מתי כב 14-1

המשל

1 יֵשׁוּעַ הוֹסִיף לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם בִּמְשָׁלִים וְאָמַר:

2 “דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה חֲתֻנָּה לִבְנוֹ. 3 שָׁלַח אֶת עֲבָדָיו לִקְרֹא אֶת הַמֻּזְמָנִים אֶל הַחֲתֻנָּה וְלֹא רָצוּ לָבוֹא. 4 הוֹסִיף לִשְׁלֹחַ עֲבָדִים אֲחֵרִים שֶׁיֹּאמְרוּ לַמֻּזְמָנִים: ‘הִנֵּה עָרַכְתִּי אֶת סְעוּדָתִי; הַשְּׁוָרִים וְהַבָּקָר הַמְפֻטָּם טְבוּחִים וְהַכֹּל מוּכָן. בּוֹאוּ לַחֲתֻנָּה.’ 5 אַךְ הֵם לֹא שָׂמוּ לֵב וְהָלְכוּ לָהֶם זֶה אֶל שָׂדֵהוּ וְזֶה אֶל מִסְחָרוֹ; 6 וְהַנּוֹתָרִים תָּפְסוּ אֶת עֲבָדָיו, הִתְעַלְּלוּ בָּהֶם וַהֲרָגוּם. 7 הַמֶּלֶךְ נִתְמַלֵּא חֵמָה; שָׁלַח אֶת חַיָּלָיו וְהִשְׁמִיד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְשָׂרַף אֶת עִירָם בָּאֵשׁ.

8 אָז אָמַר אֶל עֲבָדָיו: ‘הִנֵּה הַחֲתֻנָּה מוּכָנָה, אַךְ אֵלֶּה שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא הָיוּ רְאוּיִים. 9 לָכֵן לְכוּ אֶל פָּרָשׁוֹת הַדְּרָכִים, וְכָל מִי שֶׁתִּמְצְאוּ קִרְאוּ אוֹתוֹ לַחֲתֻנָּה.’ 10 יָצְאוּ הָעֲבָדִים הָהֵם אֶל הַדְּרָכִים וְאָסְפוּ אֶת כָּל מִי שֶׁמָּצְאוּ, גַּם רָעִים וְגַם טוֹבִים, וְנִתְמַלֵּא אוּלַם הַחֲתֻנָּה מְסֻבִּים.

11 כְּשֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת אֶת הַמְסֻבִּים רָאָה שָׁם אִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה. 12 אָמַר אֵלָיו: ‘חָבֵר, אֵיךְ בָּאתָ לְכָאן בְּלִי בִּגְדֵי חֲתֻנָּה?’ הַלָּה הֶחֱרִישׁ. 13 אָמַר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרְתִים: ‘קִשְׁרוּ אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַשְׁלִיכוּהוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.’

14 הֵן רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים.”

מבוא

המשל הזה דומה למשל “הסעודה הגדולה” (לוקס יד 24-15), אך לא מדובר בקטעים מקבילים:

  • לוקס יד 24-15 מספר על “סְעוּדָה” שערך “אִישׁ אֶחָד” — אך במשל שלפנינו מדובר על “חֲתֻנָּה”, והחתן הוא בן־”מֶלֶךְ”.
  • משל “הסעודה הגדולה” סוּפר בערך באמצע שירוּתו הציבורי של ישוע, כשהוא מתארח בביתו של “אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַפְּרוּשִׁים” (יד 1) — אך על “המלך שערך חתונה” הוא מספר בבית המקדש, ימים בודדים לפני צליבתו.
  • במשל “הסעודה הגדולה”, כל המוזמנים ממציאים תירוצים עלובים מדוע הם לא יכולים לבוא — אך במשל שלפנינו המוזמנים “לֹא רָצוּ לָבוֹא”; וישוע מציג שתי קבוצות של סרבנים:
  • המוזמנים האדישים — שבתגובתם אומרים משהו כמו: “שעתיים־שלוש של עבודה בשדה ובחנות שלנו יותר חשובות ממך, המלך, ויותר חשובות מחתונת בנך.”
  • המוזמנים העויינים — שלא רק דוחים את ההזמנה אלא גם מתעללים בשליחיו של המלך ואף רוצחים חלק מהם.
  • במשל “הסעודה הגדולה”, המארח הניח למוזמנים המקוריים להמשיך בשלהם והזמין סועדים אחרים — אך “הַמֶּלֶךְ” במשל הנוכחי “הִשְׁמִיד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְשָׂרַף אֶת עִירָם בָּאֵשׁ.”
  • ועוד הבדל: רק משל “המלך שערך חתונה” מכיל את מרכיב הפולֶש — ה”אִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה.”

