האוצר בשדה והמרגלית היפה

המשלים

מתי יג 46-44:

האוצר

44 “דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְאוֹצָר טָמוּן בַּשָֹדֶה, וְהִנֵּה מְצָאוֹ אִישׁ. הוּא טוֹמֵן אוֹתוֹ שׁוּב וּבְשִׂמְחָתוֹ הוּא הוֹלֵךְ וּמוֹכֵר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקוֹנֶה אֶת הַשָֹדֶה הַהוּא.”

הפנינה

45 “עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְסוֹחֵר הַמְחַפֵּשׂ מַרְגָּלִיּוֹת יָפוֹת. 46 כַּאֲשֶׁר מָצָא מַרְגָּלִית אַחַת יִקְרַת עֶרֶךְ הָלַךְ וּמָכַר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקָנָה אוֹתָהּ.”

הרקע שעליו סופרו שני המשלים

עלינו לפתוח ברקע ובסיבה למתן המשלים בכלל:

ישוע הגיע והציג את עצמו כמשיח, כמלך אשר בא להקים את ממלכתו בארץ. הוא הגשים נבואות משיחיות ידוּעות מהתנ”ך, דיבר בסמכות שהפליאה את כל שומעיו, אימת את דבריו במעשי נסים אדירים — ובכל זאת העם הנבחר דחה אותו. לכן נדחתה גם הקמת ממלכתו הארצית.

ישוע עוד יחזור בסוף הצרה הגדולה (צרת יעקב), ישמיד את מתנגדיו ויקים את מלכותו הארצית והרוחנית כאחת.

?         אך עד אז, מה יהיה? — איך מאופיינת התקופה מאז עלייתו של האדון ישוע לשמים ועד חזרתו?

!          התשובה לכך חבויה בתוך משלי ישוע — במיוחד ב”משלי המלכות”. לכן ההקשר המיידי לשני המשלים שלפנינו הוא בעצם משלי המלכות שקדמו להם.

עד כה למדנו את…

  1. משל הזורע. — הוא מתאר איך החלה מלכות אלוהים השוכנת בלב ילדיו: דרך הבישור.
  2. משל החיטים והעשבים הרעים. — משל זה מלמד על הדוּ־קיום של מאמינים ובלתי־מאמינים. תפקיד הקהילה הוא אינו לעקור “עשבים” מתוך העולם. תפקיד המאמינים הוא לבשר ולהראות את עדות ישוע, כך שיותר מ”בְּנֵי־הָרָע” יהפכו
    ל”בְּנֵי־הַמַּלְכוּת”.
  3. משל הזרע הנובט. — תפקידנו הוא זריעת הבשורה, אך אנחנו לא יכולים לגרום לנביטת הזרע ולהבאת פרי הישועה. כמו בחקלאות, כך במישור הרוחני: “הָאֱלֹהִים [הוא] הַמַּצְמִיחַ” (קור”א ג 7).
  4. משל גרגיר החרדל. — מתוך ההתחלה הצנועה שראו תלמידי ישוע — מהיות מיעוט שנראתה חסרת־סיכוי — צמח מספרם של בני־המלכות אכן לממדים עצומים. בסוף התהליך תמלא מלכות המשיח את העולם כלו (דניאל ב 35).
  5. משל השאור בעיסה. — מהעיקרון “שֶׁמְּעַט שְׂאוֹר מַחְמִיץ אֶת כָּל הָעִסָּה” (קור”א ה 6) ישוע מלמד כאן דווקא לקח חיובי: בני־המלכות — המאמינים — נטמנים בקרב שאר בני האדם כמו חתיכת שאור קטנה בתוך בצק גדול. הבשורה שבפיהם ועדותם המעשית ישפיעו על הנפשות שבאות במגע אתם.

כשרוח הקודש מתחיל לחולל שינוי בלבם של שומעי הבשורה, אף כל כוחות הרֶשע והשטן לא מסוגלים לעצור אותו. כמו במשל גרגיר החרדל גם כאן: בסופו של התהליך תגיע השפעת המלכות לקצבי תבל.

