פיליפים פרק ג’

בפרק א שאול השליח מעודד את הפיליפיים לחיות חיים משיחיים.

בפרק ב שאול מציב את התכונות והאיפיונים הנדרשים מהמאמינים ומציג את ישוע כמופת לכולם.

בפרק ג שאול מתפנה לטפל בנושא אחר שהפיליפיים מתמודדים עימו – עובדת היותם מוצדקים לחלוטין בעיני אלוהים רק מתוקף אמונתם הכנה בישוע כאדון ומושיע!

מתברר שמאז ועד היום קהילת ישוע המשיח מתמודדת ממש עם אותו נושא בדיוק.

הסיבה שמבחן האמונה הזה נשאר קיים ועומד לאורך שנים כה רבות, מהווה הוכחה שבטחון ושלווה בישועת ישוע על סמך אמונה בלבד, הינו מדד הבגרות הרוחנית לכל מאמין.

הבה נקרא את פסוקים 1-3:

  1. ובכן, אחי, שמחו באדון. לכתוב לכם שוב את אותו דבר איננו לטורח עלי, אך לכם זה מוסיף לבטחון.
  2. הזהרו מהכלבים. הזהרו מפועלי הרשע. הזהרו מן החיתוך.
  3. הרי אנחנו בני המילה — העובדים את אלוהים ברוח ומתגאים במשיח ישוע בלי לבטוח בבשר,

שאול השליח פותח את פרק ג במילים: שמחו באדון.

מדוע שאול השליח יחזור מספר פעמים על המילים: שימחו באדון! (ראה גם ד 4).

באילו מצבים אנו נמצא עצמנו זקוקים למילים הללו?

אנו זקוקים ביותר למילים הללו בעיתות בהם אנו עומדים במשבר וזקוקים לעידוד ולבטחון שבאדון ישוע יש לנו את כל התשובות.

אנו זקוקים למילים הללו בשעה שמנסים למשוך את עיני לבבנו למחוזות אחרים. כאשר מנסים להוכיח לנו או ללמדנו שישוע אינו מספיק…או שמלבד אמונה כנה, אנו חייבים להתכסות בתוספת ארצית או דתית כלשהי.

אנו זקוקים למילים הללו כדי לרענן את זכרוננו שבישוע המשיח יש לנו את כל שאנו צריכים לחיים בעולם הזה ובעולם הבא. כדי לזכור ששמחת הישועה עליונה על כל מצב ארצי.

שמחו באדון מהוות מילים נרדפות ל: סימכו על האדון ישוע בלבד. אין צורך וסיבה לפנות לכיוון אחר.

המשיכו להיצמד לישוע, כי שום דבר טוב יותר לא יבוא לכם ממקור אחר.

אם תעשו כך, הרי שתהיו באמת מאוחדים.

והנה, את המילים הנפלאות הללו שולח לפיליפיים שאול השליח כשהוא אסיר בבית כלא!

ואומנם, הקהילה בפיליפי לא הייתה מחוסנת מפני השפעתם של מורי שקר. אותם מורי שקר היו עטופים בזהות ארצית מפוארת אך חסרת ישועה וקדושה אלוהית.

הם ניסו ללא הרף לזהם את טוהר אמונתם של המאמינים הפיליפים הצעירים ולהסיט את עיניהם מהאדון ישוע – לעברם – כמושא לקנאה.

שאול אומר להם שלמרות שהוא כבר לימד אותם את הנושא הבא, וכבר הנחה אותם לשמוח בישוע, הוא מרגיש את הצורך לחזור ולומר זאת שוב, כי שינון האמת החשובה הזו מוסיפה לבטחונם בישוע.

בכל פעם ששאול מעודד אותם ומזכיר להם את בסיס אמונתם, הם מתעודדים ויכולים להתנגד להוראת השקר של מורי השקר אשר בקרבם.

מה אני לומד מן העובדה ששאול השליח חוזר ואומר דברים שאמר להם כבר בעבר?

לימוד ושינון דבר אלוהים מחזקים את ידיעתי אודות אלוהים ומשאירים לנגד עיני את הבטחותיו. למרות שאנו קוראים את כתבי הקודש בכל יום, אנו גם שוכחים פסוקים בכל יום.

חזרה ושינון עוזרים לנו להשאיר את כל אמת אלוהים “טריה” לנגד עינינו.

לימוד ושינון דבר אלוהים עוזר לי לדעת לירוא את אלוהים כראוי. כי אני לומד לדעת ולעשות את הרצוי בעיניו.

לימוד ושינון דבר אלוהים עוזרים לי להחזיק באמת המדוייקת וכך לזהות מהר יותר וטוב יותר את “הזאבים הרוחניים”.

לימוד ושינון דבר אלוהים עוזר לי להישען על הבטחות אלוהים כשאני במבחן רוחני קשה.

בתורה כתוב שעלינו לקרא ולשנן את דבר אלוהים בכל עת (דברים ו 4-11).

לפיכך, חזרה ושינון על דבר אלוהים הינם קיום רצון אלוהים.

בחזרתו על אמת אלוהים בפני הפיליפיים, שאול השליח פועל כאב רוחני הממלא אחר מצוות אלוהים.

בפסוק 2 שאול השליח מזהיר את הפיליפיים ממורי שקר אך בשימוש במילים בוטות וקשות:

“הזהרו מהכלבים. הזהרו מפועלי הרשע. הזהרו מן החיתוך…”

התחביר במשפט הנוכחי מחייב אותנו לייחס את כל התיאורים – כלבים, פועלי רשע, חיתוך, לאותה קבוצה אשר ממנה הפיליפיים צריכים להיזהר.

מי הם אותם אנשים ששאול מכנה אותם בתיאורים כל כך לא מחמיאים?

הזהרו מהכלבים:

לא מדובר על הולכי על ארבע, אלא באופן סמלי, שאול השליח משווה את מורי השקר המתעים את המאמינים לכלבים.

מדוע כלבים?

איזו מחשבות מעלה המילה כלב במוחו של שאול השליח או בראשם של בני תקופתו?

בתקופה הקדומה כלבים לא היו חיות מחמד ביתיות אלא חיות פרא החיים לצד בני האדם – לא בביתם – ואוכלים את כל הפגרים והנבלות שבסביבה.

כלבים נמצאו בעיקר מחוץ לחומת העיר כי לשם נזרקה הפסולת ומשאריות אלו ניזונו אותם כלבים. …תשאלו את איזבל, אשתו של אחאב מלך ישראל…

כלב, היה מילה נרדפת לטומאה, ולאדם החוטא הפועל לספק את תאוותיו ללא כל שמץ של קדושה וטוהר (דברים כג 19, שמ”א יז 43, כד 15, ישעיה נו 10-11, משלי כו 11).

לעיתים, יהודים שומרי מצוות היו מכנים גויים עובדי אלילים בשם כלבים, כדי לציין את חוסר יראת אלוהים בחייהם ודרך חייהם המלאה טומאה.

ישוע המשיח בעצמו השתמש במילה כלב כדי לציין את אוייבי הבשורה (מתי ז 6):

“…אל תתנו את הקודש לכלבים ואל תשליכו פניניכם לפני החזירים, פן ירמסו אותם ברגליהם ויפנו ויטרפו אתכם.”

שמעון פטרוס גם הוא משתמש בדימוי של כלב כדי לתאר את התנהגותם של הצבועים אשר מצטיירים כמאמינים אך באמת הם מעולם לא נושעו ולא השתנו.

בשעת מבחן מתגלה אופיים האמיתי, ממש כמו כלב מטופח שאינו מהסס לאכול את קיאו – כי מעולם הוא לא השתנה מבפנים (פטר”ב ב 22): “…הכלב שב אל קאו…”

מסקנה: כלבים = אוייבי הבשורה. אנשים טמאים מבחינה רוחנית שאינם שייכים לאדון ומעולם לא נושעו.

הזהרו מפועלי הרשע:

אותם מורי שקר המבססים את צדקתם ומעמדם הרוחני הרם בעיני אלוהים על סמך היותם צאצאי אברהם בבשר ובקיום כל מצווה ידועה, מכנים את כל מי שאינו מאמין ומתנהג כמוהם בשם תואר: פועלי רשע, רשעים. את עצמם הם מכנים: פועלי צדק!

שאול השליח משתמש ממש במילים של אותם מורי שקר כדי ללמד את המאמינים בפיליפי שפועלי הרשע האמיתיים הם לא אותם מאמינים הבוטחים בישוע ומנהלים חיי קדושה על פי רצון אלוהים, אלא אותם מורי שקר עצמם המתכסים בכל “זוהר דתי ארצי” (ראה קור”ב יא 13).

מהם פעולות הרשע של אותם אנשים?

  1. לימוד מוטעה הקובע שישועת אדם מבוססת על קיום מצוות פגות תוקף.
  2. דרישה מן הנושעים החדשים ללבוש זהות רבנית כתנאי לישועה. הם עצמם מתגאים בעצמם ומציגים עצמם כמופת לחיקוי (ראה אל הגלטים ד 17).
  3. הרחקת הנושעים בפיליפי ובשאר האיזורים מהלימוד הטהור והנכון של שאר משרתי אלוהים.

אותם מורי שקר היו מלאי ביקורת נגד שאול השליח ושאר עבדי ישוע הנאמנים והציגום כפועלי רשע המציגים לגויים “ישועה זולה”. ז”א, רק תגידו ישוע וכבר נושעתם…

  1. גניבת שלום אלוהים” מלב הנושעים בכך שגורמים להם ספק בנוגע לישועתם ולמעמדם בעיני אלוהים.

באיגרת לגלטים שאול מתמודד עם מקרה דומה ושם הוא אומר שהמסר בפי אותם פועלי רשע – אחי שקר, הינה בשורה אחרת.

המסר שלהם אינו בשורת ישוע, אלא בשורה שונה שאין בכוחה להושיע ולכפר חטאים.

היחס הנכון כלפיהם הוא: חרם! (אל הגלטים א 8).

הזהרו מן החיתוך:

על איזה חיתוך מדבר שאול השליח?

המילה ביוונית היא:  τέμνω temnō (to cut); a cutting down (off), that is, mutilation

החיתוך ששאול השליח מתכוון אליו – מתייחס לברית המילה שאותם מאמינים עשו בעקבות השפעתם של מורי השקר. זאת כתנאי ראשוני לישועתם.

תכלס, מה באמת קרה?

אותם מורי שקר (מרקע יהודי) אחזו בדיעה שגוי מאמין יכול להיוושע רק לאחר שייטוש את מנהגי האלילים ויאמץ את כל מצוות התורה. כל זאת כמובן בתוספת לאמונתו בישוע כמשיח.

במילים פשוטות, הדרך לישועתו של הגוי חייבת לעבור דרך היהדות הרבנית שומרת המצוות כהלכתן.

קיים ספק אדיר אם אותם מורי שקר האמינו שישוע הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, אשר ירד לעולם בדמות אדם, ולא איזה אדם צדיק שאלוהים השפיע עליו כוח יתר.

מן הסתם, לדעתם, השלב הראשון של הכניסה לברית אברהם היא ברית-המילה. כל זאת למרות שהתורה לא דרשה מן הגוי להימול.

ולכן, אותם מורי שקר היו בוחנים את רצינותם של אותם גויים המבקשים ישועה במבחן ברית-המילה.

ז”א – ללא ברית מילה, אין לגוי כל סיכוי לעבור לשלב ב’ בכל הנוגע לישועה.

אותם מורי שקר היו מתגאים במספר העורלות שמלו, וכך מן הסתם מוסיפים לעצמם כבוד.

על כך שאול הרחיב באיגרת שכתב לגלטים.

האם שאול השליח אוסר על קיום ברית מילה למאמינים בין אם הם גויים או יהודים?

חס וחלילה!

שאול השליח מלמד שאם אדם נולד כגוי אין לו כל סיבה שבעולם להימול! אלוהים בכל אופן אינו מצפה או דורש זאת ממנו.

טענתו של שאול היא נגד הלימוד השקרי הטוען שהמילה מהווה תנאי חובה לישועה.

שאול טוען נגד אלו המלמדים שהמילה חובה לאחר מותו המכפר של ישוע וכניסת הברית החדשה לתוקף (אל הגלטים ג 23-25, ד 1-10, ה 1-15).

להלן מראי מקומות המלמדים שהברית החדשה היא ברית הבאה להחליף ולא לעדכן או לשדרג את ברית משה:

אל הגלטים ב 18, ירמיה לא 31-34, אל העברים ז 12-19, י 9.

ישועה היא על סמך אמונה בלבד – כך היה מאז ומתמיד.

כך נושעו נוח, אברהם, משה וכלל בני האדם לאורך כל ההיסטוריה האנושית (חבקוק ב 4).

גם כאשר ברית משה הייתה בתוקף, ישועה הייתה על סמך אמונה. קיום המצוות היוה פועל לוואי לרצינות האמונה של הנושע.

כל אדם רשאי למול את עצמו או את בניו אם יבחר בכך ובלבד שלא יחשוב או ילמד כי בזכות המילה קיבל ישועה או את צדקת אלוהים.

גם שאול התייחס למילה כרשות, כאשר מל את טימותיאוס “החצי יהודי” אך לא את טיטוס שהיה גוי מושלם.

כל מחשבה או לימוד שיש צורך במעשה נוסף מעבר לאמונה כדי להיוושע, כמוהם כהכרזה שמותו המכפר של ישוע המשיח אינו מספיק.

