האדון ועבדו (שיעור ראשון)

המשל

לוקס יז 10-7

7 “מִי מִכֶּם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד חוֹרֵשׁ אוֹ רוֹעֶה, יֹאמַר לָעֶבֶד לְאַחַר שׁוּבוֹ מִן הַשָֹדֶה: ‘בּוֹא הֵנָּה מִיָּד וְהָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן’? 8 הַאִם לֹא יֹאמַר לוֹ: ‘הָכֵן לִי אֲרוּחַת עֶרֶב, חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְשָׁרְתֵנִי עַד שֶׁאֶגְמֹר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. אַחֲרֵי כֵן תֹּאכַל וְתִשְׁתֶּה אַתָּה’? 9 הַאִם יִהְיֶה אֲסִיר תּוֹדָה לָעֶבֶד עַל שֶׁעָשָׂה אֶת אֲשֶׁר צֻוָּה?”

דברי הבסר

10 “כֵּן גַּם אַתֶּם, לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל שֶׁצֻּוֵּיתֶם, אִמְרוּ: ‘עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וְתוּ לֹא; עָשִׂינוּ מַה שֶּׁמֵּחוֹבָתֵנוּ לַעֲשׂוֹת’.”

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

בימי בית שני כולם היו רגילים למוסד העבדות, וכולם הכירו עבדים. הרעיון לא היה מגונה, כפי שהוא בימינו. יש לזכור שבמצבים מסויימים אף היה עדיף להיות עבד מאשר בן־חורין:

  • בעל בית ירא־אלוהים היה מחוייב לספק לעבדו…
    •  מחסה — גג מעל הראש,
    •  כסות — ביגוד,
    •  כלכלה — מזון;
    והעבד קיבל את ארוחתו גם בימים שבהם לא היתה עבודה.
  • שכיר על בסיס יומי, לעומת זאת, היה אמנם חופשי, אך מילוי שלושת הצרכים הבסיסיים הנ”ל היה תלוי בכך שמישהו שכר את שירותיו. שכיר יומי מובטל נשאר רעב בסוף היום, יחד עם משפחתו (מתי כ 6 – 7א).

שומעיו של ישוע ידעו כי “עֶבֶד חוֹרֵשׁ אוֹ רוֹעֶה” שנאמר לו בתום העבודה מחוץ לבית: “הָכֵן לִי אֲרוּחַת עֶרֶב”, היה כנראה עבד יחיד במשק קטן — מעין “עבד כלבויניק”. יום עבודתו התחיל עם אור ראשון. אז הוא הוציא את הצאן מן המכלא למרעה. תפקידיו מחוץ לבית השתנו לפי העונות: בתקופת החריש יצא עם צמד שוורים ומחרשה והכין את השדות לקראת הזריעה; בזמן הקציר עבד יחד עם כל המשפחה כדי להכניס את התבואה ללא עיכוב למקום מבטחים באסם.

הקהל ידע כי במשק קטן כזה בעל הבית עבד לא פחות קשה מעבדו. כשהעבודות בשדה הסתיימו בסביבות השעה שלוש אחה”צ* <<<<<<<<<<fnot

Poet and Peasant, and Through Peasant Eyes: A Literary-Cultural Approach to the Parables in Luke
by Kenneth E. Bailey
Jesus Through Middle Eastern Eyes: Cultural Studies in the Gospels
by Kenneth E. Bailey

>>>>> נותרו לא מעט סידורים בדיר וברפת, בבית ובחצר. בזמן שהעבד נשלח להתרחץ, להחליף בגדים ולהכין ארוחה (פס’ 8א), אדונו לא שכב על הספה אלא היה עסוק בענייניו עד שהעבד קרא לו לאכול.

“שָׁרְתֵנִי עַד שֶׁאֶגְמֹר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת” (פס’ 8ב). תפקידו של העבד כלל מלצרות — הגשת הארוחה.

“הַאִם [בעל הבית] יִהְיֶה אֲסִיר תּוֹדָה לָעֶבֶד עַל שֶׁעָשָׂה אֶת אֲשֶׁר צֻוָּה?” (פס’ 9) — כולם ידעו שלא. כל המתואר במשל היה כלול ביום עבודה רגיל ומקובל של עבד. הרי גם בימינו מעסיק לא מסיים את יום העבודה בעמידה ליד שער המפעל, כשהוא מודה לכל פועל על כך שעבד שמונה שעות־תקן ולא הלך הביתה כבר בשעה 12.

הרקע שעליו סופר המשל

אפילו מי שקורא את הפסוקים הללו בתוך הקשרם לא מיד מבין מה פשר הסיפור הזה על העבד והאדון. במבט ראשון הוא לא נראה קשור בכלל למה שנאמר מסביב. מה גם שהוא מופיע בתוך אוסף של אמירות שנראות לנו מנותקות אחת מן השנייה.

אך מאחר שישוע, בניגוד למשלים אחרים, לא טוֹרֵחַ להסביר ולפרש את מה שהוא אומר כאן, עלינו לצאת מתוך הנחה כי ההקשר, הקונטקסט, אכן יסביר את המשל.

נקודת רקע ראשונה: חטא הגאווה

על־מנת ללמוד את ההקשר, נחזור לרגע למה שכתוב על המנהיגים הרוחניים בפרק הקודם.

לוקס טז 15-14:

14 הַפְּרוּשִׁים שֶׁהָיוּ אוֹהֲבֵי כֶּסֶף שָׁמְעוּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלָעֲגוּ לוֹ [לישוע]. 15 אָמַר לָהֶם: “אַתֶּם — אַתֶּם הָעוֹשִׂים אֶת עַצְמְכֶם צַדִּיקִים לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים! אֲבָל אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת לְבַבְכֶם. הֲרֵי מַה שֶּׁמְּרוֹמָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם תּוֹעֵבָה הוּא לִפְנֵי אֱלֹהִים.”