אם כן, הבנּו בברור שמדובר בשני משלים שונים שסוּפּרוּ בזמן שונה ולתכלית שונה.

הרקע שעליו סופר המשל

ישוע נמצא בירושלים בשבוע שלפני חג הפסח. ביום שישי הוא עומד לעלות על הצלב, ואת המשל שלפנינו הוא מספר כנראה ביום רביעי.

שלישייה של משלי מלכות

  • רק לפני מספר ימים בודדים הוא התקבל על־ידי המוני העולים לרגל בקריאות: “בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! 10 תְּבֹרַךְ מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה עָלֵינוּ” (מרקוס יא 10-9);
  • רק אתמול הוא טיהר את בית המקדש מכל העסקים ששילמו אגרות ואחוזי רווחים למשפחת הכוהנים הגדולים (מתי כא 17-12);
  • רק לפני מספר דקות שאלוּ אותו “רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם…: ‘בְּאֵיזוֹ סַמְכוּת אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וּמִי נָתַן לְךָ אֶת הַסַּמְכוּת הַזֹּאת?'” (מתי כא 27-23);
  • רק לפני רגע ישוע סיים לספר להם את משל “שני הבנים” ואת משל “בעל הכרם והחוכרים” — מְשָלים שמלמדים מי ייכנס ל”מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם” ומי לא (מתי כא 31, 43).

!          ושימו לב לתגובת השומעים לשני המשלים האלה (מתי כא 45): “כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים והַפְּרוּשִׁים אֶת מְשָׁלָיו הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר.”

לכן, כשאנחנו ממשיכים, זִכרוּ:

א.        ישוע פונה במשלים הללו אל מנהיגי הדת;

ב.        אלה מבינים טוב מאוד: “הַכּוֹרְמִים” שהורגים את “הַבֵּן” (מתי כא 40-33), זה אנחנו!

כעת ישוע פותח במשל האחרון מתוך שלושה שדנים במשפט על חסרי האמונה. הנה השלישייה לריענון:

  1. “שני הבנים” (מתי כא 32-28) שמתבקשים על־ידי אביהם לעבוד בכרם:
  • אחד אומר “כֵּן, אֲדוֹנִי”, אך לא עושה את רצון אביו — והוא מסמל את אלה שטוענים: “אנחנו שומרי מצוות” — אך אינם עושים את רצון אלוהים;
  • השני אומר: “אֵינֶנִּי רוֹצֶה”, אך לאחר מכן מתחרט ועושה את מה שאביו ציווה — והוא מסמל את אלה שבתחילה מתמסרים לחיי החטא — אך לאחר מכן חוזרים בתשובה ונכנעים לרצון אלוהים כפי שהוא מתגלה בתנ”ך.
  1. “בעל הכרם והחוכרים” (מתי כא 46-33):

המשל השני מספר על “בַּעַל כֶּרֶם” שמסר את הטיפול ברכושו היקר ל”כּוֹרְמִים” — וזוהי, כמובן, תמונה של אלוהים שקרא למנהיגי ישראל להדריך את העם הנבחר בדרך האמת — בדרך שתוביל לקבלת המשיח.

אך מה קורה בפועל? — כש”בַּעַל כֶּרֶם” שולח את “בְּנוֹ”, את “הַיּוֹרֵשׁ” — החוכרים הורגים אותו.

כשהמשיח המיוחל — “הַבֵּן” ב־ה”א הידיעה — סוף־סוף מגיע, ההנהגה הרוחנית של העם הנבחר דוחה אותו, בָּזה לסמכוּתו — והורגת אותו.

זהו הרקע — ועכשיו:

  1. “המלך שערך חתונה” (מתי כב 14-1):

כאן מסופר על אנשים שמקבלים הזמנה לאירוע מכובד ש”מֶלֶךְ” מארגן לכבוד “בְּנוֹ” — אך המוזמנים מסרבים לבוא.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

2 א         “דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם…” — “אני אמנם מספר לכם משל על ‘מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם’, אך זכרו שהנמשל הוא ‘מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם’. כולכם יודעים מיהו ‘הַמֶּלֶךְ’ במלכות הזו: אלוהים!