לימוד שכזה נוגד את דבר אלוהים. מי שמלמד כך אינו מכיר את ישוע ואינו יודע מהי ישועה!

לכן, שאול השליח אומר: היזהרו מלעשות את המילה – לחתוך את גופכם. אם הסיבה לכך היא המחשבה שכך תקבלו מעמד טוב יותר אצל אלוהים או כך תושלם ישועתכם – טעות בידכם.

אם מסיבה מוטעית שכזו אתם נימולים, אז מילתכם אינה אלא חיתוך בשר חסר תכלית!

לכן שאול אומר: היזהרו מן החיתוך! היזהרו מן המילה חסרת הערך.

בפסוק 3 לעומת זאת שאול השליח מלמד אודות “החיתוך” הקדוש – ברית המילה הנדרשת והנחשבת באמת על ידי אלוהים ליהודים ולגויים המאמינים כאחד.

“הרי אנחנו בני המילה — העובדים את אלוהים ברוח ומתגאים במשיח ישוע בלי לבטוח בבשר..”

על איזו ברית מילה שאול השליח מדבר?

שאול השליח מתייחס למילת הלב.

רק מילה שבלב באמת משנה אדם והופכת את ליבו למשכן קדוש לאלוהים.

רק מילה שבלב הופכת אדם בין אם הוא גוי או יהודי לבריאה חדשה, לכלי כבוד בשירות אלוהים.

מילה שבלב היא ביטוי להלך מחשבה שונה וחדש לחלוטין. מדובר בהלך מחשבה ודרך חיים התואמים את רצון אלוהים והמנוהלים בטוהר, אמת, אהבה, סליחה וקדושה.

מילה שבלב כמוה כאילו אלוהים כבש את מוחו וליבו של האדם וכעת הוא פועל על פי הנחיית אלוהים ובמטרה ברורה לפאר את שם אלוהים.

כעת הוא מבין את גודל חסדו של ה’ מול אפסותו של האדם.

מי שליבו נימול ינהג כלפי בני משפחתו, רעייתו, ילדיו, עמיתים לעבודה, באופן כזה שכולם ידעו שאלוהים כבש את ליבו.

מילה שבלב אינה מניחה מקום לגאווה, קנאה, שנאה או שקר להנהיג את חיינו באופן מתמשך.

את ההסבר המאלף כתב שאול השליח באיגרת אל הרומים ב 17-29.

בקטע המדובר שאול מבהיר שמילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה.

שבחו של האדם שליבו נימול אינו בא מבני אדם, כי אם מאלוהים.

מסר דומה אמר שאול באיגרת אל הקולוסים ב 11.

שאול אומר: הרי אנחנו בני המילה:

את המשפט הזה נהגו לומר מורי השקר ולהציג בגאווה את יהדותם החיצונית המלאה פאר אך אינה יכולה להסיר חטא ולהצדיק אדם לפני אלוהים.

שאול מבהיר לשומעיו:

אין לכם המאמינים צורך למול כתנאי לישועה כי ליבכם כבר נימול ביום שקיבלתם באמונה את ישוע כאדון ומושיע.

אדרבה – בהשוואה ביניכם למורי השקר – אתם הנימולים האמיתיים.

שאול השליח לא המציא את רעיון מילת הלב.

משה רבנו ושאר הנביאים טחנו את הנושא הזה עד דק.

ויקרא כו 41: “אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם.”

דברים י 16: “ומלתם את עורלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד.”

דברים ל 6: “ומל יהוה אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך.”

ירמיה ד 4: “הימולו ליהוה והסירו ערלות לבבכם איש יהודה ויושבי ירושלים, פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליכם.”.

יחזקאל יא 19-20: “ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבם, והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר. למען בחוקותי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים.”

יחזקאל לו 26-27: “ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר…ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמורו ועשיתם.”

יחזקאל מד 7: “בהביאכם בני-נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו את ביתי, בהקריבכם את לחמי חלב ודם ויפרו את בריתי אל כל תועבותיכם.”

תכלס: במקום להתגאות ביכולות אנושיים – כמו שעושים מורי השקר – ילדיו של אלוהים מתגאים במשיח, מרוממים את שמו, כי בחסדו בלבד הושיע אותם ובכוחו ורוחו פועל דרכם גבורות אלוהיות.

כולם מתגאים או בישוע או בבשר. או בישוע או ביכולתם האישית.

אנו בני המילה האמיתית מפארים רק את האדון. אנו יודעים שכל מאמצי בני האדם לא יפיקו כל טוב לאלוהים.

את מילת הלב קבלנו בחסד על סמך אמונה בישוע, ולכן אין לנו שום סיבה להתגאות בפועל ידינו או מוחינו.

סיכום ביניים:

  1. חזרה ושינון לימוד דבר אלוהים נועדו לקבע את אמת אלוהים במוחינו וכך נוכל לחיות על פיו בכל עניין ותחום.
  2. ידיעת דבר אלוהים היטב עוזרת לנו לזהות את הוראת השקר בשלב הראשוני וכך אנו יכולים לזהות מיד את אוייבינו הרוחניים.
  3. שאול מכנה את מורי השקר במילים: כלבים, פועלי רשע, חותכים, וזאת כדי להבהיר לנו שכל מטרתם היא להרוס את חיינו ולכן התגובה הראויה והמיידית שלנו צריכה להיות להחרימם ולהתרחק מהם והשפעתם.
  4. ברית המילה היא סימן בין האדם לאלוהים. המילה שבלב היא המילה הקובעת את עמדתו של האדם מול אלוהים. מילת אינה נחשבת.

מילת הלב היא חסד אלוהים שמוענק לנו על סמך אמונה בישוע האדון שבא לעולם למות עבורנו מות כפרת חטאים.

מסיבה זו, אין לנו כל סיבה להתפאר ביכולתנו או במעשינו אלא רק באדון אשר באהבתו הושיענו מזעם אלוהים.

שאול השליח דיי מתפלא מהתנהגותם של הפיליפיים. גם הגלטים נטו ליפול כטרף קל לפני אותם מורי שקר המתהדרים בחזות יהודית דתית מפוארת (ראה גלטים א, ג).

מדוע אותם מורי שקר זכו להצלחות יחסית קלות בקרב הגויים המאמינים בגולה?

אותם מורי שקר היו בקיאים בכתוב בתורה ובכתובים ונתפסו בעיני הגויים המאמינים כסגניו של אלוהים בכל הקשור לידיעת דבר אלוהים.

מסיבה זו הגוי הנושע הרגיש לעיתים קרובות נחות, מאויים, חסר ידע ונרתע אפילו להתמודד נגדם.

היהודי הממוצע גדל על שמיעת דבר אלוהים ושינונו ולעומתו הגוי הממוצע לא ראה מימיו ספר תורה, לא שמע פסוק או פרק וספק אם ידע קרא וכתוב.

בפסוקים 4-11 שאול עושה דבר מדהים:

  1. אף שאני עצמי יכול לבטוח גם בבשר. אם מישהו סבור שיוכל לבטוח בבשר, אזי אני יותר:
  2. נמלתי בהיותי בן שמונת ימים; ממוצא ישראל אנוכי, משבט בנימין, עברי מן העברים; אשר לתורה, מכת הפרושים אני;
  3. אשר לקנאות, רודף הקהילה אני; מבחינתהצדקה המושתתת על התורה, אין בי דופי.
  4. אבל הדברים שהיו יתרון בעיני, אותם חשבתי להפסד בגלל המשיח;
  5. ולא עוד אלא שאני חושב את הכל להפסד בגלל היתרון לדעת את המשיח ישוע אדוני, אשר למענו הפסדתיאת כל הדברים; ואני חושבם לפסולת בשאיפתי להרויח את המשיח
  6. ולהימצא בו — באופן שצדקתי לא תהיה לי מן התורה, אלא תהיה זו הצדקה אשר על-ידי אמונת המשיח. צדקה אשר מאלוהים היא ויסודה באמונה
  7. כדי לדעת אותו ואת כוח תחיתו ואת השותפות ביסוריו ולהדמות לו במותו, 11. בתקוה שאגיע לתחיה מן המתים.

שאול השליח משווה את רקעו האישי ויכולותיו האישיות לאלו של מורי השקר ומוכיח לפיליפיים שאילו היה מתהדר ביכולותיו הארציות, הרי שהיה בכיר מאותם צדיקים מטעם עצמם.

לאור זאת, מדוע שהפיליפיים יעדיפו לשמוע למורי השקר ולא להיצמד להוראתו הטהורה של שאול?

א. הזוהר הדתי החיצוני, בתוספת ידע מדהים בדבר אלוהים – יחסית אליהם, אכן היווה מושא לקנאה ורצון להידמות לאותם מורי שקר.

שאול השליח לעומתם בא בענווה, נטול כל גאווה או צדקה עצמית. שאול היה בעל נכות פיזית בולטת וממש חסר משיכה לעומת אותם מורי שקר.

הפיליפיים נדרשו לבגרות רוחנית גבוהה ביותר כדי להתמקד בדבריו של שאול ולהתעלם מכל הדר חיצוני (אל הגלטים א 10, ד 13-17)

ב. שאול אינו נוכח שם כדי לענות בזמן אמיתי על כל שאלותיהם ולזהות מיד את מורי השקר.

שאול השליח מציג את יכולותיו הארציות המפוארות, את הדברים שסינוורו את עיניהם של הפיליפיים ובסיכום ענין הוא אומר בנחרצות:

כל הדברים הנוצצים הללו חסרי ערך בהשוואה לישוע!

במילים פשוטות: כל פריטי הגאווה של מורי השקר נחשבים לחסרי ערך כאשר הם עומדים מול האדון המושיע, אשר הדבר היחידי שנחשב לפניו זה מילת הלב.

שאול השליח מפרט את הדרו היהודי לעיני האחים בפיליפי:

א. שאול נימול בן שמונת ימים. יהודי מלידה. שאול לא התגייר בשלב מאוחר בחייו ולא היה בן לישמעאל שמלו את בניהם בגיל 13. ז”א, מאז לידתו שאול השליח חי במסגרת מצוות התורה.

ב. שאול בן לשבט בנימין. הוא צאצא מן השבט אשר ממנו בא המלך הראשון של ישראל – שאול המלך (שמ”א ט 1-2).

שייכותו לשבט בנימין מקשרת אותו לשבט יהודה מבחינת הממלכה הדרומית. זה השבט שנשאר נאמן למלכות יהודה בכל השנים.

ז”א ששאול בן לעם ישראל מדורי דורות, עד לאברהם אבינו (קור”ב יא 22). עלינו לזכור שבעת ההיא יהודים לא התבוללו בנישואין עם גויים ולכן רובם המוחלט היה אכן יהודי מדורי דורות.

יתרה על כך, בתקופה בה נכתבה האיגרת, בית המקדש בירושלים עדיין עמד על תילו, ומכיוון ששם נשמרו כל נתוני האוכלוסין ורישום בני ישראל, יכול היה כל אדם לבחון את אמיתות דברי שאול.

הנתון של שאול גם עוזר לנו לקבוע שבעת ההיא יכול היה כל אדם לדעת אם ישוע צאצא לשבט יהודה, וזאת כדי לאמת את הנבואות המשיחיות בנוגע למוצאו.

מכאן, שאול מציג עצמו כעברי הכי עברי שמישהו יכול להיות.

עד כה שאול ציין את הנתונים הטבעיים שלו, אלו שניתנו לו מתוקף היותו בן למשפחה יהודית.

הנתונים הבאים מפרטים את בחירותיו האישיות של שאול בכל הקשור לדתיותו.

ג. שאול השליח היה מכת הפרושים:

אל לנו להמעיט ערך בנתון הזה (אל הגלטים א 13-14).

על פי כתבי יוספוס פלביוס, היו בישראל כששת אלפים פרושים.

הפרושים היו זרם דתי שונה מהצדוקים. הם דגלו בפרישות, צניעות, לימוד מסורת הזקנים והיו כדוברי הדת מבחינת רוב העם.

למרות שרוב ויכוחיו של ישוע היו עם הפרושים (מתי כג), הרי שהם היו כנציגי העם בכל עניין ותחום.

נוכל לומר בביטחון רב: החלום של כל אם יהודיה היה שבנה יהיה בקיא בכתבי הקודש לפחות כמו הפרושים והסופרים.

שאול השליח היה עילוי בכל הקשור ללימוד והכרת כתבי הקודש. אילו לא היה נושע, היה גודל להיות אחד מחברי הסנהדרין.

ד. קנאות דתית:

מבחינת הקנאות הדתית שאול היה פעיל מרכזי. הוא היה מאלו שעשו ולא רק דברו.

את קנאותו הדתית הוא ביטא ברדיפה עד חורמה נגד המאמינים הראשונים בישוע.

היה זה שאול שהיה עד לסקילתו באבנים של סטפנוס (מע”ש ח-ט).

שאול אף התאמץ והלך למחוזות מחוץ לגבולות הארץ כדי להסיר כל זכר למאמינים בישוע – זאת מתוך אמונתו והבנתו שבדרך זו הוא מקיים את מצוות האל – להסיר עובדי אלילים (לטענתו) מקרב העם ובכל מחיר.

ז”א ששאול אינו אדם שרק מדבר אלא אחד שגם עושה ובכל מחיר.

אף אחד מאותם המתיימרים להיות צדיקים בכוחות עצמם אינם משתווים לשאול בהתהדרות הבשרית…

הם אהבו את התענוגות, ולא ששו לסבול בעבור אמונתם. על כך בהרחבה בפסוק 10.