?         “מַה שֶּׁמְּרוֹמָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם.” — זה נשמע לכם מוכר?
•  מנהיגים דתיים שרודפים כבוד,
•  מכובדוּת מופגנת ומופרזת עד־כדי גיחוך,
•  “נציגי אלוהים” שמוכנים לרצוח בגלל פגיעה בכבוד שלהם…

ישוע מזהיר את תלמידיו ואותנו מאנשים כאלה (לוקס כ 46):

“הִזָּהֲרוּ מִן הַסּוֹפְרִים הָאוֹהֲבִים לְהִתְהַלֵּךְ לְבוּשֵׁי גְּלִימוֹת וְאוֹהֲבִים בִּרְכוֹת שָׁלוֹם בַּשְּׁוָקִים וּמוֹשָׁבִים רִאשׁוֹנִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּמְקוֹמוֹת נִכְבָּדִים בַּסְּעוּדוֹת.”

שמתם לב שהתיאורים הללו לא רק מאפיינים מנהיגים ביהדות? — הצדקנות המלאכותית, הגלימות, הקידות, תארי הכבוד, נישוק הידיים — גם כמרים נוצרים וגם שיח’ים מוסלמים אוהבים אותם. אפילו בחלק מהקהילות שנחשבות לאוונגליות ישנם “פסטורים” עם נהג צמוד שלובש חליפה וכפפות לבנות כשהוא פותח להם את דלת הלימוזינה.

!          אגב, למה רק לרדת על מנהיגי דת? כולנו נגועים בשאיפה לכבוד בצורה זו או אחרת. השאיפה הזו היא אחת מ”ְתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת” (אפס’ ב 3; גלט’ ה 16, יוח”א ב 16). היא חלק מהטבע החוטא שלנו. זה התחיל עם גאוותו של השטן כבר בבראשית.

?         ומדוע ישוע אומר להיזהר מאנשי הגלימות המכובדים? — מפני ש…
א.       הם מלמדים תורות שקר,
ב.       “קדושתם” היא חיצונית בלבד — צביעות גרידא.

הוראת שקר וצביעות — זהו שילוב קטלני. לכן ישוע ממשיך באזהרה חמורה.

לוקס יז 2-1:

1 “אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַמִּכְשׁוֹלִים, אֲבָל אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ יָבוֹאוּ. 2 מוּטָב לוֹ שֶׁתִּתָּלֶה אֶבֶן רֵחַיִם עַל צַוָּארוֹ וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַיָּם מֵאֲשֶׁר יַכְשִׁיל אֶחָד מֵהַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה.”

הוראת השקר של הגאוותנים אומרת לבני אדם: “לכו אחרינו! אנחנו נראה לכם את הדרך לאלוהים!” — אך הם מובילים את תלמידיהם לגיהינום.

עד כאן ישוע מגנה את חטא הגאווה — את הגאווה הגברית הגסה שמסתתרת מתחת לגלימות ומאחורי החזות הדתית — והיא אינה שונה מהגאווה ה”חילונית” שבימינו ממשיכה להרוס משפחות ושגרמה לאין־ספור מלחמות בהיסטוריה.

חטא הגאווה. — אך בו בזמן יש בפסוקים שציטטנו שיעור נוסף:

נקודת רקע שנייה: דגש על ענווה

הרי אם מורה מביא דוגמה שלילית — כמו זו של המנהיגים הצבועים שלפנינו — הוא בעצם אומר לתלמידיו: “מכם אני מצפה להיפך הגמור:

  • אוי לתלמיד שלי שישמיע הוראת שקר;
    •  אוי למשיחי צבוע;
    •  אוי לכם אם בהוראתכם או בדוגמתכם האישית תהיו מכשול ל’אֶחָד מֵהַקְּטַנִּים
    •  הָאֵלֶּה’ — דהיינו למאמין כלשהו בגוף המשיח!”

“אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַמִּכְשׁוֹלִים”, כי אנחנו חיים בעולם שנגוע בחטא — אבל אוי לך אם אתה תהיה המכשיל!

  1. הלקח מפסוקים 2-1 עבור התלמידים ועבורינו הוא:

מאמין עניו דואג שלא להיות מכשול לאף אחד

לגאוותן לא איכפת להשפיל אדם אחר. כאשר יחסו ודיבורו מעליבים את הסובבים אותו הוא אפילו לא שם לב לכך.

עבור מאמין עניו, לעומת זאת, טובת הזולת עומדת בעדיפות גבוהה ביותר. פסוקים כמו…

רומ’ יב 10ב: “הַקְדִּימוּ לִנְהֹג כָּבוֹד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ”;

פיל’ ב 3ב:     “בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשֹׁב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ”;

פיל’ ב 4:       “כָּל אֶחָד אַל יִדְאַג רַק לְעִנְיָנָיו, אֶלָּא גַּם לְעִנְיָנָיו שֶׁל זוּלָתוֹ”;

…הם לחם חוקו. מי שאוהב את אחיו בקהילה “בְּאַהֲבַת אַחִים כֵּנָה” (רומ’ יב 10א) הרי רוצה בהצלחת האח, ולא בכישלונו.

!          שים לב לרמת הדרישות שחלות עליך. מי בכלל מסוגל לחיות חיים בלתי־אנוכיים כאלה? חיים של אהבה מקריבה בלתי־מוגבלת? — אני לא!

