העבד שלא רצה למחול

מתי יח 35-23

מבוא

המשל שלפנינו שייך ל”משלי המלכות”, כי כך ישוע עצמו מגדיר אותו, אך למרות זאת החלטתי להביא אותו תחת “משלי התנהגות”. הוא הרי מלמד עיקרון שמבדיל (חייב להבדיל!) את תלמידי ישוע משאר העולם יותר מכל עיקרון אחר: מתן סליחה.

במשלי יט 11 כתוב: “שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע.”

במילים שלנו:
“אם יש לך שכל, תהיה סבלן;
ואם אתה גם יודע ‘לעבור על פֶשע’ — דהיינו אם אתה סולח לאחרים —
הדבר יוסיף לך תִפארת.”

נכון שאנחנו רוצים “תִפארת”? — תִפארת, פאר, כבוד — אלה תכונות של אלוהים.

!          אם כן, משלי יט 11 מלמד:

כשאתה סולח, אתה דומה לאלוהים!

נשמור את זה בזיכרון כשניגש עכשיו למשל “העבד שלא רצה למחול” — שלא רצה לסלוח.

המשל

מתי יח 35-23:

23 “עַל כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָצָה לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן עִם עֲבָדָיו. 24 כַּאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵּׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כֶּסֶף. 25 כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּם צִוָּה אֲדוֹנָיו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּשֻׁלַּם הַחוֹב. 26 כָּרַע הָעֶבֶד וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ בְּאָמְרוֹ, ‘אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ אֶת הַכֹּל.’ 27 נִכְמְרוּ רַחֲמֵי הָאָדוֹן עַל הָעֶבֶד הַהוּא, פָּטַר אוֹתוֹ וּוִתֵּר לוֹ עַל הַחוֹב.

28 כְּשֶׁיָּצָא הָעֶבֶד הַהוּא מָצָא אֶת אֶחָד מֵחֲבֵרָיו הָעֲבָדִים שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ מֵאָה דִּינָרִים. תָּפַס אוֹתוֹ בִּגְרוֹנוֹ וְאָמַר, ‘שַׁלֵּם מַה שֶּׁאַתָּה חַיָּב!’ 29 נָפַל חֲבֵרוֹ לְרַגְלָיו וּבִקֵּשׁ מֵאִתּוֹ, ‘אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ.’ 30 אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא הִסְכִּים וְעוֹד הָלַךְ וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַכֶּלֶא עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב. 31 כְּשֶׁרָאוּ חֲבֵרָיו הָעֲבָדִים אֶת הַנַּעֲשֶׂה הִתְעַצְּבוּ מְאֹד וּבָאוּ וְסִפְּרוּ לַאֲדוֹנָם אֶת כָּל אֲשֶׁר הָיָה. 32 אָז קָרָא לוֹ אֲדוֹנָיו וְאָמַר לוֹ, ‘עֶבֶד רָשָׁע, אֶת כָּל הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ מִשּׁוּם שֶׁבִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי. 33 הַאִם לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ גַּם אַתָּה לְרַחֵם עַל חֲבֵרְךָ הָעֶבֶד כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רִחַמְתִּי עָלֶיךָ?’ 34 וּבְכַעֲסוֹ מָסַר אוֹתוֹ אֲדוֹנָיו לַנּוֹגְשִׂים עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב כֻּלּוֹ.”

35 “כָּכָה גַּם אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם יַעֲשֶׂה לָכֶם אִם לֹא תִּמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל לְבַבְכֶם.”

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

חובות כספיים הם לא המצאה מודרנית. כבר בתקופת המקרא כולם הכירו אותם, ולא הרבה השתנה מאז באשר לתוצאות: בעל חוב גדול שלא מסוגל להחזירו עלול להיכנס לכלא.