בדרך לדמשק נפגש שאול עם ישוע המשיח בהדר כבוד ושם נגע האדון בליבו.

ה. מקיים מצוות תורה כמופת.

ז”א, שאול הכיר את התורה היטב וקיים את כל מצוותיה.

שאול יכול היה לזהות את כשלונותיו – חטאיו, ולכן ידע להציג לפני אלוהים את הקורבן הראוי לכל חטא ועוון.

שאול אינו טוען שהיה נושע בדרך זו, אלא שעל פי מסורות היהדות והנחיות רבניו והבנתו, הוא נחשב ליהודי ללא דופי – צדיק!

עלינו לזכור שהתורה עצמה טוענת שאין איש המסוגל לעשות את כל מצוותיה ולא יחטא.

לכן, דבר אלוהים מצביע על האדם כחוטא ומנחה אותו לפנות לאלוהים המושיע ומכפר חטאים לצמיתות.

(קוהלת ז 20, אל הגלטים ג 23-25).

רבותיי, מדוע שאול מציין כל זאת?

להראות שבעבר כחסר ישועה הוא באמת התגאה בכל התכונות והיכולות הללו. שאול בעברו חשב שבזכות אותן הצלחות ארציות וזכויות לאומיות מוענקים לו מעמד וכבוד לפני אלוהים.

אך כאשר הכיר את ישוע, הוא הבין שכל דבר ארצי יהיה אשר יהיה אינו יכול להעניק ישועה או הצדקה נצחית לאדם כלשהו – גם אם יהיה סופר יהודי.

רק כנושע הוא הבין ששום דבר מלבד דם אלוהים אינו יכול לכפר חטאים, ורק נקיון חטאים בדם אלוהים יכול לשנות את מעמדו של האדם – בין אם הוא יהודי או גוי לפני אלוהים.

שאול השליח זכר את דברי הנביא ישעיה בפרק סד 5: “…ונהי כטמא כולנו וכבגד עידים כל צדקותינו, ונבל כעלה כולנו ועווננו כרוח ישאונו…”

לפיכך, רק כנושע הבין שאול שכל מעלותיו הלאומיות והדתיות נחשבות להפסד לעומת ידיעת ישוע כאדון ומושיע מן החטא.

ז”א – שאם עליו לבחור בין צדקה עצמית לבין צדקה הנובעת מישוע, הרי שהבחירה ברורה – ישוע!

כל דבר אחר משול להפסד כי רק בישוע ניתן להגיע לצדקה אמיתית ומושיעה!

ביום הדין יעמוד כל אדם לפני אלוהים כשהוא ערום מכל הדר ארצי והדבר היחידי שייחשב בעיני אלוהים זה אם אותו אדם כתוב בספר החיים של השה.

באיגרת לרומים ג 21-31 שאול מלמד באופן ברור שצדקה אמיתית תיתכן רק על ידי אלוהים ורק בחסד אלוהים – כי אדם חוטא לעולם לא יוכל להשיג את צדקת אלוהים בכוחות עצמו! (ראה גם גלטים ב 17).

מסיבה זו שאול חוזר ואומר שלאדם אין סיבה לגאווה אישית כי בכוחו שלו לא השיג מאומה טוב!

מכאן אפשר לגזור שמורי השקר המתהדרים ביכולות ארציות אינם נושעים. אילו היו נושעים, כי אז היו מבינים שהכל הפסד יחסית לישוע.

אחד מטביעות האצבע של הנושע זה ענווה.

למורי השקר חסרה התכונה הזו והיא הציגה את פנימיותם האמיתית – ריקנות מנוכחות אלוהים – חסרי ישועה.

אנשים החושבים שצדקתם נובעת ממוצאם ויכולותיהם, ולא מבוססת לחלוטין ובלבד על אמונה מושיעה בישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא.

לכן פיליפיים יקרים, שאול אומר לכם במילים עדינות אך ברורות: בחרתם בהפסד במקום באוצר!

לאחר ששאול נושע הוא הבין את תכלית פועלו של המשיח ישוע על הצלב.

שאול הבין היטב שמותו המכפר של המשיח הגשים את כל המצוות שהיוו צל וסמל בתורה.

לפיכך, הוא ידע היטב שכל ניסיון לשמור מצוות שכאלו כמרות, הן בזבוז זמן, פשוט הפסד (ראה אל הגלטים ג 23-25, ד 8-11, אל הקולוסים ב 16-17).

הן רשות, אך אינן יכולות להיות כמרות בחייו של הנושע.

כמו שלמדנו בשיעור שעבר, שאול ידע שישועה היא מתנת חסד על סמך אמונה, ולכן לא הייתה לו כל סיבה לחפש או לרוץ אחר ישועה שעל סמך קיום מצוות.

אין ישועה בקיום המצוות כי אין אדם המסוגל לקיימן בשלמות לאורך כל חייו.

בפסוקים 10-11 שאול מסכם את כל שאמר בתשעת הפסוקים הראשונים במילים המציינות את השיא בשאיפת חייו – זאת כדי לחרוץ גם כאן ולהוכיח שחלק קריטי שכזה אינו קיים בחייהם של “הצדיקים מטעם עצמם”?

שאול השליח חולק עם הפיליפיים את משאת נפשו ולא לחינם. הוא מקווה שגם הם יאמצו עימו את אותה מטרת חיים. הנה היא בפסוקים הבאים.

  1. כדי לדעת אותו ואת כוח תחיתו ואת השותפות ביסוריו ולהדמות לו במותו,
  2. בתקוה שאגיע לתחיה מן המתים.

שני פסוקים אלו צריכים לחיות סיסמת החיים של כל אדם נושע.

מה שאול כל כך רוצה ומקווה שיהיה בחייו?

  1. לדעת את ישוע.

במילה “לדעת” שאול אינו מתכוון לידיעה שכלית אינטלקטואלית בלבד אודות קיומו של ישוע המשיח ופועלו בעבור בני האדם.

הרי כל השדים מכירים את ישוע ממש כך ואף אחד מהם אינו נושע!.

גם מורי השקר אומרים את המילה ישוע ומדברים עליו, ועדיין שאול השליח מכנה אותם במילות תואר הראויות לאויבי הבשורה: כלבים, פועלי רשע…

במילה “לדעת” שאול השליח מתכוון לידיעה ברמה המיוחסת לקרבה בין בני זוג.

ז”א – להכיר את הלך המחשבה, לדעת בדיוק מה האדון אוהב, ולאמץ את רצונו ודעתו בכל תחום בחיי.

ה”לדעת” ששאול מתכוון אליו מתייחס להכרה מתוך התנסות אישית.

שאול יודע את ישוע מתוך ידיעת דבר אלוהים, ציות לדברו וההתנסות בחסדו ונאמנותו.

שאול השליח פגש את ישוע בדרך לדמשק. הוא חווה שם את ישוע. את אהבתו וסליחתו.

הוא שמע את קולו ויכול לזהותו…

ככל ששאול הכיר יותר את האדון, הוא רצה רק להמשיך ולמסור לישוע יותר ויותר מחייו – עד תום.

שאול רוצה לדעת עוד ועוד את האדון, כי הוא יודע שישוע הוא אלוהים הבן.

ז”א, אילו היה ישוע בן-אדם בלבד ושאול היה מוסר את חייו כדי לדעת אותו, הרי שמעשיו של שאול השליח היו בגדר עבודת אלילים.

שאול רוצה לדעת את ישוע עוד ועוד כי הוא הבין עד כמה גרוע יכול להיות בן-אדם שליבו אינו שייך לישוע.

  1. לדעת את כוח תחייתו

שאול כל כך חפץ לחוות את הכוח שעמד מאחורי תחייתו מן המתים של ישוע המשיח.

שאול רוצה שהכוח הזה אשר ניצח את המוות יחיה בו ויפעל בו בכל עניין ודבר כדי למלא עד תום את רצון אלוהים בחייו.

הבה נקרא מספר פסוקים שיעזרו לנו להבין טוב יותר את דברי שאול

אל-האפסים א 19-23:“ומה נעלה גדולת גבורתו השופעת עלינו, המאמינים, כמידת פועל כוחו העצום אשר פעל במשיח בהקימו אותו מבין המתים ובהושיבו אותו לימינו בשמים,

מעל לכל ממשלה ושלטון, גבורה ומשרה, וכל שם נקרא – לא בעולם הזה בלבד, אלא גם בעולם הבא. ואת הכל שת תחת רגליו ונתן אותו לקהילה לראש על כל. והיא גופו, מלואו של הממלא את הכל בכל.”

אל הרומים א 16: “אינני בוש בבשורת המשיח, שהרי היא כוח האלוהים להושיע את כל מי שמאמין, את היהודי בראשונה וגם את הלא-יהודי.”

מעשי השליחים א 8: “…אבל בבוא עליכם רוח הקודש תקבלו כוח ותהיו עדי הן בירושלים והן בכל  יהודה  ושומרון, עד קצה הארץ.”

אל האפסים א 13-14, קור”א ג 16-17:רוח הקודש שוכן בגופו של המאמין בישוע.

מכאן, הכוח ששאול מדבר עליו זה רוח הקודש!

שאול חפץ לחוות את רוח הקודש השוכן בכל מאמין באופן מושלם.

שאול יודע שהוא יוכל לקיים את רצון אלוהים בשלמות רק בעזרת כוח רוח הקודש.

כוח רוח הקודש השוכן במאמין מאפשר לכל אחד מאיתנו להבין ולהפנים את רצון אלוהים (קור”א ב 10-15).

כוח רוח הקודש עוזר לנו להתגבר על כל פיתוי ולהישאר נקיים מכל דופי. הכוח שניצח את המוות והקים את ישוע מן המתים חי בתוכנו ועוזר לנו לחיות על פי רצון אלוהים (אל הרומים ו 1-4, 11-14).

שאול ציין זאת במילים מרתקות באיגרת לאפסיים ה 18: “…החמלאו ברוח…”

הכוונה היא לאפשר לרוח אלוהים לפעול בחיינו ולבטא את רצון אלוהים וזאת מבלי שאנו נפריע או נתערב.

בעזרת רוח הקודש השוכן בי אני יכול להאמין ולבטוח בדבר אלוהים וזה מעניק לי את הכוח לומר לא לחטא וכן לדברים הרצויים בעיני אלוהים.

אל הקולוסים ג 1: “לכן אם הוקמתם עם המשיח, שאפו לדברים אשר למעלה, אשר שם המשיח יושב לימין האלוהים.”

שאול אכן מקיים את השאיפה הזו.

לעומתו, מורי השקר, “הצדיקים” מטעם עצמם עסוקים בעצמם אך לא באדון שיכול להושיעם.

  1. להיות שותף ביסורי המשיח – להידמות לו במותו.

שאול השליח אינו מתכוון לכך שהוא שואף גם כן להיות משיח אשר מת עבור חטאיי אחרים. לא לזאת הכוונה!

שאול מתכוון לכך שהוא מוכן להיות קורבן של אלוהים, למות בעבור עשיית רצון אלוהים.

עלינו לזכור שבעוד מורי השקר מסתובבים חופשי ברחבי האימפריה הרומית ומפיצים את שקריהם, נמנעים מכל סבל או אי נוחות (ראה אל הגלטים ו 12),

שאול השליח נמצא בכלא ברומא, בעבור שם המשיח ישוע, והוא המוגבל, מלא בשמחת אלוהים.

הסבל בעבור שם האדון לא באו לשאול בהפתעה.

לאחר שפגש את האדון ישוע בדרך לדמשק, שלח האדון ישוע את חנניה כדי שימסור לשאול מסר:

“…ואני אראה לו כמה עליו לסבול למען שמי…”.

שאול חווה את ישוע המשיח ואת כוח גבורתו ולכן אינו מפחד לסבול בעבור הזדהות עם ישוע, בעבור ציות למשיח ואפילו למות עקב ציות לאדון.

שאול חווה מאסרים מסוכנים, הצלה ממוות בטוח כאשר ניסו להתנקש בחייו או בעקבות סערה בים וטריפת אונייתו.

שאול למד שבכל הסבל בשירות המשיח, הוא אינו לבד, ואהבת אלוהים אינה סרה ממנו אף לא לרגע (אל הרומים ח 36, קור”ב ד 10).

שאול השליח ידע היטב שגורל דומה צפוי לכל תלמידיו הנאמנים של האדון ישוע.

אם את האדון דחו ורדפו אותו, הרי שידחו וירדפו גם את ילדיו הנאמנים (טימו”ב ג 12).

שאול השליח היה מוכן למסור חייו בעבור האדון כי הוא ידע לבטח מה יהיה עתידו אל מול כסא הכבוד של האדון.

שאול שאף למות לעצמו ולחיות עבור האדון. מבחינתו, חייו שלו הסתיימו ביום שהכיר את ישוע, ומאותו הרגע מתחילים בחייו חיי האדון (אל הגלטים ב 19-20).

מורי השקר לא חשבו כך. הם מעולם לא חיו בעבור האדון!

רק אדם המסוגל לראות את המציאות דרך עיניו של אלוהים מסוגל לחיות כמו שאול השליח.

רק אדם שרוח אלוהים ממלאת את כל הוויתו יכול לחיות כפי ששאול מציין.

  1. להיות בעל תקווה לתחיה מן המתים.

הסעיף הרביעי הינו תוצאת הלוואי של שלושת הסעיפים הראשונים.

