פרק ה

 

ת  ש  ו  ב  ה     ו  א  מ  ו  נ  ה     –     ח  ל  ק     א :     א  מ  ו  נ  ה

1לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד׃
2 בְּבוֹא־אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא; כַּאֲשֶׁר־בָּא, אֶל־בַּת־שָׁבַע׃
3 חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ; כְּרֹב רַחֲמֶיךָ, מְחֵה פְשָׁעָי׃
4 הַרְבֵּה (הֶרֶב) כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי; וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי׃
5 כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע; וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד׃
6 לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ, עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ׃
7 הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי׃
8 הֵן־אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת; וּבְסָתֻם, חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי׃
9 תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר; תְּכַבְּסֵנִי, וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין׃
10 תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; תָּגֵלְנָה, עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ׃
11 הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי; וְכָל־עֲוֹנֹתַי מְחֵה׃
12 לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי׃
13 אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל־תִּקַּח מִמֶּנִּי׃
14 הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ; וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי׃
15 אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ; וְחַטָּאִים, אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ׃
16 הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי; תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי, צִדְקָתֶךָ׃
17 אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ׃
18 כִּי לֹא־תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה; עוֹלָה, לֹא תִרְצֶה׃
19 זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה; אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה׃
20 הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן; תִּבְנֶה, חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם׃
21 אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל; אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים׃

(תהילים נא)

 

2 שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל, עַד יהוה אֱלֹהֶיךָ; כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ׃ 3 קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל־יהוה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל־תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח־טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃ 4 אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל־סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא־נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ; אֲשֶׁר־בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם׃ 5 אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה; כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ׃ 6 אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן׃ 7 יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן׃ 8 יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן׃

9 אֶפְרַיִם מַה־לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן, מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא׃ 10 מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם; כִּי־יְשָׁרִים דַּרְכֵי יהוה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם׃

(הושע יד 10-2).

 

מבוא

משיחיים זקוקים לרפורמה מתמדת, לתיקון מתמיד לאור כתבי הקודש של אורחות המחשבה והמעשה שלהם. מעולם לא היה אדם, או דור, או זרם משיחי, שיכלו לדעת כל מה שיש לדעת על כל נושא שבעולם. משום כך עלינו להיות עסוקים כל הזמן בבחינת תפיסותינו ודרכינו – ובתיקונן לאור הכתובים. גישה זו נובעת מלב ליבה של האמונה המשיחית והיא חלק טבעי ממנה כפי שהענווה, הקדושה ויראת אלוהים טבעיות למשיחיות.

בניגוד למקובל היום, הקהילה הראשונה, כפי שזו מצטיירת בכתבי הקודש, לא קראה לאנשים להיוולד מחדש. היא הבינה שלידה-מחדש היא מעשה שה’ עושה וכי אין טעם לקרוא לאדם לעשות משהו שאיננו מסוגל לעשות. הקהילה בימי השליחים פנתה אל שומעיה בקריאה שונה לגמרי. היא קראה להם לשוב בתשובה ולהאמין, והיא עשתה זאת משום ‘שהבינה כי אלו הם חובות האדם.

עלינו לשנות את מנהגנו ולחדול לקרוא לאנשים להיוולד מחדש. אנחנו יכולים להצביע על הצורך בלידה חדשה, שהרי גם ישוע עשה זאת; אבל אסור לנו להציג את הלידה-מחדש באופן ששומעינו יחשבו שהם נקראים להוליד את עצמם. חובתם היא לחזור בתשובה ולהאמין. באשר ללידה- מחדש, עליהם לפנות לאלוהים בתקווה ובתפילה שהוא יעשה בהם את מה שאינם יכולים לעשות בעצמם. הברית החדשה מדברת בהתמדה על אמונה ותשובה כשתי פנים של מציאות רוחנית אחת. אסור להפריד ביניהם ואסור לחשוב שאפשר להיוושע בלי אחד מהם: אנו נושעים באמונה (אפסים ב’ 8-9), ואם לא נפנה מחטאותינו, נאבד בהם (לוקס י”ג 3,5).

תשובה ואמונה הם למעשה שני צדדים של אותה מטבע, אך היום יש נטיה להדגיש את מימד האמונה ולהמעיט בחשיבות התשובה, או לשנות את משמעותה עד כדי כך שהיא חדלה להיות תשובה אמיתית. אנשים מדברים על חזרה בתשובה במונחים של שינוי דיעה דתית, קבלת עול מצוות המסורת או סתם תפנית דתית. גם משיחיים רבים חושבים כך. אם ברצוננו להיות נאמנים לכתובים, נצטרך להימנע מטעות מסוכנת זו. בנפשנו הדבר ובנפש כל שומעינו, שכן מדובר בדרך להיוושע. יש רק דרך אחת להיוושע ואם נסלף אותה, קיימת סכנה שנכוון את שומעינו לדרך שתוביל אותם לאבדון. בסופו של דבר הרי ברור: אנחנו לא דנים דיון עיוני ומופשט בדיעות פילוסופיות ודתיות השוות לכל נפש. מדובר בחיי עולם ובאבדון לעולם! לכן עלינו להיזהר. עלינו לבחון את דברינו בקפידה!

הבה נתבונן מעט במה שכתבי הקודש אומרים אודות תשובה ואמונה. נתבונן קודם באמונה.

 

אמונה

לפני שנאמר מהי אמונה, מן הראוי ש”נפנה את השולחן” על ידי כך שנציין לעצמנו מה אמונה איננה.

 

אמונה איננה דעת

אמונה איננה הכרה באלוהות ישוע או במשיחיותו, למרות שאמונה כוללת הכרה זו. אם נדמה לנו שדי אם יהודי יאמר,”אני מאמין בישוע”, “אני מאמין שישוע הוא המשיח או “אני מאמין שישוע הוא בן אלוהים” כדי שיוושע, טעות בידינו. אמונה כזו – ואף גדולה ממנה – יש לשדים:

“השטן מאמין וירא”, אומר יעקב. מלך השאול יודע היטב שישוע הוא המשיח, בן אלוהים חיים, אך אין בכך לשנות את גורלו.

אמונה איננה הכרה באמת כלשהי, אף שאין אמונה בלא הכרה כזו. אפשר להכיר את כתבי הקודש לאורכם ולרוחבם, להאמין באמיתות כל הכתוב בהם ולהשתדל לחיות חיים קדושים, להיטיב עם הבריות, להתפלל ולהשתתף באסיפות הקהילה – ובכל זאת לא להיוושע. זאת משום שאמונה איננה הכרת האמת בלבד כי אם גם כניעה לאמת זו. עלינו להיזהר מדתיות שמכירה בכל ויודעת הכל אבל איננה חובקת דבר.

 

הקשר בין אמונה ודעת

מאידך, יש קשר בין אמונה לבין דעת, שכן אין אמונה בלי דעת. אי אפשר להאמין במה שאיננו יודעים וככל שגדולה ידיעתנו, כן יכולה אמונתנו להיות גדולה יותר. מכאן שאמונה אינה הכרה בלבד, אבל היא גם לא קיימת בלי הכרה באמת.

אמונה איננה קפיצה עיוורת אל הלא-נודע, החלטה שרירותית של רצוננו להאמין בדבר-מה או לרצות שיהיה נכון. אמונה מכירה באמת ומתמסרת לה. אמונה משיחית אמיתית אין פירושה שאנו לא מבינים דבר אך מקבלים על עצמנו את דיעות הקהילה או את מסורת הזקנים בלא מחשבה. אמונה איננה בורות כי אם ידיעה. הנוהג לכבד בתואר “אמונה” כל בורות המתחפשת לענווה הוא אווילי ועומד בניגוד לכתבי הקודש. אמונה היא דעת אלוהים והמשיח (יוחנן י”ז). יש קשר בל ינתק בין אמונה לבין דעת ואי אפשר להפריד ביניהם, כפי שאי אפשר להפריד בין קרני השמש לשמש עצמה. “שימעו ותחי נפשכם” (ישעיה נ”ה 3). “אלה נכתבו למען תאמינו” (יוחנן כ’ 31). אמונה באה מהדעת שאלוהים מעניק. זו הסיבה לכך שהמילה “אמונה” משמשת לפעמים בכתבי הקודש כדי לתאר את יחסו של האדם לאמת ולא רק את האמת עצמה (ראה למשל מה”ש י”ג 8, רומים א’ 5, קור”א ט”ז 13, גלטים א’ 23, התגלות ב’ 13). “להאמין” פירושו “להאמין באמיתותן של עובדות מסוימות ולבנות את חיינו עליהן”. אמונה מושיעה מכירה לכל הפחות במספר עובדות בסיסיות:

  1. בחטאינו.
  2. בחוסר יכולתנו להושיע את עצמנו.
  3. בקיומו של אחר המסוגל וגם מוכן להושיענו.
  4. בחובתנו להיכנע לו כדי להיוושע.

 

אמונה ובטחון הישועה

אמונה גם איננה הביטחון שישוע מת עבורנו או שאכן נושענו. בטחון הישועה הוא אחד מפירות האמונה אך לא העץ עצמו. אמונה יודעת שישוע בלבד הוא מושיע החוטאים. אמונה יודעת שרק ה’ יכול להושיע וכי הוא קורא לבני האדם לשוב מחטאם ולבקש ממנו ישועה. אמונה מכירה בכך שאלוהים הבטיח ש”כל הקורא בשם ה’ ייוושע”, אבל היא עצמה איננה הביטחון שניוושע או שנושענו. אמונה דומה יותר ליחסו של רב החובל באוניה שהובילה את יונה הנביא ולזו של מלך נינווה; “אולי יתעשת לנו האלוהים וניוושע”. היא משליכה את יהבה על אלוהים המושיע בתקווה שיושיע אותם, ואחד מפירותיה הראשונים הוא הביטחון שאכן נושענו. אך בטחון איננו אמונה ואמונה איננה בטחון הישועה. אמונה מושיעה נשענת על עובדות הנמצאות מחוץ לנו ובהן היא נתלית. בטחון הישועה, לעומת זאת, תלוי גם בעובדות הטמונות בנו.

 

האמונה אינה סיבה להצדקתנו

העובדה שיש לנו אמונה איננה סיבה להצדקתנו. איננו נושעים משום שאנו מאמינים או בזכות אמונתנו. אמונה איננה תחליף למעשים טובים ואיננה קונה לנו שום זכות לפני ה’. את זאת עשה ישוע – וישוע בלבד. אמונה היא אמצעי שה’ משתמש בו כדי להושיע אותנו. אנו נושעים בעקבות אמונתנו, אחרי שהאמנו, אבל לא משום שהאמנו; “פנו אלי והיוושעו”. אמונה לא קונה לנו זכות כלשהי לפני ה’; היא מעניקה לנו את הזכויות שישוע קנה בדמו.

למה הדבר דומה? למורד שמלך מבטיח להעניק לו חנינה אם יצא מן היער וימסור את כלי נשקו. המורד מאמין להבטחת המלך, יוצא מן היער, מוסר את נישקו – וזוכה בחנינה. הוא לא נחון בזכות כניעתו כי אם בזכות חסדי המלך. אבל לולא האמין להבטחת המלך, לולא חדל מן המרד ומסר את נישקו, לא היה נושע.

בלי אמונה אי אפשר להיוושע, אבל גם אי אפשר להיוושע על ידה. ישוע בלבד הוא המושיע, ואמונה היא אחד הכלים שהוא משתמש בהם.

 

אמונה – לא כוח מיסטי

אמונה איננה כוח מיסטי שמניע את אלוהים לרחם עלינו. היא אינה משיגה דבר מעצמה. אלוהים איננו נכבש על ידי אמונתנו בו. אמונה איננה כוח כלל אלא הכרה בחולשתנו והחלטה להישען על כוחו של אחר: “אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלוהים כופרו…אך אלוהים יפדה נפשי מיד שאול” (תהלים מ”ט 8, 16). המאמין נואש מעצמו ותולה את כל תקוותו באלוהים.

