כן, כתבי הקודש מלמדים שכל תהליך כפרת החטאים של בני האדם על ידי המשיח, כלל סבל רב מנשוא.
הנביא ישעיה בפרק נג מציין במפורש שעבד יהוה הלא הוא המשיח, איש מכאובות וידוע חולי…חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם…(נג 3-5). מתי, אחד מתלמידיו של ישוע מאשר את ההבנה הזו בבשורת מתי ח 17. (ראה גם אל העברים ה 8).
שאול השליח מציין את גודל הסבל שעל המשיח לשאת באומרו שהמשיח לוקח על עצמו את זעם אלוהים שהיה מיועד לחוטאים כמוני וכמוך (קור"ב ה 21).
בגת שמנים, לפני שישוע המשיח נמסר לאלו שלבסוף גם צלבוהו, הוא התפלל בעוצמה רבה כדי לקבל כוח מאלוהים האב כדי שיוכל לשאת עד תום את "הכוס".
"הכוס" היא מנת הסבל הכרוכה בנשיאת זעם אלוהים עליו, בעבורנו (לוקס כב 41-46).
הסבל הגדול שעל המשיח היה לשאת זה את משמעות המילים: "אלי, אלי, למה עזבתני?" (מתי כז 46). זה שהיה מאז ומעולם בהתחברות קדושה עם אלוהים האב, שווה לו בערכו, קדושתו וטוהרו, כעת מרגיש בעבורנו את הסתר הפנים של אלוהים האב.
מי שלא חווה את עונג וסיפוק הקרבה האינטימית לאלוהים במלוא כבודו, גם אינו יכול להבין את משמעות הסתר הפנים הזה…
איך יכול ישוע המשיח, בהיותו אלוהים בכבודו ובעצמו, לסבול?
שאול השליח מסביר זאת באיגרת אל הפיליפים בפרק ב 5-11.
המשיח ישוע, שהיה קיים בדמות אלוהים, ז"א, שווה לאלוהים בכל, הריק עצמו מכוחו האלוהי ומהדרו שאינו מאפשר לאדם בן תמותה חוטא להתקרב אליו ולהישאר בחיים.
הוא השווה לאלוהים, בא לעולם בדמות אדם, כמוני וכמוך, רק נטול חטא.
בהיותו כאדם, הוא השפיל עצמו עד מוות, עד מוות בצלב. הבשורה הזו נשמעת לא הגיונית
לאוזן אדם עד כי ישעיה הנביא אומר: "מי האמין לשמועתנו וזרוע יהוה על מי נגלתה?" (ישעיה נג 1).
באיגרת הראשונה לקורינתיים א 21-25 ובפרק ב, מציין שאול השליח שבשורת החיים כל כך פשוטה עד כי היא נחשבת לכסילות בעיני בני אדם שאינם נושעים.
הנביא ישעיה מציין זאת במילים: אבן נגף וצור מכשול (ישעיה ח 14-15). רק לאחר שאדם נושע, ז"א נולד מחדש על ידי רוח הקודש, יכול אותו אדם להפנים את גודל אהבת אלוהים בעבורו, בכך שהמשיח שהינו שווה לאלוהים בכל, הריק עצמו, ובא לעולם כדי לתת חייו כקורבן כפרת חטאים של בני אדם.