מי שמכיר את ישוע המשיח באופן אישי ושואף לעשות את רצון אלוהים בחייו, ומעניק לרוח הקודש את החופש המלא בחייו לפעול בשירות אלוהים ואינו נרתע משום ציות לאלוהים גם אם יעלה לו בחייו,

הרי שישועתו אכן אמיתית ומכאן בטחונו המלא שיזכה לקום מן המוות כפי שקם האדון ישוע.

מכיוון שרוח הקודש הוא הכוח המקים את האדון מן המתים, שוכן בגופו של המאמין בישוע, יוצא שתקוותו של שאול אינה תקוות שווא אלא תקווה שעתידה להתגשם לבטח בשעה שאלוהים קבע.

שאול השליח היה בטוח שיקום מן המתים (קור”א טו).

יתכן שבמילים אלו שאול מביע את התקווה שיזכה לחוות את ההילקחות בימי חייו (תסל”א ד 13-18).

סיכום

  1. שאול מבהיר למאמינים בקהילת פיליפי שכל הדר ארצי אינו יכול להעניק צדקה לאדם כלשהו.

צדקה אמיתית אשר ישועה בחובה היא מתנת חסד הניתנת מאלוהים לאדם המאמין בישוע כאדון ומושיע מן החטא.

מסיבה זו, אף אדם אינו יכול להתגאות בכוחו או ביכולותיו אלא במשיח ישוע, כי בדמו ובחסדו נושענו מזעם אלוהים על חוטאים.

  1. שאיפתו של שאול צריכה להיות שאיפתו של כל נושע:

לדעת את ישוע, להכיר את רוח הקודש ולהיכנע לחלוטין להדרכתו ולהיות מוכן לסבול בשירות אלוהים.

לאלו השואפים לדברים הנעלים הללו יש את התקווה הבטוחה שיהיו גם שותפים לתחיית הצדיקים מן המתים.

פרק ג 12 עד פרק ד 1

המרוץ אל המטרה

בפסוקים 1-11 שאול השליח מזהיר את המאמינים בפיליפי ממורי שקר המופיעים לפניהם בחזות דתית מפוארת ומתגאים בשלמות רוחנית מעשי ידיהם.

אותם מורי שקר (הבאים מרקע יהודי ומתגאים בצדקה פרי ידיהם), מציגים לפיליפיים בשורה אחרת.

הבשורה שבפיהם מושתתת על קיום מצוות שישוע כבר הגשים כתנאי לישועה.

הם מציגים צדקה פרי מעשה ידיהם ומחשבתם – דרך צדקה שהם המציאו [אל הרומים י 3], ולא כזו המושתתת על חסדו של אלוהים באמונה במותו המכפר של ישוע המשיח.

הבשורה שבפי מורי השקר אינה בשורת אלוהים ולכן אינה יכולה להושיע.

אותם מורי שקר אינם שואפים לכבד את האדון ישוע ולפעול בשמו, אלא לכבד את עצמם ולגרום לכל שומעיהם לחקות אותם.

שאול השליח חורץ את גורלם של אותם מורי שקר כאשר הוא מכנה אותם בשמות תואר: כלבים, פועלי-רשע ומטילי מום (ג 2).

בדרך זו שאול השליח קובע שלא מדובר במורים שטעותם תמימה, אלא במורי שקר פועלי רשע, חסרי ישועה, אוייבי המשיח.

שאול השליח מבהיר ששום הדר ארצי יכול לעמוד כשווה ערך אל מול הקרבה לישוע, חסדו וישועתו.

כל עיסוק או משיכה ארצית כמוה כהפסד לעומת הרצון לדעת את המשיח ישוע ולעשות את רצונו באהבה וענווה.

שאול השליח הציג את עדותו האישית וסיכם:

למרות שזכיתי לכל ההדר הדתי הארצי שאדם יכול היה לשאוף אליו, בחרתי בדבר החשוב והנעלה יותר:

לדעת את ישוע וכוח תחייתו. בחרתי להיכנע לרצון אלוהים ולמסור את חיי כקורבן חי טהור ורצוי בעיניו.

בחרתי להידמות לאדון ולא להידמות לאוייבי המשיח.

מדבריו של שאול השליח ניתן היה אולי לחשוב ששאול הגיע לשיא רוחני. יהיו כאלו שיאשימו אותו בהתנשאות או גאווה.

לאלו אומר שאול את פסוקים 12-14:

  1. “…לא שכבר השגתי או שכבר הגעתי לשלמות, אבל רץ אני בתקוה להשיג, כי משום כך גם השיגני המשיח ישוע.
  2. אחי, עדין אינני חושב את עצמי למי שהשיג. אבל דבר אחד: אני שוכח את אשר מאחרי ונחלץ קדימה אל מה שלפני.
  3. אני רץ אל המטרה כדי להשיג את הפרס שבקריאה-של-מעלה, קריאתו של אלהים במשיח ישוע…”

שאול השליח הציב לעצמו מטרות.

במספר מקומות באיגרותיו הוא ציין את תקוותיו ותוכניותיו. ניתן לחלקן לשלושה עקרונות הקשורים זה בזה.

מטרות לטווח הקצר:

א. בניית הקהילה

ב.קידום הבשורה (אל הרומים טו 17-29).

שאיפות לטווח ארוך:

א. התפתחותו כשליח ומחויבויות אחרות שנוגעות לבגרותו הרוחנית (אל הקולוסים א 24-29, אל הפיליפים ג 10-11).

למרות ששאול השליח נחשב לעילוי (בעיני הסובבים אותו), בכל הקשור לידיעת האדון ורצון אלוהים, הוא מבהיר לפיליפיים שהוא עדיין לא רואה עצמו כאחד שהגיע לשלמות.

בניגוד למורי השקר שחשבו עצמם לקדושים וצדיקים בכל תחום ועניין.

אדרבה, מאז נולד מחדש והכיר את חסד אלוהים באדון ישוע, כל התענינותו של שאול מכוונת למלא את רצון האדון בחייו (א 21: “…לגבי דידי, לחיות פירושו המשיח, ולמות פירושו רווח”).

הפסוקים הבאים ממשיכים לתאר את ענוותו הראויה לקנאה.

הסיבה ששאול מרשה לעצמו להציג עצמו בדרך זו היא כדי להראות את ההבדל התהומי בין עבד אלוהים אמיתי לשרלטנים המנסים לעוות את הבשורה ולהסיט את ילדי אלוהים מן האמת למטרת רווח אישי.

מסיבה זו שאול אומר בפסוק 17: “…אחי, התנהגו כמוני…”.

מעט מאמינים יכולים לעמוד מול קהל אלוהים ולומר בצדק את המילים הללו, אך זו צריכה להיות שאיפתנו.

מהי השלמות ששאול השליח מתכוון אליה?

“השלמות” מתוארת בפסוק 10: “…לדעת אותו ואת כוח תחייתו ואת השותפות ביסוריו ולהידמות לו במותו…”,

וכן גם באיגרת אל האפסים ד 13 במילים פשוטות וברורות יותר: “…אל האדם השלם, אל שיעור קומתו המלא של המשיח.”

השאיפה הזו של שאול חייבת להיות שאיפת החיים של כל מאמין בישוע באשר הוא.

שאול מודה: עדיין לא הגעתי לשלמות!

עדיין יש לפני עוד דרך ארוכה של תלמידות, לקרא, להבין ולהפנים מתוך דבר אלוהים.

עדיין יש לי עוד כל כך הרבה התנסויות אישיות עם האדון ישוע כדי להכיר את חסדו, ריבונותו ואלוהותו בכל תחום אפשרי.

עדיין יש לי עוד כל כך הרבה אתגרים ומבחנים לעבור כדי לאפשר לרוח אלוהים את השליטה המוחלטת בחיי.

עדיין לא סבלתי בשירות אלוהים כפי שהאדון סבל עבור אחד מאיתנו…

עדיין לא השלמתי את הייעוד והתכלית שקבע האדון ישוע לחיי.

רבותיי, הבה נציב את הנתונים הבאים לנגד עינינו.

שאול השליח כותב את המילים הללו לפיליפיים כשלושים שנים לאחר הפגישה שלו עם ישוע בדרך לדמשק.

שאול השליח מציג את חסרונותיו וזאת לאחר שלושים שנות התנסות משיחית אישית…

כך מתואר אותו שליח אשר עמד מול בני עמו והכריז על אמונתו בישוע.

כך מכריז אדם אשר נרדף על ידי בני עמו והקרובים לו בגלל אמונתו בישוע וזכה לטעום את כוח האדון בהצלה בים וביבשה.

כך מכריז אדם אשר זכה לראות איך אלוהים מרפא מחלות ודווים וגירוש שדים לנגד עיניו.

אם כך מתאר עצמו השליח שנחשב לעילוי, מה יכול לומר כל אחד מאיתנו?

אם העילוי מרגיש כל כך חסר ויודע עד כמה עוד יש לו ללמוד והוא מתמיד במירוץ הרוחני, ואינו יושב על שמריו, על אחת כמה וכמה כל אחד מאיתנו הנחשב לאזוב הקיר (בהשוואה לשאול השליח),

חייב לאמץ את דרך חייו ומחוייבותו של שאול השליח לאדון ישוע.

שאול השליח טוען:

מכיוון שלא הגעתי עדיין לדרגת ההידמות לישוע, (היעד שהאדון קבע לי), אני שואף בכל יום להמשיך במירוץ הרוחני הזה ולהסיר מחיי כל דבר שאין לו ערך נצחי.

אני שואף ופועל לשפר כל תכונה או אופי בכוח רוח הקודש כדי שכל חיי ומעשיי יכבדו את האדון.

שאול השליח מתאר את חייו כמירוץ רוחני. ראה גם קור”א ט 24-26.

מי ששואף לבגרות רוחנית הריהו נמצא במירוץ שעתיד להסתיים רק במותו או ברגע הילקחותו לנוכחות האדון.

המירוץ הרוחני של חיינו אינו מירוץ למרחקים קצרים.

מדובר במרתון של החיים שלנו.

בכל שלב בחיינו אלוהים פועל על תכונה או עניין בחיינו כדי לטהרנו ולזקקנו כך שנידמה לו יותר ויותר בכל תחום (ראה אל הפיליפים א 6).

מאמין השואף לבגרות רוחנית יודע שהמירוץ הזה לא ייגמר בחייו.

המירוץ הרוחני אינו מסלול ריצה מישורי וקבוע.

המירוץ הרוחני כולל התמדה בלימוד ושינון דבר אלוהים בכל יום.

המירוץ הרוחני כולל ציות לאלוהים לאור מה שלמדנו מדברו בכל יום, הנובע מאמונה ואהבה.

המירוץ הרוחני כולל התנהגות קדושה כלפי שאר אברי המשיח – בכל יום.

המירוץ הרוחני כולל נתינה בנדיבות לב.

המירוץ הרוחני כולל אהבת הזולת, אחווה אמיתית, ענווה, חוסר קנאה, חוסר רכילות, חוסר צדקנות עצמית.

המירוץ הרוחני כולל טוהר מיני במוח ובגוף.

המירוץ הרוחני כולל מכשולי פתע שאלוהים מכוון במיוחד לנו ולרמה הרוחנית שלנו – מבחנים אישיים.

לכל יום המבחן שלו, ובכל יום יש מבחן!

מסיבה זו שאול יכול לומר בענווה שעדיין לא הגיע לשלמות – כי איך ניתן להגיע לשלמות רוחנית כשאנו אסורים וכבולים בטבע החוטא שלנו?

איך אפשר להכריז על בגרות רוחנית מושלמת אם לא השתתפת וצלחת את המבחנים המחכים לך מחר?

במילים פשוטות שאול השליח אומר:

אל לו לאדם כלשהו, גם אם יהיה בכיר השליחים, להכריז על בגרות רוחנית מושלמת, כל עוד הוא כלוא בגוף חוטא (ראה קור”א טו 50-58).

שאול משתמש במילים דומות גם במכתבו לקורינתיים באיגרת הראשונה לקורינתיים ט 24-27:

“האם אינכם יודעים שהרצים באיצטדיון אמנם רצים כולם, אבל אחד מקבל את הפרס? בדומה לכך, רוצו למען תשיגוהו.

כל מתחרה נוהג להינזר בכל התחומים: הללו – כדי להשיג זר נובל, אבל אנחנו כדי להשיג זר שלא יבול.

לכן אני רץ לא כמי שמגשש באפלה (ללא ידע או מטרה), ואני נאבק לא כמי שמכה באוויר (כאילו איני יודע באיזה קרב או זירה אני נמצא),

אלא נוהג אני בקשיחות עם גופי ומשעבדו, שמא לאחר שאטיף לאחרים, אני עצמי אמצא פסול.”

למה הכוונה במילים המסיימות את פסוק 12?

“…לא שכבר השגתי או שכבר הגעתי לשלמות, אבל רץ אני בתקוה להשיג, כי משום כך גם השיגני המשיח ישוע.”

(להלן הפסוק על פי תרגום דליטש: “לא כאילו השגתי כבר או כאילו הושלמתי, אבל ארדוף אולי אשיג, כאשר גם השיגני המשיח ישוע.”)

שאול השליח מציין שמאבקו להתמיד לשלמות רוחנית הוא מאמץ מתמשך ללא לאות וללא כל כוונה להפסיק.

ממש כמו שהמשיח ישוע לא ויתר על שאול השליח, ולמרות כל כשלונותיו ומאבקיו נגד האדון, ישוע המשיח לא הרפה עד אשר נגע בו ויעד אותו להידמות לו (רומים ח 29) והולידו מחדש כבריאה חדשה.

