פרק טו

 

ה  מ  ש  י  ח  י     ב  מ  ש  פ  ח  ה

“24 וּכְשֵׁם שֶׁהַקְּהִלָּה נִכְנַעַת לַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם הַנָּשִׁים תִּכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיהֶן בְּכָל דָּבָר. 25 הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ 26 כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ עַל־יְדֵי רְחִיצַת מַיִם, בְּהַצְהָרָה, 27 לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֹּפִי. 28 כֵּן חַיָּבִים גַּם הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֹב אֶת נְשֵׁיהֶם כְּאַהֲבָתָם אֶת גּוּפָם הֵם. הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ. 29 הֵן מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַלְכֵּל וּמְטַפֵּחַ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ נוֹהֵג בַּקְּהִלָּה, 30 שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי גּוּפוֹ אֲנַחְנוּ. 31 “עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.” 32 גָּדוֹל הַסּוֹד הַזֶּה, וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַמָּשִׁיחַ וְלַקְּהִלָּה. 33 אֲבָל גַּם אַתֶּם, אִישׁ אִישׁ יֹאהַב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּאַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ; וְהָאִשָּׁה תִּירָא אֶת בַּעֲלָהּ.

ו1 הַבָּנִים, שִׁמְעוּ בְּקוֹל הוֹרֵיכֶם עַל־פִּי הָאָדוֹן, כִּי כָּךְ רָאוּי. 2 “כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ”, הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר הַבְטָחָה בְּצִדָּהּ: 3 “לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה.” 4 וְאַתֶּם הָאָבוֹת, אַל תַּכְעִיסוּ אֶת בְּנֵיכֶם, אֶלָּא גַּדְּלוּ אוֹתָם בְּמוּסַר יהוה וּבְתוֹכַחְתּוֹ.”

(אפסים ה 24 עד ו 4)

 

מבוא

אי אפשר לדבר על דרך הישועה בלי לדבר על חיי המשפחה. וזאת משתי סיבות: ראשית. אלוהים משתמש בין השאר במשפחה כדי להושיע אותנו מחטא. ושנית, משום שחיי המשפחה הם מבחן לאמונתנו ואחת המסגרות החשובות ביותר בחיינו למען אלוהים, וכבר ראינו שאדם נישא כדי לחיות למען אלוהים, מושיעו.

 

חיי המשפחה הם מתנת חסד מאלוהים

חיי המשפחה הם מתנת חסד. המסגרת המשפחתית איננה פרי של התפתחות אנושית; היא מתנה שניתנה לאדם מראשית ימי עולם. אלוהים הסתכל על האדם ואמר, “לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב’ 18). במילים אחרות, חיי המשפחה אינם המצאה אנושית, פרי של תהליך חברתי מתפתח. אמת, חיי המשפחה נבעו מתוך צורך אנושי (“לא טוב היות האדם לבדו”), אבל הם אינם פתרון שבני האדם מצאו במשך הזמן אלא מתנת חסד אלוהים. אלוהים הוא שהמציא את חיי המשפחה. חשוב שנבין זאת. יש נטיה לראות בנישואין ובמשפחה מוסד שתוקפו וחשיבותו מוגבלים. אם האדם הוא שהמציא את הנישואין, הוא גם מסוגל להמציא מסגרת טובה ממנה ורשאי לפרק את המסגרת המשפחתית או לשנות אותה כראות עיניו. אבל אם המשפחה נוסדה על ידי אלוהים, אל לו – לאדם – לשנות בה מאומה. אין לו רשות לשנות את צורתה אף כמלוא הנימה ובוודאי שאינו רשאי לפרקה.

עוד נקודה חשובה שעלינו לזכור היא שהמשפחה נוסדה על ידי אלוהים כבר בגן עדן. כן, ממש כך! חיי המשפחה הם חלק מהאושר והברכה שאדם נהנה מהם בגן עדן. הם אינם רעה הכרחית או צרה שאי אפשר להיפטר ממנה. חיי המשפחה הם אחת הברכות הנהדרות והמעטות שעדיין נותרו לנו מאותם ימים מופלאים שלפני החטא הראשון, ושעדיין נושאים איתם מהניחוח וההנאה של אותם ימים. אלוהים העניק לאדם את הנישואין ואת חיי המשפחה בחסדו, ברחמיו ובתבונתו הרבה. זוהי מתנת אהבה, הפתרון המתאים ביותר לצרכינו האמיתיים. אולי לא לדחפינו הרגעיים, בוודאי שלא לאנוכיותנו או לרוע ליבנו. אבל אלו הרי לא היו כשאלוהים העניק לאדם את המשפחה.

הצרות והכאבים שקשורים היום בחיי נישואין נובעים מחטא ופתרונם מצוי בפתרון בעיית החטא. כפי שעוד נראה, חיי הנישואין תורמים לנושא חשוב זה.

ובכן, חיי המשפחה הם מתנה, מתנת חסד, ומתנה שבאה לנו מיד אלוהים עצמו.

 

חיי המשפחה הם ברית

ההיבט השני של חיי המשפחה אותו עלינו לבחון נוגע למהותם. חיי המשפחה הם ברית. כשגבר ואשה נישאים, הם כורתים זה עם זו ברית נוכח אלוהים. לכן נאמר על אשה הבוגדת בבעלה כי היא “את ברית אלוהיה שכחה” (משלי ב’ 17). הנביא מלאכי מתאר אשת איש במונחים של “חברתך ואשת בריתך” ומגדיר את הגירושין כבגידה (מלאכי ב’ 14-16).

בהקשר זה אציין שני דברים שנראים לי חשובים במיוחד:

 

א. המשפחה היא מסגרת

הנישואין וחיי המשפחה הם מסגרת מחייבת וקדושה. אפשר שתאמרו לי, “רגע אחד, מה עם האהבה? האם חיי המשפחה אינם מושתתים קודם כל על אהבה?”. תשובתי פשוטה; “אהבה, כן. חיי המשפחה הם בהחלט עניין של אהבה. אבל לא קודם כל אהבה. חיי המשפחה הם קודם כל ברית ומתוקף עובדה זו הם הופכים לעניין של אהבה. אהבה היא אחת מחובות הברית כפי שנאמר: “בעלים (אנשים), אהבו את נשותיכם”. אהבה איננה היסוד לחיי משפחה אלא אחת מתוצאותיה ההכרחיות. גבר ואשה שכרתו ביניהם ברית נישואין חייבים לאהוב זה את זו, ממש כפי שהורים חייבים לאהוב את ילדיהם וילדים חייבים לאהוב את הוריהם. תפיסה זאת מתנגשת בדרך בה אהבה נתפסת כיום. בימינו משתמשים במונח אהבה כדי לבטא רגש פנימי חזק, דחף עמוק או משיכה חזקה למישהו, מעין תנועה חופשית חזקה של הרגש, שלרצון אין בה כל חלק. אהבה נחשבת למשהו כפייתי כמעט, שאי אפשר לסרב לו, או שמשום מה אסור לסרב לו. האהבה כאילו מצדיקה כל מעשה. היא פועלת על פי חוקים משלה ונמצאת מעל לכל בחינה מוסרית. כל נסיון להתכחש למה שנקרא “צו האהבה” נחשב למעשה לא-טבעי שעלול להזיק לנפש המתנגד, וכל מעשה הנעשה מתוך אהבה נחשב למותר. “איננו אוהבים יותר זה את זו”, הוא תירוץ מקובל לגירושין. “עשיתי זאת מתוך אהבה” או, “מה לעשות? אני אוהבת אותו”, הם תירוצים המשמשים להצדקת כל מעשה העולה על הדעת – אפילו מעשים שבמצב נורמלי לא היו עולים על הדעת. החושבים כך שכחו כיצד להבחין בין דחף נפשי לאהבת אמת. משיכה עשויה להיות כנה, טהורה ומועילה אבל היא עלולה להיות גם תאווה הרסנית ומשחיתה. היא יכולה להיות רצון להיטיב עם מישהו וליהנות מחברתו, או לסחוט ממנו הנאות בכל מחיר ובלי להתחשב בשום נתון אחר. משום כך, הביטוי המודרני “עשו אהבה” פירושו, בעצם, “התמכרו לתאווה”.

האמת היא שרק כשהדחף הפנימי הזה עולה לתודעת האדם ונבדק כראוי לאור דבר ה’, אפשר לדבר עליו כעל דחף של אהבה. במילים אחרות, רק כשאנחנו – כבני אדם עם רצון משלנו, ערכים ועקרונות – בוחנים את הדחף הזה לאור ערכינו ועל פי עקרונותינו וקובעים לגביו את רצוננו, רק אז אפשר אולי לומר שזוהי אהבה. לעקוף את התהליך פירושו להפוך לבהמות הנכנעות לכל דחף ולאבד את ייחודנו האנושי! הרי זה מותר האדם מן הבהמה – “ראה, נתתי לפניך היום את דרך הטוב ודרך הרע – ובחרת” (דברים ל’ 15). רק על האדם הטיל אלוהים מצוות ורק בפניו העמיד את אפשרות הבחירה המוסרית. לא נכון לראות אהבה בדחף לא נשלט. לכל היותר אפשר לומר שזוהי תשוקה בוערת לידידות, לחברה ולסעד נפשי, או לסיפוק גופני. אך זו לא אהבה. אהבה היא מעשה רצוני. אנו בוחרים לאהוב או לא לאהוב. אהבה איננה דחף שאיננו יכולים להתגבר עליו. אהבה היא מצווה, כפי שנאמר, “ואהבת את ה’ אלוהיך”, “ואהבת לרעך כמוך”. אלה אינן הצעות או בקשות. אלוהים לעולם לא מבקש מאיתנו דבר. הוא מצווה – ומצוותו היא התיאור המדויק והמחייב ביותר של חובתנו.

חיי המשפחה, אם כן, הם ברית, מסגרת של חובות, רצונות ואחריות הדדית.

חיי המשפחה אינם התחייבות על תנאי – “בתנאי שאמשיך לאהוב אותך או שתמשיכי לספק את צרכי ולענות על דרישותיי”. ברית מותנית כזו לא תחזיק מעמד במבחנים הקשים של החיים. איש איננו יכול להיות מקסים ונחמד כל הזמן. לפעמים אנחנו עייפים, חולים, עצבניים או מכוערים. אנו נפצעים, מזדקנים והופכים למוגבלים מסיבות אחרות. אנחנו גם חוטאים. מסיבות אלו, טקס הנישואין המשיחי המקובל ברחבי העולם מדבר על התחייבות הדדית בטוב וברע, בבריאות ובחולי, בעוני ובעושר, עד שהמוות יפריד בין בני הזוג.

זהו מבחנם האמיתי של חיי המשפחה: “על כל פשעים תכסה אהבה”. “האהבה לא תתמרמר ולא תחשוב הרעה. את הכל תישא, את הכל תאמין, את הכל תקווה ואת הכל תסבול. האהבה לא תיבול לעולם”.

 

ב. משפחה – מסגרת המחייבת נאמנות

מתוך מה שנאמר עד כה עולה עובדה נוספת. חיי המשפחה הם לא רק ברית המלמדת על חובת האהבה הבלתי מותנית, אלא גם על חובת הנאמנות: “על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו”.

