גלטים פרק ד’

מעמד הבנים

 

בפסוקים 7-1 שאול ממשיך בלימוד העיקרון שלו הקדיש חלק ניכר מהפרק הקודם: התורה שרתה את עם ישראל כמחנכת. היא שמרה את העם במסגרת שהכינה אותו להכיר, בבוא היום, את ישוע כמשיח המובטח. התורה לא הייתה התכלית, אלא ישוע המשיח הוא התכלית. מהרגע שנושענו, אנחנו לא כפופים יותר למרותן של מצוות התורה.

השליח מביא עתה דוגמה נוספת מהחיים המשקפת עיקרון רוחני זה:

יורשים מטעם אלוהים

גלטים ד 7-1:

1 הֲרֵינִי אוֹמֵר זֹאת: כָּל עוֹד הַיּוֹרֵשׁ קַטִּין אֵין הוּא שׁוֹנֶה מֵעֶבֶד, אַף כִּי הוּא אֲדוֹן כָּל הַנַּחֲלָה. 2 וְאוּלָם הוּא נָתוּן לְמָרוּת שֶׁל אֶפִּטְרוֹפְּסִים וַאֲנָשִׁים הַמֻּפְקָדִים עַל הַבַּיִת עַד לַמּוֹעֵד שֶׁקָּבַע אָבִיו.3 כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ, בְּעֵת הֱיוֹתֵנוּ קְטִּינִים — הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִיסוֹדוֹת הָעוֹלָם. 4 אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה, 5 לִפְדוֹת אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁנְּקַבֵּל אֶת מַעֲמַד הַבָּנִים.

6 וְכֵיוָן שֶׁאַתֶּם בָּנִים, אֱלֹהִים נָתַן בִּלְבַבְכֶם אֶת רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵאת “אַבָּא, אָבִינוּ“. 7 לְפִיכָך אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים.

 

פס’ 2-1 “כָּל עוֹד הַיּוֹרֵשׁ קַטִּין…“ — ברור לכולם שילד קטן אינו יכול לדאוג לעצמו ולהחליט החלטות ראויות לגבי חייו ועתידו. הוא אינו בוגר מספיק וחסרה לו החכמה הדרושה לניהול ירושה, במידה ויש לו כזו. אילו ילדים היו קובעים מה לעשות עם כספי ירושתם, אין ספק שרק למעטים מהם הייתה נותרת אגורה שחוקה כעבור זמן קצר.

לפיכך קבע המחוקק שבמידה וילד מתייתם מהוריו ואין שאר בשר לטפל בו, ימונה לו אָפּוֹטְרוֹפּוֹס (גם הצורה אֶפִּיטְרוֹפּוֹס / ἐπίτροπος נכונה). זהו אדם בוגר אשר מופקד כנאמן על נכסי הילד ועל ענייניו, עד שיגדל. בעוד הילד קטין ונתון לסמכות האפוטרופוס, הוא מנוע מניהול עצמאי של נכסיו, אף־על־פי שהם שייכים לו מבחינה חוקית. שאול מצייר תמונה של יורש עשיר. בהיותו קטין ונתון למרות האפוטרופוס, אינו שונה מעבד הממלא אחר הוראות הממונה עליו.

“…עַד לַמּוֹעֵד שֶׁקָּבַע אָבִיו.“ — כאשר מגיע הילד לגיל בגרות על פי חוק, או לגיל המצוין בצוואת ההורים, תועבר כל הירושה לשליטתו הבלעדית. משלב זה אין לאפוטרופוס שום סמכות לקבוע דבר בחיי אותו מתבגר או בנכסיו.

תכלית הדוגמה אינה ללמד אותנו פרקים במשפט האזרחי. היא באה להבהיר שמצוות התורה היו מעין אפוטרופוס האחראי לחינוכו ולשלומו של עם ישראל, עד להופעתו של המשיח המובטח. האפוטרופוס הוא גורם זמני, והדוגמה מבהירה לנו את זמניוּתן של מצוות התורה. מרותו של האפוטרופוס מסתיימת כאשר הילד בוגר. באותה מידה פגה מרותן של מצוות התורה בחיי היהודי המאמין בישוע עם בואו של המשיח ישוע וכינון הברית החדשה בדמו המכפר (ג 19, 25-23).

 

פס’ 3 “בְּעֵת הֱיוֹתֵנוּ קְטִּינִים — הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִיסוֹדוֹת הָעוֹלָם.“ — המונח “יסודות העולם“ מצביע על כך שמצוות התורה שימשו להנחת יסודות. זוהי פעולה חשובה, אך שום בנאי נבון לא יישאר עסוק ללא הגבלת זמן בשלב ראשוני זה. מטרתו היא לבנות בניין על היסודות שהניח (גלט‘ ד 9; קול‘ ב 20-16).

אזהרתו של שאול מפני “חזרה ליסודות החלשים“ בפסוקים 10-9 מבהירה לנו עוד יותר את כוונת המונח “יסודות העולם“. שם הוא מזהיר את אלה שרוצים לחזור לשמירת ימים ומועדים כתנאי לישועתם. ימים ומועדים אלה ניתנו כצל וסמל למשיח (קול‘ ב 8, 17-16). חזרה למרותן של מצוות אלו כאילו הן תכלית התורה ― הכוונה לקיום מצוות מתוך חובה ― כמוה כחזרה למרות האפוטרופוס, וזאת לאחר שהתבגרת ויצאת ממרותו.

הכול לפי תכנית

 

פס’ 4 “כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת…“ — הופעתו של ישוע המשיח לא באה בהפתעה. אלוהים קבע בתורה, בנביאים ובכתובים את מועד הופעתו של המשיח, את מקום לידתו, את זהותו ופרטים נוספים לגביו:

  • כבר בבראשית ג 15 אומר אלוהים שזרע האישה עתיד למחוץ את ראש השטן.
  • הנביא ישעיהו קובע שהמשיח ייוולד מבתולה (ישע‘ ז 14);
  • בנבואה נוספת הוא מזהה את “הבן“ שאנו עתידים לקבל כאלוהים בכבודו ובעצמו (ישע‘ ט 6-5);
  • בפרק נג ישעיהו הנביא מציין שהמשיח ימות כשׂה כפרה;
  • בספר מיכה הנביא אנו קוראים שהמשיח ייוולד בבית לחם אפרתה (מיכה ה 1);
  • זכריה הנביא חוזה מראש שהמשיח ייכנס לירושלים כשהוא רוכב על עַיִר (זכר‘ ט 9);
  • דניאל הנביא מגדיר פרק זמן (69 שבועי שנים) שבסופו נכרת המשיח ובית המקדש נחרב. המועד הנקוב ל“כריתת המשיח“ הוא חודש ניסן בשנת 32 לספירה (דני‘ ט 27-24). — במועד זה בדיוק נכנס ישוע המשיח לירושלים והתקבל בכבוד על־ידי תושבי העיר. באותו שבוע של חג הפסח נכרת ישוע המשיח. בשנת 70 לספירה נחרב בית המקדש והעיר נהרסה. האישיות היחידה שטענה להיות משיח ופעלה את גבורות אלוהים בעת זו הוא ישוע אשר נולד בבית לחם אפרתה וגדל בנצרת.
  • החכמים מן המזרח (ראה מתי ב) ידעו לפרש נבואות אלה. לכן הגיעו ליהודה כאשר נודע להם כי נולד “מלך היהודים“ שלבואו ציפו.

 

במישור המדיני, האימפריה הרומית יצרה תנאים אידיאליים להתפשטות הבשורה לאחר ביאת המשיח. דרכים רבות נסללו והגבולות בכל העולם הידוע היו פתוחים, כך שהבשורה הגיעה בזמן יחסית קצר לאזורים נרחבים ולאנשים רבים.

ישוע המשיח כבר הגשים את כל הנבואות שנאמרו על משיח ישראל והגואל המובטח בכל הקשור להופעתו הראשונה. לא קיימת עוד אישיות בהיסטוריה שהגשימה נבואות משיחיות מהתנ“ך כפי שעשה ישוע.

אלוהותו של המשיח

 

“…שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ…“ — להלן רשימת הפסוקים שבהם ישוע עצמו מציין שנשלח על־ידי האב: יוח‘ ה 30, 37-36, ו 39, 44, 57, ח 16, 18, 42, יב 49, יז 21, 25, כ 21.

הכתוב אומר “שלח את בנו“ ולא “ברא את בנו“, ללמדנו שישוע היה קיים “מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם“(מיכה ה 1; רומ‘ ח 4-3; פיל‘ ב 7-6; עבר‘ א 5-3).

