פיליפים פרק א’

רקע להקמת הקהילה בפיליפי:

לאחר שישוע המשיח קם מן המתים, הוא בילה עם תלמידיו 40 יום ואז עלה השמיימה לנגד עיניהם.

לפני עלותו לשמיים, לימין אלוהים האב, ישוע המשיח אמר לתלמידיו את העיקר שבמשימתם: לכו לכל הגויים, תעשו אותם לתלמידים, הטבילו אותם ולמדו אותם את כל אשר ציויתי אתכם (מתי כח 18-20).

מאוחר יותר, ישוע המשיח בחר בשאול להיות השליח שמחליף את יהודה איש קריות הבוגד, ועליו האדון ישוע הטיל את המשימה להיות השליח לגויים.

בעוד מסר הישועה זההבפי כל השליחים, שאול בישר בין הגויים ושאר השליחים בין היהודים.

חלפו כעשרים שנים מאז עזיבתו של ישוע את תלמידיו. קהילת המאמינים בישוע לא עמדה על שמריה ומאמינים רבים חלקו את הבשורה בארצות שונות.

אחת מהסיבות להתפשטות הבשורה הייתה הרדיפה נגד המאמינים בישוע מצד ההנהגה הדתית בישראל ומצד חלק מבני משפחותיהם (מע”ש יא 19-30).

כך או כך, מאמינים רבים התפזרו ברחבי האימפריה הרומית, ותודות לרשת כבישים מסועפת ומפותחת,  יכלו להגיע למחוזות רבים ורחוקים עם חדשות הבשורה של ישוע.

שאול השליח ציית לאדון ואכן נסע לארצות כמו טורקיה, יוון ורומא כדי לבשר את כפרת החטאים במותו של ישוע המשיח.

בספר מעשי השליחים טז אנו זוכים ללמוד איך נושעו המאמינים הראשונים בפיליפי ונוצר הכר שעליו קמה הקהילה הראשונה שם.

כעשרים שנים לאחר שישוע המשיח נצלב וקם מן המתים, יצא שאול השליח עם סילא אל דרבי וליסטרא שבדרום טורקיה.

שם פגש שאול לראשונה בבחור צעיר בשם טימותיאוס. טימותיאוס שמע את הבשורה והיה תלמיד נאמן בעל שם טוב בין האחים שבליסטרא ואיקוניון.

שאול היה זקוק לשותפים למסע, שהרי הדרכים והמשימות לא היו קלות, והנה בחור ממוקד ונאמן כמו טימותיאוס יתאים למסע.

שאול, סילא וטימותיאוס עברו באיזור פריגיה וגלטיה (מרכז, מערב טורקיה), כי רוח הקודש מנעה אותם מלהשמיע את דבר הבשורה באסיה.

כשבאו אל מיסיה (מערב טורקיה)ניסו ללכת את ביתיניה (צפון טורקיה), אך רוח הקודש לא הניחה להם. מסיבה זו הם ירדו אל טרואס (מערב טורקיה על חוף הים האגאי המשקיף לעבר יוון).

בלילה נראה חזון אל שאול, ובחזון שאול נצטווה לעבור אל מקדוניה (צפון יוון)– ז”א לעזוב את אדמת טורקיה ולעבור אל אדמת יוון.

לא תמיד אנו מבינים את הסיבות לכל דבר, אך כאשר אנו נשמעים להדרכת אלוהים, בסופו של דבר נוכל לראות ולהבין את התכלית לכל המהלכים (תהילים עג 16-17, ישעיה נה 7-10).

הצוות מפליג מטרואס ושט בנתיב ישר אל סמותרקיה (שיט בסמוך לקו החוף ובכיוון כללי מערב לעבר מקדוניה), ויום לאחר מכן אל נפוליס. ומשם אל פיליפי (צפון יוון – מקדוניה).

פיליפי היתה עיר בחבל מקדוניה ונחשבה למושבה רומית. ז”א, שלאחר שנכבשה שנים קודם לכן על ידי צבא רומי, האיזור סופח לרומא וכל תושבי העיר קיבלו אזרחות רומית על כל המשתמע מכך.

פיליפי הוקמה באמצע המאה הרביעית לפנה”ס וכונתה כך על שם פיליפ השני ממקדוניה, אביו של אלכסנדר הגדול.

באמצע המאה השניה לפנה”ס, העיר נכבשה על ידי הרומים ובשנת 42 לפנה”ס הפכה למושבה רומית.

כאשר הגיעו הצוות – שאול, סילא וטימותיאוס לפיליפי, הם שהו שם כמה ימים, מן הסתם לראות ולהתוודע למקום ולאוכלוסיה.

בכל פעם ששאול מגיע לעיר כלשהי, הוא מבקר בבית הכנסת (אל הרומים א 16-17), והנה, שאול אינו מזכיר שום בית כנסת בפיליפי. משמע שבעיר לא מתגוררים יהודים, או שאם כן,

אז מספרם אינו עולה על עשרה למנין כך שאפילו לא טרחו להקים לעצמם בית-כנסת.

באין בית כנסת, שאול יצא משער העיר לכיוון שפת הנהר.

מדוע?

יתכן שכך נהגו לעשות יהודים בהיותם בגלות בבל כדי להתרחק מקהל גויים בעת שרצו להתפלל ולהתחבר כקהילה כשרה.

והנה, ליד שפת הנהר פוגש שאול קבוצה שהתאספה, שנראה למטרת תפילה.

הייתה זו קבוצה של נשים שאחת מהן היא לידיה, אשה יראת אלוהים, אשת עסקים, מוכרת ארגמן (בדים יקרים) שבאה מן העיר תיאטירה למטרות מסחר (מערב טורקיה).

לידיה שמעה את הבשורה מפי שאול השליח, והאדון ישוע המשיח פתח את ליבה להקשיב עוד ולקבל את ישוע כאדון ומושיע.

חסד הבשורה לא היה רק על לידיה אלא גם על כל בני ביתה אשר נושעו עימה ואף נטבלו.

לידיה הבינה את חשיבות משימתם ושליחותם של שאול, סילא וטימותיאוס, והזמינה אותם לביתה בפיליפי. לפיכך, סביר ביותר להניח שהקהילה הראשונה בפיליפי התאספה בביתה של לידיה.

החיים בפיליפי לא היו שקטים כל הזמן. ללמדנו, שכל מי שחי בחסידות יירדף (טימו”ב ג 12).

כששאול והצוות אשר עימו הלכו לכיוון מקום התפילה, הם פגשו נערה אחוזת רוח ניחוש.

מספר אנשים ניצלו את אותה נערה לרווח כספי.

הנערה הלכה ועקבה אחר שאול והשאר וקראה בקול: “האנשים האלה עבדי אל עליון והם מכריזים לכם דרך ישועה!” (מע”ש טז 17). כך היא עשתה ימים רבים.

למרות שדברי הנערה נכונים הם, כל העניין לא הועיל לשאול ולבשורה.

אותה נערה אומנם אמרה אמת לגבי שאול אך חייה והתנהגותה לא היוו עדות טהורה וראויה לאדון.

דבר הבשורה ראוי שיאמר מפי משרתי האדון אשר גם חיים את אשר הם אומרים.

מכוון שהנערה הטרידה את שאול והפריעה לפעולתם, הוא גרש את השד אשר בה במילים אלו: “אני מצווה עליך בשם ישוע המשיח, צאי ממנה!”.

כשהבינו הגברים שניצלו את הנערה שכעת לא יוכלו להרוויח ממנה, הם עוררו מאומה בעיר שבסופה נזרקו שאול וסילא לכלא המקומי ואת רגליהם סגרו בסד (מע”ש טז 24).

מתברר שהדרך והאופן להגיע לליבותיהם של אנשים ולהביא את הבשורה למחוזות חדשים אינה קלה ופשוטה. כאמור,

לא תמיד משרתי אלוהים מבינים את התכלית של כל אירוע בעת התרחשותו, אך היותנו הולכים עם האדון, מהווה הבטחה שכל הנעשה מוגן ונשמר בכוח האדון.

אנשים רבים היו עדים לכל האירועים, ומבלי משים לב, הישועה מצאה נמל נצחי בלבבות כמה אנשים אשר היוו את הגרעין המתפתח של הקהילה בפיליפי.

בהיותם בכלא התרחש אירוע מכונן בחיי המעורבים.

בחצות, בעת ששאול וסילא התפללו ושרו שירי הלל לאלוהים, לפתע הזדעזעו היסודות של בית הכלא והמבנה עמד לקרוס.

השרשראות שכבלו את שאול וסילא ניתקו. דלתות הכלא נפתחו. רעידת האדמה הרעידה לא רק את המבנה אלא גם את הלבבות של כל האסירים והסוהרים.

הסוהר האחראי, הבין ששום אסיר לא יתנדב להישאר בכלאו ולכן מתוך ההבנה שישלם בחייו על כל אסיר נמלט, הוא עמד לקחת את נפשו בידו.

שאול עצר את הסוהר והבטיח לו שכל האסירים במקומם.

הסוהר שמע את תפילותיהם ושירתם של שאול וסילא, הבין את המסר וחיבר זאת עם האירוע העל טבעי שזה עתה חווה.

הסוהר חזר בתשובה בו ברגע.

הסוהר טיפל בשאול וסילא כאחיו, וכאשר היו בביתו, זכו כל שאר בני משפחתו לשמוע את הבשורה, לקבלה ולבטא את אמונתם המושיע בטבילה (מע”ש טז 33).

הערה: ישנם הטוענים שפסוק זה ודומיו הינם הוכחה לטבילת תינוקות. זאת טעות!

הכתוב אינו מציין את גילאי בני ביתו של הסוהר. מן הסתם כולם יכלו להיות בגיל בוגר מספיק כדי להבין את הבשורה ולקבלה בלב מבין.

כותב שורות אלו בן כחמישים. לו היה מתרחש אותו אירוע בביתי, הרי שבתי הצעירה ביותר בת 18…

למחרת שוחררו שאל וסילא וזאת לאחר שהוברר שהם אזרחים רומים, שהרי השרים לא יכלו על פי החוק לאסור אזרח רומי ללא משפט.

העיר פיליפי זכתה לפעולה יוצאת דופן של שאול, סילא וטימותיאוס אשר כל תכליתה הייתה להציג את דבר הבשורה לבני אדם למען ייוושעו וינצלו מזעם אלוהים על חוטאים.

שאול לא יכול היה להישאר לנצח בעיר פיליפי ולכן המשיך בדרכו למלא את התכלית שלשמה קרא לו האדון.

בני הקהילה בפיליפי לא שכחו את שאול אלא אף תמכו בשרותו למען האדון (קור”ב יא 7-10, אל הפיליפים ד 15-16).

מאוחר יותר חזר שאול למקדוניה, עודד קהילות שונות שזה עתה נוסדו והמשיך במסעו ליוון.

בדרך חזרה, בניגוד לתוכניתו המקורית, שאול עצר בפיליפי (מע”ש כ 1-6). היה בין המאמינים בפיליפי ושאול קשר מיוחד.

מאוחר יותר כאשר שאול היה במאסר ברומא, שוב פעלו הפיליפים כדי לעזור לשאול. הם שלחו לו מתנה נדיבה באמצעות אחד מחבריהם, אפפרודיטוס, אשר חלה בדרכו לשאול או במהלך שהייתו אצל שאול, וכמעט מת.

כאשר הבריא והיה מוכן לחזור הביתה, שאול שלח באמצעותו מכתב, זאת האיגרת אותה אנו לומדים.

הפיליפים קיוו שנוכחותו של אפפרודיטוס תאפשר לשאול לשחרר את טימותיאוס כדי שיבוא אליהם ויעזור לפתור כמה בעיות שנוצרו בקהילה.

(זיכרו שבעת ההיא הנהלת הכלא לא האכילה את האסירים ודאגה לרווחת האסירים. כל אסיר היה חייב להתקיים מעזרה ותמיכה של קרוביו. מסיבה זו היו לצד שאול אחים שסעדו אותו בהיותו בכלא).

משום מה שאול לא יכול היה לשחרר את טימותיאוס. את התשובות לשאלות בני הקהילה בפיליפי כתב שאול באיגרת, מסרה בידו של אפפרודיטוס, והלה העביר את המסר לקהילה בפיליפי. זאת היא האיגרת אל הפיליפיים.

חלפו להם כמעט אלפיים שנים ומתברר שתוכן האיגרת מרענן, מעודד ומשמח אותנו כפי שפעל בחיי המכותבים הראשונים.

דברי שאול נאמרו בהשראת רוח אלוהים ולכן הם ראויים לכלל בני האדם ובכל הזמנים.

האיגרת ממוענת “אל כל הקדושים במשיח ישוע…” וכאלה קיימים לא רק בעיר פיליפי.

כאמרו, שאול השליח כתב את האיגרת אל הפיליפיים, וכמו כן את האיגרות לקהילה באפסוס, קולוסה ואל פילמון, בהיותו במאסר ברומא בשנים 60-62 לספירה (א 13, ד 22).

שאול קיווה שעניינו יסודר בהקדם ונראה שהיה משוכנע ששיחרורו קרוב (ב 22-24).

המסר המרכזי של האיגרת:

היו מאוחדים באהבת האדון. שמחו בישועתכם. הילכו בקדושה בכל עת לאור האפשרות שיום המשיח יתכן בכל רגע (א 9-11, ב 2-5, 16, ד 4-9).

פסוקים 1-2: הקדמה וציון הנמענים

  1. מאת שאול וטימותיאוס, עבדי המשיח ישוע, אל כל הקדושים במשיח ישוע הנמצאים בפיליפי, ומנהיגיהקהילה והשמשים בכלל זה:
  2. חסד ושלום לכם מאת האלוהים אבינו והאדון ישוע המשיח.

שאול השליח מציין שהאיגרת לקהילה בפיליפי נשלחת מטעמו, ומציין שטימותיאוס נמצא גם כן עימו.

שאול השליח מציין את עצמו ואת טימותיאוס כעבדי המשיח ישוע.

שאול אינו מציין את עצמו וטימותיאוס כשליחים מטעם ישוע מכיוון שמתנת השליח היא מתנה ייחודית שהיא מנת חלקם של 12 שליחים וטימותיאוס אינו אחד מהם.

לפיכך, למרות שכולנו עבדי האדון ישוע וכולנו נקראים קדושים, לכל אחד מאיתנו מתנת רוח שונה.

שאול היה שליח, אך טימותיאוס לא היה שליח.

מי בחר את שאול לשליח?

בספר מעשי השליחים בפרק ט מתואר האירוע בו ישוע המשיח נגלה לשאול ובוחר בו להיות שליח מטעמו. שאול מציין את העובדה הזו בפתח איגרתו לקהילה בגלטיה.

לפני שישוע המשיח בחר את שאול להיות שליח, שאר התלמידים בחרו את מתתיה להיות שליח במקומו של יהודה איש קריות (מע”ש א 15-26).

התלמידים עשו זאת לפני שרוח הקודש הואצל עליהם.

אם כן, האם גם מתתיה שנבחר על ידי התלמידים במע”ש א הינו שליח? האם יש לנו 13 שליחים?

בספר ההתגלות פרק כא 14 מציין יוחנן את 12 היסודות של ירושלים החדשה. על כל יסוד כתוב שמו של אחד משנים-עשר השליחים.

לכן, כפי שישנם רק 12 שבטי ישראל המיוצגים על ידי 12 השערים של ירושלים החדשה, כך ישנם רק 12 שליחים בשירות ישוע המשיח.

למרות שחייו של מתתיה היו חיים ללא דופי והוא זכה לראות במו עיניו ולשמוע במו אוזניו את האדון ישוע, הוא אינו שליח מטעם האדון ישוע כמו שאר 12 השליחים.

מהי תוספת החסד שהאדון ישוע מעניק לשליחים?

א. מתנת הרוח – שליח, היא מתנה ייחודית כפי שמתנת הרועות, נבואה, בישור וכו’ הן מתנות ייחודיות (אל האפסים ב 20, ד 12). מדובר על מתנה המהווה יסוד לקהילה.

ב. לשניים-עשר השליחים ניתנו יכולות על טבעיות מיוחדות למען יוכלו לאמת את מסר הבשורה שאלוהים נתן בפיהם (קור”ב יב 12, אל העברים ב 1-4).

מכאן, איגרותיהם שנכתבו על פי הדרכת רוח אלוהים, כמוהן ככתבי הקודש. לאחר שכתבי הקודש הושלמו, הסתיימה התכלית למתנה זו.

מדוע ששאול יציין את טימותיאוס בפתח האיגרת?

אמת הדבר שזה נחשב למנומס כי הרי טימותיאוס נמצא עם שאול לסעדו בכלא.

יתכן אף שידו של טימותיאוס כתבה את האיגרת כפי שהוכתבה מפיו של שאול השליח מפאת נכותו (אל הגלטים ד 13-15, ו 11), אך לשאול סיבה טובה יותר.

שאול מתלמד את טימותיאוס לשירות ולהנהגה (טימו”א א 2, טימו”ב ב 1-7).

הזכרת שמו של טימותיאוס כשותף לכתיבת האיגרת מעמידה אותו כבעל סמכות.

זיכרו שבני הקהילה בפיליפי אהבו את טימותיאוס ומאוד רצו שישוב אליהם (ב 19-24). טימותיאוס היה עם שאול בביקור הראשון בפיליפי וחווה גם כן את כל ההתנסויות הראשונות שם.

שאול רואה את היום שלמחרת, ומאוד רוצה שלבבות המאמינים בפיליפי ובמקומות אחרים יתחילו להבין שטימותיאוס עומד ללכת בעקבות שאול כרועה ומורה.

טימותיאוס עתיד לבקר את אותן קהילות ולהורות להן את דרך האדון. גילו הצעיר עלול להיות לו למכשול ומכאן שאול בונה את הבסיס הסמכותי שטימותיאוס עתיד להזדקק לו בעתיד הקרוב ביותר (טימו”א ד 12).

בפסוק 1 שאול מציין את עצמו ואת טימותיאוס כעבדי המשיח ישוע, וממען את האיגרת אל כל הקדושים במשיח ישוע הנמצאים בפיליפי.

א. עבדי המשיח ישוע.

אם שאול השליח האוחז בתפקיד כה רם הינו עבד של המשיח ישוע, מיותר לציין שנדרש מכל אחד מאיתנו לשאוף ללא פחות מכך.

בספר יהושוע פרק א מוזכר משה כעבד יהוה, ויהושוע סגנו ומחליפו, כמשרת עבד יהוה.

מכאן, למרות שהעולם משתמש במילה עבד כדי לציין את הדרגה הנמוכה ביותר שאדם יכול להימצא בה, דרגה המציינת ביטול עצמי וקבלת מרותו המוחלטת של אחר על כל אשר בחיי, הרי שבשירות אלוהים, זו הדרגה המכובדת ביותר – עבד יהוה.

משה רבינו וגם שאול השליח זכו לפגוש את אלוהים הבן פנים אל פנים.

שניהם זכו לראות את הבורא כשהוא לבוש בשר ודם ומשוחח עימם כאב אוהב.

שניהם הבינו את גודל הקורבן שאל-שדי, האדון ישוע מעניק לכל אחד מילדיו, כדי לכפר על חטאיי ילדיו ולהצילם מזעם אלוהים, כל זאת בתשלום חייו שלו.

אותם יראי אלוהים הבינו את גודל מתנת החסד של אלוהים עליהם, ועל כלל בני האדם שאותם אלוהים בחר להושיע.

לאור חסד אלוהים הרב, נתנו אלו את חייהם לאלוהים כקורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים (אל הרומים יב 1-2).

מדוע?

כי רק כך, כעבדים נרצעים לאלוהים, אפשר לעבוד ולשרת את אלוהים באופן המכבד ומפאר את שמו.

רק עם הצניעות האמיתית הזו ניתן לראות את נוכחות אלוהים באדם, את הכוח האלוהי המניע מאחורי השירות הקדוש של העבד הנאמן.

בקהילות האדון נמצאים אנשים רבים המכנים עצמם עבדי אלוהים, אך דבריהם ושאיפותיהם מוכיחים דבר שונה או את ההיפך הגמור.

ישנם אלו הרואים את תפקידם הנוכחי כמקפצה לדבר נחשב יותר בעיני אחרים – זה לא הלך מחשבה של עבד נאמן.

אחרים עושים את השירות רק בתנאי שמעשיהם ייראו לעיני אחרים, כדי שיוכלו לקבל כבוד או תמורה – גם זה לא הלך מחשבה של עבד נאמן.

עבד האדון שמח ומתמוגג בכל הזדמנות שירות שהאדון מניח לידיו, גם אם המשימה אינה נחשבת למכובדת ואף אחד אינו רואה את עמלו. העבד הנאמן יודע שהאדון רואה את אשר במסתרים.

עבד האדון בא לבית אלוהים עם גישה של: אלוהים, השתמש בי להועיל לאחר…

עבד נאמן אינו קובע לעצמו את התוכנית בשירות אלוהים אלא, מגיב להוראת האדון, וזו ניתנת לו לפי:

  1. מתנת הרוח שאלוהים בחר לתת לו (קור”א יב, אל הרומים יב).
  2. צורך שאלוהים העמיד לנגד עיניו (יוחנן ה 19-20).
  3. הוראה מכתבי הקודש.
  4. או שנאמר לו על ידי הנהגת הקהילה בהדרכת רוח הקודש.

מתי אפשר להבין שאדם בקהילה אינו באמת עבד האדון?

כאשר הוא עושה טבלת כדאיות אישית בכל תחום.

כאשר אדם חושב בכל עת, מה הוא מרוויח ומקבל מתפקיד כלשהו, הרי שאינו עבד לאדון אלא משהו אחר.

אדם שכזה אינו מהווה עדות ראויה לשאר בני בית אלוהים ועלול להסיט את ליבם ומוחם מישוע האדון למשהו אחר.

אל לנו לנחש איך עבד האדון צריך לחשוב ולחיות. האדון בכבודו ובעצמו חי כעבד של אלוהים האב, וזאת כדי שאנו נלמד מן הטוב ביותר.

שאול ציין את דוגמתו של ישוע המשיח בפרק ב 5-11: (אני אקרא את הפסוקים אך נלמד כל פסוק כשנגיע לפרק ב).

  1. יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע:
  2. הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים,
  3. אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם; וכאשר היה בצורתו כאדם,
  4. השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב.
  5. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם הנעלה על כל שם,
  6. למען תכרע בשם ישוע כל ברך בשמים ובארץ ומתחת לארץ,
  7. וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב.

לפיכך, יבדוק ויבחן כל אחד מאיתנו אם הסיבה לנוכחותו ושירותו בבית אלוהים נובעת מתוך אהבת האדון ורצון לשרת, או מסיבות אחרות.

אנו שונים במתנות השירות שלנו בבית אלוהים, בגוף המשיח, אך כולנו בעלי הלך רוח זהה. אנו ממלאים את רצון האדון ולא את רצונינו באמונה ואהבה.

הבה נזכור:

כל בני האדם עבדים למישהו או למשהו.

טוב לנו להיות עבדים לאל אוהב אשר בא לעולם כדי לתת לנו את החיים שלו.

הדרגה הגבוהה הנתונה לכל אחד מילדי אלוהים היא: “עבד טוב נאמן” (מתי כה 21).

הלוואי שנשאף כולנו לדרגה נעלה שכזו.

מי שאינו עבד לאדון ישוע, בין אם הוא רוצה, או מבין, הריהו עבדו של השטן, אשר אינו פוסק מלהרוס ולהשמיד את חיי עבדיו, וזאת כדי להציל את אחריתו ולקדם את תוכניתו המעוותת.

ב. שאול מכנה את כל אלו הנמצאים במשיח – קרי, הנושעים, קדושים.

כן, כל מאמין נושע נקרא קדוש בעיני אלוהים!

באיגרת לרומים א 7 הוא מכנה את המאמינים ברומא – קדושים, ואף אהובי אלוהים.

באיגרת הראשונה לקורינתים א 2 שאול מכנה קדושים את אלו אשר הוא ביקר במילים החריפות ביותר שנאמרו על מאמינים נושעים (ראה גם קור”ב א 2).

באיגרת אל האפסים א 1, 15, שאול מכנה קדושים את המאמינים באפסוס.

באיגרת השניה לתסלוניקים א 10 שאול מכנה את המאמינים בתסלוניקי: קדושים אשר האדון עתיד להיכבד בהם ביום הופעתו.

במעשי השליחים ט 13 חנניה מציין את הצרות שעשה שאול לקדושים בירושלים – לפני שנושע. ז”א, שכל הנושעים בירושלים קדושים בעיני אלוהים

האם כל המאמינים בערים הללו חיו חיי טוהר וקדושה ללא כל חטא? ממש לא, ולמרות זאת הם נקראים קדושים.

אז מדוע הם נקראים קדושים?

  1. כי הם שייכים למשיח ישוע. הם הפקידו את חייהם בו, באמונה כאדון ומושיע מזעם אלוהים על החטא. הם קיבלו באמונה את ישוע כקורבן כפרת החטאים שלהם.
  2. כי הם חדלו לחיות לפי נוהג העולם הזה, וכעת הם רחוקים, מופרדים מסגנון חייהם הקודם.