אמונה איננה הופכת אותנו רצויים לאלוהים וגם לא מקנה לנו את היכולת לנהל עימו מערכת יחסים. כמובן, אי אפשר לבוא לאלוהים בלעדיה, “כי הקרב אליו צריך שיאמין כי יש אלוהים וגמול הוא משיב לדורשיו” (עברים י”א 6). אך האמונה בעצם איננה עושה דבר – את הכל עושה אלוהים. אמונה היא תנאי לישועה – אבל אין זאת אומרת שאם נאמין נהיה זכאים, ראויים. הזכאות באה לנו מדם ישוע. איננו מאמינים בתנאי שניוושע, אך לא ניוושע אם לא נאמין. האמונה כשלעצמה לא מקנה לנו שום זכות אצל ה’.

במובן מסוים אמונה גם איננה דבר על-טבעי. האמונה באלוהים היא טבעית לאדם והיתה חלק ממציאות חייו לפני שחטא, שכן אמונתו של אדם באלוהים היתה ביטוי לתלותו בה’. מה טבעי יותר מכך שאדם יבטח באלוהים? ומה פחות טבעי מסירובו לעשות זאת? החטא בא וקלקל הכל. האדם חושש עתה מאלוהים, נלחם בו ומנסה להשתחרר מהתלות בו. אבל כל זה לא משנה את העובדה שכל אדם בריא, נורמלי והגון יאמין באלוהים, ומי שלא עושה זאת בעצם איננו נורמלי. האמונה עצמה, אם כן, איננה דבר על-טבעי. היא טבעית ביותר. בגלל החטא האמונה הפכה לדבר בלתי רגיל אצל האדם, ואלוהים צריך לפעול בדרך על-טבעית כדי לתקן את העיוותים שהחטא יצר. הביטוי הראשון לתיקון זה הוא האמונה באלוהים.

 

אמונה – לא רק בברית החדשה

ולבסוף, אמונה לא הופיעה לראשונה בברית החדשה. “אברהם האמין ויחשבה לו צדקה”. “באמונה העלה הבל קורבן טוב משל אחיו”. אנשים מעולם לא נושעו אלא באמונה. יעקב, שאול התרסי וכותב האיגרת אל העברים ראו באמונה בישוע המשך ישיר לאמונת אברהם. הציטטה “צדיק באמונתו יחיה” לקוחה מספר חבקוק. ברומים ג’ נאמר במפורש כי התורה והנביאים דיברו על ישועה בחסד על ידי אמונה.

אמת, האמונה קיבלה דגש ברור יותר בברית החדשה אבל, כפי שכבר אמרתי, מעולם לא נושע אדם כי אם באמונת ישוע המשיח, בין אם אמונה זו היתה חבויה בקורבנות המקדש, או גלויה על צלב גולגולתא (רומים א’ 17, ד’ 3, י’ 16).

הקדשתי זמן רב לנסיון לקבוע מה אמונה איננה. הגיעה זמן לומר מהי אמונה בכל זאת! הבה ננסה לענות על שאלה זו.

 

מהי אמונה?

להאמין פירושו לבטוח, להאמין באחר, לסמוך עליו, להיות מוכן למסור משהו לידיו.

אמונה משיחית היא יחסו של האדם לאלוהים במשיח. היות שהאדם מאמין לאלוהים, הוא מוסר את גורלו בידיו, לטוב ולרע. מאמין משיחי יודע שהוא ראוי לרע, אך ה’ הטוב והמיטיב הבטיח לרחם עליו, לסלוח לו ולטהר אותו מכל עוון, כל זאת בזכות קורבנו של ישוע.

לאמונה יש שלושה היבטים – דעת, שכנוע והתמסרות. דעת דרושה, שכן “איך יאמינו במי שלא שמעו אודותיו?”. אלוהים אומר, “הטו אוזניכם” ורק אחר כך “לכו אלי”. הוא מדגיש “שימעו” ורק אחר כך, “ותחי נפשכם” (ישעיה נ”ה 3). ובכן, אין ישועה בלי דעת.

אך לא די בהכרת העובדות. צריך להיות משוכנעים באמיתותן. האמת המוכרת חייבת לחדור לנבכי נשמתנו בטרם תפעל שם את פעולתה. ואכן, המשיח הבטיח שרוח הקודש ישכנע את הנבחרים “על חטא וצדקה ומשפט שיבוא”.

ולבסוף, אפשר להכיר את האמת ולהיות משוכנעים בה ללא צל של ספק, ובכל זאת לא להיוושע. כדי להיוושע יש לפעול בהתאם לעובדות, להתמסר להן.

מה הן העובדות? העובדות הן שכל יצר מחשבות ליבנו רק רע כל היום וכי טיבענו המושחת מניע אותנו בעקביות למעשים הנוגדים את רצון אלוהים והמביאים עלינו את זעמו הצודק. העובדות הן שאלוהים הוא קדוש ואינו יכול לשאת חטא. על כן הוא נשבע שהנפש החוטאת – היא תמות. העובדות הן שאין בידינו לעשות דבר כדי לשנות את המצב. לא יועילו כל התפילות, כל הקורבנות, כל המאמצים. חטאנו, ושכר חטאנו אחד הוא; מוות, מוות נצחי וצודק בעיני אלוהים. אבל מאחר שאלוהים הוא אלוהי אהבה, הוא הבטיח שכל הקורא אליו בהכנעה ובהכרה אמיתית בחטאו יוושע, אם רק יקרא בשם בנו ישוע המשיח, שסיפק כפרה אשר די בה לכפר על חטאי אלף אלפי עולמות. העובדות הן שאלוהים קורא, “פנו אלי והיוושעו, כל קצווי ארץ”.

 

ועכשיו, מה עושה אדם מאמין?

הוא זונח כל דת וכל דיעה אחרת. הוא מכיר בחטאו, לומד לראות את עצמו כחוטא אבוד ואת אלוהים כמושיע אדיר כוח. הוא מכיר בכך שלא מגיע לו דבר מאלוהים ולכן אינו מעז לתבוע דבר, אבל הוא גם יודע שאם ה’ לא יושיע לו, אין לו תקנה. הוא אבוד. על כן הוא זועק אל ה’: “אנא ה’, הושיע נפשי!”.

זאת היא אמונה!

אמונה כזו נאחזת בישוע כל עוד נפשה בה משום שהיא יודעת שבלעדיו היא אבודה. אין לה דבר מעצמה. היא כמו אזוב המפיק מן הקיר את כל מחייתו, את לחותו ואת מזונו. הקיר הוא היסוד לעצם קיומו. אמונה כזו היא פרי של הלידה-מחדש. אמונה כזו אומנם טבעית לאדם, אבל בני האדם עצמם כבר אינם טבעיים. הם מעוותים בגלל החטא. דרושה התערבות של ה’ כדי לשנות את המצב, לתקן את הקלקול ולהשיב לאדם את אמונתו באלוהים. “בחסד נושעתם, על ידי האמונה – ולא מידכם היתה זאת כי מתת אלוהים היא” (אפסים ב’ 8-9).

החלק השני בפרק א’ והחלק הראשון בפרק ב’ של האיגרת לאפסים מתארים את גדולת כוחו הנהדר של אלוהים, הפועל כעת בנבחרים כדי להעניק להם אמונה מושיעה. ה’ מקים את הנבחרים ממוות ומושיב אותם במשיח, במרומים. המאמינים במשיח הם אלו שאלוהים פעל בהם ונתן להם את היכולת להיות לבניו (יוחנן א’ 12). האדם אינו יכול להאמין לפני שנולד מחדש. גם לא תיתכן לידה-מחדש שאינה מביאה בעקבותיה אמונה. מכאן ברור שהאמונה איננה פורצת לבית האוצר של אלוהים ונוטלת משם ישועה עבור המחליטים להשתמש בה. היא אפילו לא פותחת את דלת בית האוצר. האמונה עצמה היא חלק מהישועה שאלוהים מעניק לנו.

 

פרי האמונה

אמונה דומה במשהו לעין (כפי שאמר בזמנו טוזר, מטיף אמריקני מופלא): היא רואה את הכל מלבד את עצמה. גם יעקב אומר שאי אפשר לראות אמונה כשלעצמה. אמונה מתגלית במעשיה. במובן זה אמונה דומה לרוח: אינך יודע שהיא קיימת עד שאתה שומע את רשרוש העלים וחש את משבה על פניך. האמונה נחבאת אל הכלים ונגלית רק במעשיה. “הראני נא את אמונתך בבלי מעשים!”, קורא יעקב. לא תוכל, “אך אני, מתוך מעשי אראה את אמונתי” (יעקב ב’ 18). על כן, לא די לטעון לאמונה, יש להראותה במציאות.

מבחן קיומה של אמונה הוא בפירותיה. פריה הראשון הוא ההיתלות המוחלטת בה’ לישועתנו. כפי שראינו, מאמין הוא אדם שנואש מעצמו ומצפה לישועה מאלוהים בלבד.

פריה השני של אמונה הוא אהבתה לאלוהים. “אנו אוהבים אותו משום שהוא הקדים לאהוב אותנו”. אבוי לאותה בושה! לא אהבנו אותו, את הקדוש והנהדר, אלא שהוא אהב אותנו בדמי חטאינו ובטומאת עוונותינו! איך נוכל כעת שלא למלא אחרי מצוותו לאהוב אותו בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו? אמונה באלוהים שונה במובן זה מאמונה בנוסחה מתימטית. אמונה משיחית היא יחס של קירבה ושל אהבה לאלוהים. השפה היוונית מבדילה בין אמונה במישהו, כפי שאפשר להאמין בעובדה שחמש ועוד חמש הם עשר, לבין אמונה “על” מישהו. אמונה מהסוג הראשון מתארת יחס בין אישיות אחת לשניה, כשהאחת רואה את השניה כאמינה ולכן סומכת עליה, בוטחת בה ונשענת עליה. אמונה מן הסוג השני היא האמונה שכתבי הקודש מתייחסים אליה כשהם מדברים על אמונה באלוהים. אנו מאמינים “עליו”, סומכים עליו כפי שאדם סומך על רעהו החזק ממנו. איש איננו סומך על אויבו! עצם הנכונות לסמוך על מישהו נובע מיחסי אהבה. ובכן, המאמין אוהב את אלוהים ובוטח באהבת אלוהים אליו.

אמונה מניבה פירות נוספים. קודם כל, היא מעודדת בנו ענווה. ברגע שאנו מבינים עד כמה נטמאנו בחטא ועד כמה אין ביכולתנו לעשות דבר לישועתנו – אפילו להאמין לא נוכל אם ה’ לא יעניק לנו זאת – באותו רגע ממש נחדל ממעשי יהירות וממחשבות גבורה וסיפוק עצמי שדתות אחרות ותפיסות טועות של האמונה המשיחית נוטות לעודד. רק אז נבין עד כמה הכל קיים בו, הכל בא ממנו, הכל נעשה על ידו והכל קיים למענו, אשר לו הכבוד לעולמי עולמים, אמן. או אז נלמד את משמעות הנאמר, “המתהלל יתהלל בה'”.

אמונה משיחית איננה קיימת בלא שקידה על טהרה. אלוהים מטהר “את לבבנו על ידי האמונה” (מה”ש ט”ו 9). אם האמנו כדי להימלט מחטאינו, איך לא נשקוד להיאבק בהם? האם אנחנו, אשר מתנו לחטא, נמשיך לחיות למענו? הרי מפעמות בנו התקווה והאמונה להידמות למשיח – כלום לא נשקוד לממש תקווה זו כבר עתה על ידי כך ש”נטהר את עצמנו כפי שהוא טהור” (יוח”א ג’ 1-3)?

אמונה מביאה גם לידי משמעת (רומים ט”ז 26, עברים י”א 8). אלוהים איננו סבא זקן ונחמד שהחלטנו להאמין בו כדי שיחסוך מאיתנו את תוצאות מעשינו. הוא אדון. הוא ריבון, ובריבונותו הושיע והביא אותנו אל מלכותו. כעת, כאזרחי אותה מלכות, אנו נכנעים בכל לצווי מלכנו ומשתדלים להיות רצויים לו.