כמו שהאדון היה החלטי בלהשיג את שאול השליח ולא ויתר אף לא לרגע, כך שאול השליח מתמיד במירוץ הרוחני עד לשלמות.

ובאותה התמדה ונחישות עלינו להמשיך במירוץ הרוחני של חיינו.

בפסוק 13 שאול אומר את משפט הזהב שכל אחד מאיתנו חייב לאמץ כחלק מאימרת חיים.

“…אחי, עדין אינני חושב את עצמי למי שהשיג. אבל דבר אחד: אני שוכח את אשר מאחרי ונחלץ קדימה אל מה שלפני.”

שאול השליח מלמד את הפיליפיים שאל למאמין כלשהו לנוח על זרי הדפנה של הצלחת האתמול.

אסור למאמין כלשהו לחשוב לרגע שנגמרו והסתיימו מאבקיו ואתגריו הרוחניים.

למאמין בישוע אין את הזכות לשבת ולחשוב שעבודת האל הסתיימה בחייו או הגיעה לשלמות.

שאול השליח יכול היה להביט אחורה לעבר שלושים שנות עשייה בשירות האדון, להשוות את הישגיו לאלו של שאר המאמינים ולהכריז על עצמו כעילוי שסיים את כל מלאכתו.

שאול לא נח על זרי הדפנה של מעשי האתמול – יפים ומכובדים ככל שיהיו, אלא המשיך להביט קדימה ולעשות עוד ועוד כפי שהאדון מעניק לו בחסדו.

שאול אף פעם לא חשב שהוא סיים והשלים את כל מה שהמשיח ייעד לו בחייו.

אזהרה:

מאמינים רבים משווים את חייהם לחיי אחרים ברמה נמוכה מהם וכך הם מרגישים טוב, ולא חשים את הצורך להשכיל יותר ולהתבגר יותר מבחינה רוחנית.

לכן, המופת שלנו חייב להיות האדון, ולצידו מאמינים בוגרים, ענווים וכנים, השואפים בכל יום להתמיד במירוץ ולגדול באמונה.

בדרך זו תמיד נבין שאנו לא מושלמים וחייבים להמשיך קדימה לעבר השלמות שבמשיח ישוע.

שאול השליח אומר: אני שוכח את אשר היה, מה שהגעתי והשגתי עד כה, ורץ לקו גבוה יותר, לעבר הישג רוחני גדול יותר.

האם ניתן באמת לשכוח את שעשינו אתמול?

לא לכך התכוון שאול.

הכוונה שהיא שלא ניתן למעשי האתמול לקבע את עיני לבבנו עליהם, אלא להביט קדימה אל הפרוייקט והמעשה הבא שהאדון רוצה שנצעד אליו.

העקרון ששאול מציין אינו זר לרבים מאיתנו.

א. קהילות רבות פועלות ועושות לכבוד האדון.

ישנן קהילות שעושות פרוייקט אחד ובמשך עשר שנים הן מתענגות על שנעשה בעבר. על קהילות שכאלו דיבר יוחנן בספר ההתגלות ג 2:

על קהילת סרדיס נאמר: “יש לך שם שאתה חי, ואתה מת.”

ישנן אחרות שמיד בסיום פרוייקט אחד, הן מתפללות ומתכננות את הפרוייקט הבא אשר חייב להיות טוב יותר מזה שהסתיים אתמול וכך הלאה.

הן לעולם אינן נחות אלא תמיד מנסות לעשות עוד במצוות האדון וברמה טובה יותר מהפעם האחרונה.

כאלו אנו שואפים להיות.

ב. העיקרון הזה גם חי ופועל במסגרת המקצועית במפעלים.

כשעבדתי באינטל, כל הזמן היינו במירוץ כדי לשפר את מכונות היצור. כל הזמן נמדדנו בקצב החידושים והיוזמות שנבעו מכל טכנאי.

בשירות הצבאי, מי שקיבל את תעודת ההצטיינות היה זה שהתעלה מעל מה שנדרש ועשה את האקסטרא.

ראיתי במו עיני איך אלו אשר התענגו על מעשי האתמול מצאו עצמם מפוטרים או נחשבים לנכשלים.

כמו שמפעל אינו מעוניין בעובדים הנחים על זרי העבר ואינם יצרניים כפי שהיו בעבר, כך האדון אינו מרוצה ממשרתים שמצייתים פעם אחת ויושבים לחגוג את אותו אירוע להמשך חייהם.

אנו לא רוצים שהאדון יביט עלינו ויאמר שיש לנו שם שאנו חיים אך אנו מתים – ז”א חסרי פרי!

הערה: יש המפרשים את דברי שאול בדרך שלא התכוון אליה.

לדוגמא:

אדם פעל בטעות או חטא כלפי אחרים. הוא מתנער ממעשיו, מביט קדימה כאילו לא היה דבר וממשיך קדימה בחייו לפרוייקט הבא, כשהוא משאיר בעייה שאינה פתורה מאחריו.

לא לכך התכוון שאול בפסוק 13.

מי שחטא ושגה חייב להתוודות על חטאו, לעשות שלום עם אלו שפגע בהם, ורק אז יוכל להביט קדימה ולהמשיך לשרת את האדון (מתי ה 23-26, יוח”א א 9).

בפסוק 14 שאול השליח מציין את המניע שלו לרוץ את המירוץ לשלמות.

“…אני רץ אל המטרה כדי להשיג את הפרס שבקריאה-של-מעלה, קריאתו של אלהים במשיח ישוע…”

מהי המטרה ששאול השליח רץ אליה?

עדות מושלמת, לחיות על פי שיעור קומתו המלא של ישוע המשיח כאן וכעת בחיי בעולם הזה.

ליישם בחיי את כל המטרות שהמשיח קבע לי, למלא את התכלית שלשמה נולדתי (ראה פסוקים 10 ו-12).

על שאול השליח ניתן לומר שהגשים את הייעוד שקבע לו האדון:

מע”ש ט 15-16: “…כי כלי נבחר הוא לי לשאת את שמי לפני גויים ומלכים ולפני בני ישראל. ואני אראה לו כמה עליו לסבול למען שמי.”

ז”א, שאול השליח באמת התהלך במסלול שאלוהים ייעד לו.

מהו הפרס ששאול השליח כל כך חפץ לקבל?

להידמות למשיח ישוע בגופו השמיימי.

את המילים הללו אמר שאול בפסוקים 20-21: (כמו כן ראה יוח”א ג 1-3).

 “אשר יחליף את גופנו הנחות ויעשהו דומה לגופו ההדור כבוד, כפי כוח יכולתו לשעבד אליו את הכל.”

ז”א, שאול השליח באמת חפץ בכל רגע בחייו על פני הארץ להיות נוכח בשמיים עם האדון, בגוף שאינו נתון יותר להשפעת החטא ולחיות חיים טהורים וקדושים שכל ייעודם ותכליתם לפאר את אלוהים.

ממש למלא את התכלית שלשמה אלוהים ברא את אדם וחווה.

למה הכוונה במילים: “…שבקריאה-של-מעלה, קריאתו של אלהים במשיח ישוע…”

מהי הקריאה של מעלה? אותה קריאה של אלוהים במשיח ישוע?

הקריאה של מעלה יכולה להיות מובנת במספר דרכים:

א. מכיוון שהמילה “קריאה” מציינת את קריאתו של אלוהים להושיע את ילדיו, מאוד סביר ששאול מתכוון לומר: אני רץ אל המטרה כדי להשיג את הפרס שהוא מימוש הישועה!.

ז”א, גוף חדש הדומה לזה של ישוע וחיים עם האדון המלאים שירות טהור וקדוש. (ראה קור”א א 26, ז 20, אל האפסים א 18, ד 1, 4, תסל”ב א 11, טימ”ב א 9, אל הפיליפים ג 20-21, יוח”א ג 1-3).

ב. הקריאה האישית של אלוהים לכל אדם באופן פרטי לבוא אליו או הקריאה הכללית של אלוהים לקהילה ביום ההילקחות.

ביום בו ניקרא לנוכחות אלוהים, נצטרך לעמוד מול כסא המשיח, שם ייבחנו כל מעשינו וכל מחשבותינו שעשינו וחשבנו במהלך חיינו.

באותו מעמד יקבל כל אחד מהנושעים את הגמול הראוי לו מן האדון (קור”א ג 1-15, קור”ב ה 10).

באותו מעמד יקבל כל מאמין את העטרות הראויות לו:

  1. טימו”ב ד 8: עטרת הצדקה לכל אוהבי הופעתו.
  2. קור”א ט 24-26: זר ההתמדה להגיע לשיעור קומתו המלא של המשיח – חיים משיחיים ללא דופי.
  3. תסל”א ב 19: עטרת בעבור בישור ותילמוד
  4. יעקב א 12, התגלות ב 10: עטרת החיים לאלו המחזיקים מעמד בניסיון.
  5. פטר”א ה 2-4: עטרת כבוד לרועים נאמנים.

ניתן לומר על שאול השליח שהוא עונד על ראשו לפחות את חמשת העטרות הללו.

ומה נעשה עם כל העטרות על ראשנו?

נוכל להניחם לרגלי האדון וכך לפאר את שמו ולהודות לו כראוי לו עבור ישועה כה יקרה שנתן לנו בדמו.

הקריאה לבגרות רוחנית

בפסוקים 15-16 שאול מסכם את שאמר עד כה בפסוקים 12-14 ומציע לפיליפים שיאמצו את אותה מסקנה שהוא עצמו מאמץ.

  1. לכן כל בוגר שבינינו יחשב נא כך, ואם באיזה ענין חושבים אתם אחרת, גם את זאת יגלה לכם אלהים.
  2. אבל מה שהגענו אליו, לפי זה עלינו להתהלך.

בפסוקים האלה והבאים, שאול השליח מעודד את המאמינים לשאוף לבגרות רוחנית, לחיים משיחיים המכבדים אותם ואת אדונם.

שאול מבקש עבור הפיליפים את מה שהוא מבקש לעצמו.

“…לכן כל בוגר שבינינו יחשוב נא כך,…”

יחשוב איך?

א. לא הגעתי לשלמות – יש לי עוד דרך ארוכה של שיפורים

ב. אני חי במירוץ בו כל יום אני שואף להגיע לרמה רוחנית גבוהה יותר.

ג. אינני נח על זרי הדפנה של מעשי האתמול אלא הופכם לנקודת המוצא של מעשי המחר.

ד. אני משתוקק לעמוד מול המשיח ישוע ללא בושה ודופי.

כך בדיוק חושב וחי כל מאמין שהוא בוגר מבחינה רוחנית. תכונות אלו הינן בדיוק טביעת האצבע של המשיחי הבוגר.

שאול השליח יודע שלא כל מאמין, גם אם הינו בוגר מבחינה רוחנית חושב כמוהו באופן זהה בכל תחום ועניין.

לאלו אומר שאול השליח:

אם מישהו מכם אינו חושב כמוני בעניין פעוט או שולי, ויש לו דיעה שונה משלי, אל דאגה.

אם מאמין כלשהו באמת נכנע לכתוב בכתבי הקודש וליבו שואף ומשתוקק לדעת את האמת, אני משוכנע שרוח אלוהים תפעל בו ותשלים את ידיעת האמת בבוא הזמן (קור”א ב 10-15, אל הפיליפיים א 6).

אחים ואחיות יקרים.

אילו המאמינים בישוע היו מאמצים את המשפט הקטן הזה ברצינות ובאמונה, כי אז הרבה קהילות לא היו מתפלגות.

ישנם נושאים שבאמת אי אפשר לגשר עליהם:

  1. ישועה בחסד אלוהים על סמך אמונה בישוע בלבד
  2. אלוהותו של ישוע
  3. אחדותו של אלוהים המורכבת משלושה הוויות – אלוהים האב, הבן ורוח הקודש.
  4. אמינות כתבי הקודש

מן הסתם ישנם מספר נושאים נוסף, אך למרות זאת, ישנם גם נושאים שאינם גורעים מישועתו של המאמין גם אם הבנתו או ידיעתו אינה מושלמת או נכונה.

בגרות רוחנית המלווה באהבה כנה ובטחון באדון יכולה לספוג ולהכיל גם את אלו שאינם אוחזים בדיוק באותה דיעה.

כמו שזוג נשוי אינו חושב באופן זהה בכל תחום ולמרות זאת אינו נפרד אלא חי בהרמוניה ואהבה, כך עלינו ללמוד לזהות את הנושאים שאינם מפירי איזון ולשאוף לחיי קהילה שלווים ומלאים באהבה והערכה למרות השוני בדיעות.

כדאי שנזכור, לא נגיע לאחדות ההבנה והידיעה כל עוד אנו כלואים בגוף הנתון להשפעת החטא ולקללת המוות שהחטא הביא עימו.

בפסוק 16 שאול אומר: “…אבל מה שהגענו אליו, לפי זה עלינו להתהלך…”.

כפי שצויין בשורות הקודמות, לא נגיע לשלמות רוחנית ולמלוא הבנת דבר אלוהים כל עוד אנו כלואים בגוף שאינו מושלם.

אם כן, מה נעשה?

האם נשב על שמרינו וניכנע לאדון ישוע רק לאחר שנדע את כל מלא האמת שבכתבי הקודש?

האם נפסיק לגנוב, לנאוף ולחמוד רק לאחר שנבין את כל סודות הבריאה?

האם ראוי לאדם לדחות את טבילתו עד שידע את כל סודות האלוהים?

בוודאי שלא!

המחשבה הזו אפילו נוגדת את הכתוב בדבר אלוהים (מתי כח 18-20).