המלך, העבד — והחוב

הסיפור מאוד פשוט ומאוד ברור — חוץ ממרכיב אחד שחרג מכל מה שהיה מוכר לשומעיו של ישוע: גובה סכום החוב. מרכיב זה גרם לכולם מיד להבין כי ישוע מתאר “מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם” בעל שלטון וריבונות שעולים לאין שיעור על אלה של המלכים שאותם הכירו מקרוב — שושלת הורדוס.

אפילו אם “הָעֶבֶד” המתואר היה שׂר או מושל בממלכה גדולה ועשירה, קשה לתאר איך היה יכול לצבור חוב כזה. הרי “עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כֶּסֶף” הם עשרות מיליארדי שקלים במטבע של היום.

להשוואה: ההכנסה השנתית ממסים בשלושת המחוזות הרומים יהודה, שומרון ואֱדוֹם (Iudea, Samaria, Idumaea) יחד עמדה על 600 “כִּכְּרֵי כֶּסֶף” (ταλάντων / talents); בכל מחוז הגליל נגבו 300 כיכרים בשנה.

השומעים הבינו: תחינת העבד “אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ” היא חסרת סיכוי. אין אדם שיכול לשלם חוב כזה. אפילו מכירת האיש יחד עם כל משפחתו וכל רכושו היתה לא יותר מטיפה בים בנסיון לכסות את הסכום.

!          המסקנה: אותו מלך רחמן וויתר לעבדו על חוב שהלז לעולם לא היה יכול לשלם.

העבד וחברו

סכום של “מֵאָה דִּינָרִים” (פס’ 28), זה כבר דבר אחר. אמנם אין זה חוב זניח, כי הרי מדובר בשכר שפועל מקבל על כ-100 ימי עבודה, אך מי שעובד קשה וחוסך בהחלט יכול להחזיר אותו תוך זמן סביר.

לכולם היה ברור:

  • לפי החוק היבש היתה לעבד הבכיר זכות לדרוש מחברו את תשלום החוב. אחרת השלטונות לא היו כולאים אותו מיד בעקבות הטביעה (פס’ 30; מתי כג 14);
  • אך לא היתה לו הזכות המוסרית! לא אחרי הוויתור הנדיב שלו זכה מצד המלך.

הרקע שעליו סופר המשל

!          הסברו של ישוע בפסוק 35 לא משאיר ספק מהו מוסר־ההשׂכל של המשל: “אִם לֹא תִּמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל לְבַבְכֶם — אוי ואבוי לכם!”

?         אך למה היה צורך בדגש על מתן סליחה דווקא בנקודה הזו?

על כך עונה ההקשר: אנחנו נמצאים במתי פרק 18, בסוף הפרק. ישוע כרגע הורָה איך עלינו לנהוג כשמתגלה חטא במסגרת חוג מאמיניו — בתוך הקהילה. אנחנו מכנים את התהליך הזה “משמעת קהילתית”, והוא אמור להחזיר את השלום ואת האחדות לקהילה בכל פעם שאלה מוּפָרִים על־ידי חטא של אח מאמין. — הנה השלבים   [הִשארו באותו פרק, לחזור רק לפסוק 15]:

מתי יח 17-15:

15 “אִם יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ, …

שלב ראשון   לֵךְ וְהוֹכֵחַ אוֹתוֹ בֵּינְךָ וּבֵינוֹ לְבַד. אִם יִשְׁמַע לְךָ, קָנִיתָ לְךָ אֶת אָחִיךָ.

שלב שני      16 וְאִם לֹא יִשְׁמַע, קַח אִתְּךָ עוֹד אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, כְּדֵי שֶׁעַל־פִּי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה עֵדִים יָקוּם כָּל דָּבָר.

שלב שלישי   17 אִם לֹא יִשְׁמַע לָהֶם, הַגֵּד לַקְּהִלָּה;

שלב רביעי    וְאִם לֹא יִשְׁמַע גַּם לַקְּהִלָּה, שֶׁיִּהְיֶה לְךָ כַּגּוֹי וְכַמּוֹכֵס.”