כך ראו שומעיו של ישוע את שני המשלים

האוצר בשדה

מתי יג 44:

44 “דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְאוֹצָר טָמוּן בַּשָֹדֶה, וְהִנֵּה מְצָאוֹ אִישׁ. הוּא טוֹמֵן אוֹתוֹ שׁוּב וּבְשִׂמְחָתוֹ הוּא הוֹלֵךְ וּמוֹכֵר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקוֹנֶה אֶת הַשָֹדֶה הַהוּא.”

מי לא חולם למצוא אוצר — להפוך לעשיר מהיום למחר? — האפשרות להיתקל ב”אוֹצָר טָמוּן בַּשָֹדֶה” לא הייתה מצוּצה מהאצבע. בזמן מלחמה אנשים רבים החביאו את דברי הערך שלהם באדמה (ירמ’ מא 8), והרי בארץ לא היה מחסור במלחמות ופלישות של אויבים לאורך ההיסטוריה. לעתים בעלי המטמון נהרגו במלחמה או לא חזרו מהשבי, ואוצרותיהם נשכחו באדמה. עד היום ארכיאולוגים מוצאים אוצרות כאלה.

שומעיו של ישוע ידעו: אוצר לא מוצאים כשרק עוברים על־פני השדה. אותו בר־מזל היה כנראה עובד שכיר או חוכר שעבד בשדה של אדם אחר. הרי רק מי שחורש או חופר באדמה עלול להיתקל בדבר שטמון בה.

כולם גם הבינו שישוע מתאר אדם הגון. הרי מי מנע ממנו לחזור לאותו שדה עם טורייה בלילה, להוציא את האוצר, לסגור יפה את החור וללכת? — אך למרות השמחה וההתרגשות, אותו איש החליט שלא לחרוג ממסגרת החוק.

ועכשיו כמה מילים על המצב המשפטי:

  1. האם מוצֶא המטמון היה מחוייב להודיע לבעל השדה על מציאתו? — לא.
  2. מבחינה חוקית, כשאדם קונה שדה, כל מה שנמצא בשטח השדה עובר לבעלותו (ברא’ כג 18-17).
  3. מהסיפור מתברר לשומעים כי בעל השדה לא ידע שיש בו אוצר. לו ידע, היה מעביר אותו למקום מבטחים לפני מכירת השדה. הרי ערכו של אוצר־זהב או כסף עולה בהרבה על שוֹויה של חלקה חקלאית בודדת (מל”ב ה 23 + 26).

לכן השומעים הבינו: הקונה, שלא היה בעל אמצעים, נאלץ אמנם להשקיע “אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ” בקניית השדה, אך מה שעבר לבעלותו בעִקְבות הקנייה היה שווה פי כמה וכמה מסכום ההשקעה.

המרגלית היפה

מתי יג 46-45:

45 “עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְסוֹחֵר הַמְחַפֵּשׂ מַרְגָּלִיּוֹת יָפוֹת. 46 כַּאֲשֶׁר מָצָא מַרְגָּלִית אַחַת יִקְרַת עֶרֶךְ הָלַךְ וּמָכַר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקָנָה אוֹתָהּ.”

נפתח בהגדרה מילונית [מילון אבן־שושן]:

           מַרְגָּלִית: (נ’) [ארמית: מַרְגָּלִיתָא, מַרְגָּנִיתָא; יוונית: margarites, margellion;
לטינית: margarita]

  1. פְּנִינָה; אֶבֶן יְקָרָה נוֹצֶצֶת, לְבָנָה צְהֻבָּה אוֹ שְׁחֹרָה, הַמּוּפֶקֶת מִתּוֹךְ קוֹנְכִיּוֹת שֶׁל רָכִּיכוֹת יָם שׁוֹנוֹת. בְּהִקָּלַע גּוּף זָר קָטָן, כְּגוֹן גַּרְגִּיר שֶׁל חוֹל, לְתוֹךְ הַקּוֹנְכִיּוֹת הוּא מִתְעַטֵּף שְׁכָבוֹת־שְׁכָבוֹת שֶׁל חֹמֶר צֶדֶף, וְכָךְ נוֹצֶרֶת הַמַּרְגָּלִית: “דִּינְרֵי־זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת” (אבות ו ט).
  2. [בהשאלה] כִּנּוּי לְדָבָר יָקָר בְּיוֹתֵר: “מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיֶדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי” (חגיגה ג).