אני מקווה שאף פעם לא גרמתי לאחי להגיד: “נמאס לי מהמשיחיים הצבועים האלה. מי צריך קהילה?” — אני מקווה, אבל אני לא בטוח. יתכן שיש היום אדם שנמנע מהתחברות סדירה ומחייבת עם מאמינים אחרים בגלל הדוגמה השלילית שלי. הייתי לו למכשול.

וזה עוד לא כל מה שנדרש. המאפיין הבא נלמד מפסוקים 4-3.

  1. מאמין עניו שואף לסלוח

לוקס יז 4-3:

3 “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִם יֶחֱטָא אָחִיךָ הוֹכֵחַ אוֹתוֹ, וְאִם יִתְחָרֵט סְלַח לוֹ. 4 וְגַם אִם שֶׁבַע פְּעָמִים בְּיוֹם יֶחֱטָא לְךָ וְשֶׁבַע פְּעָמִים יִפְנֶה אֵלֶיךָ לֵאמֹר, ‘אֲנִי מִתְחָרֵט’ — סְלַח לוֹ.”

“הִשָּׁמְרוּ לָכֶם!” — האזהרה הזו יוצרת את הקשר לפסוק הקודם: “אל תהי מכשול, אלא ‘אִם יֶחֱטָא אָחִיךָ הוֹכֵחַ אוֹתוֹ’.”

?         רק רגע — הייתי בטוה שזוהי הדרך הבטוחה ביותר ליצור מכשול: להוכיח — להפנות אצבע מאשימה — לנפנף לאחי עם חטאו מול הפרצוף.

זה תלוי בגישה: “עֶבֶד הָאָדוֹן…מוֹכִיחַ בַּעֲנָוָה” (טימ”ב ב 25-24). מתברר שזה אכן אפשרי: להוכיח — אך לא בצדקנות, לא בהתנשאות, לא בכעס, אלא “בַּעֲנָוָה”.

תלמיד עניו של ישוע מציית להוראת אדונו: “הוֹצֵא תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹרָה מֵעֵינְךָ; אַחֲרֵי כֵן תִּרְאֶה הֵיטֵב וְתוּכַל לְהוֹצִיא אֶת הַקֵּיסָם מֵעֵינוֹ שֶׁל אָחִיךָ” (מתי ז 5) — טפל בחטא שלך לפני שאתה מנסה לתקן אח (ראה גם מתי ה 24-23).

…וזה תלוי במניע: לתוכחה על חטא יש סיכוי להתקבל רק אם היא באה מתוך דאגה כנה לטובת האח.

נניח שבחסד ובעזרת רוח הקודש הבעת את תוכחתך בהצלחה — עכשיו בא החלק הקשה: “אִם [האח] יִתְחָרֵט — סְלַח לוֹ” (פס’ 3 ב). הגיע התור שלך.

…ונניח שסלחת — ממש מכל הלב — לא שומר טינה… ואוּפְּס, אותו אח פוגע בך שוב — חוזר על אותו חטא. במקרה כזה האדון ישוע מצווה עליך (פס’ 4): “גַם אִם שֶׁבַע פְּעָמִים בְּיוֹם יֶחֱטָא לְךָ וְשֶׁבַע פְּעָמִים יִפְנֶה אֵלֶיךָ לֵאמֹר, ‘אֲנִי מִתְחָרֵט’ — סְלַח לוֹ.”

?         אתה מתפלא: “שבע פעמים? ובאותו יום?! אם אחרי הפעם השנייה האח הזה יחזור אליי ויגיד, ‘אֲנִי מִתְחָרֵט’, למה שאני עוד אאמין לו? ובפעם השלישית אני אעיף אותו ל…!”

נכון, ישוע מעלה כאן את הרף לגובה שגורם לכולנו להודות: “אני לא מסוגל. אף אחד לא מסוגל לחיות כך” (ראה גם מתי יח 22).

אם זו התגובה שלך לדרישותיו של האדון, אתה בדרך הנכונה, כי הרי …

  1. מאמין עניו מכיר ומודה בחולשתו

כך בדיוק עשו התלמידים בפסוק הבא.

לוקס יז 5:

“אָמְרוּ הַשְּׁלִיחִים לָאָדוֹן: ‘הוֹסֵף לָנוּ אֱמוּנָה’.”

ז”א, “אנחנו מאמינים, אבל לא ברמה הבלתי־אפשרית הזאת. על־מנת לדאוג לאחרים בצורה הבלתי־אנוכית שאתה דורש, וכדי להושיט להם סליחה ללא הגבלה כפי שאתה מצווה — לכך אנחנו זקוקים לעזרה! רק אתה בעצמך יכול לתת לנו יכולות על־טבעיות כאלה. — בבקשה, ‘הוֹסֵף לָנוּ אֱמוּנָה!'”

ישוע מסכים כי מה שהם מבקשים זוהי יכולת על־טבעית. לכן הוא אומר בפסוק הבא:

לוקס יז 6:

“לוּ הָיְתָה לָכֶם אֱמוּנָה כְּגַרְגִּיר הַחַרְדָּל וַאֲמַרְתֶּם אֶל הַשִּׁקְמָה הַזֹּאת ‘הֵעָקְרִי וְהִנָּטְעִי בַּיָּם!’ — הִיא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לָכֶם.”