[ראה גם “עשבים רעים בתוך הקהילה” בפירוש המשל על החיטים והעשבים הרעים (מתי יג 30-24, 43-36; עמ’ ###)]

שמעון כיפא הקשיב טוב. הוא גילה מרכיב בהוראות הללו שישוע אפילו לא מזכיר בשם — אבל…

!          ללא המרכיב הזה, כל המשמעת הקהילתית תהפוך למשחק של צביעות:

  • אם אחיך חטא לך;
    •  והוכחת אותו על בסיס דבר אלוהים;
    •  והוא שמע לך, התחרט ועזב את החטא;

…אז מגיע התור שלך לסלוח לו. המרכיב במתי יח 17-15 שלא מוזכר בשם הוא מתן סליחה.

כיפא אומר לעצמו: “הבנתי. אני חייב לסלוח. זה נכון לסלוח. אבל מה אם המקרים שבהם אותו אדם פוגע בי וחוטא נגדי פעם שנייה ופעם שלישית? כמה פעמים אני חייב לחזור על אותו תהליך? כמה פעמים אני חייב להעניק סליחה לאותו חוטא?”

לכן כיפא שואל את ישוע, וייתכן מאוד שהוא מבטא כאן את המחשבות של אנשים נוספים בקהל:

מתי יח 22-21:

21 …”אֲדוֹנִי, כַּמָּה פְּעָמִים יֶחֱטָא לִי אָחִי וְאֶסְלַח לוֹ? הַאִם עַד שֶׁבַע פְּעָמִים?”

הוא מן הסתם מכיר את ההוראה הרבנית שקובעת כי יש לסלוח עד שלוש פעמים, אך לא יותר.

הביסוס להוראה זו נלקח ממשפט שחוזר שמונה פעמים בספר הנביא עמוֹס: “עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי [דַמֶּשֶׂק / עַזָּה / צֹר / אֱדוֹם וכו’] וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…” (עמוס א 3, 6, 9, 11, 13; ב 1, 4, 6). מכאן דרשו החכמים כי אלוהים עצמו מוכן לסלוח ולשוב מלהטיל משפט על אותם עמים שלוש פעמים. אך בפעם הרביעית הוא אומר “לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ!” — “אינני סולח עוד.” לכן, אם הבורא עצמו מגביל את מתן הסליחה לחוטא לשלוש פעמים, זהו הגבול גם עבורינו.

בשלוש השנים ששמעון כיפא וחבריו חיו בצמוד לישוע, הם למדו הרבה מהדוגמה האישית שלו. כיפא ראה איך ישוע סולח יום יום לחוטאים נגדו. הוא החל להבין מעט את לבו האוהב של המשיח, את רחמיו כלפי בני אדם חלשים וכבולים בעבדות לחטא.

אם היהדות הרבנית היתה נדיבה במתן סליחה — שלוש פעמים לאותו חוטא — אז בוודאי ישוע יהיה נדיב ורב־חסד עוד יותר. לכן כיפא מעלה את הגבול העליון לשבע פעמים.

אך האדון מנפץ את האשלייה של תלמידו:

22 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: “אֵינֶנִּי אוֹמֵר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים אֶלָּא עַד שִׁבְעִים וָשֶׁבַע.”

שימו לב שרוב התרגומים הלועזיים מתרגמים ἑβδομηκοντάκις ἑπτά ל”שבעים פעמים שבע” — ז”א לא 77 אלא 490=7X70.

על־מנת להבהיר את הנקודה, הבה נחזור שוב על מצוותיו של המשיח בנדון.

אנחנו שואלים: “כמה פעמים עלינו לסלוח לאותו אדם שחוזר וחוטא נגדינו?” וישוע משיב:

“שבעים כפול שבע פעמים”*<<<<<fnot>>>>>*תרגום “הדרך”, הברית החדשה בעברית מדוברת, קרן אחוה משיחית, ירושלים, 1979>>>>>

…ובלוקס יז 4 הוא מוסיף:

“…וְגַם אִם שֶׁבַע פְּעָמִים בְּיוֹם יֶחֱטָא לְךָ וְשֶׁבַע פְּעָמִים יִפְנֶה אֵלֶיךָ לֵאמֹר, ‘אֲנִי מִתְחָרֵט’ — סְלַח לוֹ.”

