רובנו מודעים לאירוע המבורך הנקרא "הילקחות", לו מחכים ילדי אלוהים.
ההילקחות יכולה להתרחש בכל רגע שכן כתבי הקודש אינם מתנים את ההילקחות באירוע כלשהו שחייב להתרחש לפני כן.
למעשה, השליחים עודדו את ילדי אלוהים להיות מוכנים בכל רגע למפגש עם ישוע – להילקחות (א-יוחנן ג' 1-3, א-תסלוניקים א' 9-10 וכו').
להילקחות ישנו שם נוסף והוא "התקווה הטובה" – (טיטוס ב' 13)
עובדת היתכנות ההילקחות בכל רגע היא המניע שלנו להישמר קדושים וטהורים בכל רגע ובכל תחום ועניין.
מה יקרה במהלך ההילקחות?
על כך הרחיב שאול השליח באיגרת הראשונה לתסלוניקים ד 13-18
13 אַחַי, אֵין אָנוּ רוֹצִים שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לִישֵׁנֵי עָפָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַצְּבוּ כַּאֲחֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם הַתִּקְוָה. 14 אִם אָמְנָם מַאֲמִינִים אָנוּ שֶׁיֵּשׁוּעַ מֵת וְקָם לִתְחִיָּה, כָּךְ גַּם אֶת הַיְשֵׁנִים, בְּאֶמְצָעוּת יֵשׁוּעַ, אֱלֹהִים יָבִיא יַחַד אִתּוֹ. 15 הִנֵּה זֹאת אָנוּ אוֹמְרִים לָכֶם עַל־פִּי דְּבַר הָאָדוֹן: אֲנַחְנוּ הַחַיִּים אֲשֶׁר נִשָּׁאֵר עַד בּוֹא הָאָדוֹן לֹא נַקְדִּים אֶת הַמֵּתִים, 16 שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים, וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. 17 אַחֲרֵי כֵן אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן. 18 עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
וכן באיגרת הראשונה לקורינתיים טו 50-58.
1Cor. 15:50 אֹמַר זֹאת, אַחַי: בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל־כִּלָּיוֹן. 51 הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה 52 בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; 53 כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת. 54 וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: ”בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.“ 55 ”אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?“ 56 עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה. 57 אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 58 עַל כֵּן, אַחַי הָאֲהוּבִים, עִמְדוּ הֵיטֵב וִהְיוּ יַצִּיבִים; הֱיוּ תָּמִיד עֲתִירֵי פֹּעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן, בִּידִיעָה שֶׁעֲמַלְכֶם אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן.
באיזה שלב תתרחש ההילקחות?
על כך שאול מלמד באיגרת השניה לתסלוניקים פרק ב'
עלינו לזכור, כשהשליחים כתבו על ההילקחות הם לא ציטטו מאחד מספרי הברית החדשה.
השליחים ידעו היטב את הכתוב בתורה, נביאים וכתובים, ואת שאמרו על ההילקחות עשו לאור הבנתם את התנ"ך. לאור הבנתם שאלוהים תמיד פועל על פי אותו עיקרון.
בשיעור הנוכחי אני אציין מספר דוגמאות מן התנ"ך, בהן אלוהים מפריד או מוציא את ילדיו ממקום הצפוי לספוג את זעמו. נלמד את העיקרון על פיו אלוהים פעל ועתיד לפעול.
כתבי הקודש מלמדים שההילקחות והרחקת ילדי אלוהים ממקום זעמו, היא חלק מתוכנית הצלת ילדיו מהזעם העתיד לבוא על יושבי תבל הדוחים בעקשנות את חסדו של אלוהים ואמת דברו.
במילים פשוטות, למרות שתוכנית ההצלה של אלוהים כוללת שיטות שונות ומגוונת, העיקרון זהה: ילדי אלוהים אינם תחת זעם אלוהים.