אנושיותו של המשיח

 

■         מדוע היה ישוע כפוף לתורה?

“…יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה…“ — כל עוד ישוע המשיח לא מת, כל עוד לא שילם בדמו את כפרת החטאים של בני האדם, כל עוד לא כרת את הברית החדשה בדמו ― כל מצוות התורה, כולן, המשיכו להיות בתוקף.

לפיכך, בעודו חי עלי אדמות ועד צליבתו, היה גם הוא מחויב למלא את כל מצוות התורה הנדרשות מגבר יהודי (מתי ה 17).

מי שהלך אחרי ישוע ראה במו עיניו איך מקיימים הלכה למעשה ― ובשלמות ― את מצוות התורה. ישוע היה היהודי היחיד בהיסטוריה שמילא את מצוות התורה בשלמותן (יוח‘ ח 46; קור“ב ה 21; עבר‘ ד 15, ז 26; פטר“א ב 22; יוח“א ג 5).

התורה קובעת שקורבן חייב להיות מושלם וללא מום על מנת להימצא ראוי לשמש כקורבן לאלוהים. ישוע אכן היה מושלם על פי תנאי התורה ― מושלם וטהור במישור הפיזי ונקי מכל חטא מבחינה רוחנית ― ולכן התקבל כקורבן כפרה ראוי ומושלם על חטאותינו. צדקתו וטוהרו נחשבים לנו מרגע ישועתנו (ישע’ נג; יוח’ א 29; רומ’ ה 5-1; קור”ב ה 21).

ישוע היה ילוד אישה כמונו כדי שיוכל לכפר על חטאי בני האדם. מחבר האיגרת אל העברים מרחיב על כך את הדיבור:

עברים ב 17-14:

14  “…וְכֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָה שֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּית עַל־יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת — הוּא הַשָּׂטָן, 15 וִישַׁחְרֵר אֶת אֵלֶּה שֶׁבִּגְלַל אֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתוּנִים לְעַבְדוּת כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם. 16 הֵן לֹא בְּמַלְאָכִים הוּא תּוֹמֵךְ, אֶלָּא בְּזֶרַע אַבְרָהָם. 17  לְפִיכָךְ הָיָה עָלָיו לְהִדָּמוֹת לְאֶחָיו בְּכָל דָּבָר, לְמַעַן יִהְיֶה כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים לְכַפֵּר עַל חֲטָאֵי הָעָם.“

  • כדי למלא באופן מושלם את כל מצוות התורה, ישוע (עמנו אל) היה חייב להיותאלוהים.
  • כדי להיות קורבן כפרת חטאים עבור בני אדם, הוא היה חייב באותו הזמן גם להיותבן אדם במאה אחוזים (ראה ישע‘ ז 14; מתי א 25-20; לוקס א 32, 35; יוח‘ א 1, 14, 18).

הַפּוֹדֶה

 

פס’ 5 “…לִפְדוֹת אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה…“ — כאשר מישהו פודה חפץ או אדם משעבוד, הוא משלם את המחיר שנקבע עבורם. במקרה שלנו שולם המחיר שדרוש על מנת לפדות אותנו משעבוד החטא והמוות. אלוהים קבע מחיר זה בתורה: חייו של קורבן מושלם (ויק‘ יז 11). ישוע המשיח שילם מחיר זה בחייו. התשלום הקדוש והיקר מכול סיפק את אלוהים האב (ישע‘ נג 10). כעת, בני האדם המאמינים בישוע כאדונם וכמי שמושיע אותם מקללת החטא, זוכים לכפרת חטאים ובחסד אלוהים נחשבים לצדיקים בעיניו (רומ‘ ה, י 10-9).

עם תשלום מחיר הפדיון עוברות כל הזכויות בחפץ (או באדם) הנפדה אל הפודה. מי שנפדה מ“קללת התורה“ שרבצה עליו בגלל חטאיו (ראה פירוש לפרק ג 10, 13), הופך כעת לרכוש הפודה ― אלוהים. אלוהים מצדו אינו מתייחס אל הנושעים כאל עבדים וכלים חסרי ערך. הוא מחשיב אותם באהבה כבניו, השותפים לירושת המשיח ישוע.

בנים לאלוהים

 

“…כְּדֵי שֶׁנְּקַבֵּל אֶת מַעֲמַד הַבָּנִים.“ — מה כרוך במעמד הזה של “בן לאלוהים“? מהן הזכויות והחובות הכלולות בו?

זכויות:

א.        בניו של אלוהים נהנים משכינת רוח אלוהים בגופם ― כי הרי נסלחו חטאיהם (פסוק 6; קור“א ג 17-16 ; קור”ב ו 18-14).

ב.        כתוצאה מנוכחות רוח הקודש בקרבם, הם חווים את מעורבותו ועזרתו בכל תחום בחיים (יוח‘ יד-טז; רומ‘ ח 39-12; קור“א י 13).

ג.         לבני האלוהים מובטחים חיי נצח ושותפות בנחלת אלוהים הנצחית (פסוק 7; ראה גם רומ‘ ח 15, 23; אפס‘ א 5).

ד.         הם ניצלו מחרון האלוהים (תסל“א ה; התג‘ ג 10).

 

חובות:

א.        מילוי רצונו והוראותיו של אלוהים כמטרה עליונה בחיי המאמין (אפס‘ ב 10; טיט’ ב 14).

ב.        ויתור מכוון ועקבי על הרצון העצמי לטובת רצונו של אלוהים (“…שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים.“ — רומים יב 2-1; גלט‘ ב 20-19).

■         ועוד מילת עידוד למי שסולד מ”מילוי חובות”:
אין אדם מאושר יותר מזה שעושה את רצון אלוהים!

 

פס’ 7-6 “וְכֵיוָן שֶׁאַתֶּם בָּנִים, אֱלֹהִים נָתַן בִּלְבַבְכֶם אֶת רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵאת ‘אַבָּא, אָבִינוּ‘. לְפִיכָך אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים.“ — בפסוק 6 נלמדת נקודה חשובה מאוד: מעבר לכך שישוע המשיח, אלוהים הבן, בא לעולם ומת כדי לכפר על חטאינו, גם רוח אלוהים מעורב בישועת האדם.

אנו יודעים שרוח הקודש…

  • פוקח את עינינו כדי שנבין את דבר אלוהים (קור“א ב 16-10);
  • מלמד אותנו ומזכיר לנו את דבר אלוהים (יוח‘ יד 26-16, טז 15-5);
  • מעניק לנו כוח לציית (יוח‘ ג 21-1, 36-31).

מגלטים ד 7-6 אנו לומדים כי…

א.        המאמין בישוע המשיח נולד מחדש במישור הרוחני, וזאת ביֹזמתו של רוח הקודש. כך הוא זוכה למעמד של “בן לאלוהים“.

ב.        הוא מקבל באמונה את ישוע המשיח כאדון חייו וכמושיע מן החטא, וכתוצאה מכך נמצא זכאי וטהור לפני אלוהים (רומ‘ ה 5-1).

ג.         ישועתו תתממש במלואה בעתיד, כשיגיע לנוכחות אלוהים האב ויירש את נחלתו הנצחית (רומ’ ח 18-16; אפס’ א 11-10; קול’ א 12; תסל”ב ב 14; פטר“א א 4-3).

 

אם כן, אלוהים האב, המשיח ורוח אלוהים (שלושה שהם אחד) מעורבים כולם בישועת האדם! כמה גדול ואוהב הוא אלוהינו (תהל‘ ח 7-4; ראה בתנ“ך התייחסות לשלוש ההוויות שבאלוהים האחד: ישע‘ מח 16, מב 1, סא 1, סג 10-8).

החדש בא במקום הישן

 

לאחר שישוע המשיח מת, הברית החדשה נכנסה לתוקף. כריתתה סימנה את מועד סיומה של הברית הקודמת ― ברית משה שניתנה בסיני (ירמ‘ לא 34-31; קור“ב ג). הדרך היחידה לפאר את אלוהים ולמלא את רצונו, היא להכיר בישוע כאדון ומושיע מן החטא, ולהבין שבדמו הוא כרת את הברית החדשה שכל אחד מילדיו שותף לה. התעלמות מהברית החדשה או אימוצה באופן חלקי בלבד, הם ביטויים לחוסר הבנה או אף לזלזול באלוהים.