הזמנה שלא מסרבים

2 ב         “מֶלֶךְ … שֶׁעָשָׂה חֲתֻנָּה לִבְנוֹ.” — שומעיו של ישוע חיו בתרבות שבו חתונה היתה האירוע המשפחתי הגדול והמושקע מכולם. חתונה של משפחה ממוצעת ארכה שבוע ימים, אך בעלי אמצעים יכלו להרשות לעצמם לחגוג אף שבועיים ויותר.

שימו לב שהדגש כאן לא על מה שנראה לנו כחלק המרכזי של כל חתונה — לא על טכס הכלולות, לא על החלפת הנדרים, לא על הטבעות, לא על חתימת הכתוּבָּה — הדגש כאן הוא על החגיגה, על המסיבה החלומית, על משתה החתונה. זוהי המילה בטקסט המקורי.

ישוע מספר על “מֶלֶךְ” — על חתונה מלכוּתית — על חגיגת המאה — על האירוע המושקע והמפואר ביותר שבני זמנו יכלו לתאר לעצמם. וכמובן, לאף אחד מהשומעים לא היה סיכוי להיות מוזמן לחגיגה כזו אף בחלומותיו הפרועים.

3 א     לכולם היה ברור כי “הַמֻּזְמָנִים” לחתונה המלכותית היו בעלי המִשְׂרות — המקורבים לבית המלוּכה — העשירים והמכובדים ביותר במדינה.

3 ב         המלך “שָׁלַח אֶת עֲבָדָיו לִקְרֹא אֶת הַמֻּזְמָנִים אֶל הַחֲתֻנָּה.” — זאת היתה ההזמנה השנייה ש”הַמֻּזְמָנִים” קיבלו.

הרי לקראת חתונה מלכותית נדרשו שבועות וחודשים של הכנות. לכן, כשהמלך קבע שאכן תהיה חתונה, יכלו לתת רק תאריך משוער לקיומה. לאחר שערכו רשימת מוזמנים נשלחה ההזמנה הראשונית שנשמעה בערך כך: “זוהי הזמנה אישית מהוד־מלכוּתו. הנך מוזמן לחתונת הנסיך שתתקיים, בע”ה, בחודש אפריל. בצמוד למועד תִשָלַח הזמנה נוספת. עליך להיות זמין.”

!          הראו לי אדם שלא יהיה זמין במקרה כזה!

?         הבנּוּ? — ישוע מדבר בשׂיאים: עבור יהודים בני זמנו הוא מתאר…

  • את האירוע הגדול ביותר,
  • שמאוּרגן על־ידי האדם העשיר ביותר,
  • עבור האנשים המיוחסים ביותר.

וכאן בדיוק הוא מכניס למשל את המרכיב הבלתי־צפוי — את השוֹק שגורם לשומעיו להרים גבּה ולמלמל: “מה? — זה לא מציאוּתי! אף אדם נורמלי לא עושה דבר כזה!” — כעת אנחנו מופתעים מ…

דחיית ההזמנה

3 ג      “הַמֻּזְמָנִים … לֹא רָצוּ לָבוֹא.” — תארו לכם אדם…

  • שמקבל הזמנה על־ידי שליח מיוחד מחצר המלך,
  • הזמנה של “פעם בחיים”,
  • לאירוע שאין מפואר ועשיר ממנו,
  • שבוע, שבועיים עם האוכל הכי טוב,
  • עם האירוח הכי מפנק,
  • עם שירות מושלם מסביב לשעון,
  • עם מוזיקה מהלהקות הכי טובות,
  • והכל בגן־הנשפים החלומי של ארמון המלך,
  • בתור אורח אישי של בית המלוּכה והנסיך החתן…

!          …והאדם הזה “לֹא [רוצה] לָבוֹא!”

וראו עכשיו איזה מלך סבלן ואדיב ישוע מתאר:

סבלנות שלא מן העולם הזה

4               “הוֹסִיף לִשְׁלֹחַ עֲבָדִים אֲחֵרִים שֶׁיֹּאמְרוּ לַמֻּזְמָנִים: ‘הִנֵּה עָרַכְתִּי אֶת סְעוּדָתִי, הַשְּׁוָרִים וְהַבָּקָר הַמְפֻטָּם טְבוּחִים וְהַכֹּל מוּכָן. בּוֹאוּ לַחֲתֻנָּה!'” — גם זה לא היה קורה במציאוּת: המלך מבליג על הפגיעה בכבודו. אין אף מילה של גערה או של כעס. הוא שולח הזמנה שלישית:

