הרועה הטוב

יוחנן י 18-1

מבוא

המשיח כרועה בנבואות התנ”ך

  • כבר יחזקאל ניבא על המשיח כעל “רועה” (יחז’ לד 23):

וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן, אֵת עַבְדִּי דָוִיד; הוּא יִרְעֶה אֹתָם, וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה.

  • כשחכמי המזרח באו להורדוס המלך וחיפשו את “מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלָד”, הורדוס “כִּנֵּס אֶת כָּל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְסוֹפְרֵי הָעָם וְשָׁאַל אוֹתָם אֵיפֹה יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ.” הם השיבו: “בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה”, כשהם מסתמכים על נבואת מיכה (ה 3-1) שמתארת את המושיע כרועה (מתי ב 6-2). הם מצטטים:

“וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶרֶץ יְהוּדָה, אֵינְךָ צָעִיר בְּאַלּוּפֵי יְהוּדָה, כִּי מִמְּךָ יֵצֵא מוֹשֵׁל אֲשֶׁר יִרְעֶה אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.”

  • רמז למשיח כ”רֹעֶה” ניתן עוד הרבה זמן לפני יחזקאל ומיכה — כבר בברכת יעקב על בנו יוסף (בראשית מט 24, למי שרוצה ללמוד זאת יותר לעומק).

אם כן, אלה מבני זמנו של ישוע שחיכו לְמשיח כפי שהוא מתואר בנבואות, ידעו:

▪  הוא יהיה אמנם מלך, כמו “דָוִיד”,

▪  ו”מוֹשֵׁל”, כפי שמתאר אותו מיכה,

▪  אך הוא לא יהיה רודן אלא ישמור על נתיניו, יגן עליהם וידאג לספק להם את צורכיהם, כפי שעושה “רֹעֶה”.

עד כאן התיאורים של אותו רועה נאמן בתנ”ך — ושימו לב שהם יחסית נדירים. לעומתם מגָנים הנביאים שוב ושוב את הרועים הבלתי־מועילים — את המנהיגים הרוחניים שאינם עושים את עבודתם נאמנה (זכר’ יא 5; יחז’ לד 2; ירמ’ י 21, כג 1, נ 6 ואחרים).

והנה, האדון ישוע מספר לשומעוי את משל הרועה הטוב, ובו הוא מאתגר אותם:

עליכם להחליט

“השוו ביני לבין ‘הרועים’ הרוחניים שלכם:

  • הם מנצלים את מעמדם כדי לפטם את עצמם ואומרים: ‘בָּרוּךְ יהוה וַאעְשִׁר’, אך אינם מרחמים על הצאן (זכר’ יא 5; לוקס כ 47-46; יוחנן ט 34);
  • אני, לעומתם, מגשים את נבואות יחזקאל ומיכה שחזו מראש את ביאת הרועה הטוב והנאמן (מתי ט 36).

‘אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב’ (יוח’ י 11). החליטו אחרי איזה רועה אתם רוצים ללכת.”

אך המשל שאנחנו לומדים כעת  לא רק מדבר על “הרועה הטוב”. נכון, זהו שמו המקובל בכל השפות, אבל בהיותו הגדול והמקיף ביותר מכל משלי ישוע, הוא מכיל מספר לא קטן של דימויים נוספים. לכן ניתֵן לו כאן עוד כותרת:

הצאן, השער והרועה

המשל

יוחנן י 18-1

…ותוך־כדי הקריאה אני כבר אחלק את הטקסט ל-“דימוי ראשון”, “דימוי שני”, “דימוי שלישי”:

דימוי ראשון (פס’ 5-1 ):
המכלא, הגנבים והרועה בעל הכבשים

1 “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס אֶל מִכְלָא הַצֹּאן דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, אֶלָּא מְטַפֵּס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד. 2 הַנִּכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הוּא רוֹעֵה הַצֹּאן. 3 לוֹ יִפְתַּח שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר, וְהַצֹּאן שׁוֹמְעוֹת בְּקוֹלוֹ. הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בְּשֵׁם וּמוֹצִיא אוֹתָן. 4 לְאַחַר שֶׁהוֹצִיא אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ הוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶן וְהַצֹּאן הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו, כִּי מַכִּירוֹת הֵן אֶת קוֹלוֹ. 5 אַחֲרֵי זָר לֹא תֵּלַכְנָה כִּי אִם תִּבְרַחְנָה מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַכִּירוֹת אֶת קוֹלָם שֶׁל זָרִים.”

6 אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ, אַךְ הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם.

דימוי שני (פס’ 10-7 ):
השער

7 הוֹסִיף יֵשׁוּעַ וְאָמַר: “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן. 8 כָּל אֲשֶׁר בָּאוּ לְפָנַי גַּנָּבִים הֵם וְשׁוֹדְדִים, וְהַצֹּאן לֹא שָׁמְעוּ לָהֶם. 9 אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע; הוּא יִכָּנֵס וְיֵצֵא וְיִמְצָא מִרְעֶה. 10 אֵין הַגַּנָּב בָּא אֶלָּא לִגְנֹב וְלַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד. אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים, וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם.”

דימוי שלישי (פס’ 16-11 ):
הרועה הטוב

11 “אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן. 12 הַשָֹכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַזְּאֵב בָּא, עוֹזֵב אֶת הַצֹּאן וּבוֹרֵחַ, וְהַזְּאֵב חוֹטֵף וּמְפַזֵּר אוֹתָן, 13 שֶׁכֵּן הַבּוֹרֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא שָׂכִיר וְאֵין הוּא דּוֹאֵג לַצֹּאן.

14 אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי, 15 כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מַכִּיר אוֹתִי וַאֲנִי מַכִּיר אֶת הָאָב; וְאֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן.

16 גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה. עָלַי לְהַנְהִיג גַּם אוֹתָן. הֵן אֶת קוֹלִי תִּשְׁמַעְנָה וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד.”

17 “מִשּׁוּם כָּךְ אוֹהֵב אוֹתִי הָאָב: מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב. 18 אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ מֵעַצְמִי. יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב. אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי.”

הרקע שעליו סופר המשל

שלא כמו ב”משלי המלכות” שלרוב אינם נאמרו בתגובה למה שהתרחש באותו רגע, כאן ההקשר והרקע הם קריטיים. מי שרוצה את הרקע כולו חייב להתחיל לקרוא מהכרזתו של ישוע ביוחנן ח 12 (ראה גם ט 5):

“אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ.”

ישוע לא רק טוען שהוא “אוֹר הָעוֹלָם” — הוא מיד מוכיח זאת על־ידי…

נקודת

רקע

ראשונה:      נס ריפוי ביום השבת

בנאומו האדיר על ה”רועה הטוב” ישוע מגיב למאורעות שבפרק ט של בשורת יוחנן: לְמה שהתרחש בעקבות נס הרופוי באיש שנולד עיוור. את הנס הזה ישוע חולל ביום השבת (יוחנן ט 14).

?         זוכרים את התהליך? — ישוע ערבב רוק עם עפר ו”עָשָׂה טִיט”, ז”א ביצע בהפגנתיות פעולה שמוגדרת על־ידי הרבנים כמלאכה האסורה בשבת. יותר מזה: הוא ברא זוג עיניים לאדם שנולד בלעדיהן. בזמן שאלוהים הבורא “שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ” ביום השביעי — האדון ישוע החליט לברוא דווקא ביום הזה! (אך שים לב לנאמר ביוחנן ה 19; ח 29).

נקודת

רקע

שנייה:         התפיסה הרוֹוחת לגבי מוּם מלידה

?         זוכרים את שאלת התלמידים? — הם הצביעו על הקבצן העיוור ושאלו את ישוע: “מִי חָטָא שֶׁהוּא נוֹלַד עִוֵּר? הוּא אוֹ הוֹרָיו?” (ט 1). — מדוע הם היו כל כך בטוחים שהסיבה לעיוורון חייבת להיות חטא?

?         מדוע הם האמינו שכל נכות או מום מלידה הם בהכרח עונש על חטא כלשהו? — ז”א…

▪        תסמונת דאון — עונש על חטא;
▪        רגל קְלוּבָה (clubfoot) — עונש על חטא;
▪        מוּם לב מוּלָד (congenital heart defect) — עונש על חטא;
▪        מַיֶּמֶת ראש מוּלָדה (hydrocephalus) — עונש על חטא;
▪        שׂפה שׁסוּעה (harelip) — עונש על חטא;
▪        שיתוק מוחי מוּלד (cerebral palsy) — עונש על חטא;
▪        איבר חסר או איבר קצר — עונש על חטא;

הגישה הזו קובעת: “מישהו כאן חַטָא — או בעל המום או הוריו.”

?         מאיפה נבעה הדיעה הזו של התלמידים? — היא נלמדה מההנהגה הרוחנית. הפרושים עצמם מבטאים אותה ביוח’ ט 34.

נקודת

רקע

שלישית:      היחס לאיש הנרפא

ראו איך מנהיגי הדת התייחסו לקבצן הנרפא:

▪          הם לא הזדהו אף לרגע עם שמחתו על הנס האדיר ששינה את חייו;

▪          הם מנעו כל שמחה על הריפוי הפלאי גם מהוריו. באיומיהם הם אף גרמו לאב ולאם להתכחש לבנם הנרפא דווקא ברגעים שכל הורה היה רוצה לחבק את הילד ולבכות מרוב שמחה (ט 23-21);

▪          הם פקפקו באמינותו של הנרפא (ט 18);

▪          הם זלזלו תוך התנשאות בהבנתו הנכונה לגבי מי הוא ישוע — הבנה שהוא ביסס בפניהם בצורה הגיונית וברורה (ט 33-30);

▪          בסופו של דבר הקבצן הנרפא זכה להיות היהודי הראשון בהיסטוריה שנוּדָה מתוך כנסת ישראל בגלל אמונה בישוע.