לראיה, ירמיה הנביא מציין את העיקרון הבסיסי: כ"ג 20, ל' 23:
"…הנה סערת יהוה חימה יצאה וסער מתחולל, על ראש רשעים יחול." ובפרק ל 24: "לא ישוב חרון אף יהוה עד עשותו ועד הקימו מזימות ליבו, באחרית הימים תתבוננו בה."
להלן אחד עשר מקרים ודוגמאות בתנ"ך בהם אלוהים לקח לשמיים את יקיריו או הצילם מזעמו על העולם.
א. הצלה דרך מוות
ישעיה נז 1:
"הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק."
ישעיה הנביא מציין שאלוהים אוסף את ילדיו הצדיקים אליו – דרך מוות פיזי – וזאת לא בהכרח בגלל עונש עליהם, אלא ההיפך.
אלוהים מביא מוות פיזי על צדיק ואיש חסד וזאת כדי שיימנע ממנו לסבול ולהתענות בעולם בעת של זעם אלוהים על חסרי האמונה הראויים לעונש.
מכאן, בעוד שבני העולם יוכלו לטעון שאותו אדם מת בערוב ימיו והריהו מסכן, אלוהים רואה זאת בדרך אחרת לגמרי: חסד המונע מיקיריו למות כתוצאה מזעם על חסרי האמונה. ראה לדוגמא את למך ומתושלח.
מתושלח ולמך היו אביו וסבו של נוח.
שניהם מתו לפני המבול. מתושלח מת ממש מספר ימים לפני המבול.
מדוע שאלוהים יסיר את שניהם על ידי מוות זמן קצר לפני המבול?
ישעיה הנביא מלמד אותנו עיקרון מיוחד בפרק נ"ז 1 שראוי שנעמיד תמיד לנגד עינינו.
העיקרון צריך לחדד את שאיפתנו להעדיף להיות עם האדון ולשרתו בממלכתו על פני כל דבר אחר בחיינו.
אין הדבר אומר שיש לנו נטיות אובדניות – חס וחלילה. אנו מאמינים שלאלוהים יש תכנית ותכלית לחיינו ואנו שואפים למלאה באהבה והקרבה. יחד עם זאת אנו מאמינים שברגע הילקחותנו מן העולם אנו עם אלוהים, ושם מן הסתם טוב יותר להיות (אל הפיליפים א 21-23; תהילים קט"ז 15).
חנוך
חנוך מופיע בספר בראשית ה 21-24:
21 "ויחי חנוך חמש ושישים שנה ויולד את מתושלח.
22 ויתהלך חנוך את האלוהים אחרי הולידו את מתושלח שלוש מאות שנה, ויולד בנים ובנות.
23 ויהי כל ימי חנוך חמש ושישים שנה ושלוש מאות שנה.
24 ויתהלך חנוך את האלוהים, ואיננו כי לקח אותו האלוהים."
חנוך מתואר כצדיק אשר ניתן לתארו כאחד אשר חייו מאופיינים בהליכה ישרה כמצוות אלוהים.
למרות שהתנ"ך אינו מציין שוב את חנוך, אנו פוגשים את שמו בספרי הברית החדשה, אשר שם הציטוט לקוח מספרים חיצוניים או מנתונים שרוח הקודש העניק לשליחים.
- אל העברים יא 5-6:
חנוך מתואר כאדם ירא אלוהים שנלקח אל אלוהים מבלי לראות מוות משום שהתהלך את האלוהים…
- איגרת יהודה 14-15:
יהודה מציין (מספרים חיצוניים או מחכמת רוח אלוהים) שחנוך ראה כחזון את משפט אלוהים העתיד לבוא על בני האדם החוטאים. מכאן, עשה עימו אלוהים חסד שלקח אליו את חנוך מבלי לראות מוות או לחיות שנים רבות בארץ כמו שאר בני דורו. זאת כחלק מחסד לאחד מילדיו הנאמנים ביותר.
ב. נוח והמבול
מספר בראשית פרק ו אנו עדים לתוכנית אלוהים להשמיד את כל בני האדם הסוררים על ידי המבול.
אלוהים הכין תוכנית להציל את הצדיקים מן המבול.