  • ראשית, הוא שולח “עֲבָדִים אֲחֵרִים”. אולי הראשונים לא ידעו להסביר, לא דיברו ברור, לא הבהירו מספיק טוב מי שולח אותם ולאיזו מטרה;
  • שנית, המלך טורח לפרט: “הִנֵּה עָרַכְתִּי אֶת סְעוּדָתִי.” — כל הלוגיסטיקה שדרשה חודשים של תכנון והכנות סוף־סוף הסתיימה. אני השקעתי את המיטב ואת המרב כדי שאתם, המוזמנים, תכלו ליהנות משפע ומפאר מכל הבחינות. “הַכֹּל מוּכָן!”
  • “הַשְּׁוָרִים וְהַבָּקָר הַמְפֻטָּם טְבוּחִים.” — אני מתכנן לעשות “על האש” עבור אלפי אורחים במשך כל ימי החתונה.

למי שלא אוהב בשר הֵביאו דייגי יפו דגי ים טריים.

למי שמעדיף לא מהים, יש מוּשט ברוטב מרוקאי חריף — טרי באחריוּת. — הגיע כל הדרך מהכינרת עטוף בשלג מהחרמון.

בנוסף הכינו טבחי החצר טונות של פיתות טריות, ומבחר עצום של סלטים ותבשילי קִטְניות.

למי שאוהב דברים בריאים יש כמות אדירה של כל פירות העונה, בנוסף לפירות מיובשים, וכמובן שקדים וכל סוגי האגוזים.

למי שאוהב לא בריא יש בקלאווה, כנאפֶה עם גבינת עיזים, מעמול תמרים עם מֵי־וְרָדים אמיתי (ולא איזה כימיקל מסרטֶן), ועוד מבחר אדיר של ממתקי המזרח.

  • “הַכֹּל מוּכָן!” — ואתם יודעים שאין לנו קֶרח, אין מקפיאים, אין חדרי קירור, אין מזגנים. לכן “בּוֹאוּ לַחֲתֻנָּה.” — בואו עכשיו!

המוזמנים האדישים

5               “אַךְ הֵם לֹא שָׂמוּ לֵב וְהָלְכוּ לָהֶם זֶה אֶל שָׂדֵהוּ וְזֶה אֶל מִסְחָרוֹ.” — הסיפור הופך ליותר ויותר הזוּי. המוזמנים מפגינים זלזול מוחלט — זלזול בָּהזמנה ובמלך עצמו. בִּמְקום לתפוס בשתי ידיים את הכבוד הגדול שנעשה להם, הם ממשיכים בעסקים כרגיל.

דָמיינו לכם את התסריט:

  • הכָּרוּז המלכותי מגיע — רכוּב על סוס, ובידו חצוצרה מוזהבת עם דגל. הוא מלוּוה בשני חיילים ממשמר־המלך שנושׂאים חניתות ומגנים מוזהבים. שלושתם, כמובן, לבושים בגדי פאר;
  • כל השכנים מתגודדים מסביב כדי לראות מה קורה כאן;
  • כעת הכָּרוּז מודיע בקול גדול את ההזמנה לחתונה המלכותית, וכל השכנים מקנאים: “וואו, הלוואי שהיו מזמינים גם אותי!”;
  • אך מה עושים נמעני ההזמנה?
  • הם בכלל “לֹא שָׂמוּ לֵב” לכָּרוּז. הם “לא רואים אותו ממטר” אלא פשוט ממשיכים במה שכרגע מעסיק אותם.

?            נכון שזאת תמונה מוּזרה?

  • אחד הולך “אֶל שָׂדֵהוּ.” — בדיוק עכשיו זו עונת החריש. הוא חייב לדאוג שהפועלים יעשו תלמים ישרים באדמה. זה יותר חשוב מלהיות מוזמן אצל המלך.
  • השני הולך “אֶל מִסְחָרוֹ.” — הרי יש לו חנוּת; ואם הוא לא משגיח על העובדים 24/7, הוא יפסיד כסף. בחיאת… למי יש זמן לחתונה מלכותית?
  • “הֵם לֹא שָׂמוּ לֵב.” — זלזול מוחלט מצד הקבוצה הראשונה. — ועכשיו…

המוזמנים העויינים

6               ישוע מעלה את פליאת השומעים במדרגה נוספת כשהוא מספר: “…וְהַנּוֹתָרִים תָּפְסוּ אֶת עֲבָדָיו [של המלך], הִתְעַלְּלוּ בָּהֶם וַהֲרָגוּם.” — אם הסירוב לבוא לחגיגת המאה היה טיפשי וחסר־היגיון — עכשיו מדובר במעשה בלתי־שפוי, בהתאבדות ממש: לתקוף שליחים רשמיים של שליט ולהרוג אותם? זה יתפָרֶש כמרד! זוהי הכרזת מלחמה! אף מלך לא יעבור על זה בשתיקה (ראה שמו”ב י 14-1).