“דבק”. מדובר בנאמנות שעולה על כל נאמנות בין-אנושית אחרת – אפילו על קשר בין הורים וילדיהם: “על כן יעזוב”. לדבוק זה בזו איננו רק להימנע מגירושין או להמשיך לחיות יחד בכל מחיר. לדבוק זה בזו פירושו להיות “בשר אחד”. אחדות, שיתוף מלא ואמיתי. הנאמנות מחייבת אחדות כזו – בכל המצבים, גם כאשר בן הזוג אינו מושך במיוחד. השליח אמר על חיי הקהילה כי “איש מאיתנו איננו חי לעצמו”. מעשינו משפיעים על אחרים ומשום כך מחייבים אותנו כל הזמן להתחשב באחרים – ודברים אלה נכונים עוד יותר במסגרת המשפחה.

יש החושבים שחובת הנאמנות מצטמצמת לאיסור להתגרש. נכון, אי אפשר להתגרש בלי לחטוא, אבל זו אינה הסיבה היחידה לאיסור. לדבוק באשתך או בבעלך משמעותו גם לאהוב את בן הזוג במלוא מובן המילה; “שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד” (משלי ה’ 15-19). שימו לב, “שמח מאשת נעוריך… באהבתה תשגה תמיד”. זיכרו את המצווה “לא תחמוד”, וזיכרו את דברי ישוע, “כל אשר יביט באשה לחמוד אותה נאוף נאפה בליבו. “שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך”.

דבר זה אמור כמובן לא רק לגברים בינינו כי אם גם לנשים. ובעצם, נאמנות היא רק דרך אחת להביע אהבה. עלינו לאהוב איש את רעהו בכל מצב, עד שהמוות יפריד.

 

חיי המשפחה כיסוד ראשון בחיי האדם

חיי המשפחה הם יסוד ראשון וחיוני בחיי האדם. יותר מכל תחום אחר, זהו התחום בו האדם מתבגר ומתקרב אל השלמות. לאדם לא נשוי חסר דבר-מה. כפי שאומר מפרש אחד, “כשאלוהים ברא את האישה, הוא לקח משהו מהגבר כדי שזה יחבוק באהבה רבה יותר חלק מעצמו”. אדם, שעד לאותה עת הרגיש בחסרון כלשהו, בחוסר שלמות, הושלם בחווה ובה מצא את שלמותו. “לא טוב היות האדם לבדו”, בפירוש “לא טוב”. זו הסיבה שרווקים שאינם נישאים נקראים בפי ישוע “סריסים”, בין אם לא נישאו בגלל שאין להם שליטה על הנסיבות, בין אם היה זה רצון אלוהים. לכן אלוהים אינו מעניק לכל אחד את החסד הזה, את היכולת להסתפק בחיי רווקות בלי להתמרמר או להתעוות.

המשפחה נחוצה לתהליך ההתבגרות וההתקדשות שלנו. במשפחה, האדם לומד להכיר את עצמו ומפתח את תכונות היסוד שמכשירות אותו לחיות כרצון אלוהים. משום כך כתבי הקודש קובעים שזקן עדה צריך להיות נשוי ושהאופן בו הוא מנהל את חיי המשפחה שלו ישמש מבחן באשר ליכולתו לשמש במשרה הרמה.

במסגרת חיי המשפחה נבחנות חסידות האדם, סבלנותו, טוב ליבו, שליטתו העצמית, תבונתו ונכונותו להתחשב באחרים. “אם לא ידע לנהל את ביתו כיאות, כיצד ינהל את בית אלוהים?”.

רבים בימינו מנסים להתחמק מחולשותיהם ולא להתמודד עימן בכך שהם נוטשים את בן זוגם ומעדיפים להתגרש. החיים בקירבה כה רבה למישהו אחר, כפי שמחייבת מסגרת הנישואין, חושפים פגמים באישיות שהם אינם רוצים להכיר בהם או להיאבק כדי לשנותם. הם משכנעים את עצמם שהבעיה טמונה בבן הזוג או ב”חוסר התאמה” (מושג מודרני שמשמעותו בעצם, “נמאסת עלי ואינני רוצה לחיות עוד איתך. לא מעניין אותי אם כרתנו ברית, אני רוצה להשתחרר מכך”). אדם כזה מעלים לכאורה את חוסר הרצון שלו להתמודד עם פגמיו ומטיל את האחריות על מישהו אחר. לא הוא (או היא!) אשם, אלא היא (או הוא!). “אינני רוצה” הופך בפיו ל”אינני יכול” ובכך נדמה לו שפטר את עצמו מאחריות. לא בלי סיבה כינה קלווין את בריאת האישה כ”שלב הראשון בחברה האנושית”. מי שנכשל פה, סביר להניח שכישלונו יניב פירות באושים גם בתחומים אחרים בחייו. מי שהצליח פה, ההצלחה מובטחת לו גם בתחומים האחרים בחייו.

כיוון שחיי המשפחה כה חיוניים לאדם, מי שאין לו מסגרת כזאת חסר דבר-מה חשוב. כדאי שאדם כזה יקשור קשרי ידידות עם משפחה כלשהי, במיוחד משפחת הקהילה, כדי למצוא שם מענה לצרכיו ומסגרת בה יוכל לתרום את תרומתו. מן הראוי שמשפחות תרבינה בהכנסת אורחים ובאהבת הזולת כדי לא להזניח את צורכיהם של הבודדים בתוכנו, ושבארץ, לצערי, הם רבים.

 

המשפחה כדרך לישועה

חיי המשפחה הם דרך ישועה. כן! אלוהים מושיע אותנו בעזרת חיי המשפחה. “ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו” (משלי כ”ז 17). אין תחום שדברים אלה נכונים בו יותר מאשר בחיי המשפחה. פה נחשפים חטאים, אנשים מקבלים תמריץ להתוודות ולשוב מחטאיהם, מוזמנים למצוא מחילה וריצוי הדדי ולומדים לתקן את אורח חייהם. פה אלוהים מביא אותנו לשקוד, לטרוח ולהיאבק בחסרונותינו.

במסגרת המשפחה אנו מעניקים ומקבלים – או צריכים להעניק ולקבל – חינוך משיחי. כאן אנו מוצאים את אלה שבגלל אהבתם אלינו יעזרו לנו לטפח את הנקודות הטובות באופיינו ולתקן את הרעות. אין מוסד אנושי אחר בו בני אדם מסוגלים לשנות זה את זה יותר מאשר במסגרת הנישואין. לא תמיד אפשר לומר שהנסיון לשנות זה את זו מוצדק, ומוטב ששני בני הזוג יזכרו זאת. אבל העיקרון בעינו עומד.

 

המשפחה כתמונה משיחית

חיי המשפחה נועדו להיות תמונה של היחסים שצריכים לשרור בין אדם לאלוהים ובין המשיח לקהילתו. בתנ”ך, הנישואין משמשים לעתים קרובות כדי לתאר את יחסי ה’ עם ישראל (בספר ירמיהו ובספר הושע למשל).

בקטע שקראנו בראשית פרק זה ראינו שהנישואין הם תמונה של היחסים בין המשיח לקהילתו.

“ישראל בני בכורי הוא”. “וארשתיך לי בחסד, וארשתיך לי לעולמים”. “כאשר המשיח אהב את הקהילה ומסר את נפשו בעדה”.

 

א. יחסים בין בעל לאשה

כל זה נכון בראש ובראשונה ביחסים שבין בעל לאשתו. על יחסים אלו להידמות במשהו לאהבת ה’ את ישראל ולאהבת המשיח את קהילתו. כך משמשים חיי המשפחה אור ועדות לעולם, ואמצעי לחזק את בני המשפחה ולברכם.

היחסים בין בעל לאשתו הם קודם כל – וכאן המקום לדבר במונחים אלו – עניין של אהבה. “האנשים, אהבו את נשותיכם”. כיצד על הבעלים לאהוב את נשותיהם? “כאשר המשיח אהב את העדה”. זו הדרך וזהו קנה המידה. כיצד אהב המשיח את הקהילה? הוא נתן “את נפשו בעדה”. במילים אחרות, על בני הזוג לאהוב זה את זו אהבה לא אנוכית. יש שמייחסים לנישואיהם ערך רק על פי מידת ההנאה והתועלת שהם מצליחים להפיק מהם. זו טעות. להיות נשוי משמעו לתת, לא רק לקבל. בהחלט יש בנישואין מימד של הנאה וצריך שיהיה מימד כזה, אבל הוא איננו העיקר. “האהבה לא תבקש את אשר לה”. יש בני זוג שאינם רואים בשותפם לנישואין יותר מאשר אמצעי לסיפוק הנאה. שימעו את דבר ה’; “האנשים, אהבו את נשותיכם”. איך? ותרו זה לזו. התחשבו זה בזו. עיזרו וכבדו איש את רעותו. הביעו הערכה כנה זה כלפי זו – בציבור וביניכם. מתי היתה הפעם האחרונה שאמרתם זה לזו שאתם אוהבים? מתי לאחרונה הבעת הערכה למעשיו של בן זוגך? לעוגה שאפתה אשתך או לארוחה שבישלה? למדף שתלה בעלך או על תיקון שואב האבק? אנו, הגברים, חוטאים בעניין זה במיוחד ונשותינו סובלות מכך. אנחנו מקבלים אותן כמובנות מאליהן בשעה שהן הנושאות בנטל העיקרי של אחזקת הבית. אנחנו יוצאים מן הבית, פוגשים אנשים, מתנסים בחוויות – ונשותינו סגורות בבית עם האבק, הילדים והבישול היום-יומי. כשאנו שבים הביתה, הן עייפות מעמל היום אבל צריכות לטרוח סביבנו, להכין ארוחת ערב, להיות נעימות ונחמדות, למנוע מהילדים להפריע לנו לקרוא עיתון, להשכיב את הילדים…”האנשים, אהבו את נשותיכם”. שילחו להן פרחים מדי פעם. הביאו להן מתנה. קחו אותן למסעדה. אהבו אותן. במשלי ל”א 28 מצוין אחד מסממניהם של חיי משפחה תקינים. נאמר על האישה כי “קמו בנים ויאשרוה, בעלה ויהללה”. זיכרו שהילדים ילמדו לעשות זאת רק מדוגמת אביהם. הם ילמדו לבוז או לכבד את המשפחה על פי יחסו של הבעל.

“כל איש יאהב את אשתו… והאישה, היא תיזהר ותירא את בעלה”. “יראה” פה איננה זו שנובעת מתוך פחד אלא מתוך כבוד והערכה. ביחסים שבין הבעל לאשתו, הבעל מייצג את המשיח והאישה את הקהילה. הסמכות להנהיג את הבית נמסרה לבעל, אך הוא איננו טוב מאשתו וגם לא חשוב ממנה; הם שווים. האישה היא “עזר כנגדו”, כלומר, עזר השונה ממנו ותואם לו. לה יש כל מה שחסר לו. בברית זו שבין גבר ואשה שני הצדדים שווים בערכם. “אין הגבר בלא האישה ואין האישה בלא הגבר”. כפי שאומר מלאכי, “היא חברתך ואשת בריתך”. חיי הנישואין הם ברית בין שני אנשים שווים. שניהם חייבים להכיר בשוויון זה ולקיימו בכל עת. אסור שאחד מהם יגביל את העצמאות והאישיות של השני או יסכן אותה. לבעל נמסרה הסמכות להנהיג אך לא למשול כרודן. עליו להנהיג אדם השווה לו בערכו, לא שיפחה מושפלת החייבת למלא את כל רצונו. דווקא על הגבר מוטלת חובת ההקרבה והשרות, כפי שהמשיח אהב את הקהילה ומסר את נפשו בעדה.