אל תבינו לא נכון! ישוע לא מבטיח לנו יכולת טֶלֶקינטית — יכולת להזיז עצים בכוח המחשבות (או להעתיק הרים, כמו במתי יז 20). הוא פשוט מעודד את התלמידים במשל זוטא על אמונה קטנה “כְּגַרְגִּיר הַחַרְדָּל” (יותר על גרגיר החרדל במתי יג 32-31; עמ’ ###):

  • “אני יודע שאתם לא מסוגלים לדאוג לאחרים בדאגה
    •  בלתי־אנוכית לחלוטין;
    •  אני יודע שקשה לכם לסלוח;
    •  אני יודע כי אין אדם שיכול לסלוח בכנות לאח שחוזר
    •  על אותו חטא נגדו שבע פעמים ביום אחד;
    •  אני יודע שאמונתכם לא תחזיק מעמד ללא עזרה ממני;

…לכן אני עומד להעניק לכם את כוח רוח הקודש. הוא יאציל עליכם אמונה שאינה נובעת מהיכולת הטבעית שלכם להאמין. אז תכלו להגיד בבטחון: ‘זֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם — אֱמוּנָתֵנוּ’ (יוח”א ה 4ב)”.

“הוֹסֵף לָנוּ אֱמוּנָה.” — מאמין עניו מכיר ומודה בחולשתו. — הלאה למאפיין הרביעי:

  1. מאמין עניו מסרב לקבל כבוד

על מנת להבהיר את הנקודה הזו ישוע מספר את משל האדון ועבדו. — הנה הגענו סוף־סוף למשל עצמו. נקרא אותו שוב כדי לרענן את הזכרון.

האדון ועבדו

לוקס יז 9-7:

7 “מִי מִכֶּם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד חוֹרֵשׁ אוֹ רוֹעֶה, יֹאמַר לָעֶבֶד לְאַחַר שׁוּבוֹ מִן הַשָֹדֶה: ‘בּוֹא הֵנָּה מִיָּד וְהָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן’? 8 הַאִם לֹא יֹאמַר לוֹ: ‘הָכֵן לִי אֲרוּחַת עֶרֶב, חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְשָׁרְתֵנִי עַד שֶׁאֶגְמֹר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. אַחֲרֵי כֵן תֹּאכַל וְתִשְׁתֶּה אַתָּה’? 9 הַאִם יִהְיֶה אֲסִיר תּוֹדָה לָעֶבֶד עַל שֶׁעָשָׂה אֶת אֲשֶׁר צֻוָּה?”

?         ומהו מוסר־ההשׂכל המתבקש מהמשל הזה? — ישוע נותן לנו רמז בפסוק הבא.

לוקס יז 10:

“כֵּן גַּם אַתֶּם [תלמידיי], לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל שֶׁצֻּוֵּיתֶם, אִמְרוּ: ‘עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וְתוּ לֹא; עָשִׂינוּ מַה שֶּׁמֵּחוֹבָתֵנוּ לַעֲשׂוֹת’.”

אנחנו יצורים שתלויים באלוהים עבור כל נשימה וכל פעימת לב. היכולות לחשוב, להחליט, לפעול, ליצור ולשרת — כולן ניתנות לנו על־ידי הבורא במתנה בכל רגע נתון. אם כן, מה אנחנו מסוגלים לתת לאלוהים או לעשות עבורו שיחייב אותו להודות לנו? — כלום.

גם אם אתה, לְדעת הסובבים אותך, “עושה עבודת קודש”; גם אם אתה משקיע את כל כוחך, זמנך ומשאביך בשרות למען המשיח ולמען קהילתו; גם אם במסגרת השרות הזה הישגת הישגים מרשימים אפילו לפי אמות המידה שמקובלות בעולם; גם אם נהית מפורסם ואנשים מזכירים את שמך ביראת כבוד — זכור כי הכבוד הזה לא שייך לך. הקפד לתת אותו לאדונך שבלעדיו אתה אפס.

זכור כי מאמין עניו מסרב לקבל כבוד.

עם פסוק 10 התחלנו כבר לפרש את המשל עצמו: ראינו כי…

  • האדון — בעל הבית — הוא ישוע;

ו…       ●      העבד — זה אני — זהו בעצם כל מאמין בישוע.

אך ישנן עוד נקותות שנוכל ללמוד מהמשל — ואת אלה נשאיר לשיעור הבא.

סיכום ביניים — מה למדנו היום?

היום למדנו הרבה רקע — את ההקשר של משל האדון ועבדו:

  • למדנו שישוע מזהיר אזהרה חמורה מפני תורת השקר והצביעות של המנהיגים הרוחניים בתקופתו;
  • תורת שקר וצביעות. — למדנו שאלה הם חטאים לא רק של הפרושים לפני אלפיים שנה. הם עלולים להופיע גם בתוך הקהילה.
  • למדנו שהוראת שקר, צביעות ושאיפה לכבוד — לכולן יש מקור אחד, מניע אחד: גאווה;
  • …והבנּו שישוע מספר את משל האדון ועבדו כדי ללמד את תלמידיו:
    “אתם עבדיי. בתור כאלה אתם חייבים להיות שונים!

והנה 7 נקודות יישום:

  1. עבד־ישוע אסור שיהיה גאוותן;
  2. עבד־ישוע אמיתי מתאפיין על־ידי ענווה. ענווה היא חלק מפרי רוח הקודש (גלט’ ה 23-22);
  3. עבד־ישוע עניו דואג שלא להיות מכשול לאף אחד — לא לאחים בקהילה ולא
    לבלתי־מאמינים;
  4. עבד־ישוע עניו שואף לסלוח — אפילו אם אדם אחד פוגע בו שבע פעמים ביום ושבע פעמים מבקש סליחה;
  5. עבד־ישוע עניו מכיר ומודה בחולשתו. הוא יודע כי על־מנת לשרת את ישוע כפי שצריך — על־מנת לעמוד בדרישות הבלתי־אפשריות של…
    •  ענווה ואהבה בלתי־אנוכיות,
    •  מניעת מכשולים,
    •  מתן סליחה ללא גבול —
    …בשביל כל אלה הוא צריך עזרה!
  6. עבד־ישוע עניו אכן מקבל עזרה! — רוח הקודש אשר שוכן בו (קור”א ג 16) עוזר לו להתגבר על הטבע החוטא. בעזרת רוח הקודש הוא אכן מסוגל לעשות את רצון אדונו.
  7. עבד־ישוע עניו מסרב לקבל כבוד. הוא יודע שכל מה שהוא, וכל מה שהוא מסוגל לעשות, וכל מה שיש לו, אלה מתנות־חסד שקיבל מאדונו. לכן הכבוד עבור הכל תמיד שייך לישוע המשיח בלבד.