שימו לב: התיאור הזה של התעללות בעבדי המלך עד־כדי הריגה דומֶה מאוד לתיאור בָּמשל הקודם. הרי גם שם “הַכּוֹרְמִים” התעללו בעבדים ש”בַּעַל הַכֶּרֶם” שלח אליהם והרגו חלק מהם.

ומה נאמר שם על קהל השומעים של ישוע — על מנהיגי הדת? — הם “הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר.” — סביר להניח שהבינו זאת גם עכשיו.

“…הִתְעַלְּלוּ [בשליחי המלך] וַהֲרָגוּם” — והתגובה לא מאחרת לבוא:

עונש לדוחי ההזמנה

7               “הַמֶּלֶךְ נִתְמַלֵּא חֵמָה; שָׁלַח אֶת חַיָּלָיו וְהִשְׁמִיד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְשָׂרַף אֶת עִירָם בָּאֵשׁ.”

8א      זה היה צפוי, כי “אֵלֶּה שֶׁהֻזְמְנוּ [הוכיחו כי] לֹא הָיוּ רְאוּיִים.”

?         מה יהיה עכשיו עם החתונה? האם המלך ובנו ואנשי החצר יחגגו לבד?

לא! — המלך כבר חושב על פִּתרון.

אך לפני שנגלה מה הוא, אנחנו רוצים לדעת מה כל זה אומר לנו — לתלמידי ישוע במאה ה-21. לכן נעבור כעת אל…

הנמשל — המשמעות הרוחנית והיישום

“הַמֶּלֶךְ”        במשל הוא, כמובן, אלוהים.

“בְּנוֹ”           שלכבודו מארגנים את החגיגה, הוא ישוע המשיח.

“הַמֻּזְמָנִים אֶל הַחֲתֻנָּה” הם עם ישראל. הרי בני העם הנבחר קיבלו את “ההזמנה הראשונית” על־ידי התורה והנביאים. הם ידעו ש”החתן” — המשיח — עומד לבוא, ושעליהם להיות זמינים ולהגיב מייד לָהזמנה הסופית.

ה”חֲתֻנָּה”      היא “מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶֹה” (התג’ יט 9).

!       שימו לב לְנקודה חשובה: בני זמנו של ישוע ידעו כי ביאת המשיח והקמת המלכוּת עלי אדמות כרוכות במסיבה גדולה. זו הסיבה שאותו פרוש מלומד, שאכל סעודת שבת יחד עם ישוע (לוקס יד 15), הכריז: “אַשְׁרֵי הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים!” — הוא ידע: “אני מוּזְמן”; והוא ציפה להיות שם.

“הַמֻּזְמָנִים” האדישים  אשר “לֹא שָׂמוּ לֵב” להזמנה, הם הרוב החילוני שטרוּד במלחֶמת הקיום — אנשים שאין להם זמן לעניינים רוחניים.

בתקופת ישוע היו אלה המוני היהודים שנהרו אחריו מכל הסיבות הלא נכונות: כדי לראות ניסים; כדי לִצְפות בגירוש שדים; כדי לאכול לחם ודגים בחינם; כדי ליהנות מנאומים שניתנו “בְּסַמְכוּת” — רק כדי אחר־כך להגיד: “וואו! איזה מורה! איזה נאום! כמה שונה ממה שאנחנו רגילים! כמה מעניין! — אתה זוכר מה הוא אמר? אני לא.”

היום, תגובת האדישים לבשורה היא: “אלוהים? משיח? תנ”ך? חיי נצח? — מה? אתה חי בסרט? — אני חייב לדאוג איך לִשׂרוד החודש. אין לי זמן לבזבז על דת.”

הם עשויים אפילו להיות ידידותיים, להקשיב לבשורה בסבלנות ואז להגיד משהו כמו: “אם האמונה הזו עושָׂה לך טוב, אני שמֶח בשבילך. דע לך כי דת ואמונה באלוהים הם הקביים של האדם החלש. אני לא צריך אותם. תודה.”

לעומת זאת…

“הַמֻּזְמָנִים” העויינים הם לרוב אנשים דתיים.