אלוהים אמר לנוח לבנות תיבה שאליה ייכנסו רעייתו, שלושת בניו ונשותיהם וכמובן נציגים מכל החיות, רמשים ועופות.
והנה, ממש לפני שהגשם ירד משמיים, ציווה אלוהים על נוח להיכנס לתיבה, באומרו לו: "…בא אתה וכל ביתך אל התיבה…". (בראשית ז' 1).
שימו לב למספר נקודות חשובות:
- אלוהים ציווה על נוח להיכנס לתיבה ולהצטרף אליו לפני שהמבול ירד והביא למותם של כל שאר בני האדם – בראשית ז 4.
אדרבא, נוח ידע שהמבול יבוא שבעה ימים לפני שהאירוע החל.
אלוהים לא הציל את נוח במהלך המבול, אלא מן המבול.
דבריו של האדון ישוע בספר ההתגלות בברית החדשה מאמצים את אותו העיקרון:
ראה לדוגמא את אותה הגדרה בספר ההתגלות ג 10: "…גם אני אשמור אותך משעת הניסיון העתידה לבוא על כל תבל, לנסות את יושבי הארץ".
עלינו לזכור שהבטחה שכזו מובטחת רק במקרה של צרת יעקב ולא בכל מקרה של צרה בעולם.
ישנם הטוענים שילדי אלוהים יינצלו רק מן הזעם אך לא מחלקו הראשון של העונש…
ובכן, בספר ההתגלות טו 1 כתוב: "ראיתי אות אחר בשמים, גדול ומפליא: שבעה מלאכים נושאים את שבע המכות האחרונות, כי בהן נשלם זעם אלוהים."
קערות הזעם הם שלב הסיום של זעם אלוהים ולא שלב ההתחלה…
מכאן, זעם אלוהים התחיל עם החותם הראשון בפרק ו בספר ההתגלות, משמע בתחילת צרת יעקב ולא בשלב מאוחר יותר. ולכן ילדי אלוהים לא יחוו שום חלק מצרות תקופת צרת יעקב.
שימו לב:
הנזק של קערות הזעם אינו גדול מהנזק של שש החותמות והשופרות. לאחר החותם הרביעי ימותו רבע מכלל האנושות (התגלות ו 8), ולאחר השופר השישי ימותו שליש מכלל האנושות (התגלות ט 18). סך הכל ימותו חצי מכלל האנושות לפני פתיחת שבע קערות הזעם. במילים פשוטות, המכות המיוצגות על ידי הקערות יהרגו פחות אנשים מהמכות הקודמות להן. הקושי במכות הקערות טמון בעוצמת המכות ובריכוזן. שוב, פתיחת קערות הזעם הן שלב הסיום של זעם אלוהים, משמע שזעם אלוהים החל כבר מפתיחת החותם הראשון. ומכיוון שזעם אלוהים אינו מיועד לראש צדיקים אלא רק לראש רשעים, מובטח לנושעים להילקח מהעולם לפני פתיחת החותם הראשון, משמע לפני תחילת צרת שבע השנים.
- אלוהים ציווה על נוח להצטרף אליו בתוך התיבה.
בספר בראשית ז' 1 אלוהים מצווה על נוח לבוא לתיבה.
"ויאמר יהוה לנוח: בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה."
השפה העברית מאוד ברורה ומדויקת.
לפיכך, אלוהים מצווה על נוח להצטרף אליו בתיבה.
אילו אלוהים היה אומר לנח: לך אל התיבה, ניתן היה להסיק שאלוהים אינו בתוכה.
מכאן, אלוהים הציל את נוח והביאו אל מקום ההגנה שם הוא נמצא עימו.
ההגנה של נוח ובני משפחתו הייתה בכך ששהה במחיצתו של אלוהים, בעוד שאר יושבי תבל היו תחת זעם אלוהים.
ג. לוט – סדום ועמורה
בספר בראשית י"ח אלוהים מגיע אל אברהם מלווה על ידי שני מלאכים, כאשר השלושה נראים כאנשים לכל דבר.
אברהם מזהה את אלוהים אשר הגיע לאוהלו (ראה פרק י"ז) ומשתחווה לפניו.