לאורך כל הוויכוח אין זכר לחסד ורחמים מצד המנהיגים הרוחניים. הם אמנם הסתמכו על משה ועל התורה (ט 28), אך המצווה “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” נשכחה לחלוטין. לאורך כל התהליך בלט חוסר האהבה — אותו חוסר אהבה שגרם לאותם מנהיגים כבר ביוחנן ז 49 להתנשא בגאווה רוחנית על הרוב שבעם. עבורם, הרוב נחשב לאספסוף חוטא, והם אמרו: “הֶהָמוֹן הַזֶּה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, אֲרוּרִים הֵם.” במילים אחרות: “כל מי שלא מאמין כמונו — מקוּלל.”

?         אתם מצליחים לעקוב? — ראינו ברקע את…
1.        נס ריפוי העיוור מלידה ביום השבת;
2.        התפיסה הרוֹוחת לגבי מוּם מלידה;
3.        יחס המנהיגים הדתיים לאיש שנרפא;
…ועכשיו:

נקודת

רקע

רביעית:       היחס לישוע

גם כאן, כמו במתי יב 24, המנהיגים ביטאו את אמונתם שישוע פועל בכוחו של השטן. האיש הנרפא טען בפניהם בהיגיון שאפילו ילד היה צריך להבין:

א.        “מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע שֶׁמִּישֶׁהוּ פָּקַח עֵינֵי עִוֵּר מִלֵּדָה;”

ב.        לוּלֵא הָיָה הוּא [ישוע] מֵאֵת אֱלֹהִים, לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה” (ט 33-32);

… אך למנהיגי הדת הייתה רק תשובה אחת: “אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה [ישוע] אִישׁ חוֹטֵא הוּא” (ט 24, 29) — ואם לחוטא מובהק יש כוחות על־טבעיים, הכוחות הללו לא יכולים לנבוע מאלוהים, אלא רק מהשטן.

לאורך כל הדיווח ביוחנן פרק ט מבטאים המנהיגים שנאה תהומית כלפי המשיח, יחד עם עיוורון רוחני מוחלט. שנאתם היתה תהומית עד כדי כך שהם היו מוכנים לרצוח את ישוע בהזדמנות הראשונה (יוח’ ח 59).

המשיח נאלץ לסיים את יוחנן פרק ט בדברי משפט קשים אל הרועים הבלתי־נאמנים: “בְּאָמְרְכֶם ‘אֲנַחְנוּ רוֹאִים’, עוֹמֶדֶת חַטַּאתְכֶם” (ט 41). “לו רק הייתם מבינים שאתם עיוורים, יכולתי לעזור לכם — כמו שעזרתי לעיוור מלידה. לו רק הבנתם שאתם חוטעים, יכולתי להעניק לכם סליחה (לוקס ה 24-23; ז 49-48). אך מאחר שאתם חושבים את עצמכם לצדיקים ‘עוֹמֶדֶת חַטַּאתְכֶם’. הרי התנאי המוקדם לקבלת סליחה הוא הכרת חטא” (לוקס ה 32-31).

זהו הרקע בארבע נקודות:

  1. נס ריפוי ביום השבת;
  2. התפיסה הרוֹוחת לגבי מוּם מלידה;
  3. היחס שקיבל האיש הנרפא;
  4. היחס שקיבל ישוע.

כעת נחזור למשל הרועה הטוב, ואנחנו רוצים לדעת…

איך ראו שומעיו של ישוע את המשל?

אנשים רבים בימינו לא ראו מעולם רועה צאן עם עדרו. לא כן בימי ישוע. כולם מיד זיהו את התמונה שהוא צייר במשלו על כל מרכיביה.

!          שימו לב כמה נקודות אפשר לראות כבר בקריאה הראשונית של יוחנן י 18-1 — כשאנחנו שומעים את המשל כפי ששמעו אותו בני זמנו של ישוע — עוד לפני כל נסיון לפרש משהו. זהו סיפור עצום!

  • נתחיל במעמדו של רועה:

כשאנחנו חושבים על רועי צאן, אנחנו מתארים לעצמנו אנשים פשוטים, בדרך כלל בארצות עניות ובלתי־מפותחות, קשי־יום שבקושי יודעים קרוא וכתוב — אך היהודי הממוצע בתקופת ישוע לא חשב כך. המכובדים ביותר מבין אבותיו הרי היו רועים:

▪          אברהם ויצחק. — עיקר עושרם היה נמדד בכבשים;

▪          יעקב אבינו. — אם היה ניתן לכתוב דוקטורט בגידול צאן, יעקב היה האדם הנכון לעשות זאת;

▪          אבות האומה. — כשיוסף הביא את אחיו בפני פרעוה, הם הציגו את עצמם במילים: “רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ” (ברא’ מו 32, מז 3);

▪          מֹשה. — המנהיג הגדול הזה בִּלה 40 שנים מחייו כרועה צאן;

▪          דויד המלך. — גם הוא התחיל את הקריירה המפוארת שלו — כרועה.

זאת לא אומרת שרועי צאן בימי ישוע נחשבו למכובדים, או שאנשים עמדו בָּתור כדי להתקבל לעבודה כרועים — אך לכולם היה ברור: רועי צאן ממלאים תפקיד חשוב בחברה שלנו, תפקיד שהיה חיוני ומרכזי לאורך כל ההיסטוריה של עמנו.

כל השומעים הכירו את הדמויות שישוע כלל במשלו, וכולם היו בקיאים בתיאוריו:

[ יוחנן פרק י — כדאי לעקוב בספרי התנ”ך שלכם ]

  • השומעים הכירו את “מִכְלָא הַצֹּאן” (פס’ 1) עם השער שעליו היה מופקד “שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר” (פס’ 3א). במכלא הזה יכלו להיות מספר עדרים קטנים יחד, לשֶם לינת לילה, ועדרים אלה היו שייכים לרועים שונים. למתבונן מן הצד הם נראו כעדר אחד גדול;
  • אך המילים “הַצֹּאן שׁוֹמְעוֹת בְּקוֹלוֹ [של הרועה]” (פס’ 3) מיד הזכירו לשומעים שכל כִּבְשׂה במכלא יודעת למי היא שייכת. כשהרועה מגיע בבוקר, מודה ל”שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר” על שמירתו הנאמנה במשך הלילה ו”נִּכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר” (פס’ 2), רק הכִּבְשות שלו קמות ומתחילות לנוע לעבר השער, “כִּי מַכִּירוֹת הֵן אֶת קוֹלוֹ” (פס’ 4). כל שאר העדר הגדול אינו מגיב.
  • כל השומעים ידעו איך זה נשמע כש”הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בְּשֵׁם” (פס’ 3). הם הכירו את “שפת הרועה” — את הסימנים והקולות היחודיים לכל רועה, שדרכם הוא מתָקשר עם עדרו ומנהיג אותו. הם ידעו שבעלי עדרים קטנים נתנו שמות לכבשים — כמו שאנחנו היום נותנים שם לכלב, לחתול ולתוכי שלנו.
  • לכולם היה ברור לשם מה הרועה בא בכל בוקר אל המכלא: אחרי ש”הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בְּשֵׁם”, הוא “מוֹצִיא אוֹתָן” (פס’ 3) לעוד יום במִרְעֶה.
  • שומעיו של ישוע ידעו שאותו רועה לא רוקן את המכלא מכבשים. הוא רק “הוֹצִיא אֶת … אֲשֶׁר לוֹ” (פס’ 4). כל הכבשים שהיו שייכים לרועים אחרים לא הלכו אחריו. הם נשארו במכלא.
  • השומעים היו רגילים לראות עדרים שמורגלים לרועיהם. הם ידעו שהצאן לא מפחדות מהרועה. כשהוא “הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶן” ומוביל לכיוון מסויים, הכִּבְשות “הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו” (פס’ 4).
  • לעומת זאת, “אַחֲרֵי זָר לֹא תֵּלַכְנָה” (פס’ 5). אם אדם זר היה מנסה להוציא כבשים מהמכלא, הוא היה נתקל קודם־כל בהתנגדות “שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר”. ואפילו אם השומר היה מרשה לו להיכנס, אף כבשה לא היתה מגיבה לקריאותיו “מִפְּנֵי שֶׁ[הצאן] אֵינָן מַכִּירוֹת אֶת קוֹלָם שֶׁל זָרִים” (פס’ 5ב).
  • שומעי המשל ידעו כי הרועה מגן על עדרו — לא רק מטורְפים שהולכים על ארבע, כמו “הַזְּאֵב [ה]חוֹטֵף” (פס’ 12), אלא גם מ”גַּנָּבִים…וְשׁוֹדְדִים” אנושיים (פס’ 1ב).
  • להם היה ברור כי גנב או שודד לא יכלו להיכנס דרך השער, כי הרי שם עמד השומר. גנבים נאלצו ,”[ל]טַפֵּס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת” (פס’ 1), ואחרי שהיו בתוך המכלא הם עמדו בפני בעיה: הרי מי יכול להרים כבשה בוגרת במשקל 50 ק”ג או יותר מעל לגובה הראש — ועוד כשהיא נאבקת בכל כוחה כדי להשתחרר ולברוח — ולזרוק אותה מעבר לגדר או החומה? לכן הדרך ה”נוחה” ביותר לגנוב כבשה מתוך המכלא היה לשסף את גרונה לפני הזריקה מעבר לגדר — דהיינו “לַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד” (פס’ 10).
  • השומעים ידעו טוב מאוד את ההבדל: הרועה דואג לצאון “כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים” (פס’ 10), הגנב מעוניין רק בצמר ובבשר.
  • הם גם הכירו את ההבדל בין רועה שהוא בעל העדר לבין עובד “שָֹכִיר שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ” (פס’ 12). להם היה ברור כי בעל העדר מוכן להקריב הרבה יותר למען שלום הכבשים מאשר עובד עונתי בשכר.
  • אפילו המשפט “אֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן” (פס’ 15ב, 11ב) לא הפתיע אותם. כולם הרי שמעו דיווחים על רועים שנהרגו כשהם ניסו להגן על עדרם מטורְפים או משודדים. זִכְרו רק את דויד הצעיר שחטף כבשים מפיהם של דובים ואריות (שמו”א יז 36-34; איוב א 17). לא כל רועה יצא חי ממפגש כזה.
  • גם הרעיון של “צֹאן אֲחֵרוֹת …אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה” (פס’ 16) לא היה זר להם. עדרים גדולים יכלו לכלול כבשים של בעלים שונים שבסוף העונה חזרו למִכְלאות שונים.