הבעל הוא המנהיג, והפסוק שלפנינו מטיל על האישה את החובה להכיר בכך ולהתנהג בהתאם: “האישה תיזהר ותירא את בעלה” בין אם הוא -משיחי או לא, בין אם הוא חכם או טיפש. יש משפחות בהן הבעל הוא האישיות החלשה ודווקא האישה בולטת בחוזקה הנפשי והמוסרי. גם אז על האישה להקפיד לירוא את בעלה. בכל מקרה עליה להעניק לו את הכבוד שמגיע לו מתוקף צו אלוהים, הן בציבור והן בפרטיות ביתם. עליה לייחד לו את ההנהגה של המשפחה.

 

ב. יחסים בין הורים לילדיהם

“שימעו בנים אל הוריכם באדוננו כי אורח יושר הוא. ‘כבד את אביך ואת אמך’, זוהי המצווה הראשונה אשר לה ההבטחה; ‘למען יטב לך ולמען יאריכון ימיך על האדמה’. ואתם, האבות, אל תכעיסו את בניכם אך גדלום במוסר אדוננו ובתוכחתו”.

פסוקים אלה מתייחסים לקשר שבין הורים לילדיהם ובין הילדים להוריהם. ילדים חייבים לשמוע בקול הוריהם “באדון”. כלומר, עליהם לסור למשמעת הוריהם בענווה, באהבה ומתוך ציות למצוות אלוהים. אלוהים מצווה עליהם להישמע להוריהם, מכאן מסתבר שמההורים נדרש לחנך את ילדיהם באופן כזה שידעו להישמע להם.

אי אפשר לצפות שילדינו ידעו את חובתם מעצמם. עלינו ללמד אותם ויש לעשות זאת “באדון”. הורה שלא דורש מילדיו להישמע לו, שאינו מלמד את ילדיו כי זוהי חובתם מאת אלוהים ושאינו מבהיר לילדיו היטב מה הן התוצאות של חוסר ציות, חוטא לילדים וחוטא לאלוהים. זהו נושא חשוב מאוד, במיוחד בדור מתירני וחסר מוסר כשלנו.

על ההורים ללמד את ילדיהם לשמוע בקולם – בקול שני ההורים. הורים חייבים ללמד את ילדיהם שאלוהים מצווה עליהם לציית להוריהם. חובת הציות המוטלת על הילדים איננה מלמדת שההורים טובים או חשובים מילדיהם, או שיש להם ערך רב משל ילדיהם. ילדים חייבים לסור למשמעת הוריהם משום שכך קבע אלוהים את סדרי הטבע והמוסר. ילדים נדרשים לכבד את הוריהם. זהו אחד מתנאי ברית המשפחה. אבל גם לילדים יש זכויות וההורים נדרשים להכירן ולכבדן. על כן נאמר, “אל תכעיסו את בניכם כי אם גדלום במוסר אדוננו ובתוכחתו”. הורים אינם רשאים לשלוט בילדיהם באופן שרירותי ובוודאי שלא לבוא אליהם בדרישות מטעמים אנוכיים. המילה היוונית המתורגמת פה ל”תכעיסו” משמעותה “לגרום תסכול”, “להביא לידי יאוש עקב דרישות לא צודקות או בלתי אפשריות”. אסור להורים לנהוג בילדיהם כאילו אין להם צרכים מוצדקים, דיעות משלהם או זכויות משלהם. אסור לנו לכפות עליהם את רצוננו מעבר לגבול מסוים.

אסור להורים להיות כל כך עסוקים עד שלא יוותר להם זמן לילדיהם. אסור לאיים ולא לקיים, או לשנות כל הזמן דיעות ודרישות. אסור לזלזל בכאבי הילדים ובמשברים שהם עוברים. יש סייגים וגבולות למה שמותר להורים ביחסיהם עם ילדיהם. לא כל “תוכחה” ו”מוסר” מותרים; רק אלה של “אדוננו” (וזה, אגב, מחייב אותנו לתת לילדינו חינוך משיחי מובהק). כיצד אדוננו מוכיח? באהבה, בסבלנות אין קץ, בטוב לב אמיתי, תוך הקרבה עצמית, מתוך רצון להיטיב עימנו ולהוסיף על ברכותינו, כך גם על הורים לנהוג בילדיהם.

ניקח דוגמא מתחום מוגדר: עלינו להורות את ילדינו ולחנכם בדרך האמונה – אבל אסור לנו לכפות עליהם את אמונתנו. אנו נדרשים ללמדם שהם חייבים להתפלל ולקרוא בכתובים, לאהוב את ה’ ולהיטיב עם הזולת. מחובתנו ללמדם את יראת ה’, את שנאת החטא ואת הדרך להבחין בין טוב ורע (בעצמם!). עלינו ללמדם למאוס ברע ולבחור בטוב, להכיר בגדולת ישוע ולהוקיר את אלוהותו. אבל איננו יכולים לכפות עליהם את אמונתנו. גם אם יכולנו – אסור לנו. עלינו לצייד אותם ככל שנוכל במידע הנכון ולהציג בפניהם את אמת המשיח באור החיובי ביותר, אבל עלינו לכבד את עצמאות אישיותם של ילדינו וללמדם לבחור בעצמם. “ראו, נתתי לפניכם את דרך הטוב…”. אסור לנו להציג בפני ילדינו את אמונתם של אחרים באור לא נכון. בלי ספק, ליבנו ישתות דם אם יבחרו בדרך השקר. קשה להעלות על הדעת כאב נורא יותר להורה מלראות את ילדיו האהובים זונחים את דרך אלוהים ופונים לאבדון. אין ספק שזו גם הטעות הגדולה והנוראה ביותר שאפשר לעשות בחיים וכי ילד שיבחר לעשות כך יצטרך לתת על כך את הדין, אבל אין בידינו שום אמצעי או זכות למנוע זאת מהם. מותר לנו רק לעודדם וללמדם לבחור בדרך הנכונה בעצמם. זהו ההבדל היסודי בין חינוך לשטיפת מוח. זה גם ההבדל בין אמונת אמת לדתות גרידא.

אשר לחובות הילדים, עליהם לשמוע בקול הוריהם, אפילו כשנדמה להם שאינם צודקים. עליהם לשמוע בקול הוריהם מתוך כבוד ולא תוך מחאה. עליהם לכבד ולהעריך את הוריהם ולנהוג בהם כבוד גם בעת זקנתם. אסור להם להתווכח עם מצוות ההורה. אפשר לדבר, לבקש, להסביר, לנסות לשכנע, אבל משנקבעה דיעת ההורים, חובת הילדים להישמע לה. אינני מתכוון לכך שישמעו רק למראית עין, כשההורים רואים אותם או עלולים לגלות. עליהם לציית להוריהם בכנות, בכל ליבם ובכל מצב. אם יעשו אחרת, הם בעצם משקרים ואין דבר שמערער יותר את חיי המשפחה משקר.

ובכן, כאלה הם חיי משפחה משיחיים על פי כתבי הקודש. נכון, לא קל לחיות כך, אבל מי אמר שרק מה שקל רצוי? זו הדרך הנכונה לחיות – לכל אדם, בין אם הוא משיחי או לא. כשאני אומר “חיי משפחה משיחיים” אני בעצם מתכוון לומר שאלוהים דורש מכל בני האדם לחיות כך, ואמת זאת ניתנה לנו על ידי המשיח. אין לי שום כוונה לפטור מכך את אלה שאינם משיחיים. מצוות ה’ מחייבת את כולם.

 

נ ס כ ם :

  1. חיי משפחה הם מתנת חסד נפלאה:
    – הם עונים על צרכיו האמיתיים של האדם.
    – הם ניתנו על ידי אלוהים בחסדו. משום כך עלינו לנהל אותם
    על פי מצוותו.
  2. חיי משפחה הם ברית:
    – הם מסגרת של חובות וזכויות שהכל חייבים לקיימן.
    – הם מסגרת שאין להפירה בלי לחטוא.
    – חובות הברית כוללות אהבה הדדית, כבוד הדדי והתחשבות מתמדת
    בכל בני המשפחה.
  3. חיי המשפחה חיוניים לאדם:
    – מי שאין לו משפחה משלו, מן הראוי שיצרף עצמו למשפחה קיימת
    ושיתמסר לחיי קהילה.
  4. חיי משפחה הם דרך ישועה:
    – ה’ מיטיב עימנו ומקדש אותנו על ידי חיי המשפחה.
  5. חיי המשפחה הם תמונה של היחסים בין ה’ לאדם, על כן תהא בם:
    – אהבה מתמסרת,
    – נאמנות בלתי מסויגת וללא תנאי,
    – נשיאה בחולשות הזולת.
    – הבעלים יאהבו את נשותיהם והנשים תכבדנה את בעליהן.
    – הילדים ישמעו להוריהם ויכבדום.
    – ההורים יעמלו להיטיב עם ילדיהם ולטפח את אישיותם.

אם כך ננהג, ה’ יהיה בעזרנו וברכתו תבוא עלינו בלי צל של ספק. גם קהילותינו ירוו מכך רוב טוב ושם ה’ יפואר בתוכנו, כפי שראוי שיהיה.

 

פרק טז

 

ה  מ  א  מ  י  ן     ו  י  ח  ס  ו     ל  ע  ו  ל  ם

1בָּרֲכִי נַפְשִׁי, אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃
2 עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה׃
3 הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ, עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
4 עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו, אֵשׁ לֹהֵט׃
5 יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ; בַּל־תִּמּוֹט, עוֹלָם וָעֶד׃
6 תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל־הָרִים, יַעַמְדוּ־מָיִם׃
7 מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן־קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן׃
8 יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת; אֶל־מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃
9 גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן; בַּל־יְשׁוּבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃
10 הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים, יְהַלֵּכוּן׃
11 יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃
12 עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם, יִתְּנוּ־קוֹל׃
13 מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ׃
14 מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם, מִן־הָאָרֶץ׃
15 וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם, לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃
16 יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה; אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע׃
17 אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ׃
18 הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים; סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים׃
19 עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ׃
20 תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה; בּוֹ־תִרְמֹשׂ, כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר׃
21 הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם׃
22 תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן; וְאֶל־מְעוֹנֹתָם, יִרְבָּצוּן׃
23 יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב׃
24 מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ, קִנְיָנֶךָ׃
25 זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם־רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת, עִם־גְּדֹלוֹת׃
26 שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן, זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ׃
27 כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן; לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
28 תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃
29 תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃
30 תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ, פְּנֵי אֲדָמָה׃
31 יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם; יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו׃
32 הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃
33 אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי׃
34 יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי, אֶשְׂמַח בַּיהוָה׃
35 יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה, הַלְלוּ־יָהּ׃

(תהילים קד)

 

מבוא

כשרוצים לברר איך צריך משיחי לחיות, אחת השאלות הראשונות שצריך לשאול נוגעת ליחסו של המשיחי לעולם. אנו חיים בתקופה של חומרנות, אהבת בצע והשתעבדות לדברי העולם הזה. היו זמנים בהם הקהילה נודעה – בצדק או שלא בצדק – במשטר הפנימי והחמור שלה, בדרישותיה המוסריות הגבוהות ובמעורבותה הערנית וההחלטית במתרחש סביבה. תקופות אחרות התאפיינו בנטיה של הקהילה להימנע ככל האפשר ממגע עם העולם ובראיית הקדושה במונחים של רשימת דברים שמשיחי אינו עושה: הוא לא שותה משקאות חריפים, לא משחק קלפים, לא צופה בסרטים, לא מעשן ועוד כהנה איסורים ומגבלות. היו גם זמנים בהם הקהילה איבדה כל יחוד מוסרי או רוחני ונטמעה בעולם עד כדי כך שקשה היה להבחין בה. על כן קמו מתוכה מהפכנים ונביאים שקראו לטוענים להיות משיחיים לא להסתפק במס שפתיים, כי אם לקום ולעשות כמצוות ה’.