אנשים בעולם העתיק לא ידעו לגדל פנינים מתורבתות (האדם שטוען להמצאת תהליך הגידול היזום בשנת 1893 הוא קוֹקישׁי מיקימוֹתוֹ מיפן [ויקיפדיה]). לכן ערכן של פנינים בתקופת המקרא והברית החדשה היה רב בהרבה מהיום (הסבירות לקבל פנינה ראוייה לשיווק בעקבות התערבות אנושית היא בערך 1:100. לעומת זאת, הסבירות למצוא פנינה טבעית היא 1:15,000 [https://www.perlen.at/wissenswertes/perlenzucht.html]).

כבר איוב, בתקופת אברהם, השתמש בָפנינה כסמל לדבר יקר מאוד כשהוא אומר “מֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים” — אם הצלחת לרכוש חוכמה, הדבר עולה אפילו על ערכן של פנינים (איוב כח 18). שלמה המלך משווה “שִׂפְתֵי־דָעַת” — דהיינו דברי חוכמה — לערכם של “זָהָב וְרָב־פְּנִינִים” (משלי כ 15), ובתיאורו המפורסם של “אֵשֶׁת־חַיִל” הוא אומר כי “רָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ” (משלי לא 10).

פנינים היו סמל לעושר גם בתקופת הברית החדשה: אם אדם בקיסרות הרומית רצה להציג לראווה את עושרו, הוא ענד פנינים או קנה תכשיטי פנינים לאשתו (פְּליניוס הזקן כותב נגד האובססיה עם פנינים ונגד בזבוז המשאבים שהתלווה לחיפוש אחר הגוּלות הקטנות הללו (“תולדות הטבע” [Naturalis Historiae XII, 84]). את מִנהגי ההתפארות הללו בדיוק גינה גם שאול השליח באמרו: “כְּמוֹ כֵן תַּעֲטֶינָה הַנָּשִׁים תִּלְבֹּשֶׁת הוֹלֶמֶת, בִּצְנִיעוּת וּבְאִפּוּק; לֹא בְּהִתְגַּנְדְּרוּת שֵׂעָר, לֹא בְּזָהָב וּפְנִינִים…” (טימ”א ב 9).

אפילו בתיאורי הנצח מופיעות פנינים כסמל ליופי ולפאר. מי זוכר מאיזה חומר עשויים שנים־עשר השערים של ירושלים החדשה, הנצחית, אשר “יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים”? כל שער עשוי “מִמַּרְגָּלִית אַחַת” (התג’ כא 21).

ספק שבין שומעיו של ישוע על שפת הכנרת היו כאלה שיכלו להרשות לעצמם תכשיטי פנינים. אך כולם ידעו כי פנינה היא דבר יקר — נדיר יותר מזהב — וכולם ידעו איך עובד סוחר. כולם הבינו מספיק בעסקים כדי לדעת: כשאדם מוצא את “מציאת חייו”, הוא יפעל במלוא המרץ, בשיא המהירות ותוך השקעת כל משאביו כדי להבטיח אותה לעצמו.

?         הערה/שאלה חשובה לפני הכותרת הבאה:

למה היה צורך בשני משלים כדי ללמד אותו עיקרון? מה יש במשל השני שאין בראשון, ולהיפך?

  1. האיש במשל המטמון מצא “במקרה” — סוחר הפנינים מצא בעקבות חיפוש;
  2. המשל הראשון מדגיש את מרכיב השמחה.

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

ממשלי המלכות הראשונים למדנו…

  • על טבעה / אופייה של המלכות;
  • על כוחה והשפעתה של המלכות;

ושני המשלים שאנחנו לומדים כעת מדגישים…

  • את ההחלטה האישית להצטרף למלכות.

שים לב:    שני המשלים פותחים אמנם בָמילים “דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְ…”, ואז מתארים אדם שקונה דבר יקר, אך אל לנו ליפול בטעות לחשוב שניתן לקנות את המלכות או את הכניסה אליה. הרי דווקא ה”עניים” זוכים להיות אזרחי המלכות — וללא תשלום (מתי ה 3, י 8).