ונקודה אחרונה:

  • היו בוודאי שומעים שלא הכירו את הנבואות הספציפיות על המשיח כרועה — אך כולם כולל כולם ידעו לצטט תיאורים של אלוהים האב כרועה. לא היה יהודי בוגר בתקופת ישוע שלא ידע כי “יהוה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר” וכי “רֹעֵה יִשְׂרָאֵל … נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף” (תהל’ כג 2-1, פ 2 (Eng. vs. 1); ראה גם ברא’ מט 24; יחז’ לד 31 ועוד).

סיכום ביניים

משל הרועה הטוב. — ראיתם כמה זמן זה לקח לעבור רק על הנתונים שיש במשל הזה? …רק הנתונים, בלי שום פירוש.

?         למה הסיפור הזה כל כך ארוך? למה הוא כל כך מפורט? — מפני שהוא מכיל את כל תיאולוגיית הישועה.

אבל זה כבר פירוש. ואת הפירוש נשאיר לשיעור הבא.

מה למדנו היום?

  1. זהירות! ישנם רבים שבאים במעטה של רועים, אך הם “גַּנָּבִים … וְשׁוֹדְדִים”. הרבה שרלטנים נושאים את התואר “פסטור” (רועה), אך טובת הצאן — טובת הקהילה — נמצאת עבורם בעדיפות אחרונה. הם נמצאים ב”עסק המשיחי” במטרה להאדיר את שמם, להתעשר ולנצל את בני הקהילה.

זוהי לא התנהגות של “הָרוֹעֶה הַטּוֹב”. הוא הרי “נותן את נפשו בעד הצאן” (פס’ 15). אתם תכירו “רועה” אמיתי בכך שהוא מקריב למען הקהילה: את זמנו, את כספו, את כוחו, את כבודו… — רועה אמיתי חייב להידמות לישוע, לרועה הטוב.

  1. הרקע למשל הזכיר לנו כי ישוע המשיח הוא “אוֹר הָעוֹלָם”. הוא “אֲדוֹן הַשַּׁבָּת” שמסוגל לברוא עיניים ביום השביעי.

ישוע הוא גם “רוֹעֵה הַצֹּאן”. את זה כבר הבנּו היום מבלי לפרש הרבה. רק לישוע המשיח יש את הזכות להיכנס לתוך המכלא ולהוציא משם את הכבשים ששייכים לו. — ומהו “המכלא”? את זאת נלמד בפעם הבאה.

  1. בפס’ 9 ישוע קובע חד־משמעית: “אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע.” — כל שער אחר, כל דרך אחרת, כל דת אחרת, כל אמונה אחרת, כל פילוסופיה אחרת, כל שיטה ומערכת שמבטיחה להעמיד אותך טהור לפני אלוהים — או מבטיחה לך נצח נעים בלי אלוהים — כולם כולל כולם יובילו אותך ל”דִרְאוֹן עוֹלָם” — לנצח בגיהינום.

“אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע,” אלא שמו וכפרתו של ישוע המשיח.

 

משל הרועה הטוב (שיעור שני)

הצאן, השער והרועה

יוחנן י 18-1

…ותוך־כדי הקריאה אני כבר אחלק ל-“דימוי ראשון”, “דימוי שני”, “דימוי שלישי”:

דימוי ראשון (פס’ 5-1 ):
המכלא, הגנבים והרועה בעל הכבשים

1 “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס אֶל מִכְלָא הַצֹּאן דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, אֶלָּא מְטַפֵּס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד. 2 הַנִּכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הוּא רוֹעֵה הַצֹּאן. 3 לוֹ יִפְתַּח שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר, וְהַצֹּאן שׁוֹמְעוֹת בְּקוֹלוֹ. הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בְּשֵׁם וּמוֹצִיא אוֹתָן. 4 לְאַחַר שֶׁהוֹצִיא אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ הוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶן וְהַצֹּאן הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו, כִּי מַכִּירוֹת הֵן אֶת קוֹלוֹ. 5 אַחֲרֵי זָר לֹא תֵּלַכְנָה כִּי אִם תִּבְרַחְנָה מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַכִּירוֹת אֶת קוֹלָם שֶׁל זָרִים.”

6 אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ, אַךְ הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם.

דימוי שני (פס’ 10-7 ):
השער

7 הוֹסִיף יֵשׁוּעַ וְאָמַר: “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן. 8 כָּל אֲשֶׁר בָּאוּ לְפָנַי גַּנָּבִים הֵם וְשׁוֹדְדִים, וְהַצֹּאן לֹא שָׁמְעוּ לָהֶם. 9 אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע; הוּא יִכָּנֵס וְיֵצֵא וְיִמְצָא מִרְעֶה. 10 אֵין הַגַּנָּב בָּא אֶלָּא לִגְנֹב וְלַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד. אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם.”

דימוי שלישי (פס’ 16-11 ):
הרועה הטוב

11 “אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן. 12 הַשָֹכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַזְּאֵב בָּא, עוֹזֵב אֶת הַצֹּאן וּבוֹרֵחַ וְהַזְּאֵב חוֹטֵף וּמְפַזֵּר אוֹתָן, 13 שֶׁכֵּן הַבּוֹרֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא שָׂכִיר וְאֵין הוּא דּוֹאֵג לַצֹּאן. 14 אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי, 15 כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מַכִּיר אוֹתִי וַאֲנִי מַכִּיר אֶת הָאָב; וְאֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן.

16 גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה. עָלַי לְהַנְהִיג גַּם אוֹתָן. הֵן אֶת קוֹלִי תִּשְׁמַעְנָה וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד.”

17 “מִשּׁוּם כָּךְ אוֹהֵב אוֹתִי הָאָב: מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב. 18 אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ מֵעַצְמִי. יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב. אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי.”

 

הנמשל — תיאולוגיית הישועה

השודדים והרועים הבלתי־נאמנים

ישוע פותח את נאומו בגינוי של “מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס אֶל מִכְלָא הַצֹּאן דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר” (פס’ 1). אלה הם מנהיגיו הרוחניים של העם שאמנם מתיימרים להיות “רועים” אך בפועל “גַּנָּבִים הֵם וְשׁוֹדְדִים.” האדון ישוע לא המציא את הדימוי הזה. אלוהים האב לימד אותו כבר דרך הנביא יחזקאל באמרו (יחז’ לד 4-2):

2 בֶּן־אָדָם, הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל! הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: “הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם. הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים? [אך מה עשיתם אתם?] 3 אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ, הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ. 4 אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ.”

מי שהיו מופקדים כ”רועים” על עם ישראל ביזו את תפקידם וניצלו אותו כדי להאדיר את עצמם ולהתעשר — כמו בזמנו של יחזקאל כך גם בתקופת ישוע בימי בית שני (מתי כג 14).

יחזקאל מנבא כי מצב זה לא יימשך לעולם. אלוהים עומד לדרוש דין וחשבון מהרועים הבלתי־נאמנים ולהעביר אותם מתפקידם (לד 10-9):

9 לָכֵן, הָרֹעִים, שִׁמְעוּ דְּבַר יהוה׃ 10 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: “הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם, וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה.”

זאת אומרת, אלוהים ידיח את הרועים הרעים; אך הוא לא ישאיר את עמו ללא רועה. כעת הוא מבטיח למלא את תפקיד הרועה הנאמן בכבודו ובעצמו (לד 12):

“כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת, כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי. וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.”

זהו כמובן תיאור של הָחְזרת עם ישראל מהגלות — תיאור של שיבת ציון שלה אנחנו עדים בימינו.

הנבואה על המשיח

ואז באה הנבואה המשיחית. אלוהים האב אומר דרך יחזקאל (לד 24-23):

23 ”וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן, אֵת עַבְדִּי דָוִיד. הוּא יִרְעֶה אֹתָם, וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. 24 וַאֲנִי, יהוה, אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם. אֲנִי, יהוה, דִּבַּרְתִּי.”

כאן כבר הגענו לממלכת 1000-השנים של המשיח עלי אדמות. אלוהים האב העביר את תפקיד ה”רועה” לאלוהים הבן, לישוע המשיח שהוא גם בן־”דָוִיד”. זו האפשרות היחידה לפרש את הנבואה על “עַבְדִּי דָוִד [כ]נָשִׂיא”, כי הרי יחזקאל ניבא זמן רב (כ-400 שנה) אחרי מות דויד (מה”ש ב 29).

נחזור מנבואת יחזקאל לנאומו של ישוע ביוחנן י. המשיח מכריז:

  • “‘אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב’ — להבדיל מהרועים הבלתי־נאמנים שאותם גינו הנביאים;”
  • “‘אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב’ — להבדיל מהרועים הגרועים שיש לכם כעת.”