למעשה, רק באמצעות השתייכותם לישוע הם נעשו קדושים.

מהו התהליך שעובר כל אדם עד שהוא נקרא קדוש?

  1. אלוהים מודיע אודות קיומו בבריאה. כל אדם רואה את מורכבות הבריאה ויש לו את ההבנה המובנית כדי להגיע למסקנה פשוטה שיש יד מכוונת, בורא, מאחורי כל אשר בבריאה (תהילים יט, אל הרומים א-ב).
  2. מעבר להוכחת קיומו הריבוני של אלוהים בבריאה, הוא מודיע אודות זהותו, תוכניתו להושיע בני אדם ותוכניתו בעבור בני אדם, דרך דובריו (הנביאים), ועל ידי כתבי הקודש. את המסר הכתוב נושאים בחירי אלוהים לכל קצוות תבל (ראה יונה, ישעיה ו וכו, מע”ש א 8-9).
  3. הישועה מזעם אלוהים על החטא מוענקת לאדם לאחר שזה הבין והפנים בעזרת רוח הקודש את היותו חוטא הזקוק לכפרת חטאים. זו ניתנת לו על סמך אמונתו בישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא, שבא לעולם בדמות אדם, מת כקורבן חטאים, וקם לתחיה ביום השלישי (אל הרומים י 8-9, 15-17).

אלוהים רגיש לזעקת לב שבור ולא יתעלם מאדם הקורא לו באמת (תהילים נא 7).

כעת, רק לאחר שנושע, יכול האדם להבין את הפעולות הבאות שאלוהים עושה בחייו:

  1. הוא נבחר על ידי אלוהים להיוושע בדמו המכפר של ישוע המשיח, אלוהים הבן (אל האפסים א 5-7, 11-12). לידתו מחדש היא פעולת חסד טהורה של אלוהים.
  2. אלוהים הפקיד את רוח הקודש, שהיא הוויה אלוהית טהורה ומושלמת בגופו של כל מאמין, כערבון לנצחיות הישועה (אל האפסים א 13-14, קור”א ג 16-17).
  3. אלוהים האב הצילנו משלטון החושך של השטן והעביר אותנו אל מלכות בנו אהובו, ששם יש לנו פדות, סליחת חטאים (אל הקולוסים א 13, אל האפסים ה 8-11). ראה הדרשה על ההר.
  4. אלוהים מכנה אותנו כוהנים, משרתי קודש, עם יקר לו מאוד, כדי שנספר את גדולתו וגבורותיו. כדי שנאמר לכל אדם שהוא אלוהים העביר אותנו מחושך אל אורו הנפלא (פטר”א ב 9-10).
  5. רוח הקודש מעניק למאמין את תכונות האופי של ישוע המשיח – פרי הרוח (אל הגלטים ה 22-23), וכן את הכוח להתמודד נגד כל נכלי השטן – בהצלחה (אל האפסים ו 10-18, יוח”א ד 4).
  6. המאמין מקבל יכולות ותפקידים [מתנות רוח, כשרונות שדרכם הוא משרת את האיברים בגוף המשיח], (אל האפסים ב 10, ד 12-16, טיטוס ב 14, פטר”א ב 9-10).
  7. כאשר אלוהים מביט על ילדו הנושע, עלי ועליך המאמינים בישוע כאדון ומושיע מן החטא, הוא רואה את צדקת המשיח בנו – בתוכנו (קור”ב ה 21, אל הרומים ה 1-11).

אם אתם חושבים שפה מסתיימת רשימת החסד שאלוהים מעניק לילדיו הקדושים, אז אתם טועים.

להלן הברכות הנוספות שאלוהים מחבר לתואר: קדוש!

באיגרת למאמינים באפסוס בפרק א 3-7, שאול השליח פירט את הברכות שאלוהים מעניק לקדושיו:

  1. “ברוך האלוהים אבי אדוננו ישוע המשיח, אשר ברך אותנו בכל ברכה רוחנית בשמים, במשיח,
  2. כשם שבחר אותנו בו בטרם היווסד תבל, להיות קדושים ובלי דופי לפניו באהבה.
  3. הוא יעד אותנו להיות לו לבנים על ידי ישוע המשיח, כחפץ רצונו,
  4. לתהילת כבוד על חסדו אשר העניק לנו באהובו,
  5. שבדמו יש לנו הפדות, סליחת החטאים כפי עושר חסד האלוהים…”.

לקדושים יש:

  1. כל ברכה רוחנית בשמים – במשיח.
  2. נבחרנו מאז היווסד תבל.
  3. אנו בנים לאלוהים.
  4. מפארים ומכבדים את שם אלוהים.
  5. בדמו נתן לנו פדות.
  6. סליחת חטאים מלאה.

באיגרת לגלטים ד 6-7, ולרומים ח 17, (גם אפסים א 11), שאול מציין שאנו יורשים מטעם אלוהים ומכאן אנו שותפי נחלתו.

אל הרומים ח 17: “ואם בנים, אזי יורשים. יורשי נחלת אלוהים וגם יורשים השותפים למשיח, שכן סובלים אנו עימו כדי שגם נזכה לכבוד עימו.”

אל האפסים א 11: “ובו נועדה לנו נחלה, כי נבחרנו מראש לפי תוכניתו של הפועל בכל בהתאם למחשבת רצונו…”

אל הגלטים ד 6-7: “…וכיוון שאתם בנים, אלוהים נתן בלבבכם את רוח בנו הקוראת “אבא, אבינו”. לפיכך אינך עבד עוד, כי אם בן. ואם בן, אזי גם יורש מטעם אלוהים.”

רק למען ההשוואה: השטן לא מעניק שום דבר טוב לבני אדם. נחלתו וירושתו היא מוות נצחי באגם האש ואף אדם שפוי אינו רוצה כל שותפות בנחלה וירושה שכזו.

איך האמת הזו והברכות הללו צריכות להשפיע על מהלך חיינו היומיומי ולשנות אותנו?

א. אל תדאגו: (מתי ו 25-33)

ב. תשמחו תמיד ותציגו את כל משאלותיכם לפני אלוהים בתפילה, תחנונים והודיה: (אל הפיליפים ד 4-6).

ג. יש לנו זכות לקרא לאלוהים: אבינו (אל הרומים ח 15).

ד. גישה ישירה לאלוהים בתפילה: (אל העברים ז-ט)

ה. אלוהים עונה לנו ופועל גדולות עבורנו: ירמיה לג 3: “קרא אליי ואענך ואגידה לך גדולות ובצורות לא ידעתם”

ו. אלוהים חולק עימנו את תוכניותיו: (בראשית יח 16-19, עמוס ג 7).

ז. לאלוהים יש תוכנית נפלאה עבורנו, תוכנית של חיים ושלום: (ירמיה כט 11-12).

ח. אהבת אחים אמיתית, סליחה כנה, סבלנות, התייחסות איש לרעהו כפי שהאדון ישוע המשיח מתייחס אלינו (אל האפסים ד 17-32)

האם השימוש במילה קדוש בברית החדשה תואמת לשימוש והבנה בתנ”ך?

לאורך כל ספרי התנ”ך, אלוהים מתואר כקדוש (בספר ויקרא יא 44-45, יט 2, כ 26, כא 8, שמ”א ב 2, ישעיה ו 3, יחזקאל לט 7, הושע יא 9, תהילים כב 4, צט 3, 5, 9, קיא 9).

קדושתו של אלוהים מתבטאת בכך שהוא ריבון, קיים מאז ומתמיד, כל יכול, כל יודע ונמצא בכל בכל עת, נקי מכל דבר שהוא רע, טהור, ומושלם בכל.

מכאן, קדושתו של אלוהים מתבטאת ביחודיותו האלוהית, שלמותו בכל תחום, טוהרו הרוחני, – פשוט אין כמוהו.

התנ”ך גם מציין את עם ישראל כעם קדוש לאלוהים (שמות יט 6, דברים ז 6, יד 2, 21, כו 19, כח 9).

האם כל בן ישראל שמר את כל מצוות אלוהים בשלמותם? לא!

האם עם ישראל הלך כל העת בדרך אלוהים? לא! ראה ישעיה א…

למרות כל זאת, עם ישראל נקרא קדוש לאלוהים.

מכאן, קדושת עם ישראל כעם מתבטאת בעובדה שאלוהים בחר את העם הזה למלא תפקיד מיוחד ויחודי ששום עם אחר לא נבחר לעשות.

לא רק אלוהים ולא רק עם ישראל נקראים קדושים, אלא גם יום מסוים.

בספר נחמיה ח 9 העם התאסף ביום חג התרועה (ראש השנה) לקרא וללמוד מדבר אלוהים. העם התרגש מאוד והתעצב על חטאיו שעשה נגד אלוהים. נחמיה פנה אל העם ועודד אותם. במילותיו ציין נחמיה כי אותו היום הינו יום קדוש ליהוה.

מכאן, גם מועדי יהוה הם ימים קדושים – מיוחדים ושונים משאר הימים (ויקרא כג).

במה זה מתבטא?

אלוהים פועל ועושה בימים אלו דברים שלא עשה בימים אחרים (המשיח נצלב וקם לתחיה במועדי יהוה)

מן העם נדרש לפעול בצורה שונה משאר הימים – לא לעבוד, הקרבת קורבנות וכו.

לא רק אלוהים, עם ישראל או יום מיוחד נקראים קדושים, אלא גם מקום או כלי (שמות כט 31, במדבר ז 1, זכריה יד 21).

והכוונה שהמקום (איזור בית המקדש, ירושלים) או הכלי משמשים לשירות אלוהים בלבד! כל שימוש אחר במקום או בכלי שחורג מהנקבע, הריהו עבירה, ומטמא (פוסל) את המקום או הכלי, ודורש חיטוי, ניקוי ווידוי על חטא.

הבה נסכם את ההגדרה למילה קדוש, קדושים:

המילה קדוש מתארת אישיות, אדם, חפץ או מקום שנבחרו לייעוד מיוחד, שונה מכל השאר.

השימוש בכתבי הקודש במילה “קדוש” [בכל הנוגע לבני אדם], כולל בתוכו גם את תכונות הטוהר והמוסריות הנעלה הקשורות לאופי והתכונות של אלוהים.

אדם, יום, חפץ או מקום הופכים לקדוש מתוקף בחירתם על ידי אלוהים לתפקיד או ייעוד המקיים ותומך בתוכניתו בעולם.

מכיוון שאלוהים טהור, נעלה במוסריותו ואין בו כל צל של חטא, יוצא מכך שכל הפועלים עימו ובסביבתו ובשמו חייבים לאמץ את מידות הטוהר והקדושה של אלוהים.

מכאן, אדם אשר נקרא ונבחר על ידי אלוהים למלא ולעשות דבר בשם אלוהים והוא חי על פי אמות מידת הצדק והטוהר של אלוהים, הוא מפאר את שם אלוהים. אדם שכזה מקדם את מלכות אלוהים…

מי שנבחר על ידי אלוהים ונקרא קדוש, ואינו חי ופועל ברמת הטוהר הראויה לאלוהים, הריהו מזיק לשמו של אלוהים ומונע מאחרים לראות ולהכיר את אלוהים כפי שראוי לאלוהים קדוש וטהור.

הביטוי החשוב ביותר להיותנו קדושים חייב להתבטא בהתמקדות בישוע כאדון ומושיע, אהבת האחים, עזרה הדדית, סליחה כנה וסבלנות (יוחנן יג 34-35, אפסים ד 32, מתי ה 23, יוח”א א 9).

בשלב זה יש לנו הבנה טובה יותר למשמעות המילה “קדוש”.

והנה, כל אלו הנקראים קדושים ממשיכים לחטוא, מי יותר ומי פחות.

מדוע?

כי אנו עדיין כלואים בגוף בשר הנתון לקללת החטא. למרות שרוחנו יודע את הטוב ורוצה לעשות את הטוב, גופנו לעיתים חזק יותר ומושך אותנו לפעול בדרך שאנו מצטערים עליה לאחר מעשה (אל הרומים ז 7-25).

האתגר הזה יימשך עד שהאדון יקחנו אליו, אם במותנו או ביום ההילקחות.

אם כן, אדם הנקרא קדוש בעיני אלוהים מכוח בחירתו על ידי אלוהים להיות ילדו, עלול ליפול בחטא ולהרוס את ההתחברות שיש לו עם אלוהים ומאמינים אחרים.

לאור זאת, איך הקדושים שומרים על טוהר רוחני המאפשר התחברות בריאה עם אלוהים ואנשים?

איך הקדוש מתקדש?

  1. לימוד סיסטמטי ומתמשך של כתבי הקודש כי רק כך אדע מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והמושלם.
  2. מתוודים על כל חטא (יוח”א א 9)
  3. מתרחקים מן הרע על כל צורותיו (תסל”א ה 22).
  4. מתפללים ומבקשים את עזרת אלוהים כדי לגבור על פיתויים (ירמיה לג 3, יוחנן טז 23-24, מתי ו 7-13, 33, אל הפיליפים ד 6-7).
  5. מתחברים עם אחים ואחיות נושעים כדי להתחזק ולהישמר מרעות העולם.

בקיצור, משתדלים מאוד להיות בהתחברות קהילתית קדושה (מע”ש ב 41-47).

בפסוק הראשון שאול ציין שאיגרתו היא אל כל הקדושים במשיח ישוע.

כעת הוא ממשיך ומציין עוד עובדה רוחנית מאוד חשובה ומעניינת.

הקדושים “במשיח ישוע”: או במילה נרדפת – באדון

שאול משתמש בביטוי זה כדי לציין את המשיחי. שאול משתמש בביטוי זה יותר מ-100 פעמים.

למה הכוונה?

לפני שאדם נושע היה במשיח ישוע, הוא היה “באדם”, לאבמשיח ישוע.

אדם הראשון היה אומנם אדם פרטי אך אלוהים מינה אותו לייצג את האנושות כולה.

כל מה שעשה אדם הראשון השפיע על האחרים. מעשיו לא השפיעו רק עליו, אלא כולנו יודעים היטב שכל אחד מאיתנו נושא על עצמו את תוצאת מעשיו של אדם הראשון.

עוד כשהיינו ברחם אמנו, נשאנו את התוצאות של “אדם” – את קללת החטא – מות תמותון (תהילים נא 7, אל הרומים ה 12-21).

לעומת זאת, שאול השליח מכנה את ישוע המשיח בשם: “האדם השני” וה”אדם האחרון” (קור”א טו 22,45,47).

ישוע המשיח בא לעשות את כל מה שהאדם הראשון נכשל בו, ולתקן את כל מה שהרס אדם בגלל חטאו.

במותו ובתחייתו מהמתים ישוע המשיח ביטל את האשמה, את כוח החטא ואת שלטון השטן. ישוע המשיח ביטל את המוות הנצחי בחיינו, בחיי ילדיו הנושעים (אל הרומים ד 25, קולוסים ב 13-16, קור”א טו 54-55).

כשאנחנו חוזרים בתשובה, אנחנו משתתפים בברכות הרבות שישוע המשיח קנה לנו במותו.

במשיח, אומר שאול באיגרתו אל האפסים, אלוהים בירך אותנו “בכל ברכה רוחנית” (אל האפסים א 3).

במשיח ישוע, משמע שמתנו לעצמנו וכעת אנו חיים בעבור המשיח בלבד! (אל הגלטים ב 20, אל הרומים ו 2-9).

שאול מציין כחלק מהנמענים את הזקנים והשמשים.

מן הסתם כל איגרת לקהילה היא בראש ובראשונה להנהגת הקהילה, אז מדוע ששאול יציין את הזקנים והשמשים באופן כל כך מוחלט ומודגש?

תפקיד הזקנים להשגיח על הקהילה וללמדה את דבר אלוהים, להנהיגה על פי דרך האדון.

בספר מע”ש כ 17-38 שאול השליח נפרד ממנהיגי הקהילות באפסוס.

בפרק נמצאים כל המילים הנרדפות לזקן קהילה.

הם, זקנים, מנהיגים, משגיחים, רועים.

תפקידם של השמשים היא לוודא שעניני החולין של הקהילה מסודרים באופן רוחני. ז”א, עזרה פיזית לנזקקים וכו’ (ראה מע”ש ו 1-7, טימ”א ג 8-13).

אם כן, מדוע ששאול יציין את הזקנים והשמשים בעוד שלא עשה כך באיגרות אחרות?

המסר המרכזי של האיגרת נוגע במיוחד לתפקידם של הזקנים והשמשים.

בדרך עדינה הוא מוכיחם לבצע את המוטל עליהם להכין את הקהילה להיות ללא דופי ליום המשיח – שיתכן שיהיה היום!

שאול מסיים את ההקדמה הקצרה במילות ברכה.

פסוק 2: “…חסד ושלום לכם מאת האלוהים אבינו והאדון ישוע המשיח.”

מילות ברכה אלו הן הברכה הסטנדרטית של שאול השליח באיגרות (קור”א א 3, קור”ב א 2, אל הגלטים א 3, אפסים א 2, קולוסים א 2, תסל”א א 1, תסל”ב א 2, טימ”א א 2, טימ”ב א 2, טיטוס א 4, פילמון 3).

חסד ושלום כתזכורת ליחס והקרבה שלנו לאלוהים.

חסד: כי נושענו בגלל פעולת אהבה של אלוהים בהיותנו חוטאים ולא בגלל שמגיע לנו (אל האפסים א-ב, אל הרומים ה).

שלום: זה התוצאה של הסרת העויינות ביננו לאלוהים (אל הרומים ה)

חסד ושלום הם המתנות הגדולות ביותר שאלוהים יכול להעניק לבן אדם חוטא.

את כל זאת קיבלנו בקורבנו האוהב של ישוע המשיח, בן האלוהים.

המאמינים בפיליפי: קהילה אהובה ונדיבה (פסוקים 3-5):

3.מודה אני לאלוהים מדי זכרי אתכם

  1. ותמיד, בכל תפילותי בעד כולכם, מתפלל אני מתוך שמחה
  2. על השתתפותכם בבשורה למן היום הראשון ועד עתה.

כמה משמח לשמוע אודות היחס הקרוב והלבבי בין רועה קהילה לבני הקהילה.

ישנם בעולם כל כך הרבה רועי קהילות ששמות חברי קהילתם מעלים למוחם זכרונות מרים, אכזבות, כשלונות, ולאו דווקא סיבות רבות להודיה.

לעומתם, ישנם רועים שמודים לאלוהים על כל אח ואחות שפגשו בין כתלי הקהילה. לעיתים בני הקהילה טובים להם יותר מבני משפחתם שלהם.

מה היו הסיבות שבגללן שאול השליח הודה לאלוהים בכל פעם ששמותיהם עלו במוחו?

  1. קיבלו אותו כשליח של ישוע המשיח הנושא את מסר הבשורה – נכנעו למרותו כשליח.
  2. קיבלו את הבשורה הקדושה שנאמרה מפיו. חייהם השתנו והופקדו ביד האדון ישוע.
  3. ישבו לרגליו כאשר לימד את תורת אלוהים ונתנו לדבר אלוהים לשטוף את ליבם ולקבוע את מהלך חייהם.
  4. בהעדרו, הם המשיכו לשאת את בשורת האדון, לבשר ולחיות על פי הנחיית דבר אלוהים (ב 12).
  5. הם נתנו בהקרבה כדי לעודד ולהפיץ את בשורת החיים – בתמיכתם לו כשליח, ולמאמינים נזקקים במקומות אחרים (ב 25, קור”ב ח).

נכון, הם לא היו מושלמים. בהמשך האיגרת היו לשאול מספר תוכחות כלפי חלק מחברי הקהילה בפיליפי. אך המאמינים בפיליפי הראו את הסימנים הנחוצים כדי להוכיח שהאדון במרכז חייהם והם נחושים להמשיך ולחיות על פי הכתוב בכתבי הקודש.

הם עשו את כל הפעילויות שקהילה בריאה צריכה לעשות ומתוך המניעים הנכונים (מע”ש ב 41-47)

שאול השליח מרבה להשתמש בשורש ש.מ.ח באיגרת לפיליפים (א 3, 18, 26, ב 2, 17, 29, ג 1, ד 1, 4, 10).

בפרק ד אומר שאול למאמינים בפיליפי: אתם שמחתי ועטרת ראשי…

אם שאול משתמש בכאלו מילים כדי לתארם, ניתן לשער שכל יום ששהה במחיצתם היה לו כמו טעם של גן-עדן.

נחמד לשוחח על הבגרות הרוחנית של המאמינים בפיליפי, אך אל נשכח שנחמדותם לא העלתה רק את שמחתו של שליח המשיח ישוע, אלא יותר מכך, התנהגותם הטובה פארה את שמו של האדון.

אז הבה נשאל את עצמנו?

האם התנהגותנו כלפי אחים ואחיות בקהילה מפארת את שם האדון?

האם רועה הקהילה מודאג, עצוב או חס וחלילה בוכה בכל פעם שהשם שלך עולה לזכרונו, או שליבו מפעפע משמחה?

לפני שנדבר על התנהגותם של חברי הקהילה, הבה נזכור את התנאים שזקני הקהילה והרועים חייבים לעמוד בהם:

  1. דבר אלוהים מצווה על מנהיגי הקהילה להקדיש את זמנם ומרצם כדי ללמוד היטב את כל כתבי הקודש (טימו”א ג).
  2. אלוהים מצווה על הרועים והמורים להכשיר את הקדושים לעבודת השירות (אל האפסים ד 12-14).
  3. אלוהים מצפה מהרועים והמורים לרעות את צאן אלוהים היקר ברצון, בשמחה, בנפש חפצה ולא חס וחלילה בחמדת בצע. לא כרודנים אלא כמופת לצאן (פטר”א ה 1-4).

על מנת לעזור לרועים והמורים במשימתם החשובה, אלוהים מצווה על שאר בני הקהילה את הדברים הבאים:

אל העברים יג 17: “שמעו בקול מנהיגיכם והכנעו להם, כי משגיחים הם על נפשותיכם כעתידים לתת דין וחשבון. נהגו כך, למען יעשו זאת בשמחה ולא באנחה, שאם לא כן אין זה לתועלת לכם.”

פטר”א ה 5: “כמו כן, הצעירים, הכנעו לפני הזקנים…”

אחים ואחיות, מטרת ותכלית קיומנו זה לפאר את שם האדון.

כל מתנות הרוח שקיבלנו, לא נועדו לפתח לעצמנו קריירה אישית, אלא נועדו להוות כלים שדרכם נפעל איש בחיי רעהו למען נפאר ביחד את שם האדון.

לאור זאת, אלוהים מצפה מאיתנו להיכנע איש לרעהו בענווה אמיתית, לכבד את נושאי המשרות כדי שכל אחד ימלא את האחריות שנתן לו האדון בשמחה ועל הצד הטוב ביותר (פטר”א ה 5-6).

האדון עתיד לקרא לנו אליו היום! יום המשיח ישוע יכול להיות היום!

האם כל ילדיו מוכנים למפגש?

למה הדבר דומה?

כשהורים יוצאים מן הבית לאירוע כלשהו, הם מפקידים את ילדיהם בידי שמרטף שהם סומכים עליו.

בעוד ההורים מצפים מהשמרטף לעשות שירות טוב, הם אומרים לילדיהם חזור ושנן: תתנהגו יפה, אל תעשו בעיות לשמרטף, אל תעשו בושות לאבא ואמא…

שעורי בית:

כל אחד מאיתנו ישאל את עצמו:

האם פינו מלא בהודיה כאשר אנו זוכרים בשם כל אחד מבני הקהילה?

האם עינינו מזוגגות כאשר אנו נזכרים באחד מהאחים או האחיות בקהילה ואז מודים לאלוהים על הברכה שאותו אדם הביא לחיינו?.

מה עולה לראשך כאשר אתה נזכר ברועה הקהילה?

האם אתה מאבד את התיאבון או מודה לאלוהים?

אם ליבנו אינו מלא בהודיה עבור אחים ואחיות בקהילה, הבה נשאל את עצמנו: מדוע?

האם יש ענין לא פטור בינינו?

האם יש חטא שלא התוודנו עליו? במה אני תרמתי לבעיה?

אם איננו יכולים להודות לאלוהים על כל שם של אח בקהילה, כי אז התחברותנו לא תהיה שלמה.

הבה נתפלל לענווה כדי שנוכל לבקש סליחה איש מרעהו למען כבוד האדון.

שאול ממשיך ואומר בפסוקים 4-5:

  1. ותמיד, בכל תפילותי בעד כולכם, מתפלל אני מתוך שמחה
  2. על השתתפותכם בבשורה למן היום הראשון ועד עתה.

השליח שאול מזכיר את המאמינים בפיליפי בתפילותיו.

וכאשר עולים שמותיהם, יש בפיו הרבה יותר מילות הודיה מאשר מילות תוכחה או תיקון. שאול לא הרגיש את אותו הדבר כאשר כתב את האיגרת לגלטיים או לקורינתיים…

כאמור, היחס בין שאול לבני הקהילה היה יחס קרוב ואוהב, ולכן שאול יכול היה גם לתקן אחדים מן האחים בקהילה ולציינם בשמותיהם הפרטיים (ד 2), מבלי לדאוג שהם יהיו ברוגז ויעזבו את הקהילה…

מה עשו הפיליפים באופן מתמשך שחימם את ליבו של השליח?