מסיבה זו שאול אומר לפיליפיים:

מוטל על כל מאמין לחיות על פי האמת שהוא מכיר ויודע בשלב הנוכחי בחייו.

אם כתוב “אל תגנוב” ואתה יודע למה הכוונה, אז תפסיק מיד לגנוב גם אם אינך יודע בדיוק את מלוא הדוקטרינה אודות מלאכים, דרגותיהם ותפקידם בשירות אלוהים…

לכן, כל מאמין יישם את האמת שאליה הגיע ויתקן את הדרוש תיקון כפי גדילתו הרוחנית היומיומית.

שאול כבר לימד את הפיליפיים אודות הישועה בחסד אלוהים על סמך אמונה בישוע.

שאול כבר לימד את הפיליפיים ששום הדר חיצוני או זהות לאומית יכולים להיחשב כנקודת זכות לישועה.

אז אם כבר למדתם היטב את הנושא הזה, מדוע אתם זונחים את האמת הצרופה שכבר הבנתם וחוזרים אחורה ליסודות חלשים.

את המילים הללו במדויק אמר שאול גם לגלטים (ד 9 וגם לקולוסים בפרק ב 6-15, מומלץ מאוד לקרא!).

אל הקולוסים ב 6-7: “לכן כשם שקבלתם את המשיח ישוע, האדון, כן התהלכו בו כשאתם מושרשים ונבנים בו, מבוססים באמונה לפי מה שלומדתם, ושופעים בהודיה.”

אל הגלטים ד 9-11: “…אבל כעת, כשאתם יודעים את אלוהים – או ליתר דיוק, כשאלוהים יודע אתכם – כיצד זה חוזרים אתם ליסודות החלשים והעלובים שברצונכם לעבדם מחדש? הנה אתם מכבדים ימים וחודשים, מועדים ושנים.”

שאול השליח יודע היטב שבשום זמן נתון, כל אברי הקהילה אוחזים באותה דיעה ובאותה רמה רוחנית.

לפיכך, מוטל על כל מאמין לחיות וליישם את חייו המשיחיים על פי הרמה אליו הגיע ועל פי העקרונות אותם הבין ומפנים.

עם הציות והלימוד, תגבר הבגרות ועימה החיים המשיחיים הדומים יותר לאלו של ישוע.

אחים יקרים,

הרבה אנשים בעולם מבקרים בקהילות ושומעים אמת צרופה, אך מעטים הם אלו המיישמים את ששמעו ומתקנים את שהיה במוחם.

עלינו לזכור את העובדה הבאה:

אלוהים לא נתן לנו את כתבי הקודש כדי שנהפוך לאינטלקטואלים. ז”א, אנשים הדנים על כל נושא כעניין פילוסופי מבלי שיקבע את מהלך חייהם.

אלוהים נתן לנו את דברו כדי שישנה אותנו ויפוך אותנו לדומים לו במחשבה, ומעשה.

לא קל לשנות הרגלים שנטמעו בתוך חיינו.

אך אם נתפלל ונבקש מהאדון כוח, הוא ייתן ובשמחה את היכולת לרצות ולעשות כרצונו (אל הפיליפים ב 13, קור”א י 13, תהילים לז 4).

לכן, מי ששומע ואינו מאפשר לאמת לשנות את הטעות בחייו, הריהו תינוק מבחינה רוחנית או שאינו נושע.

הבה נשאף לבגרות רוחנית וניתן לאמת הנלמדת בכל יום לתקן ולשנות אותנו כך שנידמה יותר לאדוננו ומושיענו ישוע המשיח.

כל בעל ישאל את אשתו אם היא מבחינה בשינוי רוחני בחייו מאז הוא משתתף באסיפות הקהילה והחליט למסור חייו לאדון ישוע.

כל רעיה תשאל את בעלה אם הוא מבחין בתלמידות גוברת ויישום הנלמד מכתבי הקודש בחייה.

העדות הראשונה שלנו היא כלפי בני משפחתנו – הבה נפאר את האדון שם, בפרטיות החשובה הזו שפירותיה הם החשובים ביותר למשפחתנו.

בפסוקים 17-19 שאול השליח קורא לפיליפיים להתמקד בדוגמאות הראויות:

  1. אחי, התנהגו כמוני. שימו לבבכם אל האנשים המתהלכים על-פי הדוגמה שיש לכם בנו.
  2. הן רבים המתהלכים אשר פעמים רבות אמרתי לכם עליהם – ועתה גם בבכי אני אומר – שהם אויבי צלב המשיח.
  3. אנשים אשר סופם אבדון, אשר הכרס היא אלוהיהם. תפארתם היא במעשיהם הבזויים והארציות ממלאת את לבם.

האם שאול עושה בדיוק את מה שעושים מורי השקר?

האם שאול מבקש את תשומת לב הפיליפיים אליו ולא אל המשיח ישוע?

חס וחלילה!

“התנהגו כמוני” אינו מתכוון לכך ששאול הגיע לשלמות כלשהי ובוטח בעצמו, אלא כמו שפירט בפסוקים הקודמים.

רבותיי, זיכרו שרובם של המאמינים הגויים מחוץ לישראל מעולם לא זכו לקרא את התנ”ך בשלמותו ואפילו גם לא לראות עותק שלם אחד של דבר אלוהים.

רובם היו צריכים לראות את סגנון חייו של שאול השליח או של מאמינים בוגרים אחרים, כדי להבין מהו רצון אלוהים ואיך מיישמים זאת בפועל בחיי היומיום.

מסיבה זו בין היתר שאול השליח מכנה את המאמינים בתואר: “איגרת כתובה של האדון” (קור”ב ג 2-3).

ניתן להשוות את המילים הללו לדבריו לקורינתיים: קור”א יא 1: “לכו בעקבותי כשם שאני הולך בעקבות המשיח.”

התנהגו כמוני ז”א: (ראה גם ב 1-11)

– התמידו כמוני וכמו עדים נאמנים אחרים [טימותיאוס ואפפרודיטוס] להישען רק על ישוע!

  1. התמידו כמוני וכמו שאר ילדיו הנאמנים של האדון לציית לאדון ישוע וליישם בחייכם את אשר אתם לומדים על אלוהים בכל יום.
  2. הביטו קדימה כמוני וכמו שאר הבוגרים באמונה, ושאפו למלא את תכלית חייכם לכבוד המשיח.
  3. שאפו כמוני וכמו אחרים ששותפים לדרכי והוראתי להידמות לישוע בכל עניין ותחום בכל יום.
  4. התמידו כמוני להתרחק ממורי שקר ולא לאפשר ללימודם ההרסני לכבוש את מוחי וליבי.

כמה פעמים אנו אומרים לילדינו שיתחברו לילדים טובים וילמדו מהם את הדברים החיוביים?

כמה פעמים אני שמחתי לשמוע את ילדיי אומרים לי שהם נוסעים לחבר או חברה שאשתי ואנוכי מכירים כבוגרים מבחינה רוחנית ומועילים לילדינו?

לרגע איננו חושבים שאותם חברים הם שיא השלמות, אך דוגמת חייהם והשפעתם על ילדינו היא השפעה חיובית המושכת את ילדינו להידמות יותר למשיח מאשר לעולם.

כאשר ילדינו נמצאים בחברת אותם מאמינים נאמנים, אנו בטוחים שהם פוסעים בדרך האדון ולא בדרכו של השטן.

החברים הנאמנים הללו הם הזרוע החינוכית הארוכה שלנו, שהאדון בחסדו העניק לנו למען ילדינו יגדלו לפאר אותו.

וכמבוגרים, האם אנו פועלים בדרך שונה?

האם אנו נהנים להיות בחברה של רכלנים או מתרחקים מגורמים שכאלו?

האם אנו נהנים להזמין אלינו חברים שמושכים אותנו מישוע ולא אל ישוע?.

כדאי לנו לבחון עם מי אנו מבלים ולמי אנו נמשכים כדי שלא נטמא את עדותנו, ונקפיד לפאר את האדון ישוע שפדה את חיינו במחיר חייו שלו (אל הגלטים ד 4-5.)

בפסוקים 18-19 שאול מציין לפרטים את אופיים האמיתי של אותם מורי שקר, אוייבי המשיח ישוע.

  1. הן רבים המתהלכים אשר פעמים רבות אמרתי לכם עליהם – ועתה גם בבכי אני אומר – שהם אויבי צלב המשיח.
  2. אנשים אשר סופם אבדון, אשר הכרס היא אלוהיהם. תפארתם היא במעשיהם הבזויים והארציות ממלאת את לבם.

בפסוק 2 שאול השליח כינה את מורי השקר במילים: כלבים, פועלי-רשע, מטילי-מום.

בפסוקים 18-19 שאול מפרט יותר את תכונותיהם למען ידעו הכל ויזהרו מאותם גורמים פסולים.

לצערו של שאול השליח ולצערנו, מספר מורי השקר, ואלו ההולכים בדרכם היה רב מדי. אין הדבר מציין שכל אותם מורי שקר התחברו בקהילה אחת ומקום אחד.

אילו היה הדבר כך, נושא האיגרת היה שונה. הכוונה היא שבקהילות המשיח התרבו מורי השקר ובעלי ההשפעה הרעה.

שאול השליח התמיד להזהיר את הפיליפיים – ולא רק אותם – מאותם מורי שקר, אוייבי המשיח.

שאול זיהה את אותם מורי שקר – הלבושים הדר ארצי, בעלי מתק שפתיים והשפעה ממגנטת, והזהיר את המאמינים בקהילה מאותם אנשים, כשהוא מתחנן ובוכה.

מדוע ששאול יבכה?

כי הוא ידע היטב את תוצאת ההשפעה של אותם מורי שקר.

שאול כבר ראה בעיני רוחו את הנפשות הטועות שפנו מדרך הישר לדרך החטא.

הוא ראה את הנפשות התמימות הנוהרות אחר מתק שפתי מורי השקר, רק כדי לקבל בשורה שאין בכוחה להעניק חיים.

הוא ראה בעיני רוחו את אותם אנשים ההולכים אחר אותם מורי שקר כאילו היו מלאכי אלוהים ואינם יודעים שאלו מלאכי השטן.

בגרות רוחנית גם מתאפיינת ביכולת לראות את תוצאת הדברים שאנו משתתפים בהם.

מאמינים בוגרים חייבים לזהות את רוח השקר הנובעת מאותם מורי שקר (יוח”א ד 1).

נהירת רבים מהפיליפים אחר מורי השקר מהווה הוכחה שהם לא היו מספיק בוגרים מבחינה רוחנית ומעוגנים היטב בכתבי הקודש.

להלן המשך רשימת התכונות של מורי השקר בפיליפי – ובכלל:

  1. הם אוייבי צלב המשיח.

ז”א, הם מלמדים שמהות צליבתו של המשיח שונה ממה שאלוהים טוען בכתבי הקודש.

על הצלב המשיח שילם את שטר החוב של חטאינו (אל הקולוסים ב 6-15).

על הצלב המשיח העניק את חייו בעבור חוטאים. כל מי שמקבל את ישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא, ייוושע על סמך אמונתו ובחסד אלוהים ולא על סמך תוספת כלשהי אחרת.

אוייבי צלב המשיח הינו ביטוי כולל לתאר את אלו המלמדים בשורה אחרת מזו שכתבי הקודש מכריזים (ראה אל הגלטים א 9).

אוייבי צלב המשיח הם כל אותם מורים שאינם יכולים לומר בכנות את המשפט הבא:

“ואני חלילה לי מהתהלל בלתי אם בצלב אדוננו ישוע המשיח, שבאמצעותו העולם צלוב לי ואני צלוב לעולם (אל הגלטים ו 14).

  1. סופם אבדון.

משמעות המילה אבדון היא ההיפך מן המילה “ישועה” (פיליפים א 28).

מכאן, סופם של אותם מורי שקר (אם לא ישתנו ויחזרו בתשובה במהלך חייהם), הוא באגם האש לנצח נצחים. מרוחקים מנוכחות אלוהים, מנותקים מאהבתו ורחמיו לעולמי עד. אל לנו להתחבר עם כאלו.

  1. הכרס היא אלוהיהם:

אותם מורי שקר, המפיצים בשורה אחרת שאין בכוחה להעניק חיים, עסוקים בעיקר בלמלא את מאוויהם וסיפוקם המיידי.

מבלי כל ריסון עצמי, תכלית כל המסר שבפיהם זה רק להשיג רווח אישי בו הם יכולים לממש את תאוותיהם.

המניע של חייהם אינו קידום מלכות אלוהים (מתי ו 33) אלא קידום תענוגותיהם כאן ועכשיו.

אין מדובר דווקא באנשים עם בטן בגודל של משאית, אלא על כאלו שמטרת ותכלית חייהם היא לספק את תאוות בשרם.

שאול תיאר אותם במילים דומות באיגרת אל הרומים טז 18:

“…אנשים כאלה אינם משרתים את אדוננו המשיח, אלא את הכרס שלהם, ובאימרי נועם ובדיבורים יפים הם מוליכים שולל את לב התמימים.” (ראה גם קור”א ו 13, יהודה 11).

  1. תפארתם היא במעשיהם הבזויים והארציות ממלאת את ליבם.

במקום לחיות בדרך המפארת את האדון, להתרחק מן הרע על כל צורותיו ולהיצמד לטוב ולכל דבר בעל שם טוב, אותם מורי שקר מתגאים ומתפארים במעשים רעים שהיו צריכים להתבייש בהם.

