתקבל כיכר לחם אשר בו חורים.

למאפה תנור יש גרסה נוספת, והיא “רְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן”. – מדובר בבצק שטוח כמו אשתנור (לאפה) אשר לאחר האפייה הנו קשיח וניתן לשבירה. את המאפה שוברים לחתיכות ועליהם בוזקים שמן זית.

 

  1. מַאֲפֵהעַל הַמַּחֲבַת

בצק סולת בלול בשמן זית אשר נאפה על מחבת, והתוצאה המתקבלת דומה למצה. את המצה הזו יש לגרוס לפתיתים קטנים וליצוק עליהם שמן זית.

 

  1. מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת

…שהוא מאפה מטוגן. אותה עיסת סולת בלולה בשמן טוגנה בשמן עמוק.

 

לחם החיים

מה עומד מאחורי קרבנות מנחה העשויים קמח חיטה?

קמח חיטה מן הסתם היה אוכל בסיסי ומדד לקיום – לחם חיים.

על האיכר היה להכשיר את הקרקע, לסקול אותה מאבנים, לחרוש את האדמה ולזרוע בה זרעים. לאחר הזריעה, נותר לו לסמוך על אלוהים שיספק את הגשם בזמן הראוי ובמידה הנכונה. לבסוף, נקצר היבול והאיכר דש את החיטה להפרידה מן המוץ, וטוחן את הזרעים לקבלת הקמח.

ה”מִנְחָה” ייצגה את העמל הרב שנדרש לעיבוד כל היבול, ובסופו מהווה אוכל בסיסי לחיים.

זבח המנחה מן התבואה מציין הסתמכות על חסדי אלוהים ואת העמל הרב והממוקד שזכה לברכת אלוהים.

אנשים מכנים את הלחם כ”אוכל חיים”, ועלינו לזכור שישוע המשיח מכנה עצמו  “לֶחֶם הַחַיִּים”. יוחנן ו 35:

“אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב, וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד”.

מי שאוכל רק מהחיטה (לחם) מן השדה, עתיד לרעוב זמן קצר לאחר מכן; אבל מי שיאכל מישוע כ”לחם חייו” (אוכל רוחני) עתיד לשבוע לעולם, שהרי לא ירצה “לחם” ממקור אחר.

ראוי לזכורכאשר עם ישראל אכל מידיו של אלוהים – מן במדבר ומים מן הסלע – לא היה חסר לו דבר!

 

ללא חמץ

בחיים, כמעט בכל דבר ישנה רשימת איסורים ואזהרות. בפסוקים 11-13 רשומים “העשה” ו”אל תעשה” בכל הקשור לקרבנות המנחה הללו:

“11 כָּל־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל־שְׂאֹר וְכָל־דְּבַשׁ לֹא־תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; 12 קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהוָה, וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא־יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ; 13 וְכָל־קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל־קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.”

אלוהים אסר על בני ישראל לערב חמץ (שאור ודבש) עם קרבן המאפה על כל סוגיו.

חמץ הנו השאור, או דבש אשר בו סוכר והמשמש כמתסיס לעיסת הבצק.

השאור או כל גורם מתסיס נחשב לסמל של חטא, רוע, טומאה.

מכיוון שמזבח העולה הנו במקום בו נפגשים בני ישראל עם אלוהים, עליהם לוודא שלא יהיה במקום שכזה כל חטא (שמות כט 42-44: “עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יהוה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם׃ 43 וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי׃ 44 וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי…”).

לאורך הכתובים אנו למדים על אודות היחס של אלוהים למילים “חמץ” ו”שאור”. ישוע הזהיר את תלמידיו לבל יטמאו משאור הפרושים:

“…שִׂימוּ לְבַבְכֶם וְהִזָּהֲרוּ מִשְֹאוֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים…” (מתי טז 5-12, כג).

“שאור הפרושים” התייחס להתחסדות, ריקבון, שחיתות, שקר, דחיית אמת ותורת שקר.

הסמלים הללו במקדש לא היו לחינם (מיני מאפה ייחודיים). דרכם אלוהים הסביר אמת גדולה שעל פיה עמו נדרש לחיות.

ילדים יכלו לשאול את הוריהם: מדוע הלחם שאופים לכוהנים שונה מן הלחם שאופים בבית? – עם ישראל למד כי הוא נדרש לעשות דברים שונים ממה שהגויים עובדי האלילים עשו. כל השוני הבהיר להם שאלוהים אינו דומה לשאר האלילים.

כל השוני גרם לכל אדם לשאול לפשר הדבר, וכך לשמוע וללמוד מפי הכוהנים והוריו על אודות אלוהים, אופיו ורצונו מבני עמו.

כאשר פועלים על פי רצון אלוהים באמונה ובאהבה, אז משמשים עדים נאמנים וזוכים לראות את פרי הרוח.

 

קָרְבַּן רֵאשִׁית
פסוק 12:

“קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהוָה; וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ.”

אלוהים מתייחס ל”קרבן ראשית” – הכוונה לשני כיכרות הלחם המוגשים לאלוהים בחג השבועות:

“מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה; בִּכּוּרִים לַיהוָה” (ויקרא כג 17).

אותם כיכרות לחם מכילים שאור, ולכן אלוהים מבהיר כי הכוהן יניף אותם מול המזבח, אך לעולם לא יניחם עליו (ראה הסבר מפורט בפרק כג – חג השבועות).