אם כך, כבר ראינו בברור את הלקח הראשון והעיקרי של שני המשלים: ערכה של המלכות — והוא רק אחד מתוך…

6  לקחים*

<<<<<* מבוסס על:
                                                https://www.gty.org/library/sermons-library/2303/entering-the-kingdom >>>>>

  1. ערכה של המלכות — ערכה של הישועה, ערכם של חיי הנצח — עולים על כל דבר אחר.
  2. המלכות אינה נראית על־פני השטח. נכון להיום היא נסתרת: האוצר היה טמון באדמה, ואת המרגלית היפה היה צריך לחפש (מתי ז 7; קור”א ב 14).
  3. למלכות לא נכנסים באופן אוטומטי:
  • כמו ששני האנשים במשלים נדרשים להחליט שמא הם מוכנים להשקיע את כל מה שיש להם לשם השגת המבוקש,
  • כך דרושה החלטה אישית מן הרוצים להיכנס למלכות המשיח. עליהם להחליט לוותר על כל דבר אחר ולזעוק: “אני רוצה את המלכות! אני רוצה את המלך! אני רוצה את ישוע — ואותו בלבד!”

!          זהו המרכיב החדש שאותו לא היה ניתן ללמוד ממשלי המלכות שקדמו.

  1. מרכיב השמחה. — “בְשִׂמְחָתוֹ הוּא הוֹלֵךְ וּמוֹכֵר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.”

ראו מה מניע את האנשים סביבכם — מה הם הדברים שחשובים להם בחיים:

  • יש שנוהרים אחרי עושר, כסף, רכוש;
    •  אצל אחרים הדגש הוא על תענוגות, בילויים, מין;
    •  עוד אחרים חולמים על הרפתקאות ומסכנים את חייהם בספורט אתגרי;
    •  יש האוהבים הרגשה של עליונות ושליטה;
    •  ויש שהולכים על ידע, השכלה והישגים אקדֶמִיים;

אבל מאחורי כל אלה עומד רק דחף בסיסי אחד ויחיד: להרגיש טוב — להיות שמח.

אלוהים לא רק ברא אותנו עם הדחף הזה — הוא גם רוצה לספק אותו. לכן המלכות היא מקור של שמחה — שמחה טהורה שאינה כרוכה בחטא — שמחת הישועה (רומים יד 17; יוחנן טו 11; פיל’ ד 4).

  1. אנשים נכנסים לתוך המלכות מנקודות מוצא שונות מאוד:
  • האיש שמצא את האוצר היה עסוק בתפקידי היומיום כשהוא — במִקרה
    — גילה את מה שעמד לשנות את חייו;
  • סוחר הפנינים, לעומתו, היה כולו ממוקד בחיפוש ספציפי: הוא רצה
    “מַרְגָּלִיּוֹת יָפוֹת”.
  • אדם עלול להיוושע ולהיכנס לָמלכות בעקבות שיחה שניהל עם מאמין ש”במקרה” ישב לידו בטיסה, או על ספסל בגן ציבורי.
  • אדם אחר מחפש את האמת במשך כל חייו. הוא מנסה ביהדות, נוסע להודו, קורא את הקוראן, מסתבך בכתות… עד שמוצא “מַרְגָּלִית אַחַת יִקְרַת עֶרֶךְ” — עד שהוא מגלה את מלכות המשיח. אז הוא פתאום מבין: “זה מה שחיפשתי!”

הנקודה הזו מלמדת אותנו שלא רק ה”מחפשים” צריכים לשמוע את הבשורה. גם אנשים שלא נראים או נשמעים מעוניינים ב”דְּבַר הַמַּלְכוּת” עלולים להיות “אֲדָמָה טוֹבָה” שתניב את פרי הישועה.

חשוב שהן “המחפשים” והן אלה שנראים אדישים יראו בחייך את עדות המשיח. מי שרואה אצלך שלום בנישואין, ילדים ממושמעים, שלווה, יושר והתנהגות אחראית עלול להגיד: “את זה גם אני רוצה!” במיקרה כזה אתה מהווה “אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ” (קור”ב ג 3), וזו עלולה להיות האיגרת המשיחית היחידה שהאנשים סביבך מוכנים לקראו.