אמונה מושיעה תלויה בדבר ה’ כי “האמונה באה משמיעה ושמיעה מדבר ה’ “. משום כך, מאמין הוא אדם ששוקד לנהל חיי קהילה סדירים ופעילים, מקפיד להקשיב לדרשות ולשיעורים בכתבי הקודש ובעצמו לומד בהתמדה את הכתובים. הוא מנצל כל הזדמנות כדי ללמוד ולהבין את הכתוב, מאושר למצוא ספרים משיחיים ומעדיף דווקא את אותם ספרים שיועילו לו בהבנת הכתובים, אפילו אם הם פחות מבדרים. הוא רוצה לגדול באמונה, לא להישאר גמד קטן-אמונה ומדולדל בטהרתו. זו הנקודה האחרונה עליה אתעכב היום.

האמונה המשיחית היא אמונה שמתפתחת. כל דבר חי מתפתח. האמונה הולכת מחסד אל חסד, מכבוד לכבוד ומאמונה לאמונה. זיכרו; אחד מהסימנים לאדמה הטובה במשל הזורע היה העובדה שהיא הניבה פרי. “איש אחד, היתה לו תאנה נטועה בכרמו. ויבוא לבקש בה פרי – ולא מצא. ויאמר אל הכורם, ‘הנה זה שלוש שנים אנוכי בא לבקש פרי בתאנה הזאת ולא מצאתי. כרות אותה’ ” (לוקס י”ג 6-7).

“כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו, ויסקלהו, ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו. ויקו לעשות ענבים – ויעש באושים. ועתה, יושב ירושלים ואיש יהודה, שיפטו נא ביני ובין כרמי. מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בוי מדוע קיוויתי לעשות ענבים ויעש באושים? ועתה אודיע נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי; הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס. ואשיתהו בתה” (ישעיה ה’ 1-6).

“בעבור זאת שיקדו להוסיף על אמונתכם את מעשה הצדקה ועל מעשה הצדקה את הדעת ועל הדעת את הפרישות… ואת הסבלנות…והחסידות והאחווה.. והאהבה…. אחי, הוסיפו ושיקדו לחזק את קריאתכם ובחירתכם במעשים טובים, כי אם כן תעשו, לא תיכשלו כי יפתח לפניכם לרווחה מבוא מלכות עולם אשר לאדונינו ומושיענו ישוע המשיח” (פטר”ב א’ 5-11).

לצערנו הרב, יש בקהילותינו אנשים שמעידים על עצמם כי הם מכירים את ה’, אך חייהם מראים את ההיפך. אנשים אלו אינם קרים ואינם חמים. אין להם עניין מיוחד בחיי הקהילה. הם ממעטים להתפלל וללמוד את כתבי הקודש, ולהעיד על הבשורה לאחרים – לרוב אינם מוכנים. רבים ממכריהם וחבריהם אף אינם יודעים שהם משיחיים. לא זו דרך המשיח. לא זו האמונה. הם טרמפיסטים שאינם תורמים דבר למלכות אלוהים ו”בפריים תכירו אותם”.

 

אמונה מדומה

כתבי הקודש מזהירים אותנו מפני אמונה מדומה: “ואשר על הסלע הם שומעים את הדבר ומקבלים בשמחה – ושורש אין להם ורק לשעה מאמינים” (לוקס ח’ 13). “ויאמן שמעון גם הוא… וידבק בפיליפוס, וירא את האותות והמופתים הגדולים אשר נעשו ויתמה…ויאמר אליו פטרוס, כספך יהי איתך לאבדון יען אשר רצית לקנות במחיר את מתת האלוהים! אין לך חלק וגורל בדבר הזה כי לבבך איננו ישר לפני האלוהים'” (מה”ש ח’ 13,20).

האמונה כל כך חיונית לישועתנו, עד שהשטן עושה הכל כדי להעמיד במקומה תחליפים שאינם יכולים להושיע. על כן, היזהרו. “בחנו את עצמכם שוב ושוב, “וראו אם אתם באמונה”. בלב כל אדם יש מסתורים ונפתולים רבים. אנו כל כך מורגלים בצביעות ושקר, עד שאנו מרבים להטעות את עצמנו בהבטחות שיהיה שלום. מוטב שנלמד להטיל ספק בכל רחשי ליבנו אלא אם יש להם יסוד אובייקטיבי והם עומדים במבחן הכתובים.

זיכרו שהמושיע אמר כי ביום האחרון יהיו רבים שיתדפקו על דלתות חסדו בהנחה שיש להם זכות לבוא לפניו ויקראו, “אדון, אדון! פתח לנו. הלא פעלנו בשמך נפלאות”, אך הוא ישיב להם, “צאו ממני, הרשעים. מעולם לא הכרתי אתכם!”.

אין זה עניין שאפשר להקל בו ראש. יותר מדי תלוי בכך. היזהרו, הזהירו אחרים ועימדו על המשמר לבל יבוא השטן ויגזול מכם את קניינכם.

 

נ ס כ ם :

  1. אמונה איננה דעת. לא די בידיעת האמת כדי להיוושע. מאידך, אין אמונה בלי דעת. יש צורך לדעת דברים מסוימים כדי להיוושע.
  2. אמונה איננה הביטחון שישוע מת למעננו על הצלב אלא ההכרה בכך שאלוהים יכול להושיע אותנו אם ירצה, וכי אין מקום לתקווה אחרת.
  3. אמונה איננה הדרך בה אנו נושעים או הסיבה בגללה אנו נושעים. אף שאיננו נושעים בלי אמונה, גם איננו נושעים בזכותה.
  4. אמונה איננה כוח מיסטי. היא איננה מגשימה דבר בעצמה.
  5. בני אדם נושעו באמונה מאז ראשית ימי החטא. בני אדם נושעים היום בדיוק כפי שנושעו אברהם, יצחק ויעקב, ובדיוק כמו שנושעו אנשים מאז ימי אדם וחווה.
  6. להאמין באלוהים פירושו לסמוך עליו, להפקיד בידיו את גורלנו ולהתחנן אליו שיושיע אותנו.
  7. אמונה היא מתנה מאלוהים. לא נרצה וגם לא נוכל להאמין אלא אם הוא יוליד אותנו מחדש.
  8. אמונה מושיעה מתמקדת בישוע, לא במעשי רוח הקודש או בכל דבר אחר. היא מכירה בחטאותינו ובצדק שבאובדננו משום שהיא מבינה שאלוהים הקדוש שונא חטא. היא רואה את חסד אלוהים בישוע וזועקת לאלוהים שירחם עלינו ויתן גם לנו חלק בישוע.
  9. מבחנה של אמונה הוא בפריה: ענווה, יראת אלוהים ואהבתו, טהרה, משמעת ואהבת הזולת למען אלוהים, חיי קהילה סדירים, עניין רציני בכתבי הקודש ומאמץ מתמיד להעמיק בהם דעת. אמונה תלויה בדבר ה’, ממנו היא נובעת וממנו היא ניזונה. על כן אמונה מקפידה תמיד להיות עסוקה בדבר אלוהים.
  10. אמונה היא דבר שמתפתח וגדל. כל מאמין מניב פרי, אחד מניב 60, אחר 80 וזה 100 מידות, אך כל מאמין ונושע מניב.

 

פרק ו

 

ת  ש  ו  ב  ה     ו  א  מ  ו  נ  ה     –     חלק ב: חזרה בתשובה

מבוא

בפרקים הקודמים דיברנו על הישועה משלושה היבטים:

  1. מעשה המשיח למעננו – הכפרה;
  2. מעשה המשיח בנו – הלידה החדשה;
  3. חובותינו למשיח – אמונה ותשובה.

בפרק הקודם עסקנו באמונה. כעת עלינו לדבר על חובת התשובה מחטא אל אלוהים.

לא בלי סיבה אנו מתרכזים בסידרת דרשות זו בתורת הישועה. נושא זה עומד במרכז האמונה המשיחית והבנתנו אותו תכריע במידה רבה מה תהיה גישתנו לנושאים חשובים אחרים. אנו גם מתרכזים במתכוון בחובותינו כלפי אלוהים: בסופו של דבר אלוהים ימלא את חלקו בישועתנו גם בלי עזרתנו. עלינו מוטלת האחריות להבין את מה שנדרש מאיתנו ולעשות זאת בכל לבבנו.

בפרק הקודם ניסינו לתקן כמה טעויות שגורות בנושא האמונה, וללמוד מכתבי הקודש מה זאת אמונה. הפעם נעסוק בצד המוסרי-אנושי של אמונתנו ובמישור המוסרי של חובותינו כלפי אלוהים.

הרבה אפשר לומר על הנושא, והרבה צריך לומר. לא נוכל להזכיר כאן אלא מעט-מזעיר ממה שראוי היה לומר. נצטרך לחזור וללמוד את הנושא ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת.

הרבה ממה שאומר בהמשך כבר נרמז בפרקים הקודמים, אבל הנושא כל כך חשוב שכדאי לנו לא להסתפק ברמזים, אלא לעסוק בו בהרחבה.

 

הביטויים המתארים תשובה

מספר מילים בכתבי הקודש משמשות לתאר את התשובה, וכל אחת מהן מדגישה צד אחר. בעברית משמשות שתי מילים לתאר את מעשה התשובה. המילה הראשונה היא “להינחם”, שמשמעותה להצטער ולחזור מכוונה או ממעשה. כך, למשל, בספר שופטים, כאשר ישראל נלחם בבנימין נאמר שהם נשבעו ש”איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה” (כ”א 1). כשתמה המלחמה והעם ראה את תוצאותיה, “ויינחמו בני ישראל אל בנימין אחיו ויאמרו, ‘נגדע היום שבט אחד מישראל'” (כ”א 6).

המילה השניה המתארת חזרה בתשובה היא “לשוב”, ומשמעותה להפנות עורף למקום או לכיוון אחד ולחזור למקום שעזבת או שסטית ממנו. כך למשל, דרש העם לשוב למצריים אחרי שחזרו המרגלים מ”לתור את הארץ” (במדבר י”ד 3).

 

ביוונית יש שלוש מילים המתארות תשובה:

  1. הראשונה, “METANOYA”, משמעה “לדעת שוב” או “לשנות דיעה וכוונה שבלב”. בברית החדשה משמשת מילה זו אך ורק כדי לתאר את יחסו של האדם לחטא ולאלוהים עצמו, כמו קריאת שאול אל שומעיו, “הינחמו ושובו אל האלוהים” (מה”ש כו 20). כלומר, “פנו מן החטא חזרה אל אלוהים”.
  2. “METAMELYA” משמעותה צער על מעשה או כוונה, כפי שנאמר על יהודה איש קריות כשראה מה עשו בישוע לאחר שנאסר, “ויינחם, וישב את שלושים הכסף אל ראשי הכוהנים והזקנים” (מתי כז 3).
  3. “STREPHO” משמעותה, פניה או פניה לאחור, כמו “וייפן… אל ההמון ההולך אחריו” (לוקס ז 9).

תשובה, אם כן, היא שינוי כיוון, פניה לכיוון ההפוך מזה שהאדם הולך בו – שינוי שנובע משינוי דיעה וכוונה והמלווה בצער על הכיוון הקודם. לשוב בתשובה פירושו להפנות עורף לעבר ולפנות לכיוון חדש. כחלק מדרך הישועה, תשובה פירושה פניה מחטא לאלוהים: “שובו והשיבו מכל פשעיכם… השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם” (יחזקאל י”ח  30-31), “הינחמו ושובו אל האלוהים” (מה”ש כ”ו 20).

 

תשובה ולידה-מחדש

שינוי כזה הוא קודם כל שינוי של הלב, שינוי פנימי ויסודי כמו זה שמתאר יחזקאל, “השליכו מעליכם את כל פשעיכם…ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה” (יחזקאל י”ח 31). ומי יכול לברוא לעצמו לב חדש ולחדש בקירבו רוח חדשה? אף לא אחד.לכן מתפלל דוד, “לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקירבי” (תהלים נ”א 12).

במילים אחרות, תשובה – כמו אמונה – היא פרי של הלידה החדשה. אנו חוזרים בתשובה כאשר אלוהים משנה את כוונות הלב ואת הרצון. לכן אמר שאול כי אלוהים הוא שנותן בלב בני האדם “לשוב ולדעת האמת ויעירו מרשת השטן אשר צדם בה לרצונו” (טימ”ב ב’ 25-26).