זו טעות לחשוב שכעת, לאחר שישוע כונן את הברית החדשה, גם ברית משה בתוקף. אלוהים אינו מאפשר ליהודי (או לכל אדם אחר) לבחור לאיזו מהבריתות הוא רוצה להשתייך. מרגע כינון הברית החדשה נדרש כל אדם לקבל באמונה את ישוע כגואלו, הפודה אותו מעונש החטא. דרישה זו חלה גם על היהודי, כי הרי תכלית ברית משה בסיני הייתה לכוון את בני ישראל למשיח ישוע (גלט’ ג 25-23).

אילו הייתה דרך נוספת לשלמות ולישועה, הרי שמותו של ישוע כלל לא היה נחוץ וישוע לא היה דובר אמת (יוח‘ יד 6; מה“ש ד 12; גלט‘ ב 21).

כמו שסמכות האפוטרופוס מסתיימת כאשר הילד מגיע לגיל בגרות מוסכם, כך הסתיימה מרותן של מצוות התורה כשישוע המשיח כונן את הברית החדשה.

 

ישנם הטוענים שחתימת הברית החדשה על־ידי ישוע לא ציינה את סיום ברית משה, אלא הייתה מעין “רענון“ או אשרור ועדכון של הברית הקיימת. מול טענה זו עומדת עדות הכתובים:

א.        עלינו לזכור שהברית החדשה הובטחה לבני ישראל בראשונה על־ידי ירמיהו הנביא. הוא ניבא שאלוהים עומד לכרות ברית חדשה שתהיה שונה מזו שעם ישראל הפר (ירמ‘ לא 34-31). כותב האיגרת אל העברים מצטט קטע זה מירמיהו ומוסיף: “הִנֵּה בְּאָמְרוֹ ‘בְּרִית חֲדָשָׁה‘ יִשֵּׁן אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּמַה שֶּׁנוֹשָׁן וּמַזְקִין קָרוֹב לַחֲלֹף“ (עבר‘ ח 13).

מומלץ מאוד לקרוא את פרקים ז-י באיגרת אל העברים. שם מובהר בצורה חד־משמעית שמצוות ברית סיני היו זמניות והושלמו בפועלו של ישוע המשיח.

ב.        שאול השליח מלמד על־ידי הדוגמאות שהוא נותן בפרקים ג-ד באיגרת אל הגלטים, שמרות הברית הראשונה (מצוות ברית משה) מסתיימת לחלוטין עם תחילת קיומה של הברית החדשה.

 

 סיכום ביניים ― מעמד הבנים בישוע:

 

א.        מי שמכיר את התורה היטב יודע שתכליתה מוגשמת ומושלמת בישוע המשיח. לאחר שישוע כונן את הברית החדשה, פגה המרות של מצוות התורה. משלב זה, בגרותו הרוחנית של המאמין נמדדת לפי הכרתו האישית את ישוע כאדון ולפי ציותו לדבר אלוהים מתוך אמונה, אהבה וכניעה להנחיית רוח הקודש.

ב.        מי שדוחה את ישוע כמגשים התורה וכמושיעו האישי מן החטא, הריהו מוכיח שלא הבין את מהות התורה. חלה עליו הקללה שאומרת, “אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם,“ והוא צפוי לזעמו של אלוהים.

ג.         אדם המאמין בישוע כאדון וכמושיע מן החטא מקבל מעמד של בן לאלוהים. הוא זוכה לברכות רבות ― אך יש לו גם חובות. כילדי אלוהים מוטלת עלינו האחריות להיות אור
לעולם ולהציב דוגמה ראויה (מתי ה 16-13).

הבה נתפלל שאלוהים ישתמש בנו כדי להביא את מסר הישועה לסובבים אותנו.

פסוקים 20-8 :  החזרה ליסודות החלשים

 

כעת שאול השליח מסיר את כפפות המשי כשהוא ניגש ללמד אמת כואבת. כל מילה פוגעת במעשי הבשר:

גלטים ד 11-8:

8 בֶּעָבָר, בְּעֵת שֶׁלּא יְדַעְתֶּם אֶת אֱלֹהִים, עֲבַדְתֶּם אֶת מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים. 9  אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים — אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, כְּשֶׁאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶתְכֶם — כֵּיצַד זֶה חוֹזְרִים אַתֶּם לַיְסוֹדוֹת הַחַלָּשִׁים וְהָעֲלוּבִים שֶׁבִּרְצוֹנְכֶם לְעָבְדָם מֵחָדָשׁ? 10 הִנֵּה אַתֶּם מְכַבְּדִים יָמִים וָחֳדָשִׁים, מוֹעֲדִים וְשָׁנִים. 11 חוֹשְׁשַׁנִי כִּי לַשָּׁוְא עָמַלְתִּי בָּכֶם.

 

השליח מסביר לגלטים בכאב רב כי יחד עם הישועה והבגרות הרוחנית, אלוהים גם נתן להם אחריות. אין זה ראוי, ובוודאי לא הגיוני, לחזור ליסודות חלשים ― קרי, לשמור מצוות סמליות כאילו היו חובה או תנאי לישועה. התנהגות המאמינים אִכזבה את שאול. הוא חש שלא הבינו דבר מכל מה שלימד אותם, כי הנה הוא רואה אותם נכנעים לתורות מורי השקר מיד וללא הסתייגות (לוקס יב 48).

פס’ 8  “בֶּעָבָר, בְּעֵת שֶׁלּא יְדַעְתֶּם אֶת אֱלֹהִים, עֲבַדְתֶּם אֶת מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים.“ —למי הוא מדבר כאן? ― נמעני האיגרת הם מאמינים גויים ויהודים כאחד. אם כן, המשפט הזה נכון לשניהם:

  • המאמין מן הגויים, לפני שקיבל את ישוע כאדון ומושיע, עבד אלילים במלוא מובן המילה.

נקח לדוגמה את הדיווח שבמעשי השליחים פרק יד: כאשר שאול ובר־נבא ביקרו בערים ליסטרה, דרבי והסביבה (אזור גלטיה), הם ריפאו איש משותק מלידה. כראות התושבים את המעשה, הם נשאו את קולם ואמרו: “’הָאֵלִים יָרְדוּ אֵלֵינוּ בִּדְמוּת אֲנָשִׁים,’ וּלְבַר־נַבָּא קָרְאוּ זֵאוּס וּלְשָׁאוּל קָרְאוּ הֶרְמֶס” (מה“ש יד 12-11).

ברור כי שום צורה של עבודת אלילים אינה יכולה להצדיק גוי בעיני אלוהים (אפס‘ ד 19-17).

 

  • המאמין מרקע יהודי, לו היה ממשיך לקיים את מצוות התורה למטרת הצדקה לפני אלוהים, ולא היה מגיע להכרה אישית בישוע המשיח כמושיעו בחסד אלוהים, מצבו לא היה שונה מזה של הגוי עובד האלילים. כל מאמציו בשמירת התורה לא היו יכולים להושיע אותו. התיאור שבפסוק 8 היה מתאים גם לו: “לֹא יְדַעְתֶּם אֶת אֱלֹהִים, עֲבַדְתֶּם אֶת מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים.“

בוויכוח שהיה לישוע עם הפרושים, הוא אמר להם: “אם אינכם יודעים מי אני, אינכם מכירים את אלוהים“ (יוח‘ ח 19, 42, יד 7-6).

 

פס’ 10-9 “כֵּיצַד זֶה חוֹזְרִים אַתֶּם…?“ — השליח שואל דברים אלה בנימה של ייאוש: “איך ייתכן כי לאחר שהובהרה לכם האמת ― לאחר שישוע המשיח הוצג לפניכם בבירור ומעבר לכל ספק כמשיח, לאחר שלמדתם כי הוא משלים מצוות התורה ותכליתן ― אתם חוזרים למצבכם הקודם, בו עבדתם את הצל והסמלים כתנאי לישועתכם (קול‘ ב 20-16)? הרי מה שאתם עושים לא שונה מחזרתו של הגוי לעבודת פסילים ואבנים!“

פס’ 11 “חוֹשְׁשַׁנִי כִּי לַשָּׁוְא עָמַלְתִּי בָּכֶם.“ — הקלות והמהירות בהן סרו הגלטים מדרך האמת גרמו לשאול השליח לחשוש שמא כל העמל הרב שהושקע בהם היה לשווא (ראה גם תסל“א ג 5).

■         האם ניתן להבין מדברי השליח שמאמין יכול לאבד את ישועתו?