זהו המסר הכללי של המשל ופירושו, אך יש עוד פרטים רבים שעלינו ללמוד מהדימויים השונים:

דימוי ראשון:
המכלא, הגנבים והרועה בעל הכבשים

המכלא הראשון: היהדות הרבנית

“מִכְלָא הַצֹּאן” הראשון, זה שמוזכר בפסוק 1, הוא היהדות הרבנית. הרי כל שומעיו של ישוע היו יהודים. לישוע, כרועה בעל הצאון, יש רשות להיכנס למכלא “דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר” (פס’ 2) ולקרוא לאלה אשר לו.

“הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ … וּמוֹצִיא אוֹתָן” (פס’ 3ב). זהו שלב הישועה: ישוע קורא לנבחריו שמעם ישראל ומוציא אותם ממסגרת היהדות הרבנית.

הבחירה מקדם

“הַצֹּאן שׁוֹמְעוֹת בְּקוֹלוֹ” (פס’ 3א). מתוך כל הכבשים שבמכלא, רק אלה השייכות לאותו רועה אכן מגיבות לקריאתו, “כִּי מַכִּירוֹת הֵן אֶת קוֹלוֹ” (פס’ 4). — כשישוע קורא לאנשים לתשובה, רק הנבחרים שומעים בקולו (יוח’ א 13-12; אפס’ א 12-11; טימ”ב א 9). זהו נסיוננו בבישור: מתוך אלפים ששומעים את הבשורה, רק אחדים אכן נושעים. זוהי משמעות  הפסוק “רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים” (מתי כב 14).

“הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בְּשֵׁם” (פס’ 3ב). שמות הנבחרים “נִכְתְּבוּ … בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה הַטָּבוּחַ מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל” (התג’ יג 8, ג 5). כשהבשורה מוכרזת בדרכים שונות ומגוונות, רבים שומעים את הקריאה ואינם מגיבים (מתי יג 19). אך האדם הנבחר שנמצא בתוך הקהל האדיש — זה ששמו כתוב בספר החיים — שומע את ישוע קורא בשמו. הוא מציית לקריאה ונולד מחדש.

“אַחֲרֵי זָר לֹא תֵּלַכְנָה.” (פס’ 5). — כמה זה מנחם לדעת שאם אתה נבחר ונושע, אתה מוגן מפני טעות קטלנית: “גַּנָּבִים … וְשׁוֹדְדִים” (פס’ 1, 8) — דהיינו מורי שקר — לא יוכלו להוליך אותך לאבדון.

זאת לא אומרת שלא תהיה חשוף לפיתויים מצדם. זאת לא אומרת שלעולם לא תוכל לפול בטעות תיאולוגית. הרי אתה שומע “אֶת קוֹלָם שֶׁל זָרִים” (פס’ 5) ללא הרף, והבטחותיהם והצעותיהם נראות לעתים משכנעות ונוצצות.

אך אם אתה נבחר ונושע, לא תהיה בין אלה שיפלו ולעולם לא יקומו עוד. הרי ישוע מבטיח ל”כבשים” שלו: “אֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי” (יוח’ י 28). אין איבוד ישועה!

עד כאן דימוי המכלא הראשון — היהדות הרבנית, ויציאת הנבחרים מתוכה.

אבל גוף המשיח אינו מורכב רק מיהודים מאמינים. לכן יש צורך בדימוי נוסף:

המכלא השני: העולם

“גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה” (פס’ 16). הנמשל של “צֹאן אֲחֵרוֹת” הם הנושעים מתוך עמי הגויים. “הַמִּכְלָא” שמתוכו הם יוצאים בתגובה לקריאת “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” הוא העולם — ז”א המערכת שעליה שולט “שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה” (יוח’ יב 31; יוח”א ב 15; קול’ ב 20).

בתוך קהילת המשיח אין הבדל במעמד בין מאמין מרקע יהודי לבין הגוי הנושע. כולם יחד מהווים “עֵדֶר אֶחָד”, וכולם מצייתים ל”רוֹעֶה אֶחָד” (פס’ 16ב).

למדנו מהו המכלא, מיהם הגנבים, ומיהו הרועה בעל הכבשים. זאת אומרת שהבנּו את הדימוי הראשון (פס’ 1 עד 5). — ועכשיו…

דימוי שני:
השער

א.             השער לישועה

הדימוי השני, דימוי השער, מכיל את מילת השיא של המשל. כל משל הרועה הטוב בנוי מסביב למילה הזו. אפילו מבחינה פיזית היא נמצאת במרכז — באמצע פסוק 9 — כאשר 9 פסוקים קודמים לה ו-9 פסוקים באים אחריה. מילת השיא היא, כמובן, “…יִוָּשַׁע.”

כל המשל הבנוי סביבה מבהיר את תיאולוגיית הישועה.

ב.             הנכנס דרך השער

אנחנו רואים את דימוי השער כבר בפסוק 1: רק לבעל הצאון מותר להיכנס דרכו. הכניסה דרך השער באישור השוער מזהה את הרועה כבעלים החוקי של הצאן.

והפירוש: רק לישוע המשיח יש את הזכות ואת היכולת להוציא מישהו מהמכלא. הרי הוא הוכיח מי הוא:

▪        הוא הגשים את כל הנבואות הנוגעות לביאת המשיח הראשונה;
▪        הוא הוכיח את סמכותו האלוהית על־ידי אין ספור ניסים ואותות;
▪        הוא לימד את דבר אלוהים בסמכות שאף מורה אחר לא יכול להשתוות
אליה (מתי א 27, ז 29; יוח’ ו 68, ז 46);

רק הוא יכול להושיע.

  • כשהוא בא לעם ישראל, “הוּא בָּא אֶל שֶׁלּוֹ” (יוח’ א 11). הרי הוא המשיח בן־דויד המובטח — מלך ישראל (מרק’ יא 10).
  • אך גם כשהוא בא לעולם, “הוּא בָּא אֶל שֶׁלּוֹ”. הרי שטר־הקניין — כתב־הבעלות על העולם — נמצא בידו (התג’ פרק ה).

!          אם כן, סמל השער מורה קודם־כל על סמכות הנכנס דרכו — על בעלות חוקית.

אך האדון ישוע עוד מרחיב את המובן הזה:

ג.             השער עצמו

כששומעיו מביעים את חוסר־הבנתם של “פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם” (פס’ 6), הוא מוסיף: “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן” (פס’ 7).

עדיין מדובר בשער המכלא, אבל כעת אנחנו חייבים להפוך את הכיוון: לאחר שהמושיע נכנס מבחוץ לתוך המכלא, הוא קורא לנבחריו לצאת. — לצאת מתוך מסגרת היהדות הרבנית, או לצאת ממסגרת העולם החוטא. היציאה משם היא דרך ישוע, דרך השער.

וזה מביא אותנו אל…

המכלא השלישי: גוף המשיח — הקהילה — מלכות השמיים

בפס’ 9 ישוע חוזר על תמונת השער, עך כעת הוא מוסיף לה פירוש חד־משמעי: “אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע.” הוא השער, והוא המושיע!

שוב הפכנו את הכיוון:

  • דרך השער, שהוא ישוע, יצאנו ממכלא היהדות הרבנית או ממכלא העולם — כל אחד לפי מוצאו;
  • כעת אנחנו נכנסים למכלא חדש — שוב דרך ישוע שהוא השער הבלעדי — והמכלא החדש הזה הוא מלכות אלוהים.

תמונת היציאה מהישן והכניסה אל תוך החדש מתארת את הישועה — את הלידה מחדש (קור”ב ה 17).

הכניסה למלכות השמיים, הכניסה לחיי הנצח, הכניסה לנוכחות אלוהים — כל אלה עוברות דרך ישוע המשיח בלבד. הוא השער. לכן הוא יכול לטעון בסמכות: “אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי” (יוח’ יד 6).

הוא השער — לא שמירת מצוות, לא חיים כ”אדם טוב שלא עושה רע לאף אחד”, לא “כל אחד בוחר את הדרך שלו לאלוהים”… “אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי” אומר המשיח — רק הוא אכן  “יִוָּשַׁע!”

חירות במשיח

גם בחלק השני של פסוק 9 ישנו מסר חשוב: “הוּא יִכָּנֵס וְיֵצֵא וְיִמְצָא מִרְעֶה” (פס’ 9ב).

נחזור רגע למשל: כולם יודעים כי המכלא נבנה כדי להגן על העדר, אך אין בו מזון. בבוקר על הכבשים לצאת מתוך הגנת המכלא, ותחת הגנת הרועה הן מוּבלות ל”נְאוֹת דֶּשֶׁא” ירוקים ואל “מֵי מְנֻחוֹת” (תהל’ כג 2). כך הן נכנסות ויוצאות יומיום, ותמיד הן מוגנות — או על־ידי המכלא ו”שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר”, או על־ידי “רוֹעֵה הַצֹּאן”.

הנמשל של האמירה “הוּא יִכָּנֵס וְיֵצֵא” היא חירותו של המאמין הנושע — החירות במשיח (גלט’ ה 1, 13).

אם אתה שייך לישוע המשיח, הרי…

מצד אחד          אתה תמיד נמצא תחת הגנת הרועה (מתי כח 20);
אתה תמיד תשאר אזרח מלכות האלוהים (פיל’ ג 30);
בכל מצב ובכל מקום תשאר איבר בגוף המשיח — הקהילה (רומ’ יב 5; קור”א יב 13-12);

אך מצד שני      אתה לא תמיד תִמַצֶא פיזית בתוך “המכלא” שהוא הקהילה. אף מאמין לא נקרא לקבור את עצמו 24/7 בתוך “הבועה המשיחית”.

אתה יוצא כדי לעבוד לפרנסתך, אתה יוצא ללימודים ולסידורי היומיום — ותוך־כדי כך אתה נחשף לעולם הבלתי־מאמין, והוא נחשף אליך. רק כך נוכל כולנו להיות “מֶלַח הָאָרֶץ”, “שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ” ו”אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ” אשר “כָּל אָדָם …קוֹרֵא אוֹתָהּ” (מתי ה 13; קור”ב ה 20, ג 3-2).