בתקופת ישוע היו אלה הפרושים וההנהגה הרוחנית של העם.

בימינו, הקבוצה הזו לא רק כוללת יהודים. הרי מוסלמים אדוקים, נוצרים מסורתיים ורבים אחרים שהפכו אידיאולוגיה אנושית כלשהי ל”דת”, מגיבים לשם ישוע בלא פחות עויינות מאנשי חב”ד, לדוגמה.

רק תגיד לאדם דתי כלשהו כי דתו ואדיקותו אינן יושיעו אותו, ושתקוותו היחידה היא בישוע ובכפרתו — התגובה תהיה עויינת. תלוי בנסיבות, זה יכול להתבטא בלעג משפיל, במילים כועסות, בתקיפה פיזית — וישנם לא מעט מקומות בעולם ששם אתה — השליח שמביא את הזמנת המלך — עלול לאבד את חייך. — זוהי העויינות של הוראת שקר כלפי האמת.

“עֲבָדָיו [של המלך שנשלחו] לִקְרֹא אֶת הַמֻּזְמָנִים אֶל הַחֲתֻנָּה” הם הנביאים, שליחי הברית החדשה, ובעצם כל מאמין משיחי שמכריז את בשורת הישועה.

על־ידי תגובת “הַמֶּלֶךְ, [אשר] …הִשְׁמִיד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְשָׂרַף אֶת עִירָם בָּאֵשׁ,” ישוע מנבא את חורבן ירושלים — נבואה שהתגשמה כעבור 40 שנה, בשנת 70 לספירה.

“…הִשְׁמִיד אֶת הַמְרַצְּחִים.” — שימו לב שהמילים כאן כמעט זהים לָמִשְׁפט ש”רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים והַפְּרוּשִׁים” בעצמם גזרו על רוצחי “הַבֵּן” במשל הקודם (מתי כא 41).

“הַמֻּזְמָנִים”    האדישים והמוזמנים העויינים נראים אמנם כמו שתי קבוצות נפרדות, אך מתברר שלאדיש לבשורה אין יתרון על העויין לה:

“אֵלֶּה שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא הָיוּ רְאוּיִים.” — כוּלם! לא משנה איך הגיבו. עצם סירובם לבוא הפך אותם ל”לֹא רְאוּיִים”.

ועכשיו הלאה לפתרונו של המלך. — אנחנו פוגשים את…

המוזמנים החדשים

10-8     “אָז אָמַר אֶל עֲבָדָיו: ‘הִנֵּה הַחֲתֻנָּה מוּכָנָה, אַךְ אֵלֶּה שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא הָיוּ רְאוּיִים’. 9 לָכֵן לְכוּ אֶל פָּרָשׁוֹת הַדְּרָכִים, וְכָל מִי שֶׁתִּמְצְאוּ קִרְאוּ אוֹתוֹ לַחֲתֻנָּה.’ 10 יָצְאוּ הָעֲבָדִים הָהֵם אֶל הַדְּרָכִים וְאָסְפוּ אֶת כָּל מִי שֶׁמָּצְאוּ, גַּם רָעִים וְגַם טוֹבִים, וְנִתְמַלֵּא אוּלַם הַחֲתֻנָּה מְסֻבִּים.” — באו גם באו!

?         אם המוזמנים המקוריים היו עם ישראל — עָם הברית — מי הם המוזמנים החלופיים? מי אלה שנקראו ממקומות רחוקים כמו “פָּרָשׁוֹת הַדְּרָכִים”? באיזה אנשים “נִתְמַלֵּא אוּלַם הַחֲתֻנָּה”?

בלא־יהודים שהגיבו לבשורה ונושעו; באלה שהוכנסו (ועוד ייכנסו) למלכות המשיח בעקבות מצווָתו: “לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים” (מתי כח 19).

?         אתם זוכרים מה ישוע אמר למנהיגי הדת אחרי המשל הקודם — אחרי משל “בעל הכרם והחוכרים”? — “עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ” (מתי כא 43).

הנה זה קורה: עבדי המלך “אָסְפוּ אֶת כָּל מִי שֶׁמָּצְאוּ”, ללא הבדל מין, גזע ולאום. — באו גם באו!…

אפילו “רעים”

10 ב   מה משמע של “גַּם רָעִים וְגַם טוֹבִים”? — חשבנו תמיד “כִּי עוֹשֵׂי עָוֶל לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.” תמיד היינו בטוחים כי “לֹא זוֹנִים וְלֹא עוֹבְדֵי אֱלִילִים, לֹא מְנָאֲפִים וְלֹא עוֹשֵׂי זִמָּה וְלֹא יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר, 10 לֹא גַּנָּבִים וְלֹא חַמְדָנִים, לֹא סוֹבְאִים וְלֹא מְגַדְּפִים וְלֹא חוֹמְסִים יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (קור”א ו 10-9).