  1. הכניסה למלכות כרוכה בעִסקה. בעִסקה אתה נותן — ואתה מקבל. שני האנשים במשלים הניחו על כף המאזניים את כל אשר היה להם, כי היו סבורים: “מה שאני עומד לקבל בתמורה שווה הרבה יותר.”

הבה נתעמק מעט ב…

נכונות לוותר לטובת המלכות

על מוצא האוצר כתוב כי “בְּשִׂמְחָתוֹ הוּא הוֹלֵךְ וּמוֹכֵר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ [וכך בדיוק עושה אחריו גם סוחר הפנינים] וְקוֹנֶה אֶת הַשָֹדֶה.” — זוהי הנקודה העיקרית שישוע מלמד כאן: רק מי שמאריך את המלכות מעל כל דבר אחר — רק מי שמוכן לוותר לטובתה על כל מה שיקר לו — רק מי שמבקש “תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ [של אלוהים] וְאֶת צִדְקָתוֹ” (מתי ו 33) — רק הוא אכן זוכה לָמלכות.

הנכונות לוותר על כל דבר שיקר לך מגלה מה (או את מי) אתה אוהב מעל הכל, “כִּי [הרי] בַּמָּקוֹם שֶׁאוֹצָרְךָ נִמְצָא, שָׁם יִהְיֶה גַּם לְבָבְךָ” (מתי ו 21).

בשני המשלים האדם אמנם משקיע “אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ” על־מנת להשיג את מבוקשו, אך בשני המקרים עולָה התמורה שהוא מקבל לאין שיעור על השקעתו:

מצד אחד  אתה מוותר. — ישוע אומר לנו: “מִי שֶׁבָּא אֵלַי וְאֵינֶנּוּ שׂוֹנֵא אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, אֶת אֶחָיו וְאֶת אַחְיוֹתָיו וְאַף אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי” (לוקס יד 26; מתי י 38-37, טז 24). הוא כמובן לא מתכוון לשנאה ממש אלא לנכונות לוותר, בעת הצורך, על קשרי משפחה למען המשיח.

דוגמה: אתה הודעת בבית שאתה מאמין בישוע, ואבא מעמיד אותך בפני אולטימטום: “אם לא תחזור בך ותבטיח לעזוב את הישו הזה, עליך לארוז את חפציך ולצאת מביתינו עוד היום. אני ואמא נשב עליך שבעה, נגיד קדיש, נמחוק אותך מרשימת היורשים שלנו ונאסור על בני המשפחה להזכיר את שמך. עליך להחליט: או אנחנו — או ישו!”

אין ספק שזהו וויתור קשה וכואב.

מצד שני   אתה מקבל. — ישוע מבטיח למי שמוכן לוותר על הכל למענו כי “יְקַבֵּל כָּעֵת, בַּזְּמַן הַזֶּה, פִּי מֵאָה: בָּתִּים וְאַחִים וַאֲחָיוֹת וְאִמָּהוֹת וּבָנִים וְשָׂדוֹת, [אמנם] עִם רְדִיפוֹת, וּבָעוֹלָם הַבָּא — חַיֵּי עוֹלָם” (מרקוס י 31-30).

גם אם נאלצת לוותר על קשרי משפחה בגלל אמונתך בישוע, הוא הרי נותן לך משפחה חדשה — את הקהילה. לא משנה לאיזה מקום בעולם עוד תגיע, כמעט בכל ארץ אתה תמצא אחים ואחיות במשיח.

נכון שהזכויות הללו עלולים לבוא “עִם רְדִיפוֹת”. כבר שאול השליח מכין אותנו לכך ש”כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ” (טימ”ב ג 12). אך ערכה של המתנה האחרונה ברשימה עולה לאין שיעור על כל וויתור, על כל השקעה ועל כל קושי: “חַיֵּי עוֹלָם.” — אין זו עסקה כספית, אך בהחלט מדובר בעסקה.

וויתור מוחלט — לא פחות

!          כל אחד משני האנשים במשלים נתן “אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ”.

הישועה היא צעד שבו אתה מבצע וויתור מוחלט על השליטה לטובת המשיח. אתה נכנע לָמלך שאומר: “מִי שֶׁרוֹצֶה לָבוֹא אַחֲרַי, שֶׁיִּתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ” (מתי טז 24). ברגע הישועה אתה מְפָנה את כס המלכות של חייך, והמושיע מתיישב עליו.