אנו חיים בתקופה מאוד חומרנית. אומנם כבר היו דורות שטופי חומרנות וזימה כמו שלנו אבל מעולם לא היתה עת שהלחצים הגלויים והסמויים היו כל כך בוטים ורבי השפעה כמו בעת הנוכחית. רבים חשים בלחץ המכאיב, וכדי שלא להיכנע לו ולהיטמא הם מסתגרים בדלת אמותיהם וחיים על פי הבנתם. הנוהגים כך עלולים לאבד כל קשר עם המציאות. אחרים נוטים דווקא לצאת ולקרוא תגר על העולם, אבל בכך הם מסתכנים שמשהו מהחולי שבו ידבק גם בהן. המסתגרים בזים לנאבקים ורואים בהם מתפשרים שהשלימו עם העולם ונכבשו על ידי פיתוייו. הנאבקים בזים למסתגרים ורואים בהם אנשים שנמלטו מהמערכה, ואת קדושתם הם רואים כמעושה, שטחית ופגומה.

לפני שניסחף עם אחד הזרמים הללו, חשוב שנבחן את הכתובים ונקבע עמדה על פי הנאמר שם, ולא על פי נטיות ליבנו.

 

בראשית ברא אלוהים

זו נקודת המוצא שלנו. כאן עלינו להתחיל. אלוהים ברא את העולם. מכאן עולים כמה לקחים חשובים.

ראשית, זהו עולמו של אלוהים. אין לנו רשות לעשות בו כרצוננו. “לה’ הארץ ומלואה, תבל וכל יושבי בה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה”.  אין לנו רשות לעשות בעולם כרצוננו. עלינו לנהוג בו לפי הוראות בוראו. איש איננו מכיר את תכונות המוצר ואת מגבלותיו טוב יותר מהיצרן. אלוהים ברא את העולם הזה ואם נרצה לעשות בו שימוש נכון, בלי להסב נזק לעצמנו ולאחרים, נצטרך לנהוג על פי הוראותיו.

שנית, כיוון שזהו עולמו של אלוהים, אנחנו חייבים לנהוג בו בהתאם לרצונו. אין לנו רשות לעשות בו כאוות נפשנו. העולם וכל אשר בו נמסר לידינו למשמרת בלבד ועלינו להיות נאמנים לבעל הבית, או לשאת בחרונו.

שלישית, זהו עולמו של אלוהים, לכן אל נבוז לעולם ואל נקל בערכו. אם אלוהים ברא טעמים וריחות וצבעים שונים, אם הוא יצר סדר ויופי, איך  נוכל שלא ליהנות מכל זה? איך יתכן שנראה מעלה רוחנית בסירוב ליהנות מהיופי שאלוהים ברא? או מהיכולת לחוש בטעמים שונים, להריח ריחות נעימים או לצייר ציור יפה? אם אלוהים מראה לנו דרך הטבע שהוא אוהב יופי, מדוע נתלבש כאילו היופי איננו חשוב? מדוע נזניח את בתינו, נתרשל באופן בו אנו מגישים מזון או נתכחש ליכולתנו ליהנות ממוסיקה? לא ולא! אלוהים ברא את הכל “בשפע, ליהנות” ואל לנו להיות כמו כל אלו “האוסרים מיני מאכלים… אשר ברא אלוהים”. אלוהים נטע בגן “כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל” ועל כך ראוי שניתן לו תודה.

לבסוף, היות שזהו עולמו של אלוהים, נשתמש בו תוך הכרה מתמדת שעלינו למסור את העולם לו, אלוהים. בסופו של דבר העולם לא נועד לנו כי  אם לה’, למען יתפאר בו. לכן עלינו לחיות בעולם כך שה’ יפואר באורח חיינו ובדרך בה אנו מתייחסים לעולם. דוד אומר, “לא המתים יהללו-יה” (תהלים קט”ו 17). בעולם הבא הם אומנם יהללוהו, אבל כאן – עלי אדמות – דרושים לשם כך אנשים חיים המעורבים בכל וחיים בכל למענו, כדברי דוד: “אהללה ה’ בחיי” (שם, קמ”ו 2).

 

נועדנו לכבוש את העולם

אלוהים לא רק ברא את העולם אלא גם יעד אותנו לכבוש אותו ולרדות בו. “ויאמר אלוהים, ‘נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ’. …ויאמר אלוהים, ‘הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. לכם יהיה'”. אלוהים נתן לנו את העולם, הבה נהנה ממנו! אלוהים ציווה, “ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוהיך”. על כן נאכל, נשבע, ניהנה ונברך את הנותן לנו בנדיבות כה רבה מטובו. ה’ כולל בין ברכותיו “ארץ זבת חלב ודבש”, שדות מוריקים, “תאנה וגפן ורימון” ומבטיח שיעשיר את עמו במאוד.

אין שום חטא בשובע או בעושר כל עוד אנו זוכרים מי נתן לנו אותם, מוקירים לו על כך תודה ואיננו אדישים לצורכי אחרים. החטא איננו בעושר עצמו אלא בשימוש שאנחנו עלולים לעשות בו או בדרך בה הישגנו אותו. “הוי העשירים בכו והילילו על הצרות אשר תבואנה עליכם! עושרכם בלה ובגדיכם אכלום עש, זהבכם וכספכם כיסתם חלאה והיתה חלאתם בכך לעדות…יי.

מדוע? “הנה שכר הפועלים אוספי קציר שדותיכם אשר עשקתם צועק אליכם, וצעקת הקוצרים באה באוזני הי צבאות” (יעקב ה’ 1-4). אנו חוטאים כשאנחנו רואים בעולם את חזות הכל ומזניחים את העיקר שבחיים – את אהבת אלוהים והאדם ואת טיפוח חיי הרוח: “נפשי, יש לך עתודות הרבה לשנים רבותי הינפשי. איכלי. שתי ושישי; והאלוהים אמר לו, ‘אתה הכסיל! בעצם הלילה הזה ידרשו ממך את נפשך, ואשר הכינות – למי יהיה?’. זה חלק האוצר לו אוצרות ולא יעשיר באלוהים? (לוקס י”ב 19-21).

לעולם הזה יש ערך, אבל הוא איננו הכל. יש לו ערך ממשי – אבל מוגבל. “מה יועיל לאדם אם יקנה את כל העולם ואיבד את נפשו?” (מרקוס ח’ 36). במובן זה אל לנו לאהוב את העולם, אל לנו להיתפס ל”תאוות הבשר ותאוות העיניים וגאוות ההון”. תאווה היא יצר בלתי נשלט. תאוות אלה אינן “מאבינו כי אם מהעולם”, “והעולם יעבור עם תאוותיו, אך העושה רצון אלוהים יעמוד לעד” (ראשונה ליוחנן ב’ 15-17). נאמר לנו שעלינו לעזוב הכל, להתכחש לעצמנו יום יום וללכת אחרי ישוע. רק את ה’ נאמר לנו לאהוב “בכל לבבכם” ומי שאוהב דבר-מה אחר יותר ממנו – חוטא. לכן נאמר שאהבת הבצע והחמדנות הן “אלילות”. הן תופסות בחיינו את מקומו של אלוהים. “לא תוכלו לשרת את אלוהים ואת הממון”.

על כן – ליהנות, כן. לקנות ולאכול ולשתות ולבנות, ליצור ולנגן, לטייל ולבשל, לתפור ולקרוא, כן. אבל כיאה למשיחיים: “מעתה יהיו הנשואים כאילו אין להם נשים והבוכים כאינם בוכים, והשמחים כאינם שמחים, והקונים כאילו אין קניין בידם, והנהנים מן העולם הזה כאילו אין להם הנאה ממנו – כי עבור יעבור תואר העולם הזה” (קור”א ז’ 29-31). אל תשתעבדו לעולם ואל תבקשו ליהנות ממנו.

 

החטא שבעולם

אמרנו שה’ יעד אותנו לכבוש ולרדות בעולם, כנאמר, “פרו ורבו ורדו בארץ וכיבשוה”. הבה נזכור שיעוד זה ניתן לאדם לפני שבא החטא. עתה, אחרי שהחטא בא לעולם והעולם כולו נשחת בעוון, יש לקריאה זו חשיבות עוד יותר גדולה. לכן אמר ישוע, “לכו אל כל העולם ובשרו את הבשורה… עד אין קץ הדורות” (מתי כ”ח 18-20). אין שום תחום, מקום או תקופה שמותר לנו להתעלם מהם. את הכל יש להביא אל משמעת ישוע המשיח. לאחר החטא, משהפכנו ל”אור העולם” ול”מלח הארץ”, על אחת כמה וכמה חשוב שנמשול בעולם כמצוות אלוהים. “אין מדליקים נר ושמים אותו תחת האיפה כי אם על המנורה, ויאר לכל אנשי הבית”. העולם כולו, בכל תחומיו ועידניו, זקוק לבשורת אלוהים. זוהי בשורת ישוע לנפש ולגוף גם יחד. “הבריאה כולה יחד תיאנח ותחיל עד הנה… כי הבריאה תערוג ועיניה תלויות להתגלות בני האלוהים”, לעת “אשר תשוחרר גם היא מעבדות הכליון אל חרות בני האלוהים” (רומים ח’ 19-22). האם אנחנו מאמינים בתחיית המתים? ובכן, איך ולמה נחשוב שהגוף אינו חשוב?