במילים פשוטות:

הם מעולם לא נולדו מחדש ולכן “תוכנת המוח שלהם” היא אותה תוכנה של חסרי הישועה, בני העולם שעדיין לא נולדו מחדש ושאינם בריאה חדשה במשיח ישוע.

הם צוחקים מדברים ומעשים שאנו מחשיבים כטומאה או אכזריות.

הם מתגאים בעצמם ומשיבים את האחר לנחות.

לדעתם עשיר הוא צדיק ועני הריהו חוטא ולכן ירחיקו עצמם מן החלש והאביון. וכו וכו.

במקום להתבייש בהתנהגות שכזו ובדרך חיים שכזו, הם אפילו מתגאים בכך וחושבים שזו הדרך הראויה לחיים…

הם מוכיחים שאין להם לחלוטין את הלך המחשבה של ישוע המשיח – אל הפיליפים ב 5-11.

האם מדבריו של שאול ניתן להסיק שמאמין אינו יכול להיות עשיר?

לא ולא. לא לכך מתכוון שאול.

אין פסול בכסף עצמו או ברכוש רב.

הפסול קיים במקום שיש לרכוש בחיי האדם.

האם אותו עשיר שם מבטחו בכסף או ברכוש?, או מבין שאלו כלים שאלוהים הפקיד בידיו כדי לשרתו ולהשתמש בהם בדרך ראויה.

תכלס, שאול השליח פונה אל המאמינים בפיליפי ומבקש בדמעות של יפלו כטרף קל בידי פועלי הרשע, אוייבי המשיח.

שאול מתחנן לפניהם שיתנהגו כמוהו וכמו כמה מן המאמינים הבוגרים החיים ביניהם.

זיכרו שהמשיח ישוע הוא המטרה.

משיח צלוב מכפר חטאים זה המסר המושיע.

שאול קורא לכולם לקחת את צלב המשיח, להזדהות עם האדון ישוע ולהתפאר רק באדון ולא בשום דבר אחר.

כשאתם חיים בדרך האדון, אתם מהווים דוגמא חיה לדבר אלוהים. אתם האיגרת הכתובה של האדון – את חייכם רואים וקוראים כל המביטים עליכם, ודרכיכם הם רואים ומבינים את הבשורה האמיתית.

לעומת מורי השקר פועלי הרשע שהם אוייבי הבשורה המתמקדים בעצמם וברווח האישי שלהם כאן וכעת, ניצבים ילדי אלוהים כניגוד מוחלט.

על כך שאול השליח מדבר בפסוקים 20-21, ופרק ד 1:

  1. אשר לנו, אזרחותנו בשמים היא; משם גם יבוא מושיע אשר מחכים אנו לו — האדון ישוע המשיח,
  2. אשר יחליף את גופנו הנחות ויעשהו דומה לגופו ההדור כבוד, כפי כח יכולתו לשעבד אליו את הכל.

פרק ד 1: “על כן, אחי, האהובים והיקרים, שמחתי ועטרת ראשי, בדרך זאת עמדו נא באדון, אהובי”.

בפרק ג שאול השליח מתמקד בהבדלים בין מורי השקר פועלי הרשע לבין תלמידי ישוע הנאמנים אשר ראוי ללמוד מהם.

מתוך דבריו של השליח, ניתן לזהות עיקרון בסיסי אחד, אשר חוזר לאורך כל האיגרת והוא:

הדרך שבה אנחנו חושבים משפיעה על הדרך שבה אנו חיים.

זה מתייחס גם לתורות השקר וגם לאמת המשיחית.

שאול השליח מבהיר לקוראיו שאלה שמלמדים את תורות השקר יחשפו בסופו של דבר את השקר שבתורה שלהם בכך שיסטו באופן מוסרי בחייהם.

בפרק ג 18-19 שאול השליח ציין ארבעה סממנים בולטים כאלה בחייהם של מורי השקר:

  1. באופיים הם אויבים לצלב המשיח.
  2. האלוהים שלהם זה התאוות שלהם.
  3. הם מתפארים במעשיהם הבזויים שעליהם היו צריכים להתבייש.
  4. סופם יהיה באבדון.

לעומת ההתנהגות הבזויה של מורי השקר פועלי הרשע שסופם המר באבדון, ניצבים ילדי אלוהים כניגוד גמור. אופיים של המשיחיים, כבודם, ייעודם ואדונם שונה לחלוטין מאלה של מורי השקר.

א. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי אזרחותם בשמים היא:

לא לחינם שאול השליח השתמש במילים הללו באיגרת לפיליפיים.

העיר פיליפי הפכה למושבה רומית באמצע המאה השניה לפנה”ס [ראה מע”ש טז 12, 21]. החוקים היו חוקי רומי, תושביה לבשו בגדים רומים, מסמכים רשמיים נכתבו בלטינית ואפילו הארכיטקטורה הייתה בסגנון רומי.

תושבי פיליפי נהנו מכל הזכויות השמורות לאזרחי רומי, למרות שחיו בעיר המרוחקת מרומא עצמה.

איזו דוגמא יפה למצב בו נמצאים כל המאמינים בישוע.

כל ילדי אלוהים הנושעים בגלל אמונתם בישוע כאדון ומושיע מן החטא, נקראו בקריאה של מעלה, נקראים אזרחי שמיים.

אנחנו במשיח ישוע!

אנו השייכים לישוע הרינו שייכים לארץ אחרת. אנחנו אזרחים של עיר אחרת, נצחית, שלא מן העולם הזה. אנו, כל הנושעים, אזרחי ירושלים של מעלה (אל העברים יא 10, אל הגלטים ד 26, התגלות כ-כב).

למרות שאנו חיים במרחק רב מנחלתנו השמיימית והנצחית, אנו חיים על פי חוקי ממלכת אלוהים.

למרות שאנו חיים פה בארץ בין מליוני אנשים שאינם אזרחי שמיים, אנו לא מאמצים את דרך התנהגותם והלך מחשבתם אלא חיים על פי הלך המחשבה וההתנהגות של המלך שלנו והוא ישוע המשיח.

בכל מה שאנו עושים וחושבים אנו שונים מאחרים כי הראש שלנו נמצא מעל העננים, בממלכה הנצחית שלנו בעוד הרגליים שלנו מהלכות על פני האדמה פה בארץ.

למרות שאנו חיים פה בארץ, הרי שאת “תקופת הפנסיה” שלנו נעשה בשמיים.

שאול השליח לא ציין את העובדה הזו רק לפיליפיים אלא גם לקורינתים באיגרתו השניה פרק ה 20:

“…לכן שגרירי המשיח אנו ואלוהים כמו מפציר באמצעותנו. ובכן מפצירים אנו בשם המשיח, התרצו נא לאלוהים.”

לכל ידוע ששגריר הוא נציג מדינתו החי במדינה אחרת.

כל מעשיו, התבטאויותיו של השגריר מקרינים על שולחיו.

אם שגריר ישראל באו”ם ייתפס שיכור ברחובות ניו-יורק, הוא יביש את כל אזרחי מדינת ישראל.

באותה מידה, אם הוא יפעל באופן מוצלח, יאמר דברי מופת וכו, כולנו נהיה מאוד גאים שהוא ישראלי…

השגריר הוא כמו התמונה של כל אזרח ישראלי באותה מדינה רחוקה.

השגריר שלנו הוא כמו איגרת המתארת את הישראלי והישראליות.

הוא הפה של ישראל שם באותה ארץ רחוקה. הוא האיגרת הכתובה שלנו שם בארץ הרחוקה.

בהקבלה, הילדים שלנו הם השגרירים שלנו היכן שהם נמצאים.

כשהם מתנהגים יפה גם אנו מקבלים כבוד. לעיתים אפילו אומרים עליהם שהם כמו אבא ואמא שלהם. לפעמים אלו מחמאות…

רבותיי, לזה בדיוק שאול השליח מתכוון. זה בדיוק מה שכל אחד מילדי אלוהים צריך להיות.

אנו הנציגים של האדון ישוע פה בארץ.

אנו הדוברים שלו.

באיגרת השניה לקורינתים ב 14-17 כתב שאול השליח:

“…אבל תודה לאלוהים המוביל אותנו במסע ניצחון במשיח ומפיץ על ידינו את ניחוח דעת אלוהים בכל מקום. הלוא ניחוח המשיח אנחנו לאלוהים, בקרב הנושעים ובקרב האובדים.

לאחרונים ריח של מוות אליי מוות, לראשונים ריח של חיים אליי חיים. ומי הראוי לכך? הרי אין אנו כמו הרבים העושים מסחר בדבר אלוהים, אלא לנגד עיני אלוהים, ביושר לב ומטעם אלוהים, במשיח אנו מדברים.”

שאול השליח היה בקיא ביותר בכל הנעשה במקדש בירושלים והכיר את התורה על בוריה. חלק מהדימויים ששאול השליח משתמש בהם לקוחים ישירות מן התורה.

מהיכן הכיר שאול את הרעיון של: המשיח מפיץ דרכנו את ניחוח דעת אלוהים?

בספר שמות ל 22-33 ציווה אלוהים על משה להכין בושם מיוחד וייחודי לכלי בית המקדש ולכוהנים המשרתים בקודש.

ייצור הבושם המיוחד נאסר על בני ישראל לשימוש מחוץ לבית המקדש.

יוצא מכך, שניתן היה להריח את הבושם המיוחד הזה רק באיזור בית המקדש.

לפיכך, הריח המיוחד והנפלא תמיד התקשר במוחם של בני ישראל עם עבודת הקודש, עם שמיעת תורת אלוהים ולימוד תורת אלוהים על ידי הכוהנים.

במזמור קלג כתוב:

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים, שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד.

ב. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל-הָרֹאשׁ, יוֹרֵד עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן: שֶׁיוֹּרֵד עַל-פִּי מִדּוֹתָיו.

ג כְּטַל-חֶרְמוֹן, שֶׁיּוֹרֵד עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן: כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה אֶת-הַבְּרָכָה, חַיִּים עַד-הָעוֹלָם.

דוד המלך לא זכה להרבה רגעי נחת בתוך ביתו ובמשפחתו, אך הוא זכה גם זכה לעונג ושלווה כאשר היה בבית אלוהים.

הוא מקשר את ההתחברות והברכה יחד עם ריח הבושם שהיה על זקן הכוהנים המשרתים בקודש.

והנה ההקבלה:

  1. גוף המאמין הנושע הינו משכן אלוהים (קור”א ג 16-17).
  2. כל מאמין הינו כוהן לאלוהים (פטר”א ב 5-10).

ומכאן הנגזרת המתבקשת.

שאול מבקש מאיתנו לזכור שכבית אלוהים וככוהנים המשרתים את אלוהים, הפה שלנו וההתנהגות שלנו הם הריח הניחוח – הזבח שלנו לאלוהים.

כל מי שרואה אותנו או שומע אותנו חייב להרגיש בשינוי כזה שגורם לשלום, שלווה ורצון לשמוע עוד ולהיות עוד בחברת ילדי אלוהים.

זיכרו שבמיוחד בעת הקדומה, שכתבי הקודש לא היו מודפסים בתפוצה רחבה ומעטים עד בודדים החזיקו ברשותם את דבר אלוהים, המסר הבלעדי שהיה נתון לרוב בני האדם היה אופי וסגנון החיים של ילדי אלוהים – עדותם האישית.

מסיבה זו שאול השליח אמר בהמשך הפסוקים הקודמים בקור”ב ג 2-3: אנו האיגרת הכתובה של המשיח.

אנו ריח הניחוח של ישוע המשיח פה בעולם הזה. דרך החיים שלנו אנשים צריכים לדעת ולהכיר את המסר של ישוע וכוחו המשנה חיים.

הדבר נכון גם לימינו.

רוב האנשים בארצנו מחזיקים עותק מכתבי הקודש בביתם אך קוראים בו לעיתים נדירות.

הציות של ילדי אלוהים לכתבי הקודש ופעולת אלוהים בחיינו, היא העדות המרשימה ביותר שניתנת לכל הסובבים אותנו.

מי שרואה את החיים העל-טבעיים שלנו, ירצה גם לקרא את הבשורה שגרמה לכך.

מי שיראה את חיינו כדבר שאינו שונה מטומאת העולם, מדוע שירצה לשמוע או לקרא את הבשורה?

לא רק שאול השליח השתמש במטבע לשון שכזו אלא גם השליח שמעון פטרוס.

באיגרתו הראשונה בפרק ב 11 אמר שמעון פטרוס:

“…אהובי, שבבחינת זרים וגולים אתם, מפציר אני בכם להינזר מתאוות בשרים הנלחמות נגד הנפש. היטיבו את דרכיכם בגויים, כדי שיתבוננו במעשיכם הטובים ויהללו את אלוהים ביום פקודה על אותם הדברים שבגללם השמיצו אתכם כעושי רעה.”

אנו זרים וגולים בעולם הזה.

נוכחותנו פה היא זמנית ויש לה תכלית ברורה: להודיע לעולם השרוי בחושך רוחני וההולך בצעדי ענק לקראת אבדון, אודות אורו הנפלא של אלוהים, בישועה ממוות רוחני ומזעם אלוהים על חוטאים, שנתן לכולם בדמו המכפר של ישוע המשיח.

לכן, אם נתנהג על פי הכללים של העולם המתכלה והזר לאלוהים, איך ידעו את אלוהים ויכירו את השינוי

שהוא עשה בחיינו?

בדרשה על ההר לימד ישוע המשיח אותו העיקרון בדיוק.