השוו לרגע בין המכלא הראשון — היהדות הרבנית — לבין המכלא השלישי — מלכות המשיח:

  • היהדות הרבנית מזהירה את כל מי שבתוכה:

▪          “חס וחלילה אל תצא! רק בתוך המסגרת שלי אתה מוגן.

▪          זכור שלא אתה שומר את השבת אלא השבת שומרת עליך!

▪          ללא מזוזה כשרה ביתך חשוף להשפעת ‘מזיקין’, דהיינו שדים! רק אם תקפיד למלא אחר ההנחיות שלי, רק אם תשלם את המחירים שאני קובעת עבור תשמישי הקדושה הנחוצים להגנתך — רק אז תהיה מוגן!

▪          צדקה תציל ממוות! — ‘צדקה’ משמע מתן כסף למטרות שאני, היהדות הרבנית, מגדירה כראויות.

▪          ברגע שתצא מתוך מסגרתי, אתה תתבולל ובסופו של דבר תפסיק להיות יהודי!

▪          ‘כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא’ [משנה, נזיקין, מסכת סנהדרין י, משנה א], אך אם התבוללת והוצאת את עצמך מתוך מסגרת היהדות הרבנית, אין לך חיי נצח.”

  • במסגרת מלכות המשיח, לעומת זאת, יש חירות, והיא מתבטאת כך:

▪          אתה משוחרר משעבוד לחטא ולמוות.

▪          רק ישוע עומד במרכז חייך, ואין שום עול אשר מונע ממך לעשות את
רצון אלוהים המלא.

▪          אתה רשאי לשמור מצוות מסוימות כחלק מעדותך בקרב אנשים שלא מאמינים בישוע, וזאת בשני תנאים:

א.   אינך חושב שיש להן תוקף ומרות על חייך;

ב.   שמירתן אינה מהווה מכשול לשירותך עבור ישוע המשיח.

ישוע אומר: “אִם תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי, תַּלְמִידַי אַתֶּם בֶּאֱמֶת; וְתֵדְעוּ אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם” (יוח’ ח 32-31). חירות רוחנית נובעת מתוך ידיעת האמת ― ידיעת המשיח.

“הוּא יִכָּנֵס וְיֵצֵא וְיִמְצָא מִרְעֶה” (פס’ 9ב). המאמין הנושע נע בחופשיות בתוך העולם, והוא בטוח ומוגן בכל המקומות ובכל הנסיבות שבהם הוא נמצא בהתאם לרצון אלוהים. הרי “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” תמיד לצדו. הוא לעולם לא יכול לאבד את מה שבאמת חשוב: את ישועתו, את נחלתו, את אזרחותו השמימית ואת חיי הנצח (רומ’ ח 39-38; כיפא”א א 5-3).

בכל מקום שאליו מוביל “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” את המאמין הנושע, שם הוא גם “יִמְצָא מִרְעֶה.” אלוהים מספק לך את דברו הכתוב כמזון רוחני. הוא נותן לך את “הַמִּכְלָא” להגנתך, את מסגרת הקהילה עם אחים ואחיות במשיח. במסגרת הזו הוא מספק לך לימוד נכון ובריא מכתבי הקודש.

וגם אם אלוהים יחליט להביא אותך למקום או לנסיבות שבהם לא תהיה לך גישה לדברים הטובים הללו, “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” ימשיך לדאוג לך. הרי הוא יכול לספק “מִרְעֶה” בצורה ישירה על־ידי רוח הקודש. כך הוא עושה למשל למי שנמצא בכלא בגלל אמונתו בישוע, ללא ספר תנ”ך ומנותק מהתחברות עם מאמינים אחרים.

עכשיו אנחנו מבינים לְמה ישוע התכוון באמרו: “אֲנִי הַשַּׁעַר.”

סיכום ביניים

  1. ישוע כביכול מספר סיפור פשוט על מכלא, שער, כבשים, גנבים ורועה אחד נאמן, אך הסיפור הזה מכיל את כל תיאולוגיית הישועה.
  2. זהירות! ישנם רבים שבאים במעטה של רועים, אך הם “גַּנָּבִים … וְשׁוֹדְדִים”. הרבה שרלטנים נושאים את התואר “פסטור” (רועה), אך טובת הצאן — הקהילה — נמצאת עבורם בעדיפות אחרונה. הם נמצאים ב”עסק המשיחי” במטרה להאדיר את שמם, להתעשר ולנצל את בני הקהילה.
  3. ישוע המשיח הוא “אוֹר הָעוֹלָם”. הוא “אֲדוֹן הַשַּׁבָּת” שמסוגל לברוא עיניים ביום השביעי. הוא “רוֹעֵה הַצֹּאן”. רק לישוע המשיח יש את הזכות והיכולת להיכנס לתוך מכלא היהדות הרבנית ולהוציא משם את נבחריו. באותו אופן הוא מוציא את נבחריו הגויים מתוך מכלא המערכת העולמית.
  4. מי שנבחר להיוושע שומע את קול “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” ומציית לו. מי שלא נבחר נשאר אדיש לקריאתו.
  5. הנפשות הנושעות באמת “לֹא תֵּלַכְנָה … אַחֲרֵי זָר”. מורי שקר לא יוכלו להוליך אותן לאבדון. אמנם גם מאמין נושע יכול לפול בטעות, אך “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” ידאג להחזיר אותו למוטב במוקדם או במאוחר. הרי הוא הבטיח: “צֹאנִי …לֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי” (יוח’ י 28).
  6. ישוע קובע חד־משמעית: “אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע.” — כל שער אחר, כל דרך אחרת, כל דת אחרת, כל אמונה אחרת, כל פילוסופיה אחרת, כל שיטה ומערכת שמבטיחה להעמיד אותך טהור לפני אלוהים — או מבטיחה לך נצח נעים בלי אלוהים — כולם כולל כולם יובילו אותך ל”דִרְאוֹן עוֹלָם”. — “אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע,” אלא שמו וכפרתו של ישוע המשיח.
  7. תחת השגחתו המתמדת של “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” אנחנו נמצא לא רק הגנה וביטחון אלא גם חירות.

▪  הוא הרי משחרר אותנו משיעבוד החטא (דהיינו, נותן לנו את היכולת להגיד “לא!” לחטא [ברא’ ד 7]);

▪  הוא מעניק לנו את החירות ליהנות מכל ברכותיו;

▪  והוא משחרר אותנו מאיום המוות.

ביום ישועתנו נכנסנו דרך השער אל תוך המכלא השלישי — אל תוך מלכות המשיח — ואזרחותנו במלכות הזו היא אזרחות נצחית.

 

משל הרועה הטוב (שיעור שלישי)

יוחנן י 18-1

…ותוך־כדי הקריאה אני אחלק ל-“דימוי ראשון”, “דימוי שני”, “דימוי שלישי”:

דימוי ראשון (פס’ 5-1 ):
המכלא, הגנבים והרועה בעל הכבשים

1 “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס אֶל מִכְלָא הַצֹּאן דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, אֶלָּא מְטַפֵּס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד. 2 הַנִּכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הוּא רוֹעֵה הַצֹּאן. 3 לוֹ יִפְתַּח שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר, וְהַצֹּאן שׁוֹמְעוֹת בְּקוֹלוֹ. הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בְּשֵׁם וּמוֹצִיא אוֹתָן. 4 לְאַחַר שֶׁהוֹצִיא אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ הוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶן וְהַצֹּאן הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו, כִּי מַכִּירוֹת הֵן אֶת קוֹלוֹ. 5 אַחֲרֵי זָר לֹא תֵּלַכְנָה כִּי אִם תִּבְרַחְנָה מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַכִּירוֹת אֶת קוֹלָם שֶׁל זָרִים.”

6 אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ, אַךְ הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם.

דימוי שני (פס’ 10-7 ):
השער

7 הוֹסִיף יֵשׁוּעַ וְאָמַר: “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן. 8 כָּל אֲשֶׁר בָּאוּ לְפָנַי גַּנָּבִים הֵם וְשׁוֹדְדִים, וְהַצֹּאן לֹא שָׁמְעוּ לָהֶם. 9 אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע; הוּא יִכָּנֵס וְיֵצֵא וְיִמְצָא מִרְעֶה. 10 אֵין הַגַּנָּב בָּא אֶלָּא לִגְנֹב וְלַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד. אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם.”

דימוי שלישי (פס’ 16-11 ):
הרועה הטוב

11 “אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן. 12 הַשָֹכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַזְּאֵב בָּא, עוֹזֵב אֶת הַצֹּאן וּבוֹרֵחַ וְהַזְּאֵב חוֹטֵף וּמְפַזֵּר אוֹתָן, 13 שֶׁכֵּן הַבּוֹרֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא שָׂכִיר וְאֵין הוּא דּוֹאֵג לַצֹּאן. 14 אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי, 15 כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מַכִּיר אוֹתִי וַאֲנִי מַכִּיר אֶת הָאָב; וְאֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן.

16 גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה. עָלַי לְהַנְהִיג גַּם אוֹתָן. הֵן אֶת קוֹלִי תִּשְׁמַעְנָה וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד.”

17 “מִשּׁוּם כָּךְ אוֹהֵב אוֹתִי הָאָב: מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב. 18 אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ מֵעַצְמִי. יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב. אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי.”

מבוא

זהו כבר השיעור השלישי שאנחנו לומדים על המשל הגדול הזה.