 

חובת המלח

באותה מידה שאלוהים אסר לערבב את קרבן המנחה עם שאור או דבש, כך אלוהים ציווה לערבב מלח בכל קרבן מנחה.

פסוק 13:

“וְכָל־קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל־קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.”

המלח מונע את תהליך התסיסה. הוא מציין את עצירת החטא, הרוע, השחיתות. בדרך זו המלח מדגיש את קדושת אלוהים.

לאורך כתבי הקודש המלח מציין סמל לברית ועדות נאמנה:

ברית עולם – דברי הימים ב יג 4-5: “…  הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם; לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח.”

עדות קדוֹשה וטעם לחיים – מתי ה 13-16: “אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת. 14 אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם. עִיר שׁוֹכֶנֶת עַל הַר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִסָּתֵר. 15 גַּם אֵין מַדְלִיקִים מְנוֹרָה וְשָׂמִים אוֹתָהּ תַּחַת כְּלִי, אֶלָּא עַל כַּן שָׂמִים אוֹתָהּ וְאָז תָּאִיר לְכָל בָּאֵי הַבַּיִת. 16 כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם;” (ראה גם: במדבר יח 19; יחזקאל מג 24; מרקוס ט 49-50; קולוסים ד 6).

על כל אחד לשאול את עצמו: “האם חיי באמת מהווים עדות אפקטיבית – מלח טוב? או שאני דומה לעולם ועדותי אינה מורגשת בין אלו שאינם מאמינים? האם אני מזכיר לעצמי בכל יום את ברית הנצח שיש לי עם אלוהים בחסד ישוע?”

 

מִנְחַת בִּכּוּרִים

פסוקים 14-16:

“וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה, אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ׃ 15 וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה, מִנְחָה הִוא׃ 16 וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ, אִשֶּׁה לַיהוָה.”

אלוהים מאפשר לבני ישראל להקריב קרבן תבואה שזה עתה הבשילה. כך יכול כל אדם, גם בעל האפשרויות המעטות, לבוא אל אלוהים עם תבואה שלא נאפתה או נטחנה. גם העני יכול לשרת את אלוהים בקדושה וטוהר.

אָבִיב” – תבואה שמקדימה להבשיל. ניתן למעוך אותה בצורה גסה, והמתקבל זה הגרש כרמל. את הגרעינים הללו קלו. חלק מזה, מלוא חופן יד, הכוהן נתנו על מזבח העולה עם שמן ולבונה.

המשמעות לבני ישראל:

עלינו לזכור שכל הקרבנות הללו הובאו במקביל לשאר הקרבנות המצוינות בספר.

ראוי לדעת שאדם אשר העלה קרבן עולה או קרבן אחר מן החי, הביא יחד עמו גם זבחי מנחה.

זבחי המנחה אינם כוללים שפיכת דם או הפסקת חיים של בעל חי אחר.

מהות זבחי האפייה קשורה להקדשת פועל החיים לאלוהים – כלומר, חיים מלאים בעשייה לפי רצון אלוהים.

אדם צריך לדעת כי כל פעולה שהוא עושה בחייו חייבת להיות על פי אמות מידת הצדק והקדושה של אלוהים, ובשום פנים שלא יפעל נגד רצון אלוהים.

 

הסמליות:

חשוב לזכור: לא הייתה שום פעולה במקדש ללא תכלית שנתגשמה במשיח.

קרבן התבואה מציין את אופיו של ישוע המשיח ופעולתו. כל מה שהמשיח עשה היה מושלם וללא שום פגם או “שאור” בו.

חייו של ישוע היו מסורים לאלוהים האב. הוא לא עשה דבר שלא היה על פי רצון אלוהים. מסיבה זו, כל מעשיו של ישוע המשיח היו ריח ניחוח לאלוהים האב – ריח הלבונה (יוחנן ה 36-47, יז).

כמו שהשמן היה מרכיב בכל אחד מזבחי המאפה, כך רוח אלוהים היה תמיד עם ישוע – כל דבר שעשה וחשב היה בהשראת אלוהים ולכבודו (מתי ג 17: “וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר: זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי”).
המשמעות למאמינים בימינו:

אופן מחשבתו ופעולתו של ישוע המשיח בשירות אלוהים האב, הנן הדוגמאות שעל פיהן אנו נדרשים לחיות בחיי היומיום.

לאור חסדו הרב של אלוהים עבורנו – ולאור הכפרה הנצחית הכוללת חיי נצח בחברת אלוהים לאחר מותנו או מרגע הילקחותנו – אנו נדרשים למסור את חיינו קרבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים, כך נוכל לעבדו עבודה שבלב (רומים יב 1-2; גלטים ה, ו; אפסים ד-ו; א-טימותיאוס ד-ו; פיליפים ד 8-9, 18-20; קוהלת יב 13; קולוסים ג 17-23).

לא כולנו עשירים אך לכולנו מתנות רוח אם אנו ילדי אלוהים נושעים (א-קורינתים יב; רומיים יב; אפסיים ד). לפיכך, על כל אחד מאיתנו לפעול עבור גוף המשיח, עבור רעהו, כשירות לאלוהים, ולא על מנת לזכות לטובה אישית.

כל מה שנעשה, עלינו לעשות כמנחה לאלוהים. ומכאן עליה להיות נטולת חטא, ללא אינטרס אישי או נקמה, חס וחלילה! – דברים שכאלו נחשבים לאש זרה בעיני אלוהים ואינם קרבן רצוי בכלל.