באותו מפגש אלוהים מגלה לאברהם שהוא עתיד להרוס ולהשמיד את הערים סדום ועמורה על יושביהם, כי רשעים הם.
אברהם מבקש את חסד אלוהים ומתחנן בעבור יושבי ערי הכיכר, וזאת בזכות מספר הצדיקים היושבים בתוכם.
אברהם יודע שאלוהים לא יספה צדיק יחד עם הרשע[1] ולכן מרשה לעצמו לדרוש עוד ועוד מחסד אלוהים (י"ח 23).
במילים פשוטות: כל הדו-שיח בין אברהם לאלוהים נסוב סביב השאלה: מהו המספר המינימלי של צדיקים בעיר כדי לדחות את זעם אלוהים על הרשעים שבתוכה?
המסקנה: אלוהים לא יהרוס את סדום ועמורה אם כל צדיקיה בתוכה ומספרם 10 ומעלה.
מכאן, ניתן לגזור שאלוהים לא יטיל את זעמו על כל העולם אם כל קהילת הצדיקים הנושעים נמצאת עדיין בעולם.
נוכחות הצדיקים דוחה ומרסנת את זעם אלוהים על עולם חוטא.
מה עשה אלוהים לפני שהרס את סדום ועמורה?
אלוהים שלח שני המלאכים לסדום כדי להודיע ללוט ומשפחתו שיעזבו את המקום לפני שעונש אלוהים יבוא על שאר תושבי הערים.
ואומנם כך, לוט, שתי בנותיו ואשתו נמלטו מסדום.
אשת לוט הביטה אחורה והפכה לנציב מלח.
אלוהים השמיד את סדום ועמורה וערי האיזור רק לאחר שלוט ובנותיו היו במקום בטוח.
ישנם השואלים לגבי העובדה שהחתנים לא ניצלו מזעם אלוהים.
הישארות החתנים נבעה מן העובדה שהם זלזלו באזהרה (בראשית י"ט 14).
המסקנה ממקרה סדום ועמורה מאוד חדה וברורה. זעם אלוהים לא נועד לצדיקים.
מתברר שירמיה הנביא חזר על העיקרון הזה לפחות פעמיים בספרו: כ"ג 20, ל' 23:
"…הנה סערת יהוה חימה יצאה וסער מתחולל, על ראש רשעים יחול."
ד. יחזקאל י"ד 12-20.
יחזקאל הנביא מלמד אותנו נקודה חשובה בכל הקשור למשתתפים בתוכנית ההצלה של אלוהים מזעמו על העולם.
בפסוקים הללו יחזקאל מגן על משפטו הצודק של אלוהים.
יחזקאל אומר שאם בעיר גדולה יהיו רק שלושה צדיקים כמו נוח, דניאל ואיוב, הרי שאלוהים יציל את השלושה הללו בלבד ואז ישמיד את כל שאר הרשעים.
יחזקאל מציין את העובדה הזו כדי להבהיר לרבים מתוך העם שנוכחות הצדיקים בתוכם לא תמנע את זעם אלוהים על החוטאים.
אינכם מחוסנים מעונש רק בגלל שצדיקים חיים ביניכם.
אלוהים יסיר מן המקום את יקיריו בין אם על ידי הילקחות, הצלה מקומית או מוות פיזי כחלק מחסד עליהם, ואז ישפוך על הרשעים את זעמו.
המילים הללו של יחזקאל נועדו להזהיר את הרשעים החושבים שנוכחות הצדיקים תגן עליהם מעונש אלוהים. לא לעולם "ירד הגשם" המבורך שנועד לצדיקים, גם על הרשעים…
יחזקאל אומר ובאופן כל כך ברור ונוקשה: אפילו נוח, דניאל ואיוב, צדיקים כמו שהם, אינם יכולים למנוע את עונש אלוהים על בניהם ויקיריהם אם אלו אינם נושעים.
