העשיר הטיפש

לוקס יב 20-16

מבוא

?         מי זוכר איזה משל למדנו בשיעור הקודם? — המשל של שני בעלי החוב.

שָם ישוע סיפר…

  • על אדם אחד שהיה חייב הרבה כסף,
    ●        על אדם שני שהיה חייב מעט,
    ●        ועל מלווה כספים שוויתר לשניהם.

?         אתם זוכרים על מי ישוע המשיל את המשל הזה?

  • האדם שהיה חייב הרבה — זו הייתה האישה החוטאת שמשחה את רגלי ישוע בשמן בושם. היא ידעה שנסלחו לה חטאים רבים.
  • האדם שהיה חייב מעט, כביכול — זה היה שמעון הפרוש. הוא חשב את עצמו צדיק. הוא חשב בטעות שאין לו חוב — שאינו זקוק לסליחה.

?         ומי היה מלווה הכספים שוויתר לשני בעלי החוב? — אלוהים, כי רק הוא יכול לסלוח חטאים.

?         מי יצא מוצדק מהמפגש הזה בביתו של שמעון הפרוש? — רק האישה החוטאת, כי רק היא הכירה בחטאה ובאה לישוע בלב שבור ומלא חרַטָה.

שמעון הפרוש וחבריו האדוקים נשארו עם חטאם ולא זכו לסליחה, כי הם ראו את עצמם צדיקים. לכן הם גם לא אהבו את ישוע, והוא נאלץ להגיד עליהם: “מִי שֶׁנִּסְלַח לוֹ מְעַט אוֹהֵב מְעַט.”

 

היום נלמד על…

העשיר הטיפש

המשל

לוקס יב 20-16:

16 סִפֵּר לָהֶם מָשָׁל: “שָׂדֵהוּ שֶׁל אִישׁ עָשִׁיר אֶחָד הֵנִיב יְבוּל רַב. 17 חָשַׁב הָאִישׁ בְּלִבּוֹ: ‘מָה אֶעֱשֶׂה? אֵין לִי מָקוֹם לֶאֱסֹף אֶת יְבוּלִי.’ 18 אָמַר, ‘זֹאת אֶעֱשֶׂה: אֶהֱרֹס אֶת אֲסָמַי וְאֶבְנֶה גְּדוֹלִים מֵהֶם, וּבָהֶם אֲכַנֵּס אֶת כָּל תְּבוּאָתִי וּרְכוּשִׁי. 19 וְאֹמַר לְנַפְשִׁי: נַפְשִׁי, יֵשׁ לָךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הִנָּפְשִׁי, אִכְלִי, שְׁתִי וְשִׂמְחִי.’ 20 אֶלָּא שֶׁאֱלֹהִים אָמַר לוֹ: ‘כְּסִיל! בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה יִדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת נַפְשְׁךָ — וְהַדְּבָרִים שֶׁהֵכַנְתָּ, לְמִי יִהְיוּ?'”

הרקע שעליו סופר המשל

ישוע עומד מול רבבות אנשים ומטיח במנהיגי הדת ביקורת חריפה על צביעותם הדתית. פתאום אדם מתוך הקהל קוטע אותו ופונה אליו בבקשה:

היורש הממורמר

לוקס יב 14-13:

13 מִישֶׁהוּ מִן הֶהָמוֹן אָמַר אֵלָיו: “רַבִּי, הַגֵּד נָא לְאָחִי שֶׁיַּחֲלֹק אִתִּי אֶת הַיְרֻשָּׁה.”

רב באותה תקופה אכן היה אישיות שאליה פנו על־מנת לפתור עניינים משפחתיים, קהילתיים או כלכליים.

שים לב שהאיש לא מבקש מישוע עצה, לא מבקש משפט צדק — הוא מבקש פשוט לעשות כדברו ולפסוק לטובתו.

ישוע מבחין בבעיה של חמדנות אצל המבקש או אצל אחיו, ולכן הוא מספר את משל העשיר הטיפש.