לא! — לא לחינם מכיל פסוק 9 דגש על הבחירה האלוהית: “אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶתְכֶם!“ (ראה שימוש במילה “לדעת” כשהיא מבטאת את בחירת אברהם על־ידי אלוהים, ברא’ יח 19). הוא יודע מי הם ילדיו הנבחרים, ושום כוח בעולם לא יכול לקחת אותם מידו (יוח‘ י 30-29; רומ‘ ח 39-38; אפס‘ א 4).

אלוהים הוא הבוחר

 

פס’ 9 “אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶתְכֶם.“ — כל צאצאי אדם, החוטא הראשון, נגועים בחטא ונולדים לתוך מצב של ניתוק מאלוהים (תהל‘ נא 7). אם כן, נקודת המוצא של כולנו הנה אבדון, ולולא חסד אלוהים, היינו נשארים במצב זה לנצח (יוח‘ ג 17). כחוטאים מטבענו אין לנו שום דרך להתגבר על החטא, וישועתנו תלויה כל כולה ביֹזמתו ובכוחו של אלוהים.

אלוהים הוא השליט הריבון והוא בוחר את אשר הוא רוצה, ואיש לא יכול לומר: “אני נושע כי אני חכם או טוב יותר מאחרים.“

 

מסקנות:

 

א.        מכיוון שאלוהים הוא הבוחר ― והוא לא יכול לטעות בבחירתו ― ניתן לומר כי הרצון של המאמין לשוב ולעבוד את “הַיְסוֹדוֹת הַחַלָּשִׁים וְהָעֲלוּבִים“ אינו מצביע על אובדן הישועה. מדובר בסטייה מן האמת בגלל טעות בלימוד, ליקויים בתהליך ההתבגרות הרוחנית של התלמיד המשיחי החדש, או דוגמה פסולה של ההנהגה הרוחנית שמשפיעה עליו לרעה. טעויות אלו קיימות אצל ילדי אלוהים גם היום, ושאול השליח מעוניין לתקן אותן בכוח רוח הקודש (ראה פסוקים המוכיחים את ודאות הישועה: יוח‘ י 21-1; רומ‘ ח 39-34; ראה גם עמוד 45, על אודות אלוהים הבוחר את בניו מקדם).

ב.        לעומת מקרים של מאמינים הלוקים בטעות, יש גם מי שמתמיד ללכת בדרך החטא. אורח חיים שנוגד באופן עקבי את עקרונות דבר האלוהים ואת טבעו של המשיח מוכיח כי מדובר באדם שלא נושע מלכתחילה (יוח“א ב 19).

 

ימים ומועדים

 

פס’ 10 “הִנֵּה אַתֶּם מְכַבְּדִים יָמִים וָחֳדָשִׁים; מוֹעֲדִים וְשָׁנִים.“ — פסוק זה מסביר למה הכוונה במונח “יְסוֹדוֹת חַלָּשִׁים“: שמירת ימים ומועדים כאמצעי להצדקה לפני אלוהים (קול‘ ב 18-16). “יסודות“ אלה מכונים “חלשים“ מכיוון שאינם יכולים להושיע, אלא רק ללמד על אודות זהותו של המושיע, תכונותיו ופועלו. אחינו בגלטיה נתנו לצל ולסמל את אותה המרוּת על חייהם שהיו צריכים לתת למשיח (מה“ש ד 12).

 

כל חג, מועד או שבת שמצוינים בתורה מסמלים נקודה שהמשיח השלים ― או ישלים בעתיד ― בתכנית הישועה של אלוהים:

 

א.       פסח וחג המצות:

  • הסמל של שׂה הפסח מצא את הגשמתו במות ישוע על הצלב בתור קורבן כפרה עבורנו:

שמות יב 13:         “וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם (של שׂה הפסח), וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם“;

יוחנן א 29:  “הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם“;

רומים ו 23:  “שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת, אֲבָל מַתְּנָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים
הִיא חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.“

  • הטוהר הרוחני שהוענק לנו בעקבות כפרתו מסומל על־ידי המצה (קור“א ה 8-6).

 

ב.       חג ראשית הקציר (גם “תנופת העומר“):

מועד זה חל ביום א‘ אחרי שבת חול המועד פסח, והוא הוגשם על־ידי תקומתו של ישוע ― “הָרֵאשִׁית, בְּכוֹר מִבֵּין הַמֵּתִים“ ― בדיוק ביום זה (ויק‘ כג 11-9; יוח‘ כ 1; קול‘ א 18).

 

ג.       חג השבועות:

גם חג זה הוגשם במלוא סמליותו כאשר קמה הקהילה ורוח הקודש הואצל על המאמינים הראשונים בחג השבועות (מה“ש ב).

 

ד.       השבת:

היום השביעי בכל שבוע הנו צל של מנוחת הישועה והשלום עם אלוהים, של מלכות המשיח בארץ ושל חיי הנצח עם אלוהים (מתי יא 29-28; עבר‘ ד 14-1).

שאר מועדי יהוה…

ה.        חג התרועה,

ו.         יום הכיפורים,

ז.         חג הסוכות ושמיני עצרת,

…עתידים להתגשם במלואם בשובו של ישוע המשיח ארצה, בסיום צרת יעקב (זכר‘ יא 17-11, יב, יד 21-16).

■         שים לב:

עד היום משקיעים בני עמנו מאמץ עילאי בניקיון ובסילוק פירור הלחם הקטן ביותר מביתם, על מנת לחגוג את חג הפסח ללא חמץ. הלוואי שהיינו מפנים את אותו המאמץ גם לעבר פנימיותנו כדי להכיר בחטאינו, להתוודות עליהם ולבקש את הכפרה מהמשיח ― כלומר, היינו מבערים את “החמץ“ האמיתי. מה שמרחיק אותנו מאלוהים הוא החטא האישי שלנו (ישע‘ נט 2), ולא פירורי הלחם שבבית. אלוהים מעדיף ציות לדברו על פני כל פולחן וזבח (שמ“א טו 22; ישע’ א; הושע ו 2-1; מיכה ו 8-6).

 

■         האם יש פסול בשמירת שבת וחגים?

חס וחלילה! אך חשוב ביותר להקצות להם את המקום הראוי. זכור: ישוע המשיח כבר הופיע עלי אדמות והגשים את משמעותם ואת סמליותם הנבואית של מועדים אלה. הסמלים הם נפלאים, אך דבר אלוהים עצמו מכנה אותם “חַלָּשִׁים וְעֲלוּבִים“ בהשוואה לעיקר ― למשיח.

יש עונג רב בציוּן מועדי התנ”ך וחגיגת החגים ― בתנאי שלא הסמל הוא מוקד החגיגה, אלא ישוע המשיח. לא החגיגה מושיעה, לא הניקיון הפיזי, לא הצום ביום הכיפורים, אלא אמונה כנה בגואל עצמו, בישוע המשיח, והשייכות אליו.

איפה שמחתכם עכשיו?

 

גלטים ד 16-12:

12 הֱיוּ כָּמוֹנִי, כִּי גַּם אֲנִי נִהְיֵיתִי כְּמוֹכֶם, אַחַי! אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם! לֹא עֲשִׂיתֶם לִי שׁוּם רַע. 13 אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבִּנְסִבּוֹת שֶׁל חֻלְשַׁת הַגּוּף בִּשַׂרְתִּי לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה בַּתְּחִלָּה, 14  וְלֹא בְּחַלְתֶם בַּנִּסָּיוֹן שֶׁבָּא עֲלֵיכֶם בְּשֶׁל גּוּפִי, אַף לֹא הֵגַבְתֶּם בְּבוּז, אֶלָּא קִבַּלְתֶּם אוֹתִי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים, כַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.15  אִם כֵּן, אֵיפֹה חֶדְוַתְכֶם עַתָּה? הֲרֵינִי מֵעִיד עֲלֵיכֶם שֶׁאִלּוּ יְכָלְתֶּם הֱיִיתֶם עוֹקְרִים אֶת עֵינֵיכֶם כְּדֵי לְתִתָּן לִי. 16 וְעַתָּה, הַאִם הָפַכְתִּי לָכֶם לְאוֹיֵב בְּאָמְרִי לָכֶם אֶת הָאֱמֶת?