  • למדנו על 3 המכלאות:

▪          מכלא היהדות הרבנית, שמתוכו ישוע מושיע את נבחריו היהודים;

▪          מכלא המערכת העולמית, שמתוכו הוא מושיע את נבחריו מעמי הגויים;

▪          והמכלא השלשי — מלכות השמים והקהילה — שלתוכו ניתן להיכנס רק דרך שער אחד; והשער הזה הוא ישוע המשיח עצמו: “אֲנִי הַשַּׁעַר [אומר המשיח בפס’ 9]. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע.” — זוהי המילה המרכזית, המילה החשובה ביותר בכל המשל הזה: “…יִוָּשַׁע!”.

  • למדנו מי הם ה”גַּנָּבִים” וה”שׁוֹדְדִים” במשל: הם מורי השקר ורועי השקר. הם אמנם נקראים “רועים” ו”פָסְטורים” ו”מנהיגים רוחניים”, אך עבורם בני הקהילה הם רק אמצעי לרווח אישי.
  • למדנו מהמשל הזה אפילו על עיקרון הבחירה מקדם:

כשהרועה נכנס למכלא וקורא לצאון, רק הכבשים שאכן שייכים לו מגיבים והולכים אחריו. — והנמשל הוא: כשאנחנו מבשרים, הרבה אנשים שומעים או קוראים את הבשורה; אבל רק מי שנבחר אכן מגיב ונושע: “הֵן רַבִּים הַקְּרוּאִים, וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים” (מתי כב 14).

…ורק עכשיו הגענו סוף־סוף לקטע שנותן לכל המשל את שמו:

דימוי שלישי:
הרועה הטוב (יוח’ י 16-11 )

“הרועה הטוב” יכול להיות רק אחד

פס’ 11א:

11א                “אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב.”

“אני הרועה הטוב ב־ה”א הידיעה”. כך מכריז ישוע בפני שומעיו היהודים.

?         מי היה הרועה הטוב ביותר שהעם היהודי הכיר? — כמובן “רֹעֵה יִשְׂרָאֵל” (תהל’ פ 2), אלוהים בכבודו ובעצמו.

וכעת ישוע אומר: “אני הוא! אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. — אני אלוהים!

זוהי הטענה האולטימטיבית. אנשים יסכימו שישוע אדם טוב, רב גדול, נביא, פועל ניסים בכוח מן השמיים, אפילו משיח — אבל לא אלוהים. לכן גם כשהוא אמר בפס’ 30, “אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ”, שומעיו לא היו מסוגלים לקבל את דבריו אלא “שׁוּב הֵרִימוּ אֲבָנִים כְּדֵי לִרְגֹּם אוֹתוֹ” (יוחנן י 31-30).

כל הניסים שפעל — אפילו בריאת עיניים לעיוור מלידה, אפילו הקמת אדם מת שהיה קבור כבר ארבעה ימים (יוח’ יא 44-39, יב 10), אפילו גירוש שדים מאלפי אנשים שהפגין את עליונותו על כל כוחות השטן (מרקוס א 34; מתי ח 29; לוקס ד 41, ז 21, יא 20) — שום הוכחה לא יכלה לשכנע אנשים שישוע הוא אלוהים (יוח’ י 38-37).

וזה לא השתנה עד היום: אם אתה משוחח עם אדם על אמונתך, והוא אכן מקבל את אלוהותו של ישוע, חשוּב לברר מיד לאיזה “אלוהים” הוא מתכוון. סביר להניח שהוא דוגל באמונות אליליות מודרניות שעל־פיהן “כולנו אלוהים” או “כל דבר הוא חלק מאלוהים”.

אבל אף יהודי שזוכר מה הוא למד בבית הספר על אלוהי התנ”ך — על “אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב” (שמות ג 6) — לא יהיה מסוגל לקבל את טענתו של ישוע שאומרת: “הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב” (יוח’ יד 4).

!          הרי רק רוח הקודש יכול לגרום לאדם לקבל אותה (מתי טז 17).

זה בדיוק מה שישוע מלמד בהמשך הפרק, אחרי משל הרועה הטוב:

יוחנן י 28-26

כאן הוא פונה למתנגדיו ואומר:

יוח’ י 26:          “אַתֶּם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים מִשּׁוּם שֶׁאֵינְכֶם מִצֹּאנִי”:

▪  “אתם לא נבחרתם לישועה (מתי כב 14);
▪  לכן אין לכם את רוח הקודש;
▪  ומפני שאין לכם את רוח הקודש אינכם מסוגלים להאמין.”

יוח’ י 27א:        “לעומתכם, ‘צֹאנִי [הנושעים] שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן’.”

ואז האדון ישוע ממשיך בעוד שלוש הבטחות שרק יכולות לבוא מפיו של אלוהים:

יוח’ י 27ב-28:   “הֵן [הצאון] הוֹלְכוֹת אַחֲרַי 28 וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי.” כאן הוא מפרש ומרחיב את מה שהבטיח בפס’ 10 על ה”חַיִּים בְּשֶׁפַע”:

  1. “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” מעניק “חַיֵּי עוֹלָם” — חיים לנצח. — רק
                                 אלוהים יכול לעשות זאת;
  2. “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” לעולם לא מאבד את מי ששייך לו. — “לְעוֹלָם!”
    לנצח נצחים! — רק אלוהים יכול לקיים הבטחה כזו;
  3. אין כוח ביקום שיכול לחטוף נפש מידיו של “הָרוֹעֶה הַטּוֹב”;

לכן, “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” יכול להיות רק אחד: אלוהים הבן — ההוויה באלוהים האחד שבני אדם יכולים לראות מבלי למות (שמות לג 20). “הָרוֹאֶה [את ישוע] רָאָה אֶת הָאָב” (יוחנן יד 9).

נחזור כעת לפס’ 11:

הרועה הטוב מקריב את חייו עבור הצאן

פס’ 11ב:

11ב                “אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן.”

רועה צאן בתקופת המקרא ידע: “במקרים נדירים אאלץ להגן בגופי על צאני מפני טורפים או שודדים, ויתכן כי אף אאבד את חיי.” זה מה שנקרא בימינו “סיכון מקצועי”.

אך ישוע המשיח לא יצא למשימתו בידיעה ש“אולי” יידרש לתת “אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן.” — לא!

  • הוא מגדיר את נתינת חייו כמטרת בואו לעולם, כשהוא אומר: “בֶּן־הָאָדָם… בָּא …כְּדֵי …לָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים” (מתי כ 28; ראה גם יוח’ יב 27);
  • כאן, במשל שלפנינו, הוא אומר חד־משמעית: “אֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי” (פס’ 15, 17), בלי שום “אולי”;
  • ומהמעמד בגת־שמנים — שעות ספורות לפני העלייה על הצלב — אנחנו עוד לומדים את היבט ההחלטה האישית — ההחלטה האישית לעשות את רצון אלוהים האב בצעד אחרון של ציות מושלם (לוקס כב 42).

“הָרוֹעֶה הַטּוֹב” — ישוע המשיח — “נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ” מרצונו החופשי.

הלאה לפס’ 12:

12א                הַשָֹכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַזְּאֵב בָּא, עוֹזֵב אֶת הַצֹּאן וּבוֹרֵחַ וְהַזְּאֵב חוֹטֵף וּמְפַזֵּר אוֹתָן.

דע לזהות את “השכיר”

“הָרוֹעֶה הַטּוֹב” ב־ה”א הידיעה, הוא האדון ישוע בלבד. אך הוא “נָתַן”, במסגרת הקהילה, “רוֹעִים וּמוֹרִים” (אפס’ ד 11), ואלה אמורים להידמות לו בתכונותיהם — במיוחד באהבתם לצאון, לבני הקהילה.

לעתים אותם “רוֹעִים וּמוֹרִים” ימְצאו את עצמם בתפקיד “שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר” (יוח’ י 3), שמונע כניסת מורי שקר ואחי שקר למכלא הקהילה; אך רוב הזמן הם ימָלְאו את מקומו של “רוֹעֵה הַצֹּאן”.

הם יעשו בדיוק את מה שהרועים הבלתי נאמנים ביחזקאל לד סרבו לעשות (יחז’ לד 4-2 — כדאי לעקוב אחר התכונות השליליות שיחזקאל מונה, פסוק־פסוק):

  • רועים נאמנים דואגים להוביל את בני הקהילה למִרְעה הבריא של דבר אלוהים (בניגוד לדוגמה השלילית שביחזקאל לד 3-2);
  • רועים נאמנים מחזקים את “הַנַּחְלוֹת” (לד 4א) — דהיינו מלמדים ונושאים בסבלנות את…
    ▪ אלה שאמונתם מתערערת בקלות,
    ▪  את אלה שמתקשים להבדיל בין תורת אמת לבין תורת שקר,
    ▪  את אלה שבקלות מוותרים על התחברות בקהילה,
    ▪  את אלה שבשביל כל סיבה קטנה ידלגו על הקריאה היומיומית בדבר אלוהים ועל
    התפילה,
    ▪  את אלה שעבורם ענייני היומיום הם החשובים וה“מציאותיים” — ענייני היומיום
    הם שממלאים את כל שעות השבוע אצלם — בזמן שהחיים הרוחניים נחשבים
    לאֲבִיזָר שמקומו בשעתיים בשבת בבוקר. אלה הן “הַנַּחְלוֹת” — הכבשים
    החלשים;
  • רועים נאמנים מרפאים את “הַחוֹלָה” (לד 4ב) — דהיינו מקשיבים לנפש הכואבת והפגועה ומכוונים אותה — בעזרת רוח הקודש — לנקודה של מתן סליחה לפוגֶע וקבלת סליחה מאלוהים;
  • רועים נאמנים חובְשים “לַנִּשְׁבֶּרֶת” (לד 4ג) — ז”א תומכים במי שנפגע בעקבות נפילה בחטא, חזר בתשובה, אך ממשיך לשאת בתוצאות הכואבות;
  • רועים נאמנים משיבים את “הַנִּדַּחַת” (לד 4ד) — יוצאים מגדרם על מנת להחזיר לתוך התחברות מחייבת ובריאה את מי שמעדיף “נוחיות” על פני השקעה בחיים רוחניים סדירים (בדומה ל”נַּחְלוֹת” לעייל), או את אלה שמצביעים ברגליים כי, לטענתם, “נמאס להם מהמאמינים הצבועים;” — “הַנִּדַּחַת”.
  • רועים נאמנים מבקשים את “הָאֹבֶדֶת” (לד 4ה) — דהיינו, הם מבשרים — הם מכריזים את בשורת המשיח. הרי הם יודעים כי “תִּהְיֶה [יוֹתֵר] שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, … מֵאֲשֶׁר עַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה” (לוקס טו 7);
  • רועים נאמנים אינם רודים בקהילה “בְחָזְקָה… וּבְפָרֶךְ” (סוף פס’ 4);
  • והם לא רואים בתפקידם דרך “לזבוח את הכִבְשׂה הַבְּרִיאָה”, לאכול את “הַחֵלֶב” ולהתעשר מ”הַצֶּמֶר” של הכבשים (פס’ 3).