על אחת כמה וכמה צדיקים אלו לא יוכלו להציל את שאר בני עמם מזעם אלוהים…
מכאן אנו יכולים להסיק שבהילקחות אלוהים קורא אליו רק את הנושעים, ולנו אין כל יכולת להעניק זכות או מחסה לאיזשהו אדם, קרוב ככל שיהיה לנו, אם אינו נושע בעצמו.
מה לגבי תינוקות?
כאלו שאינם אחראים למעשיהם?
חסד וחכמת אלוהים יעשו את הראוי.
נקודה חשובה להגות:
נוכחות צדיקים יכולה להשהות את משפט אלוהים
לדוגמא:
- בראשית י"ח 26-32:
אלוהים מבטיח 6 פעמים שלא ישמיד את החוטאים אם ימצא בעריהם "X" צדיקים.
- תהילים ק"ו 23:
"ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, להשיב חמתו מהשחית."
משה פעל בעבור עמו לבל ישמיד אלוהים את העם בגלל מרדנותם. בגלל משה הצדיק אלוהים לא השמיד את העם.
- ב-תסלוניקים ב' 6-7:
שאול מלמד שבגלל שהמעכב עדיין נמצא, הוא דוחה את התפרצות "סוד הרשע".
המשמעות של אותם פסוקים היא שנוכחות הקהילה, גוף המשיח בעולם מעכב את התפרצות משפט אלוהים והתגלות צר-המשיח.
מסקנה:
נוכחות מאמינים "צדיקים" אינה מונעת את משפט אלוהים על החוטאים (שהרי יהוה יכול להסירם ממקומם), אך יכולה בהחלט להאריך את תקופת החסד שניתן לחוטאים על מנת שיחזרו בתשובה.
ה. אליהו הנביא – עולה במרכבת אש השמיימה.
בספר מלכים ב פרק ב 11-12 אליהו הנביא עולה השמיימה ברכב אש וסוסי אש. ז"א, אלוהים מסוגל ואף חוזר ולוקח אליו מי מילדיו. במקרה זה – אליהו הנביא.
אלישע הנביא היה עד למעמד.
לאן הלך אליהו?
האם אליהו מצא מקום חניה?
אנו פוגשים את אליהו הנביא בבשורת מתי י"ז כשהוא מתגלה עם משה וישוע המשיח.
מסקנה: אליהו לא אבד אי שם בחלל אלא נלקח למקום שאלוהים יעד לו.
בספר מלאכי, בשני הפסוקים האחרונים שבפרק, אנו מקבלים הבטחה שאליהו הנביא עתיד לחזור ארצה להחזיר רבים מבני ישראל בתשובה, לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא.
מכאן, הילקחותו של אליהו הנביא לא סיימה את שירותו אלא רק שינתה את מקום המצאו.
גם הילקחות הקהילה אינה מהווה סיום תפקיד אלא תחילת תפקיד חדש בגוף חדש ללא השפעת החטא ותוצאותיו. שירות אלוהים בטוהר, אמת וצדק מוחלטים.
כאמור, הדוגמא של אליהו רק נועדה לציין עוד מקרה של הילקחות הצדיק השמיימה אך לא בקונטקסט של עונש. לראיה, בתקופתו של אליהו היו עוד כשבעת אלפים נושעים בקרב העם (כולל אלישע הנביא) אשר לא נלקחו השמיימה באותו מעמד.
ו. מכות אלוהים על מצרים לא כללו את ארץ גושן – מקום מושבם של בני ישראל
בספר שמות ח' 18-19 [אנגלית פסוקים 22-23], אלוהים מעניש את המצרים במכת הערוב.
אלוהים מודיע לפרעה מראש שהערוב לא יפגע בארץ גושן, מקום מושבם של בני ישראל, למען יבין פרעה שאלוהים הוא הריבון והוא המפריד בין עמו למצרים.
18 "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב, למען תדע כי אני יהוה בקרב הארץ.
19 ושמתי פדות בין עמי ובין עמיך, למחר יהיה האות הזה."
הדוגמא באה לציין את ריבונותו של אלוהים אך יחד עם זאת את ההבדל בין עמו של אלוהים למצרים.
אלוהים הראה בזאת כי מטרת העונש היא עבור המצרים ולא עבור עמו ישראל ולכן הפריד את הנבחר מן הרשע.