אנחנו הרי מאמינים כי ה’ עתיד למלוך בעולם. איננו מקבלים את דעת אלו הטוענים שהישועה היא כולה רוחנית ועל-טבעית. אנו מתנגדים לדעת אלו שנדמה להם כי אין משמעות להבטחות אלוהים בקשר לארץ ולברכות הקשורות בה. אנו מצפים ליום בו “הארץ תימלא דיעה את ה’ כמים לים מכסים”, נכון! אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו כל כך שטחיים בהבנתנו את משמעות הדברים הללו (כנראה מחוסר מחשבה), עד שגם אנחנו נוטים לחשוב על התגשמות הבטחה זו כאילו מדובר במשהו רוחני, חסר משמעות מוחשית. זהו ההסבר היחיד שעולה בדעתי לנטיה להסתגר מפני העולם במקום לצאת ולכובשו. אנו נמנעים מחברה משיחית, מזניחים את הפוליטיקה. חושדים במדע. בזים לעמנו. מתעלמים מחובות האזרחות הטובה. שוכחים את הצורך בצדק חברתי ולא חושבים כלל על עקרונות החינוך והחברה. אימרו לי, מי יהיו המדענים, האמנים, המורים, השרים ומנכ”לי המשרדים כאשר מלכות ה’ תיכון עלי אדמות? אהה! לא העליתם בדעתכם שאלה כזו! מדוע? אנחנו הרי מדברים על מלכות ה’ עלי אדמות. האם נדמה לכם שלא יהיה צורך לקטוף פירות, לטחון חיטה ולהתקין טלפונים במלכות ההיא? איך נגיע ממקום למקום ומה נלבש? על כן אני אומר לכם כי אין תחום שמותר לנו להתעלם ממנו או להזניחו בחיינו המשיחיים. הכל נועד להיכבש למשיח! חייבת להיות עדות משיחית בכל מקום ובכל תחום בחיים.

כלל לא קשה לראות את היסודות המשיחיים לפעילות בתחומים אלו. אם לאלוהים חשובים חוקים טובים, לא יתכן שנהיה אדישים לנעשה בשטח הפוליטי. אם המדע עוסק בחקר מעשי ה’ ונפלאותיו, לא יתכן שלנו לא יהיה בכך עניין. אם אלוהים מדבר בבירור בכתבי הקודש על חשיבות הצדק החברתי, לא יתכן שנתעלם משאלות של חקיקה צודקת, שמירה על החוק, חופש המצפון ושוויון כלכלי. אם אלוהים קידש את השירה ואת הספרות, את הנגינה ואת מלאכת הכפיים, לא יתכן שנוותר על האמנויות ונשאיר אותן בידי הכופרים בלבד. אם אלוהים ציווה לנו יסודות לחינוך נכון, לא יתכן שלא נהיה מעוניינים לקדם חינוך המושתת על יסודות אלו. אם נאמר שאלוהים יעד ממשלות לתכלית ברורה, לא יתכן שנתעלם מממשלות המזניחות את יעודן או מנצלות לרעה את סמכותן. גם לא יתכן שנפטור את עצמנו מפעילות אזרחית כל עוד אנו תלמידיו של מי שציווה עלינו לתת לקיסר את אשר שייך לו. אגב, אם אנו מאמינים שאלוהים הבטיח לישראל תקומה לאומית בארץ זו, לא נוכל להיות אדישים למתרחש כאן היום – לא לחטאי העם וגם לא למעשיו הראויים לשבח לאור מצוותיו והבטחותיו של ה’. זכות עמנו להיות בארץ זו וליהנות מפירותיה קשורה קשר הדוק במוסריות החברה שנקים בה. דבר אחד ברור: המשיחי חייב להיות מעורב בכל הנעשה ובכל המרחש. אין דבר, אין תחום, אין מקום ואין עת בהם לא דרושה עדות משיחית.

 

העולם כבמה להתגלות ה

אלוהים ברא את העולם הזה כדי שישמש במה להתגלות נפלאותיו. “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם” (תהלים י”ט 1-5).

מזמור ק”ד מתאר את גדולת ה’ בטבע ומחבר המזמור אינו מתבייש להתענג על כך. הוא רואה את תפארת ה’ באור ובשמים, בעננים וברוח. הוא רואה אותה במעשה הבריאה (פס’ 1-9) ובמעשי ה’ בעולם (פס’ 10-19). הוא רואה אותה בעונות השנה, בחילופי האור והחושך ובסדרי הבריאה והוא אינו יכול להתאפק מלהכריז “מה רבו מעשיך, ה’! כולם בחוכמה עשית!” (20-24). הוא מודה בשמחה שכל העולם תלוי בה’ לקיומו ומכיר בה’ כמי שמקיים את הכל ופועל בו היום בטבע (“השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע”) וגם בהיסטוריה (“יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת”). אי לכך, כותב המזמור מבטיח, “אשירה לה’ בחיי, אזמרה לאלוהי בעודי!”. הוא לא יטמון את הראש באדמה, מסוגר מפני העולם, אדיש לטבע ועיוור למעשי אלוהים. הוא לא יכול להתעלם מהעולם הנהדר הסובב אותו והוא אינו יכול לעשות זאת בלי לחשוב על אלוהים. לכן, במקום לדבר על “אמא אדמה” ועל מה ש”הטבע עשה”, הוא מהלל את אלוהים. כך גם עלינו לעשות.

 

נ ס כ ם    א ם    כ ן :

  1. אלוהים ברא את העולם והוא בראו “טוב מאוד”.
  2. העולם וכל יופיו אינו רע כי אם טוב.
  3. עלינו לנהוג בעולם כרצון אלוהים: לכבודו ולפי מצוותיו.
  4. זהו עולמו של אלוהים. לכן לא נבוז לעולם ולא ננהג בו כאילו הוא שלנו.
  5. אלוהים יעד לנו את העולם. לכן מותר לנו ליהנות ממנו. אל לנו לחשוש לעשות זאת.
  6. אלוהים יעד לנו את העולם כדי שנכבוש אותו ונרדה בו. על כן נכבוש את כולו למען אלוהינו.
  7. לעולם הזה יש ערך ממשי אומנם, אך הוא יחסי. הוא אינו נצחי. לכן לא נשתעבד לו אלא נאהב את ה’ יותר מאשר את העולם, נוקיר את הנפש יותר מהחומר.

כך “יהי כבוד ה’ לעולם! ישמח ה’ במעשיו!”. “ברכי נפשי את ה’.”

ה ל ל ו י ה !

 

פרק יז

 

ה  מ  ו  ו  ת     ב  ע  י  נ  י     ה  מ  ש  י  ח  י

פרק זה יעסוק ביחס של האמונה המשיחית למוות.

 

“9 מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל׃
10 רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ׃
11 אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם, אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף׃
12 יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם; כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו׃
13 וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ; מַתַּת אֱלֹהִים הִיא׃
14 יָדַעְתִּי, כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו׃
15 מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף׃
16 וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע׃
17 אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים; כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ, וְעַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שָׁם׃
18 אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם׃
19 כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל׃
20 הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר׃
21 מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה; וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ׃
22 וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי־הוּא חֶלְקוֹ; כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו׃”

(קהלת ג 22-9)

 

1אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; 2 בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַֹרְתִּי לָכֶם – שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. 3 מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; 4 נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; 5 וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים־עָשָׂר. 6 אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. 7 אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. 8 אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי, אֲנִי, הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר כְּנֵפֶל אֲנִי; 9 שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. 10 אֲבָל בְּחֶסֶד אֱלֹהִים הֲרֵינִי מַה שֶּׁאֲנִי וְחַסְדּוֹ עָלַי לֹא הָיָה לָרִיק. אַדְּרַבָּא, עָמַלְתִּי יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא אֲנִי אֶלָּא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אִתִּי. 11 עַל כָּל פָּנִים, בֵּין שֶׁאֲנִי בֵּין שֶׁהֵם, כָּךְ אָנוּ מְבַשְֹרִים וְכָךְ הֶאֱמַנְתֶּם.

12 וּבְכֵן אִם מֻכְרָז כִּי הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, אֵיךְ אוֹמְרִים כַּמָּה מִכֶּם שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים? 13 אִם אֵין תְּחִיַּת מֵתִים, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם. 14 וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל. 15 וְאָז גַּם נִמָּצֵא עֵדֵי שֶׁקֶר לֵאלֹהִים, שֶׁכֵּן הַעִידוֹנוּ עַל אֱלֹהִים כִּי הֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ לִתְחִיָּה – וְהוּא לֹא הֱקִימוֹ אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה; 16 וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. 17 וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. 18 וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ – אֲבוּדִים הֵם. 19 אִם אֲנַחְנוּ תּוֹלִים תִּקְוָה בַּמָּשִׁיחַ אַךְ וְרַק לְמַעַן חַיִּים אֵלֶּה, אֲזַי אֻמְלָלִים אָנוּ מִכָּל אָדָם.

20 אֲבָל כָּעֵת הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר. 21 וּמֵאַחַר שֶׁהַמָּוֶת בָּא עַל־יְדֵי אָדָם, גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים הִיא עַל־יְדֵי אָדָם; 22 שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיח הַכֹּל יָחְיוּ. 23 אַךְ כָּל אֶחָד כְּסִדְרוֹ: הָרִאשׁוֹן הוּא הַמָּשִׁיחַ; אַחֲרֵי כֵן, בְּבוֹאוֹ, הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ. 24 אַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ, כַּאֲשֶׁר יִמְסֹר לֵאלֹהִים הָאָב אֶת הַמַּלְכוּת לְאַחַר שֶׁיְּבַטֵּל כָּל מִמְשָׁל וְכָל סַמְכוּת וְשִׁלְטוֹן; 25 כִּי עָלָיו לִמְלֹךְ עַד כִּי יָשִׁית אֶת כָּל אוֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו. 26 הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּמֻגַּר הוּא הַמָּוֶת, 27 שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים שָׁת הַכֹּל תַּחַת רַגְלָיו. וּבְאָמְרוֹ שֶׁהַכֹּל הוּשַׁת תַּחְתָּיו, בָּרוּר כִּי הַשָּׁת אֶת הַכֹּל תַּחְתָּיו אֵינֶנּוּ בַּכְּלָל הַזֶּה. 28 וְכַאֲשֶׁר הַכֹּל יוּשַׁת תַּחְתָּיו, אָז גַּם הַבֵּן עַצְמוֹ יִהְיֶה כָּפוּף לְמִי שֶׁשָּׁת תַּחְתָּיו אֶת הַכֹּל, לְמַעַן יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל.

29 אִם לֹא כֵן, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּטְבָּלִים בְּעַד הַמֵּתִים? אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, לָמָּה הֵם נִטְבָּלִים בַּעֲדָם? 30 וְלָמָּה אֲנַחְנוּ נְתוּנִים בְּסַכָּנָה שָׁעָה שָׁעָה? 31 אַחַי, אֲנִי נִשְׁבָּע בַּגַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ, כִּי יוֹם יוֹם אֲנִי מֵת. 32 אִם כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם נֶאֱבַקְתִּי בְּאֶפֶסוֹס עִם חַיּוֹת רָעוֹת, מָה הַתּוֹעֶלֶת שֶׁתִּצְמַח לִי מִזֶּה? אִם אֵין תְּקוּמַת מֵתִים, הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת! 33 אַל תִּטְעוּ: חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת. 34 הִתְפַּכְּחוּ לַצֶּדֶק וְאַל תֶּחֶטְאוּ, כִּי יֵשׁ כַּמָּה שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת אֱלֹהִים; לְבָשְׁתְּכֶם אֲנִי אוֹמֵר זֹאת.