!          כן, נכון, הבנּו! המספרים 7, 77, 490 הם סמליים בלבד. ישוע בעצם מלמד אותנו נכונות לסליחה בלתי מוגבלת.

[ראה גם “מאמין עניו שואף לסלוח” בפירוש המשל על האדון ועבדו, (לוקס יז 4-3), עמ’ ###]

ויש לנו סיבה טובה לסלוח לאחינו. יותר מזה: אין לנו שום זכות לסרב לסלוח. — על כך מספר ישוע את משל העבד שלא רצה למחול.

הנמשל — המשמעות הרוחנית

נפתח במתי יח, ונעבור על המשל פסוק־פסוק:

23                  דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָצָה לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן עִם עֲבָדָיו.

  • המלך הוא, כמובן, אלוהים עצמו,
  • העבדים הם כל בני האדם,
  • המעמד של “עריכת החשבון” הוא המשפט האחרון (התג’ כ 15-12).

גזר הדין

25-24            24 כַּאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵּׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כֶּסֶף. 25 כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּם צִוָּה אֲדוֹנָיו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּשֻׁלַּם הַחוֹב.

את החוב שלנו כלפי אלוהים לא ניתן למדוד בכסף. “עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כֶּסֶף” זהו מספר סמלי שמשמעו — חוב שאין סיכוי לשלמו.

לכן, אין לראות במכירת העבד, יחד עם משפחתו ורכושו, נסיון של המלך לכסות את הנזק. הרי אפילו אם משפחת האיש מנתה 10 נפשות ועבור כל נפש התקבלו “כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים” (שמות כא 32), מחיר רגיל של עבד, ואפילו אם לאותו עבד בכיר היו בתים, קרקעות וחסכונות — כל אלה גם יחד היו כמו טיפה בים בהשוואה לגודל החוב.

“לֹא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּם.” — זהו מצבנו לנוכך קדושתו של אלוהים. אנחנו חוטאים ואלוהים הוא קדוש. אין מצדנו דרך לגשר על הפער הזה. “שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת” (רומ’ ו 23) — נקודה!

ובכל זאת העבד מנסה:

הזעקה לרחמים שיש בה טעות

26                  כָּרַע הָעֶבֶד וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ [למלך] בְּאָמְרוֹ, “אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ אֶת הַכֹּל.”

זהו נסיונו של האדם לרָצות את אלוהים בכוחות עצמו. זהו הנסיון להטות את כף־המאזניים עשרה ימים לפני יום כיפור על־ידי קיום מצוות: “אֲשַׁלֵּם לְךָ אֶת הַכֹּל.” — אה, כן? מה אתה יכול לשלם לאלוהים? מה יש לך שהוא צריך? לא הבנת שאין לך שום דרך לכסות את החוב?

  • אתה אדם חוטא,
    •  אין לך שום יכולת להתגבר על הטבע החוטא שלך,
    ו…      •  “שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת.”

מה תשלם למוות כדי שלא יקח אותך?

?         קפצו רגע מטה לפסוק 32ב, ושימו לב לסיבה שהמלך מציין שם: מדוע הוא מוחל? מדוע הוא סולח? — “מִשּׁוּם שֶׁבִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי.”

!          אלוהים סולח כשאנחנו מבקשים סליחה באמונה, בהסתמך על כפרתו של ישוע, ללא שום תלות בקיום מצוות או במעשים טובים שנעשֶה.