ההפרדה מתבטאת במספר מקרים נוספים:
- מכת החושך לא פגעה בגושן – שמות י' 25
- מכת הבכורות לא פגעה בבית אשר מרח את הדם על המשקוף. אלוהים פסח על בית מסומן בדם ולא הרג את הבכור שם (שמות י"ב).
ז. הצלת רחב ובני משפחתה מיריחו (יהושוע פרקים ב, ו)
יהושוע בן נון שולח מרגלים ליריחו. שם המרגלים מוצאים מחסה בביתה של רחב הזונה.
רחב מתגלית כאישה בעלת ידע נרחב אודות פועלו של אלוהים עבור בני ישראל ומבינה שגורל בני יריחו נחרץ.
רחב מבקשת למצא מחסה בתוך בני ישראל, ומגלה את אמונתה בהצלת שני המרגלים.
המרגלים מבטיחים לרחב שהיא ובני משפחתה אשר יהיו בביתה יזכו להצלה, זאת אם יסמנו את הבית שעל החומה בחוט בצבע שני. מן הסתם, רק בני משפחתה שהאמינו בדרכה ומסקנותיה באמת הצטרפו אליה.
בפרק ב 18 כתוב: "…הנה אנחנו באים בארץ. את תקוות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו ואת אביך ואת אימך ואת אחייך ואת כל בית אביך תאספי אלייך הביתה…".
החוט בצבע השני גם נקרא: חוט התקווה.
בספר ישעיה הנביא בפרק א 18 מתוארים חטאינו בצבע מודגש כשני, אך אלוהים בחסדו יסלח ויזכנו כצדיקים שצדקתם מלבינה כשלג.
הצגת חוט השני כמוה כהודאה בחטאים. כן רחב חוטאת ומודה שזקוקה להצלה.
אלוהים מצידו אינו חרש או עיוור לבקשה של החוזר בתשובה – ולכן סולח ומושיע.
והנה, לאחר שבני ישראל תקעו בשופרות ביום השביעי, התמוטטה חומת יריחו.
יהושוע אמר לשני המרגלים ללכת לבית רחב ולהציל את רחב ובני ביתה.
אלוהים נאמן להבטחתו לשמור את הבוטחים בו מזעמו (יהושוע ו 22-25).
ח. חתימת יקירי אלוהים לבל יפגעו מעונש ה' על הדוחים את מצוותיו (יחזקאל ט' 4).
4 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָו: עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר, בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים, הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ.
5 וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי: עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ: על- (אַל-) תָּחֹס עיניכם (עֵינְכֶם), וְאַל-תַּחְמֹלוּ.
6 זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל-כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-עָלָיו הַתָּו אַל-תִּגַּשׁוּ, וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ; וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת.
אלוהים חותם את ילדיו הנאמנים לו ביהודה ואחר כך מאפשר לאויבים לעלות עליה ולהשמיד את הדוחים את מצוותיו. הדבר התרחש בעת שעלו הבבלים על ירושלים בשנת 586 לפנה"ס.
הנה לפנינו מקרה חתימה המגן מפני רעה כפי שאלוהים יעשה שוב בעתיד עם שניים עשר אלף יהודים מכל אחד משבטי ישראל (ראה ספר התגלות ז).
שימו לב שצר-המשיח, בכוחו והשראתו של השטן ישתמש בתרגיל דומה כדי להפריד בין נאמניו לבין אלו שיסרבו להתכחש לישוע, כפי שכתוב בספר ההתגלות פרק י"ג. לנאמניו ייתן צר-המשיח את תו החיה וכך אלו יוכלו לקנות ולמכור בעוד האחרים יירדפו.
ט. הסתרת בחירי אלוהים מעם ישראל במהלך צרת יעקב: ישעיה כ"ו 20-21:
20 "לך עמי, בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם.
21 כי הנה יהוה יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה."
בפרק כ"ו הנביא ישעיה מייחל לשובו של האדון למלוך על הארץ.