35 “אֲבָל אֵיךְ יָקוּמוּ הַמֵּתִים?” יִשְׁאַל אֶחָד, “בְּאֵיזֶה גּוּף הֵם יָבוֹאוּ?” 36 אַתָּה הַסָּכָל, הֵן מַה שֶּׁתִּזְרַע לֹא יִחְיֶה אֶלָּא אִם יָמוּת. 37 כַּאֲשֶׁר אַתָּה זוֹרֵעַ אֵינְךָ זוֹרֵעַ אֶת הַגּוּף שֶׁיִּתְהַוֶּה, אֶלָּא גַּרְגִּיר עָרוֹם שֶׁל חִטָּה, אוֹ זֶרַע אַחֵר. 38 וֵאלֹהִים נוֹתֵן לוֹ גּוּף כִּרְצוֹן אֱלֹהִים, וּלְכָל זֶרַע אֶת גּוּפוֹ הוּא. 39 לֹא כָּל בָּשָׂר הוּא אוֹתוֹ הַבָּשָׂר; לָאָדָם בָּשָׂר מִשֶּׁלוֹ, לַחַיּוֹת בָּשָׂר אַחֵר, לָעוֹפוֹת בָּשָׂר אַחֵר וְלַדָּגִים אַחֵר. 40 יֵשׁ גּוּפִים שְׁמֵימִיִּים וְגוּפִים אַרְצִיִּים, אַךְ שׁוֹנֶה הוּא הֲדַר הַגּוּפִים הַשְּׁמֵימִיִּים מֵהֲדַר הַגּוּפִים הָאַרְצִיִּים. 41 לַשֶּׁמֶשׁ הָדָר מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אַחֵר הוּא הֲדַר הַיָּרֵחַ וְאַחֵר הוּא הֲדַר הַכּוֹכָבִים, שֶׁהֲרֵי כּוֹכָב מִכּוֹכָב שׁוֹנֶה בַּהֲדָרוֹ. 42 כֵּן גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים: מַה שֶּׁנִּזְרַע בְּמַצָּב שֶׁל כִּלָּיוֹן יָקוּם בְּאִי כִּלָּיוֹן; 43 נִזְרַע בְּקָלוֹן וְיָקוּם בְּכָבוֹד; נִזְרַע בְּחֻלְשָׁה וְיָקוּם בִּגְבוּרָה; 44 נִזְרַע גּוּף נַפְשִׁי וְיָקוּם גּוּף רוּחָנִי. אִם יֵשׁ גּוּף נַפְשִׁי יֵשׁ גַּם גּוּף רוּחָנִי. 45 וְכֵן כָּתוּב עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן: “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”, אֲבָל אָדָם הָאַחֲרוֹן – לְרוּחַ מְחַיָּה. 46 לֹא הָרוּחָנִי הוּא הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא הַנַּפְשִׁי, וְאַחֲרֵי כֵן הָרוּחָנִי. 47 הָאָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא עָפָר מִן הָאֲדָמָה; הָאָדָם הַשֵּׁנִי מִן הַשָּׁמַיִם הוּא. 48 כָּאֶחָד שֶׁהוּא עָפָר כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר עָפָר הֵם; כָּאֶחָד שֶׁהוּא שְׁמֵימִי כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר שְׁמֵימִיִּים הֵם. 49 וּכְמוֹ שֶׁלָּבַשְׁנוּ אֶת צַלְמוֹ שֶׁל הָאַרְצִי נִלְבַּשׁ גַּם אֶת צֶלֶם הַשְּׁמֵימִי.

50 אֹמַר זֹאת, אַחַי: בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל־כִּלָּיוֹן. 51 הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה 52 בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; 53 כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת. 54 וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: “בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.” 55 “אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?” 56 עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה. 57 אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 58 עַל כֵּן, אַחַי הָאֲהוּבִים, עִמְדוּ הֵיטֵב וִהְיוּ יַצִּיבִים; הֱיוּ תָּמִיד עֲתִירֵי פֹּעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן, בִּידִיעָה שֶׁעֲמַלְכֶם אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן.

(אל הרומים פרק טו)

 

מבוא

בילדותי, לא פעם שכבתי בלילה במיטתי ופחדתי. נדמה היה לי שאני רואה כל מיני חיות ודמויות מפחידות בחדר. נהגתי לכסות את הראש בשמיכה כדי לחוש בטוח יותר, כפי שעושה בת יענה: כשבא אויב היא טומנת את ראשה באדמה, כאילו מה שאיננה רואה לא יכול להזיק לה. לעתים קרובות אנשים מתנהגים באותה צורה. נדמה להם שאם לא יזכירו משהו, לא ידברו ולא יחשבו עליו – הוא ייעלם.

כך נוהגים רבים עם המוות. מוות הוא נושא שאף אחד לא רוצה לדבר עליו, למרות שזהו אחד הדברים הוודאיים ביותר בחיי כל אדם. אין מפלט מפניו. הוא נועד לכולם. כולם ימותו בסופו של דבר.

אחת מתכונותיה היפות ביותר של האמונה המשיחית היא שאיננה מפחדת ואיננה בורחת מהמציאות. שלא כמו דתות רבות אחרות, היא לעולם לא מתעלמת מהמציאות אלא מציידת את מאמיניה לקראתה – גם לקראת המוות. כך, במקום לספק דרך נוספת לבריחה, היא הופכת לכוח כובש ומשנה. כל דבר שהיא נוגעת בו – משתנה, גם המוות. הכתובים מציגים שתי גישות למוות ושתיהן משפיעות על אורח החיים שהמאמינים בהן מנהלים. האחת טוענת כי “אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי הוא חלקו” (קהלת ג’ 22). אל לו לצפות לדבר מעבר למה שישיג בכוחות עצמו, ואל לו לצפות למשהו – טוב או רע – מעבר למה שהשיג עלי אדמות. הגישה האחרת סותרת בתכלית את הראשונה, והיא התואמת את רוח הכתובים ואת לשונם: “אם בחיים האלה בלבד בוטחים אנחנו במשיח – אומללים מכל אדם אנחנו”. “מה שעתה סופו לכיליון ילבש אל- כיליון ומה שעתה סופו למוות אשר ימות ילבש אל-מוות”.

המשתמע מתוך ההבדלים בין דיעות אלה מסביר מדוע מצב רוחם של הדוגלים בהן שונה כל כך. הגישה השניה – המשיחית – מסיימת בתרועת ניצחון. “איה עוקצך, המוות? איה ניצחונך שאול?!…תודות לאלוהים אשר נתן לנו הנצחון על ידי אדונינו ישוע המשיח! על כן, אחי חביבי, התכוננו בל תימוטו, והעדיפו בכל עת כמעשה אדונינו, מפני שיודעים אתם כי לא לריק עמלכם באדונינו”. לעומת זאת מסיים קהלת את דבריו באומרו, “הכל הבל”, “הכל הולך אל מקום אחד”. “הכל היה מעפר והכל שב אל עפר”.

ביסודו של דבר, קיימות רק שתי גישות אלו; או שהעולם הבא קיים, או שאינו קיים, או שבני אדם יקצרו את קציר מעשיהם, או שלא יקצרו.

 

מהו המוות?

כשאנו מדברים על מוות, אנו מתכוונים לאחד משלושה מובנים: מוות רוחני, גופני ונצחי.

  1. מוות רוחניהוא המוות שמת אדם הראשון (“ביום אוכלך ממנו מות תמות”) ואשר מאז לוקחים בו חלק כל בני זרעו. מאז חטא אדם, כל בני האדם נולדים “מתים בחטאים ובפשעים” (אפסים ב’ 1), כך ש”באדם מתו כולם” (רומים ה’ 12). מוות זה מתואר בבראשית ג’, כאשר אלוהים שילח את האדם מעל פניו והציב בפתח גן עדן את “להט החרב המתהפכת” (פסוק 24) כדי למנוע מאדם לשוב בחטאו אל הגן ואל קירבת אלוהים.
  2. גםמוות גופני הוא פירוד: “ישוב העפר על הארץ כשהיה – והרוח תשוב אל אלוהים אשר נתנה” (קהלת י”ב 7). מותה של רחל מתואר במילים “בצאת נפשה” (בראשית ל”ה 18). במוות גופני, הרוח, הנפש, נפרדת מהגוף.
  3. מוות נצחיהוא “אובדן העולם” (שניה לתסלוניקים א’ 9) שיחול על כל הרשעים ביום הדין כאשר יעמדו לפני אלוהים למשפט והוא יחרוץ את דינם הנצחי “ועשן עינויים יעלה לעולמי עד, ולא ימצאו מנוחה יומם ולילה” (התגלות י”ד 11). גם מוות זה הוא פירוד: פירוד נצחי בין הנפש לאלוהים שברא אותה ואשר יאמר לה, “לכי ממני” (מתי ז’ 24) והיא “תושלך אל החושך החיצון, אשר שם היללה וחרוק השיניים” (מתי ח’ 12).

בפרק זה נדבר בעיקר על המוות במובנו השני – מוות גופני, היפרדות הגוף מהנפש והיפרדות הנפש מהעולם הזה. כבר בשלב זה של הדיון חשוב להבין שמוות איננו הפסקת קיום. הנפש לא נכחדת. המוות איננו הפסקת קיום כי אם מעבר לקיום מסוג אחר.

 

מה גרם למוות?

למרות מה שמקובל היום לחשוב, המוות איננו טבעי. הוא איננו כורח המציאות. הוא אינו חלק מסדרי העולם הראשונים אלא בא לעולם בעקבות החטא ובגללו. לולא החטא לא היו בני האדם מתים ובעתיד יבוא יום בו בני האדם לא ימותו עוד.

המוות הוא דבר נורא ואיום, קללה איומה, שכר החטא. במוות כשלעצמו אין שום דבר יפה, והתנהגותו של ישוע בגת שמנים צריכה לפטור אותנו אחת ולתמיד מהמחשבה שמוות מסוגל להיות טוב, רצוי או יפה. הסבל, החולי, הכאב והעינויים הקיימים בעולמנו הם כולם תופעות לוואי של המוות, פרי קיומו המבעית. אך מה גרם למוות? אמרנו שהמוות בא בעקבות החטא. מה פירוש הדבר? ובכן, כשאלוהים ברא את האדם, הוא נתן לו רשות לאכול מכל פרי הגן – כולל עץ החיים. רק מפרי עץ הדעת טוב ורע אסר עליו לאכול. האדם אכל מעץ החיים – וחי. אך מרגע שחטא, גורש מהגן ולהט החרב המתהפכת הועמד בינו לבין עץ החיים “פן שילח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל, וחי לעולם”. מאז שאדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, הדרך לעץ החיים נחסמה בפניו. כתוצאה מכך, בא המוות לעולם.

המוות הוא עונש על חטא, וכיוון שהאדם הראשון היה אבינו ומתוקף כך גם פעל בשמנו  ובמקומנו, כולנו נושאים באשמת מעשהו ובקללתו. כל העולם מעורב בחטא וכל העולם נתון למוות, כולם מתים בסופו של דבר, הסבל, החולי והכאב הם תופעות לוואי של המוות וכל עוד אנשים מתים, הם יסבלו גם חולי וכאב. אין מנוס מכך, עוד לא הגיע היום המובטח בו אלוהים ימחה כל דמעה מעיני אוהביו. עדיין אנו חיים בעולם כואב ונאנק, וכולנו לוקחים חלק בכאבו (רומים ח’ 17-21). ישועתנו המלאה אומנם קרבה, אך טרם הגיעה.