הם השתתפו בבשורה למן היום הראשון ועד עתה…

השתתפותם של הפיליפיים לא הייתה רק במישור תיאורטי אלא גבתה מהם מחיר כספי וחומרי.

  1. ההשקעה הגדולה שלהם הייתה בעבודת הפצת הבשורה, עוד מן התקופה ששאול היה נוכח ביניהם.

המאמינים בפיליפי לא רק התפללו בעבור המבשרים (א 19), אלא לקחו חלק פעיל בבישור עצמו (א 27).

קל יותר לשלוח צק או ללמד אחרים איך לבשר, אך המאמינים בפיליפי לא חיפשו את הדרך הקלה.

הם ויתרו על הנוחות האישית, סיכנו לעיתים את חייהם כדי לאפשר לעוד נפש לשמוע את הבשורה שבכוחה להושיע אדם מאבדון נצחי (א 28-30).

שאול ידע שתפילותיהם מגיעות לאוזני אלוהים מכיוון שנעשו על פי רצון אלוהים וכחלק מכלל פעילותם בעבור הפצת הבשורה.

תפילותיהם בעבור שאול השליח השאירו אותו לנגד עיניהם, וכך מחוייבותם לו נשארה טריה לאורך כל השנים שהיה רחוק מהם ואף בכלא (אל העברים יא 25-26, מתי כה 34-40).

  1. המאמינים בפיליפי עשו שני דברים פיזיים שהוכיחו את אהבתם המקריבה כלפי שאול ושאר נושאי הבשורה.

הם שלחו לו מתנה כספית מכיסם כדי לעזור לו ולעודד אותו בעבודה שעשה למען המשיח (ד 14).

הם לא רק תמכו בשאול, אלא נתנו ממחסורם גם למאמינים אחרים באיזורים מוכי אסון (קור”ב ח-ט).

המאמינים בפיליפי עשו דבר נוסף גדול יותר מעבר לשליחת מזומנים. הם שלחו לשאול אח יקר, אפפרודיטוס כדי שיהיה לו לעזר ולעידוד כשהיה במאסר (ב 25).

רבותי, אל נחשוב לרגע שאפפרודיטוס היה הנודניק התורן בפיליפי שכל זב חוטם היה שמח להיפטר ממנו.

אפפרודיטוס היה אח יקר ובעל יכולת. הוא היה כלי חשוב לקהילה ולכן נשלח לשאול כדי שיועיל לו.

הקהילה שלחה את הטוב ביותר שיכלה בעבור שאול השליח.

הבה נדמיין לעצמנו עד כמה שמח שאול כאשר ראה את אפפרודיטוס בא לבקרו ולבשר לו שהוא נשאר עימו לתקופה ארוכה – כעזר.

חשוב וטוב לתרום כסף לקידום הפצת הבשורה. יחד עם זאת, ראוי שגם נשקול במקרים מסויימים לשלוח את הטובים ביותר לעזרת המבשרים כדי לעודדם ולעזור להם בתקופה או משימה קשה.

  1. השותפות של הפיליפים לא הייתה חד פעמית או מונעת מהתרגשות זמנית, אלא המשיכה ולא פסקה.

מאז ששאול היה בקרבם הם השתתפו בתמיכה בו למען הבשורה. הם הכירו בו כשליח והבינו את החשיבות בעבודתו המלאה בעבור שם האדון ישוע. שאול יעיל יותר לאדון כמבשר מאשר תופר אוהלים…

הפיליפים הבינו היטב שתמיכתם בשאול כבר מן היום הראשון שהכירוהו, היא זבח רצוי לאלוהים, קורבן המעלה ריח ניחוח לאלוהים.

בעוד התמיכה מקהילות אחרות הלכה ודעכה עם השנים, משהו כמו – רחוק מן העין רחוק מן הלב, חוסר הבנת החשיבות, או פשוט חוסר אהבה, התמיכה של הפיליפים לא דעכה אלא נשארה רעננה ומעודדת (ד 10).

מה אנו לומדים מהשותפות של הפיליפים בעבודתו של שאול השליח?

להיות משיחי פירושו להיכנס לשותפות עם אחרים ולחלוק איתם את העבודה שהם עושים למען המשיח. בדרך כלל, אין משיחיים בודדים. אנחנו שייכים לאלה ששייכים למשיח!

למעשה, היכן שאין נתינה, דאגה, אהבה, שיתוף – אין גם שותפות כנה.

כבודדים וכקהילה עלינו תמיד לשאול: למי אנו שותפים, עם מי אנו משרתים את המשיח?

מכיוון שבקהילתנו אנו מזכירים את קופסת הנתינה במספר מילים בודדות, אני חושב שכדאי לנצל את ההזדמנות הזו, בא אנו לומדים על נתינתם של הפיליפיים, כדי לרענן את התהליך הנדרש בליבנו כדי שנתינתנו תהיה זבח רצוי בעיני אלוהים.

שאול השליח ציין את התהליך הראוי בהזכירו את נדיבותם של הקהילות במקדוניה, שפיליפי היא אחת מהן.

קור”ב ח 1-5:

  1. “ועתה, אחי, נספר לכם על חסד אלוהים שהאצל בקהילות מקדוניה.
  2. פעמים רבות עמדו במבחן הצרות, ומתוך שפעת שמחתם ועומק עניותם גאה עושר נדיבותם.
  3. הריני מעיד כי נדבו כפי יכולתם, ויותר מכפי יכולתם,
  4. ובהפצרות רבות בקשו מאיתנו את הזכות להשתתף בעזרה לקדושים.
  5. ולא כפי שציפינו, אלא קודם הקדישו את עצמם לאדון ואחר כך לנו, כרצון אלוהים.

הקהילות במקדוניה, ופיליפי אחת מהן, לא היו קהילות עשירות במיוחד.

הצרות לא פסחו עליהם וגם הם טעמו את כוס המרורים של הרדיפות בגלל שייכותם לישוע.

למרות שהיו עניים בעצמם, הם לא ויתרו על הזכות לתת לעזרת אחיהם הרחוקים שסבלם כמו שלהם או יותר מכך.

המאמינים במקדוניה לא היו קמצנים. הם נתנו בנדיבות, מתוך אמונה כי ידעו שהאדון מספק את כל מחסורם.

למרות שהשליחים לא בקשו מהם, כי ידעו שיכולתם מועטה עד בלתי אפשרית, התעקשו בני מקדוניה ולא ויתרו על הזכות להשתתף בעזרה לקדושים במקום אחר.

איך אותם מקדונים הכינו את ליבם לתת?

א. הקדישו עצמם לאדון

הם מסרו את נפשם וכל אשר להם ביד האדון. הם התפללו וביקשו את האמונה לתת בהקרבה ובלב שלם כפי שאלוהים ידריך אותם לתת ולא על פי נוסחאות מתמטיות.

הם חקרו לבבם ווידאו ששום מהלך אינו נובע מתחרות או חטא.

ב. הם מסרו את כל מה שיכלו לתת ביד השליחים, כי הם נציגי האדון ובחוכמת האדון הם יחלקו ויתנו לאלו הזקוקים לעזרה.

המקדונים לא רוקנו את חשבונות הבנק שלהם ולא נכנסו לחובות בגלל הנתינה שהרי דבר אלוהים אומר לנו: “…שהרי אם קיימת הנכונות, רצויה היא לפי מה שיש ביד איש, לא לפי מה שאין בידו.” (קור”ב ח 12).

בספר משלי ג 5-10 שלמה המלך מלמדנו עיקרון שראוי שנחרוט על ליבנו:

5.בְּטַח אֶל-יְהוָה בְּכָל-לִבֶּךָ; וְאֶל-בִּינָתְךָ אַל-תִּשָּׁעֵן. 6.בְּכָל-דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ; וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחותֶיךָ.

7.אַל-תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת-יְהוָה, וְסוּר מֵרָע. 8.רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ; וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ.

9.כַּבֵּד אֶת-יְהוָה מֵהוֹנֶךָ; וּמֵרֵאשִׁית כָּל-תְּבוּאָתֶךָ. 10.וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע; וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ.

בכל הקשור לנתינה, אלוהים מבקש את החלק הראשון ולא את השארית.

אלוהים אינו זקוק לכספנו שהרי כל הכסף והזהב שייכים לו (חגי ב 8).

אלוהים מצווה עלינו לתת למעננו, למען תתחזק אמונתנו בו.

כאשר נתינה נובעת מלב נקי ואוהב, אלוהים מקבלה כזבח רצוי ולא נשאר אדיש לנותן.

אלוהים מספק את כל צורכיו של ילדו (מתי ו 25-33).

לא לחינם אמר דוד המלך: “נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם” (תהילים לז 25).

אנשים שואלים: כמה לתת? האם עשרה אחוזים זה המספר שאלוהים דורש?

לא!

כל אחד שיתן על פי נידבת ליבו. היחס שבו אשתי ואנוכי קבענו לחיינו הוא: תן במספר שגורם לדימום.

הכוונה לערך שהוא נחשב לנכבד ויקר ולא לסכום שתוכל לאבד מבלי שתרגיש בחסרונו…

אלוהים רואה ויודע את מה שאנו מרוויחים ואת היחס והערך שאותו אנו נותנים.

אלוהים יודע אם אנו חולקים באהבה או “גונבים” ממנו (מלאכי פרק א ופרק ג).

סיכום חלקי:

  1. מה עולה במוחם של אחיי ואחיותי לאמונה כאשר שמי נזכר?

האם שמי מעלה שכרונות של טוב ונאמנות או צרות ודאגות?

האם שמי מעלה סיבות להודיה או צער ואכזבה?

הבה נבחן את ליבנו ומעשינו  ונוודה שנהיה כלי שמפאר את האדון ועוזר לגוף המשיח ולא ההיפך.

  1. קל לתרום כסף לקידום הבישור אך קשה יותר להשתתף בבישור באופן פיזי.

האם אני שואף גם לקחת חלק פיזי בבישור הבשורה?.

האם אני מסוגל ליותר ומחפש את הדרך הקלה?

האם אינני מוכן לצאת “ממסגרת הנוחות” שלי בעבור שם האדון?

  1. האם אני נותן מהכנסתי ברמה מקריבה?

האם נתינתי מהווה זבח רצוי לאלוהים?

  1. מה עושה קהילת ירושלים בכל הנוגע להפצת הבשורה?

האם אנו רק מסתפקים בתמיכה כספית של המבשרים או פועלים בדרך משמעותית באיזור מגורנו?

האם כל שכנינו מודעים להיותנו מאמינים בישוע?

מה אנו עושים כדי שכל בני עירנו ישמעו את הבשורה?

פעולת אלוהים מושלמת

פסוקים 6-8:

  1. “בזאת בטוח אני, שהמתחיל בכם את הפעולה הטובה השלם ישלים אותה עד יום המשיח ישוע.
  2. בצדק אני חושב זאת על כולכם, שכן אני נושא אתכם בלבי בגלל היותכם שותפים לחסד שהוא מנת חלקי, הן במאסרי והן בפעולתי להגנת הבשורה וחיזוקה.
  3. האלוהים עד לי, כמה נכסף אני אל כולכם באהבת המשיח ישוע…”

מטרת האיגרת קובעת את הנושאים שאותם שאול השליח מפתח.

מטרת האיגרת אל הפיליפיים היא לעודד אותם לחיות היום ופה בארץ כאזרחי מלכות שמיים, על פי סטנדרטים שמיימיים.

חיים שכאלו מתבטאים במחוייבות הולכת וגדלה לשירות אלוהים ועזרה הדדית.

הפיליפים יכלו ללמוד זאת מחיי ישוע ומחייהם האישיים של טימותיאוס ואפפרודיטוס.

שאול נותן לפיליפים ודרכם גם לנו עצות מעשיות לחיים משיחיים מלאים בשמחה וסיפוק.

שאול מציין עובדה שהוא בטוח בה מעל לכל ספק:

אלוהים אשר התחיל את הפעולה הטובה בחיי המכותבים (הפיליפיים), עתיד להשלים את פעולתו בחייהם עד יום המשיח ישוע.

מהי הפעולה הטובה שאלוהים התחיל אצל הפיליפים?

הפעולה הטובה היא הישועה, הלידה מחדש שהמאמינים בפיליפי חוו. הם קיבלו באמונה את ישוע כאדון וקורבן כפרת החטאים שלהם, התוודו על חטאותיהם ונולדו מחדש דרך פעולת רוח הקודש בהם.

המקום הנוסף בו שאול משתמש בדקדוק דומה היה באיגרת אל הגלטים ג 3:

“…האם לאחר שהתחלתם ברוח תגיעו כעת לשלמות על ידי הבשר?…”

בשני המקרים הנושא הוא הישועה.

לפיכך, הפעולה הטובה של אלוהים בחיי אדם כלשהו היא כפרת חטאים, ישועה מזעם אלוהים על חוטאים, ההבטחה לחיי נצח, ושירות קדוש וטהור בנוכחות אלוהים לעולמי עולמים.

מדוע ששאול יכתוב את המילים הללו?

שאול כתב זאת לאור המצב הקשה בפיליפי עבור המאמינים ובכלל באימפריה הרומית. המאמינים נרדפו והוצאו להורג כאילו היו חיות.

שאול השליח מעודד אותם שאלוהים ימשיך ויעניק לכל אחד מהם את כל הכוח הנדרש כדי להמשיך ולחיות חיים משיחיים גם בעת קשה במיוחד.

כשאנו במצבים קשים, מאוד קל להתייאש. תנאים קשים יכולים לערער את אמונתנו ובטחוננו באלוהים.

הפיליפים יכלו לזכור איך התחילה פעולתו של שאול בעירם.

כל שקרה אז היה כל כך על טבעי עד כי כל מי שיזכור את הנתונים יתעודד ויסכים שאלוהים היה זה  שהתחיל את הפעולה בקרבם.

זיכרו איך שאול פגש לראשונה בלידיה ובאופן שאלוהים פתח את ליבה לבשורה (מע”ש טז 14).

זיכרו את רעידת האדמה בבית הסוהר. את האירוע העל טבעי בו אף לא אחד מן האסירים ברח או נפגע,  ואשר בעקבות כך הסוהר וכל בני ביתו נושעו (מע”ש טז 29-34).

לא הנשים ליד הנהר ולא הסוהר עשו דבר כדי להיוושע, אלא אלוהים היה זה שהביא את חדשות הבשורה לפתח ליבם, ובעזרת רוח הקודש פתח את עיניהם לראות ולקבל את האמת המושיעה.

זיכרו את כל שלמדתם וראיתם דרך חייו ופעולתו של שאול השליח.

לכן, כאשר הזמנים קשים, והמציאות מנסה לכופף את בטחוננו באלוהים.

או כאשר אנו מתפתים לבחור ברע או בדרך הקלה יותר כדי להתחמק מציות הדורש מאיתנו מאמץ או תשלום יקר שהאדון ואמונתנו דורשים, הבה נעלה לנגד עינינו את הפעולות הנפלאות שאלוהים עשה לנו ועבורנו.

הבה נזכור איך אלוהים פעל כדי להושיע אותנו מזעמו הצודק נגד חוטאים.

הבה נזכור את אהבתו ודאגתו לכל צורכינו מאז ומתמיד ועד עתה. איך אלוהים ענה לתפילותינו…

הבה נזכור את הבטחותיו שבכתבי הקודש, שאותן כל אחת ואחת הוא מקפיד למלא.

הבה נזכור את אופיו ותכונותיו המבטיחות לנו שאלוהים אינו משנה את דעתו ואת בחירתו.

מהיכן שאול השליח בטוח כל כך שכאשר אלוהים מוליד אדם לחיים חדשים הוא גם ישלימם?

סיום הפסוק (“עד יום המשיח ישוע”) מהווה חלק מהתשובה.

העובדה שקיים “יום המשיח” בעתיד מוכיח שלאלוהים יש תוכנית בכל הקשור לבריאה וחיי האדם במיוחד.

תוכניתו המקורית של אלוהים היא לברוא עולם ובו אנשים החיים ופועלים בדרך המפארת את שמו.

אלוהים ריבון וכל תוכניותיו המושלמות נקבעו מקדם ימי עולם. גם אותנו הוא בחר מקדם ימי עולם עוד לפני שנולדנו (אל האפסים א 4, תהילים קג).

מכיוון שאלוהים ריבון, כל יכול, כל יודע ונמצא תמיד בכל, הוא אינו מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו (אל הרומים יא 29).

ישועתנו היא לא התחנה הסופית בחיינו.

ישועתנו היא התחנה הראשונה ההכרחית כדי שנוכל לשרת אלוהים קדוש וטהור לנצח נצחים וזאת כשאנו בהתחברות עימו וחולקים בכבודו.

ז”א, שלב ב’ בפועל אלוהים בחיינו הוא קיום המעשים שאלוהים ייעד לנו כילדיו (ב 12).

ולראיה…

שאול אמר למאמינים באפסוס ב 10: “שהרי מעשי ידי אלוהים אנחנו, (ברואים במשיח ישוע) (למעשים טובים אשר אלוהים הכינם מקדם) למען נחיה בהם.”

לטיטוס כתב שאול: ב 13-14:

“…בציפיה למימוש התקווה המבורכה ולהופעת הדר אלוהינו הגדול ומושיענו ישוע המשיח, אשר נתן את עצמו בעדנו כדי (לפדות אותנו מכל עוול) ולטהר לו עם סגולה (שוקד על מעשים טובים)…”

שאול השליח אמר שאלוהים השלם ישלים את אשר הוא התחיל בנו, ילדיו הנושעים.

לפיכך, המילה “ישלים” מציינת את הביטחון הנצחי בישועה. ז”א, אם אדם באמת נושע, הוא נושע לתמיד ואינו יכול לאבד את ישועתו (ראה יוחנן ו 39,40,44, י 29-30, אל הרומים ה 10, ח 29-39, אל האפסים א 13-14, אל העברים ז 25, יב 2, יוח”א ב 18-19).

לאור זאת, אלוהים כבר התחיל את פעולתו בתוך חיינו.

הוא פקח את עיני ליבנו לקבלו וכעת הוא שוכן בתוכנו.

בכל יום אלוהים מדריך אותנו דרך דברו, בתפילה, ודרך שאר מאמינים ואירועים בחיינו, להתרחק מן הרע על כל צורותיו ולאמץ את הטוב, באמונה ואהבה, בכל דבר ותחום בחיינו.

כך אלוהים פועל כדי להכין אותנו מושלמים יותר לקראת “יום המשיח” (אל האפסים ד 12-14).

הישועה שלנו אינה מבטיחה שלא יהיו קשיים בחיינו אלא, היא מבטיחה ש:

אלוהים לא ייתן לנו קושי מעבר ליכולתנו אלא יחד עם הקושי הוא יתן חסד להתגבר ולעמוד (קור”א י 13).

אלוהים עימנו וחזק יותר מכל מה שעומד לפנינו בעולם הזה (קור”א ג 16-17, יוח”א ד 4).

אלוהים מבטיח לספק לנו את כל צורכינו לחיים טהורים וקדושים (תהילים לז 4-5, יוחנן טז 24, יוח”א ה 14-15, מתי ו 25-33).

וכאשר אנו נופלים בחטא, ואכן זה קורה בחיינו גם אם במחשבה, אלוהים עדיין נאמן וצדיק לסלוח לנו על חטאינו ולטהר אותנו מכל עוולה – כאשר אנו מתוודים בכנות על כל חטא (יוח”א א 9).

והכי חשוב:

שאול מלמד אותנו בפרק ב 12-13 שאלוהים השוכן בתוכנו, פועל כדי שנרצה ונעשה כטוב בעיניו. אני ארחיב על כך כשנגיע לפרק ב.

בקיצור, למאמין בישוע יש את כל הסיבות להישאר עם פנים שמחות גם אם המציאות לנגד עיניו עגומה ומטרידה. אלוהים עימו לנצח נצחים!

הכרתו את ישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא היא הוכחה שאלוהים בחר בו להיות עימו ולשרתו לנצח נצחים.

איזה שמחה. אלוהים פועל כל יום בחיי כדי שאוכל לעמוד ראוי יותר “ביום המשיח”.

איזו ברכה גדולה זו לדעת שאלוהים בחר בי ויש לו תוכנית מפוארת עבורי.

איזו נחמה ועידוד הידיעה הזו בימים שבהם אנשים מביטים עלינו כאבן שאין לה הופכין או כאויבי האומה…בגלל אמונתנו בישוע.

איזו שמחה ועידוד לדעת שגם כאשר אני מפשל ולא מצליח לפעול על פי הצדק והאמת של אלוהים, הוא נאמן וצדיק לסלוח לי על חטאותי ולטהר אותי מכל עוולה – כשאני מתוודה על חטא ומבקש את סליחתו.

מהו “יום המשיח”?

יום המשיח אשר גם נקרא גם “יום אדוננו ישוע המשיח” (קור”א א 8), הינו היום בו האדון ישוע המשיח יקרא לקהילתו השמיימה, זהו יום ההילקחות (תסל”א ד 13-18). (ראה גם תסל”א א 10).

האירוע עצמו יתרחש במהירות של מצמוץ העין (קור”א טו 52).

מדובר על היום בו יעלו המאמינים החיים לשמיים לפגוש את ישוע בעננים ועימו לעלות למעונות שהכין לילדיו (תסל”א א 10, יוחנן יד 1-3).

באותו אירוע גם יקומו מן המתים כל הנושעים מאז תקומתו של ישוע המשיח ויתאחדו עם נפשותיהם. כולם ביחד יעלו עם ישוע השמיימה.

באותו היום, גופנו ישתנה ונקבל גוף חדש, מפואר, ללא נזקי החטא והשפעותיו (קור”א טו 35-58).

זהו היום שבו נזכה לחוות את מימוש ישועתנו – גוף חדש וטהור בנוכחות אלוהים המאפשר שירות קדוש וטהור לעולם.

בהמשך לאותו אירוע, נעלה לשמיים ואז נעמוד מול כסא המשפט של ישוע המשיח. שם יקבל כל אחד מילדי אלוהים כפי מעשי הציות הראויים שעשה בעודו חי בארץ (קור”א ג 10-15, ד 5, קור”ב ה 9-10).

שם בשמים תיארך חתונת השה – ישוע המשיח עם קהילתו, ומיד אחריה משתה חתונת השה בשמיים.

חשוב מאוד לא לבלבל את יום המשיח עם יום יהוה.

בעוד יום המשיח הינו יום השמחה הגדולה והתקווה של כל מאמין, הרי ש “יום יהוה”, הינו יום משפט אלוהים על כל בני האדם שדחו את ישוע כאדון ומושיע (ישעיה ב 5-22, צפניה א 14-18, יואל א 15, ב 11, תסל”א ה 2, א 10, פטר”ב ג 10).

אותם בני אדם הדוחים את ישוע, לא יעלו לשמיים ביום המשיח. הם יישארו פה בתבל כדי לחוות את האירועים הכלולים בספר ההתגלות פרקים ו-כ, זכריה יב, יד.

במהלך 7 שנות צרת יעקב, אלוהים יזקק את יושבי תבל.

  1. יהיו אלו שיוושעו וישלמו בחייהם בעבור אמונתם. הם יעלו מיד לנוכחות אלוהים (התגלות ז).
  2. יהיו אלו שיעמדו בתוקף על דחייתם את אלוהים וישועתו. הם לא ישרדו את צרת יעקב. אלוהים ישמידם עד האחרון שבהם (התגלות ו 12-17, ט 20-21, יד 14-20, זכריה יד, ישעיה סג 1-6).
  3. יהיו אחרים, שארית, אשר תישרוד את הצרה ותיוושע. אלו האנשים אשר עתידים להיכנס למלכות אלוהים הארצית בת 1000 השנים בגופם הארצי.

מדובר על כל עם ישראל שיישאר בחיים לאחר הצרה, שליש ממה שהיה בתחילת הצרה, ויחס דומה משאר עמי הגויים (זכריה יג 8-9, אל הרומים יא 26, התגלות יט-כ).

האם אנו יודעים מתי יחול “יום המשיח”?

לא!

כתבי הקודש אינם מציינים תאריך כלשהו.

גם אין כל אירוע בכתבי הקודש שחייב להתרחש לפני ההלקחות – יום המשיח.

דבר אחד בטוח – “יום המשיח” מתרחש לפני “יום יהוה”, כי מובטח לילדי אלוהים לא לחוות את זעם אלוהים (התגלות ג 12, תסל”א א 10, ה), וזעם אלוהים על העולם מתחיל מהיום הראשון של צרת יעקב (התגלות טו 1).

לאור הנאמר, ומכיוון שיום המשיח יכול להתרחש בכל רגע, עלינו להיות מוכנים מבחינה רוחנית ונפשית בכל רגע לפגוש את האדון.

אני לעיתים קרובות שואל עצמי: אם ישוע ייקחני כרגע, האם אני אתבייש במה שאני עושה או שהדבר מפאר את שם האדון?