לכן אומר שמעון פטרוס כי ישוע נישא על ידי אלוהים אל כיסא מלכות והוכתר שם “לשר ולמושיע לתת תשובה לישראל, וסליחת החטאים” (מה”ש ה’ 31).

במה”ש י”א 18 התלמידים שמחים כי גם לגויים “נתן האלוהים התשובה לחיים”. זו גם הסיבה שירמיהו מתפלל, “השיבוני ואשובה, כי אתה ה’ אלוהי” (ירמיה ל”א 18).

תשובה מחטא היא מתנת אלוהים. מעולם לא חזר אדם בתשובה אלא אם אלוהים העניק לו זאת. תשובה היא פרי הלידה החדשה, ורק אלוהים מוליד בני אדם מחדש.

 

חזרה בתשובה והחטא שבליבנו

בלידה החדשה אלוהים מעניק לבני האדם לב חדש ורוח נכונה. לפתע הם רואים דברים בדרך אחרת. הם מתעוררים לחטאיהם; “ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקירבכם. והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר… וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים, ונקוטותם בפניכם על עוונתיכם ועל תועבותיכם (יחזקאל ל”ו 26,31). הכרת החטא היא עניין מרכזי בתשובה – ולא רק הכרה כללית בכך שחטאנו אלא ברוע שבמעשים שעשינו, הכרה בכך שאנו טמאים בעיני אלוהים מעצם טבענו ומעשינו הרעים.

זהו היבט חשוב ביותר של התשובה. אחרי הכל, תשובה היא חלק מדרך הישועה, ואנו נושעים מחטא וזקוקים לישועה בגלל חטא. כיום יש נטיה להזניח היבט זה. יש המדברים על תחושת חוסר סיפוק, על תסכול ועל חוסר-ודאות כאילו הם החטאים מהם מושיע אותנו אלוהים. תשובה מדומה מביאה לישועה -מדומה.

אנשים נוהרים לכנסיות ולבתי קהילה, מצטרפים לקהילות וקוראים לעצמם מאמינים רק כדי להיות מאושרים, וכשבחייהם מתגלה סתירה בין אמונתם לבין המציאות, קמים מבשרים שמנסים לתקן זאת על ידי קריאה אל אותם אומללים “להמליך את ישוע בחייהם”, “להכיר בו כאדון” ובדרך זו להוסיף את מה שהחסירו בבשורה. עלינו לזכור, איש לא יתקבל אל מלכות ה’ עד שלא יכיר בה’ כמלכו וכאדונו. איש לא יוושע בלא שיזנח את החטא. דרך הישועה היא דרך קודש, “טמא לא יבוא בה”. זניחת החטא היא חלק חיוני מהישועה ולב-ליבה של התשובה. “אם לא תשובו”, אמר ישוע, “תאבדו בחטאיכם”.

ממה אנו נושעים? רק מעונש החטא? לא! אנו נושעים גם מהחטא עצמו. “ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקירבכם. והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקירבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תישמרו ועשיתם” (יחזקאל ל”ו 26-27). “נתתי את תורתי בקירבם ועל ליבם אכתבנה” (ירמיה ל”א 33).

אנחנו הרי מדברים על אלוהים קדוש ועל מלכות שמים, שהיא מלכות קודש נצחית. בבשורה טמון כורח מוסרי שהוא חלק מהותי מעיקרה, מי שלא מבין זאת, איננו מבין את הבשורה. איך נוכל אנחנו, שמתנו לחטא, “להוסיף לחיות בו?” (רומים ו’ 2).

  • זהו המרכיב הראשון של תשובה משיחית: הכרת החטא.

 

חזרה בתשובה והכרת אשמה

המרכיב השני הוא הרשעה עצמית. אדם שנושע לא רק מכיר בכך שהוא חוטא, אלא שהוא גם ראוי לעונש. הוא מתוודה, “פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי – למען תצדק בדוברך, תזכה בשופטך” (תהלים נ”א 5-6).

השב בתשובה יודע שאינו ראוי לדבר מאת ה’ והוא מתפלל, “אנא ה’, האל הגדול והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו, חטאנו ועווינו והרשענו ומרדנו וסור ממצוותיך וממשפטיך, ולא שמענו אל עבדיך הנביאים אשר דיברו בשמך אל מלכינו, שרינו ואבותינו ואל כל עם הארץ. לך, אדוני, הצדקה, ולנו בושת הפנים כיום הזה, לאיש יהודה וליושבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים, בכל הארצות אשר הידחתם שם במעלם אשר מעלו בך… וישקוד ה’ על הרעה ויביאה עלינו, כי צדיק ה’ אלוהינו על כל מעשיו אשר עשה ולא שמענו בקולו” (דניאל ט’ 4-14). אני ממליץ לשוב ולקרוא תפילה נהדרת זו של דניאל.

כשאנחנו חוזרים בתשובה אנו מכירים בחטאינו, מכירים באשמה הרובצת עלינו עקב חטאינו ומכירים בעובדה שמגיע לנו אך חרון וכעס מאת ה’, כפי שהתפלל שמעון פטרוס, “סור ממני אדון, כי איש טמא אני”, הוא לא העז לבקש מהאדון דבר.

 

חזרה בתשובה והצער על החטא

המרכיב השלישי בחזרה בתשובה הוא צער על החטא והשנאה שאנו מתחילים לרחוש כלפיו. אנו מכירים במידת הרע שבחטא וסולדים ממנו בכל ליבנו – לא רק מהחטא שבמעשינו אלא גם מזה שבטיבענו החוטא; “הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, הן אמת חפצת בטוחות…” (תהל. נ”א 7). אנו מבינים עד כמה גדולה רעתנו והבושה אוכלת אותנו. איננו באים לאלוהים בשמחה ובביטחון כי אם בדמעה ובכאב, ולעולם לא נשכח את רוע מעללינו; אני, “אשר מלפנים הייתי מגדף ומרדף ומחרף”, אומר שאול התרסי, “אבל רוחמתי…ויגדל עלי במאוד מאוד חסד אדוננו…. נאמן הדבר וראוי לכל להתקבל שהמשיח ישוע בא לעולם להושיע את החטאים – אשר אנוכי הגדול בהם” (טימ”א א’ 13-15). “ולמלך עולמים, לאלוהים הקיים לעד והנעלם מעין והחכם לבדו, לו הכבוד וההדר לעולמי עולמים, אמן” (טימ”א א’ 17). אפילו בגן עדן נותר לנושעים זכר חטאתם והם שרים למשיח, “לך נאה לקחת את הספר ולפתוח את חותמיו כי אתה נשחטת ובדמך קנית לאלוהים מכל משפחה ולשון וכל עם וגוי” (התגלות ה’ 9).

ראו כמה שונה עדות שאול מזו שאנחנו רגילים לתת. משום מה, לעתים קרובות אחרי שאנחנו שומעים את עדותו של מישהו, אנחנו חושבים; “איזה משיחי נפלא”, “איזה אדם נפלא”, או “איזו חוויה רוחנית מעניינת היתה לאדם זה”. חלקו של אלוהים מוסתר תחת ערימה של סיפורי חטאים שעשינו לפני שנושענו, חוויות מסעירות שקרו במהלך הישועה והישגים משיחיים שהגענו אליהם מאז. לא כך צריך להיות. “המתהלל – יתהלל בה’ “.

יחזקאל אומר, “וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקוטותם בפניכם” (יחזקאל ל”ו 31). גורדון מפרש את המילה “ונקוטותם” כך; “תהיו מאוסים בעיניכם אתם, תתביישו במעשיכם”.

אני חושש שחלק מספרי הביוגרפיה המשיחיים הנפוצים היום נקראים בשל תיאור המעשים שקדמו לישועה יותר מאשר בשל חסדו של אלוהים המתואר בהם – ולצערי זה כולל גם ספרות שראתה אור בעברית.

המרכיב הרביעי הוא הכרת החטא והעונש המגיע לנו בעטיו, הכאב, הצער והבושה על החטא. כל אלה מצטרפים יחד כדי לעורר בנו יראה מפני משפט ה’ הצודק. אנו יודעים שאלוהים צדיק וכי כל עוול ישפט, ואנו יראים מהעונש.

 

חזרה בתשובה ופניה מחטא

המרכיב החמישי הוא הרצון לזנוח את החטא. אנו מתפללים ומבקשים מאלוהים לפעול בנו. אנו רוצים, כמו דוד, לב חדש וסליחת חטאים ומבקשים כפי שביקש דוד, “הסתר פניך מחטאי וכל עוונותיי מחה”. אנו רוצים שיטהר אותנו מטומאת החטא אשר דבקה בנו, כמו שביקש דוד, “הרבה כבסני מעווני ומחטאתי טהרני…. תחטאני באזוב – ואיטהר, כבסני – ומשלג אלבין”.

דוד זנח את חטאו להלכה ולמעשה. חזרה בתשובה היא התוודות על חטא – אבל לא רק התוודות. “ילדי צפעונים, מי הורה לכם להימלט מן הקצף הבא?! לכן עשו פרי הראוי לתשובה!” (מתי ג’ 7-8). תשובה אמיתית נמדדת במעשים. זכי המוכס הפגין את כנות חזרתו בתשובה כשהכריז, “את מחצית נכסי אני נותן לעניים ואם עשקתי איש – אשיבה לו ארבעתיים”. כיצד השיב לו ישוע? “היום היתה ישועה לבית הזה” (לוקס י”ט 8-9). כמו אמונה, תשובה בלי מעשים – מתה היא. לכן אמר שאול לאפסים (ד’ 22,24) שעליהם “לסור” מדרך חייהם הקודמת, “לפשוט את האדם הישן”, להסיר את השקר מפיהם, לחדול לגנוב ולהפסיק לנבל את פיהם.

חזרה בתשובה היא שינוי קיצוני שמתבטא בזניחת החטא, בתיקון העוול שעשינו ובמאמץ מתמיד להתגבר על החטא מעתה ואילך, לכל אורך החיים. תשובה איננה מעשה חד פעמי. מי שחושב שחזר פעם אחת בתשובה ודי לו בכך, טועה בהחלט. חזרה בתשובה היא תהליך, או ראשיתו של תהליך – תהליך ההתקדשות. זוהי דרך חיים ויש ללכת בה כל הזמן. ישוע אומר לקהילת המאמינים, “נטשת את אהבתך הראשונה. זכור איפה אי מזה נפלת ושובה ועשה כמעשיך הראשונים”. מאוחר יותר הוא אומר לקהילה שחדרו אליה אנשים לא נאמנים – “שובה” ותקן את הדבר. ועוד, “שקוד וחזק את השארית הקרובה למות, כי לא מצאתי מעשיך שלמים לפני ה’. זכור את אשר קיבלת ושמעת ושומרה זאת ושובה – ואם לא תשקוד, הנני בא עליך כגנב ולא תדע השעה אשר אבוא אליך”. הוא מסיים בדברים, “אני, את כל אשר אוהב אוכיח ואייסר, על כן שקוד ושובה” (התגלות ב’ 5,16, ג’ 3,19).

משיחי שחזר בתשובה הוא משיחי שכל הזמן חוזר בתשובה ולכן הוא תמיד פתוח לביקורת ולתוכחה. הוא לא מתקומם כשאחרים מעירים לו על מעשיו, על אופן חינוך ילדיו, על יחסו לקהילה, למשפחתו או לזולת. זכר חטאיו עודנו עימו, כפי שאמר דוד, “חטאי לנגדי תמיד”. משיחי כזה יודע שאם היה מסוגל פעם למעשים כה נוראים, הוא מסוגל להם שוב. אין לו בטחון בעצמו ולכן ישמח לכל הערה, ביקורת או עצת ידיד – ואפילו לביקורת אויב. כל רצונו מתמקד בשאיפה להתרחק מן החטא.