ישעיה מעודד את עצמו ואת כל יקירי אלוהים בכך שגם המתים (שהיו נושעים) עתידים לקום בעתיד וליהנות עם אלוהים המולך בארץ.
אלא מה, לפני שאלוהים ימלוך על ארצו, הוא עתיד לבוא ולהעניש את הדוחים אותו.
מה עושה אלוהים לפני ובמהלך ענישתו את הסוררים?
- הוא מפריד את יקיריו אשר בחר ומסתיר אותם במקום מסתור, שם הם יישמרו מזעם אלוהים על הרשעים.
- הוא יוצא ממקומו לפקוד עוון הארץ על תושביה החוטאים. להעניש את הראויים לעונש בעוד נבחריו במקום מסתור. [ראה ירמיה ל 23-24 – זעם ה' על הרשעים, באחרית הימים]
מתי תתגשם הנבואה הזו?
נבואה זו תואמת לחלוטין לדברי ישוע המשיח במתי כ"ד מפסוק 15 ואילך, וכן את דברי יוחנן בספר ההתגלות י"ב 14. שם נאמר ששארית ישראל בורחת למדבר ומסתתרת למשך 1260 יום (החצי השני של צרת יעקב – ראה הושע ב' 14-20, ירמיה ל"א 1-2).
הסתרת ושמירת שארית ישראל במהלך החצי השני של צרת יעקב היא האפשרות היחידה בה פסוקים אלו יכולים להתגשם.
ישעיה הנביא מציין בפרק ס"ג 1-6 איך האדון ישוע המשיח חוזר ומציל את השארית החבויה במדבר וזאת לאחר שהשמיד את כל מתנגדיו.
הערה: שימו לב איך הסתרת שארית עם ישראל במדבר למען הצלתם מרדיפת צר המשיח דומה להצלת עם ישראל בהיותם במצרים. אז שכנו בני ישראל בגושן ולא חבו את המכות הרביעית ומעלה, מכות אשר גרמו למות אדם (שמות ח 18).
י. הבטחת אלוהים לבני ישראל המסיימת את התנ"ך: מלאכי ג' 23-24 [אנגלית ד 5].
ספר מלאכי מסתיים בהבטחה שאלוהים עתיד לזקק את העולם מכל רשעים וזדים אשר בחוצפתם דוחים את ריבונותו ואלוהותו.
במשך אלפי שנים מאז הבריאה, אלוהים מציג את קיומו בעוצמת הבריאה (תהילים י"ט, אל הרומים א' 18 ואילך).
אלוהים ציין את ריבונותו דרך נבואות שאמר דרך נביאיו ואשר הוגשמו לעיני עמו ישראל וכלל בני אדם.
אלוהים גם ציין את תוכניתו בעבור יציריו בני האדם שאותם ברא.
למרות כל זאת, רוב בני האדם בחרו ללכת אחר נטיית ליבם ומתעלמים מאלוהים שהוא בעל העולם.
לפיכך, עתיד אלוהים לשלוח את אליהו הנביא כדי להשיב לב רבים לאלוהים – מדוע?
כדי למנוע מהם את העונש הקשה מנשוא שעתיד לבוא על אלו שידחו את אלוהים למרות הכל.
מכאן – התנ"ך מסתיים במילות תקווה שאין להבינן בדרך אחרת – והנה הן:
23 הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא.
24 והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם."
מכאן, השליחים של ישוע וכלל ילדי אלוהים ידעו היטב ולא פקפקו בתקווה הטובה.
אלוהים עתיד להפריד את ילדיו מאלו שעתידים לחוות את זעם יום יהוה העתיד לבוא על העולם.
י"א. רמז לאי הימצאות הקהילה בעולם בעת הצרה:
"מי שאוזן לו, ישמע נא מה שהרוח אומרת לקהילות."
כך מסתיים כל מכתב שנשלח לשבע הקהילות המוזכרות בספר ההתגלות בפרקים ב-ג (ב 7, 11, 17, 29; ג 6, 13, 22).
אך בפרק י"ג, בו מתוארים אירועים מאמצע הצרה, נאמר בפסוק 9: "מי שאוזן לו, ישמע נא!".