כל מחשבותינו ומעשינו חייבים לעמוד במבחן של: האם אתה מוכן לעמוד מול ישוע כרגע, נימדד נוכח האפשרות שברגע זה יקרא לנו האדון (יוח”א ג 1-3).

פסוק 6 המציין את הביטחון בשלמות פעולתו של אלוהים בילדים שאותם בחר (במקביל לכתוב באיגרת אל האפסים א 4) מעלה מספר שאלות מאוד חשובות ומעניינות.

אני אקרא שוב את הפסוק ואז אציין את השאלות.

  1. “בזאת בטוח אני, שהמתחיל בכם את הפעולה הטובה השלם ישלים אותה עד יום המשיח ישוע”.

והנה גם מקבילו הקרוב מאיגרת אל האפסים א 4: “…כשם שבחר אותנו בו בטרם היווסד תבל, להיות קדושים ובלי דופי לפניו באהבה.”

להלן השאלות:

  1. אם אלוהים הוא זה שבמילא בוחר את ילדיו, אז מדוע שאנו נשקיע מאמצים כה רבים בבישור?
  2. אם אלוהים הוא זה שבוחר את ילדיו, ולאדם בנפרד מאלוהים אין יכולת להושיע את עצמו, אז מדוע אלוהים שופט לאגם האש את אלו שהוא לא בחר?
  3. אם אלוהים הוא זה שבמילא בוחר את ילדיו, אז מדוע שאנו נשקיע מאמצים כה רבים בבישור?

אמת היא שאלוהים הוא זה שבחר מקדם את ילדיו, הרי כך כתוב.

יחד עם זאת, אלוהים גם קבע את המנגנון שדרכו בני האדם ידעו אודותיו ואודות ישועתו.

חלק א של המנגנון:

עוצמת הבריאה המודיעה “בקול רם” אודות קיומו של בורא.

תהילים יט, אל הרומים א 20.

כל בן אנוש מאז הבריאה יכול היה לראות ולחוות את עוצמת הבריאה ולהבין שיש בורא.

אלוהים ברא אותנו עם היכולת להבין את העיקרון הזה (אל הרומים א 18 עד סוף הפרק).

חלק ב של המנגנון: הכרזת בשורת הישועה של אלוהים עבור בני האדם.

ומהי הבשורה?

אלוהים בא לעולם בדמות אדם – ישוע המשיח, כדי לשלם בחייו את מחיר כפרת החטאים של בני האדם (ישעיה נג).

בן האלוהים בא לעולם כדי לסבול את זעם אלוהים על החטא של בני האדם, ולהעניק לכל המאמינים בו את חייו ושלומו לנצח נצחים (ישעיה נג 10, קור”ב ה 21).

ישוע המשיח הגשים את כל הנבואות בתנ”ך המצביעות על המשיח. הוא מת וקם מן המתים לאחר שלושה ימים. לאחר מכן עלה למרום, לשבת לימין אלוהים האב כדי להפגיע בעדנו (תהילים קי 1).

איך הבשורה הזו מגיעה לכל אוזן? (אל הרומים פרק י 14-21, ישעיה נב 7, נג 1).

העיקרון פשוט: אל הרומים י 17: “…לפיכך האמונה באה בשמיעה והשמיעה – בהכרזת דבר המשיח.”

אלוהים משתמש בילדיו כדי להודיע לכל את הבשורה.

המאמין לדבר הבשורה נושע (אל הרומים י 9-10).

לאור הנאמר ניתן להבין מדוע ישוע המשיח אמר לתלמידיו ממש לפני שעלה השמיימה: מתי כח 18-20:

“…נתנה לי כל סמכות בשמים ובארץ. על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה שציויתי אתכם. הנה אתכם אני כל הימים עד קץ העולם.”

בספר מע”ש א 8 אמר ישוע לתלמידיו: “…אבל בבוא עליכם רוח הקודש תקבלו כוח ותהיו עדי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ.”

מכאן, אנו בני האדם לא יודעים את מי אלוהים בחר. תפקידנו זה להודיע את דבר הבשורה. מי שאלוהים פקח את עיני ליבו לקבל בכנות את דבר הבשורה – ייוושע. פעולה שכזו אפשרית רק בעזרת רוח הקודש (קור”א ב  10-15).

ניתן לדמיין זאת לניסיון למצא את המכונית שלך במגרש חניה עצום מימדים. בלחיצה על כפתור השלט רחוק, יגיע קוד הפתיחה לכלל המכוניות שבמגרש, אך רק המכונית שלך תגיב לקוד. כך גם עם הבשורה. אנו משמיעים אותה ברצף, ורק אלו שאלוהים נגע בליבם – יגיבו ומגיבים.

סיכום שאלה ראשונה:

אלוהים בחר את ילדיו מקדם אך באותה עת הוא גם קבע את הדרך בה ייוושעו ילדיו.

  1. הבריאה זועקת אודות קיומו של הבורא.
  2. ישועתם תתגשם לאחר שיקבלו באמונה את דבר הבשורה שאותה שמעו.

אלוהים ציווה על ילדיו להודיע לכל את דבר הבשורה. כל מי שמקבלה באמונה – ייוושע.

לכן, מי שמשתתף בהפצת הבישור, לוקח חלק בפעולה מבורכת ובעלת פירות נצחיים.

  1. אם אלוהים הוא זה שבוחר את ילדיו, ולאדם בנפרד מאלוהים אין יכולת להושיע את עצמו, אז מדוע אלוהים שופט לאגם האש את אלו שהוא לא בחר?

מי שבכנות רוצה להבין את התשובה לשאלה זו חייב ללמוד ולקבל באמונה כנה את האמת אודות תכונותיו של אלוהים.

א. אלוהים ריבון. הוא אלוהים שאין שני לו.

ב. אלוהים יודע הכל, יכול הכל, נמצא בכל בכל עת.

ג. אלוהים צדיק. הוא שופט צדק ללא משוא פנים.

ד.  אלוהים טהור, אין בו שום דבר שהוא רע, עוול או חמס.

ה. אלוהים אוהב את בני האדם. הוא ברא את כל העולם על כל מרכיביו כדי להראות לאדם את עובדת קיומו, גודלו, ועוצמת אהבתו כלפי בני האדם.

ו. אלוהים רוצה את הטוב ביותר עבור בני האדם. מסיבה זו הוא מזהיר את החוטאים לבל ימשיכו בדרכם כדי שלא יצטרך להענישם.

ז. לאלוהים תוכנית נפלאה בעבור בני האדם. הוא ברא אותם בהתחלה בעולם ללא חטא, מושלם, עם תכלית נפלאה וללא מוות. אלוהים עתיד להשלים את תוכניתו.

אלוהים ברא אותנו עם היכולת להבין שקיים בורא. אלוהים דורש מבני האדם לחפש את הבורא (אל הרומים א 18 עד סוף).

למרות שאין בכוחו של האדם להושיע את עצמו, הרי שיש בו את המנגנון היכול ללמדו שקיים בורא.

מי שבוחן את הבריאה וטוען שאין אלוהים, הריהו נבל בעיניו של אלוהים (תהילים יד 1).

בני האדם באים לעולם הזה עיוורים מבחינה רוחנית (בעקבות תוצאת החטא של אדם וחווה), ולכן זקוקים לחסד אלוהים לישועתם. חסדו של אלוהים מתבטא בכך שהאדם חשוף לעוצמת הבריאה ודבר בשורת הישועה.

אלוהים בחסדו יכול היה להעניש כל אדם מרגע לידתו וזה רק בעבור היותו נגוע בחטא. אך אלוהינו האוהב מעניק חיים ואפשרויות רבות לאנשים כה רבים כדי ללמוד ולהגיע למסקנות הנכונות.

לדוגמא:

אלוהים יכול היה להעניש את פרעה מיד, אך בחר להעניק לו הזדמנויות רבות לפני שאטם את ליבו.

אלוהים יכל היה להעניש את כל בני כנען אך בחר לתת להם 400 שנות חסד לפני שהענישם.

אלוהים יכול היה להשמיד מיד את בני נינווה אך בחר לשלוח את יונה כדי לתת להם אפשרות לחזרה בתשובה.

אלוהים היה יכול להשמיד את כל בני ישראל במדבר בעבור חטאיהם אך הוא לא עשה זאת בגלל הבטחותיו.

רבים זוכרים מיד את עניין אגם האש ושוכחים את אלפי הפסוקים המדברים על חסד אלוהים עבור כלל בני האדם.

מכיוון שאלוהים טהור ושופט צדק, הרי שעלינו להבין ולקבל באמונה שכל אדם הנשפט לאגם האש עתיד ללכת לשם בגלל אשמתו האישית ולא בגלל פסול כלשהו באלוהים.

אם יש טענות כלפי מישהו, הרי שכל הטענות הן רק כלפי בני אדם ולא כלפי אלוהים.

הוא שילם בבנו יחידו כדי להושיע אותנו, ואנו במהלך רוב חיינו עושים את הרע בעיניו.

אלוהים הוגן. פשוט הוא לא יודע להיות לא הוגן!. זה נגד אופיו ותכונותיו (טימו”ב ב 13).

העובדה שאלוהים שופט אנשים בסוף התהליך מוכיחה שהוא דרש מהם לעמוד בתנאים מסויימים שהם לא מילאו. כאלוהי צדק, אמת קדושה וטוהר, אין לו כל טעות או פסול.

לאור זאת, הדבר החשוב ביותר שעלינו להתעסק בו זה לא לחפש פסול כלשהו באלוהים, כי אין לו ובו כל פסול. הדבר הטוב ביותר שנעשה זה להיכנע לאלוהים האוהב המוצג בכתבי הקודש, ואז נחווה את אהבתו וקרבתו.

על מנת למקד את עיני באלוהים ולא במחשבות אדם, רשמתי מספר פסוקים מכתבי הקודש המציינים את ריבונותו של אלוהים בכל הקשור לבחירת ילדיו.

מתוך עובדות ועקרונות אלו, שאותם אנו לומדים מכתבי הקודש, נוכל להבין טוב יותר את אפסותו של האדם, את תלותו המוחלטת בחסדו ובאהבתו של אלוהים ואת נצחיות הישועה בחיי הנושע.

גם אם לא נבין לחלוטין את הנושא, נוכל לסמוך על אלוהים, שהרי הוא צדיק, קדוש, טהור ויודע הכול.

  1. אלוהים בחר את ילדיו מקדם. זהו ביטוי לריבונותו (ירמ‘ א 5; לוקס א 17-13; רומ‘ ט 13-11; אפס‘ א 4; תסל“ב ב 14-13; טימ“ב א 9-8; פטר“א א 15).
  2. אלוהים בחר בעם ישראל מיֹזמתו ולמען תכלית מיוחדת, עוד לפני היותו לעם (שמות יט 6-5; דבר‘ ז 8-7; שמ“א יב 25-22; ישע‘ מג 7, 21, מד 23).
  3. כל בני האדם חוטאים וזקוקים לכפרת חטאים (תהל‘ נא 7; קוהלת ז 20; רומ‘ ג 23).
  4. דוד המלך הבין כי הוא נבחר להיות למלך בחסד אלוהים ולא בזכות מעשיו (דהי“א כח 5-4).
  5. שאול השליח נושע בדרך לדמשק כשהיה בדרכו לאסור את ילדי אלוהים. שאול לא התכוון להיכנע לישוע מרצונו החופשי (קור“א א 1; גלט‘ א 16-15; פיל‘ ג 10-1).
  6. אלוהים הוא אלוהי צדק, אמת, חסד ורחמים (שמות כ 6, לד 6; במד‘ יד 18; דבר‘ ה 10; ישע‘ מה 21; ירמ‘ ט 23; תהל‘ כה 10, קג 4, קמה 17; דני‘ ט; נחמ‘ א 10-5). אם לאדם טענות כלשהן, הרי שהן נובעות מכישלונו ומחסרונותיו, ולא מכישלון מצד אלוהים (ישע‘ נה 10-7).
  7. אין אלוהים אחר מלבד האלוהים המוצג בתנ“ך ובברית החדשה (ישע‘ מג 11-10, מד 8-6, מה 7-5, 14, 23-21).
  8. אלוהים ישפוט את כל בני האדם שדוחים את ישועתו (דני‘ יב 2; התג‘ כ 15-11).
  9. אלוהים ברא את האדם עם מצפון שמאפשר לו להבחין בין טוב ורע (רומ‘ א, ב).
  10. אלוהים מוכיח את קיומו ואת עצמותו בבריאה הנפלאה, אותה כל אדם יכול לראות (תהל‘ יט).
  11. אלוהים הוא המושיע ומכפר החטאים הבלעדי (ישע‘ מג 25, נג 6; יוח‘ ג 16).
  12. אלוהים חפץ שכולם ייוושעו. הוא מכוון את בשורת החיים לכלל בני האדם (ישע‘ ב; מתי כח 20-18; מה“ש א 9-8; טימ”א ב 5-3).
  13. האדם ניחן ביכולת השכלית ובאחריות להבין שיש בורא לעולם (תהל‘ יט; רומ‘ ב).
  14. מי שמחפש באמת את הבורא ― ימצאהו (תהל‘ נא 19).
  15. האדם לא משתווה לאלוהים לעולם, ולכן לא מסוגל להבין את מלוא היקף חכמתו ואת מניעיו. מסיבה זו הוא גם לא יכול להתלונן נגד אלוהים (ישע‘ נה 9-8; איוב מ 5-1).
  16. האדם הנושע מבין ורואה את מעשי אלוהים בעזרת רוח הקודש השוכן בו. הבלתי נושע “עיוור“ לפעולת אלוהים (יוח‘ ג 8-5; קור“א ב 16-10).
  17. אלוהים מבטא את אהבתו לבני האדם בכך שנתן את בנו יחידו, ישוע המשיח, כקורבן לכפרת חטאים, וזאת למען “לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם“ (יוח‘ ג 16).
  18. שום דבר לא יפריד אותנו מאהבת המשיח (רומ‘ ח 39-31).
  19. אלוהים, שבחר אותנו והתחיל את פעולתו בנו, מבטיח לסיים את מה שהתחיל (פיל‘ א 6).
  20. לאחר שאדם “מוצא“ את הבורא, הוא מגלה שאלוהים בחר בו מקדם, עוד לפני היווסד תבל.
  21. “הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה — בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ”(רומ‘ י 17).
  22. אלוהים מצווה על בניו להודיע את דבר הבשורה, למען ישמעו בני האדם וייוושעו (מתי כח 20-18; מה“ש א 8).
  23. ילדי אלוהים הנושעים מבשרים את בשורת הישועה מפני שאהבת האדון בוערת בקרבם (יחז‘ ג; קור“ב ה 21-11).
  24. אלוהים הוא ריבון, צדיק וקדוש. זכותו לעשות עם ברואיו כרצונו, כי הרי כולם חוטאים וראויים לעונש (ירמ‘ יח).
  25. לא ראוי לאדם להתעמת עם אלוהים או לנסות להתווכח ולטעון שאלוהים טועה (איוב מ 5-1).

לאור העובדות והעקרונות הנ“ל ניתן לקבוע:

א. אלוהים בוחר את ילדיו;

ב. אלוהים מציג את האמת לכולם ודורש התייחסות;

ג. מי שאינו מחפש את הבורא יעמוד לפניו למשפט;

ד. אלוהים הוא אל צדיק, קדוש וטהור. כל מעשיו ודרכיו נכונים ומלאי חכמה. הוא אמנם בוחר את ילדיו, אך בחסדו הוא גם מאפשר לנו להשתתף במלאכת הפצת הבשורה (מה“ש א; רומ‘ י 17).

אלוהים אומר בישעיהו נה 9-7:

7“יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל יהוה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלוֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. 8כִּי לא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי,“ נְאֻם יהוה.

9“כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבוֹתַי מִמַּחְשְׁבוֹתֵיכֶם…“ (ראה גם את ההמשך עד פסוק 13 וכן תהילים עג 17).

גם אם אינך מבין לחלוטין את ריבונותו של אלוהים בבחירת ילדיו ובשפיטת אלו הדוחים אותו, עובדות ועקרונות אלה (שהם רק מבחר מצומצם ביותר ממה שניתן למצוא בכתובים)

אמורים להספיק כדי לגרום לך לפנות אל הבורא ולבקש שיפעל בחייך ויפקח את עיני לבבך להכירו כגואל ופודה, אדון חייך המושיע אותך מהחטא. ובוודאי לא לחפש דבר פסול או עוול אצל אלוהים.

לסיכום

  1. שאול כתב את ההבטחה הנפלאה בפסוק 6 כדי לעודד את המאמינים הדואגים והסובלים, שרואים וחווים מציאות קשה ביותר. אלוהים ישלים את מה שהוא החל בחייכם.

ישועתכם היא שלב ראשון והכרחי כדי שתוכלו להמשיך לחיות ולשרת את אלוהים בדרך ואופן המפארים את שמו.

  1. “יום המשיח” הינו יום ההילקחות של גוף המשיח לשמיים, לפגוש את ישוע האדון בעננים. לקבל גוף שמיימי חדש ולחיות בקרבת ונוכחות אלוהים לנצח נצחים בחיים מלאי שירות קדוש וטהור.
  2. מי שלא נלקח ב”יום המשיח” הריהו לא נושע. הוא עתיד לחוות את זוועות צרת יעקוב.

הבה ניכנע לאלוהים אוהב, כל עוד הדבר ניתן לנו.

פסוקים 6-8:

  1. “בזאת בטוח אני, שהמתחיל בכם את הפעולה הטובה השלם ישלים אותה עד יום המשיח ישוע”.
  2. בצדק אני חושב זאת על כולכם, שכן אני נושא אתכם בלבי בגלל היותכם שותפים לחסד שהוא מנת חלקי, הן במאסרי והן בפעולתי להגנת הבשורה וחיזוקה.
  3. האלוהים עד לי, כמה נכסף אני אל כולכם באהבת המשיח ישוע…”

בשיעור הקודם למדנו את פסוק 6.

ציינו שהעובדה שאלוהים מבטיח להשלים את שהוא התחיל בילדיו עד יום המשיח מהווה הבטחה לנצחיות הישועה.

למדנו שישועתנו היא השלב הראשון וההכרחי בפעולת אלוהים בחיינו. השלב השני הוא שלב הציות והבגרות הרוחנית הנדרשת מכל אדם נושע.

למדנו גם שמכיוון שכתבי הקודש אינם מציינים את היום בו יתרחש “יום המשיח”,ומכיוון שאין שום אירוע שחייב להתגשם לפני “יום המשיח”, יוצא מכך שילדי אלוהים חייבים לחיות כל העת בקדושה וטוהר הראויים ומתאימים למפגש שכזה.

מכאן, פתאומיות ההתרחשות של “יום המשיח” מהווה מניע חיובי לחיים קדושים וטהורים בכל עת (יוח”א ג 1-3, פטר”א ד 12-14).

בפסוק 7 שאול השליח מסביר מה גרם לו להיות כה בטוח שאלוהים הושיע את המכותבים ושהם אכן עתידים להגיע ליום המשיח.

התשובה:

“…בגלל היותכם שותפים לחסד שהוא מנת חלקי, הן במאסרי והן בפעולתי להגנת הבשורה וחיזוקה.

הבה נסביר, מהו החסד שהיה מנת חלקו של שאול השליח?

החסד של שאול זה המתנה הרוחנית שנתן לו אלוהים במשיח ישוע: להיות שליח.

שליח, זה אחד ממתנות הרוח, הנקראות גם מתנת חסד, וזה מכיוון שאלו מתנות שירות שאלוהים בוחר להעניק לנו ואינן תלויות בבחירתנו (ראה קור”א יב במיוחד פסוקים 11, 18, 27).

מתוקף היותו שליח, שאול נשלח על ידי רוח אלוהים ובכוח הרוח למקומות ואיזורים שונים ברחבי האימפריה הרומית. בכל מקום שאול השליח פעל להפיץ את הבשורה.

לא בכל מקום קיבלו את שאול בחיבוקים ונשיקות, אדרבה, שאול למד על בשרו את המחיר הגבוה הנדרש ממנו בשירות האדון.

למרות היותו בעל מתנת החסד הבכירה ביותר, שאול עדיין היה זקוק לעזרת שאר אברי גוף-המשיח כדי להשלים את משימותיו (קור”א יב 28, ובכלל כל הפרק, אל האפסים ב 20, קור”ב יב 1-10).

אלוהים עשה זאת בכוונה כדי לשמור על ענוותו של שאול וללמדו כפי שהוא מלמד כל אחד מאיתנו, את החשיבות באחדות בגוף המשיח.

כך שאול השליח וכל אחד מאיתנו לומד:

  1. שכל אחד מאיתנו הינו איבר בגוף המשיח (קור”א יב, אל הרומים יב).
  2. אנו תלויים זה בזה, זקוקים זה לזה כדי להשלים את ייעודנו בשירות המשיח.
  3. שלמות משימותינו בעבור האדון תלויות במעורבות ותמיכה של שאר המאמינים.
  4. לבחון את אמיתות אמונתנו.

אז איך ידע שאול השליח לבטח שאלוהים הושיע אותם?

על פי הפרי הרוחני שהמאמינים בפיליפי הראו! על פי מעשיהם והתנהגותם (מתי ג 8, 10, ז 16-18, 20, לוקס ו 44).

המאמינים בפיליפי נטלו על עצמם את החובה לתמוך במה ששאול השליח עשה בעבור האדון ישוע.

הם היו לצידו בתמיכה מקריבה ללא תלות בנסיבות.

לאור השתתפותם הבלתי מסוייגת בכל משימותיו אשר קיבל מאלוהים בהדרכת והשראת רוח-הקודש, יכל שאול השליח לומר בבטחון, שפעולות שכאלו מעידות שלב השותפים מפיליפי אכן נתון ביד האדון.

הם הראו את פרי-הרוח שופע בחייהם בכל הקשור לשותפות עם שאול ושירותו.

הפיליפים תמכו בשאול מהיום הראשון שקיבלו את האדון.

הכוונה לתמיכה כלכלית בשאול השליח כדי שיוכל להתמקד בשירות עבור האדון, להגיע עם בשורת הישועה מעבר לעיר פיליפי, להגן על הבשורה ולחזקה…(ראה פסוקים 7, 14, 28).

כשהיה בכלא, שלחו המאמינים בפיליפי את אפפרודיטוס למען יהיה עם שאול וידאג לכל מחסורו.

בדרך זו נדרשו הפיליפיים גם לממן את אפפרודיטוס בעת שהייתו עם שאול.

התמיכה לא הייתה רק כלכלית, אלא גם בעובדה שהם הזדהו לחלוטין עם משימתו על כל תוצאותיה, ובכך שהמשיכו להתפלל עבורו בכל עת (פיליפים ד 10-20).

הם סבלו רדיפות בעבור השתייכותם לאדון (פטר”א ד 12-15).

לא רק הפיליפים עזרו ותמכו בשאול השליח. ישנה רשימה נפלאה באיגרת לקולוסים ד 11-18, קור”א טז 15-18, אפסים ו 21.

לעומתם היו אחרים שהתייאשו מלעזור ולתמוך בשאול ונטשו אותו כשהיה במאסר ובקשיים.

היו שנטשו את שאול כאשר מחיר הקירבה אליו היה גבוה…

באיגרת השניה לטימותיאוס ד 9, שאול השליח מציין את שמו של דימס כאחד שנטש אותו בגלל אהבתו את העולם הזה…

בפסוק 16 שאול מציין את אכזבתו וכאבו כאשר נותר לבדו בעת משפטו. אף לא אחד היה שם לצידו.

שאול מכיר את ההרגשה של להיות לבד במערכה.

שאול יודע איך זה להיות חסר כל. הוא ידע את ההרגשה של להיות נבגד ונטוש. שאול יודע את המחיר הגבוה הנדרש מאלו העומדים בחזית הפצת הבשורה (ד 10-20, טמיו”ב ד 16).

הפיליפים היו שם עימו כל העת ולכן מעשיהם הוכיחו את מסירותם ונאמנותם לאדון ישוע.

המאמינים בפיליפי פעלו בעבור שאול בהתמדה, באהבה, ובהקרבה.

הם רצו בכל מאודם ששאול ימשיך לציית לאדון ויביא את בשורת הישועה לעוד אוזן ולב הנכונים לישועה.

הם ידעו שבכל מקום ששאול נמצא, הוא נשאר נאמן לבשר את בשורת הישועה, ולכן המשיכו לתמוך בו גם כשהיה בכלא, נתון בכבלים.

כל עוד רוח בו, הם היו שם איתו כי רוח אלוהים אינה בכבלים לעולם.

ומה איתנו? האם אנו שותפים לחסד האדון בחיי מאמינים אחרים?

אנו תומכים בשליחים בארצות שונות.

אנו מתפללים כדי שנוכל לזהות מתנות בחיי המאמינים בקהילה ומוכנים להשקיע בכל אחד למען נפתח את המתנה הזו והנושע ישרת את האדון בה.

השקענו רבות באטום ובמסיו מדרום סודן. אנו מתפללים שהם יישארו חזקים ונאמנים לאדון. שיפעלו בארצם למען הפצת הבשורה וחיזוק גוף המשיח.