 

האדון ועבדו (שיעור שני)

המשל

לוקס יז 10-7

7 “מִי מִכֶּם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד חוֹרֵשׁ אוֹ רוֹעֶה, יֹאמַר לָעֶבֶד לְאַחַר שׁוּבוֹ מִן הַשָֹדֶה: ‘בּוֹא הֵנָּה מִיָּד וְהָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן’? 8 הַאִם לֹא יֹאמַר לוֹ: ‘הָכֵן לִי אֲרוּחַת עֶרֶב, חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְשָׁרְתֵנִי עַד שֶׁאֶגְמֹר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. אַחֲרֵי כֵן תֹּאכַל וְתִשְׁתֶּה אַתָּה’? 9 הַאִם יִהְיֶה אֲסִיר תּוֹדָה לָעֶבֶד עַל שֶׁעָשָׂה אֶת אֲשֶׁר צֻוָּה?”

10 “כֵּן גַּם אַתֶּם, לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל שֶׁצֻּוֵּיתֶם, אִמְרוּ: ‘עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וְתוּ לֹא; עָשִׂינוּ מַה שֶּׁמֵּחוֹבָתֵנוּ לַעֲשׂוֹת’.”

מבוא

בשיעור הקודם למדנו הרבה רקע — את ההקשר שבתוכו סוּפר משל האדון ועבדו:

  • למדנו שישוע מזהיר אזהרה חמורה מפני תורת השקר והצביעות של המנהיגים הרוחניים בתקופתו;
  • תורת שקר וצביעות. — למדנו שאלה הם חטאים לא רק של הפרושים לפני אלפיים שנה. הם עלולים להופיע גם בתוך הקהילה.
  • למדנו שהוראת שקר, צביעות ושאיפה לכבוד — לכולן יש מקור אחד, מניע אחד: גאווה;
  • …והבנּוּ שישוע מספר את משל האדון ועבדו כדי ללמד את תלמידיו: “אתם, עבדיי, אתם צריכים להיות שונים!“:
  1. עבד־ישוע אסור שיהיה גאוותן;
  2. עבד־ישוע אמיתי מתאפיין על־ידי ענווה. ענווה היא חלק מפרי רוח הקודש (גלט’ ה 23-22);
  3. עבד־ישוע עניו דואג שלא להיות מכשול לאף אחד — לא לאחים בקהילה ולא
    לבלתי־מאמינים;
  4. עבד־ישוע עניו שואף לסלוח — אפילו אם אדם אחד פוגע בו שבע פעמים ביום ושבע פעמים מבקש סליחה;
  5. עבד־ישוע עניו מכיר ומודה בחולשתו. הוא יודע כי על־מנת לשרת את ישוע כפי שצריך — על־מנת לעמוד בדרישות הבלתי־אפשריות של…
    •  ענווה ואהבה בלתי־אנוכיות,
    •  מניעת מכשולים,
    •  מתן סליחה ללא גבול —
    …בשביל כל אלה הוא צריך עזרה! — עזרה מהאדון עצמו. זו הסיבה שהתלמידים בקשו: “הוֹסֵף לָנוּ אֱמוּנָה.”
  6. עבד־ישוע עניו אכן מקבל עזרה! — רוח הקודש אשר שוכן בו (קור”א ג 16) עוזר לו להתגבר על הטבע החוטא. בעזרת רוח הקודש הוא אכן מסוגל לעשות את רצון אדונו.
  7. עבד־ישוע עניו מסרב לקבל כבוד. הוא יודע שכל מה שהוא, וכל מה שהוא מסוגל לעשות, וכל מה שיש לו, אלה מתנות־חסד שקיבל מאדונו. לכן הכבוד עבור הכל תמיד שייך לישוע המשיח בלבד.

ועכשיו הלאה לנקודות שנוכל ללמוד מהמשל עצמו:

 

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

  1. כל מאמין בישוע הוא אכן עבדו

“עֲבָדִים אֲנַחְנוּ” (פס’ 10ב). — מבחינה חוקית גרידא, זהו היחס בינינו לבין המשיח:
•  בעל־בית — ועבד,
•  אדון עם סמכות בלתי־מוגבלת — ורכושו המהלֶך על שניים.

הבה נתבונן במספר פסוקים שיעזרו לנו להפנים את העובדה הזו:

שאול השליח מזהיר: “אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם” (קור”א ו 19) — דהיינו, כמאמינים אנחנו לא חופשיים לעשות כל “מה שבא לנו”.

“בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם!” — המשיח שילם את מחיר הקנייה, ולו יש כעת את הזכות הבלעדית עלינו. לכן זכותו לצוות: “אַל תִּשְׁתַּעְבְּדוּ לִבְנֵי אָדָם” (קור”א ז 23, ו 20), ולהזהיר אותנו בכל תוקף: “אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים…אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן” (מתי ו 24).