רועה קהילה אמיתי ונאמן נמצא במקומו מפני שהמשיח שׂם אותו שם — בעקבות קריאה ברורה לתפקיד (אפס’ ד 7, 12-11) — ולא בגלל כסף או כבוד או כל אינטרס אחר.

?         לָמה הדגש הזה על מיהם רועים נאמנים? — מפני שאתם צריכים לדעת איך נראה האמיתי לפני שתכלו לזהות את המזוייף — את מי שפס’ 12 במשל הרועה הטוב מגדיר כ”שָֹכִיר שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ.”

עם ההבנה הזו ברקע נקרא כעת שוב את יוחנן י 12:

12ב                הַשָֹכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַזְּאֵב בָּא, עוֹזֵב אֶת הַצֹּאן וּבוֹרֵחַ וְהַזְּאֵב חוֹטֵף וּמְפַזֵּר אוֹתָן.

עבור שומעי המשל בתקופת ישוע, זוהי תמונה מוכרת וברורה: יש כאן אדם ששומר על עדר כבשים ומקבל על כך משכורת, אך “הַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ.” הקשר שלו לכבשים הוא עסקי בלבד. הם לא “יקרים לו” (פס’ 13). כשמתעוררת סכנה, הוא עושה חשבון פשוט:

▪  “אם אני אגן על העדר, אני עלול להיפצע ואף למות;
▪  אם אפקיר את העדר — מקסימום אאבד את העבודה ואת המשכורת.
▪  עדיף להיות מובטל אבל חי!

במילים אחרות:
▪  עדיפות ראשונה: שימור עצמי;
▪  עדיפות אחרונה: טובת הכבשים.

“שכיר” במובן השלילי במסגרת הקהילה

?         מה הנמשל? איך דימוי ה”שָֹכִיר” שבפס’ 13-12 מתורגם לחיי הקהילה? — האם נלמד מכאן שכל מי שעובד בקהילה במשכורת הוא לא טוב?

נראה שלא, כי פירוש כזה היה סותר את העיקרון שאומר: “‘לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ,’ וְגַם ‘הַפּוֹעֵל רָאוּי לִשְׂכָרוֹ'” (טימ”א ה 18; לוקס י 7; קור”א ט 9; דבר’ כה 4).

לא. — ה”שָֹכִיר” במובן השלילי שמצוייר כאן הוא האדם שנמצא ב”עסק המשיחי” למען רווח בלבד. הוא ה”פָּסְטור” עם רמת החיים שמשווה אותו לדרגת המעמד הגבוה בסביבתו, בזמן שרוב חברי קהילתו נמנים עם המעמד הנמוך והבינוני.

ה”שָֹכִיר” במובן השלילי דווקא לא חי ממשכורת. “פָּסְטור” כזה יקים קהילה ועמוּתות שונות שמטרתן הראשונית והעליונה היא לאוסף תרומות. חלק מהכסף כמובן יוּזרם למטרות טובות, כי הרי העסק חייב להראות אמין כלפי חוץ; אך ה”פָּסְטור” המנכ”ל מעביר לעצמו סכומי־עתק שלא עומדים בשום יחס למה שהוא עושה או מייצר בפועל. בחו”ל יש “רועי קהילה” כביכול שטסים לאסיפות במטוס מנהלים פרטי.

ה”שָֹכִיר” במובן השלילי רואה בקהילה, ובכל שרות משיחי שבראשו הוא עומד, רכוש פרטי שלו. — בין היתר זה מתבטא בכך ששמו מתנוסס על כל דבר:
▪  העמוּתות נקראות על שמו,
▪  האודיטוריום שבו הוא נואם נקרא על שמו,
▪  בית הספר שהקים נקרא על שמו,
▪  קורסים באינטרנט, תכניות רדיו וטלוויזיה נקראים על שמו,
▪  בניינים ומרכזי כנסים; כל פרסום, כל חוברת, כל ספר —
▪  הכל נושא את שמו של “המנהיג הגדול”.

ואם הוא לא “גדול” עד־כדי־כך שאתה כבר לא יכול להגיע אליו באופן אישי — אם עוד אין לו מערך שמירה, ואין לו ארבע מזכירות שמסננות את אלה שאסור להם לגזול מזמנו של ה”פָּסְטור” מתוך אלה שלהם מותר — אז אולי ייצא לך לדבר אתו.

ואז אתה שואל אותו מדוע, בנוסף למשכורת הנאה שכבר יש לו, הוא חייב לקחת לעצמו ולמשפחתו עוד ועוד ועוד הטבות מתוך כספי התרומות — והתשובה תהיה: “אתה לא מבין. האנשים תורמים בגללי. הם נותנים את הכסף לי אישית. כל מה שאתה רואה פה הוא שלי. אני בטובי מעביר חלק מההכנסות לעבודה ולשירות של העמוּתות שאני בעצמי הקמתי, אבל אני לא חייב.”

תשובה כזו תקבל במקרה הטוב. אך אם נפלת על יום שבו ה”פָּסְטור” היה עצבני, תקבל מכתב חריף מעורך־דינו, או ישר טביעה על הוצאת־דיבה.

זהו “הַשָֹכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ”, גרסת 2018. — עכשיו הבנּו מדוע “שָֹכִיר” מן הסוג הזה לא דואג לצאן, לא מאבד שעות שינה בגלל צרכי הצאן, לא מתאמץ לטובת הצאן ובוודאי לא מסכן את עצמו כדי להגן על הצאן.

כל השקעה מצדו באנשי הקהילה — או באנשים בכלל — תהיה מכוּונת אך ורק לתכלית אחת: שְיַמְשיכו להקשיב ולהאמין לתורתו, שימשיכו להיות נאמנים לו, שימשיכו לפרסם את שמו — שימשיכו לתרום לו כסף.

לכן, בפועַל אין הבדל בין “הַשָֹכִיר” במובן השלילי לבין אותם “גַּנָּבִים וְשׁוֹדְדִים” שכבר למדנו להכיר בפסוק 1 (טיטוס א 11-10; כיפא”א ה 2; כיפא”ב ב 3; יהודה 12).

לעומת זאת…

רועה נאמן — אוהב

פס’ 15-14:

15-14            אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי 15 כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מַכִּיר אוֹתִי וַאֲנִי מַכִּיר אֶת הָאָב; — וְאֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן.

כדי להעביר את הנקודה שבפסוקים האלה, נקרא אותם שוב בתרגום דליטש. ישוע אומר:

14 “אֲנִי הָרֹעֶה הַטּוֹב; וְיָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר לִי וְנוֹדַעְתִּי לַאֲשֶׁר לִי, 15 כַּאֲשֶׁר הָאָב יֹדֵעַ אֹתִי וַאֲנִי יָדַעְתִּי אֶת הָאָב…”

שומעים את ההבדל?

  • לא מדובר כאן על “להכיר” מישהו, כמו שאתה מכיר את השכן מקומה ג’ מכך שהוא אומר לך “בוקר טוב” במדרגות.
  • הכוונה היא “לדעת” מישהו במובן התנ”כי — ברמה של “וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ” (ברא’ ד 1; ראה גם עמוס ג 2). דהיינו הכרה קרובה ואינטימית. — מבחינתנו לא יכולה להיות קרבה הדוקה יותר מזו.

ובכל זאת, ישוע מעמיק את רמת הקרבה במעלה אחת נוספת כשהוא אומר: “הַכָּרַתי של הצאן היא באותה רמה שבה ‘הָאָב יֹדֵעַ אֹתִי וַאֲנִי יָדַעְתִּי אֶת הָאָב’ — דהיינו ברמה של אחדות מושלמת” (יוח’ י 30).

“להכיר” או “לדעת” מישהו ברמה הזו, משמע כמובן לאהוב אותו. כך זה גם מפורש בפס’ 17. “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” לא רק מכיר/יודע את ילדיו הנושעים — הוא אוהב אותם.

?         ואיך הידיעה הקרובה והאוהבת הזו באה לידי ביטוי מעשי? — בקורבן האולטימטיבי של הרועה הטוב שמחליט…

15ב                “אֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן” (ראה גם יוח’ ג 16).

ביוח”א ג 16א כתוב: “בָּזֹאת הִכַּרְנוּ מַה הִיא אַהֲבָה, בָּעֻבְדָּה שֶׁהוּא מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בַּעֲדֵנוּ.” — זוהי דוגמתו האישית של הרועה הטוב עבורינו; וזה לא משנה אם ניתן לנו בקהילה תפקיד של רועה, מורה, שמש או איש תחזוקה — לפני כולנו עומד האתגר שבהמשך הפסוק הזה: “גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לִמְסֹר אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּעַד אַחֵינוּ” (יוח”א ג 16ב).