המילים …מה שהרוח אומרת לקהילות.. אינן כלולות שם.
מדוע?
מכיוון שהקהילה, גוף המשיח אינו בעולם אלא נלקח השמיימה לפני תחילת הצרה.
לסיכום:
א. לאורך כל כתבי הקודש אלוהים מבהיר שזעמו אינו מיועד לילדיו הנושעים אלא רק לרשעים. מכיוון שזעם אלוהים מתחיל מפתיחת החותם הראשון, הקהילה עתידה להילקח לפני תחילת הצרה (ראה הדיון של אברהם עם אלוהים בבראשית י"ח).
ב. הפרדה של יקירי אלוהים מאיזור שזעם אלוהים עתיד לבוא עליו אינו דבר ייחודי לצרת יעקב שתתרחש בעתיד, אלא התרחשה מספר פעמים בכתבי הקודש – התנ"ך. ה' לוקח אליו או מסתיר את יקיריו כך שזעמו לא יבוא עליהם. תופעת "הילקחות אישית" התרחשה כבר בעבר [חנוך] ומאוחר יותר אליהו הנביא, ולכן רעיון של הילקחות לא צריך להפתיע אותנו.
ג. מכיוון שזעם אלוהים על הרשעים יהיה על כל תבל, יוצא שההצלה של הקהילה כוללת את לקיחת כלל המאמינים הנושעים השמיימה, ולא לאיזו מערה או איזור בתבל, בעת שאלוהים מעניש את יושבי תבל (התגלות ו 8, ט 15, [כלל יושבי הארץ = תבל], ירמיה ל 23-24; תסל"א ד' 13-18).
ד. הצלת ילדי אלוהים מזעמו יכולה להיות בכל רגע.
עובדה זו חייבת להיות המניע הדוחף אותנו להתמקד בטוהר ואמת בכל רגע בחיינו (ראשונה ליוחנן ג 1-3).
הערה:
מדוע לא יתכן שהקהילה תילקח השמיימה בעת חזרת המשיח ארצה בסיום צרת יעקב?
א. ראה כל הנקודות שציינתי מעלה. הקהילה אינה מיועדת לזעם אלוהים.
ב. אילו הקהילה תילקח השמיימה בעת חזרת המשיח ארצה בסיום הצרה, הדבר יסתור מספר הבטחות ברורות בכתבי הקודש.
לטענת ה- Post Trib-Rapture, האדון ישוע יקרא אליו השמיימה את כל הנושעים בעת חזרתו ארצה בסוף הצרה. ברור ומוסכם שכל מי שנקרא לשמיים לפגוש את ישוע, יחזור עימו בגוף חדש.
כמו כן, כתבי הקודש מלמדים שהמשיח ישמיד ויסיר מעל פני האדמה את כל הלא נושעים בעת חזרתו ארצה (ראה ישעיה ס"ג 1-6, התגלות י"ט 11-21).
לפיכך, כאשר האדון ישוע יחזור ארצה, ויקים את ממלכתו הארצית בת 1000 השנים, כל מי שיישאר בחיים יהיו אלו הנושעים אשר נלקחו לרגע לשמיים, החליפו גופם המושחת לגוף חדש וחזרו ארצה.
מכיוון שכתבי הקודש מלמדים שבמלכות המשיח הארצית יחיו בעולם שני סוגי אנשים, אלו עם הגוף החדש ואלו עם הגוף המקורי שמסוגל לחטוא ולהוליד ילדים (ישעיה ס"ה 20; התגלות כ' 7-10), ניתן לקבוע שהטענה שהקהילה תילקח השמיימה בעת חזרת המשיח ארצה, היא לימוד שאינו תואם את הכתוב בכתבי הקודש, ואף סותר את הבטחות אלוהים לבחיריו.
[1] אברהם חי בתקופה מקבילה עם נוח למעלה מארבעים שנים (ראה רשימות יוחסין בבראשית פרקים ה, י.) לפיכך אברהם ובני דורו יכלו לשמוע עדות יד ראשונה מנוח ובניו.