?         כשאנחנו מתפללים, האם אנחנו מנסים להכתיב לאלוהים מה לעשות עבורנו לפי ראות עינינו — או שאנחנו מבקשים שרצונו יעשה בנוגע לבעיה שלנו?

  • האם אני מכתיב: “אלוהים, בבקשה, תן לי את המשרה (הספציפית) הזו;”

………..      או שאני מתפלל: “אלוהים, בבקשה, הדרך אותי לעבודה שאתה רוצה עבורי”?

  • האם את מתפללת: “אלוהים, כואב לי לראות את כל החברות שלי מתחתנות — ואני עדיין רווקה. בבקשה ,אלוהים, שלח לי את בן הזוג הנכון;”

………..      או שמא את אומרת: “אלוהים, אתה יודע כמה אני הייתי רוצה להתחתן — אבל רצונך יעשה. ואם אתה תחליט להשאיר אותי כפי שאני — אזי אני בטוחה שתתן לי את הכוח והיכולת גם לזה.”

תשובתו של ישוע לפונה אליו לא נשמעת אוהדת:

14 אַךְ הוּא הֵשִׁיב לוֹ: “בֶּן־אָדָם, מִי שָׂם אוֹתִי לְשׁוֹפֵט עֲלֵיכֶם אוֹ לִמְחַלֵּק?”

?         האם ישוע אינו שופט?

הוא שופט בעליל! ביוחנן ה 22 כתוב: “הָאָב אֵינֶנּוּ שׁוֹפֵט אִישׁ, אֶלָּא נָתַן אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּט בְּיַד הַבֵּן.”

“כָּל הַמִּשְׁפָּט!” — יום יבוא שישוע ישפוט אפילו עניינים גשמיים בדומה לבקשה של היורש הממורמר. כך מנבא כבר ישעיהו על התקופה כשהמשיח ימלוך על העולם בהר ציון: 5 ”יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ; וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ … 6 לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה…” (ישע’ ט 6-5). בהחלט, המלך המשיח יהיה גם שופט צדק.

ישוע שופט, אך מטרת ביאתו הראשונה היתה להציג את הבשורה — את סליחת החטאים בדמו. לכן הוא הגביל את שפיטתו לתחום הרוחני. על כך הוא מלמד ביוחנן ה 27-21. בפסוק 24 הוא אומר: “הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי — יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים.” — ז”א…

  • מי שמאמין בישוע ומציית לו — נשפט לחיי נצח;
  • מי שמתנגד לו ומסרב להאמין — נשפט לאבדון.

במקום לשתף פעולה עם בקשת האיש, ישוע פונה כעת לקהל ומתייחס לנושא הכאוב שמסתתר מאחורי הבקשה:

חמדנות

לוקס יב 15:

הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: “שִׂימוּ לֵב וְהִזָּהֲרוּ מִכָּל חַמְדָנוּת, כִּי חַיֵּי הָאָדָם אֵינָם תְּלוּיִים בְּשֶׁפַע נְכָסָיו.”

“חַמְדָנוּת” — זוהי תאווה לכסף, רכוש ועושר חומרי. האדם החמדן רואה בעושר מטרה ולא רק אמצעי.

“הִזָּהֲרוּ!” — ישוע מזהיר את שומעיו שכל דבר חומרי שהעולם מציע לא ייתן חיים אמיתיים: “חַיֵּי הָאָדָם אֵינָם תְּלוּיִים בְּשֶׁפַע נְכָסָיו.” — “חַיֵּי הָאָדָם” כאן אינם החיים הפיזיים/ביולוגיים (דהיינו ההפך ממוות), אלא המילה באה במובן של “משמעות, מטרה” (לפי המקור היווני). לכך התכוון ישוע כשאמר ביוחנן י 10: “אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים, וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם.”