כבר שמנו לב שפס’ 15א מלמד על אחדות מושלמת בין הרועה הנאמן והצאן. — בפסוק הבא נלמד על אחדות מושלמת בין הכבשים — בין בני הקהילה:

רועה נאמן — מאחד

פס’ 16:

16                  גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה. עָלַי לְהַנְהִיג גַּם אוֹתָן. הֵן אֶת קוֹלִי תִּשְׁמַעְנָה וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד.

“הָרוֹעֶה הַטּוֹב” יצר אחדוּת שאמנם נרמזה פעמים רבות בנבואות המשיחיות שבתנ”ך (ישע’ מב 1, 6; מט 6 ועוד), אך אף אחד מבֶּין שומעי המשל לא חשב אותה לאפשרית: אחדוּת בין יהודים וגויים.

חשוּב לזכור:

  • אחדות בין יהודים וגויים אסורה על־פי התורה.
  • יהודים מתבוללים לאורך ההיסטוריה אמנם חשבו כי ניתן להתעלות על מצוות אלוהים, והם ניסו שוב ושוב ליצור אחדות כזו. אך ללא הועיל. כל אשלייה חולפת של אחדות נמחקה במוקדם או במאוחר על־ידי תופעה שסותרת כל היגיון: האנטישמיות.

אחדות של ממש בין יהודים וגויים אפשרית רק במסגרת גוף המשיח — הקהילה — תחת הברית החדשה. זאת מפני שישוע המשיח “בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם.” האדון ישוע יצר גוף אחד המורכב מיהודים וגויים יחד, כשהוא “עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה” (אפס’ ב 15-14; רומים א 16; גלט’ ג 28).

גם רועה נאמן בימינו — רועה ומורה בקהילה שהולך בעקבות “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” — הִנו גורם מאחד. הרי הוא יילָמד בדיוק ובנאמנות את דבר אלוהים ואת עקרונותיו שמאחדים את הצאן — את בני הקהילה.

כל עוד הוא עצמו הולך בציות, בענווה ובידיים טהורות אחרי “הָרוֹעֶה הַטּוֹב”, הוא יחווה קהילה מאוחדת (לפחות ברובה הגדול) שמתקדמת בכיוון אחד.

ישנו רק דבר אחד שיכול להרוס את האחדות הזו ועלול לפצל את הקהילה ואף למחוק אותה כליל: חטא! וספציפית יותר: חטא הגאווה!

כשנחשף חטא של אדם כלשהו בקהילה, והחוטא מודה באשמתו וחוזר בתשובה, אזי האחדות נשמרת ומתחזקת (מתי יח 18-15). אך כל עוד החוטא מקשיב לקול גאוותו ומתעקש לאחוז בחטא, האחדות מוּפרת.

ויש מצב מסוכן והרסני עוד יותר: רועה הקהילה מקשיב לקול גאוותו ומתחיל ללמד את רעיונותיו במקום דבר אלוהים. אז עלולה להיווצר אחדות שקרית: קהילה שנוהרת כולה אחרי תורת שקר — קהילה שכבר אינה גוף המשיח אלא גופה מהלכת — כת שאמנם נראית מאוחדת, אך היא נפרדה מה”מָקוֹר שֶׁל יְשׁוּעַת עוֹלָמִים” (עבר’ ה 9), ואיבריה מוּעדים לאבדון.

רועה נאמן לעולם לא יעמיד את רעיונותיו בדרגה אחת עם כתבי הקודש, כי הרי…

רועה נאמן — מציית לאלוהים

פס’ 18-17:

18-17            “מִשּׁוּם כָּךְ אוֹהֵב אוֹתִי הָאָב: מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב. 18 אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ מֵעַצְמִי. יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב. אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי.”

גם הפסוקים הללו הם דבריו של “הָרוֹעֶה הַטּוֹב”. הם מציגים בצורה מאלפת …

מצד אחד      את רצונו החופשי של המשיח:
“אֲנִי נוֹתֵן [אֶת נַפְשִׁי] מֵעַצְמִי [דהיינו מרצוני]. אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי”;

מצד שני       את הציות לרצון האב:
“אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת [את הפקודה למסור את נפשי] קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי.”

…וציות מתוך רצון חופשי הוא ההוכחה הטובה ביותר של אהבה (יוח’ יד 15).

כך גם במסגרת הקהילה: לא רועה הקהילה ולא חברי הקהילה מוכיחים את אהבתם לישוע בכך שהם שרים “אנו אוהבים אותך בכל ליבנו — אנו אוהבים אותך, אנו אוהבים אותך.” פעם אף שמעתי אורח בלתי־מאמין באסיפה מחקה בלעג את החזרה על המשפט הזה — “אנו אוהבים אותך” כביטוי של בוּז.

!          ציות לדבר אלוהים הכתוּב — החל מהנהגת הקהילה ועד למאמין הצעיר ביותר שיש בה — זה מה שמוכיח אהבה אמיתית למשיח.

סיכום למשל הרועה הטוב

  1. ישוע לכאורה מספר סיפור פשוט על מכלא, שער, כבשים, גנבים ורועה אחד נאמן — אך הסיפור הזה מכיל את כל תיאולוגיית הישועה.
  2. זהירות! ישנם רבים שבאים במעטה של רועים, אך הם “גַּנָּבִים”, “שׁוֹדְדִים”, או “שכירים” במובן השלילי. הרבה שרלטנים נושאים את התואר “פָּסְטור” (רועה), אך טובת הצאן — הקהילה — נמצאת עבורם בעדיפות אחרונה. הם נמצאים ב”עסק המשיחי” במטרה להאדיר את שמם, להתעשר ולנצל את בני הקהילה.
  3. “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” מבטיח לצאנו: “אֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם” (י 28). לכן “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” יכול להיות רק אחד — אלוהים עצמו. ישוע המשיח מציג את עצמו במשל הזה באופן ברור וחד־משמעי — כאלוהים!

?         לָמה אני חוזר על הנקודה הזו עוד פעם כאן בסיכום? — מפני ששמעתי אנשים טוענים שהם קראו ולמדו את הברית החדשה, והם לא מצאו שום מקום שבו ישוע אומר שהוא אלוהים. — אז הנה, בבקשה: משל הרועה הטוב.

  1. “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” הוכיח את אהבתו. הוא אכן “נתן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן”. הרי “אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו” (יוח’ טו 13).

?         אתם זוכרים שאנחנו אמורים לאהוב כמו שהוא אהב? (יוח”א ד 19) — ובעיקר את האחים והאחיות באמונה?

האהבה הזו גרמה ל”רוֹעֶה הַטּוֹב” למות כדי להציל אותך ואותי — לא רק משודדים וזאבים, אלא משיעבוד החטא ומהמוות.

  1. משל הרועה הטוב מלמד את עיקרון הבחירה מקדם. — מי שנבחר להיוושע שומע את קול “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” ומציית לו. מי שלא נבחר נשאר אדיש לקריאתו.
  2. הנפשות הנושעות באמת “לֹא תֵּלַכְנָה … אַחֲרֵי זָר”. — מורי שקר לא יוכלו להוליך אותן לאבדון.

אמנם גם מאמין נושע יכול לפול בטעות, אך “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” ידאג להחזיר אותו למוטב במוקדם או במאוחר. הרי הוא הבטיח: “צֹאנִי …לֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי” (יוח’ י 28).

?         שמתם לב? הנקודה הזו בעצם גם עונה על השאלה “האם אפשר לאבד ישועה?” — אי אפשר לאבד ישועה “לְעוֹלָם”! לא אחרי ש”הָרוֹעֶה הַטּוֹב” בחר אותך להיות שלו.

  1. ישוע המשיח קובע חד־משמעית: “אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי — יִוָּשַׁע”, והבנּו שזוהי המילה המרכזית שמסביבה בנוי כל המשל — מילת השיא: “…יִוָּשַׁע”.

“אֲנִי הַשַּׁעַר” לישועה! — כל שער אחר, כל דרך אחרת, כל דת אחרת, כל אמונה אחרת, כל פילוסופיה אחרת, כל שיטה ומערכת שמבטיחה להעמיד אותך טהור לפני אלוהים — כל דרך שמבטיחה לך “נירווָנה” או נצח נעים בלי אלוהים — כולם כולל כולם יובילו אותך ל”דִרְאוֹן עוֹלָם” — לנצח בגיהינום.

“אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע,” אלא שמו וכפרתו של ישוע המשיח (מה”ש ד 12).

  1. תחת השגחתו המתמדת של “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” אנחנו נמְצָא לא רק הגנה וביטחון אלא גם חירות. הוא הרי משחרר אותנו משיעבוד החטא. הוא מעניק לנו את החירות ליהנות מכל ברכותיו, והוא משחרר אותנו מאיום המוות. ביום ישועתנו נכנסנו דרך השער אל תוך המכלא השלישי — אל תוך מלכות המשיח — ואזרחותנו במלכות הזו היא אזרחות נצחית.
  2. אמרנו שדוגמתו האישית של “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” חייבת להשליך על כולנו — ובמיוחד על “הרועים הקטנים”, על הנהגת הקהילה.

?         מה היו המאפיינים של רועה נאמן שגילינו בשיעור?

רועה נאמן — אוהב באהבה מקריבה;
רועה נאמן — מאחד את הקהילה;
רועה נאמן — מציית לאלוהים.

כשאתם מגלים שמישהו בהנהגת הקהילה …
▪  לא אוהב מספיק,
או…  ▪  גורם לפילוג במקום לאחדות,
או…  ▪  לא מציית לדבר אלוהים הכתוב…

…דברו אתו! קחו אותו לצד ותאמרו לו מה נראה לכם לא נכון. “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” הוא מושלם — הרועים הקטנים לא מושלמים. אצלינו, בני האדם, תמיד יהיה מקום לתיקון ולשיפור, עד היום שבו “הָרוֹעֶה הַטּוֹב” יקח אותנו הביתה.