ועוד מילה אחרונה על הבלעדיות שהמלך המשיח טובע על הכיסא הזה. אי־אפשר לפסוח “עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים” כמו בני ישראל בימי אליהו (מל”א יח 21). הם חשבו שניתן לעבוד את ה’ ואת הבעל בו־זמנית. אך ישוע מפריך את האשליה הזו וקובע חד־משמעית: “אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים!” (מתי ו 24).

אמונה מושיעה היא האמונה בישוע כמושיע בלעדי מן החטא, והאמונה הזו מעניקה לו את השליטה הריבונית והבלעדית על כל תחום בחייך.

?         מדוע זה כל־כך חשוב?

  • אם אתה אמנם מגדיר את עצמך כמשיחי, אך אתה לא מרשה למלך שליטה ריבונית ובלעדית על חייך;
  • אזי אתה מכחיש בפועל שהוא פדה אותך — שהוא שילם בדמו את מחיר הפדיון ואתה כעת רכושו (אפס’ א 7; קול’ א 14; גלט’ ג 13, ד 5; טיטוס ב 14);
  • ואם הוא לא פדה אותך, אתה עדיין עבד לחטא;
  • ואם אתה עדיין עבד לחטא — אולי אתה “משיחי מדומה”; אולי אתה כלל לא נושע.

אם אתה “בן־המלכות”, תן לישוע המשיח שליטה ריבונית ובלעדית כמלך. “אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים.”

סיכום

מהסמלים שבמשלים “האוצר בשדה” ו”המרגלית היפה” למדנו כי…

  1. אף אחד לא נכנס למלכות המשיח באופן אוטומטי. גם אם הוריך מאמינים בישוע, גם אם גדלת כל חייך בקהילה — הדברים הללו לא מקנים לך אזרחות במלכות. עליך לקבל החלטה אישית להיכנע לדרישות המלך. נדרשת החלטה אישית להאמין בישוע כמושיע מהעבדות לחטא ולהתמסר אליו כאדון.
  2. כמו ששני האנשים במשלים היו מוכנים להשקיע את כל שהיה להם, כך גם מאתנו נדרשת הנכונות לוותר על הכל לטובת המשיח ולטובת מלכותו — לא רק על רכוש אלא אף על האנשים היקרים לנו ביותר.
  3. התמורה שנקבל עולה לאין שיעור על כל מה שאנחנו מסוגלים להקריב. שום דבר בעולם הזה לא משתווה לשחרור מהעבדות לחטא, למעמד של “בָּנִים לֵאלֹהִים” (יוחנן א 12) ולחיי נצח במלכות המשיח.
  4. נכון שמדובר בסוג של “עיסקה” — אנחנו מוותרים, ואנחנו מקבלים — אך לא מדובר ב”קנייה”. הישועה והאזרחות במלכות המשיח ניתנות כמתנות חסד בלבד.
  5. במשל האוצר בשדה מצטייר אדם הגון. הוא לא מנסה לקחת את האוצר במרמה, לא לוקח קיצורי דרך, אלא עובר את כל השלבים החוקיים הדרושים. — גם הישועה והכניסה למלכות ניתנות אך ורק בָתנאי שקבע אלוהים: על־ידי האמונה בישוע כמכפר חטאים (מה”ש ד 12).
  6. הדמויות בשני המשלים החליפו את הישן בחדש. כך גם חיינו צריכים להיות לאחר שקבלנו את הישועה. האדם הישן נצלב עם ישוע — האדם החדש חי עבור ישוע (גלט’ ב 20).
  7. כל יכולותיהים, כל משאביהים, כל מאמציהם של הדמויות במשלים הללו התרכזו בהשגת המבוקש. הנמשל הוא כי הישועה — השייכות למלכות אלוהים — אינה “תחביב” או עיסוק צדדי. היא העיקר. היא ייעודנו. היא מטרת חיים. כל השאר רק משרת את המטרה הזו (מתי ו 33).

מדוע? מכיוון שאי־שייכות למלכות משמע — ניתוק ניצחי מאלוהים! גיהינום!

ושייכות למלכות משמע — חיי נצח בנוכחות אלוהים!