מה היה כל הענין עם העז לעזאזל והעז לה"?

ההוראות בנוגע לשעיר (עז) לעזאזל כתובות בספר ויקרא טז.

מצוות השעיר לעזאזל נעשית פעם בשנה ביום הכיפורים.

עזאזל – מארמית – העז שילך ולא ישוב – אזל

אלוהים ציווה על אהרון הכוהן לקחת שני שעירים (עיזים) ולהעמיד אותם לפני יהוה פתח אוהל מועד – ז"א בקו ישר אל מול קודש הקודשים, מול הפרוכת המסתירה את פנים קודש הקודשים.

אהרון הגריל גורלות כדי לקבוע מי מהעיזים ישמש קורבן חטאת לאלוהים (ראה ויקרא ד) ומי יהיה השעיר לעזאזל.

העז שהוגרל לקורבן חטאת יעלה על המזבח על פי ההוראות הכתובות בספר ויקרא ד.

לאחר שסיים את הפעולות עם השעיר שהוקרב, מתפנה הכוהן למלא את המצוות בנוגע לשעיר לעזאזל.

הכוהן הגדול סומך את שני ידיו על ראש השעיר ומתוודה על כל חטאות עם ישראל ופשעיהם. באופן סמלי, הכוהן מניח את כל חטאי ופשעי עם ישראל על ראש השעיר לעזאזל.

לאחר הטקס, נלקח השעיר לעזאזל הנושא את כל חטאות ופשעי ישראל אל מחוץ למחנה על ידי אדם שנבחר לתפקיד, אל המדבר, שם ימצא השעיר את מותו ולא ישוב חי למחנה ישראל. מהלך דומה מתקיים בטקס לטהרת נגע הצרעת, עם שתי ציפורים (ויקרא יד 49-57).

מן הסתם ישנם מדרשים רבים בנוגע למצוות השעיר לעזאזל, אך אסתפק רק בכתוב בדבר אלוהים.

דרך סמלים אלו – קורבנות של חיות בטקסים מאוד מיוחדים, למדו בני ישראל שאלוהים מעונין לסלוח להם ולחדש את יחסיהם עימו כל העת.

יחד עם זאת למדו בני ישראל שהמחיר לכפרת חטאים וחידוש היחס והקשר עם אלוהים יקר ביותר – חיים של אחר.

התגשמות מצווה זו (כמו במקרה הפרה האדומה ומצוות רבות אחרות), נעשתה בחייו ומותו של האדון ישוע המשיח.

"שה האלוהים" נשא עליו את חטאות כל בני האדם. הוא מת מחוץ למחנה והיה לקללה בעדנו.

הוא סבל עד מוות ושתק.

במותו המכפר – כי הוא עצמו לא ידע כל חטא – הוא העניק לנו חיים – את חייו הנצחיים.

הנביא ישעיה מתאר זאת בדרך מופלאה בפרק נג.