לאחר שיוחנן המטביל הכריז אודות הופעתו הקרבה של המלך העתיד להקים את מלכות אלוהים, הופיע ישוע המשיח.

כעת כשהמלך המיועד נוכח, הוא פורס את משנתו לפני קהל רב בעצרת בגליל המכונה: הדרשה על ההר (מתי ה-ז).

בדרשה על ההר ישוע המשיח מציג לפני בני אדם החיים בארץ את תנאי ההתנהגות הראויים לילדי אלוהים, אזרחי שמיים.

המסר ברור:

מי שרוצה להיות אזרח שמיים, חייב לאמץ כאן ובארץ את כללי החיים הנהוגים בשמיים.

למרות שאנו חיים כאן בארץ, אנו מחוייבים – (אם אנו ילדי אלוהים הנושעים), לחיות על פי כללי ההתנהגות הנהוגים ליד כסא כבוד אלוהים שבשמיים.

תכלס, כל נושע הריהו בריאה חדשה, וככזה, אהבת המשיח דוחקת בו כדי לחיות על פי הנחיית רוח הקודש הנמצא בו ומשנה אותו בכל עניין ותחום בחייו (קור”ב ה 10-21, קור”א ג 16-17, גלטים ה 22-23, ו 15).

מסיבה זו בדיוק אמר המשיח על ילדיו האמיתיים:

אתם מלח הארץ – מתי ה 13.

אתם אור העולם – מתי ה 14.

ב. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי אדונם בשמיים והם מחכים לשובו אליהם

כאשר שאול השליח תיאר את אופים והתנהגותם של מורי השקר, הוא ציין שהאלוהים שלהם זה הכרס שלהם (אל הפיליפים ג 19).

אותם מורי שקר היו מונעים על ידי תאווה כדי לספק את מאוייהם.

תחושת הבטן שלהם – הבשר – קבעה את מחשבתם ועיסוקם.

הם כל הזמן היו עסוקים בלספק ולהזין את מקור תאוותם – הכרס שלהם, התענוגות הבשריות שלהם שלא היו שונים מאלו של תושבי סדום ועמורה.

לעומתם, עיניו של המאמין הן לשמים, למקום אשר ממנו עתיד להופיע האדון בכל רגע ולקרא לנו להצטרף אליו בשמיים.

מכיוון שהאדון של המאמינים זה לא בטנם ותענוגותיהם האישיות, הרי שמעשיהם מספקים את האדון ישוע.

ומכיוון שהאדון ישוע יכול לחזור כדי לקחת אליו את ילדיו בכל רגע, הרי שילדי אלוהים רוצים וחפצים להישמר בטוב ורחוק מכל חטא כדי לא להתבייש ברגע הופעתו של האדון (יוח”א ג 1-3).

באיגרת השניה לקורינתיים בפרק ג 18 כתב שאול השליח.

“…אבל אנחנו כולנו בפנים מגולים רואים במראה את כבוד יהוה ונהפכים לאותו צלם, מכבוד אל כבוד, כמו מיד יהוה – הרוח.”

המאמין ממקד את עיניו באדון ישוע ומנסה בכוח רוח הקודש להידמות למה שעיניו רואות – את הדוגמא האידיאלית לחיים המפארים את אלוהים האב.

באיגרת של שאול לטיטוס ב 13 חזר שאול על אותו עיקרון במילים שונות.

“בציפיה למימוש התקווה המבורכה ולהופעת הדר אלוהינו הגדול ומושיענו ישוע המשיח,…”

ניתן לומר: תאמר לי מי הוא אלוהיך, ואומר לך את מסלול חייך.

מכיוון שהכרס ושאר ענייני העולם הזה הם זמניים ועתידים להיעלם – יוצא שעיסוקם של החיים על פיהם הם עיסוקים שהערך המוסף שלהם הינו יומי ועכשווי, לעצמם ובוודאי שעיסוקים אלו אינם מוערכים ידי אלוהים ואינם מפארים את שמו.

לעומת זאת, מכיוון שישוע המשיח נצחי וטהור, הרי שעיסוקיהם של ילדיו הם בעלי ערך מוסף נצחי, ומהווים זבח ראוי בעיני אלוהים.

עיסוקים אלו כוללים: בישור, תלמידות, לימוד, השקעה בחינוך, עזרה לזולת הנובעת מאהבת אלוהים וכו’, לעיתים אף סבל בגלל הזדהותנו עם ישוע.

למרות שהתשלום הסופי למעשיהם של ילדי אלוהים יינתן רק בשמיים, הרי שכבר היום ובכל יום אנו גם זוכים ליהנות מברכת חסדו של אלוהים.

הוא עונה לתפילותינו, מנחם אותנו, שומר את שלומנו בו, שומר עלינו ומבגר אותנו מבחינה רוחנית.

בעת שאלוהים יברא עולם חדש, ישוע האדון וכל השייכים לו – הנצחיים – עתידים לחיות ולשרת את אלוהים האב ביקום חדש לנצח נצחים (אל העברים יג 8).

אלו שאינם מישוע גם יחוו את הנצח, אך באגם האש ומנותקים מאהבת אלוהים וחסדו.

ג. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי הם מתפארים במשיח ישוע ולא במעשיהם.

שאול השליח כבר ציין שמורי השקר וההולכים אחר תורתם מתפארים “במעשיהם הבזויים”.

ז”א, מכיוון שרוח אלוהים אינו שוכנת בהם, הם עדיין מתים מבחינה רוחנית ולכן מה שנובע מחייהם זה “פרי הבשר” ולא “פרי הרוח”.

כמה חבל, אנשים אלו מתפארים במעשים בזויים כאילו היו מעשים נעלים.

בניגוד להם, המשיחיים מתפללים לאלוהים ומתחננים בכל יום לחכמה וכוח אמונה, לכניעה מוחלטת להדרכת רוח אלוהים השוכן בהם, כדי להסיר מחייהם כל סממן של חטא, מחשבה או מעשה רע.

כל זאת כדי למלא את המוח בהלך מחשבתו של האדון ישוע – כי רק כך נחשוב כמוהו, נפעל כמוהו ונפאר את אלוהים האב.

המשיחי משתוקק ליום שבו יחזור האדון כדי לקרא לילדיו השמיימה. אז ייהפך גופנו הנחות וייעשה כמו גופו של המשיח ישוע ההדור כבוד.

קור”א טו 49, 51-52:

“…וכמו שלבשנו את צלמו של הארצי נלבש גם את צלם השמימי…כולנו נשתנה בן רגע וכהרף עין בשופר האחרון, שכן יתקע בשופר והמתים יקומו בלי כליון ואנחנו נשתנה.”

כאשר נהיה בשמים עם בוראנו, אז תתממש ישועתנו.

אז נראה ונפעל בדיוק כפי שאלוהים יעד לכל אחד מאיתנו – ילדיו הנושעים.

כן, למשיח ישוע יש את הכוח לשנות את הגוף המקולל שלנו ולהעניק לנו גוף חדש הנטול כל חטא והשפעה של חטא.

לישוע הכוח על כל מה שבעולם – הכל משתעבד אליו, ולכן יוכל להפוך גוף נחות לגוף חדש ומפואר (מתי כח 18-20, דניאל ז 13-14).

המשיח ישוע שילם בדמו את המחיר שיכול לשנות את הקללה שנבעה מחוסר הציות של אדם וחווה.

כמו שחוסר הציות של אדם וחווה הביאו קללת מוות על כל הבריאה, כך האדם האחרון, ישוע המשיח, בציותו המושלם לאלוהים האב, מסיר את קללת החטא מילדיו הנושעים ומעניק להם את צדקתו וטוהרו ותכונותיו כפי שאלוהים ייעד להם בבראשית, לפני החטא הראשון של אדם וחווה.

ד. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי סופם שיחיו וימלכו עם האדון ישוע לעולמי עולמים.

רבותי, כל בני האדם מאז בראשית עתידית להתקיים לנצח נצחים. השאלה היא – היכן!

בספר דניאל יב 2 כתוב: “…ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.”

בספר ההתגלות כ 11-15 כתוב שבסיום ממלכת המשיח הארצית בת 1000 השנים, יקומו לתחיה כל אלו שמתו כשהם דוחים את ישועת אלוהים במשיח ישוע.

תכלית תקומתם תהיה לעמוד מול כס המשפט של אלוהים האב, וזאת רק כדי להוכיח להם שהם נשלכים לאגם האש בצדק – כי שמותיהם אינן כתובים בספר החיים של השה.

בעודם בחיים, הם דחו את ישועת אלוהים שבישוע, ולכן לא נמחק שטר החוב שלהם אצל אלוהים (אל הקולוסים ג 14).

לפיכך, ברור לכולנו שכולם בסופו של דבר יקומו לתחיה.

הנושעים כדי לחיות לנצח נצחים עם אלוהים בממלכתו הנצחית.

הלא-נושעים יקומו רק כדי לעמוד למשפט מול אלוהים שעתיד לשפטם בצדק לאגם האש לנצח נצחים.

אינני מסוגל לתאר את חיי היומיום באגם האש.

מספיק לומר שאהבת אלוהים, חסדו ונוכחותו אינם שם!

אל לנו לשאוף או לחלום לחיות ולו רגע אחד במקום שבו אין כניסה לחסד אלוהים.

עד כה ציינתי בקיצור נמרץ את ארבעת העקרונות המבדילים את ילדי אלוהים משאר בני העולם, הכלולים בתוך פסוק 20 הנפלא .

א. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי אזרחותם בשמים היא: אנו גרים וגולים בעולם הזה.

ב. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי אדונם בשמיים והם מחכים לשובו אליהם – ואלוהינו אינו הכרס שלנו או דבר מתכלה אחר.

ג. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי הם מתפארים במשיח ישוע ולא במעשיהם. כי אנו יודעים שנושענו בחסד אלוהים ולא בזכות מעשינו שלעולם לא יהיו מושלמים מספיק כדי לרכוש מעמד כלשהו אצל אלוהים.

ד. ילדי אלוהים שונים מאחרים כי סופם שיחיו וימלכו עם האדון ישוע לעולמי עולמים, ולא יידונו לאש גיהנום.

לאור המחיר הגבוה שאלוהים שילם בעבור כל אחד מילדיו, כדי להופכו מאזרח יקום מתכלה לאזרח שמיים נצחי, ולאור הברכה העצומה מתאר המחכה לכל אחד מילדי אלוהים, ברכה שקבלנו בחסד אלוהים בלבד, שאול השליח פונה לליבותיהם ושכלם של הפיליפיים ואומר בפרק ד בפסוק 1:

“על כן, אחי, האהובים והיקרים, שמחתי ועטרת ראשי, בדרך זאת עמדו נא באדון, אהובי”(פרק ד’ 1).

במילים פשוטות:

אחי היקרים. קבלתם את הדבר היקר ביותר שקיים עבור בני האדם ביקום שברא אלוהים.

אין משהו גדול יותר!

אלוהים בחסדו הקים והרים אתכם לרמת דמותו – אנא התפללו ועימדו באדון כדי להישאר בעדות הנפלאה הזו ולא ליפול ממנה.

לא מדובר על איבוד ישועה אלא על איבוד עדות שעלולה להוריד מן הפאר הראוי שניתן לאלוהים.

למה הכוונה במילים: עימדו באדון?

הכוונה היא לחיות בדיוק על פי עיצת אלוהים שבכתבי הקודש.

לציית לאלוהים באהבה ואמונה כנה.

להתרחק מכל מה שנראה חטא או דומה לו.

כמו שחוזק הגנתו של השיריונר נובע מן העובדה שהוא יושב בתוך הטנק ולא רץ אחריו, כך חוזקנו הרוחני ויכולתנו להתמודד עם נכלי השטן ולנצחו, תלויים באימוצנו את דבר אלוהים באמונה שלמה וציותנו לכל דבר בדיוק כפי שמסר לנו.

חוזקנו נקבע על פי כלי נשק האלוהים שאנו לובשים עלינו – אל האפסים ו 10-17.

שאול גם מציין שהמאמינים בפיליפי הם שמחתו ועטרת ראשו. מילים כמעט זהות הוא גם כתב למאמינים בתסלוניקי (תסל”א ב 19).

לפיכך, בעולם הזה, ציותם וגדילתם הרוחנית של ילדיו הרוחניים מסבה לו שמחה רבה.

בעתיד, ביום שבו יעמוד שאול השליח אל מול כסא המשיח, יתגמל האדון את שאול בעטרת כבוד.

פרס על היותו כלי כבוד למען המשיח שדרכו שמעו רבים אודות הבשורה ונושעו בקבלתם את מסר הבשורה באמונה.

כמו שאול השליח, גם אנו מתברכים רבות כאשר ילדנו הרוחניים מתמידים ללכת בדרך האדון.

גם אלו מתוכנו אשר נכנעים לאדון ישוע, ומודיעים את הבשורה בכל הזדמנות שהאדון נותן להם, ודרך ציותם אנשים שומעים את הבשורה ומקבלים אותה באמונה, יזכו לקבל עטרת כבוד.

שאול מודיע לפיליפיים שהוא בטוח בישועתם כשהוא אומר להם שהם שמחתו ועטרת ראשו.

סיכום

שאול מבקש מהפיליפים וכך גם מכל אחד מאיתנו – שנקדיש את חיינו לדברים הנצחיים!

שאול מעודד אותנו לחיות עם תשוקה, אך כזו למשיח ולאחינו במשיח.

מי שבוחר במשיח יזכה תמיד לחיות בשמחה גם אם חייו יהיו מלאי קשיים בעולם הזה.