שאול שוב מזכיר לקוראיו את תחילת דרכם, את צעדיהם הראשונים בחסד המשיח, והוא מתחנן שידחו את תורותיהם ההרסניות של מורי השקר:

פס’ 12          “הֱיוּ כָּמוֹנִי, כִּי גַּם אֲנִי נִהְיֵיתִי כְּמוֹכֶם!“ — דהיינו, “בעברי הייתי פרוש המקיים את כל המצוות והמסורות בדקדקנות יוצאת דופן. ביססתי את צדקתי על שלמות קיום המצוות (פיל‘ ג 6-4). אך לאחר שהכרתי את ישוע כאדון ומושיע מזעם אלוהים הצודק נגד חוטאים, הבנתי את טעותי. הפסקתי לבטוח בכוחי והתחלתי לבטוח לחלוטין בכוח חסד האלוהים (פיל‘ ג 9-7). הבנתי מהו צל וסמל והתמקדתי בעיקר.“

“הֱיוּ כָּמוֹנִי” — “חופשיים לחלוטין מכבלי מרות המצוות שתוקפן פג וממסורות אדם. היו תלויים לחלוטין בחסד אלוהים. הֱיוּ כָּמוֹנִי — מלאים ברוח הקודש המנחה אותנו להבין ולעשות את רצון אלוהים בחיינו!“

שאול אומר: “אנא, הבינו את התורה כמוני, אין לי דבר נגד התורה. ביקורתי היא כלפי הבנתכם המוטעית בנוגע לתורה ולתכליתה.“

דרך התורה שאול למד מהו הטוב והרצוי בעיני אלוהים. לאחר שנושע, אופיו ותכונותיו של אלוהים חקוקים על לבו. עתה הוא מקיים את רצון אלוהים בעזרת רוח המשיח אשר בו, ולא בכוח יכולתו האישית ושאיפתו למלא מצוות כתובות.

“…כִּי גַּם אֲנִי נִהְיֵיתִי כְּמוֹכֶם!“ — השליח אינו כפוף למצוות שהתיישנו. הוא מקיים אותן במידת הצורך, במסגרת החירות שיש לו במשיח, וזאת כדי לא להוות מכשול לאחרים החלשים באמונה. במידה והוא נמצא בין גויים, הוא אוכל עמם את מה שמוגש לו. כך עשה כשהיה עם הגלטים. במידה ויהיה בין יהודים, הוא יכבדם וינהג כמוהם כדי לא להוות מכשול (רומ‘ יד; קור“א ח 13, ט 20; פטר“א ב 17-16). שאול אינו מקיים מצוות אלה כדי להיצדק בעיני אלוהים. את צדקתו וקדושתו הוא קיבל בזכות אמונתו בישוע כמכפר חטאים ותכלית התורה.

 

“לֹא עֲשִׂיתֶם לִי שׁוּם רַע“, היא אמירה עם שתי משמעויות:

א.        “דווקא אתם, אלה שלא עשו לי שום רע בעת ביקורי בגלטיה!“ (מה“ש יג-יד).
כאשר שאול נרדף ואף נסקל על־ידי יהודי האזור, היו אלה הגויים שקיבלו את דברו בלב פתוח וארחו אותו בשמחה ובכבוד רב (מה“ש יג 50-42, יד 19).

ב.        “גם עכשיו, כאשר אני שומע שאתם סוטים מדרך האמת, אינני רואה בכם אויבים“ (פס‘ 16). דבריו הקשים של השליח יכלו להתפרש על־ידי הגלטים כאילו יש לו דבר אישי נגדם. כאן הוא מדגיש שכל דבריו נובעים מלב טהור ואוהב שדואג לשלומם הרוחני, ולכן הוא גם מכנה אותם “אחיי“ ו“ילדיי“ (פס‘ 19).

 

פס’ 14-13 שאול זוכר באהדה את הדאגה והאהבה שהמאמינים הגלטים הרעיפו עליו בעבר. הם זיהו אותו כדוברו של אלוהים וחלקו לו כבוד כאילו היה המשיח בכבודו ובעצמו (ראה מתי יח 10-5).

“לֹא בְּחַלְתֶם בַּנִּסָּיוֹן שֶׁבָּא עֲלֵיכֶם בְּשֶׁל גּוּפִי.“ — לא ברור מאיזו מחלה, פציעה או נכות סבל השליח בעת ביקורו. לאור דבריו ניתן להסיק שהבעיה התבטאה בעיוות חיצוני כלשהו. ייתכן שהיו אלה תוצאות הסקילה שעבר בעיר לִיסְטְרָה (מה“ש יד 19).

נכותו של שאול בחנה את אהבתם. שאול מודה שזרועותיהם הפתוחות וביטויי אהבתם כלפיו הוכיחו את סדר העדיפויות הנכון של הגלטים. הם הבינו שהמסר האלוהי שבפיו היה העיקר, ולא חזותו הפיזית.

 

פס’ 15 “אִלּוּ יְכָלְתֶּם הֱיִיתֶם עוֹקְרִים אֶת עֵינֵיכֶם כְּדֵי לְתִתָּן לִי.“ — משפט זה מדבר, בראש ובראשונה, על אהבתם של הגלטים ועל נכונותם להקריב למען השליח. ייתכן שגם נרמז כאן סוג נכותו הפיזית ― מגבלה בראייה (ראה גם קור“ב יב 7, ואת דבריו בגלטים ו 11: “רְאוּ בְּאֵלּוּ אוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם בְּמוֹ יָדִי!“).

“אֵיפה חֶדְוַתְכֶם עַתָּה?“ — “ראו מהן תופעות הלוואי של חזרתכם ליסודות החלשים. שימו לב מה קרה כאשר הפסקתם להסתמך על ישוע המשיח, על דם כפרתו, כאמצעי הבלעדי לישועה: שִׂמחתכם אבדה!

כאשר אדם מנסה לבסס את קדושתו ואת צדקתו על הצלחה במילוי מצוות, הוא יגלה שהוא בחוב ― תמיד! ― ובמצב כזה השמחה נעלמת.

מכיוון שישוע הוא מקור השלום והשמחה (יוח‘ יד 27, טו 11), התמקדות במישהו או במשהו אחר תוביל אותנו להפך הגמור משלום ושמחה (יוח“א א 4-3).

פס’ 16 “הַאִם הָפַכְתִּי לָכֶם לְאוֹיֵב בְּאָמְרִי לָכֶם אֶת הָאֱמֶת?“ — כאשר עיני הגלטים היו ממוקדות בישוע, הם קיבלו את שאול השליח בשמחה ובאהבה, אך כעת  ― כשהם סוטים מדרך אלוהים ― האמת נשמעת להם כאיום (משלי כז 6-5). עתה שאול השליח אינו עוד רצוי ומקובל בקרבם כפי שהיה בעבר.

 

סיכום ביניים ― חזרה “ליסודות החלשים“:

 

א.        שמירת המצוות לפי כל הכללים הטכניים, אך ללא אמונה התואמת את רצון אלוהים, תוצאתה אינה שונה מזו של עבודת אלילים. עבודה שכזו לא מקרבת את האדם לאלוהים, כי היא ניסיון לבנות צדקה בכוח האנושי. האדם הבונה לעצמו אשליה של צדקה לא רואה צורך לעזוב את הדרך שמובילה לאבדון (רומ’ ט 30, י 4).

ב.        כל חג ומועד שאלוהים ציווה מטרתו להזכיר חלק מתכנית הישועה אותה הכין אלוהים עבור בני האדם דרך ישוע המשיח. טוב לחגוג כל חג, אך בתנאי שהדבר נעשה מתוך אמונה בישוע ובהבנה שהוא הגשים את משמעות המועדים וסמליותם (ראה לדוגמה קור“א ה 8-7).

ג.         שמחה וחדווה אמיתיות מקורן במשיח. שמחתנו נובעת מהביטחון בישועתנו, שאותה קיבלנו באמצעות האמונה בישוע.

 

מורי שקר ― כמו אז, כן היום

 

גלטים ד 20-17:

17 הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ מְקַנְּאִים לָכֶם שֶׁלֹּא לְטוֹבָה; רְצוֹנָם לְהַרְחִיק אֶתְכֶם כְּדֵי שֶׁאַתֶּם תְּקַנְּאוּ לָהֶם.18 טוֹב הַדָּבָר אִם תָּמִיד מְקַנְּאִים לְטוֹבָה, וְלֹא רַק כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹהֶה אֶצְלְכֶם.

19 יְלָדַי, שׁוּב נָתוּן אֲנִי בְּחֶבְלֵי לֵדָה עֲלֵיכֶם עַד אֲשֶׁר יִכּוֹן הַמָּשִׁיחַ בָּכֶם. 20 רְצוֹנִי לִהְיוֹת עִמָּכֶם עַכְשָׁו וּלְשַׁנּוֹת אֶת נִימַת קוֹלִי, שֶׁכֵּן אֲנִי נָבוֹך בְּנוֹגֵעַ אֲלֵיכֶם.