חיים אמיתיים

גם במפגש עם האישה השומרונית ליד באר יעקב (יוחנן פרק ד) ישוע מציג את החיים “האמיתיים” שיש בו:

הוא מבקש מהאישה שתתן לו לשתות, והיא מביעה פליאה: “איך זה שאתה, כיהודי אדוק, מבקש ממני לשתות? הרי אני גם אישה, וגם שומרונית.” ישוע משיב כי, לוּ היא ידעה מי הוא, הייתה מבקשת ממנו “מַיִם חַיִּים”, והיא תוהה: “איך הישגת מים, ואין לך כלי לשאוב מהבאר?”

ישוע מביט על הבאר ומשיב: “כָּל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם הָאֵלֶּה יִצְמָא שׁוּב, אֲבָל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם אֲשֶׁר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לֹא יִצְמָא לְעוֹלָם; הַמַּיִם שֶׁאֶתֵּן לוֹ יִהְיוּ בּוֹ לִמְקוֹר מַיִם נוֹבְעִים לְחַיֵּי עוֹלָם.”

מי שיכיר את ישוע יחווה קודם־כל חיי נצח במלכותו (יוחנן יד 6). אך גם כאן עלי אדמות הוא יחווה חיים עם מטרה, חיים מלאי משמעות, חיים בחברתו של המושיע (מתי כח 20). — אם כך, ברור לנו כי “חַיֵּי הָאָדָם אֵינָם תְּלוּיִים בְּשֶׁפַע נְכָסָיו.”

על מנת להבהיר את הנקודה, ישוע מספר לשומעיו משל:

המשל ופירושו

לוקס יב 21-16:

16 “שָׂדֵהוּ שֶׁל אִישׁ עָשִׁיר אֶחָד הֵנִיב יְבוּל רַב.”

“אִישׁ עָשִׁיר אֶחָד.” — ישוע מצייר בכוונה תמונה של בעל קרקעות שהיה עשיר עוד לפני היבול המפתיע.

“שָׂדֵהוּ … הֵנִיב יְבוּל רַב.” — ישוע מדבר בגליל, בסביבה שבה כולם מכירים את עבודת האדמה. גם מי שאינו איכר יודע: יש להכין את האדמה ולזרוע, אבל גודל היבול תלוי בגשם ובתנאי מזג האוויר — לא במאמציו של החקלאי. הבורא הוא זה שמחליט אם להעניק יבול גדול, יבול קטן — או להרשות בצורת.

לכן, העשיר שבמשל זוכה בעצם לברכה מאלוהים. — האם הוא מודה על כך?

?         האם אנחנו מודים לאלוהים על מה שיש לנו — או שמא לוקחים את הכל כמובן מאליו? מתי בפעם האחרונה הודינו לאלוהים מכל הלב על בית חם, מיטה, אוכל, בגדים, משפחה, בריאות?

איך ירגיש אב שנותן מתנות לבנו — והבן מתעלם? עלינו לזכור כי שפע המתנות הטובות בחיינו מקורו באלוהים (יעקב א 16).

במשל אין רמז לכך שהעשיר הודה לבורא (משלי ל 9-8).

לעצמי, לעצמי, ורק לעצמי

17 חָשַׁב הָאִישׁ בְּלִבּוֹ: ‘מָה אֶעֱשֶׂה? אֵין לִי מָקוֹם לֶאֱסֹף אֶת יְבוּלִי.’

העשיר נאלץ לקבל החלטה: “מה עליי לעשות עם היבול הרב?” — שאלה לגיטימית.

שים לב: אין רע בלהיות עשיר. זה לא חטא. אברהם, איוב, שלמה המלך — על כולם מעיד בכתוב כעל יראי אלוהים, וכולם היו עשירים מופלגים.

השאלה היא מה עושים עם העושר! האם שומרים אותו לעצמנו, או מעשירים למען אלוהים (פס’ 21)?

העשיר במשל עומד לפני בעיה: אם יוציא את היבול הרב לשוק, הוא עלול להפסיד. עודף ההֶצֵּעַ יוריד את מחיר התוצרת.