אך המשיח לא נכנס כאן לנושא של הצדקה־עצמית באמצעות מעשים. המלך במשלו לא מתעקב אף לרגע בהצעת העבד “לשלם את הכל”. המלך עובר הישר למתן…

החנינה

27                  נִכְמְרוּ רַחֲמֵי הָאָדוֹן עַל הָעֶבֶד הַהוּא, פָּטַר אוֹתוֹ וּוִתֵּר לוֹ עַל הַחוֹב.

תשובתו של המלך להפצרות עבדו היא חנינה. הוא כביכול אומר: “אני יודע שאין לך שום דבר כדי לשלם לי. אל תנסה אפילו. אני מוותר לך.”

במישור הרוחני מביע הפסוק הקצר הזה עת כל מעשה הישועה:

  • אלוהים יודע שאין לנו שום דרך להתגבר על החטא או להטהר ממנו;
  • לעולם לא נוכל לקיים את מצוות התורה ברמה שתצדיק אותנו לפניו;
  • לכן הוא מוחק את החוב שלנו — סולח לנו את החטא: “הוּא סָלַח לָנוּ עַל כָּל פְּשָׁעֵינוּ, 14 בִּטֵּל אֶת שְׁטַר הַחוֹב אֲשֶׁר הָיָה נֶגְדֵּנוּ עַד תֻּמּוֹ וֶהֱסִירוֹ בְּתָקְעוֹ אוֹתוֹ בַּצְּלָב” (קול’ ב 13ב-14).

?         שמתם לב איך הפסוק האדיר הזה קושר בין ביטול החוב וצלבו של ישוע?

!          מאחר שאלוהים הוא לא רק רחמן אלא גם צדיק, הוא לא יכול פשוט “לוותר”. צעד כזה היה סותר את קדושתו — את טבעו המושלם. לכן מישהו נדרש לשלם את החוב במקומינו.

את זה עשה ישוע המשיח — אלוהים הבן — “שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם” (יוח’ א 29).

למלך הוויתור הזה עלה ביוקר!

ומה בין אדם לחברו?

28                  כְּשֶׁיָּצָא הָעֶבֶד הַהוּא מָצָא אֶת אֶחָד מֵחֲבֵרָיו הָעֲבָדִים שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ מֵאָה דִּינָרִים. תָּפַס אוֹתוֹ בִּגְרוֹנוֹ וְאָמַר: “שַׁלֵּם מַה שֶּׁאַתָּה חַיָּב!”

!          שימו לב לדגש לאורך פסוקים 28 עד 33 על כך שאין הבדלי מעמד בין העבדים. כולם נקראים “חֲבֵרָיו” של הנסלח, והמילה הזו חוזרת על עצמה ארבע פעמים. — כולם עבדיו של אותו אדון.

כעת הגיע הזמן עבור העבד הבכיר להוציא לפועל את הלקחים שלמד במעמד הדין־וחשבון לפני מלכו.

אך העבד הנסלח לא למד כלום מהנסיון. הוא שוכח מיד:

  • הוא שוכח את החסד שלו זכה מידי אדונו;
  • הוא שוכח שמעמדו בעיני אדונו לא שונה מזה של “חֲבֵרָיו הָעֲבָדִים”.
  • הוא שוכח כי גם אם קִבל תפקיד בכיר בשירות המלך, הוא עדיין “עֶבֶד” — בדיוק כמו אותו חבר שחייב לו כסף.
  • הוא שוכח כי גם אם חובו נמחק — בתור עבד הוא עדיין חייב דין־וחשבון לאדונו על מעשיו.

חוסר סליחה

במישור הרוחני, מצטיירת לנו כאן תמונה של מי שמסרב לסלוח. ראו עד כמה זה בולט בפסוקים הבאים:

30-29            נָפַל חֲבֵרוֹ לְרַגְלָיו וּבִקֵּשׁ מֵאִתּוֹ: “אָנָּא, הֱיֵה סַבְלָן כְּלַפַּי וַאֲשַׁלֵּם לְךָ.” [אלה הן אותן מילים בדיוק שבהן העבד הבכיר עצמו התחנן בפני המלך.] 30 אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא הִסְכִּים וְעוֹד הָלַךְ וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַכֶּלֶא עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב.