ה”עיסקה”:

ישוע קנה אותנו, והמשפט הקצר, “בְּדָמוֹ יֵשׁ לָנוּ הַפְּדוּת” (אפס’ א 7) מגדיר הן את המחיר והן את תוצאת העִסְקה:

  • המחיר היה דמו של ישוע — דם הכפרה — דמו של “שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם” (יוח’ א 29; רומ’ ג 25);
  • התוצאה מהעִסְקה היא “פְּדוּת” — שחרור מכל עבדות קודמת:
  • שחרור “מִשִּׁעְבּוּד הַכִּלָּיוֹן”, מהעבדות למוות (רומ’ ח 21);
    •  שחרור משיעבוד “הַחֵטְא” (רומ’ ג 9, ו 22);
    •  שחרור מ”עֹל הָעַבְדוּת” של מסורות בני אדם (גלט’ ה 1ב).

“בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם!” לכן כל אחד מאתנו הוא “עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּע” (רומים א 1; יעקב א 1). זה נשמע נורא לאוזני אנשים בלתי־מאמינים שחיים במאה ה-21. זה נשמע נורא, עד שאתה חוֹוה את זה בעצמך. הרי רק “עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ” יכול להגיד:

“הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת” (גלט’ ה 1א). כשאנחנו מצייתים לאדוננו — כשאנחנו עושים את רצון אלוהים…
•  אז אנחנו חופשיים מכל עול;
•  אז ממלאת אותנו שמחה שאותה לא ניתן לקבל משום מקור אחר;
•  אז אנחנו מוגנים ובטוחים — אפילו בתוך צרה;

…כי הרי ציות לרצון אלוהים זהו הייעוד המקורי של האדם. ציות לרצון אלוהים מתוך רצון חופשי ובשמחה — זוהי התכלית שלשמה נבראנו בבראשית.

“עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וְתוּ לֹא” — ובכייף!

ואזהרה אחרונה לקהל הפדויים: שמרו מרחק ממורי שקר. הם רק “יִסְחֲרוּ בָּכֶם” מתוך “תַאֲוָתָם לַבֶּצַע”, ובהוראתם הם כופרים “בָּאָדוֹן אֲשֶׁר קָנָה אוֹתָם” (כיפא”ב ב 3-1).

!          כניעה להוראת שקר גם היא סוג של עבדות, “הֲרֵי לְמַה שֶּׁאָדָם נִכְנָע, לָזֶה הוּא מִשְׁתַּעְבֵּד” (כיפא”ב ב 19).

הבנּו את הנקודה הראשונה: “עֲבָדִים אֲנַחְנוּ.” — כל מאמין בישוע הוא אכן עבדו. — הלאה לנקודה הבאה:

  1. עבדיו של ישוע לא יוצאים לפנסיה

“מִי מִכֶּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד …יֹאמַר לָעֶבֶד לְאַחַר שׁוּבוֹ מִן הַשָֹדֶה: ‘בּוֹא הֵנָּה מִיָּד וְהָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן’?” (פס 7). — כשהעבד בא “מִן הַשָֹדֶה”, הוא יודע שעבודתו טרם הסתיימה.

כשאנחנו, כמאמינים בישוע, מגיעים לגיל הפרישה החוקי לגִמְלאוּת — או כשמצבנו הבריאותי אינו מאפשר המשך עבודה — ישוע לא רואה בנו “פנסיונרים”. אנחנו עבדיו, ובתור כאלה נמשיך לשרת אותו לא רק עד סוף חיינו עלי אדמות, אלא לנצח.

“חֲגֹר מָתְנֶיךָ!” — כך מצָווה האדון שבמשל על עבדו כשהלז בא מן השדה. במילים אחרות: “הכן את עצמך לתפקיד הבא. לך להתרחץ, החלף בגדים, היה מוכן לבשל ולהגיש לי את ארוחתי.”

יש כאן רמז שאחרי “שובך מן השדה” — כשחולשה גופנית, מחלה או גילך המתקדם מאלצים אותך לסלק את ידיך מתפקיד מסויים בשירות האדון — הוא עשוי לתת לך משימה עוד יותר אחראית, משימה שדורשת עוד יותר טוהר וקפידה מהקודמת — כמו במשל העבד שהיה צריך לבוא רחוץ ובבגדים נקיים כדי לשרת את אדונו באופן אישי.

אנחנו קובעים הבדלים…
•  בין תפקיד חשוב יותר ותפקיד חשוב פחות,
•  בין משׂרה אחראית יותר ואחראית פחות,
•  בין עבודה רבת השפעה ועבודה עם מעט השפעה.

אבל האם מישהו מאתנו יודע בכל תחום מה חשוב בעיני אלוהים ומה לא?

  • האם לדרוש מהדוכן לפני קהל של מאות אנשים זה חשוב, אך לספר סיפור מהתנ”ך לילד בן 5 זה פחות חשוב?
  • האם השליח שמבשר את הבשורה לאנשים אבודים בארץ רחוקה מועיל הרבה, בזמן שהעובדים בניהול החשבונות והתכתובת בקהילה השולחת מועילים פחות?
  • האם הכנת שיעורים לקבוצת הנוער זהו שירות עם אחראית רבה, אך לבשל עבור חברי הקבוצה זהו שירות עם פחות אחריות?
  • האם אח מאמין שמשפץ את בית הקהילה — אדם שעובד ימים שלמים בעמידה על סולם, מסתת בקירות, סוחב שׂקי מלט במדרגות, משחיל חוטי חשמל, מניח צנרת ביוב, מרצף, מטייח, צובע תקרות … האם הוא עושה “עבודה של ממש” — בזמן שהאחות המבוגרת, שמרותקת לבית ומבלה את רוב זמנה במיטה, אינה עושה “עבודה של ממש”, כי הרי כל מה שהיא מסוגלת לעשות הוא להפגיע בתפילה עבור אנשי הקהילה?