 

השליח מסביר מה הניע את מורי השקר להעמיס מטלות ומצוות מיותרות על המאמינים בגלטיה. הבנת פסוקים אלה חשובה מאוד, כי היא תעזור לנו לזהות מורי שקר בימינו.

פס’ 17 “הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ מְקַנְּאִים לָכֶם.“ — “מורי השקר נותנים רושם כאילו טובתכם נמצאת בראש מעייניהם. הם נראים כאילו הם מקריבים עבורכם זמן ומאמץ, אך כל השקעתם בכם נועדה ליצור תלות. אין הם מפנים את עיניכם למשיח, אלא לעצמם. הם מנסים לחסום את הגישה הישירה שיש לכם אל ישוע ולקחת מכם את החירות הרוחנית שקיבלתם בו.”

“הם מלמדים שאתם זקוקים להם ולהדרכתם על מנת להיחשב צדיקים בעיני אלוהים. מורי השקר אינם שואפים לכך שתידמו למשיח באורח חייכם ובהלך מחשבותיכם. הם מעוניינים שתחקו אותם בקנאותם הדתית. כך תגיע גאוותם על סיפוקה.“

“רְצוֹנָם לְהַרְחִיק אֶתְכֶם.“ — להרחיק ממה? — מהאמת כמובן!

■         באילו דרכים פעלו מורי השקר כדי להרחיק את הגלטים מן האמת?

ראשית, הם התאמצו לקעקע את מעמדו של שאול השליח. מפסוק 16 מתברר ששאול אינו רצוי יותר בקהילות גלטיה ― וזאת לאחר שבעבר נתנו לו כבוד רב.

א.        שאול אומר שהוא שליח;

  • מורי השקר טוענים כי הוא אינו כזה. בעשותם כן הם כביכול מצילים את הגלטים מההליכה אחר מתחזה (א 12-11).

ב.        שאול השליח מדגיש כי הישועה נובעת מאמונה בישוע בלבד, והיא שווה ליהודי ולגוי;

  • מורי השקר טוענים כי הישועה מושתתת על מילוי מצוות התורה, ושגם על הגוי לקיים מצוות אלה על מנת להיקרא צדיק. בכך הם מעמידים את המאמינים היהודים בעמדת יתרון ומפתים אותם ליפול בחטא הגאווה.

ג.         שאול השליח מלמד כי חוסננו הרוחני והמוסרי תלוי בנוכחות רוח אלוהים בתוכנו. אנו מקיימים את תורת המשיח מתוך אמונה ואהבה ובהדרכת רוח הקודש השוכן בנו ומלמד אותנו את האמת מכתבי הקודש;

  • מורי השקר טוענים כי התנערות ממרותן של מצוות התורה תוביל לחיי מוסר ירודים ותגרום ליהודי להיראות ולחיות כגוי עובד אלילים.

למעשה, כל טענותיהם של מורי השקר נשמעות משכנעות, רציניות ומלאות נופך דתי, אך שאול השליח יודע על סמך חכמת אלוהים כי מניעיהם רחוקים מלהיות טהורים.

■         “רְצוֹנָם לְהַרְחִיק אֶתְכֶם“. . . מישוע המשיח!

למדנו כי מורי השקר התנגדו לשאול השליח, על אף היותו שליח מטעם ישוע. ― אם כן, מורי השקר מרחיקים את הגלטים מישוע, משלים התורה.

ברגע שמורי השקר גרמו למאמינים להסיר את עיניהם מהאמת האלוהית, הם הפכו אותם לתלויים בדבריהם ובדעתם האישית. בהעדר דבר אלוהים השלם כקנה מידה, הפכו הגלטים לחסידים של מורי השקר ואף חיקו את דרכם בקנאות דתית. מורי השקר הפכו בעיניהם לקנה המידה לצדקה ולקדושה.

 

לא רק בימי שאול השליח נעשה כך! ישעיהו הנביא הוקיע את התופעה דורות רבים לפני כן (ישע‘ כט 14-13):

13  וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: “יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, 14 לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.“

זאת אומרת שכבר בימי בית ראשון התלונן הנביא שלב העם רחוק מאלוהים ושהם עסוקים רק במסורות פרי מחשבת אדם.

 

מה קורה בימינו? ― הנהגתו הרוחנית של עם ישראל ממשיכה באותה דרך. היהודי נדרש לקבל באמונה את הפרשנות של רבניו ואין לו זכות לערער על פסיקתם. דעת הרבנים היא שקובעת וחייבת להתקבל כאילו הייתה תורה מסיני. המטיל ספק באמיתות דברי חז“ל מסתכן בהחרמה ונידוי.

תכונות המאפיינות מורי שקר:

 

א.        הוראה מוטעית שנובעת מתוך כוונה רעה ולא מטעות תמימה.

  • מורה אמת יכול לטעות, אך כמשרת אלוהים נאמן ועניו הוא יהיה קשוב לתיקון המבוסס על דבר אלוהים.
  • מורה שקר יגיב באופן שונה כאשר מעמידים אותו על טעותו וסטייתו מאמת הכתובים: הוא יתעקש להצדיק את טענתו, והוא יימנע מכל הודאה שתפגע בכבודו ובגאוותו.
  • מורי שקר“חֲפֵצִים לְעַוֵּת אֶת בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ (א 7). הם מוליכים שולל בכוונה תחילה.

ב.        “…כְּדֵי שֶׁאַתֶּם תְּקַנְּאוּ לָהֶם.“ — מורי השקר שואפים “לגנוב את לבותיהם“ של המאמינים, כך שעיני כולם יהיו נשואות בהערצה אליהם ולא למשיח.

ג.         לנגד עיניהם עומדת טובתם האישית ולא טובת קהל אלוהים.

 

פס’ 18 “טוֹב הַדָּבָר אִם תָּמִיד מְקַנְּאִים לְטוֹבָה.“ — שאול אינו מתכוון לקנאות דתית, אלא לדאגה ולאכפתיות שכל אחד מאתנו אמור להפגין כלפי רעהו. טוב שאנו מקנאים לטובה איש לאחיו ופועלים כדי להיטיב זה עם זה.

קנאה לטובה היא זו ששואפת לקרב את רעי לאלוהים ולא לשום גורם אחר. בכל עת יש לוודא שכולנו תלויים בכוח אלוהים ובחסדו בלבד, ולא בבני אדם או במסורות כלשהן.

“…לֹא רַק כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹהֶה אֶצְלְכֶם.“ — “גלטים, אנא, הראו בגרות רוחנית. קנאו זה לזה קנאה קדושה תמיד, ולא רק כשאני נמצא ביניכם. הוכיחו את בגרותכם בכך שתזהו את קנאתם המדומה וההרסנית של מורי השקר וסלקו אותם מקרבכם!“

 

פס’ 19          “יְלָדַי, שׁוּב נָתוּן אֲנִי בְּחֶבְלֵי לֵדָה עֲלֵיכֶם עַד אֲשֶׁר יִכּוֹן הַמָּשִׁיחַ בָּכֶם.“ — השליח מביע את תקוותו עבור המאמינים, ויחד עם זאת מעיר על מצבם העגום:

א.        הוא מראה את אהבתו לגלטים בפנייה “ילדיי“. לאורך כל הדרך הוא הוכיח אהבה זו על־ידי דאגתו והקרבתו למען הקהילות. מורי השקר, לעומתו, פעלו (ותמיד יפעלו) לטובת עצמם.

ב.        פרק הזמן וההשקעה הנחוצים מרגע הקמת קהילה חדשה ועד לשלב שבו היא מתפקדת באופן בוגר ועצמאי, מתוארים על־ידי השליח כ“חבלי לידה“.

בפרק הזמן הזה, שארך שבועות וחודשים, שאול הדריך ולימד את המאמינים הצעירים. הוא חלק עמם את אשר על לבו והיה מעורב בכל פרט בחייהם. שאול מכנה את התהליך “חבלי לידה“ ובכך מלמד אותנו שמאמץ וכאב רב היו מנת חלקו בהקמת הקהילות בגלטיה.