 

חזרה בתשובה ותקווה מאלוהים

המרכיב השישי של חזרה בתשובה הוא היאוש של האדם מעצמו. אדם כזה יודע כי “כל צדקותינו כבגדי עדים” לפני ה’. הוא יודע כי “אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא – אף לא אחד”. הוא יודע שאין לו כל בסיס לבקש דבר מה’. הוא גם מבין ששום דבר, מלבד מעשה אלוהים, לא יכול להושיעו והוא מכיר בחוסר האונים שלו. “אשור לא יושיענו. על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד ‘אלוהינו’ למעשה ידינו” (הושע י”ד 4). על הפסוק הזה אומר סיבס, “ידעו הכל כי הראויים לנחמה הם אלו שמחשיבים את עצמם פחות ראויים מכולם…. יאוש קדוש מעצמנו הוא היסוד האיתן ביותר לתקווה אמיתית”‘. החוזר בתשובה פונה מחטאו ומעצמו לאלוהים וה’ משיב, “ארפא משובתם, אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו” (הושע י”ד 5). החוזר בתשובה יודע שאין לו אף שמץ של זכות מלפני ה’ ושהוא גם לא יכול להשיג זכות כזו. דמעותיו אינן מזכות אותו, שכן לא תוכלנה למחוק את העבר – את זאת עושה רק ישוע. אבל מי שחוזר בתשובה מתקבל באהבה ובשמחה על ידי אלוהים המרחם (לוקס ט”ו 11-24). “אני אומר לכם, השמים כולם צוהלים ושמחים על כל חוטא החוזר בתשובה”.

אה! כמה שיכולתי להאריך בנושא! אלוהים מצדיק רשעים שסרו מחטאם והשליכו את כל יהבם עליו. אין כמעט נושא נהדר מזה, אך זמננו תם.

 

לכן אסכם:

  1. האדם איננו סביל בתהליך ישועתו. הוא פעיל ביותר, אבל פעילותו נובעת מזו של אלוהים וכל מעשיו צומחים ממעשה הישועה של אלוהים בו.

היוזמה היא של אלוהים. הוא המושיע את האדם ולא האדם את עצמו.

  1. חזרה בתשובה חיונית לישועה.

בלי תשובה אי אפשר להיוושע. משום כך, וכיוון שהכל חטאו, על כולם לשוב בתשובה כדי להיוושע.

אנו קוראים לבני האדם למלא את חובתם ולהאמין במשיח. אלו מעשים שכתבי הקודש מחייבים בהם את כל בני האדם, למרות חוסר יכולתם הנובע מהשחתת טיבעם על ידי החטא.

  1. ה’ הוא המעניק תשובה. תשובה היא הכרת החטא, הכרת חטאינו אנו והכרת טומאת טיבענו החוטא.
  2. תשובה היא שנאת החטא, צער עליו וזניחתו.
  3. בתשובה יש הכרה בחוסר יכולתנו ובכך שאיננו זכאים לכלום מידי ה’.
  4. החוזר בתשובה זועק אל ה’, וה’ תמיד מזכה ברחמים ובישועה את השב אליו.
  5. צריך לזכור: כולנו שונים זה מזה וכאלה תהיינה גם חוויותינו. אצל אחד התשובה ברורה יותר ומלווה בסערת רגשות מראשית החיים המשיחיים. אצל אחר היא שקטה וצנועה, אבל אצל כולם היא קיימת. פריה הוא פניה מחטא ומאבק בו, נכונות לקבל תוכחה ומאמצים לתקן את מה שעיוותנו בחטאינו בעבר.
  6. תשובה היא צעד מוסרי מודע וראשית תהליך ההתקדשות.
  7. אי אפשר להיוושע בלי לשוב בתשובה. על כן, חיזרו בתשובה! הכירו ברעתכם. ראו את מעשיכם הרעים. חידלו מחטאיכם ופנו אליו. “שובה משובה ישראל, נאום ה’… לא אטור לעולם. אך דעי עוונך כי בה’ אלוהיך פשעת…. שובו בנים שובבים” (ירמיה ג’ 12-14).

 

“ואתה, בן אדם, אמור אל בית ישראל, כן אמרתם לאמור: ‘כי פשעינו וחטאותינו עלינו, ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה?’. אמור אליהם; ‘חי אני, נאום אדוני ה’, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה’. שובו, שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו בית ישראל?” (יחזקאל ל”ג 10-11).

“פנו אלי והיוושעו, כל אפסי ארץ, כי אני אל ואין עוד. בי נשבעתי, יצא מפי צדקה, דבר ולא ישוב, כי לי תכרע כל ברך, תכרע כל לשון… בה’ יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל.”

(ישעיה מה 22-25)

מחובה זו איש מאיתנו איננו פטור. יעזרנו ה’ לראות זאת – ולפעול בהתאם.

 

הערה:

Bott, Expositions of St. Paul, עמוד 48.

 

פרק ז

 

ה  ה  ת  ק  ד  ש  ו  ת – חלק א: פועלו של ישוע

אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הֲנַמְשִׁיךְ בַּחֵטְא כְּדֵי שֶׁיִּרְבֶּה הַחֶסֶד? 2 חַס וְחָלִילָה! אָנוּ שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא, אֵיךְ נַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה בּוֹ? 3 הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי כֻּלָּנוּ אֲשֶׁר נִטְבַּלְנוּ לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמוֹתוֹ נִטְבַּלְנוּ? 4 נִקְבַּרְנוּ אִתּוֹ בַּטְּבִילָה לַמָּוֶת כְּדֵי שֶׁנִּתְהַלֵּךְ גַּם אֲנַחְנוּ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים, כְּשֵׁם שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּקַם מִן הַמֵּתִים עַל־יְדֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָב; 5 שֶׁכֵּן אִם הִתְאַחַדְנוּ אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ, כָּךְ גַּם נִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ. 6 זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים: הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵס גּוּף הַחֵטְא וְלֹא נִהְיֶה עוֹד עֲבָדִים לַחֵטְא; 7 שֶׁהֲרֵי הַמֵּת מְשֻׁחְרָר מִן הַחֵטְא. 8 אֲבָל אִם מַתְנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ, מַאֲמִינִים אָנוּ כִּי גַּם נִחְיֶה עִמּוֹ. 9 אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי הַמָּשִׁיחַ, לְאַחַר שֶׁקָּם מִן הַמֵּתִים, לֹא יָמוּת עוֹד; הַמָּוֶת לֹא יוֹסִיף לִשְׁלֹט בּוֹ. 10 הֲרֵי בְּמוֹתוֹ מֵת אַחַת וּלְתָמִיד לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ בִּחְיוֹתוֹ הוּא חַי לֵאלֹהִים. 11 בְּדֶרֶךְ זֹאת גַּם אַתֶּם חִשְׁבוּ אֶת עַצְמְכֶם מֵתִים לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ חַיִּים לֵאלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

12 לָכֵן, אַל יִמְשֹׁל הַחֵטְא בְּגוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה וְאַל יַכְנִיעַ אֶתְכֶם לְתַאֲווֹתָיו. 13 וְאַל תִּמְסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לַחֵטְא כְּכֵלִים שֶׁל רֶשַׁע, אֶלָּא מִסְרוּ אֶת עַצְמְכֶם לֵאלֹהִים כַּאֲנָשִׁים חַיִּים שֶׁהוּקְמוּ מִן הַמֵּתִים, וְאֶת אֵיבְרֵיכֶם תִּמְסְרוּ לֵאלֹהִים כְּכֵלִים שֶׁל צֶדֶק. 14 הַחֵטְא לֹא יִשְׁלֹט בָּכֶם, כִּי אֵינְכֶם תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד. 15 וּבְכֵן מָה? הַאִם נֶחֱטָא מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד? חַס וְחָלִילָה! 16 הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁכַּאֲשֶׁר אַתֶּם מוֹסְרִים אֶת עַצְמְכֶם כַּעֲבָדִים לְמִישֶׁהוּ כְּדֵי לְצַיֵּת לוֹ, עֲבָדִים אַתֶּם לְמִי שֶׁאַתֶּם מְצַיְּתִים – אוֹ לַחֵטְא הַמּוֹלִיךְ אֶל מָוֶת, אוֹ לַצִּיּוּת הַמּוֹלִיךְ אֱלֵי צְדָקָה. 17 אַךְ תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל שֶׁאַתֶּם, אֲשֶׁר קֹדֶם לָכֵן הֱיִיתֶם עֲבָדִים לַחֵטְא, נִשְׁמַעְתֶּם בְּכָל לֵב לְדֶרֶךְ הַתּוֹרָה אֲשֶׁר חֻנַּכְתֶּם בָּהּ. 18 וּלְאַחַר שֶׁשֻּׁחְרַרְתֶּם מִן הַחֵטְא נַעֲשֵׂיתֶם עֲבָדִים לַצְּדָקָה. 19 אֲנִי מְדַבֵּר בְּדֻגְמָאוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת בִּגְלַל חֻלְשַׁתְכֶם, חֻלְשַׁת בָּשָׂר וָדָם. כְּמוֹ שֶׁכַּעֲבָדִים לְטֻמְאָה וְרֶשַׁע מְסַרְתֶּם אֶת אֵיבְרֵיכֶם לְתַכְלִית שֶׁל רֶשַׁע, כֵּן עַתָּה כַּעֲבָדִים לַצְּדָקָה מִסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לְתַכְלִית שֶׁל קְדֻשָּׁה. 20 הֲרֵי בְּעֵת שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לַחֵטְא חָפְשִׁים הֱיִיתֶם מִן הַצְּדָקָה. 21 וְאוּלָם אֵיזֶה פְּרִי הָיָה לָכֶם אָז מֵאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם מִתְבַּיְּשִׁים בָּהֶם עַכְשָׁו? הֲלֹא הַמָּוֶת הוּא תּוֹצָאָתָם. 22 אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם מְשֻׁחְרָרִים מֵהַחֵטְא וּמְשֻׁעְבָּדִים לֵאלֹהִים, יֵשׁ לָכֶם פְּרִי הַמֵּבִיא לִידֵי קְדֻשָּׁה, וְהַתּוֹצָאָה הִיא חַיֵּי עוֹלָם; 23 כִּי שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת, אֲבָל מַתְּנָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הִיא חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.

ז1 אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים – וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה – כִּי לַתּוֹרָה יֵשׁ מָרוּת עַל הָאָדָם כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי? 2 הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה קְשׁוּרָה לְבַעֲלָהּ עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה כָּל עוֹד הוּא חַי, אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ פְּטוּרָה הִיא מֵחֹק הַתּוֹרָה הַקּוֹשֵׁר אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ. 3 לָכֵן אִם תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר בְּעוֹד בַּעֲלָהּ חַי, הִיא תִּקָּרֵא נוֹאֶפֶת. אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ, פְּטוּרָה הִיא מֵאוֹתוֹ חֹק וּבְהִנָּשְׂאָהּ לְאִישׁ אַחֵר אֵין הִיא נוֹאֶפֶת. 4 כֵּן גַּם אַתֶּם, אַחַי, מַתֶּם לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, בְּאֹפֶן שֶׁנַּעֲשֵׂיתֶם שַׁיָּכִים לְאַחֵר, לָזֶה שֶׁהוּקַם מִן הַמֵּתִים, כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּרִי לֵאלֹהִים. 5 הֲרֵי כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַבְּשָׂרִיּוּת, תַּאֲווֹת הַחֵטְא שֶׁנֵּעוֹרוּ עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה פָּעֲלוּ בְּאֵיבָרֵינוּ לַעֲשׂוֹת פְּרִי הַגּוֹרֵם לְמָוֶת. 6 אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּיֹשֶׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה. 7 אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה “לֹא־תַחְמֹד”. 8 הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. 9 בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים 10 וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; 11 שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי. 12 וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. 13 הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל־יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ.

(אל הרומים ו 1 – ז 13)

 

מבוא

עד עתה למדנו משהו אודות אלוהים. דיברנו על קדושתו, על ריבונותו ועל אהבתו. למדנו שהאדם נברא על ידי אלוהים וכי נברא כדי לחיות למען בוראו ולעשות את רצונו. רק כך יהיה מאושר. ראינו שהאדם הראשון עמד בראש האנושות כנציגה החוקי וכשחטא, הוא חטא בשם האנושות כולה. חטאו זה הביא על כל בני האדם אשמה נוראה וכעונשה הראשון של אשמה זו, את השחתת טבעם. למדנו גם שעונש כל חטא הוא המוות וכי בני האדם נתונים עתה לחרון אלוהים הצודק בגלל חטאו של האדם הראשון וגם בגלל חטאים שעשו בעצמם.