18 אָמַר, “זֹאת אֶעֱשֶׂה, אֶהֱרֹס אֶת אֲסָמַי וְאֶבְנֶה גְּדוֹלִים מֵהֶם, וּבָהֶם אֲכַנֵּס אֶת כָּל תְּבוּאָתִי וּרְכוּשִׁי. 19 וְאֹמַר לְנַפְשִׁי: ‘נַפְשִׁי, יֵשׁ לָךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הִנָּפְשִׁי, אִכְלִי, שְׁתִי וְשִׂמְחִי’.”

העשיר לא שואל את אלוהים מה לעשות עם הברכה החומרית שזכה לה. הוא נכנע לדחף שמפניו ישוע מזהיר — לחמדנות.

הוא היה עשיר. יש לו די והותר, אבל הוא מחליט שהוא רוצה עוד ועוד ועוד. — למה? — כי הוא חושב שבעושר ימצא בטחון וסיפוק:

בטחון

“נַפְשִׁי, יֵשׁ לָךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת.” — “לפניך שנים רבות ללא דאגות. מובטח לך שפע של ‘דְּבָרִים טוֹבִים’ לטווח הארוך.”

סיפוק

“הִנָּפְשִׁי, אִכְלִי, שְׁתִי וְשִׂמְחִי.” — “קדימה! לאכול, לשתות, לחגוג.” הגישה הזו לא השתנתה עד היום. אנשים רודפים אחרי החיים הטובים — מסעדות, מלונות, מסיבות, בילויים, כיף, מין …

להזכירנו: השדות הניבו יבול בזכות אלוהים. אך העשיר מתבונן בשפע עושרו ולא חושב על אלוהים אפילו לרגע.

?         הוא מחליט לאגור. — אבל האם יש לו עוד אופציות מה לעשות עם היבול הרב שלו?

כמובן! הוא יכול לתת “מעשֶר־פלוּס”:
▪  לתרום לעבודת המקדש,
▪  לבניית בית כנסת (לוקס ז 5),
▪  להעביר יותר ליתומים ולאלמנות, כמו שהתורה מצווה (דברים יד 29-28),
▪  להעלות את שכר עובדיו, או לתת להם מענק לחג הקציר…

אבל לא! הוא חושב רק על עצמו! הוא משוכנע שהאגירה מבטיחה לו “חיים טובים” ללא הגבלה.

!          אלוהים, לעומת זאת, מצפה שנחלוק את הברכה שקיבלנו ממנו — איתו ועם האנשים סביבנו (מלאכי ג 10; רומ’ יב 13; עבר’ יג 16; לוקס ג 11; יוח”א ג 17).

הגדרה אלוהית: אנוכיות = טיפשות

20 אֶלָּא שֶׁאֱלֹהִים אָמַר לוֹ: “כְּסִיל! בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה יִדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת נַפְשְׁךָ — וְהַדְּבָרִים שֶׁהֵכַנְתָּ, לְמִי יִהְיוּ?”

?         העשיר קיבל החלטה נבונה מבחינתו. אם כן, מדוע הוא זוכה לכינוי “כְּסִיל” — טיפש?

מפני שלאלוהים יש חדשות מפתיעות עבורו: “בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה יִדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת נַפְשְׁךָ.” — “חייך עלי אדמות יסתיימו בעוד מספר שעות. לאור זאת, מה שווה כל העושר הזה שאותו רדפת ובו בטחת? — כלום! תיאלץ להשאיר אותו ליורשיך, ותעמוד לפניי בידיים ריקות.”

ישוע מפרש

כאן הסתיים המשל, וישוע מייד מוסיף פירוש תמציתי עבור שומעיו:

21 כָּכָה הוּא מִי שֶׁאוֹצֵר בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ מַעֲשִׁיר לְמַעַן אֱלֹהִים.