מכיוון שמורי השקר פגעו ביסוד האמונה של הגלטים, היה צורך לחזור להתחלה ולבנות יסודות אלה מחדש. שאול ― אביה הרוחני של הקהילה בגלטיה ― יזם את תהליך השיקום על־ידי כתיבת האיגרת וליווה אותו בתפילה. הוא היה רשאי לומר, “שׁוּב נָתוּן אֲנִי בְּחֶבְלֵי לֵדָה עֲלֵיכֶם.“

ג.         “…עַד אֲשֶׁר יִכּוֹן הַמָּשִׁיחַ בָּכֶם.“ — מורי השקר הצליחו להסיט את ישוע המשיח ממרכז חייהם של המאמינים, אבל שאול השליח לא איבד תקווה. הוא האמין, ובוודאי התפלל, שילדיו הרוחניים יחזרו למוטב, ידחו את תורות השקר ויעמידו את ישוע המשיח במרכז חייהם. ישוע ― ולא רעיונות ואידיאולוגיות ― הוא התכלית של חיי המאמין בו (גלט‘ ב 20; פיל‘ א 6).

 

סיכום ביניים ― מורי שקר לעומת מורי אמת:

 

לאורך שלושה וחצי פרקים שאול השליח ענה להאשמות נגדו, כשהוא מתבסס על כתבי הקודש, ובחלק השני של פרק ד הוכיח כי מניעיהם של מורי השקר היו אנוכיים לחלוטין. המטרות שעמדו לנגד עיניהם היו כבודם, מעמדם וטובתם האישית.

בעוד מורה נאמן…

  • מלמד את הכתובים בקפידה,
  • מקבל כל תיקון בענווה,
  • מנחה את המאמינים למקד את מבטם במשיח ולשרת אותו מכל הלב,

…מורה שקר פועל במטרה אחת ועיקרית:

  • לקבל את תשומת הלב והרווח לעצמו.

האמצעים שעוזרים לנו להתגונן מפני מורי שקר הם:

  • היכרות אישית עם המשיח ישוע ― ובעקבות כך נוכחות רוח הקודש בקרבנו;
  • הכרה מעמיקה של דבר אלוהים;
  • השאיפה לעשות את רצון אלוהים יותר מכל דבר אחר.

אם “המשיח ישכון בקרבנו“ ― לא יתאפשר למורי שקר לשכון בקהילתנו.

הבה נבדוק את עצמנו: את מי אנחנו משרתים? אל מי אנחנו מביטים כדוגמה לחיקוי? למי אנחנו מוסרים את חיינו? התשובה הנכונה לכל השאלות היא: ישוע המשיח ― המכונן והמשלים את ישועתנו.

פסוקים 31-21::    לֹא יִירַשׁ בֵּן הָאָמָה עִם בֵּן הַחָפְשִׁיָּה

 

גלטים ד 31-21:

21 אִמְרוּ לִי, אַתֶּם הָרוֹצִים לִהְיוֹת כְּפוּפִים לַתּוֹרָה, הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת הַתּוֹרָה? 22 הֲלֹא כָּתוּב שֶׁלְּאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים, הָאֶחָד מִן הָאָמָה וְהַשֵּׁנִי מֵהָאִשָּׁה הַחָפְשִׁיָּה. 23 אַךְ בֵּן הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר, וְאִילוּ בֵּן הַחָפְשִׁיָּה עַל־פִּי הַהַבְטָחָה. 24 הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם מָשָׁל לִשְׁתֵּי הַבְּרִיתוֹת. הָאַחַת מֵהַר סִינַי, הַיּוֹלֶדֶת לְעַבְדוּת, וְהִיא הָגָר.

25 הָגָר מְסַמֶּלֶת אֶת הַר סִינַי שֶׁבַּעֲרָב וּמַקְבִּילָה לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל יָמֵינוּ, כִּי הִיא בְּעַבְדוּת עִם בָּנֶיהָ.26 אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה בַּת חוֹרִין הִיא, וְהִיא אֵם לָנוּ; 27  שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: “רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה.“

28 וְאַתֶּם, אַחַי, אַתֶּם בְּנֵי הַהַבְטָחָה כְּיִצְחָק. 29 וּכְשֵׁם שֶׁאָז רָדַף הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר אֶת הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ, כֵּן גַּם עַכְשָׁו. 30 אֲבָל מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? “גָּרֵשׁ הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֵּן הָאָמָה עִם בֵּן הַחָפְשִׁיָּה.“ 31 לְפִיכָךְ, אַחַי, אֵין אָנוּ בְּנֵי הָאָמָה, אֶלָּא בְּנֵי הַחָפְשִׁיָּה.

 

עתה מציג השליח בדרך ציורית את הסכנה הטמונה באי־התנתקות ממצוות שחלף זמנן. הוא משתמש בעקרונות הנלמדים מהתנ“ך.

פס’ 21          “הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת הַתּוֹרָה?“ — שימו לב לסגנון הדיבור: “הגידו לי, אתם הטוענים שמצוות התורה עדיין בתוקף: אינכם שומעים מה התורה אומרת?“ ― במילים אחרות: “אתם בעצם עושים את ההפך ממה שהתורה מלמדת! ― הרי אם הייתם מצייתים לתורה מלכתחילה, כי אז הייתם תלמידים נאמנים של ישוע, מבלי לחזור לחיים תחת מרותן של מצוות שהתיישנו.“

פס’ 31-22 “לְּאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים, הָאֶחָד מִן הָאָמָה וְהַשֵּׁנִי מֵהָאִשָּׁה הַחָפְשִׁיָּה.“ — שאול משתמש כאן בדוגמה אלגורית. על מנת להבין אותה, חשוב להזכיר את ההתרחשויות המתועדות בבראשית יב-כא:

א.        אברהם, כשהוא בגיל 75 שנים, נקרא לעזוב את אוּר כשדים וללכת לארץ כנען. כבר בנקודה זו אלוהים הבטיח לו צאצאים, אך ההבטחה התממשה רק כ-25 שנים מאוחר יותר.

ב.        10 שנים אחרי היציאה מאוּר, כשאברהם בן 85, הציעה לו שרה להקים זרע משפחתה הגר. היה זה מהלך מקובל בתקופתם, אך הצעד סתר את רצון אלוהים (ברא‘ טז).

ג.         כעבור שנה נולד ישמעאל.

ד.         בהיות אברהם בן 99, אלוהים חזר על הבטחתו: “ייוולד לך בן משרה אשתך.“ אלוהים אף קבע את שם הילד: יצחק (ברא‘ יז-יח).

ה.        יצחק נולד כשאברהם היה בן מאה שנים (ברא‘ כא).

ו.         יצחק גדל: “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק.“ במהלך האירוע התגלה עומק הקרע שבין בנה של שרה לבין בן השפחה. הכתוב אומר כי שרה ראתה את ישמעאל “מְצַחֵק“. היא הבינה שמעשיו של ישמעאל עם יצחק מסכנים את ההבטחה כי “בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע“ (ראה את המילה “לְצַחֶק“ במובן של “להשתעשע בתחום המיני“ בבראשית כו 8, לט 14; השווה גם קור”א י 8-7).

שרה דרשה מאברהם לסלק את בן הגר יחד עם אמו, כדי שלא יירש עם בנה. אברהם התמהמה. הייתה זו החלטה קשה ביותר, כי הרי מדובר בבנו (ברא’ כא 12-8).

ז.         אלוהים אישר לאברהם את דרישת שרה, “גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ.“ ― אכן, בן האמה לא יירש עם בן ההבטחה.

 

פס 23 “בֵּן הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר.“ — הולדת ישמעאל הייתה תוצאה של חוסר אמונה מצד אברהם, כי הרי לו ולשרה ניתנה הבטחתו של אלוהים. היה עליהם לייחל למימושה באמונה ובסבלנות. בזמן שאלוהים תכנן לתת את הבן באורח נס וכהגשמה של הבטחה רוחנית, נולד ישמעאל מתוך רצון האדם ובכוח הבשר.

ברגע ש“בן האמה“ הוכרח לחיות לצדו של הבן שנולד על פי ההבטחה הרוחנית, נוצרו בעיות. התברר ששניהם לא יכלו להיות יחד תחת קורת גג אחת. חובה הייתה לסלק את הבן שנולד מכוח הבשר. מי שנשאר היה הזרע שבא מכוח הבטחת אלוהים.

■         במילים אחרות, מה שנעשה בכוחנו ובניגוד לרצון אלוהים, לא יניב לעולם את הברכה שאלוהים רוצה להעניק. אנו נאלץ לסלקו מחיינו.

■         איך המשל של אברהם ובניו משקף את מצבם של הגלטים       (ולמעשה את מצבו של כל מאמין בישוע)?