?         אז איך “נִתְמַלֵּא אוּלַם הַחֲתֻנָּה” לא רק ב”טוֹבִים” אלא “גַּם [ב]רָעִים”?

!          התשובה היא בפסוק הבא בקור”א ו (פס’ 11א): “כָּאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם.” כֻּלנו התחלנו כ”רָעִים” במובן זה או אחר. — גם אני, גם אתה. — אף אחד מאתנו לא היה ללא חטא. כֻּלנו היינו חוטאים אבוּדים לפני שישוע מצא אותנו ב”פָּרָשׁוֹת הַדְּרָכִים”.

“אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחַ אֱלֹהֵינוּ” (קור”א ו 11ב). רק בגלל זה אתם כעת בין המוזמנים החדשים ל”מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶֹה”.

“הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!” — הוצדקנו בחסד אלוהים! — ועל כך מלמד הסעיף הבא:

בדגי החתונה

11       “כְּשֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת אֶת הַמְסֻבִּים רָאָה שָׁם אִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה.”

לגבי הנקודה הזו יש ויכוח בין המפרשים:

  • האם למוזמנים ניתן זמן לעבור בבית וללבוש בגדי שבת?
  • או האם המלך המארח סיפק לכולם בדגי חג?

אנחנו לא יודעים, כי ישוע לא מפרט.

אך מהטקסט ניתן להסיק שלכולם היתה אפשרוּת לבוא בלבוּש הולם. הרי כל מאות או אלפי האורחים אכן היו לבושים “בִּגְדֵי חֲתֻנָּה”. — כוּלם, חוץ מאחד:

הפולש

כעת המלך שואל אותו:

12 א     “חָבֵר, אֵיךְ בָּאתָ לְכָאן בְּלִי בִּגְדֵי חֲתֻנָּה?” — ושימו לב שהכוונה היא לא: “איך נתנו לך להיכנס?” אלא “איך אתה מעז לבוא לכאן ‘בְּלִי בִּגְדֵי חֲתֻנָּה’?”

לוּ היתה ל”אִישׁ” תשובה לגיטימית, בוודאי היה משיב מייד:

  • “סליחה, אדוני המלך. אין לי בגד אחר. עבָדֶיך הרי אספו אותי מן ‘הַדְּרָכִים’. אני חסר־בית.”
  • או: “עבָדֶיך, אדוני המלך, אמרו כי עליי לבוא לחתונה ללא עיכוב. לא ניתן לי אפילו זמן לרוץ הביתה ולהחליף בגדים.”
  • או אולי: “אדוני המלך, הייתי אחרון המוזמנים. כשהגעתי למֶלתָחָה המלכותית כבר לא נשארו בגדי חתוּנה.”

אך שימו לב כי ל”אִישׁ” אין תירוץ:

12 ב   “הַלָּה הֶחֱרִישׁ.” — הוא יודע: “יכולתי להשיג ‘בִּגְדֵי חֲתֻנָּה’ — אבל לא רציתי. הייתי בטוח שאני לבוש מספיק טוב.”

אבל יש לו טעות:

הפולש גורש

13           “אָמַר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרְתִים: ‘קִשְׁרוּ אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַשְׁלִיכוּהוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.'” — ובמילים הללו ישוע עצמו כבר עובר לפירוש המשל.

בכוונה הוא גורם לכל השומעים לְהֵרָתַע מתגוּבתו החמורה של המלך: ה”אִישׁ” לא סתם גוּרש מהמסיבה. עונשו נראה לנו חסר כל פרופורציה ביחס ל”פשע” שלו:

  • קושרים לפולש “אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו”;
  • בעקבות הפקודה “הַשְׁלִיכוּהוּ!” — הוא נזרק החוצה ללא רחמים;
  • טְראח! — הוא נוחֶת במקום שנקרא “הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן” — ז”א לא סתם ברחוב הלא־מואר שליד אולם החתונה;
  • אותו “חושך חיצון” הוא מקום של ייסורים שבו נשמעים “הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.”