?         אתם זוכרים את האיש שביקש מישוע להיות שופט? את זה שהיה כולו מרוכז בירושה שלו?

ישוע מזהיר אותו — ואותנו:

!          “אל תדמו לעשיר שבמשל! הוא השקיע את כולו בהשגת דברים חומריים בעולם הזה. הוא לא חשב על בוראו ולא השקיע בדברים עם ערך אמיתי — ערך נצחי. אתם, תהיו מי ש’מַעֲשִׁיר לְמַעַן אֱלֹהִים’!”

היישום

לוקס יב 28-22:

?         כעת נשאלות שתי שאלות:

א.        אם עלינו להיות עסוקים בלאצור אוצרות שמיימים (מה שישוע מגדיר “להעשיר למען אלוהים”) — מה לגבי כל מה שאנחנו צריכים בעולם הזה? מי ידאג לצורכינו?

ב.        איך בכלל אני “מַעֲשִׁיר לְמַעַן אֱלֹהִים”? — איך אוצרים “אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמַיִם” (מתי ו 20)?

סביר להניח ששאלות אלה עברו בראשם של התלמידים, ולכן ישוע ממשיך ומסביר.

שימו לב שההסבר המפורט הזה כבר לא ניתן להמונים, אלא לחוג המצומצם של המאמינים:

22 אָמַר לְתַלְמִידָיו:

“לָכֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אַל תִּדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם מַה תֹּאכְלוּ; וּלְגוּפְכֶם — מַה תִּלְבְּשׁוּ. 23 הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ חֲשׁוּבָה מִן הַמָּזוֹן, וְהַגּוּף חָשׁוּב מִן הַלְּבוּשׁ.”

אין סיבה לדאגה לגבי דברים שאתם צריכים בעולם הזה, ואין זה נכון להשקיע את כל זמנכם וכוחכם בסיפוק הצרכים הגשמיים הללו.

אל תהיו דומים לעשיר הטיפש! “הַנֶּפֶשׁ חֲשׁוּבָה מִן הַמָּזוֹן.” עליכם להתרכז בנפש — בהיבט הנצחי של קיומכם — במה שנשאר מכם אחרי שהעולם הזה יחלוף.

התשובה לשאלה “א”

ישוע פותח בתשובה לשאלה הראשונה לעיל — “מי ידאג לצורכינו אם אנחנו עסוקים בעניינים רוחניים?” — הוא עושה זאת בעזרת שתי דוגמאות. כל אחת היא משל קטן, ולכל אחת מצורף ישום עבור השומעים:

  1. הבורא דואג לציפורים

המשל         24 הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָעוֹרְבִים: אֵינָם זוֹרְעִים וְאֵינָם קוֹצְרִים. גַּם אָסָם אוֹ מַחְסָן אֵין לָהֶם, וֵאלֹהִים מְכַלְכֵּל אוֹתָם.

היישום     עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה חֲשׁוּבִים אַתֶּם מִן הַצִּפֳּרִים! 25 וּמִי מִכֶּם בְּדַאֲגָתוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף טֶפַח עַל שְׁנוֹת חַיָּיו? 26 וְכֵיוָן שֶׁאֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים פְּעוּטִים, לָמָּה תִּדְאֲגוּ לִשְׁאָר הַדְּבָרִים?

  1. הבורא דואג לפרחי בר — לעשבים

המשל         27 הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הַשּׁוֹשַׁנִּים, אֵיךְ הֵם גְּדֵלִים; אֵינָם טוֹוִים אַף אֵינָם אוֹרְגִים. אַךְ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, גַּם שְׁלֹמֹה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאֶחָד מֵהֶם.

היישום     28 וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ אֱלֹהִים אֶת חֲצִיר הַשָֹדֶה, אֲשֶׁר הַיּוֹם יֶשְׁנוֹ וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אֶתְכֶם, קְטַנֵּי אֱמוּנָה!