“נָפַל חֲבֵרוֹ לְרַגְלָיו וּבִקֵּשׁ … אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא הִסְכִּים.”

  • זה אנחנו.
    •  זה המאמין הנפגע, הכועס, הממורמר, השומר טינה.
    •  זה המאמין שלא מדבר שנים עם קרוב משפחה, או עם אח בקהילה,
    •  מפני ש— לפי הבנתו — אותו אח חטא נגדו.

ושימו לב שישוע לא מצייר תמונה של מי שלא מבקש סליחה. — לא. — “חֲבֵרוֹ נָפַל לְרַגְלָיו.” החוטא מוכן להשפיל את עצמו מול חברו — מול עבד ישוע כמוהו. הוא מוכן לעשות את כל הנדרש כדי לזכות לסליחה. אבל האח הנפגע מסרב לסלוח.

זה אנחנו — וזה עצוב:

מצד אחד      אנחנו מקבלים בשמחה את הסליחה מידי אלוהים הקדוש — את הוויתור על חוב כה גדול שלעולם לא היינו יכולים לשלם אותו; אנחנו למעשה חיים אך ורק בזכות חסדו של אלוהים;

מצד שני       אנחנו מסרבים להעניק את מידת החסד העלובה שביכולתנו לתת לחוטא אחר — ל”עֶבֶד־חָבֵר” (התג’ יט 10) שבאותו מעמד כמונו.

אתה תמיד תשאר חייב — לישוע

כעת, נחזור לְמה שכבר אמרנו לפני דקה: גם אחרי שחובו נמחק — בתור עבד הוא עדיין חייב דין־וחשבון לאדונו על מעשיו:

33-32            אָז קָרָא לוֹ אֲדוֹנָיו וְאָמַר לוֹ, “עֶבֶד רָשָׁע, אֶת כָּל הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ מִשּׁוּם שֶׁבִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי. 33 הַאִם לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ גַּם אַתָּה לְרַחֵם עַל חֲבֵרְךָ הָעֶבֶד כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רִחַמְתִּי עָלֶיךָ?”

אם אתה נושעת בחסד אלוהים, אזי יש לאלוהים את כל הזכות שבעולם לדרוש ממך חסד כלפי כל אדם, בין אם מדובר באח במשיח או בחוטא בלתי־מאמין.

מי רוצה לפול בידי הנוגשׂים?

עכשיו שימו לב מה קורה כשאנחנו מסרבים לסלוח. שימו לב שהתנהגות כזו פוגעת בראש ובראשונה בעצמנו:

34                  בְּכַעֲסוֹ מָסַר אוֹתוֹ אֲדוֹנָיו לַנּוֹגְשִׂים עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב כֻּלּוֹ.

סירבתם להושיט חסד? — אז כל עוד שתמשיכו לסרב, “נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד” בעצמכם. נכון שזה פשוט והגיוני וברור? — אם כן, דעו לכם כי…

35                  כָּכָה גַּם אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם יַעֲשֶׂה לָכֶם אִם לֹא תִּמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל לְבַבְכֶם.

?         זוכרים את העיקרון? — כמאמין נושע עליך להיות מוכן לסלוח לאותו אדם שחוזר על אותו חטא אפילו 7 פשמים ביום — לסלוח לאותו אדם 490 פעמים — לסלוח ללא הגבלה. — כי כך אתה נסלחת: ללא הגבלה.

?         ומי מעוניין בכך שאנחנו לא נסלח? — השטן. למנוע סליחה, זוהי אחת מ”מְזִמּוֹתָיו” של האוייב (קור”ב ב 11-5).