 

מדוע המוות כה מפחיד?

מה נורא כל כך במוות? לו נכון היה מה שרבים טוענים כיום, שאין דבר אחרי המוות וכי המוות אינו אלא הפסקה מוחלטת של הקיום- ממה יש לפחד? דבר לא יכאיב לנו עוד, דבר לא יטרידנו. נפסיק להתקיים ובכך יתם הכל. אלא שבלב-ליבנו כולנו יודעים שהאמת שונה. ליבנו מסכים עם עדות הכתובים הקובעת כי “נגזר על בני אדם למות פעם אחת – ואחרי כן המשפט”. זה מה שמפחיד. שוב, כפי שמעידים הכתובים, “עוקץ המוות הוא החטא”. אחרי המוות, אומר קהלת, הגוף חוזר לעפר “והרוח תשוב אל אלוהים אשר נתנה” – אך בכך לא די. כתבי הקודש אומרים עוד, “ומעשיהם הלוך ילכו אחריהם” (התגלות י”ד 13). במילים אחרות, “נגזר על בני אדם למות פעם אחת – ואחרי כן המשפט” (עברים י’ 10). הסיפור הידוע של רבן יוחנן בן זכאי יכול לשמש דוגמא לאמיתות דברי. המסורת מספרת שאיש צדיק ומסור זה התייסר באימה נוראה לפני מותו בכלל ההכרה בעומס חטאיו ולעומתם, בקדושת אלוהים.

המוות, אם כן, הוא נקודת מפנה בחיי כל אדם, אבל לא סוף דרכו. “איש עשיר היה והוא לבוש ארגמן ושש ויתענג וישמח יום יום. ואיש אביון ושמו לעזר מושכב פתח שער ביתו… ויהיה כאשר מת האביון וישאוהו המלאכים אל חיק אברהם. וגם העשיר מת ויקבר, ויהי בשאול..” (לוקס ט”ז 19-31). מזה אנחנו מפחדים. אומנם למדנו להתכחש ולהשתיק את קול מצפוננו בכל מיני השערות, הסברים וטענות, אבל זה לא עוזר. “עוקץ המוות הוא החטא”. “נגזר על בני אדם למות פעם אחת ואחר כך – המשפט!”.

מסיפור לעזר והעשיר מתברר דבר נוסף: לא כולם צפויים לאותו גורל. יש שילכו אל “חיק אברהם” ואחרים ל”שאול”. לכן, השאלה המכרעת עבור כל אחד מאיתנו ברורה: איזה גורל צפוי לי? לאן אלך אני? זו אחת משאלות היסוד בחיים, ולמרבה השמחה גם אפשר לענות עליה, ואפשר לקבוע במידה ממשית של ודאות איזו מן התשובות נכונה לגבי כל אדם. כתבי הקודש מלמדים שגורלנו אחרי המוות קשור באורח חיינו לפניו. “על כן לא יקומו רשעים למשפט וחטאים בעדת צדיקים, כי יודע ה’ דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד” (תהלים א’ 5). “ה’, מי יגור באוהלך? מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו…” (שם, ט”ו 1-2).

 

איך נקבע מה יהיה גורלנו אחרי שנמות?

נדמה לנו שכל מה שעלינו לעשות כדי לזכות בברכת אלוהים אחרי המוות הוא לנהל חיים טובים ככל האפשר, להתפלל וביום הדין הכל יהיה בסדר! אך, אבוי. ברגעים הטובים יותר שלנו כולנו מכירים בכך ש”ליבנו עקוב מנעורינו” (בראשית ח’ 21) שמעשינו מלאים בחטאים, ששיקרנו וגזלנו ובגדנו וכי, אם ה’ ימנה חטאים – מי יעמוד?! מה נעשה? מנין תצמח לנו הישועה? האם נגזר עלינו למות, להישפט ולשאת את עונשם הנצחי של חטאינו?

אולי ננסה לתקן את עצמנו, לשפר את התנהגותנו ולהיות אחרים? שוב באים הכתובים ומדכאים אותנו: “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? גם אתם תוכלו היטיב, למודי הרע!” (ירמיה י”ג 23).  “עץ טוב לא יוכל עשות פרי רע, ועץ מושחת לא יעשה פרי טוב” (מתי ז’ 18). הדבר פשוט מאוד. משהו בתוכנו מקולקל במידה כזו ש”אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא – אף לא אחד” (תהלים נ”ג 4). הטוב האמיתי, הטוהר, נמצא מאיתנו והלאה. אפילו היינו מצליחים לעשות טוב כלשהו, מי מאיתנו חושב שביכולתו לעשות טוב כזה שיספק את קדושת אלוהים? האם מישהו מאיתנו מושלם עד כדי כך שאלוהים יכול להסתפק במעשיו? לא ולא! עלינו להסכים עם מחבר מזמור ט”ז שאומר; “אדוני אתה, טובי בל אליך”.

אנחנו נידונים להצטרף אחרי מותנו אל אותו עשיר שהזכרנו קודם, אשר “מת ויקבר ויהי בשאול” (לוקס ט”ז 23). אך – לא! אלוהים פונה אלינו בחסדו וקורא, “פנו אלי, כל אפסי ארץ, והיוושעו” (ישעיה מ”ה 22), “שובה משובה ישראל, נאום ה’, לא אפיל פני בכם, כי חסיד אני נאום ה’, לא אטור לעולם” (ירמיה ג’ 21), “שובו, שובו מדרכיכם הרעים, למה תמותו בני ישראל?” (יחזקאל ל”ג 11).

יש דרך לישועה! אלוהים בחסדו שלח את ישוע לכפר על חטאותינו ולשנות את ליבנו כדי שנוכל ונרצה לעשות טוב, ובדרך זו פעל “להתיר את אלה אשר מאימת המוות היו נתונים לעבדות” (עברים ב’ 15). ישוע הבטיח כי “המאמין בו, גם כי ימות – יחיה” (יוחנן י”א 25). למרות שכולנו ראויים ללהבת הגיהנום, אלוהים פתח לנו בישוע דרך לבוא אל “חיק אברהם”! זוהי דרך של תשובה מחטא ואמונה בה’, והיא מובילה בלי כל ספק אל משכן אלוהים ואל “תקוות חיי עולם”. אם ניפנה מחטאינו בתשובה לאלוהים, אם נשים מבטחנו בקורבן המשיח לכפרתנו ונבקש מאלוהים את חסדו המושיע, אם נקבל על עצמנו את עול מלכות אלוהים, חיה נחיה. נוכל להיוושע רק בחסד אלוהים. לכן עלינו לזעוק אליו לרחמים.

 

מה קורה אחרי המוות?

ועתה, בהנחה שכולנו מעדיפים את גורל הצדיקים שחטאיהם כופרו, נסלחו ונטהרו על ידי ישוע, הבה נתרכז בגורל הנושעים אחרי מותם. לגבי האחרים נזכיר רק את הנאמר לקראת סוף הכתובים: “ואראה את המתים, הקטנים עם הגדולים, עומדים לפני הכסא, וספרים נפתחים. וייפתח ספר אחד והוא ספר החיים, ויישפטו המתים מן הכתוב בספרים, כמעשיהם. וישב הים את מתיו, והמוות והשאול השיבו את מתיהם, ויישפטו איש איש כמעשיהם. והמוות והשאול הושלכו באגם האש, הוא המוות השני. וכל איש אשר לא נמצא כתוב בספר החיים הושלך באגם האש” (התגלות כ’ 11-15).

אך מה קרה לנושעים? כתבי הקודש אומרים, “אשרי המתים במשיח” (התגלות י”ד 13). מדוע?

משום שכשלב ראשון אחרי מותם ועד לתחיה הם נלקחים אל “חיק אברהם”, ל”גן עדן”, להיות “עם המשיח”. מושגים אלה מתארים את ברכתם ואת אושרם של אלה שאלוהים לא יגרש אותם עוד מעל פניו. התיתכן ברכה נפלאה יותר? “שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח” (תהלים ט”ז 11). “אשרי תבחר ותקרב, ישכון חצריך” (שם, ס”ה 5). “קירבת אלוהים לי טוב” (שם, ע”ג 28). להיעדר מן הגוף הווה אומר להיות עם האדון, ליהנות מזיו פניו, להתענג על תפארתו, להתרפק על אהבתו הנהדרת ולשתות עד אין קץ ממעיין חסדו. אכן, “אשר המתים במשיח”.

וכאילו לא די בכך, מצב מבורך זה הוא זמני, ואחריו תבוא עת מבורכת עוד יותר, מיד אחרי תחיית המתים, כתבי הקודש מבטיחים כי “עין לא ראתה, אוזן לא שמעה, אף לא עלה על לב אדם הדברים שאלוהים הכין לאוהביו” (קור”א ב’ 9). “עינויי הזמן הזה אינם שקולים כנגד הכבוד העתיד להיגלות עלינו. אנו נידמה לו כי נראהו כמות שהוא” (רומים ח’ 18). הדברים מופלאים ונפלאים עד כדי כך שלשון אנוש לא מסוגלת לתאר אותם. זו הסיבה שכתבי הקודש משתמשים בתיאורים ציוריים שמסוגלים לתת לנו רק מושג קלוש על המציאות ההיא, ויותר את תחושת נפלאותיה מאשר הבנה שכלית של מרכיביה הממשיים.

“רָאִיתִי שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבְרוּ וְהַיָּם אֵינֶנּוּ עוֹד. 2 רָאִיתִי אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעֲלָהּ. 3 וְשָׁמַעְתִּי קוֹל גָּדוֹל מִן הַכִּסֵּא – אוֹמֵר:
“הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי אָדָם וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם; הֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעַם וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם, 4 וְיִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבְרוּ.”
5 אָמַר הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא: “הִנְנִי עוֹשֶׂה הַכֹּל חָדָשׁ.” אָמַר אֵלַי: “כְּתֹב, כִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נֶאֱמָנִים וַאֲמִתִּיִּים הֵם.”

(התגלות כא 5-1)

 

23 וְהָעִיר אֵינֶנָּה צְרִיכָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ שֶׁיָּאִירוּ בָּהּ, כִּי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵאִיר אוֹתָהּ וְהַשֶֹה הוּא מְנוֹרָתָהּ. 24 הַגּוֹיִם יֵלְכוּ לְאוֹרָהּ וּמַלְכֵי הָאָרֶץ מְבִיאִים אֶת כְּבוֹדָם אֵלֶיהָ. 25 שְׁעָרֶיהָ לֹא יִסָּגְרוּ בַּיּוֹם; וַהֲרֵי לַיְלָה לֹא יִהְיֶה שָׁם. 26 אֶת כְּבוֹד הַגּוֹיִם וִיקָרָם יָבִיאוּ אֵלֶיהָ, 27 וְלֹא יִכָּנֵס אֵלֶיהָ כָּל טָמֵא וְעוֹשֵׂה תּוֹעֵבָה וָשֶׁקֶר, כִּי אִם הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶֹה.