יש בדוגמאות הללו הרבה יותר מהסבר או תשובה לשאלה — יש כאן הבטחה גורפת מאלוהים! (ראה גם ישע’ לג 16-15; תהל’ כג 1; לד 10-8; לז 25; פיל’ ד 19; כיפא”א ה 7):

  1. דוגמת העורבים (צורך בסיסי מס’ 1: מזון)

“אַל תִּדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם מַה תֹּאכְלוּ.” — עורבים לא עובדים, אין להם מחסן למזון, הם לא זורעים או קוצרים — אך הם בריאתו של אלוהים, ולכן אלוהים דואג להם ומכלכל אותם. אם לעורבים הוא דואג כך בשל היותם חלק מבריאתו, אז בוודאי הוא גם ידאג לכם — לבני אדם. אתם יקרים וחשובים יותר מציפורים. אתם הרי כתר הבריאה. נבראתם בצלמו וכדמותו של אלוהים (ברא’ א 26).

אין לכם מה לדאוג. הדאגה גם לא תועיל, כי בסופו של דבר — לא משנה כמה תדאגו — אין זה יוסיף אף דקה אחת לאורך החיים שאלוהים קבע לכם. — זכרו את משל העשיר הטיפש!

  1. דוגמת השושנים (צורך בסיסי מס’ 2: כסות/לבוש)

“אַל תִּדְאֲגוּ…לְגוּפְכֶם — מַה תִּלְבְּשׁוּ.” — פרחי הבר לא יודעים לייצר חוטים או בדים — ותראו כמה יפה הם “לבושים”. הם יפים ומעוטרים אף יותר משהיה שלמה המלך.

כך אלוהים דואג למלבושו של עשב “אֲשֶׁר הַיּוֹם יֶשְׁנוֹ וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר.” — ואתם, שלא כמו העשב, הרי לא מיועדים לאש. אתם, בני האדם, מיועדים לחיי נצח בחברתו של הבורא. לכן ברור שהוא ידאג לכם לדבר כה בסיסי כמו כסות.

סיכום משלי הזוטא

לוקס יב 30-29:

29 גַּם אַתֶּם, אַל תִּהְיוּ שׁוֹאֲלִים מַה תֹּאכְלוּ וּמַה תִּשְׁתּוּ, וְאַל תִּהְיוּ דּוֹאֲגִים. 30 כִּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבַקְשִׁים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאַתֶּם, אֲבִיכֶם יוֹדֵעַ שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים לָהֶם.

“אֻמּוֹת הָעוֹלָם” מציין קודם־כל גויים עובדי אלילים. אך מה עם יהודים ו”משיחיים בשם” —  עם אנשים שנושאים את שם אלוהים בפיהם מבוקר עד ערב אך אינם באמת סומכים עליו? הרי גם אבורם מילוי צורכיהם הגשמיים תלוי אך ורק ביכולתם. כלפי חוץ הם אולי אומרים, “השם יספק”, אך גישתם בפועל היא, “אם אין אני לי, מי לי?”

לעומתם אתם — תלמידי ישוע המאמינים — אמורים לסמוך על הבורא כעל אביכם שבשמיים. כמו כל אבא טוב, “אֲבִיכֶם יוֹדֵעַ” מה אתם צריכים — והוא אכן מספק.

התשובה לשאלה “ב”

ישוע ממשיך:

לוקס יב 31:

31 לָכֵן בַּקְּשׁוּ אֶת מַלְכוּתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם.

…או לפי בשורת מתי (ו 33):

בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם.

?         זוכרים את השאלה השנייה ששאלנו לעיל? — איך אני “מַעֲשִׁיר לְמַעַן אֱלֹהִים”? — איך אוצרים אוצר בשמיים?

כאן ישוע עונה עליה: “הדבר היחיד שאתם צריכים לעשות הוא לשים בראש סדר העדיפויות שלכם את מלכותו ואת צדקתו של אלוהים.”