יש לנו חלק בשירות שלהם, יש לנו חלק בברכה הזו.

ההשקעה בהם ואחרים כמוהם בקהילתנו מהווה הוכחה שליבנו ומוחינו ממוקדים במלכות אלוהים (מתי ו 33).

ישנם אלו שחושבים שמעורבותם הסתיימה בכתיבת הצ’יק, אך לא כך רואה זאת אלוהים.

לכל אחד מאיתנו יכולה להיות ההזדמנות לתת כתף, לומר מילה טובה, להזמין הביתה לארוחה, לתת עצה נכונה ומכל הלב, להיות עם הנזקק ברגע או אירוע החשוב לו…

למה הדבר דומה?

לרכישת מניה.

הכסף שלך פועל באותו מפעל. ולך יש חלק במפעל וגם ברווח.

האם ניתן להבין מדבריו של שאול השליח שמעשי הפיליפים הושיעו אותם?

האם ניתן להבין מכך שאנו נושעים על סמך מעשינו?

חס וחלילה.

הישועה ניתנת על סמך האמונה בישוע כאדון ומושיע מן החטא אשר מת בעבור חטאיי, קם לתחיה לאחר שלושה ימים, עלה למרום וכעת יושב לימין אלוהים האב (אל הרומים י 9-10, מע”ש ד 12, יוחנן יד 6, תהילים קי 1).

ראו לדוגמא את ישועת הפושע על הצלב ליד ישוע המשיח (לוקס כג 42-43).

באיגרת יעקב כתובה התשובה לשאלה זו באופן מושלם: הנה לפנינו האיזון הברור בין אמונה ומעשים.

איגרת יעקב ב 14-26:

  1. “אחי, מה תועלת בדבר אם יאמר איש, “יש לי אמונה”, ואין לו מעשים? התוכל האמונה להושיעו?
  2. אח או אחות אם יהיו בעירום ואין להם לחם חוקם,
  3. ואיש מכם יאמר להם, “לכו לשלום, התחממו ואיכלו לשובע”, ולא תתנו להם צרכי גופם – מה הועלתם?
  4. כך גם האמונה, אם אין בה מעשים, מתה היא כשלעצמה.
  5. ואולם מישהו יאמר, “אתה, יש לך אמונה: ואני, יש לי מעשים. הראני את אמונתך בבלי המעשים, ואני אראה לך את אמונתי מתוך מעשיי.”
  6. אתה מאמין שהאלוהים אחד הוא. היטבת לעשות! גם השדים מאמינים ואף רועדים.
  7. איש בער, האם רצונך להיווכח שאמונה בלי מעשים עקרה היא?
  8. אברהם אבינו, האם לא במעשיו נצדק בהעלותו את יצחק בנו על המזבח?
  9. הינך רואה כי האמונה עזרה למעשיו ומתוך המעשים הושלמה האמונה,
  10. והתקיים הכתוב האומר, “והאמין אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה”, וגם נקרא “אוהב אלוהים”.
  11. הינכם רואים כי במעשים יצדק איש ולא באמונה לבדה.
  12. וכן גם רחב הזונה, האם לא נצדקה במעשים כאשר אספה את שליחי יהושוע אל ביתה ושילחה אותם בדרך אחרת?
  13. כי כשם שהגוף בלא הרוח מת הוא, כן גם האמונה בלא מעשים מתה היא.”

כל מעשה טוב יהיה אשר יהיה אין בכוחו להסיר את קללת החטא מעל חיי.

מעשים טובים ואנשים טובים מנעימים את חיינו בעולם הזה אך אין ביכולתם או בזכות מעשיהם להסיר את קללת החטא וזעם אלוהים מעל חייהם.

המעשים עצמם ללא אמונה בישוע כאדון ומושיע אינם מושיעים!

וההיפך נכון באותה המידה. אמונה ללא ציות באהבה אינה מושיעה. הנה השדים יודעים מי הוא אלוהים ואינם עושים את רצונו… לכן אינם נושעים!

אמונה כנה ואמיתית מבטיחה את כפרת החטאים. עימה באים טוהר רוחני המאפשר לרוח אלוהים לשכון בי, להוליד אותי מחדש. ומכאן המניע לרצות ולעשות את רצון אלוהים ולפארו (ראה גם אל הפיליפים ב 12-13).

מעשים שמפארים את אלוהים הם כאלו שנעשים מתוך אמונה ואהבת אלוהים.

מעשיהם של הפיליפים שנעשו על פי הדרכת רוח אלוהים ולמען קידום הבשורה, היוו הוכחה שהם היו נושעים החפצים להעשיר במעשי צדקה.

הפרי הטוב העיד שהעץ בריא (מתי ז 15-20).

בפסוקים 7-8 שאול פותח את ליבו ומתאר רגשנות מיוחדת כלפי המאמינים בפיליפי:

  1. “…אני נושא אתכם בליבי…”
  2. “…כמה נכסף אני אל כולכם באהבת ישוע המשיח…”

על פניו המילים הללו נשמעות כל כך טבעיות כאשר מדובר בשני צדדים קרובים, חברים.

אך מילים אלו יוצאות מפיו של שאול השליח אל מאמינים אשר ברובם אם לא כולם, גויים.

כדאי מאוד לזכור מה מילא את ליבו של שאול לפני שישוע פגש אותו בדרך לדמשק ושינה את חייו.

לפני שנושע, שאול השליח שאף למחוק את זכר כל המאמינים בישוע מעל פני האדמה (מע”ש ח-ט).

שאול היה עד לרצח סטפנוס והסכים להריגתו (מע”ש ח 1).

לפני שנושע שאול השליח לא היה מעז להתחבר עם גוי כלשהו.

והנה, לאחר שרוח-הקודש הולידו מחדש, הפך שאול לבריאה חדשה (גלטיים ו 15, קור”ב ה 17).

שאול השליח הכיר את אלוהים באופן אישי (יוחנן ח 19, 42). הוא ידע שישוע הוא אלוהים הבן.

שאול השליח הבין וראה את המציאות דרך “עיני ליבו” של אלוהים (קור”א א-ב).

שאול החל לאהוב את בני האדם, בין אם הם יהודים או גויים, בהבינו שאלוהים נתן את בנו יחידו להושיע את כלל בני האדם ולא רק את היהודים (אל הגלטים ג 26-28).

שאול הבין שמותו המכפר של ישוע המשיח העניק ישועה זהה ליהודי ולגוי.

שאול הבין שכל אדם נושע, בין אם הוא יהודי או גוי, שווה במידה זהה בעיני אלוהים, וכך עלינו להתייחס לכל הנושעים (אל האפסים ב 11-22, פטר”א ב 9-10).

רוח-הקודש דיבר דרך פיו ופעל דרך חייו (אל האפסים ה 18-19).

מבחינתו, חייו כבר אינם שייכים לו אלא למשיח אשר קנה את חייו בדמו המכפר (אל הגלטים ב 20).

והנה, לאחר שהוביל את הפיליפיים לישוע, הם קיבלו משכן של קבע בליבו.

שאול השליח נשא את שמותיהם בכל עת ובכל מקום, ושאף להיות במחיצתם בכל עת.

הוא זכר את אהבתם כשבישר בשווקים, בבתי הכנסת, ואף כשהיה במאסר.

דם ישוע המשיח קשר את שאול והפיליפיים – ומן הסתם גם אחים יקרים אחרים, בקשר אחדות נצחי.

את האהבה שלו כלפיהם קיבל שאול השליח מאלוהים (חלק מפרי-הרוח, אל הגלטים ה 22-23).

שאול למד להבין את גודל אהבת ישוע המשיח עבורו, ומתוך כך למד ויכול היה לאהוב את האחים הנפלאים הללו.

באותו אופן, שאול השליח שכן גם בליבם של המאמינים בפיליפי. מסיבה זו הם המשיכו להתפלל עבורו ולא פספסו את ההזדמנות להשתתף בעזרה לו בכל עת שיכלו.

הקשר המיוחד בין שאול השליח למאמינים בפיליפי חייב להיות לנו כמופת.

לעיתים קרובות אנו מדברים על אהבה והצורך בה, אך לא כולם מביעים אותה כפי שאלוהים מתכוון לה.

אנשים אומרים שהם אוהבים את קהילתם, אך ממהרים לעזוב לקהילה אחרת כאשר ישנה בעיה עם אחד האחים או האחיות.

אינני מתכוון למצב בו קהילה נכנעת ללימוד שקרי ומשתיקה כל ביקורת ראויה. במצב שכזה כל מאמין נאמן חייב לצאת מהמסגרת המשחיתה.

אני מתכוון למצבים בהם ישנם בעיות חברתיות, אישיות, ואז אנשים מעדיפים לעבור קהילה במקום לפעול באמונה, באהבה, ובנחישות כדי להגיע לפתרון שמפאר את האדון.

אני מתכוון למצבים בהם אנשים מעדיפים לנטוש מאשר להתמודד עם האמת ולפעול על פי מתי יח 15 ואילך.

אם אנו פועלים בדרכים שהעולם פועל בהם, אז במה אנו יכולים לומר שישוע שינה אותנו?

כאשר אנו אוהבים באמת, אז אהבה שכזו זועקת וכל המביט עלינו יראה שישוע חי בנו.

הקשר בין שאול לפיליפים ראוי שיהיה בין כולנו. רוח הקודש השוכן בנו כבר העניק לנו את הכוח לעשות זאת.

סיכום

  1. הפיליפים הוכיחו את אמיתות ישועתם ובגרותם הרוחנית בכך שהשתתפו בתמיכה בשירות של שאול השליח – בכל מצב ובכל עת, כפי שיכלו.
  2. שאול השליח אינו מלמד שמעשים טובים מושיעים! חס וחלילה. אלא שמעשים המחזקים את הבשורה ועוזרים להתפשטותה, בנוסף למוכנות לעמוד ברדיפות וצרות בגלל השייכות לישוע, מעידים על אמונה אמיתית וכנה.
  3. כשאוהבים מישהו באמת, שמו וצרכיו עומדים לנגד עינינו לעיתים קרובות מאוד, או כל העת.

כשאוהבים מישהו באמת – מתפללים עבורו בכל תפילה.

כשאוהבים מישהו באמת – לא ממהרים להיפרד ממנו מסיבות שוליות.

הבה נלמד מטיב האהבה ששררה בין שאול לפיליפיים.

פסוקים 9-11: תפילתו המושכלת של שאול השליח עבור הפיליפיים

  1. תפילתי היא שאהבתכם תרבה יותר ויותר ותלוה בדעת ובכל תבונה,
  2. למען תבחינו מה הם הדברים המצוינים ותהיו זכים וללא דופי ליום המשיח
  3. ומלאים פרי צדקה שמניב ישוע המשיח, לכבודו ותהלתו של אלהים.

כאמור, שאול כבר אמר לפיליפיים שהוא נושא אותם בליבו בגלל שהם שותפים לחסד שהוא מנת חלקו.

שאול משתמש בדימוי מחיי הכוהן הגדול שנשא על חזהו את האפוד שכלל את סמלי שנים-עשר שבטי ישראל (שמות כח 15-29).

כפי שהכוהן נשא על ליבו את סמלי כל שבטי ישראל וזכר להתפלל עבור כלל העם ושתפילותיו הן לכלל העם, כך שאול השליח אמר לפיליפים: אתם נמצאים כל העת לנגד עיני. אני באמת אוהב אתכם.

בפסוקים 9-11 שאול מציין את תקוותו בעבור הפיליפיים.

“…שאהבתכם תרבה יותר ויותר ותלווה בדעת ובכל תבונה…”

כשבוחנים את דבריו מתגלית תקוותו:

שאול מתפלל שאחיו ואחיותיו לאמונה בפיליפי יתבגרו מבחינה רוחנית.

רבותיי: שלושת הפסוקים הללו מסתכמים במשפט קצר ופשוט:

תפילתי שתתבגרו רוחנית!.

שאול אומר זאת בשלב זה, כדי להכין את הקרקע למילות הביקורת, לאהובים עליו, למען יתאחדו, ויתקנו את המחלוקות הקיימות בין כמה אנשים בקהילה.

כעת נוכל לפרוט ולפרט כל חלק בשלושת הפסוקים בליווי דוגמאות מעשיות מן החיים.

שאול השליח מתחיל בתקווה שאהבת אלוהים תרבה בין האחים והאחיות בפיליפי.

אהבה כנה היא הבסיס לכל יחסים טובים, בריאים ומתמשכים.

לא משנה עד כמה טובים נהיה, רק משום היותנו בגוף חוטא, אנו נטעה ונפגע איש ברעהו, אם במילים או במעשים.

האהבה היא המרכיב מאלוהים שמאפשר לנו לכסות על חטא, לוותר, לסלוח ולהמשיך לאהוב למרות חסרוננו:

קור”א יג 7: “…היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכול ותסבול את הכל.”

פטר”א ד 8: “בראש ובראשונה אהבו איש את רעהו אהבה עזה, כי על רוב פשעים תכסה אהבה…”.

שאול הקדיש פרק שלם לאהבה במכתבו לקורינתיים (קור”א יג).

שם שאול הבהיר שיכולות אישיות גבוהות לא נחשבות לדבר, או אינן מועילות בתחום הרוחני אם אינן נובעות ומונחות על ידי אהבה מקריבה (קור”א יג).

שאול הבהיר באיגרת לגלטיים שאהבה הנובעת מאלוהים היא זו שבאה בעקבות נוכחות רוח הקודש בחיי הנושע. מדובר על פרי הרוח שמרכיבו הראשון הוא – אהבה (אל הגלטים ה 22-23).

בבשורת יוחנן יג 34-35 אף נאמר שאהבת האחים היא כחותם אלוהים על ילדי אלוהים. ז”א, באהבת האחים שבינינו, ידעו שאנו ילדי ישוע המשיח.

אהבת אלוהים מתבטאת בעזרה, תפילה, נשיאת העול במשותף, סליחה כנה ואמיתית, בישור, הדרכה, אירוח, נתינה וכן הלאה וכן הלאה.

כעת שימו לב:

שאול לא אמר רק שהוא מתפלל שאהבה תרבה בין הפיליפיים אלא ציין שהוא מתפלל שהאהבה תרבה ותלווה בדעת ובכל תבונה…

למה הכוונה?

שאול אומר את מה שהרבה אנשים שונאים לשמוע:

האהבה הנדרשת מילדי אלוהים אינה כזו המבוססת בלבד על רגש ללא גבולות אלא היא אהבה המודרכת על פי הנחיות ומגבלות מכתבי הקודש.

טוענים שהאהבה עיוורת, אך כל המבוגרים בינינו יודעים שאהבה עיוורת יכולה להיות גם מתכון לאסון.

אהבה היא דבר נפלא, אך היא חייבת להתבטא בדרך שתועיל ותנחה את הנותן והמקבל לעשיית הטוב ולפאר שם המשיח.

שאול השליח מנחה אותם לגדול באהבה המלווה בדעת ובכל תבונה.

ומהיכן משיגים דעת ותבונה?

דעת ותבונה הן מעלות הנרכשות על ידי לימוד ושינון כתבי הקודש. חכמה על ידי יראת אלוהים.

בכתבי הקודש אלוהים מעניק לנו את הקווים המנחים לחיים המפארים את שמו.

כתבי הקודש מדריכים אותנו לחנך את ילדינו ביראת אלוהים, להיות נאמנים לבני הזוג שלנו, להיות חרוצים בכל הנוגע לעבודה ופרנסת המשפחה, לחיות על פי הכנסתנו ובצניעות, להיות חרוצים בלימודינו, לחלוק את הבשורה עם כל אדם, להישמר מן הרע על כל צורותיו וכו.

כל אדם הקורא, לומד ומשנן את כתבי הקודש לומד לדעת מהם חיים המקובלים על ידי אלוהים ומבטיחים את ברכתו.

כתבי הקודש מלאים בדוגמאות מחיי אנשים. דוגמאות שעלינו לאמץ וכאלו שעלינו להתרחק מהן.

לאור לימוד והבנת כתבי הקודש, אנו יכולים להבחין בין טוב לרע, עיקר ותפל.

לאור לימוד והבנת הכתובים, אנו יכולים לדעת מה מוביל לדבר חיובי ומה עלול להסתיים ברע או באסון.

ככל שנעמיק ידע והבנה בכתבי הקודש והמסקנות מהלימוד, כך נשכיל לדעת איך להיות מעורבים בחיי אנשים אחרים.

מסיבה זו אומר שאול בפסוק 10: “…למען תבחינו מה הם הדברים המצויינים.”

בפסוקים 10-11 שאול השליח מבהיר שאהבה חכמה המבוססת על תבונה ודעת חייבת לעמוד בתנאים הבאים:

א. תהיו זכים וללא דופי ליום המשיח

בחיינו, אנו נדרשים לעיתים קרובות לפעול בשיתוף עם אחרים.

בין אם נרצה או לא, אנו נידרש להיות מעורבים בחיי בני משפחתנו.

אנו גם נדרשים לפעמים להתפשר על עקרונות ולעשות דברים שאנו לא ממש אוהבים לעשות.

ומה אומר לנו דבר אלוהים?

כל מה שנעשה או נהיה מעורבים בו, חייב להיות כזה שלא יטיל עלינו דופי, אשמה, או חס וחלילה שלא יגרום מכשול לאחר (מתי יז 27, יח 7, קור”א ח 9, י 32, התגלות ב 14).

המילה “זכים” במובן היווני כולל בתוכו את המשמעות של: נוצץ, שקוף לחלוטין לאור השמש, לא נמצא בו כל נקודת לכלוך או דופי.

ז”א, אלוהים אוסר עלי להיות מעורב, גם אם אני מאחורי הקלעים, בדבר או מעשה שאינו ראוי בעיני אלוהים.

התנאי לחיים ברמה שכזו היא בגרות רוחנית גבוהה.

רק הכרה מעמיקה של כתבי הקודש המלווים באמונה וכניעה לסמכות הכתובים, יניבו סגנון חיים והלך מחשבה המניב חיים ללא דופי.

ביום מסוים בעתיד, אני אעמוד מול כסא המשיח וכל מעשיי והדברים שהייתי מעורב בהם, ייבחנו באש אלוהים (קור”א ג 10-15, קור”ב ה 10).

באותו מעמד אני אקבל את ברכת האדון וזאת לאור טיב מעשיי שפעלתי בהיותי בחיים בארץ.

אז גם ייקבע שירותי בעבור האדון בממלכתו.

שאיפת חיי שלא אתבייש באותו מעמד.

הדרך הנכונה לוודא חוסר בושה גדולה בעתיד מול המשיח, תלויה במעשי האהבה המונחים על פי דעת ותבונת אלוהים שאני עושה בחיי היום.

האם כל מעשי ומעורבותי חוקיים ונעשים על פי אמות הצדק, אמת וטוהר של אלוהים, הכתובים בכתבי הקודש?

ב. מלאים פרי צדקה שמניב ישוע המשיח

מהו פרי צדקה?

הכוונה למעשים טובים וראויים, התואמים לרצון אלוהים ונובעים מתוך לב הכנוע לאדון ועושה זאת למען כבוד אלוהים.

בבשורת יוחנן טו 4-5 אמר ישוע:

“עימדו בי ואני בכם. כמו שהשריג אינו יכול לעשות פרי מאליו אם לא יעמוד בגפן, כך גם אתם אם לא תעמדו בי. אני הגפן אתם השריגים. העומד בי ואני בו עושה פרי לרוב, שכן בלעדי אינכם יכולים לעשות דבר…”  

באיגרת לקולוסים א 10 שאול מפרט את “הפרי”: “…למען תתהלכו כיאות לפני האדון, ככל חפצו, ולמען תניבו פרי בכל מעשה טוב ותגדלו בדעת אלוהים…”.

שאול השליח מציין את הבישור וישועת בני האדם כפרי (אל הרומים א 13).

שאול השליח מציין חיי קדושה כפרי המפאר את אלוהים (אל הרומים ו 22).

מחבר איגרת אל העברים מלמדנו שתודה לאלוהים זה פרי שפתיים ראוי (אל העברים יג 15)

במילים פשוטות:

פרי צדקה אלו לא מעשים שאנו עושים בכוחות עצמנו, אלא מעשים שאנו עושים על פי הדרכת רוח אלוהים, מתוך ההכוונה שיש לנו בכתבי הקודש.

פרי צדקה הם מעשי האהבה, הפעולות שלנו כלפי אחרים המועילים לבני אדם, אך גם עוזרים להם להכיר את האדון הפועל בחיינו ומושיע אותנו. כל זאת בביטוי של תכונות פרי הרוח (אל הגלטים ה 22-23).

מעשינו ומעורבותנו בחיי אחרים צריכים להיות כאלו שמהווים זרע אשר יוביל את האדם הנאהב להכיר את גואלו ולעשות מעשים בחייו שמפארים את כבוד אלוהים.

ומה התוצאה אם נאהב על פי ההנחיות שבכתבי הקודש?

שם האדון יפואר. אלוהים יקבל את כל הכבוד.

מדוע זה חשוב?

מכיוון שזו תכלית בריאתנו – לפאר את אלוהים (אל האפסים א 12)

לאחר שהסברתי באופן תיאורטי את הפסוקים, הבה נציג מספר דוגמאות מעשיות לאהבה המלווה בדעת ובכל תבונה, אשר תניב פרי צדקה ותפאר את אלוהים:

  1. פושט יד מתחנן לכסף בעת עצירה ברמזור.

כאבא מבוגר עם ניסיון, אני כבר מכיר את האביון ומציע לו סנדוויץ או בקבוק מים. אני אומר לו ששתיית שיכר וסמים לא מועילים לו, או מציע לו עלון בישור.

האביון מסרב להקשיב או לקחת משהו וממשיך ללכת.

ילדי שברכב מביט אליי ועיניו אומרות: איזה אכזריות…!

הילד היה מוכן לרוקן את כיסו ולתת לאביון.

הילד מדבר מתוך רגש ולעומתו האב יודע שכל אגורה בידו של האיש הזה עוזרת לו לרכוש שיכר, סיגריות או סמים.

מכיוון שאינני רוצה להשתתף במעשה רע, אינני נותן אגורה לאנשים אלו.

הענקת כסף במקרה שכזה אינה מעשה של אהבה חכמה. זה בכלל לא אהבה אלא עזרה בהרס.

  1. משפחה נזקקת מבקשת עזרה.

אלא, אבי המשפחה בטלן ואינו מוכן להתאמץ כדי לעבוד בעצמו.

המשפחה בוחנת את אהבת הקהילה במילוי המחסור שנובע מחוסר אחריותם המתמשך.

איך עלינו כעת לאהוב את אותה משפחה?

מה עלינו לעשות כדי להוכיח את אהבתנו?

אילו מעשים אנו כרגע מחוייבים לעשות כדי לבטא אהבה אמיתית כלפיהם?

אם נספק את כל בקשותיהם, ללא הוראת תיקון או ביקורת בונה, כי אז הצדקנו את בטלנותם ובזבזנותם. אנו עלולים להשתתף בחטא.

בדרך זו הם ימשיכו לפעול בדרך פסולה שאינה מכבדת את אלוהים.

כך לא הועלנו להם. אם נפעל כך הרי בדרך זו אנו מבטיחים את המשך הקלקול.

מעבר לכך, לא יהיה במעשינו שום פרי של צדקה.

ביום המשיח ייבחן מעשינו וניתן על כך דין וחשבון לפני האדון.

אהבה אמיתית המלאה בתבונה ודעת מנחה אותנו לעודד את המשפחה לעבוד. כך כתבי הקודש מלמדים אותנו (לך לנמלה עצל ראה דרכיך וחכם. משלי ו 6 וכן טימו”א ה 8).

במידה וכל אברי המשפחה מוכנים לקבל את דברי התיקון שנאמרים בענווה, התחשבות ואהבה, על הקהילה לעודד ולעזור במידת האפשר בנשיאת העול. זו אהבה בונה, שתניב פרי צדקה וכל מרכיביה יפארו את שם האדון.

אהבה הגורמת לאדם כלשהו להישאר עצלן ותלוי בחסדי אחרים היא לא אהבה בכלל. היא לא עזרה אלא נזק.

  1. דבר אלוהים מלמדני לדאוג לבני משפחתי.

מי שאינו דואג לבני משפחתו כפר באמונה וגרוע ממי שאינו מאמין (טימו”א ה 8).

האם נובע מכך שאני חייב למלא מחסור של כל בן משפחה וללא תנאי?

דבר אלוהים מנחה אותנו לחיות על פי האמצעים שלנו (טימו”א ו 6-8).

להיות חרוצים בנוגע לעבודתנו – ראו את חריצות הנמלה (משלי ו 6).

אין כל פסול לעזור לקרוב משפחה, זו זכות ודבר נפלא.

זאת אהבה ראויה. אלא, אהבה ראויה יכולה לבוא גם עם התניות וגבולות.

אנו חיים בארץ של הגירה.

ישנם מקרים רבים בהם בני משפחה מבוססים יותר נדרשים לעזור לשאר בני המשפחה להתאקלם ולעמוד על רגליהם מבחינה חברתית וכלכלית.