אחר כך דיברנו על חסד אלוהים המושיע ועל הכפרה: אלוהים מעמיד את ישוע במקומו של החוטא וכנציגו. ישוע ממלא בסיבלו ובמותו את דרישות צדקת אלוהים בגלל חטאינו. ראינו גם את פועל רוח הקודש שמוליד אותנו מחדש בכוח שדבר איננו יכול לעמוד בפניו, וראינו את חובת האדם להאמין ולשוב מחטאו.

סידרת דרשות זו נקראת “דרך הישועה” משום שישועה איננה שלב בשרשרת מאורעות רוחניים ומוסריים שאדם מתנסה בהם בהליכתו עם אלוהים; ישועה היא השרשרת כולה. נושענו, אנו בתהליך של ישועה, ועוד ניוושע. ישועתנו הנוכחית היא רק חלק מדרך ארוכה ומפוארת מכבוד אל כבוד, מאמונה אל אמונה. ישועה היא דבר מתמשך, מתפתח וגדל. היא איננה מאורע חד-פעמי, אף שיש בה מאורעות כאלו. ישועה פירושה חיים משיחיים, התנסות הולכת ומתרחבת בחסד אלוהים, קדושה המשתרשת בחיינו ושמחה ברוח הקודש.

הלידה-מחדש, לעומת זאת, היא מאורע חד פעמי: אדם נולד מחדש פעם אחת ולתמיד. מות ישוע הוא מאורע חד-פעמי; ישוע מת למען נבחריו פעם אחת – ולתמיד. אבל ישועה היא תהליך. ישועתו של אדם לא תושלם לפני שישתחרר מגוף המוות הזה, ילבש אלמוות ויחזה את אלוהים. האדם איננו מגיע אל שלמות ישועתו בטרם יהפוך טהור כפי שאלוהים עצמו טהור, בטהרה אשר בלעדיה לא יראה איש את אלוהים.

הנושא הבא שנעסוק בו הוא תהליך ההתקדשות. נלמד נושא זה משלוש נקודות ראות:

  1. חלקו של המשיח,
  2. חלקו של רוח הקודש
  3. חלקו של האדם בתהליך ההתקדשות.

בפרק זה נעסוק בפועלו של המשיח.

למעשה, אפשר היה לכלול את כל מה שנאמר מכאן ואילך תחת הכותרת “דרך ההתקדשות”, אבל כיוון שההתקדשות היא חלק מישועתנו – וחלק חשוב! – נמשיך בסידרה על דרך הישועה ונלמד במהלכה גם על התקדשות.

בעצם, מהי התקדשות? התקדשות באה לידי ביטוי באורח חייו של המאמין ואופי יחסיו עם אלוהים, עם העולם שסביבו, הקהילה, המשפחה והחברה, וגם ההתייחסות שלו אל עצמו. סופו של התהליך נקבע מראש: כל משיחי ילבש את תפארת אלוהים ויהיה קדוש בקדושה אמיתית ומלאה שגם באה מאלוהים וגם תלויה בו בכל עת. המשיחיים יחיו לנצח, משוחררים מחטא אלי צדקה, לכבודו המתמיד של אלוהים מושיעם. העולם, הקהילה, המשפחה והחברה הם תחומים שדרך ההתקדשות עוברת בהם, ותכלית כולם היא “תהילת כבוד חסדו (של אלוהים) אשר חנן אותנו (המשיחיים) באהובו”, “למען יפואר האלוהים בכל”.

אי אפשר להבין את תהליך ההתקדשות בלי להבין קודם מהי ישועה, כיוון שתהליך ההתקדשות הוא המשך הישועה ופועל יוצא שלה. הרי על מה אנו מדברים? על ישועה ממה? אנו מדברים על ישועה מחטא. אם כך, הבנת מהות החטא והדרך בה היינו לחוטאים חיונית להבנת דרך הישועה.

נזכור, אם כן, שוב: החטא הראשון – שהוא חטא כולנו – היה חטאו של האדם הראשון. כולנו אשמים בחטא זה משום שהאדם הראשון חטא בשם כולנו וכנציגנו. העונש הראשון שהוטל עלינו בגלל חטא זה היה גירוש מעל פני אלוהים. העונש השני הוא השחתת טיבענו. מרדנו בשלטון אלוהים ולכן הוא מסר אותנו לשלטון החטא והמוות. משמעות הדבר היא עבדות לחטא, הן מכוח היותנו נתונים לשלטונו והן מכוח העובדה שליבנו נתון להשפעתו המשחיתה.

ישוע הוא האדם השני, ראש אנושות חדשה ונציגה. הוא כיפר על חטאינו וריצה אותנו לאלוהים. אלוהים מקבל אותנו בזכות ישוע המשיח ובחסדו, ולא בזכות מעשינו. החוטא נסלח, הרשע זוכה בברכת אלוהים והמורד מוזמן ליהנות מכל מתנות חסדו! ככל שחטאינו איומים, חסד אלוהים גדול מהם.

כאן מתעוררת בעיה: אם אלוהים סולח לחוטא למרות חטאו, אם הוא סולח בחסד ומושיע שלא בזכות מעשים, איזה מניע יש לנו לעשות מעשי צדקה? “הבה נעמוד בחטא למען ירבה החסד” (רומים ו’ 1). עד לנקודה זו באיגרתו עסק שאול בהיבט האובייקטיבי של הישועה. אלוהים הניח בסיס צודק לישועת המאמין, בסיס שאינו תלוי במאמין, אלא במעשי ישוע בלבד. היתכן שאלוהים יעשה כל זאת למען בני האדם ובכל זאת ישאיר את הנושעים עבדים לחטאם? “לא ולא”, אומר שאול. ההיבט האובייקטיבי של הישועה איננו המימד היחיד. ברומים ו’ 2 הוא אומר: “מתנו לחטא – ואיך נוסיף לחיות בו?!”. כל מי שהמשיח מת לכפרתו הוא גם מי שהמשיח שיחרר מעבדות לחטא – בכל מובן שהוא – והעביר אותו לעבדות אחרת, עבדות לצדקה ולתהילת אלוהים.

 

עם המשיח מתנו

בפסוקים 1-2 בפרק ו’ קובע שאול את עובדות היסוד, והוא מפרטן ומרחיבן בהמשך, בהסבר שהוא נותן לקביעה כי “מתנו לחטא”. נעיין בקטע זה  לפרטיו.

פס’ 3: “האינכם יודעים כי כולנו, הנטבלים למשיח ישוע, למותו נטבלנו?”. השליח פונה אל קוראיו ומזכיר להם את משמעות טבילתם. “האינכם  מבינים מה פירוש המילים ‘מתנו לחטא’? הרי ‘הנטבלים למשיח ישוע’ עושים זאת כדי להראות שיש להם חלק במותו של ישוע ולכן גם בתוצאות מותו בכל הנוגע לשלטון החטא בחייהם”.

פס’ 4: “נקברנו איתו בטבילה למוות”. נקברנו ממש כפי שישוע נקבר, אבל בכך לא הסתיים העניין. לא רק במותו יש לנו חלק, כי אם גם בחייו.  כעת, “כאשר נעור המשיח מן המתים בכבוד האב”, כלומר בגבורה אדירה מאין כמוה, “כן נתהלך גם אנחנו בחיים מחודשים”. מתנו עם ישוע וקמנו עימו. כעת אנחנו חיים בכוח תחייתו.

שימו לב, כל מי שיש להם חלק במותו של ישוע ושכופרו חטאיהם, יש להם גם חלק בתחייתו, ללא כל הבדל ביניהם. אין מקום להבחין בין כמה “סוגים” של משיחיים, כפי שיש הנוהגים לעשות. יש המחלקים את האנושות לשלושה סוגים של בני אדם: בשריים, נפשיים ורוחניים. לפי חלוקה זו, בני אדם “בשריים” הם אלו שלא נולדו מחדש; ה”נפשיים” הם אנשים שאומנם נולדו מחדש אבל טרם הכתירו את ישוע למלך חייהם. משיחיים אלו טרם התמסרו למשיח ולכן עדיין לא זכו להענקה מיוחדת של גבורת המשיח ואו של רוחו, או של קדושתו – כל אחד על פי תיאוריו ומושגיו). משיחיים “רוחניים”, לעומת זאת, הם בני אדם שנושעו והתמסרו למשיח, ולכן גם זכו להאצלה מיוחדת של ברכת אלוהים.

לא כך יש לחשוב.

שאול מתאר סוג אחד בלבד של משיחיים ועליהם הוא אומר, “נקברנו איתו (עם המשיח) בטבילה למוות למען, כאשר יעור המשיח מן המתים בכבוד האב, כן נתהלך גם אנחנו בחיים מחודשים”. כולם מתו, כולם קמו, וכולם נקראים כעת לחיות בכוח חייהם המחודשים. אין שני סוגים של משיחיים. יש רגעים בחיי כל משיחי בהם מסירותו פוחתת ודרגת היענותו לתאוות הבשרים או לגאוות הנפש גוברת – אבל הוא אותו “סוג” של משיחי כל העת. דרך הישועה היא דרך ארוכה וקשה. היא כרוכה במאבק, בכישלונות, בחטאים, בעליות ובמורדות – ומובן מאליו שיהיו חטאים, שהרי עודנו לא מושלמים! רגע אחד שאול מתהלל בחסדי ה’, וברגע השני הוא זועק: “אוי לי! מי יצילני מגוף המוות הזה?!”. הוא אף מכנה את עצמו “נפשי”. רגע אחד הוא שמח ברצון ה’, וברגע השני הוא עושה ההיפך מהרצוי לו ולאלוהים. “הרוח מתאווה היפך מן הבשר והבשר היפך מן הרוח”. אבל כל העת זהו אותו אדם, אותו סוג של משיחי. במשיחיות אין דרגות, אין סוגים. אי אפשר להפריד בין לידה מחדש לבין חובת הקדושה, בין חובותינו לבין חסדי ה’ שבעזרתם נוכל למלא את חובותינו.

 

קמנו עם המשיח

פס’ 5: משום שאין להפריד בין חובותינו לחסד ה’, שאול רואה ב”חיים המחודשים” את מבחן ישועתנו. “כי אם נדבקנו”, כלומר היה לנו חלק “בדמיון  מותו, אכן גם נהיה דבוקים לתחייתו”. אין אדם שנושע ושיש לו חלק במותו המכפר של ישוע, שאין לו גם חלק בתחייתו. משום כך, מי שאינו שותף לחיי התקומה של ישוע, מי שאינו מגלה בחייו יכולת הולכת וגדלה להתגבר על חטא, איננו נושע ולא חשוב מה יעיד על עצמו וכמה יעידו עליו אחרים.

פסוקים 6-7: “באשר יודעים אנחנו כי נצלב איתו האדם הישן אשר בנו למען תבוטל גווית החטא לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא. כי אשר מת, הוא  ניקה מן החטא”. טבעי הדבר משום ששיחרור מחטא, וגם פניה ממנו, הם פועל יוצא של מהות הישועה, “באשר יודעים אנחנו כי נצלב איתו האדם הישן אשר בנו למען תבוטל גווית החטא לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא. כי אשר מת, הוא ניקה מן החטא”. לפני שנסביר את משמעות המשפט בכללו, הבה נתעכב לרגע על מילותיו. “יודעים אנחנו”: יודעים. לא מדובר במשהו שאנו מקווים לו, רוצים בו או במשהו המוטל בספק. גם לא מדובר ב”תיאולוגיה מתקדמת” שמיועדת רק למי שמתעניין בנושאים תפלים ותיאורטיים. זוהי עובדת יסוד שידועה לכל מאמין באשר הוא. כל מאמין “נצלב איתו”, כלומר, עם ישוע. לא מדובר במעשה פיזי כלשהו שהתרחש בחיי המאמין, אבל מות ישוע הביא לתוצאות גם בחיינו: מתנו איתו. האדם הישן נצלב איתו.