א.        לבקש את מלכותו ואת צדקתו מתבטא כך:

  • אני מציית לדבר אלוהים הכתוב, גם אם הציות הזה הופך אותי ללא פופולרי בסביבתי (יוח’ טו 10; טימ”א ג 12);
  • אני מפיץ את בשורת ישוע בכל דרך אפשרית (מרק’ טז 15);
  • אני מהלל את אלוהים ומברך אותו, לא רק על מתנותיו אלא גם על מי שהוא בעצמו — בוראי, אבי ומושיעי: “אֲבָרֲכָה אֶת יהוה בְּכָל עֵת; תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי” (תהל’ לד 2);
  • אני שואף לחיי קדושה וטוהר (תסל”א ה 22);
  • אני מביע אהבה לזולת הלכה למעשה (יוח’ יג 35; יעקב ב 16);
  • אני שואף להתחברות תדירה ומחייבת עם מאמינים, ללימוד כתבי הקודש ולתפילה משותפת (מה”ש ב 42).

…ומפני שזה נשמע יומרני מאוד — “אני מציית, אני מבשר, אניאני” — חשוב להוסיף כאן: את כל אלה אני עושה לא בכוחי אלא בכוח רוח הקודש השוכן בי (קור”א ג 16). “לבקש תחילה את מלכות האלוהים” אפשרי רק בעזרתו.

ב.       לבקש את מלכותו מתבטא גם בכך שאני מרים את מבטי מעֶבר לדברים הגשמיים:

  • הבטחות אלוהים לחיים נצחיים אחרי מותי הפיזי הם מציאות עבורי — לא פחות מְמִלְחֶמֶת הקיום וקשיי היומיום (קור”א טו 52; קור”ב ד 17, ה 5-1; קול’ ג 2-1).

חשוב להבין שישוע לא רומז לכך שאל לנו לעבוד ולהרוויח את לחמנו. הרי דבר אלוהים ברור ומצווה עלינו לעבוד (תסל”א ד 11; תסל”ב ג 10-12; משלי יג 4).

כאן מדובר בגישה — במקום שבו נמצא לבנו: אסור לנו להידמות לעשיר הטיפש!

  • נכון, עלינו לעבוד כדי שנוכל לאכול ולהתקיים בכבוד;
  • אך יש להיזהר שמא העבודה עצמה והרצון להרוויח כסף הופכים למרכז חיינו — ל”אליל”.

בראש סדר העדיפויות חייבים לעמוד ישוע ומלכותו!

הבטחת המלכות

לוקס יב 32:

אני לא “מבקש מלכות”, ואחר־כך נשאר לי רק לקוות שבָּקשתי אולי תיענה בחיוב. — לא! — תקוות המאמין היא “בִּטָּחוֹן בְּמַמָּשׁוּת הַדְּבָרִים הַמְקֻוִּים” (עבר’ יא 1). הציפייה למלכות מבוססת על ההבטחה שישוע נותן בפסוק הבא:

32 אַל תִּירָא עֵדֶר קָּטָן, כִּי לְרָצוֹן הָיָה מִלִּפְנֵי אֲבִיכֶם לָתֵת לָכֶם אֶת הַמַּלְכוּת.

אלוהים בחר להעניק לצאנו מרצונו, ובשמחה, חלק במלכותו. אז בוודאי שגם ידאג להם לכל אשר יהיו צריכים על־מנת לשרת אותה.

ומפני שההבטחה הזו כה חשובה ומעודדת, נקרא אותה שוב:

רומים ח 17-16:     “הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ. 17 וְאִם בָּנִים, אֲזַי יוֹרְשִׁים: יוֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְגַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁגַּם נִזְכֶּה לְכָבוֹד עִמּוֹ.”

מתי כה 34:           “בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל.”

?         “לרשת את המלכות!” — זוכרים את החמדן (פס’ 13) שביקש מישוע להסדיר לו את הירושה הגשמית? הלוואי שהיה מקשיב עד הסוף!