כב1 הוּא הֶרְאָה לִי נְהַר מַיִם חַיִּים, מַבְהִיק כִּבְדֹלַח, יוֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶֹה. 2 בְּאֶמְצַע רְחוֹב הָעִיר וְעַל שְׂפַת הַנָּהָר מִזֶּה וּמִזֶּה – עֵץ חַיִּים עוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים, בְּתִתּוֹ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ אֶת פִּרְיוֹ, וַעֲלֵה הָעֵץ לְמַרְפֵּא הַגּוֹיִם. 3 שׁוּם קְלָלָה לֹא תִּהְיֶה עוֹד. כִּסֵּא אֱלֹהִים וְהַשֶֹה יִהְיֶה בָּהּ וַעֲבָדָיו יְשָׁרְתוּהוּ. 4 הֵם יִרְאוּ אֶת פָּנָיו, וּשְׁמוֹ עַל מִצְחוֹתָם. 5 וְלַיְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְאוֹר מְנוֹרָה וּלְאוֹר שֶׁמֶשׁ, כִּי יהוה אֱלֹהִים יָאִיר עֲלֵיהֶם וְיִמְלְכוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. 6 עוֹד אָמַר אֵלַי: “הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נֶאֱמָנִים וַאֲמִתִּיִּים וַיהוה אֱלֹהֵי רוּחוֹת הַנְּבִיאִים שָׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ לְהַרְאוֹת לַעֲבָדָיו אֶת אֲשֶׁר צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּמְהֵרָה.”
7 “הִנְנִי בָּא מַהֵר. אַשְׁרֵי הַשּׁוֹמֵר אֶת דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה שֶׁל הַסֵּפֶר הַזֶּה.”
8 וַאֲנִי, יוֹחָנָן, הָרוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ אֶת אֵלֶּה. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי וְרָאִיתִי, נָפַלְתִּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְרַגְלֵי הַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הִרְאַנִי אֶת אֵלֶּה.

(התגלות כא 23 – כב 8)

אכן, “אשרי המתים במשיח”.

 

נחמתנו איננה בתיאוריה מתפלפלת של גלגול נשמות – אנו יודעים כי “נגזר על אדם למות פעם אחת” (עברים ט’ 27). איננו מנסים לשקר לעצמנו כאילו ששום דבר ממשי לא ממתין לנו מעבר לשער המוות. אנו מתנחמים באלוהים ובחסדיו הצפויים לנו, וזוהי נחמתנו האמיתית.

יש לומר עוד כמה דברים אודות תקופת הביניים שאחרי המוות, עד לתחיה.

ראשית, אין כל קשר בין החיים למתים (מכל סוג שהוא). המתים אינם ערים למתרחש עלי אדמות. איוב אומר, “יכבדו(הו) בניו – ולא ידע, ויצערו(הו) – ולא יבין” (שם, י”ד 21). “אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול” (קהלת ט’ 10). אלוהים מבטיח ליאשיהו, “הנני אוסיפך על אבותיך. ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה” (מל”ב כ”ב 20). אין בכתבי הקודש יסוד לחשוב שייתכן קשר כלשהו בין החיים למתים – לא קשר עין, לא קשר אוזן ולא כל קשר אחר. לעומת זאת, יש איסור מוחלט ומפורש לנסות וליצור קשר כזה: “כי אתה בא אל הארץ אשר ה’ אלוהיך נותן לך, לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם, לא ימצא בך… קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים, כי תועבת ה’ כל עושה אלה” (דברים י”ח 9-12). מכך ברור שהמנהג להתפלל אל המתים, להיוועץ בהם או לנסות להיטיב עימם פסול מעיקרו, ומדהים לגלות שדווקא יהודים נתפסים לכך למרות האיסור המפורש בדבר ה’.

שנית, את גורלנו אחרי המוות קובע אלוהים, והוא עושה זאת בחסדו עוד לפני המוות. הזוכים לברכתו אחרי מותם הם אלו שזכו לברכת חסדו גם לפני כן, כאשר האמינו בו, נסלחו בזכות כפרת המשיח וחיו למענו על פי מצוותיו. משום כך, אמירת קדיש או כל מעשה דומה לשם עילוי נשמת המתים הם הבל וסילוף האמת של אלוהים. מי שחושב שסלסולי קולו של המזמר את תפילת “אל מלא רחמים” (כמובן, עבור תשלום נאות!), וחזרה שוב ושוב על אותה תפילה מסוגלים להבטיח את עילוי נשמת המת, לא מבין את הדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר בדרכי אלוהים. אינני אומר שאמירת קדיש כשלעצמה אסורה. להיפך, זוהי תפילה נהדרת המפארת את אלוהים ואת שלטונו בעולם, אך אין לעשות זאת לעילוי הנפש או לכל מטרה דומה אחרת.

מי שחפץ לומר קדיש כדי לרצות את משפחתו או לכבד בדרך זו את זכר המת – שיעשה זאת. אך בל יחשוב שיוכל על ידי כך לשנות משהו. החושב כך טועה טעות חמורה.

שלישית, כפי שאמרנו, תקופת הברכה אחרי המוות היא רק  תקופת ביניים. ברכתנו עדיים אינה שלמה, אפילו אז. טוב נפלא יותר צפון לנו בעתיד, טוב שנוגע לא רק לברכת נפשותינו כי אם גם לישועת גופותינו. ה”כליון ילבש אל-כליון ומה שעתה סופו למות ילבש אל-מוות” (קור”א ט”ו 53). אנו לא נושעים רק בנפשותינו. גופנו מאוחד עם המשיח, ממש כמו נפשותינו, וממתין ליום עליו דיבר ישעיהו הנביא כשאמר, “יחיו מתיך” (שם, כ”ו 19), ושדניאל הזכיר באומרו, “רבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות, לדיראון עולם. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד” (י”ב 2-3).

יש שמתקשים בכך, אבל העובדה שנחיה שוב איננה מופלאה יותר מהעובדה שאנו חיים עכשיו. מי אנחנו? כיצד נוצרנו? כיצד אנו מתקיימים? מה מקור הכל? מי שעונה על שאלות אלה כיאות איננו מתקשה עוד בשאלת חיי עולם. הבעיה בעצם איננה של קיום חיי הנצח אלא של קיום המוות – זה מה שאיננו טבעי! המוות לא מתאים לסדרי העולם. הוא פולש זר שסופו להיעלם. אנשים תמיד האמינו בנצח, אלא אם היו להם סיבות לנסות למחוק אמונה זו מליבם. גם בזאת לא הצליחו, כפי שאפשר לראות מהעובדה שאפילו בדור מפוכח ומשכיל זה נתפסים רבים לתיאוריות משונות כמו פרפסיכולוגיה, גלגול נשמות, דרישה למתים, תפילה למתים וכן הלאה. כל אלה הם ביטוי להכרה שאיננה ניתנת למחיקה, לפיה אכן יש חיים מעבר למוות.

 

מה משמעות כל זה?

הכרה זו צריכה להשפיע עלינו. היא צריכה להיות אחד הגורמים שמכוונים את חיינו כיום. העולם הזה איננו הכל – הוא אפילו אינו הדבר החשוב ביותר. יש משהו חשוב בהרבה מצבירת ממון, כוח, כבוד ושררה. ישנם “משכנות עולם” (לוקס ט”ז 9) ושם “אזרחותנו” (פיליפים ג’ 20). עלינו לחיות בעולם כפי שחיו בזמנם פעילי העלייה בברית המועצות; הם פעלו בין אויבים, אבל תקוותם להגיע פעם אל ארץ ההבטחה הניעה אותם לפעמים לוותר על הכל ובלבד שיזכו להגיע. כמו הסירובניקים שישראל העניקה להם אזרחות למרות שעדיין לא הציגו כף רגל בארץ, “אזרחותנו בשמים היא, ומשם מחכים אנחנו למושיענו אדוננו ישוע המשיח, אשר יחליף את גוף שפלותנו להיות דומים לגוף כבודו, כפי כוח יכולתו לכבוש את הכל תחתיו” (פיליפים ג’ 21). “אל תעמלו במאכל אשר יאבד, כי אם במאכל הקיים לחיי עולמים, אשר בן האדם יתננו לכם” (יוחנן ו’ 27) “אל תאצרו לכם אוצרות בארץ, אשר יאכלום שם סם ורקב וגנבים יחתרו שם וגנבו, אבל תאצרו לכם אוצרות בשמים, אשר סם ורקב לא יאכלום שם וגנבים לא יחתרו שם ולא יגנובו… בקשו בראשונה את מלכות אלוהים וצדקתו” (מתי ו’ 19-20, 33).

זיכרו, גורלנו בעתיד נקבע כבר עתה: “מי יגור באוהלך? מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי הי יכבד. נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח – עושה אלה לא ימוט לעולם” (תהלים ט”ו). היום עלינו לפנות מחטאינו ולבקש מאלוהים את כפרת חטאותינו בזכות ישוע ובגבורתו.

החיים עלי אדמות אינם ערך עליון. יש דברים שכדאי אפילו למות למענם. יש שהפכו את החיים או את הבריאות לאליל חדש: “מה שלומך?”. “טוב, תודה, חיים!”. “זה העיקר”. “העיקר הבריאות”. זהו שקר! העיקר הוא כיצד אתה עומד לפני אלוהים. מי שמבין זאת ידע לחיות בעולם הזה כיאות וגם יזכה ליהנות מהעולם הבא.

 

ל ס י כ ו ם :

  1. למושג מוות יש שלושה מובנים; מוות רוחני (פירוד מ-ה’), גופני (פירוד מהגוף) ופירוד נצחי (מ-ה’).כל בני האדם מתים רוחנית. כל בני האדם ימותו גופנית. רק חלק מהם מתים מוות נצחי.
  2. המוות איננו טבעי; הוא קללה, פרי החטא. החטא הוא שנותן למוות את עוקצו משום יראת המשפט שיביא ה’.
  3. איש אינו זכאי בפני ה’. הכל חטאו. משום כך, הכל ראויים לעונש והכל צפויים לקבלו.
  4. הדרך להיוושע מהעונש איננה על ידי בריחה ממחשבות על המוות או על ידי כפירה בה’ ובקיומו של החטא. גם לא על ידי תיקון עצמי. אנו נושעים בחסד ה’ המושיע, על ידי המחילה והטהרה שנותן לנו ה’ בזכות ישוע.
  5. במותם, הנושעים עוברים לחיות עם האדון. האחרים יורדים לשאול.
  6. מצב זה שורר במשך תקופת ביניים שבמהלכה הנושעים מבורכים ומאושרים, אלא שאושרם עוד ירבה.
  7. המוות אינו חידלון הקיום, אלא קיום מפואר ומאושר.
  8. יש עצב במוות, אך המצפים לחיי עולם אינם נעצבים כמו אלה שאין להן תקווה.
  9. מכל זה ברור כמה חשובה הבשורה. היא עניין של חיים או מוות נצחיים.לכן על כל המאמינים לבשר את הבשורה, לסבול למענה, לחיות על פיה.
  10. ללא-מאמינים אני קורא; חיזרו בתשובה, האמינו בבשורה והיוושעו!

 

“5 אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־שָׂם יְהוָֹה מִבְטַחוֹ; וְלֹא־פָנָה אֶל־רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב׃
6 רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ …”

(תהילים מ 5-6)