גם אם אפתח את ביתי לאח, או קרוב משפחה אחר, אני אדרוש באהבה והבנה, שיחיה על פי הכללים הנהוגים בביתי.

  • לא מעשנים בביתי.
  • לא צופים בסרטי זימה
  • מדברים בלשון נקיה.
  • את הכביסה מניחים ליד מכונת הכביסה או במקום מוסכם ולא זורקים היכן שרוצים.
  • משתתפים במטלות הנקיון בבית.
  • מחפשים עבודה, וכשמוצאים, אז משתתפים בהוצאות הבית.
  • במקרים מסויימים ישנה הגבלה על זמן הגעה הבייתה.

במידה והאח או קרוב המשפחה מסרב לפעול כדי לעמוד על רגליו, או פוגע במשפחתי כאשר אני מנסה לעזור לו, כי אז הדבר האוהב ביותר שאני יכול לעשות עבורו זה לומר לו לצאת מן הבית או לשנות מיד את הרגליו.

אהבת אח ללא גבולות ומגבלות אסור שתבוא על חשבון הריסת תא משפחתי.

  1. שיקום יחסים: חברויות ונישואין

כל קהילה מורכבת מאנשים ברמות שונות של בגרות רוחנית. בכל קהילה אנשים שבאים מרקע שונה ומבעיות מורכבות.

כנושעים, אנו נדרשים להיות אלו המוכנים לסלוח ולאפשר הזדמנות נוספת.

כנושעים עלינו לדעת שכל מריבה שאינה נפתרת כראוי מטילה עלינו את רוב האשמה.

אהבה מושכלת דורשת מאיתנו לרדוף אחר השלום ולהסיר מכשולים.

האם מובטח לנו שיודו לנו או יכבדו אותנו בכל פעם שנאהב בדרך מושכלת על פי חכמת אלוהים?

ממש לא!

עלינו לזכור שדבר אלוהים אומר שאלו המתנגדים לנו היום בגלל ציותנו לאדון, עשויים להודות לנו ולפאר את אלוהים אולי מחר אם ייוושעו (פטר”א ב 11-12).

דבר אחד בטוח, כאשר נעמוד למול האדון ביום האדון, הוא ישלם לנו את הגמול המבורך על מעשי האהבה שעשינו על פי הנחיית דברו.

ציינתי מספר דוגמאות מן החיים להראות שאהבה ללא חכמה ובינה, כזו המבוססת על רגש, עלולה להרוס יותר מאשר לבנות או לתקן.

אהבה ללא בגרות רוחנית – היא כלי מסוכן.

לכן שאול אומר: מתפלל שתגדלו באהבה שהרי האהבה היא המצע הנפלא לכל אחדות ושיתוף, אך זה חייב להיות מודרך על פי הוראת כתבי הקודש.

סיכום

  1. שאול מתפלל שאחיו ואחיותיו לאמונה בפיליפי יתבגרו מבחינה רוחנית.

הוא אומר זאת במילים מורחבות: שאהבתכם תרבה ותלווה בדעת וכל תבונה

  1. אהבה מושכלת, כזו המגלה בגרות רוחנית אינה מבוססת בלבד על רגש ללא גבולות, אלא היא אהבה המודרכת על פי הנחיות ומגבלות מכתבי הקודש.
  2. שאול השליח מבהיר שאהבה חכמה המבוססת על תבונה ודעת חייבת לעמוד בתנאים הבאים:

א. כל פועל שאנו עושים בעבור אחרים חייב לעמוד בתנאי הטוהר, אמת וקדושה הראויים לאלוהים. כל מה שנעשה היום ייבחן בכור המצרף ביום המשיח.

ב. אהבתנו המושכלת, מתוקף היותה מונהגת על פי הנלמד מכתבי הקודש, תניב תוצאות שיכבדו את אלוהים ויפארו את שמו.

  1. אני אקרא שוב את הפסוקים הברורים:
  2. תפילתי היא שאהבתכם תרבה יותר ויותר ותלוה בדעת ובכל תבונה, 
  3. למען תבחינו מה הם הדברים המצוינים ותהיו זכים וללא דופי ליום המשיח
  4. ומלאים פרי צדקה שמניב ישוע המשיח, לכבודו ותהלתו של אלהים.

פסוקים 12-30

מפסוק 12 ואילך שאול מלמדנו את המשמעות של המילים: לחיות עבור המשיח.

רבים מאיתנו רוצים לשרת את האדון ולחיות במרכז רצונו.

רבים מאיתנו מצטטים את מילותיו של שאול לגלטים בפרק ב 20: “עם המשיח נצלבתי ולא עוד אני חי, אלא המשיח חי בי.”, אך מעטים מאיתנו מוכנים לשלם את מלוא המחיר שהפסוק דורש.

שאול הינו אדם המהווה דוגמא חיה למשרת אלוהים המוכן לשלם את המחיר הנדרש – עד תום!

הבה נקדיש מספר דקום לרענן את הסיבה שבעטיה שאול נמצא בכלא ברומא, משם הוא כותב את האיגרת לפיליפים.

בספר מעשי השליחים פרק יט שאול מבקר באפסוס וגם שם בישר את בשורת ישוע.

בכל מקום ששאול היה בו הוא חווה את מלוא כוח אלוהים פועל בשינוי לבבות אנשים ומולידם מחדש לישועה.

שאול חלם לעשות את הדבר היעיל ביותר.

להגיע לרומא, למרכז העצבים של האימפריה, ושם לבשר כדי שפעולתו תשפיע על כמה שיותר לבבות.

בהיותו באפסוס אמר שאול השליח: “…אחרי שאהיה שם (בירושלים) עלי לראות גם את רומא…” (מע”ש יט 21).

כשהיה בקורינתי כתב שאול השליח את האיגרת לרומים ושם הוא מציין (פרק א פסוקים 10-15) את שאיפתו לבקרם ולבשר שם ברומא את הבשורה.

שאול השליח ידע “ששלט חוצות” במרכז רומא יעיל יותר מאשר “פוסטר” בכפר מרוחק!

שאול אומנם הגיע לירושלים כפי שתכנן אך שם ארעו מספר אירועים שהובילו אותו לרומא בדרך שלא ציפה לה.

שרשרת האירועים שהובילו את שאול לרומא כתובים במע”ש כא-כח.

כשביקר בירושלים, שאול השליח הואשם לשווא בחילול המקדש בכך שהכניס לשם גוי – את טרופימוס האפסי, זאת רק בגלל שהלה היה עימו לפני כן (מע”ש כא 28).

הרומאים ששלטו בירושלים חשבו מצידם ששאול הינו פושע המנסה למרוד נגד השלטון הרומי (מע”ש כא 38).

מכיוון שבני ירושלים המתנגדים לבשורה תכננו להרוג את שאול, הנציב העבירו לקיסריה.

שם בקיסריה עמד שאול השליח מול פסטוס והכריז שהוא רוצה לעמוד למשפט מול הקיסר (מע”ש כה  11-12).

שאול השליח יכול היה לדרוש זאת מכיוון שהיה בעל אזרחות רומית (יליד טרסוס).

למרות שידע שהאדון מובילו לרומא (זאת על פי חזון במע”ש כג 11), שאול לא ידע באיזה דרך ואופן תתגשם הנבואה.

דרכו לרומא לא הייתה שוגה בשושנים. אונייתו נטרפה וחוויותיו יכלו למלא ספר עב כרס.

לבסוף הגיע שאול לרומא – אך כאסיר!

ישנם אלו שיאמרו שמאסרו של שאול היה כישלון. מכה אנושה לתוכניתו של אלוהים, אך לא כך חשב שאול השליח.

אומנם אין תענוג רב בשהייה ארוכה בכלא, כבול באזיקים וכשבריאותך האישית אינה טובה, אך אין הדבר אומר שגם המשיח כבול ואינו יכול לפעול שם כמו בכל מקום אחר מחוץ לכלא (טימו”ב ב 9).

נסיונו ועדותו של האחד נועדו ללמד ולהוביל את השאר

הבה נקרא את פסוקים 12-14:

  1. אחי, רצוני שתדעו כי מה שקרה לי היה דווקא לטובת הבשורה:
  2. העובדה שאני חבוש במאסר למען המשיח נתפרסמה בין כל אנשי משמר הקיסר ונודעה לכל השאר;
  3. ורוב האחים בבטחם באדון התחזקו עוד יותר בגלל מאסרי והעזו לדבר בלי פחד את דבר האלוהים.

תודה לאל, שאול הבין ששהייתו בכלא לא הייתה מסיבות פסולות.

הוא גם ידע, מתוך ניסיון, שעובדת שהייתו בכלא לא נתנה מנוח לפיו. גם שם יכול היה שאול לבשר ולראות במו עיניו את פירות הישועה בחיי הסוהרים ואנשי משמר הקיסר.

זיכרו שגם במאסר בפיליפי אלוהים עשה גבורות ואנשים נושעו (מע”ש 16).

שאול הבין היטב שעשיית הטוב עבור האדון אינה מבטיחה תענוג ונוחות אישית אלא לעיתים הדבר הפוך.

במקרה של שאול, סיבלו והקושי האישי אותו חווה, היה בדיוק הדבר שרצה אלוהים בעבורו, לא כעונש, אלא כדי להגיע ללבבות של בחיריו המשרתים בבתי כלא ובחצר הקיסר.

מסיבה זו בין היתר, למד שאול את מלוא המשמעות של הפסוק: למות לעצמך ולאפשר למשיח לחיות בך (גלטים ב 20), וכן, כל אלו החיים בחסידות – יירדפו! (טימו”ב ג 12).

שאול יכול היה לומר בוודאות ומתוך הניסיון:

שהייתי בכלא קידמה את הבשורה והגיעה ללבבות רבים ורחוקים יותר.

מה שנראה לאדם ככישלון והפסד, היה בפועל לניצחון ורווח לבשורה ולאדון.

שהייתו של שאול השליח בבית הסוהר ברומא גרמה להדים רבים.

אנשים רבים הגיעו לבקרו ולשמוע את הסיבה שבעטיה הוא נמצא במעצר. חבריו ומאמינים אחרים הגיעו כדי לתמוך ולהביא לו את כל צורכו וכן ראשי היהודים אשר ברומא שבאו לעמוד על קנקנו (מע”ש כח).

שאול כבר שהה בכלא בעבר. זה היה בפיליפי (מע”ש 16).

בהיותו בכבלים הוא שר שירי תהילה ופאר לאלוהים.

בהיותו בכלא הוא לא הפסיק להתפלל.

שאול לא היה אסיר ככל האסירים – הוא היה האטרקציה של הכלא!

כל השומרים הבינו ששאול אינו פושע סטנדרטי אלא אדם הנמצא בכלא בגלל דיעותיו המיוחדות.

שאול היה גורם מסקרן ולכן כל הסובבים אותו רצו לדעת במה מדובר.

כל אנשי משמר הקיסר הכירו את שאול ומן הסתם שמעו את הבשורה ישירות מפיו.

כאדם המלא ברוח אלוהים ואשר פרי הרוח שפע ממנו, יכלו כל הסוהרים לראות במו עיניהם איך שמחה ושלום שופעים באדם הנמצא במאסר – דבר שלא ראו מעולם לפני כן (ראה דוגמא דומה במע”ש טז).

לשאול הייתה פגישה יומיומית עם הסוהרים.

בעוד כל אחד מהסוהרים היה חופשי ומסוגל ליהנות ולעשות דברים אחרים מחוץ לכלא, הם לא היו שמחים יותר משאול.

שאול יכול היה להציג בפניהם את הסיבה לשמחתו ולומר להם שכל הכוח והברכה שבחייו, נתונים לכל אדם הבוטח בישוע כאדון ומושיע (אל הפיליפים ד 4-8).

ואכן, לא חלף זמן רב ושאול יכול היה לראות את פרי הבשורה פורח לנגד עיניו.

דבר נוסף התרחש בתקופה המקבילה לשהייתו של שאול בכלא הרומי.

בעת ההיא ההנהגה הרומית נאלצה להתמודד עם הטענות של היהדות הרבנית על כך שהמשיחיות כביכול דת חדשה שאין לה זכות קיום באימפריה הרומית וכל חסידיה בני מוות.

עובדת היותו של שאול בכלא וחשיפת הבשורה מפיו לפקידים רמי מעלה, פעלה לעזרת המאמינים ולקידום הבשורה.

בהיותו בכלא כתב שאול חלק מאיגרותיו – גם את זו שאנו לומדים כעת.

מתברר שמהכלא, שאול פעל ועשה לא פחות מאשר לו היה חופשי ומסתובב ברחבי האימפריה.

כמה מצער לומר: רוב המאמינים בעולם עושים הרבה פחות כשהם משוחררים וניהנים לחיות בדמוקרטיה, מאשר שאול שהיה מוגבל בכלא רומי!

למה זה?

כי שאול מסר את חייו, אהבותיו ושאיפותיו לאדון!

הוא הכיר את האדון ישוע באופן אישי ואינטימי. הוא חווה את אלוהותו ויודע היטב שטוב כלשהו ומושלמות יכולים להתגשם רק בכניעה והסתמכות מוחלטת לאדון ישוע.

הוא נתן לאלוהים את הזכות המלאה להשתמש בו על פי ראות עיניו. על שאול ניתן לומר כי היה מלא ברוח אלוהים.

לא רק שאול נמצא במצבים מוזרים שעל פיהם נראים שליליים, אך בסופו של התהליך מתברר לנו שהכל היה תקין, חיובי, מבורך, ובדיוק על פי רצונו ותוכניתו של אלוהים.

כמה פעמים אנו נתקלים במצבים לא נעימים – שלא באשמתנו – אשר במהלכם אנו חווים ביקורת פוגעת, אך למרות זאת, כל העניין הינו רצון אלוהים ולבסוף יוביל לבבות לפאר את שם האדון.

ראו ובחנו את נושאי הבשורה לאורך הדורות?

האם כולם היו בריאים?

האם לא חוו אסונות וקשיים אישיים?

בידקו וגלו, מי מהנביאים נהנה כל כך מתפקידו?

תשאלו במיוחד את ירמיה ואליהו הנביא…

מתברר שאלוהים משתמש באירועים בחיינו שלעיתים קשים וכואבים כדי להציל מאגם האש בני אדם שמאוחר יותר אנו מכנים: אחים ואחיות בישוע.

אם כן, מה עלינו לבדוק ולוודא כאשר אנו חווים אסון, קושי או אתגר גדול מבחינה רגשית ופיזית?

  1. האם אנו מעורבים בחטא? האם הבעיה נובעת ישירות ממעשה חטא ברור?

אם כן, אין לנו להלין אלא על עצמנו. במקרה שכזה עלינו להתוודות על חטא, לשלם את חובינו לחברה, להיכנע לאדון ולשרתו בענווה והתמדה. גם במצב שכזה לאחר שהתוודנו לאדון ונכנענו לרצונו, אנו יכולים להפוך את המר למתוק יותר.

  1. במידה והקושי או הצרה אינם כתוצאה ברורה של חטא, עלינו לוודא שחיינו ממשיכים בדרך של אמת, צדק וטוהר. בהולכנו בקושי ובצרה, הבה נתפלל ונבקש מאלוהים שישמור אותנו מן החטא ושישתמש בנו ובמצבנו כדי לקדם את הבשורה ולפאר את שמו.

כשאנו חיים במסלול שכזה אנו יכולים לאחוז בהבטחות נפלאות ומעודדות שאלוהים נתן לנו. הבטחות ששאול השליח ידע והסתמך עליהן:

א. אל הרומים ח 28: “…אנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, הקרואים על פי תוכניתו…”

ב. ראשונה לקורינתים י 13: “…שום ניסיון לא בא עליכם מלבד ניסיון אנושי רגיל. נאמן הוא האלוהים ולא יניח לכם להתנסות למעלה מיכולתכם, אלא עם הניסיון יכין גם את דרך המוצא כדי שתוכלו לעמוד בו.”

ג. ישעיה נה 8-11: “…כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי, נאום יהוה. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם.

כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה, ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו.”

ד. תהילים עג 17: “…עד אבוא אל-מקדשי-אל אבינה לאחריתם…”

ה. אל הרומים ח 31-39: אלוהים עימנו לנצח ושום דבר לא יפריד אותנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע.

שימו לב לתוכן הנפלא של פסוק 14: “ורוב האחים בבטחם באדון התחזקו עוד יותר בגלל מאסרי והעזו לדבר בלי פחד את דבר האלוהים.”

מתברר שעדותו של שאול השליח בהיותו בכלא לא רק הועילה לחסרי האמונה לשמוע את הבשורה, אלא גם הועילה לחיי הנושעים גם כן.

ואיך זה?

שאר האחים לאמונה ראו במו עיניהם איך אלוהים פועל בעבור שאול השליח בהיותו בכלא.

בעוד כל אחד משאר האסירים סובל וגונח, מצטער על היום בו נולד או שנכנס לכלא, שאול היה זה שרק יכול היה לעודד את כל שאר האחים באמונה.

מי שחשב שהוא בא לכלא כדי לעודד את שאול מדיכאון ותסכול, מצא עצמו מתעודד וגודל באמונה ובאומץ לחלוק את שייכותו לאדון.

כמה פעמים אנו עדים למצבים בהם אנו הולכים לעודד אבלים ומוצאים שאנו מתעודדים בעצמנו ומתחזקים מגודל האמונה והביטחון של הנמצאים עמוק בסבל?

כמה פעמים שוחחנו עם מאמין חולה במחלה חשוכת מרפא ונמצאנו מתעודדים בעצמנו?

דרך סבלם של מאמינים אחרים אנו לעיתים חווים את גודל ריבונותו של אלוהים וכך לומדים לבטוח באדון יותר ויותר.

דרך הסבל, מזוקקת אמונתנו ואמיתותה נבחנת בתגובתנו.

הנה לפנינו חוש ההומור של אלוהים.

מתנגדיו של שאול שמחו והתמוגגו מנחת כשראו את שאול נכבל בכבלים. הם היו בטוחים שהביסו את “שופר” המשיחיות.

אלוהים מצידו שלט בנעשה ובשעה ששאול היה בכבלים, הבשורה המשיכה, ודבר אלוהים שעתיד לפרוץ לכל קצווי תבל, נכתב. את המילים אנו קוראים היום.

כמה טוב האדון! הוא לעולם לא מזלזל בחיי ילדיו.

הוא אינו טועה לעולם.

פסוקים 15-18: הבשורה כקרש קפיצה לרווח אישי.

  1. “…אומנם יש המכריזים את המשיח מתוך קנאה ותחרות, אך יש המכריזים מתוך כוונה טובה.
  2. אלה עושים זאת מתוך אהבה, בידעם כי מופקד אני על הגנת הבשורה;
  3. ואלה מכריזים את המשיח מתוך תחרות ולא בלב טהור, וכונתם להוסיף צרה על כבלי.
  4. אז מה? התוצאה היא שבין כך ובין כך, אם בהעמדתפנים ואם מתוך כנות, המשיח מוכרז, ובזאת אני שמח וגם אוסיף לשמוח,”

בשעה ששאול שהה בכלא ברומא, חיי הקהילה המשיכו.

כפי שקורה בכל אירוע, אנשים שונים מנצלים כל מצב בדרכים ברוכות או פסולות.

שאול מתמודד עם מצב בו חלק מהאנשים מקרב הקהילות מבינים את הסיבה והתכלית לשהייתו בכלא, ומשתמשים במצב הנתון לפאר את אלוהים ולהתפלל לשלומו ולחוזקו של שאול.

אותם אנשים מן הסתם היו אלו שהתפללו עבור שאול ופעלו כדי לעזור לו ולספק את כל מחסורו בעת שהייתו במאסר.

מורים אלו הבינו את משמעות תפקידו של שאול כשליח ישוע למען הבשורה.

הם הבינו שאלוהים בחר בו לתפקיד שליח ושהייתו בכלא נחוצה למען הפצת הבשורה ליושבים בכלא, לסוהרים ולמשמר הקיסר, ממש כפי שהבשורה נחוצה להישמע לכל אדם אחר.

לא היה בליבם דבר רע או ביקורת נגד שאול, אלא אהבה כלפיו ושמחה ששאול ממשיך להיות כלי מופת לאדון גם בשבתו כאסיר בכלא.

אנשים אלו התגאו להיות חבריו של שאול האוחזים באמונתו ומסכימים לדרך בה פעל. אדרבא, מצבו ופרי פועלו בכלא, יחד עם שמו הטוב בין הסוהרים, עודד אותם לבשר ביתר עוז.

באותה עת, היו אחרים שפעלו מתוך מניעים פסולים. הם אומנם בישרו את הבשורה הטהורה אך בליבם כוונה לא טהורה – לקדם את עצמם, כבודם ורווח אישי.

במקום לראות בשאול עמית לשירות עבור האדון, הם ראו בו מתחרה.

במקום ליהנות מן העובדה שאלוהים מאפשר להם לומר את מילות החיים ולהיקרא ילדיו, הם בוחנים עצמם אל מול הצלחותיו של שאול.

אילו שאלות עמדו לנגד עיניהם? “האם אנו טובים יותר ממנו?”

“האם אנו הובלנו יותר אנשים לישוע? הטבלנו יותר משאול? משפיעים יותר משאול, מקובלים יותר משאול?”

במקום להעמיד את הבשורה וטובת האדון כמטרה עיקרית ויחידה לנגד עיניהם, הם זיהמו את מוחם וליבם במטרות פסולות.

הלך הרוח של העולם הנגוע בחטא, הוביל את ליבם ושאיפותיהם.

הם אומנם פעלו לקידום הבשורה ואהבו את האדון, אך עדיין לא מתו לעצמם וחיו לחלוטין עבור המשיח – כפי ששאול אכן עשה וחי.

אותם אנשים שאפו לקבל כבוד או מעמד ותפקיד כדי ליהנות יותר בחיים אלו.

שאול לעומתם היה מנותק מכל תענוג ארצי ולמרות זאת שמח הרבה יותר מהם.

שאול השליח לא רדף אחר הכבוד והנה שמו נשמר לאורך אלפיים שנים כמשרת למופת.

לעומת זאת, אין איש היודע את שמו של אחד מאותם המבשרים ממניעים פסולים.

אנא שימו לב:

שאול אינו טוען שמורים קנאים אלו אינם מפיצים את הבשורה.

שאול אינו מכנה אותם מורי שקר או אוחזי בשורה שונה הראויים לחרם (גלטים א 8-9).

אדרבא, שאול מבהיר שכל האנשים שהוא מתייחס אליהם בפסוקים 15-18 מבשרים את הבשורה הטהורה שבכוחה להושיע בני אדם מזעם אלוהים.

ביקורתו של שאול אינה על המסר שבפיהם, אלא על המניע שבליבם!

שאול יודע דבר פשוט:

את המניעים אלוהים שופט.

האדון ישוע אוסר עלינו לשפוט מניעים נסתרים מעינינו.

בבשורת מתי ז 1, כחלק מהדרשה על ההר אמר ישוע: “אל תשפטו למען לא תישפטו, כי במשפט אשר אתם שופטים תישפטו ובמידה אשר אתם מודדים ימדד לכם.”

ישוע לא ביטל את המערכת נמשפטית במדינה, אלא לימד את שומעיו לא לשפוט כפי שהפרושים והסופרים פעלו…

שיפטו צדק, וזאת ניתן לעשות על פי הוכחות ועל פי הכתוב בדבר אלוהים ולא על פי ניחוש מניעים הגלויים רק לאלוהים.

אותם מאמינים עתידים לעמוד לפני כס המשיח ומעשיהם יתבררו.

לעומת זאת, שאול יכול היה להינחם בעובדה שמילות הבשורה נשמעו ועברו מפה לאוזן וחצו גבולות.

כך למרות שהפה שנשא את הבשורה לא הופעל מלב בעל מניעים ראויים, המילים הנכונות נשמעו ומי ששמע והאמין למילות הבשורה – נושע! (אל הרומים י 9-10, 14-17).

שאול הפריד בין שני נושאים:

הפצת הבשורה  – שימחה אותו.

המניעים הפסולים של חלק מהמורים – העציבו אותו.

מדוע?

כי פעולה מתוך מניעים פסולים אינה דרכו של אלוהים. הפועלים בדרך זו אינם מהווים מופת לשאר המאמינים ולשאר בני האדם.

חייהם האישיים לא יפיצו את ריח הניחוח של אהבת אלוהים האמיתית.

למרות שאלוהים יכול להשתמש לטובה במעשיהם, הרי שביום המשיח, הם עצמם לא יתוגמלו על כך. חבל.

את שכרם הם קיבלו מבני אדם ולכן לא יקבלו שכר גם מאלוהים…

מלבד הפצת הבשורה, אותם מורים דברו רעות על שאול ופעולתם לא הוסיפה לשמחתו.

תודה לאל, שמחת הפצת הבשורה העפילה על מילות הבלע או המניעים הפסולים של אותם מאמינים.

טובת האדון וקידום מלכותו מעפילים על הרגשתנו וכבודנו האישי.

יש לנו ללמוד רבות ממילותיו והתנהגותו של שאול.

גם היום ישנם מאמינים רבים הפועלים בדרכים שאולי אינן הדרכים אותן אנו היינו מאמצים.