“חֲגֹר מָתְנֶיךָ!” —
•  כל אחד בהתאם ליכולת שלו,
•  כל אחד לפי הקריאה האישית שקִבל,
•  כל אחד בהתאם לשלב בחייו שבו הוא כרגע נמצא,
אבל…         •  כולם בשירות האדון האחד, ישוע מושיענו.

כמאמינים, כולנו עבדים של ישוע. — עבדים של ישוע לא יוצאים לפנסיה. — והנקודה הבאה:

  1. אנחנו לא רוצים יחס של “פנסיונרים”

“לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל שֶׁצֻּוֵּיתֶם, אִמְרוּ: ‘עֲבָדִים אֲנַחְנוּ’.” (פס’ 10) — זוהי גישה נכונה של תלמיד המשיח: “השלמתי את המשׂימה. מה הלאה, אדון? אני לשירותך.”

!          שימו לב: בשירות האדון ישוע לעולם לא נגיד “עֲבָדִים הָיִינוּ” (דבר’ ו 21), כי הרי…

א.        שירות לישוע לא מרגיש כמו עבדות;

ב.        אנחנו נשאר עבדיו לעולם;

ג.         אנחנו לא רוצים להיות שום דבר אחר אלא עבדיו;

ד.        אנחנו לעולם לא יכולים “לשרת אותו מספיק”, כי הוא ראוי להרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לתת.

לכן “עֲבָדִים אֲנַחְנוּ.” — גם בגיל מתקדם; גם כשהגוף כבר לא מסוגל לעמוד בעבודה גופנית קשה; גם אם בגלל נכות אולי לא יכולנו אף פעם לעסוק בשירות פיזי כלשהו.

תארו לעצמכם כמה עצוב היה לשמוע את ישוע אומר: “אין לי עוד עבודה בשבילך. מתוך כל המִשׂרות הפנויות במלכותי, אני לא יכול לחשוב על אף אחת שמתאימה לך. ‘בּוֹא הֵנָּה …וְהָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן.’ שירותך הסתיים.”

  1. עבורינו, האדון תמיד במקום הראשון

האדון במשל אומר לעבדו (פס’ 8): “חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְשָׁרְתֵנִי… אַחֲרֵי כֵן תֹּאכַל וְתִשְׁתֶּה אַתָּה.” — יש כאן עיקרון של סדר עדיפויות:

  •   קודם ישוע — “אַחֲרֵי כֵן” אני;
    •  קודם האינטרסים שלו — “אַחֲרֵי כֵן” עניינָיי הפרטיים;
    •  לבקש בראשונה את מלכות האלוהים — ואת כל הדברים האחרים הוא
    •  מבטיח להוסיף לנו (מתי ו 33);
    •  קודם חיי השירות — ו”אַחֲרֵי כֵן” מחכה לנו מנוחת הנצח.

המשפט “אַחֲרֵי כֵן תֹּאכַל וְתִשְׁתֶּה אַתָּה” מזכיר לנו הבטחה אדירה עבור משרתים נאמנים שכלולה במשל אחר שישוע סיפר (לוקס יב 38-35):

37 אַשְׁרֵי אוֹתָם הָעֲבָדִים אֲשֶׁר הָאָדוֹן בְּבוֹאוֹ יִמְצָאֵם עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הוּא יֶאֱזֹר אֶת מָתְנָיו, יוֹשִׁיבֵם, וְיִגַּשׁ לְשָׁרֵת אוֹתָם.

  • במשל האדון ועבדו, בעל־הבית מרשה לעבד לאכול ולשתות בתום יום העבודה;
  • בפסוק שכרגע קראנו, לעומת זאת, “מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים” (התגל’ יז 14, יט 16) משיב את עבדיו ליד השולחן ומגיש להם את הארוחה בכבודו ובעצמו.

לא ניתן לקבוע בוודאות לאיזה מאורע בממלכת 1000-השנים ישוע מתייחס כאן, אבל דבר אחד בטוח: אף אחד לא יכול להשתוות לאדון ישוע בדוגמתו האישית של שרות באהבה ובהקרבה (מתי כ 28; יוח’ יג 15-13).

4 הנקודות שלמדנו עד כה מהמשל הן:

  1. כמאמינים, כולנו עבדים של ישוע;
    2.      עבדים של ישוע לא יוצאים לפנסיה;
    3.      אנחנו לא רוצים יחס של פנסיונרים;
    4.      עבורינו, האדון תמיד במקום ראשון;

ועוד נקודה אחרונה:

  1. עלינו לבחור את המקום האחרון לעצמנו

התרגלנו לקרוא את משל האדון ועבדו בגרסת “התרגום החדש” שאומר בפסוק 10: “עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וְתוּ לֹא” — דהיינו, “אנחנו עבדים ולא יותר.” זאת לא טעות, אבל שפת המקור היא הרבה יותר חריפה: Δοῦλοι ἀχρεῖοί הם “עבדים בלתי מועילים”. לכן דליטש מתרגם: “אֲנַחְנוּ עֲבָדִים אֵין־מוֹעִיל בָּם.”

אין זה ביטוי של תסביך נחיתות — של השפלה־עצמית חולנית. — לא. — מה שגורם למאמינים להגיד, “אֲנַחְנוּ עֲבָדִים אֵין־מוֹעִיל בָּם” היא ההשוואה בין מה שהם מסוגלים לעשות עבור אדונם לבין מה שהוא עַשָה ועודנו עושה עבורם.