אתם יורשי המלכות! לכן…

אל תפלו בטעות של העשיר הטיפש

לוקס יב 34-33:

33 מִכְרוּ אֶת נִכְסֵיכֶם וּתְנוּ לִצְדָקָה. עֲשׂוּ לָכֶם אַרְנָקִים שֶׁאֵינָם מִתְבַּלִּים, אוֹצָר לֹא מִתְכַּלֶּה בַּשָּׁמַיִם — בַּמָּקוֹם שֶׁאֵין גַּנָּב מִתְקָרֵב לְשָׁם וְאֵין הָעָשׁ מַשְׁחִית; 34 כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁמֻּנָּח אוֹצַרְכֶם, שָׁם יִהְיֶה גַּם לְבַבְכֶם.

לאחר שישוע עודד את שומעיו לא לדאוג בכל הקשור לצרכיהם הארציים — כי אלוהים הוא זה שידאג להם — הוא כעת מעודד אותם לפעול. עליהם לחלוק את עושרם הארצי עם הזולת ובכך לאצור לעצמם אוצר שמיימי — כזה שנשאר לנצח ולא יתכלה (בניגוד לאוצר של העשיר הטיפש).

הוא מזכיר לנו נקודה חשובה: במקום שבו אנחנו משקיעים את זמננו, מאמצינו ונכסינו, שם נמצא לבנו. “בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם!” (קול’ ג 2). אם אנחנו מעוניינים שלבנו יהיה מכוון לאלוהים, עלינו להיות עסוקים בענייני המלכות (מתי ו 19-21).

סיכום

  • ישוע מזהיר אותנו מחיים של חמדנות ומִרְדָף אחר עושר חמרי.
  • הוא מעודד אותנו לאצור אוצר שמיימי, להתמקד במלכותו ולכוון את לבנו לשם;
  • הוא מצדו מבטיח לדאוג לנו לכל צורכינו בעולם הזה.

חומר למחשבה:

  1. מה אתה מציב כמטרת החיים שלך? — את השגת הדברים שהעולם הזה מציע?

ישוע קרא לאיש העשיר “טיפש” כי הוא היה חמדן שהשקיע את חייו בהשגת עושר חמרי, בדבר שתוך שניה יכול להעלם.

איפה אתה משקיע את לבך — את הזמן, המאמצים והמשאבים שלך?

האם הכל מתרכז בהשגת הציונים הגבוהים ביותר? בהצלחה במקצוע? בהצטיינות בספורט? בניפוח חשבון הבנק? במראה החיצוני ובביגוד יוקרתי?

אם תתרכז אך ורק בחיים בעולם הזה, תמיד תהיה חמדן שרוצה עוד ועוד ועוד, ושום דבר לא יספק אותך. והגרוע מכל: אלוהים קורא לך “טיפש”! הרי מחר כל זה עלול ללכת לתמהון — ואז עם מה תעמוד לפני אלוהים?

  1. האם אתה באמת מאמין שאם תדאג למלכות האלוהים — הוא כבר ידאג לכל מה שאתה צריך?

האם אתה שם את אלוהים ואת רצונו במקום הראשון, לפני הדברים שאתה רוצה / שלהם אתה זקוק?

זה מה שאלוהים מצווה — וזהו צעד של אמונה.

  1. האם אתה מודה לאלוהים על מה שיש לך ועל החיים עצמם? האם אתה באמת מאמין כי אלה מתנות ממנו? — כל רכוש חומרי, כל יכולת גופנית ושכלית, כל כישרון, תנאים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, כמו שירותי בריאות, קצבאות בעת הצורך, חשמל, חימום בחורף ואפילו מים זורמים? — הרי אם אלוהים לא ימשיך לעשות עמך חסד, כל אחד מאלה יכול להילקח ממך (ומכולנו) בין רגע.

אל תהיה “העשיר הטיפש”!