ישנם מאמינים המבשרים באופן בוטה ולעיתים סופגים מכות או סבל כזה או אחר.

לא פעם חשבתי או שמעתי ביקורת על מבשרים הפועלים בדרך שלא מצאה חן בעיני…

כמו כן, אני יודע שישנם מאמינים בארץ שאינם אוהבים ושמחים על דרך הבישור שאנו מאמצים בקהילת ירושלים.

טוב לכולנו אם נלמד יותר ענווה, ונסיק מסקנות נכונות מהלך מחשבתו של שאול השליח.

הבה נשאיר את המניע האמיתי שבלב כל אדם למבחנו ושפיטתו של האדון, ואם אין אנו עדים לחטא ברור או פשע מוכח, הבה נלמד להתפלל אחד עבור השני, ולאהוב זה את זה בדרך שתדהים את כל הרואים אותנו ושומעים את דברינו.

הבה נלמד למלא את ליבנו הרבה יותר, משמחה הנובעת מהפצת הבשורה הטהורה, ופחות להיעצב בגלל המניעים האישייים של אחרים. את אלו יבחן האדון ביום המשיח! וישלם לכל אחד כגמולו.

מה היה בשאול השליח שעזר לו להישאר רגוע ושליו לאורך תקופת מעצרו?

פסוק 19: “כי יודע אני שכל זה יביא לידי שחרורי, בעזרת תפילתכם ובתמיכת רוח ישוע המשיח.”

למה מתכוון שאול באומרו: כל זה?

לכל מה?

להפצת הבשורה בין אם על ידי אלו האוהבים אותו או אלו העושים זאת ממניעים אחרים, וכן בעזרת התפילות של המאמינים בעדו ובתמיכת רוח ישוע המשיח.

בפרק ב 24 אומר שאול: “…ובוטח אני באדון שגם אני אבוא במהרה…”

שאול ציין לעיתים קרובות את העזרה שקיבל ממאמינים בעת מאסרו. פה העזרה היא תפילה.

כן, תפילה עבור אח בצרה היא דבר ראוי לא פחות מדברים אחרים, במיוחד אם אין באפשרותנו לספק באופן פיזי דבר נחוץ.

אדרבא, תפילה על פי רצון אלוהים וממניעים ראויים עוזרת יותר מכל דבר אחר.

שאול חיכה לשימוע ולכן תפילה בעבורו כדי שאלוהים יתן לו את המילים הנכונות ברגע הנכון וברוח המתאימה, בייתה מעשה ראוי ונחוץ (מרקוס יג 11).

שאול השליח לא נתן לליבו להיכנע ללחצי העולם ולסבל השורר סביבו.

שאול השליח כיוון את ליבו ומוחו לאדון, ושם מצא את כל הנחוץ לו לחיים מלאי חיוניות, שלום ושמחה.

באדון שאול מצא את החירות והשחרור המספקים ביותר.

את המסר הזה הוא גם מלמד בפרק ד 6-7:

  1. אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה.
  2. ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע.

לסיכום פסוקים 12-19:

  1. המחסומים והקשיים שניצבו בפני שאול סללו את הדרך להכרזת הבשורה בקרב חיילי משמר הקיסר ברומא.
  2. עמידתו האיתנה של שאול בקשיי המאסר, שמחתו, ושלוותו וחוסנו הרוחני היוו עדות לשאר המאמינים וחיזקו את אמונתם באדון. כתוצאה מכך, התעודדו שאר המאמינים לבשר את בשורת הישועה באומץ לב ובלי פחד.
  3. ההיגיון שלנו כבני אדם לעיתים שונה מאוד מזה של אלוהים.

אלוהים משתמש בנסיבות מיוחדות הנראות לנו איומות כדי לעשות את הדברים הנפלאים ביותר – ישועת אנשים.

מתברר שגם צרה יכולה להניב תועלת. סבלנו הנוכחי מהווה עדות לאלו הצופים בנו וגם מכין אותנו לפעול בליבם של סובלים אחרים.

  1. רבים משרתים את האדון. יש כאלו ממניעים טהורים ואחרים ממניעים פסולים.

במקום לבזבז את חיינו ולזהם את שלום ליבנו בחקר מניעים שבחיים הללו לא נדע, הבה נתמקד בעשייה טהורה ונשמור את ליבנו שמח בעובדה שהבשורה מופצת ומגיעה לעוד בני אדם.

את המניעים האמיתיים ישפוט אלוהים ביום המשיח.

  1. טוב לנו אם נישמר כלים נאמנים לאדון כדי שיוכל תמיד להשתמש בנו לפאר את שמו.

פסוקים 20-26: תקוותו של השליח: שלא אבוש!

  1. וזאת בהתאם לצפייתי העמוקה ותקוותי שלא אבוש בשום דבר, אלא שבכל עז, כתמיד כן גם עתה, ירומם ויתגדל המשיח בגופי, אם על-ידי חיי ואם על-ידי מותי.
  2. הן, לגבי דידי, לחיות פרושו המשיח, ולמות פרושו רווח.
  3. אך אם לחיות בגוף – הרי זה בשבילי עבודה פוריה ואינני יודע במה לבחור.
  4. אני לחוץ על-ידי השנים. אני משתוקק להסתלק ולהיות עם המשיח, שכן זה טוב הרבה יותר.
  5. אולם השארותי בגוף נחוצה יותר למענכם.
  6. ובהיותי בטוח בכך אני יודע שאשאר ואמשיך עם כולכם למען התקדמותכם ושמחתכם באמונה, 26. ואז תרבו להתהלל במשיח ישוע בגללי, בגלל נוכחותי שוב עמכם.

כאמור, שאול השליח נמצא בכלא ברומא, שם הוא מחכה למשפטו.

העילה למאסרו הייתה שהוא הואשם על ידי יהודים בני עמו בירושלים שהוא חילל את המקדש בהכניסו לשם גוי.

האשמה הייתה מופרכת אך המאומה שנוצרה הביאה לכך שכוח השיטור הרומי בירושלים עצר אותו ונאלץ גם לשמור על חייו מהתנקשות שתכננו מתנגדיו (מע”ש כא 27 – כח).

מכיוון שהיה בעל אזרחות רומית, ומכיוון שאם היה נמצא אשם היה מוצא להורג, שאול ביקש להציג את טענותיו לחפותו לפני הקיסר.

בהיותו במעצר ברומא, מחכה למשפטו, מתנהלים מאבקים אחרים.

שאול מבשר בכלא לכל אנשי משמר הקיסר ולסוהרים.

שאר המאמינים ברומא מחולקים לבין אלו הגאים ושמחים על שירותו של שאול ומזדהים לחלוטין עימו ועם מסר הבשורה, לבין אחרים המנצלים את מאסרו לקידום עיניניהם האישיים.

בסיכומו של כל העניין שאול אומר:

אני מקווה ומצפה שכל הדברים שאני מעורב בהם יהוו כלי שדרכו המשיח ישוע יתגדל ויתרומם בפי כל.

אני מצפה שכל ניסיון אותו אני עובר, יסתיים בהצלחה כדי שלא אתבייש ביום המשיח.

אין זה משנה אם אחיה או אמות, העיקר שבכל פעם שיזכירו את שמי, יהיה הדבר כדי לציין את גדולת המשיח ישוע.

למה הכוונה במילים: שלא אבוש?

שאוכל לעמוד בלחצים מבלי להתפשר על אמת אלוהים.

שלא אעדיף לשקר או לומר חצאי אמת כדי להתחמק מסבל.

עלינו לזכור שהיחס לאסיר בכלא הרומי לא היה כפי הנהוג בימינו. חיי האסיר היו שווים “כקליפת השום” ולכן השהייה בכלא לוותה בסבל רב.

שאול התפלל שהלחץ הפיזי לא יגרום לו לומר דברים שאינם אמת וזאת רק כדי לצאת לחופשי או להקל על סיבלו.

לכולנו זכורה עדותו של שמעון פטרוס כאשר כיחש שלוש פעמים. מיד לאחר שכיחש, קרא התרנגול, בדיוק כפי שאמר לו ישוע, ואז האדון ישוע הביט אליו (לוקס כב 54-62).

כאשר שמעון פטרוס שהה באנטיוכיה, הוא פחד שאחים מירושלים יראו שהוא יושב ומתחבר עם גויים מאמינים ומסיבה זו הוא נסוג מהם וזנח אותם (אל הגלטים ב 11-13).

שאול לא רצה שחוויות שכאלו ירשמו בגיליון קורות החיים שלו. מספיק ודי היה לו בתקופה שהיה אויב המשיח ואז רדף מאמינים עד חורמה.

אני אחזור על חלק מפסוק 20 כדי להרחיב בכל הקשור לתפקידנו כילדי אלוהים להראות את גדולת המשיח בגופנו.

“…אלא שבכל עז, כתמיד כן גם עתה, ירומם ויתגדל המשיח בגופי, אם על-ידי חיי ואם על-ידי מותי.”

שאול לא המציא את העקרון הנפלא הזה אלא למד והבין זאת מחייו של ישוע המשיח.

ישוע בא לעולם לעשות את רצון אביו (יוחנן ה 19-29, יז)

דרך חייו ופועלו ותכונותיו של ישוע המשיח, אנו לומדים אודות אלוהים האב. ישוע הרי אמר שאחד הם (יוחנן יד 8-11, יז).

מי שמכיר את ישוע ופועלו, יודע היטב באיזו הקרבה פעל אלוהים האב בעבורו (יוחנן ג 16)

דרך פועלו של ישוע, אנו לומדים אודות ריבונותו והדרו של אלוהים האב (אל העברים א 1-3).

שאול שאף להיות בדיוק אותו כלי של כבוד המאיר על ישוע המשיח.

בפסוק 13 שאול אמר שישוע המשיח הפך לשם מוכר בכלא בעקבות מאסרו ברומא.

בפסוק 18 שאול מציין שמאסרו גרם לכך שגם אוהביו וגם מתנגדיו מבשרים וכך שם המשיח ידוע לרבים יותר.

עדותו האישית של שאול, שמחתו ושלומו האישי בעת מאסרו היוו עדות חיה לחוזקו, אמיתותו וגדולתו של ישוע המשיח, בו שאול מאמין.

דרך גבורת חייו של שאול, יכלו כל המעורבים בחייו ואלו הצופים בו ללמוד אודות חוזקו, ריבונותו, אופיו, והבטחותיו של המשיח ישוע.

דרך העדות האישית של שאול יכלו כל הסובבים אותו להכיר טוב יותר את אותו ישוע שמעולם לא ראו או שמעו עליו לפני כן.

דרך חייו האישיים, הפך שאול השליח את ישוע לעניין הקרוב יותר לאנשים סביבו.

איך אדם קטן כמו שאול או כמוך וכמוני יכול להגדיל ולרומם את המשיח ישוע?

כל כוכב בשמיים גדול פי מיליונים רבים מהטלסקופ המגדיל אותו לעינינו.

למרות שהטלסקופ קטן הרבה יותר מהכוכב, הוא מהווה כלי שדרכו ניתן לראות את הכוכב קרוב יותר, וברור יותר.

ללא טלסקופ, אנו רואים נקודה בשמיים ללא כל פרטים ברורים. ללא טלסקופ הכוכבים אינם משמעותיים לחיינו.

והנה, טלסקופ טוב, מביא את הכוכב המרוחק, קרוב לעיני ובגודל שאני יכול להבחין בפרטים קטנים ובמבנה של הכוכב עצמו.

חיי המאמין הנושע הם כמו טלסקופ המכוון על ישוע המשיח.

כל אדם המביט על חיינו, יכול לראות במרחק קרוב לעיניו ובגודל אמיתי, איך ישוע משנה אותנו בכל תחום בחיינו.

דרך החיים האישיים שלנו, פה בארץ יכול כל צופה ושומע לדעת אודות אותו אלוהים עצום היושב בשמיים.

אנו שגרירי המשיח ואלוהים מפציר באמצעותנו (קור”ב ה 20).

מסיבה זו בדיוק אמר יוחנן המטביל: “…מן ההכרח שהוא ילך ויגדל ואני אקטן.” (יוחנן ג 30).

עלינו המאמינים נאמר שאנו איגרת כתובה, איגרתו של המשיח (קור”ב ג 2-3)

דרך אהבת האחים ידעו אחרים כי אנו תלמידי ישוע (יוחנן יג 34-35).

אנו צריכים להיות ריח ניחוח המשיח בקרב הנושעים ובקרב האובדים (קור”ב ב 14-15).

למטרה זו בדיוק אמר שאול באיגרת אל הגלטים ב 20: “…עם המשיח נצלבתי ולא עוד אני חי, אלא המשיח חי בי.”

לפיכך, המאמין חייב להיות כמו טלסקופ המקרב את ישוע המשיח לעיני כל אדם השומע אותנו או צופה בחיינו.

חיי המאמין הן כעדשות דרכן ניתן לראות את ישוע פועל בחייו.

הבה נהיה עדשות נקיות.

כאשר רואים את הנפלאות שישוע חולל בחיינו, אז ניתן להלל ולפאר את האדון. אז האדם מבין עד כמה ישוע גדול – אלוהים – העושה כך בחיי ילדיו ובעבורם.

תזכורת: לא רק חיי המאמין מציגים את ישוע אלא גם ובעיקר הכתוב בכתבי הקודש (תנ”ך וברית חדשה).

הבה נציין מספר דוגמאות ליישום:

מה עלינו לעשות כדי שלא נבוש בבשורת המשיח?

מה עלינו לעשות כדי שלא נתפשר על אמת, כדי שלא נעדיף לשקר או להסתיר את הקשר שלנו לישוע המשיח?

איך אנו נוכל לעמוד בקשיים מבלי להתכחש לישוע.

א. לוודא שאנו באמת מכירים את ישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא.

רק ישועה אמיתית וכנה מבטיחה את נוכחות רוח אלוהים בגופינו ובחיינו. רק רוח הקודש יכול להעניק לנו את הכוח והאומץ לרצות ולעשות עבור האדון (אל הפיליפים ב 12-13).

ב. תפילה ולימוד כתבי הקודש.

ללא תפילה ולימוד, לא נכיר ונדע את אלוהים ורצונו.

ללא הכרת כתבי הקודש לא נכיר את הבטחותיו ומחוייבותיו של אלוהים לילדיו הנושעים.

ג. התחברות עם שאר המאמינים

כל נושע יודע שהוא חלק מגוף המשיח. כמו שאין אצבעות מטיילות בעיר בנפרד מן הגוף, כך אין מאמין כנה ובוגר המתרחק מהתחברות עם מאמינים אחרים.

התרחקות כרונית מהתחברות עם מאמינים היא סמפטום לבעיה רוחנית חמורה שחייבת תיקון!

אנו זקוקים זה לזה למען חיים רוחניים בריאים. אלוהים ברא את הקהילה כך שהוא מספק לנו חלק ממחסורינו דרך שאר האחים והאחיות באמונה. דרכם אנו מתעודדים, לומדים ומתחזקים.

ד. ציות, ציות ציות הנובע מאמונה ואהבת האדון ישוע.

דרך הציות שלנו לאדון, יכולים כל הסובבים אותנו לבחון את רצינות אמונתנו, ממש כמו שדרך הפרי ניתן לדעת את סוג העץ (מתי ז 18-20).

כפי הציות שלנו לאדון, כך הברכה שלנו מאלוהים.

כפי הציות שלנו, כך השליטה של רוח אלוהים בחיינו.

מציות הבא מאמונה ואהבה, נובעת הברכה השלמה.

כגודל הציות שלנו להוראת אלוהים לחיינו דרך כתבי הקודש, כך אנו מתים לעצמנו וחיים לישוע.

הכוח שלנו לציית, לא להתפשר על אמת אלוהים ולא להתבייש מעדותנו תלוי כולו בהישענות על דבר אלוהים, הדרכת אלוהים שבכתובים באמונה ואהבה שלמה (פיליפים ב 12-18).

ככל שנכיר את האדון יותר טוב כאלוהים, כך נפחד פחות מבני אדם המנסים להפחיד אותנו בגלל אמונתנו בישוע וציותנו לדברו.

לכאלו אנשים, אלוהים מבטיח לתת את כל כוחו. את זה בדיוק חווה שאול בכלא ברומא. כי את מה שאלוהים התחיל בנו הוא ישלים עד יום המשיח (אל הפיליפים א 6).

בפסוקים 21-23 שאול חולק את שאיפתו ואהבתו הראשונה.

  1. הן, לגבי דידי, לחיות פרושו המשיח, ולמות פרושו רווח.
  2. אך אם לחיות בגוף – הרי זה בשבילי עבודה פוריה ואינני יודע במה לבחור.
  3. אני לחוץ על-ידי השנים. אני משתוקק להסתלק ולהיות עם המשיח, שכן זה טוב הרבה יותר.

מבחינתו של שאול השליח, תכלית חייו היה לפאר את האדון ישוע.

ישוע שאף לעשות את מה שעשה האדון:

  1. לעשות את רצון אביו (יוחנן ה)
  2. לחפש את האובדים על ידי השמעת הבשורה
  3. לפאר את אלוהים (יוחנן יז)

ז”א, כל עוד שאול חי פה בארץ, הוא רוצה לעשות את כל שצריך כדי לפאר את האדון, כי חייו במילא שייכים לאדון.

לו ימות ויעלה לנוכחות האדון, הרי שגם שם הוא ימשיך לפאר ולהלל את האדון, אך אז, ללא כבלים וללא מגבלות גופניות, נכויות הכפופות לתוצאות החטא הקדמון (קור”א טו 42).

מסקנה: עדיף להיות עם האדון!.

האם ניתן להבין מדבריו של שאול השליח שהוא מזלזל בקדושת החיים.

חס וחלילה!

על כל אדם ובפרט כמאמין, לקדש את החיים שנתן לו אלוהים.

לא לחינם אלוהים ציווה על בני האדם: ונשמרתם לנפשותיכם (דברים ד 15, ירמיה יז 21).

לו אלוהים לא היה מקדש את החיים פה בארץ, הרי שהיה לוקח אותנו אליו שניה לאחר ישועתנו…

אלוהים העניק לנו חיים ועלינו לפעול ולנצל כל שניה כדי למלא את הייעוד שלנו.

כל מאמין הוא שגריר המשיח ישוע, ואלוהים מפציר באמצעותנו לכל בני האדם אודות ישוע המשיח (קור”ב ה 20).

יש לחיי המאמין בארץ תכלית חשובה.

כן, יש תכלית וייעוד חשובים לחייו של כל מאמין בין אם הוא בריא פזית או חולה ונכה מבחינה פיזית.

גם אנשים חלשים מבחינה פיזית פועלים רבות ועשירים בעדות נפלאה בעבור האדון.

מי שפועל בכוחות עצמו “לקצר” את חייו על פני הארץ, הריהו חוטא ואם יפגע בנפשו בתואנה שכך יגיע לשמיים מהר יותר ולתנאים טובים יותר, הריהו טועה וייחשב לרוצח!

אלוהים סופר את ימינו פה על פני האדמה ואל לנו לפעול ביוזמתינו כדי לקצר חיים אלו ולו בשניה אחת.

בפסוק 23 שאול אומר:

  1. אני לחוץ על-ידי השנים. אני משתוקק להסתלק ולהיות עם המשיח, שכן זה טוב הרבה יותר.

דבריו של שאול נשמעים רגשיים אך טומנים בתוכם גם לימוד מעניין אודות מקומה של נפש המאמין לאחר מותו.

שאול מציין שאם ימות, יהיה עם המשיח.

בבשורת לוקס כג 39-43 אמר ישוע לאחד הפושעים שחזר בתשובה ממש על הצלב ונושע, כי באותו יום הוא יהיה בגן עדן, יחד עם ישוע.

באיגרת השניה לקורינתיים ה 8 שאול השליח אומר שלאחר חיינו כאן אנו באים הביתה לישוע.

לעומת זאת, בספר בשורת לוקס טז 19-31 אנו לומדים דבר שונה. שם אנו לומדים את הסיפור אודות אלעזר והאיש העשיר.

האיש העשיר היה חסר אמונה ואלעזר העני היה מאמין.

כאשר אלעזר העני נפטר, הגיעה נשמתו אל חיק אברהם.

לעומת זאת, כשהעשיר הלא נושע נפטר, הגיעה נשמתו לשאול, למקום היסורים.

כשהיה בשאול, במקום היסורים, ראה העשיר את אברהם אבינו מרחוק ועימו אלעזר.

העשיר קרא אל אברהם אבינו וביקש רחמים והקלה, אך הדבר לא ניתן לו.

אברהם הוסיף ואמר לעשיר שתהום גדולה נקבעה בין מקום היסורים שבשאול לבין חיק אברהם ולא ניתן לעבור בין מקום אחד למשנהו.

אם כן, מדוע בבשורת לוקס טז נאמר שנפש הנושע מגיעה לחיק אברהם ובאיגרת לפיליפיים שאול השליח מציין שאם ימות הוא יהיה עם המשיח?

האם באמת מדובר על שני מקומות שונים?

הנתונים הכתובים בבשורת לוקס מתייחסים למצב הנכון לפני מותו המכפר של ישוע המשיח.

לעומת זאת, דבריו של שאול השליח מתייחסים למצב שלאחר מותו המכפר של ישוע המשיח.

עד שישוע המשיח נצלב, אנשים אומנם נושעו על ידי אמונה בו כמכפר בדמו, אך המחיר שדרש אלוהים – דם טהור – דמו של אלוהים, עדיין לא נשפך. כל שהיה בידם זה דם פרים וכבשים.

לפיכך, נפשות הנושעים לפני צליבת ישוע חיכו ונוחמו בחיק אברהם.

לאחר מותו של ישוע, דמו המכפר שולם וכעת כל הנושעים יכולים להגיע אל נוכחות אלוהים האב, אל ישוע היושב לימין האב (אל העברים י 1-18, פטר”א ג 22, תהילים קי 1).

אמונה בישוע מושיעה אותנו, אך רק דם אלוהים הטהור והקדוש מאפשר לנו להגיע לנוכחותו המלאה פאר והדר.

נפשות הנושעים פשוט נוחמו בחיק אברהם עד היום בו המשיח שילם בדמו את מחיר כניסתם לנוכחות האב.

זיכרו: אלוהים קבע מחיר לישועתנו: דם טהור ונקי מחטא. מחיר שרק אלוהים בעצמו יכול לשלם.

כל דם זה לא שולם, לא יכלו הנושעים להגיע לנוכחות אלוהים האב.

ובכן, שאול השליח יודע לבטח שטוב יותר להיות בנוכחות האדון, אך לחייו פה בארץ יש ייעוד ברור. שאול מפרט זאת בפסוקים 24-26:

  1. אולם השארותי בגוף נחוצה יותר למענכם.
  2. ובהיותי בטוח בכך אני יודע שאשאר ואמשיך עם כולכם למען התקדמותכם ושמחתכם באמונה,
  3. ואז תרבו להתהלל במשיח ישוע בגללי, בגלל נוכחותי שוב עמכם.

שאול השליח הבין את חשיבות הנוכחות הפיזית של “שליח האדון” בקרב הקהילה הצעירה.

שאול ידע עד כמה הבנתו והדרכתו הרוחנית חיונית לחיים יציבים ומוגנים לכלל הקהילות.

אלוהים העניק לשליחים יכולות על טבעיות והבנה רמה כדי שיועילו לכלל המאמינים ויעזרו להם להגיע לבגרות רוחנית, שהרי, תפקיד הנהגת הקהילה להכשיר את הקדושים לעבודת השירות (אל האפסים ד 12-16, אל העברים ב 1-4, קור”ב יב 12).

שאול ידע היטב שהשטן ישמח לפגוש קהילה חסרת ניסיון.

לפיכך, לפני שעזב את אפסוס, הוא קרא לכל מנהיגי הקהילות באיזור כדי להזהירם (מע”ש כ):

מכיוון שעזיבתו אותם מן הסתם דומה למותו, הוא הבין את הסיכונים.

הוא הכין את המנהיגים להיזהר מאותם זאבים רוחניים שעתידים לפגוע בצאן אלוהים.

מכאן, שאול ידע וכן כל המנהיגים המכירים אותו שנוכחותו מעניקה ידע רב מן הכתובים וכן מבטיחה הגנה רוחנית לצאן אלוהים.

ניסיון אישי:

כשהקהילה שלנו קמה, היו שלושה זקני קהילה: ג’ימי ד., דיויד ש. ואנוכי.

שניהם היו בעלי ניסיון של שנים בחיי קהילה וניהולה.

בהיותי הצעיר בחבורה הזקוק להנחיה ולימוד מנסיונם, הרגשתי צמרמורת בכל פעם שחשבתי מה יהיה כשהם יצטרכו לחזור לארצותיהם.

לאורך כל תשעת השנים הראשונות של הקהילה אני ידעתי עד כמה נוכחותם הייתה קרדינלית וחיונית עבורי ועבור כלל הקהילה.

משניהם למדתי את דבר אלוהים ויישום נכון של הכתוב.

משניהם למדתי איך לנהל קהילה וללמוד מנסיונם ביחסים עם אנשים.

משניהם למדתי לזהות טוב יותר את אוייבי הבשורה, את הזאבים שכל מטרתם לפגוע בילדי אלוהים.