לכאן שייך פסוק 9: “הַאִם [האדון] יִהְיֶה אֲסִיר תּוֹדָה לָעֶבֶד עַל שֶׁעָשָׂה אֶת אֲשֶׁר צֻוָּה?” — התשובה היא: “לא.” כשעבד עושה את המוטל עליו במסגרת תפקידו, הוא מצפה למילוי שלושת צרכיו הבסיסיים: מחסה, כסות, כלכלה. הוא לא מצפה ל”תודה” מאדונו.

בימינו, אדם שעבד את שעות־התקן שנדרשות ממנו בחודש עבודה מלא זכאי למשכורת החודשית שקבועה בהסכם העבודה. אין לו זכות לדרוש מהמעביד תעודת הוקרה, תשלום בונוס או שי לחג. — הוא ישמח לקבל צ’ופר, אבל הוא יודע שאינו זכאי לו.

זהו נכון לגבי עבד ועובד בשכר. אבל ביחס בינינו למשיח יש לעלות עוד מדרגה: לוּ האדון ישוע — אלוהים הבן — היה אומר לנו “תודה” על שרותנו, היינו מתביישים. רק תארו לעצמכם את התמונה: בורא שמיים וארץ מודה לאחד מיצוריו!

  • היצור הורה בבטן אמו, התפתח באופן תקין כעובר ונולד בריא — הכל בזכות הבורא;
  • כעת היצור חי, נושם ומתפקד בכל רגע נתון בזכות הבורא;
  • היצור עובד, יוצר ומשרת באמצעות הכוח, היכולות והכשרונות שהבורא מעניק לו;
  • היצור נהנה ממחסה, כסות וכלכלה מיד הבורא;
  • היצור זוכה שנים רבות מהגנת הבורא מפני פציעות קשות, תאונות ומחלות;
  • הבורא דואג בכל רגע נתון לתנאי סביבה שמאפשרים ליצור להמשיך להתקיים;
  • הבורא ידע שיש רק דרך אחת להציל את היצור ממוות נצחי. לכן הוא — הבורא בכבודו ובעצמו — הקריב את חייו כדי להעניק ליצורו חיים נצחיים.

במצב הזה, טבעי שהיצור יודה לבוראו ומקיימו על הזכות לשרת אותו. הוא לא היה מעלה על דעתו אפשרות שהבורא יגיד לו “תודה”. — על מה? — הרי אפילו את המעט שהוא מסוגל לתת הוא קִבל תחילה מן הבורא.

“אֲנַחְנוּ עֲבָדִים אֵין־מוֹעִיל בָּם.” — בענייני כבוד, עבד ישוע המשיח בוחר לקחת את המקום האחרון (ללימוד העיקרון הזה ישוע הקדיש משל אחר. ראה לוקס יד 11-7: “מקום הכבוד בסעודה”; עמ’ ###).

מי שלומד את נקודות 1 עד 5 לעיל מקבל אולי את הרושם שכל זה נכתב עבור בעלי המשרות בקהילה. אך שימו לב מהו אחד התפקידים העיקריים של הקהילה (אפס’ ג 12): “לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ.”

דהיינו…
•  לא רק להכשיר את הפָּסטור;
•  לא רק להכשיר את הנהגת הקהילה;
•  לא רק להכשיר את העובדים בקהילה בשכר;
אלא… •  “לְהַכְשִׁיר אֶת [כל] הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת.”

כולם שייכים לישוע. כולם עבדיו. לכן כולם משרתים. אין בקהילה חלוקה ל”נותני שירות” ו”מקבלי שירות”. “עֲבָדִים אֲנַחְנוּ” — כולנו ללא הבדל.

סיכום

  1. להיות “עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ” זה לא מרגיש כמו עבדוּת. ההיפך: זהו שחרור מכל עבדות אחרת. המשיח קנה אותנו בדמו, ואנחנו רוצים ושמחים לשרת אותו.
  2. עבדיו של ישוע לא יוצאים לפנסיה. גם מאמין זקן, גם מאמין חלש, גם מאמין חולה — כולם איברים בגוף המשיח, ואין איבר ללא תפקיד. גם שירות שלא כרוך בהטפת הבשורה בפני המוני בני אדם יכול להיות שירות יעיל ומבורך.
  3. אנחנו לא רוצים שישוע יתייחס אליני כאל “פנסיונרים”. זה היה עצוב לשמוע את האדון אומר לנו: “אין לי עוד תפקיד בשבילך.” הגישה הנכונה עבור תלמיד המשיח היא להגיד: “השלמתי את המשׂימה. מה הלאה, אדון? אני לשירותך.”
  4. עבורינו, ישוע צריך להיות תמיד במקום הראשון. קודם האינטרסים שלו — “אַחֲרֵי כֵן” עניינָיי הפרטיים; קודם מלכותו — “אַחֲרֵי כֵן” כל השאר (מתי ו 33);  קודם חיי השירות — המנוחה המושלמת מובטחת לנו בסוף.
  5. “אֲנַחְנוּ עֲבָדִים אֵין־מוֹעִיל בָּם.” — בענייני כבוד, עבד ישוע המשיח בוחר לקחת את המקום האחרון. ברור לנו שאלוהים לעולם לא חייב לנו “תודה” על דבר כלשהו שאנחנו מסוגלים לעשות בשירותו. אנחנו חייבים למשיח את ישועתנו מהחטא ומהמוות! מה כבר אנחנו יכולים להחזיר לו בתמורה?

לכן, “עֲבָדִים אֲנַחְנוּ” — בשמחה וברצון!

 

https://www.gty.org/library/sermons-library/42-219/four-hallmarks-of-humility-part-3

https://www.spurgeongems.org/vols37-39/chs2334.pdf