  • הגר מסמלת את תורת המצוות ― כלומר, את הפעולות שנעשות בכוח הבשר, והן זמניות.
  • הולדת יצחק משרה העקרה הייתה נס מאלוהים. הנס נבע מחסדו של אלוהים והגשים את הבטחתו. הולדת יצחק מקבילה לברית החדשה שנוסדה בדמו של ישוע המשיח ומעניקה ישועה על סמך אמונה בכפרתו. גם “הלידה מחדש“ של כל מאמין במשיח היא נס שנובע מחסדו של אלוהים ומגשים את הבטחותיו.
  • כפי שברור לכל יהודי כי היה זה בלתי אפשרי לישמעאל להישאר יחד עם יצחק, כך צריך להיות ברור לכל מאמין שמרותה של ברית משה פגה לאחר שהברית החדשה נכנסה לתוקף עם שפיכת דמו של המשיח ישוע לכפרת חטאים.
  • כשם שאברהם ציית לאלוהים וסילק את ישמעאל ואת הגר, כך נדרשו גם הגלטים (וכמוהם כל בני ישראל) לציית לאלוהים, לחדול לחיות תחת מרות מצוות שהתיישנו ולאמץ את ישוע כאדון וכמושיע היחיד, כי הוא תכלית התורה. לאור זאת יש לדחות על הסף את מורי השקר ואת תורתם.

 

פס’ 26-24 “הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם מָשָׁל לִשְׁתֵּי הַבְּרִיתוֹת.“ — שאול ממשיך להשתמש בשמות ובמונחים הידועים לכול, ויוצר מהם הקבלות שמבהירות את חוסר ההיגיון שבחזרה לשמירת מצוות התורה לאחר שישוע המשיח השלימן במותו:

א.        הגר השפחה ◄ הר סיני ◄ ירושלים הארצית ◄ ברית משה ◄
קיום מצוות בכוח הבשר ◄ עבדות;

ב.        שׂרה החופשייה ◄ ירושלים של מעלה ◄ הברית החדשה ◄
קיום רצון אלוהים בכוח רוח הקודש ◄ חירות.

 

פס’ 25          השִפחה (מצבו של עם ישראל בתקופת שאול השליח)

“הִיא בְּעַבְדוּת עִם בָּנֶיהָ.“ — עם ישראל דחה את ישוע המשיח ובחר להשיג לו צדקה דרך קיום מצוות התורה. העם בחר ב“כוח הבשר“ וזנח את ההליכה “לפי הרוח“. מסיבה זו העם חי תחת עול וסבל.

השליח מצביע על ירושלים בתקופתו, שנאנחת תחת כיבוש רומי, ואומר: “בני ישראל היום בחרו לדחות את בן ההבטחה ― את ישוע המשיח ― ונשארו עם בן הבשר ― תורת המצוות שהתיישנו. והנה לכם הביטוי הפיזי לטעות הרוחנית: ירושלים, בירת העם היהודי, היא ‘בְּעַבְדוּת עִם בָּנֶיהָ‘ ― תחת כיבוש ועול זר.“ דוגמה זו כאבה כנעיצת סכין בבשרו החי של כל יהודי בן זמנו של שאול השליח.

 

פס’ 26 החופשייה (בני הברית החדשה)

“אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה בַּת חוֹרִין הִיא, וְהִיא אֵם לָנוּ.“ — אלה שהבינו כי תורת המצוות נועדה להכין אותנו להכיר ולפגוש את המשיח ישוע, פנו באמונה ובאהבה למלא את מצוות המשיח. להם היה ברור כי ישועתם היא מכוח אלוהים ― מתנת חסד שרק אלוהים יכול לתת ― ממש כמו לידתו של יצחק לאם עקרה ולאב בן מאה.

המאמינים בישוע, המשרתים אותו ללא עול זר בחייהם, הם אזרחי ירושלים של מעלה (פיל‘ ג 20). עיר זו לעולם לא תהיה תחת כיבוש. היא תחת שלטונו של אלוהים לנצח נצחים. ילדי אלוהים מכל העמים יחיו בה ללא עול, ורוח הקודש ינחה אותם בחיים קדושים וטהורים (עבר‘ יב 22; התג‘ כא-כב).

פס’ 27 “רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה.“ — שאול מצטט כאן מישעיהו נד 1. פסוק זה נכתב כעידוד לבני ישראל לאחר גלות בבל. אלוהים אומר: “אני מבטיח לכם כי ברכות העתיד יהיו גדולות מברכות העבר!“ ארץ ישראל לא תשאר שוממה לעד. בני ישראל ישובו אליה וירבו ויפרצו בה.

 

ואיך הציטוט הזה מתקשר לבעיה בגלטיה? — שאול משתמש בו כדי לעודד את המאמינים:

  • שמחו, בני ההבטחה, שנולדתם בכוח רוח אלוהים. אל תפחדו, כי עוד תראו שמספרכם יהיה רב יותר ממספרם של בני הבשר!
  • שמחו, בני ההבטחה, כי תזכו בברכות רבות וגדולות יותר מהברכות שמקבלים אלו הפועלים בכוח הבשר ― הנשארים תחת מרות המצוות שתוקפן פג!

פס’ 28 ולחיזוק הוא מוסיף, “וְאַתֶּם, אַחַי, אַתֶּם בְּנֵי הַהַבְטָחָה כְּיִצְחָק.“

פס’ 29 “וּכְשֵׁם שֶׁאָז רָדַף הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר אֶת הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ, כֵּן גַּם עַכְשָׁו.“ —העימוּת אשר אתם עדים לו אינו חדש, ואל לכם להתפלא שהוא קיים. כמו שבן הבשר, ישמעאל, הציק ליצחק וסיכן אותו (ברא‘ כא 9), כך אלה הדוחים את הברית החדשה שאלוהים כרת בדם המשיח פועלים נגד תלמידיו של ישוע.

אבל זִכרו את העיקרון:

פס’ 30 “גָּרֵשׁ הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֵּן הָאָמָה עִם בֵּן הַחָפְשִׁיָּה“ (ראה גם ברא‘ כא 10). — במילים אחרות:

  • לישמעאל לא התאפשר לחיות תחת קורת גג אחת עם יצחק;

באותה מידה,

  • המאמין אינו יכול לשרת את ישוע בחירוּת בד בבד עם כניעה למרותן של מצוות שפג תוקפן.

לפיכך, שאול מצפה מהגלטים (ומאתנו) לסלק מתוכם את מורי השקר יחד עם תורתם המסולפת. אין מקום לפשרה לנוכח עיוות הבשורה וסטייה מן האמת!

פס’ 31 “לְפִיכָךְ, אַחַי, אֵין אָנוּ בְּנֵי הָאָמָה, אֶלָּא בְּנֵי הַחָפְשִׁיָּה.“ — אחים יקרים, החליטו! האם אתם רוצים להיות בני ירושלים השמימית או בני האמה? ההחלטה קשה ומעוררת רגשות, אך חדה כתער. לציית לאלוהים משמעו להבין שהמשיח השלים את התורה, וכעת עלינו לשרתו ללא כניעה למרות מצוות התורה שהתיישנו.

  • בחרת להישאר תחת מרותן של מצוות אלה? ― נשארת גם עם קללת ה“אָרוּר“ מספר דברים כז 26 (ראה גם דהי“ב לג 8).
  • קיבלת את כפרת החטאים מ“משלים התורה“, ישוע המשיח? ― זכית למלוא חסד אלוהים ושוחררת מהקללה. כעת, בכל יום בחייך תשאף לחיות חיים בעלי “צביון משיחי” ― חיים בחסד אלוהים המוקדשים לשירותו.

 

סיכום פרק ד:

 

לא קל להתנתק ממרות מצוות שהיו חלק ממסורת בת 1400 שנים, אך על בני ישראל בתקופת שאול השליח היה להחליט האם…

  • לחיות תחת מרות מצוות שמילאו את תפקידן ותוקפן פג, ותחת סמכות מורי שקר,

או

  • להישמע למשיח באמונה, על פי התנאים שאלוהים מציב, ולחיות בחירות שאלוהים נותן. זאת במחיר אפשרי של נידוי מצד המשפחה או רדיפות מצד השלטונות.

אין מקום לשניהם בתוך אדם אחד, ממש כמו שישמעאל ויצחק לא יכלו להמשיך לגור בבית אחד.

 

ההחלטה הזו נחוצה גם היום:

  • חיים על פי דת מעשה אדם ושיעבוד לאנשים,

או

  • כניעה לישוע המשיח וטעימה מ…

חירות האלוהים!