במשך השנים הרגשתי בטוח יותר, וזאת עם העובדה שאלוהים סיפק זקני קהילה נוספים שאותם אתם מכירים היום.

אני מבין לליבו של שאול. אני יודע באופן אישי עד כמה נחוצה נוכחות של אדם כמוהו בקהילה חדשה.

אני יודע כמה פעמים היללתי את האדון רק בשל העובדה שהעמיד בחיי את האנשים הללו שיודעים טוב יותר ממני ועוזרים לי ללכת בדרך בטוחה עם האדון למען נפשי, משפחתי ולמען הקהילה.

שאול השליח ידע שהוא כמו אב למשפחה רוחנית. ככזה הוא הבין את גודל חשיבות נוכחותו בקרב משפחתו הצעירה – הקהילה. עם גדילת הילדים מבחינה רוחנית ועצמאותם, משקלו של שאול השליח בקרבם קטן יותר, וזאת רק אם השכיל לחנכם ולהכשירם לבגרות ועצמאות.

שאול אמר את הפסוקים הללו כי ידע שהם זקוקים עדיין לעזרתו בקרבם.

יתכן שחסרי ישועה יחשבו את שאול ליהיר בכך שהוא מעצים את חשיבותו.

לנו כנושעים המכירים את שאול השליח ואת אהבתו, ברור לנו ששאול אינו יהיר אלא מדבר את האמת שכל ייעודה לקרב את כל הנושעים לאדון, ולהלל את האדון עבור הברכות וההדרכה שהוא מעניק להם דרך חייו ושירותו של שאול השליח.

לאחר ששאול סיים לדבר על עצמו והרגשתו, הוא פונה בארבעת הפסוקים האחרונים בפרק לפיליפים ומעודד אותם להתמיד לחיות עבור האדון בעדות קדושה חסרת פשרות – כפי שהוא הראה להם בחייו.

  1. רק התנהגו כראוי לבשורת המשיח, למען אשמע עליכם — אם בבואי לראותכם, אם בהיותי רחוק

מכם – כי עומדים אתם ברוח אחת ונלחמים בלב אחד בעד אמונת הבשורה,

  1. ואינכם פוחדים כלל מפני המתנגדים, דבר אשר להם הוא אות לאבדון ולכם אות לישועה, וזאת מאת האלוהים.
  2. הן לכם נתן, למען המשיח, לא רק להאמין בו, אלא גם לסבול למענו,
  3. שהרי לכם אותו המאבק שבעבר ראיתם אותינאבק בו וכעת אתם שומעים כי אני נמצא בו.

בפסוקים הקדומים שאול ציין שהוא מעדיף להיות עם האדון מאשר להישאר פה בעולם.

אך מכיוון שהישארותו היא למען ההתקדמות הרוחנית של גוף המשיח, הוא שמח לסבול את כל הקשיים,  לשרת את האדון ולעשות כמצוותו.

ולכן, מכיוון ששאול מוכן לסבול את כל הסבל שבעולם בעבור התקדמות הקהילה לעבר האדון, הוא מפציר במאמינים בפיליפי לחיות בדרך הראויה לילדי אלוהים כדי שהמשיח יתפאר, אך גם שהוא שאול כאביהם הרוחני, לא ירגיש צער, כאב ובושה בכל פעם ששמם או מעשיהם יוזכרו או יעלו במוחו.

במילים פשוטות: התנהגותם הראויה של המאמינים בפיליפי מהווה עבור שאול עידוד ונחמה בשעה שהוא סובל בכלא או בכלל בעבור העדות שלו למשיח.

חלקנו הורים לילדים.

מה המשפט הקבוע שאנו אומרים להם בכל פעם שאנו יוצאים מן הבית ומשאירים אותם לבד?

מה אנו אומרים לילדינו כאשר הם הולכים לחברים?

התנהגו יפה!.

שמחו אותנו בכך שתשמרו על עצמיכם ועל התנהגותכם. אל תעשו בושות…

שאול השליח אומר את אותו הדבר למאמינים בפיליפי.

שאול יודע שישנה מחלוקת בין מספר אנשים בקהילה (ד 2-3, ב 2)

מסיבה זו הוא מפציר בהם שיאחדו שורות ויפעלו כקבוצת ספורט במאמץ משותף כדי לנצח.

המילים בעברית “נלחמים בלב אחד” נובעת מהמילה היוונית [סונת’לאו, שממנה נגזרת המילה אתלטיקה).

שירות המשיח אינו פרוייקט של אדם אחד אלא חייב להיות עבודת צוות בלב אחד ובמחשבה אחת של כלל המאמינים בקהילה.

אחדות שכזו הבנויה על אהבת המשיח מהווה עדות חזקה ביותר ותוכל לעמוד נגד כל דיבה.

אחרי הכל, בעוד זמן קצר שאול עתיד לעמוד מול הקיסר ולהעיד אודות האמונה בישוע.

זיכרו ששאול הגיע למאסר ברומא מכיוון שכאזרח רומי הייתה לו הזכות להציג את חפותו מאשמה בירושלים, לפני הקיסר.

מה יגיד שאול לקיסר?

לאחר שיסביר לקיסר או לנציגיו את הבסיס הכתבי קודשי לאמונה בישוע, ויוכיח להם שהאמונה בישוע אינה מזיקה לקיסר או לאימפריה, אלא ההיפך, הוא יצטרך להוכיח את דבריו בעדות חיי המאמינים ודרך השינוי החיובי שאלוהים עושה בקרב ילדיו הנושעים.

  1. אם אינך מאמין לכתוב בתורה, אז ראה את התורה כתובה על אזרחיך שנולדו מחדש…
  2. אם אינך מאמין למילים, אז ראה את האיגרת של ישוע המשיח דרך חיי אזרחיך שמאמינים בו (קור”ב ג 2), ראה שהתנהגותם כמוה כריח ניחוח (קור”ב ב 15),

הם מתנהגים כשגרירים נאמנים של מלכות שמיים (אל הפיליפים ג 20), הבט עליהם, הם ככלה מאורשה המחכה לחתונה עם המשיח (קור”ב יא 2), ומעבר לכך, בחן את אזרחותם – הם נאמנים לחוקי המדינה…(אל הרומים יג).

לכן, אם המאמינים בישוע מתנהגים בדרך שאינה שונה מאלו אשר בעולם, מה שווה העדות של שאול מול הקיסר? או מול כל אדם אחר השומע לדבר בשורתו…

מה שווה עץ פרי יפה אם פירותיו סרוחים ואינם ראויים לאכילה?.

שאול מודיע למאמינים בפיליפי שבישור האמונה המושיעה אינה מעשה חד פעמי של הרצאה, שיחה, פרוייקט כזה או אחר לאורך שבוע או חודש, אלא עניין של דרך חיים המלאה בציות לדבר אלוהים בכל תחום ועניין ומאופיינת במלחמה רוחנית מתמדת.

בסוף פסוק 27 שאול השליח ציין שהמאמינים נלחמים בעד אמונת הבשורה. לפיכך עלינו להבין במדויק מהי אמונת הבשורה?

אמונת הבשורה היא כל האמת שניתנה לילדי אלוהים שבעזרתה אנו מכירים את אלוהים ויודעים במה להאמין כדי להיוושע ולחיות על פי רצון אלוהים.

באיגרת יהודה פסוק 3 כתוב: “…האמונה שנמסרה אחת ולתמיד לקדושים…”

יהודה ממשיך ומזהיר מפני אנשי רשע ההופכים את חסד אלוהים לזימה וכופרים בריבוננו ואדוננו היחיד ישוע המשיח.

ז”א שאמונת הבשורה כוללת את כל הפרטים על חסד אלוהים ואודות זהותו האמיתית של ישוע כאדון ומושיע מן החטא.

שאול השליח מזהיר את טימותיאוס באיגרתו הראשונה בפרק ד פסוק 1 ואומר:

“…ברבות הימים יסטו אנשים מן האמונה ויפנו לרוחות מטעות ולתורות של שדים…”

הכוונה להוראות שקר אשר כל אדם המאמץ אותן:

  1. לא ידע את הדרך לישועה, כי הישועה האמיתית והטהורה אינה בהן
  2. 2. לא יחיה על פי אמות הצדק, אמת, טוהר וקדושה של אלוהים הכתובות בכתבי הקודש.

באותה איגרת ראשונה לטימותיאוס בפרק א שאול מסביר שהבשורה הופקדה בידיו וזאת למען ילמדה באמת וטוהר.

ז”א, כל דבר אלוהים השלם אשר כל המאמין בו ייוושע.

שאול השליח מעודד את טימותיאוס לשמור את הפיקדון היקר הזה – בשורת האמת, ולהפקידה בידי אנשים נאמנים כדי שימשיכו לבשרה לישועת אחרים (טימו”א ו 20, ב 20).

באיגרת לגלטים בפרק א 8-9 שאול מנחה את הגלטים להרחיק מקרבם כל אלו המפיצים בעורמה וזדון בשורה שונה מזו שהוא לימדם.

ומהי הבשורה הקדושה?

ישוע הוא בן האלוהים אשר בא לעולם כדי לשלם בדמו את מחיר כפרת וסליחת החטאים של בני אדם חוטאים. לסבול את זעם ה’ במקום המאמין בו.

ישוע המשיח מת, נקבר וקם לתחיה לאחר שלושה ימים ושלושה לילות בקבר.

מי שמאמין באמת הזו – נושע! (אל הרומים י 9-10)

היו מורי שקר בגלטיה שסילפו את הבשורה.

מי שמעוות ומסלף את הבשורה במתכוון, הריהו מורה שקר ועל הקהילה להחרימו.

השמירה על אמונת הבשורה חייבת להיות מטרה עילאית בקרב כל קהילות ישוע המשיח.

מסיבה זו אנו מלמדים את כתבי הקודש באופן שיטתי, פסוק אחר פסוק וספר אחר ספר, וכל זאת במאמץ רב להיצמד לאמת ולנכון.

אם השטן יצליח לגרום לילדי אלוהים לעוות את הבשורה, הרי שהקהילה תהיה “נכה” מבחינה רוחנית ועדותה תיפגם באופן אנוש.

אם הבשורה המופצת מסולפת, איך ייוושעו חוטאים?

אם לימודינו יהיה מעוות, התנהגותנו גם כן תהיה מעוותת.

האמת הנלמדת משפיעה נחרצות על התנהגותנו.

אלוהים מגן על אמונת הבשורה באופן ריבוני ועל טבעי, אך יחד עם זאת הוא דורש מאיתנו להראות ולהוכיח את אהבתנו ואמונתנו בו ובדברו, בכך שנהיה נאמנים לאמונת הבשורה! בציותנו להוראותיו.

שאול מציין שאנו המאמינים נלחמים ברוח אחת ובלב אחד בעד אמונת הבשורה.

א. נגד מי אנו נלחמים? איזו סוג מלחמה זו?

ב. מה עלינו לעשות כדי להבטיח ניצחון במלחמה הזו?

המלחמה שלנו היא בראש ובראשונה מלחמה רוחנית והאויב שלנו זה השטן בכבודו ובעצמו.

השטן הוא שר העולם הזה (אל האפסים ב 2, קור”ב ד 4, יוחנן יב 31, יד 30, טז 11, דניאל י’)

אנו נלחמים נגד רשויות ושררות, עם מושלי חשכת העולם הזה. עם כוחות רוחניים רעים בשמים (אל האפסים ו 12)

למרות שאנו לא רואים את השטן במו עינינו, באופן גשמי, הרי שהוא חי ופועל בחיי האנשים שדוחים את ישועתו של אלוהים דרך ישוע המשיח.

ראו את מקרה חווה ואדם…השטן השתמש בנחש ככלי כדי להשיג את מטרתו…

בנוסף לכך, אנו מתמודדים נגד גוף בשר ודם המושפע ונתון לתוצאת החטא של אדם וחווה, הדורש ולוחץ עלינו כל העת לספק את תאוותיו.

מטרתו של השטן:

שלא נהיה חשופים לדבר אלוהים ולבשורת הישועה. השטן פועל להרוס מבצעי בישור ואפשרויות בהם אנו מנסים להציג את הבשורה בדרך חוקית.

שלא נבטח בדבר אלוהים, שנפקפק בו עד שנדחה אותו.

לפתות אותנו לאמץ את דרך החיים של הלא מאמינים וכך תיפגם עדותנו ולא נהיה דוגמא ומופת לשאר האנשים.

לפגוע בנו באופן רוחני ופיזי כדי שנסבול בעבור אחדותנו עם ישוע. זאת על ידי איומים מאנשים השונאים את אמונתנו או מלחץ חברתי של חברים שאינם מרוצים מקרבתנו לישוע, או מחוקים המגבילים את חופש הביטוי או האמונה שלנו.

איך עלינו לפעול ולחיות כדי שנוכל לעמוד בהצלחה נגד נכלי השטן?

  1. להאמין בהבטחתו של אלוהים שהוא כל הזמן עימנו (אל הרומים ח 34-39, קור”א ג 16-17)
  2. להאמין ולבטוח באלוהים שרוח אלוהים השוכן בתוכנו חזק יותר מרוח השטן שבעולם (יוח”א ד 4)
  3. לאמץ באמונה ובאהבה את הוראותיו של אלוהים לחיי חסידות ולציית לו בכל.

משמעות המילים הללו היא שעלינו לעמוד בישוע. להתעטף בציות לדברו, להתרחק מן הרע על כל צורותיו, להתחבר באהבה עם שאר המאמינים ולקיים את מצוות האדון בהבנה אחת (תסל”א ה 22, יוחנן טו, יג 34-35, מע”ש ב 41-47)

למה הדבר דומה? ולמה מתכוון הכתוב האומר עימדו בו כדי שתנצחו?

כמוהו כחייל הנמצא בתוך הטנק. חוזקו כחוזקו של הטנק רק כשהוא בתוך הטנק.

אחים ואחיות בישוע.

במילים פשוטות: הנשק הטוב והיעיל ביותר נגד נכלי השטן זה חיי חסידות.

קהילה החיה על פי הכתוב בדבר אלוהים מתוך אמונה, יראת אלוהים ואהבתו, יכולה להתמודד בהצלחה נגד כל התקפותיהם של שליחי השטן.

אם אנו לא מאוחדים באמונתנו והבנתנו את האדון ורצונו, ואיננו אוהבים איש את רעהו כפי שהאדון לימד אותנו, כי אז אנו נפרק במו ידינו את הקהילה בה אנו מתחברים.

בפסוק 28 נאמר: “…ואינכם פוחדים כלל מפני המתנגדים, דבר אשר להם הוא אות לאבדון ולכם אות לישועה, וזאת מאת האלוהים.”

האם המאמינים בפיליפי באמת לא פחדו מן המתנגדים להם?

מתברר שבטחונם באדון שהושיע אותם גבר על האיומים של המתנגדים להם.

מילים דומות כתב שאול לבנו הרוחני טימותיאוס באיגרת השניה פרק א 7-9:

“הן האלוהים לא נתן לנו רוח של פחד, אלא רוח של גבורה ואהבה וישוב הדעת. לכן אל תבוש לא בעדות אדוננו ולא בי, אסירו,

אלא סבול איתי את חבלי הבשורה כפי כוח האלוהים המושיע אותנו וקורא אותנו בקריאה קדושה, לא לפי מעשינו,

כי אם לפי תוכניתו ולפי חסדו הנתון לנו במשיח ישוע מלפני עיתות עולם.”

אמת היא שכאשר רוח אלוהים מקבלת את המקום הראשון בחיינו כשולטת על מהלכנו ואמונתנו, הפחד סר מעימנו, ובמקום הפחד מתמלאת הנפש בגבורה ושלווה לנוכח האיום או הסכנה מהמתנגדים לנו.

הרגשה עילאית שכזו היא רק מנת חלקם של אלו המביטים לעבר האדון ובוטחים בו בכל – ממש כפי שפטרוס הביט בישוע והלך על המים.

מכאן, שאול מעודד את הפיליפיים לא להתקפל נוכח הלחץ והאיומים עליהם מקרב המתנגדים להם.

הפחד שלהם אם קיים אינו מן האדון.

ואם הפחד קיים, אז אדרבה, להתקרב לאדון, להתמקד בו ולבקש את עזרתו באמונה חזקה יותר.

למה הכוונה במילים: “…ואינכם פוחדים כלל מפני המתנגדים, דבר אשר להם הוא אות לאבדון ולכם אות לישועה, וזאת מאת האלוהים.”

איך ניתן לקבוע שאדם כלשהו מאמין בישוע?

האמונה שלנו בישוע מתבטאת ומוכחת בציות שלנו לדברו.

אנשים יודעים שאנו מאמינים בישוע כי אנו מכריזים זאת. אנו חולקים את אמונתנו עם כל מי ששואל ולעיתים גם עם אלו שאפילו לא מעוניינים לשמוע…

אנו חיים על פי הוראותיו של אלוהים הכתובים בכתבי הקודש.

אנו מתחברים עם מאמינים אחרים,

אנו מתרחקים מאלו המתנגדים לישוע ומקיימים אורח חיים היאה לשם האדון.

כל המהלכים הללו הינם אות לישועתנו.

ומהו אות האבדון?

אות האבדון הינו הכרזתו של אדם שהוא דוחה את ישוע כאדון ומושיע אישי של חטאיו.

אות אבדון מתבטא גם בפועלו של אדם המתנגד לישוע בכך שהוא פועל נגד המאמין בישוע כאשר הלה חי חיי חסידות ופועל על פי רצון אלוהים.

במילים פשוטות שאול השליח אומר:

אתם הפיליפיים מוכיחים שאתם נושעים בדרך החיים הנאותה שלכם התואמת לרצון האדון.

הלא מאמינים מוכיחים את חוסר ישועתם בכך שהם מתנגדים לדרך חייכם המפארת את האדון.

לדוגמא:

קהילת ירושלים פרסמה כדין וכחוק פוסטרים הכוללים את ישעיה נג בלוחות מודעות ברחבי ירושלים.

מעשה הבישור הזה מהווה הוכחה לרצוננו להודיע את דבר הבשורה לכל אדם ובדרך חוקית.

לעומת זאת, אנשים בירושלים תקפו את המודעות הללו וקרעו לגזרים את כל המודעות ברגע שראו אותם, וזאת משנאתם את ישוע והתנגדותם לכל פעולה המודיעה את שמו.

וכך, אותו מעשה המהווה עבורנו אות ישועה, משמש מבחן אות אבדון לאלו המתנגדים לישוע (תסל”ב א 3-12).

הדבר נכון לכל מקרה בו אנו פועלים כדי לציית לאדון ועל כך סובלים מאלו המתנגדים לאדון ישוע.

אל לכם להתפלא, כי כל העניין הזה בידיעת אלוהים ובאישורו (פסוק 28).

בסוף הימים יעמדו כל בני האדם לפני אלוהים שישפוט את מעשיהם.

ישנו מועד למשפט המאמינים (קור”ב ה 10, קור”א ג 10-15)– שם ייבחנו מעשינו ואז נקבל את הגמול הראוי.

משפט המאמינים אינו כולל עונש לשאול או לאגם האש אלא רק קובע את הגמול שנקבל מן האדון אשר יקבע את סוג שירותנו עבורו בממלכתו.

גם הלא נושעים יעמדו למשפט. יהיה זה משפט הכסא הלבן והגדול בסוף מלכות המשיח בארץ (התגלות כ 10-15).

אז כל אדם יעמוד מול אלוהים ולפניו ייפתחו ספרי המעשים.

כל חטאי האדם רשומים בספר המעשים ויעמדו כעדות חיה. עובדת היות שמו חסר בספר החיים של השה היא עוד הוכחה לכך שמעולם לא ביקש באמונה את סליחת החטאים במותו המכפר של המשיח ישוע.

לו היה נושע, כי אז אלוהים היה מוחק את כל רישום חטאיו ושמו היה כתוב בספר החיים של השה.

אבל אותו אדם בחר לדחות את חסד אלוהים בהיותו בחיים בארץ.

לכן, יוכל אלוהים ובצדק לקבוע את גזר הדין לאגם האש וכל זאת בצדק מוחלט.

שאול השליח אומר בפסוקים 29-30:

  1. הן לכם נתן, למען המשיח, לא רק להאמין בו, אלא גם לסבול למענו,
  2. שהרי לכם אותו המאבק שבעבר ראיתם אותינאבק בו וכעת אתם שומעים כי אני נמצא בו.

שאול מבהיר למאמינים בפיליפי שאל להם לחשוב שאמונתם בישוע היא הבטחה לכך שסבלם בעולם חלף.

ההיפך הוא הנכון.

הסבל שהם סובלים משאר בני האדם מהווה אות לישועתם (ראה גם ג 10, יוחנן טז 33, טימו”ב ג 12).

נשאלת שאלה חשובה:

מדוע שאלוהים יתן לנו לסבול למען המשיח?

למרות שסבל בעבור האדון אינו דבר מענג בעת שחשים אותו, הרי שיש לסבל תכלית חיובית וחשובה בחיי המאמין. אלוהים הבטיח זאת גם לשאול השליח כדי לעשותו שליח נאמן וזך בשירות האדון (מע”ש ט 16).

(הכוונה לסבל הנובע מהיותנו נושעים החיים על פי רצון האדון ולא לסבל הנובע מפשע או חטא מכוון).

  1. הסבל מביא לידי סבלנות (אל הרומים ה 3-5)
  2. הסבל והצרה בוחנים את אמונתנו וגורמים לנו להתפלל ולהישען על עזרת אלוהים וחכמתו. זה אות לישועתנו (יעקב א 2-8, תסל”א א 3)
  3. הסבל מאפשר לנו לחוות את רחמיו וחסדיו של אלוהים עלינו (יעקב ה 10-11).
  4. הסבל מטהר אותנו מחטא. הסבל גורם לנו לחטט בנבכי נשמתנו כדי לוודא שאנו חיים בטוהר. הסבל גורם לנו להישאר ענווים וכך גבורת אלוהים יותר בולטת בחיינו (קור”ב יב 7-10, פטר”ב א 6)
  5. הסבל מאפשר לנו לחוות את מה שחווים אחרים כדי שבהתנהגותנו הראויה בעת הסבל, נראה עדות המפארת את האדון ישוע בו אנו בוטחים (קור”ב א 3-11).
  6. הסבל בוחן את אהבתנו לשאר אברי גוף המשיח (קור”א יג 7).
  7. הסבל מאפשר לנו להידמות למשיח אשר סבל בעבור אחרים (פטר”א ב 21-25)
  8. הסבל מאפשר לנו לעבור מבחני אמונה שאם נעברן בהצלחה נזכה לקבל את עטרת החיים (התגלות ב 10)
  9. מי שסובל עימו גם ימלוך עימו (טימו”ב ב 12, אל העברים י 34-36, תסל”ב א 5-7)

שאול מבהיר לפיליפיים שהסבל שלהם בעבור שם המשיח אינו דבר יוצא דופן שהרי גם הוא סובל כמוהם למרות שהוא נמצא מאות קילומטרים מהם.

השטן רוצה שנחשוב שאנו סובלים יותר מאחרים ואף אחד לא מבין את סבלנו, אך לא כך הדבר.

בכל מקום שמכריזים בגאון ובעוצמה את עדות ישוע, ובכל מקום שחיים בחסידות, שם תגבר הרדיפה נגד ילדי האדון (טימו”ב ג 12).

מה יקל על אהוביו של שאול בעת של סבל וצרה?

אחדות אמונה, אחדות הרוח, ואהבת אחים.

סיכום

  1. התנהגו כראוי לבשורת המשיח.

אנו טוענים שדבר אלוהים אמת הוא ומשקיעים את כל מאמצינו ללמדו כראוי. אם כך, אז גם עלינו לחיות בעצמנו על פי הכתוב שם. כך נפאר את שם האדון ישוע.

חיי המאמין הם איגרת כתובה של המשיח, ריח ניחוח של האדון

  1. חיים ללא פחד הינם תוצאה של חיי אמונה בוטחת לחלוטין באדון ישוע, בדברו והבטחותיו.

אמונה הכוללת חיים ללא פחד היא כזו המתבטאת בציות מוחלט לדבר אלוהים

  1. אות הישועה בחיי המאמין זה ציותו לאדון מתוך אהבה ויראה.

הלא נושע מוכיח את חוסר ישועתו, אות האבדון בחייו בדחייתו את ישוע המשיח ובהתנגדותו לפועל אלוהים בעולם דרך חיי ילדי אלוהים.

  1. חיי חסידות אינם חיים נטולי סבל, ההיפך הוא נכון!

לסבל בחיי המאמין הנובע מחיי חסידות יש תכלית חשובה וחיובית.

כך אלוהים מחדד, מזכך ומזקק את אמונתנו בו, ממקד את חיינו בו ובקיום רצונו. כך אלוהים מרחיק אותנו מן הרע על כל צורותיו.

תכלס, שאול השליח אומר: “אל תעשו בושות כאשר ההורים מחוץ לבית”.

כולם יודעים מי אתם ובוחנים את חייכם. אז בבקשה, התנהגו כראוי לשם הנכבד של אביכם שבשמיים.