“האדם הישן” הוא ה’אני’ הלא-נושע שלנו. לפני שנושענו, היינו מושחתים על ידי החטא ונתונים לשלטונו. שלטון זה רצוי לנו בהחלט. ובכן, “אדם ישן” זה מת, נצלב עם ישוע “למען תבוטל גווית החטא”. תרגומו של דליטש לוקה במקרה זה בחסר. “תבוטל” משמעותו “תיהרס”, “תושמד”. לא מדובר ב”גוויה” אלא בגוף. הביטוי “גוף החטא” הוא לשון ציורית המתארת את החטא כאילו הוא יצור חי בעל איברים רבים השוכן באדם. המשיח מת כדי להרוס את גוף החטא “לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא”. זו תכלית הישועה. לשם כך מת ישוע: כדי להרוס בנו את החטא כך שלא נהיה עוד עבדים. במילים אחרות, ישוע מת כדי להושיע אותנו מהחטא, מאשמתו מעונשו וגם משלטונו. לשם מה הושיע אותנו ישוע? למען “נתהלך… בחיים מחודשים” (פס’ 4), למען לא נהיה “עוד עבדים לחטא”, “למען נעשה פרי לאלוהים” (ז’ 4), ו”למען נעבוד מעתה לפי התחדשות הרוח ולא לפי יושן הכתב” (ז’ 6).

אין זה המקום היחיד בכתבי הקודש שרוח ה’ קושר ישועה ומעשי צדקה יחד. אדרבה, דרך הישועה היא דרך קודש. טמא לא ילך בה. החוטאים והטמאים יושלכו אל אגם האש והגופרית. רק ברי הלבב יראו את אלוהים; והמבזים את חובותיהם לפני אלוהים גרועים מכופרים, שכן ביזו את האמונה עצמה וצלבו מחדש את בן אלוהים. אי אפשר לראות את הנעשה בליבו של אדם ולהבחין אם הוא באמת מאמין. גם לא די בהצהרות פיו. אפילו במבחן חייו אין בטחון מושלם – אבל מי שחייו אינם מעידים על יראת אלוהים וכניעה לרצונו, הוא אדם שאין לנו זכות לראות בו משיחי ואח לאמונתנו, משיחי הוא אדם ששוקד על חיי קדושה.

פס’ 8: “והנה, אם מתנו עם המשיח, נאמין כי גם נחיה עימו”, השליח חוזר על הנאמר בפס’ 5 הפעם כדי להדגיש שלישועה יש צד שלילי – המוות  עם ישוע, וגם צד חיובי – חיים עימו.

פסוקים 9-10: באשר ידענו (שוב, דבר ברור וידוע לכל) כי המשיח, אחרי אשר ניעור מן המתים, לא ימות עוד והמוות לא ישלוט בו עוד. כי אשר  מת, מת לחטא פעם אחת, ואשר חי, חי הוא לאלוהים”. כאן סותם השליח את הגולל על תיאוריה שעלולה לקום יום אחד ולטעון: “נכון שמשיחי מת לחטא, אבל החטא שב והשתלט עליו”. ישוע “מת לחטא פעם אחת” והמקור למעשה אומר “אחת ולתמיד” (כמו בעברים ז’ 27), ו”אחרי אשר ניעור מן המתים” אין לחטא שליטה עליו. אנחנו הרי “חיים עימו, נדבקנו בדמיון תחייתו”. הנושע “לא ימות עוד”. הוא מת “לחטא פעם אחת ולתמיד”. כעת “חי הוא לאלוהים”! זה מה שמייחד משיחי. הוא איננו חי עוד לעצמו כי אם לאלוהים. חייו אינם שרשרת ארוכה של קנאות ומאבקים אישיים וניסיונות להתקדם, להיראות, להתבלט ולהשתלט. הוא “חי לאלוהים”, וכל חפצו לעשות את רצון אלוהיו. זהו התחום בו המשיחי רוצה להתקדם – בכל מחיר.

פס’ 11: “כן גם אתם, חישבו עצמכם מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו”. פסוק זה מסכם את כל מה שברצוני לומר בפרק זה.  “מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו”. “כן גם אתם” – אל תוציאו את עצמכם מן הכלל. “גם אתם, חישבו עצמכם”, כלומר, רישמו לזכותכם עובדה ידועה זו; אתם “מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו”. התנהגו בהתאם. ראו את עצמכם כמי שאכן מתו לחטא וחיים עתה למען אלוהים.

 

המשמעות המעשית

פס’ 12: “אם כן, איפוא, אל תמלוך החטאת בגופכם אשר ימות”. לאור מה שאתם יודעים על עצמכם ולאור מה שכבר זקפתם לזכותכם, אל תרשו  לחטא למלוך בחייכם. שאול מזכיר את הגוף כי החטאים הבולטים ביותר נעשים באמצעותו. המילים “אשר ימות” באות להזכיר לנו שמוטב לא להתמכר לאושר רגעי, שכן כל ההנאות שהגוף משתוקק להן הן הנאות שתיעלמנה איתו. “מה יועיל לאדם אם יקנה את כל העולם ואיבד את נפשו?”. אל תתמסרו לתאוות הרגע. החימוד, הגאווה, אהבת הבצע, רדיפת הכבוד, האנוכיות – כל אלו שייכים “לגוף אשר ימות”.

פסוקים 13-14: “גם אל תכינו (אל תמסרו) את איבריכם להיות כלי עוול לחטא”, כי אם, “תכינו את נפשכם לאלוהים, כחיים מעם המתים ואבריכם  כלי צדקה לאלוהים. כי החטא לא יוכל למשול עוד בכם יען אינכם תחת יד התורה כי אם תחת יד החסד”.

יש להבהיר בפסוק זה כמה דברים חשובים. נתחיל בסוף. מה זאת אומרת “כי החטא לא יוכל עוד למשול בכם יען כי אינכם תחת יד התורה כי אם תחת יד החסד”? כבר ראינו שהאדם הראשון, שהיה כפוף למצוות אלוהים, היה כפוף להן כנציג האנושות כולה ולא רק כאדם פרטי. זוהי “התורה” ששאול מדבר עליה כאן. “תורה” זו הרשיעה אותנו כל עוד היינו כפופים לה והיא מסרה אותנו, בעקבות חטאו של אדם, ל”שלטון החטא”. כפי שאמרנו, חטאו של אדם הביא על האנושות אשמה נוראה, וכעונש גם שעבוד נורא: שעבוד לחטא. לשעבוד זה שני היבטים. ההיבט

האובייקטיבי; נמסרנו לשלטון החטא כפי שנאשם נמסר לידי סוהריו, והיבט סובייקטיבי: החטא משפיע על פנימיות ליבנו. שאול מדבר כעת על ההיבט הראשון. ישוע בא ושיחרר אותנו מהשעבוד לחטא: “אינכם תחת יד התורה” ולכן גם “החטא לא יוכל למשול עוד בכם”. משום כך, הוא אומר, אל תתמסרו שוב לחטא. “אל תכינו את אבריכם להיות כלי עוול לחטא”. אנחנו חופשיים! סוף סוף אנחנו חופשיים לעשות את הטוב! הללויה!

  • שימו לב, אין מקום לנייטרליות. עלינו להתמסר למשהו: לחטא או לאלוהים, השאלה היא, במי נבחר?

לעולם אין המשיחי משוחרר ממאבק. יש, כפי שפסוק 12 מבהיר, “תאוות” שצריך להילחם בהן, “חטא” שצריך לסרב לו. המילה “תכינו” או “תמסרו” מופיעה במקור בהווה מתמשך, ללמדנו שעלינו לחזור ולהתמסר פעם אחר פעם. לא מדובר בהתמסרות חד-פעמית כמו חזרה בתשובה מחטא ואמונה באלוהים בעת ישועתנו; מדובר בתהליך טבעי, הכרחי ומתמשך הנובע מעצם העובדה שנושענו.

בפרק ז’ 1-13 שאול סוטה לרגע מדבריו בפרק ו’ פסוקים 23-15 כדי להמשיך בנושא שהעלה קודם לכן. הדברים שאמר בפס’ 14 מעוררים שאלות עליהן הוא עונה כעת. בפרק ז’ פס’ 1-3 שאול מפרט את משמעות דבריו בפס’ 144 של פרק ו’. הוא מביא דוגמא מתורת משה וקובע כי במקרה של מוות, הקשר בין בעל לאשתו נותק. כך גם בין המשיחי לתורה. בפס’ 4 הוא קובע שאכן התרחש מוות – מותו של ישוע ומותנו עימו. מוות זה ניתק את הקשר בינינו לבין אותה תורה שבעקבות פשעו של אדם מסרה אותנו לידי שלטון החטא. כפי שתורת משה מתירה למי שבן זוגו נפטר להינשא בשנית, כך “מתם גם אתם לתורה בגווית המשיח להיותכם לאחר, לאשר ניעור מן המתים, למען נעשה פרי לאלוהים”. או, כפי שהוא אומר בפס’ 6 “נפטרנו מן התורה, כי מתנו לאשר היינו אסורים בו למען נעבוד מעתה לפי התחדשות הרוח (היא הלידה החדשה) ולא לפי יושן הכתב”. אגב, שימו לב ששאול קובע כי הקדושה היא פועל יוצא של הלידה החדשה. הוא אומר שיש לנו חלק בכפרה שקנה ישוע במותו “למען נעבוד מעתה לפי” מתנת רוח הקודש שקיבלנו כאשר נולדנו מחדש.

בפסוקים 7-13 שאול מתאר את אחת משלוש הדרכים בהן ה”תורה” פועלת כדי לקשור אותנו לחטא. על שתיים משלוש הדרכים כבר דיברנו; על מסירתנו לשלטון החטא כתוצאה מחטאו של אדם ועל השפעת החטא בליבנו בגלל חלקנו בחטא זה. הדרך השלישית היא המרי שמעוררים בנו איסורי אלוהים, הרצון לעבור עליהם ורוע ליבנו שנחשף ומתעורר בכל פעם שאנו נתקלים בציווי אלוהים. בפרק אחר נעסוק בנושא זה בהרחבה.

ובכן, מתנו “לתורה בגווית המשיח” למען נהיה לאחר ו”למען נעשה פרי לאלוהים”. מיד מתעוררת שאלה חדשה, ששאול עוסק בה בפרק ו’ 15-23.

 

החובות המוטלות עלינו

פרק ו 15: אדם עלול לחשוב שהיותו משוחרר מן “התורה” פירושו משוחרר מכל חובה שהיא – כאילו שאדם זכאי אי פעם להיות חופשי ממצוות אלוהים! במקום אחר אומר השליח, “אינני כפוף לתורה… אף שאינני עומד בלא תורת אלוהים בהיותי כפוף לתורת המשיח” (קור”א ט’ 20-211). כפי שאין בעניין זה מקום לנייטרליות, אין גם מקום לחופש מכל שלטון שהוא. “הלא ידעתם כי לאשר תיתנו את נפשכם להיות עבדיו לסור למשמעתו, עבדים אתם לאשר תשמעו לו – אם לחטא…אם למשמעת?”. הבחירה היא בין שתי עבדויות; עבדות לאלוהים או עבדות לחטא, זה שאתם שומעים לו, עבדיו אתם.

פסוקים 17-18: “אבל תודות לאלוהים כי הייתם עבדי חטא, ואחר אשר שמעתם בכל לבבכם את תכונת הלקח אשר נמסרתם לו, שוחררתם מידי  החטא. לכן השתעבדתם לצדקה”. זיכרו, הוא אומר, את ישועתכם! הייתם בעבר “עבדי החטא”, אך ה’ הושיע אתכם ממנו, כעת, בתוקף מעשה זה,

“השתעבדתם לצדקה”. בפס’ 22 הוא אומר: “עתה, בהיותכם משוחררים מידי החטא ומשועבדים לאלוהים”. אינכם חופשיים לעשות אלא את רצון מושיעכם – ורצון מושיעכם הוא הקדושה והמשמעת! המשיחי חייב להיות קדוש, חייב להשתדל למלא את מצוות אלוהים, חייב לסרב לחטא ולהתמסר לאלוהים. חובה זו אינה רק חובה המוטלת עליו, היא גם כורח ישועתו. היא פנימית לא פחות משהיא חיצונית. לא רק שאדם שנושע נמסר לשלטון הצדקה, אלא שליבו השתנה ומאז הוא חי “לפי התחדשות הרוח”. “כי אם נדבקנו בדמיון מותו, אכן (משמע, בלי ספק) נהיה דבוקים גם לתחייתו” (פס’ 5).