ישוע מתאר את הגיהינום! (זה ברור מעל לכל ספק בקטע אחר שמדבר גם הוא על “הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם” — מתי יג 42-41 .

?         לָמה? — למה עונש כה חמור על כניסה לָמסיבה בבגד לא תקני?

וכאן אנחנו צריכים את…

נמשל הפולש והבגד

בכל קהילה יש את הפולשים האלה. הם באים לאסיפות, מגדירים את עצמם כ”מאמינים”, משתמשים ב”סְלֶנְגּ משיחי”, שרים יחד עם כולם, מתפללים כשמצפים מהם להתפלל, מצטטים פסוקים — והם משוכנעים שהדברים החיצוניים הללו הופכים אותם ל”משיחיים”.

כשאתה פוגש אותם, יש לפעמים תחושה ש”משהו חסר”, אך לא בכל המקרים; ולא תמיד אפשר לשים אצבע על ה”חסר”. ישנם פולשים שנישארים בקהילה (או מסתובבים בין הקהילות) במשך שנים רבות — עד שפוקד אותם משבר קשה כלשהו; או עד שההגדרה “מאמין משיחי” מתחילה לעלות להם במחיר; עד שהם נדרשים לסבול למען שם ישוע — ורק אז מתברר להם (ולנו) שהם מעולם לא היו באמת איברים בגוף המשיח.

!     כעת מובן לנו מדוע עניין “בִּגְדֵי [ה]חֲתֻנָּה” כל כך חיוני. הרי נמשל הבגד הוא הישועה.

הפולש חושב שהוא יכול להיכנס למלכות השמיים לבוש בצדקתו שלו. הוא אומר: “אני אדם טוב. אני אדם מוסרי. אני לא עושה רע לאף אחד. נכון שאני לא מושלם, אבל אני הרבה יותר טוב מרוב המאמינים שאני מכיר. ‘הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה’ (יוח”א ד 8), לכן ברור שהוא מקבל אותי כפי שאני.”

הפולש יכול לשמוע עשרות שיעורים על כך כי “כָּל צִדְקֹתֵינוּ [הם] כְּבֶגֶד עִדִּים” (ישע’ סד 6) — שאפילו האדם המוסרי וטוב־הלב והנדיב והסובלני ביותר בעולם נראה בעיני אלוהים כלבוש בסמרטוטים מטונפים — אך האמת הזו פשוט לא חודרת. הוא עדיין חושב: “זה לא אני. אני מספיק טוב.”

הפולש לא מתייחס לקביעת הכתובים כי גם הוא זקוק לדם של כפרה. יתכן שהוא יודע לצטט כי “דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ … מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא” (יוח”א א 7), אך הסליחה הזו היא בשביל האחרים — בשביל הפושעים האלה שבאמת חוטאים. הוא לא זקוק לה.

לכן הוא אף פעם לא זעק לאלוהים לסליחת חטאו. לכן הוא אף פעם לא התמסר לישוע כמושיעו. לכן הוא מסרב לקבל שיש רק דרך אחת להיכנס בבוא היום ל”מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה”:

!                     אתה חייב לבוא ב”בִּגְדֵי חֲתֻנָּה”! — ב”בִּגְדֵי [ה]יֶשַׁע” וב”מְעִיל [ה]צְדָקָה” (ישע’ סא 10) שאלוהים עצמו מספק.

המלך דורש “שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ” (קור”ב ה 21) — בישוע המשיח — ב”שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם” (יוחנן א 29).

היגענו לסיומת שמזכירה את…

הבחירה מקדם

14           “הֵן רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים.” — קריאת הבשורה נשמעת בכל העולם.

  • המוזמנים האדישים לא שמים לב אליה. הם עסוקים מדי בעניינים הגשמיים;
  • המוזמנים העויינים משוכנעים כי יש להתנגד לקריאה, לקוראים ולמשיח ששולח אותם — להתנגד בכל דרך אפשרית;
  • אפילו בין המוזמנים החדשים יש מי שעושה את הטעות לחשוב כי הוא יכול להיכנס לחתונה — למלכות האלוהים — כפי שהוא;
  • ורק “[ה]מְעַטִּים הַנִּבְחָרִים” אכן חוזרים בתשובה, מִתְכָּסִים בצדקתו של “שֵׂה הָאֱלֹהִים”, ומצייתים לישוע כמלך ריבון על חייהם (אפסים א 4; מתי כה 34; התג’ יז 34ב);
  • אני קורא לכולם להגיב בחיוב להזמנה — לציית עכשיו!