?         מה קורה למי שלא סולח? “אֲדוֹנָיו [ימסור אותו] לַנּוֹגְשִׂים”: כשאתה מסרב לסלוח — תִסבול:

  • המחשבות על אותו אדם שחטא נגדך ממררים לך את החיים;
    •  במקום להיות מרוכז בדברים הבאמת חשובים אתה מהרהר בנקמה, במרירות,
    •  ב”להחזיר”, במה שהיית צריך להגיד אך לא אמרת;
    •  במקום לישון שינה עריבה, שׂכלך מנסח נאומים ארוכים שמוכיחים את אשמת
    •  האח החוטא ומצדיקים את חוסר הסליחה מצדך…;

… וזה עוד במקרה הטוב!

במקרה הגרוע, ההתעסקות הבלתי־פוסקת בנושא “העוול שנעשה לך” תפגע בשפיותך ובבריאותך הפיזית. הרי חוסר שלום פוגע בבריאות. לא רק הרופאים מאשרים זאת, אלא גם הכתובים! כתוב: “מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ” (קור”א יא 30).

?         מאיפה נלקח הפסוק הזה? — נכון, מההקשר של סעודת האדון.

?         ואיך הוא קשור לכאן — לחוסר־סליחה? — סירוב לסלוח לאח הוא חטא, וכל חטא מונע התחברות עם אלוהים. לכן, איך תוכל להשתתף בסעודת האדון בקהילה כל עוד שלא סלחת לאחיך?

כולנו זוכרים בעל־פה איך אלינו להתכונן לסעודת האדון (קור”א יא 23 ואילך):

28 יִבְחַן נָא אִישׁ אֶת עַצְמוֹ, וְכָךְ יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס.

?         ומהו המרכיב העיקרי בבחינה־העצמית הזו? — לבדוק אם יש “לְאָחִיךָ דָּבָר נֶגְדְּךָ”
(מתי ה 23):

  • כשאתה לא סולח, אתה חוטא לאלוהים שהעניק לך חסד וסליחה;
  • וכשאתה לא סולח לאחיך יש לו “דָּבָר נֶגְדְּךָ”, כי אתה חוטא נגדו.

לכן,…

נקודות ליישום

  1. הבה נקח דוגמה מגדולי האמונה שהלכו לפנינו וסלחו — סלחו לחוטאים נגדם מפני שהם הבינו: “גם אני זקוק לסליחה. גם אני חי אך ורק בגלל חסד אלוהים.”
  • נקח דוגמה מיוסף: הוא סלח לאחָיו שמכרו אותו לעבדוּת (ברא’ נ 21-15);
  • נקח דוגמה מדויד: הוא סירב להתנקם בשאול והשאיר את המשפט בידי אלוהים (שמו”א כד 8-7);
  1. כעת נעלה דרגה ונקח דוגמה מסטפנוס: הוא סלח לאנשים שלא הביעו שום חרטה. הוא סלח לרוצחיו, ודבריו האחרונים היו: “אֲדֹנָי, אַל תִּפְקֹד עֲלֵיהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה!” (מה”ש ז 60);
  • הבה לא רק נתפלל את המשפט “סְלַח לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ כְּפִי שֶׁסּוֹלְחִים גַּם אֲנַחְנוּ לַחוֹטְאִים לָנוּ” (מתי ו 12), אלא באמת נסלח;
  1. ועכשיו נעלה עוד דרגה ונקח דוגמה לא רק מגדולי האמונה אלא מהאדון ישוע עצמו:
    •  הוא היחיד שלא דומה לעבד הבכיר שבמשל;
    •  הוא לא זקוק לחסד;
    •  הוא לא זקוק לסליחה, כי אין בו חטא;
    •  הוא צדיק מושלם.

ובכל זאת הוא סולח יותר מכולם:
•  הוא סלח לאנשים שצלבו אותו (לוקס כג 34),
•  והוא הקריב את חייו כדי שכל אחד מאתנו יכול לזכות לסליחה.

הבה נקח דוגמה מישוע — ולעולם לא נהיה “עבד שלא רצה למחול”.