במהלך פרק זה פסחנו על כמה דברים חשובים שראוי לעסוק בהם כעת;

בפס’ 17 שאול מתאר את ישועת קוראי איגרתו במילים, “שמעתם בכל לבבכם את תכונת הלקח אשר נמסרתם לו”. “נמסרת” הוא אומר, לא  “התמסרתם”. במילים אחרות, סיבת הסיבות בגללה אדם נושע ונשמע לבשורה לא נעוצה בו כי אם באלוהים – אחרת לא היה טעם להודות לאלוהים על כך שבני אדם נושעים; מן הראוי היה להלל את בני האדם על החלטתם הנבונה להיוושע. “נמסרתם” אומר השליח. ה’ מסר אתכם בחסדו.

שנית, השליח מדבר על “תכונת הלקח” שמשמעותה “נוסח ההוראה” או “הנוסח הקבוע של המצווה”. במילים אחרות, את הבשורה אפשר לתאר במונחים תיאולוגיים מובהקים, ב”נוסח קבוע וברור של אמיתות אלוהים”, “תורה” שיש לה “נוסח” ברור שנתפס על ידי השכל. המילה “נוסח” שימשה אז לתאר שיטה מאורגנת של תורה כלשהי – פילוסופית או דתית. ל”נוסח קבוע” זה, אומר השליח, “נמסרתם”.

לבסוף, המאמינים “שמעו” את “הנוסח הקבוע” הזה “בכל לבבם”. במילים אחרות, אין סתירה בין מסירות ועירנות רוחנית לבין נוסחים קבועים וברורים של אמת אלוהים. אין התנגשות בין תיאולוגיה לרוחניות. הנושעים משעובדים-מרצון לצדקה. לעבדות זו יש מסגרת ברורה: “מתכונת התורה” או “נוסח המצווה”. משיחיים אינם חופשיים אלא לעבוד את אלוהים וזאת מכורח ישועתם, מכורח אהבתם ומכורח חובותיהם לאלוהים.

השליח מסיים פרק זה בהעלאת מניע נוסף לקדושה. בפס’ 21-23 הוא אומר,”מה איפא הפרי שהיה לכם אז מן המעשים אשר עתה תבושו מהם? כי אחריתם מוות… כי שכר החטא הוא מוות. אך עתה, בהיותכם משוחררים מיד החטא ומשועבדים לאלוהים, יש לכם פרייכם לקדושה ואחריתו חיי עולם… ומתנת חסד אלוהים היא חיי העולם במשיח ישוע אדוננו”. זיכרו: “שכר החטא הוא המוות”. בדרך כלל אנו מייחסים מילים אלו לאנשים שאינם מתיימרים להיות מאמינים, אבל ראוי לזכור שהן נאמרו במקורן דווקא למשיחיים! “שכר החטא הוא מוות”, ולא משנה כמה פסוקים ידע אדם בעל פה או כמה פעמים הטיף את הבשורה. כפי שאומר יוחנן השליח באיגרתו: “בני, אל יתעה אתכם איש: העושה צדקה, צדיק הוא כאשר הוא (ה’) צדיק; והעושה חטא – מן השטן הוא, כי השטן חטא מראש.. ונודעו בזאת בני האלוהים ובני השטן; כל איש אשר לא יעשה צדקה – איננו מאלוהים!” (יוח”א ג’ 1-10). קדושתנו היא מבחן ישועתנו – אומנם לא המבחן היחיד, אבל מבחן חשוב בהחלט. לא כדאי לחטוא. פשוט לא כדאי. חטא עשוי להסב הנאה זמנית, אבל זוהי הנאת “הגוף אשר ימות”. “שכר החטא הוא מוות”. מן הראוי שמאמינים יפחדו לחטוא. אבוי לאדם שחושב שמותר לו לחטוא – ולו רק במעט – משום שאיננו “תחת יד התורה כי אם תחת יד החסד!” – “והחושב שהוא עומד ירא פן יפול”. “אם אלוהים ימנה חטאים, מי יעמוד?!”

 

נ ס כ ם :

  1. תהליך ההתקדשות הוא פועל יוצא של הלידה החדשה.
  2. כל מי שנושע עובר תהליך זה. אין שני סוגים של מאמינים וקדושה היא עניין של אורח חיים מתמשך, לא של התמסרות חד-פעמית.
  3. ההתקדשות נובעת ממה שהמשיח עשה עבורנו במותו; הוא ניתק אותנו מהייצוג של אדם תחת תורת החטא והמוות, ובכך גם משלטון החטא.
  4. התקדשות פירושה חרות ועבדות חדשה, לא חיים בלי תורה ובלי חובות כלפי אלוהים.
  5. ההתקדשות היא תהליך ארוך, מכאיב ונחוץ.
  6. קדושת חיינו היא תכלית ישועתנו ולכן גם אחד ממבחניה החשובים.
  7. הנאות החטא הן זמניות. שכר החטא הוא המוות, בין אם אנחנו אומרים שאנחנו משיחיים, בין אם לאו!
  8. אין מקום לנייטרליות. אסור לשוב ולהתמסר לעבדות החטא; עלינו להתמסר לעשיית רצון ה’.

 

רצון אלוהים הוא קדושתכם.

(תסל”א ד 3)

 

והוא, אלוהי השלום, יקדש אתכם קדושה שלמה, וכל רוחכם וכל נפשכם וגופכם ישמר תמים בבוא אדוננו ישוע המשיח. נאמן הקורא אתכם אשר גם יעשה.

(תסל”א ה 23-24)

 

וכל אשר לו תקווה כזאת יטהר את עצמו כאשר טהור גם הוא… בזאת נודעו בני האלוהים.

(יוח”א ג 3, 10)

אחי, התפללו בעדנו.

(תסל”א ה 25)

בהמשך הדיון שלנו על דרך הישועה נדבר על שני ההיבטים האחרים שהזכרנו בראשית פרק זה: בפעולת הרוח ובפעולתם של בני האדם בדרך לקדושה.

יעזרנו ה’ להתקדש ולהיטהר לתהילת שמו. אמן ואמן!

 

פרק ח

 

ה  ה  ת  ק  ד  ש  ו  ת – חלק ב: פעולת רוח הקודש – א

14אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא. 15 אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָֹנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה. 16 וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה. 17 מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי, 18 שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל; 19 כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה. 20 וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי.

21 לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֹק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי. 22 בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, 23 אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֹק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֹק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֹק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי. 24 אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? 25 תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֹק הַחֵטְא.

(רומים ז 14 עד סוף הפרק)
25 וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם; מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃ 26 וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר׃

27 וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם׃ 28 וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃

29 וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב׃ 30 וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה; לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם׃ 31 וּזְכַרְתֶּם אֶת־דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם, עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם, וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם׃ 32 לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי־עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, יִוָּדַע לָכֶם; בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃

(יחזקאל ל”ו 25-32)

 

מבוא

בפרק הקודם ראינו שתהליך ההתקדשות הוא פועל יוצא של הלידה החדשה “כי כולנו, הנטבלים למשיח, למותו נטבלנו… למען נתהלך גם אנחנו בחיים מחודשים” (רומים ו’ 3-4). ראינו גם שזהו המשך הכרחי של הלידה-מחדש “כי מתנו לחטא, ואיך נוסיף לחיות בו?…אם נדבקנו בדמיון מותו, אכן גם נהיה דבוקים לתחייתו” (שם, 2,5). דבר זה מובן מעצם טיבעו, שכן הישועה היא ישועה מחטא, ויהיה זה מגוחך לדבר על ישועה מחטא בעוד הנושעים עדיין כבולים על ידיו.

ראינו גם שהתקדשותנו היא תכלית הישועה. נושענו “למען נתהלך בחיים מחודשים… לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא…למען נעשה פרי לאלוהים… (ו)למען נעבוד מעתה לפי התחדשות הרוח” (רומים ו’ 4,6, ז’ 4,6). ראינו גם שתהליך התקדשותנו מוצג כמבחן הישועה כי אם נדבקנו בדמיון מותו אכן גם נהיה דבוקים לתחייתו (ו’ 5), כי שכר החטא הוא המוות ומתנת חסד אלוהים היא חיי עולם במשיח ישוע אדוננו (פסוק 23). כפי שאומר רייל בסיפרו המצוין על הקדושה: “במקום שאין חיי קודש, אין גם רוח הקודש”.

נוכחנו גם לדעת שהתקדשותנו היא עניין של תהליך. יש עליות ויש ירידות. יש חטא בגופכם (ו’ 12) ויש גם תאוות (שם). יש מאבק שבמהלכו צריך לסרב לחטא ולהיכנע לאלוהים (ו’ 13). יש עליות וירידות, אבל “החטא לא יוכל למשול בכם עוד (ו’ 14), כי המשיח, אחרי אשר ניעור מן המתים, “לא ימות עוד והמוות לא ישלוט בו עוד, כי אשר מת – מת לחטא פעם אחת. ואשר חי – חי הוא לאלוהים. והנה, אם מתנו עם המשיח נאמין כי גם נחיה עימו” (ו’ 8).

ולבסוף, ראינו שאפשר לתאר את הישועה כהשתעבדות חדשה: “שוחררתם מידי החטא, לכן השתעבדתם לצדקה… אכן, עתה בהיותכם משוחררים מידי החטא ומשועבדים לאלוהים” (ו’ 18,22). בפרק הקודם ציינתי ששעבוד זה לצדקה מתבטא בציות לתורה. על כך נרחיב בפרק זה.

כזכור, עיקר ענייננו בפרק הקודם היה בפעולת המשיח להתקדשותנו. אמרנו שעל ידי הכפרה שהשיג עבורנו ישוע בדמו, הוא שיחרר אותנו מהקשר הייצוגי עם האדם הראשון ולכן גם מהשתתפות באשמת מעשהו ובעונשו. בכך יצק ישוע יסוד לפעולה חדשה בליבנו וקנה אותנו לעצמו. כעת נעסוק בפעולת רוח הקודש להתקדשותנו. אפשר לסכם זאת כך:

  1. ישוע משחרר אותנו מהשליטה הרשמית של החטא וכך גם מעונשו.
  2. הרוח משחרר אותנו משליטתו הפעילה של החטא וכך גם מהשחתתו.

כמובן, אין הפרדה מוחלטת בין מעשי ישוע למעשי הרוח. הרי רוח הקודש הוא רוח המשיח. אבל בהחלט אפשר לראות בהבחנה שציינתי סיכום של עיקר מעשי המשיח מחד ומעשי רוח הקודש מאידך. כדי להבין מה היא ישועה ולכן גם מה היא קדושה, עלינו להבין מה הוא חטא. לכן הבה נזכיר לעצמנו כמה דברים שלמדנו בפרקים הקודמים.

 

שינוי נטיית הלב

חטא הוא בראש ובראשונה נטיית הטבע אשר ממנו נובעים המעשים הרעים. כל יצר מחשבות ליבנו רק רע (ברא. ו’ 5). מן הלב יוצאות מחשבות רעות, רציחות, ניאופים, זנונים, גניבות, עדות שקר וגידופים (מתי ט”ו 19). זוהי נטיה לרע, לשנאת ה’ ולמרי בו. “מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא, באשר לא תשתעבד לתורת האלוהים ואף איננה יכולה” (רומים ח’ 9). כלומר, העיקר הוא נטיית הלב ולא המעשים. המעשים הם פרי הנטיה. לכן אנו גם חוטאים ללא כוונה מודעת ובכל זאת אשמים. מכאן שקדושה היא בראש ובראשונה שינוי נטיית הלב: “מתים לחטא וחיים לאלוהים” (שם, ו’ 11). אנו משתנים על ידי כך שאלוהים משנה את דעתנו (שם, י”ב 2) כאשר הוא מוליד אותנו מחדש. כפי שאומר יחזקאל, “אינם אובים לשמוע אלי כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה” (ג’ 7). “לכן אמור, ‘כה אמר אדוני ה’, …ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקירבכם, והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר למען בחוקותיי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אותם” (שם, י”א 17-20). וכדברי ירמיהו, “ונתתי להם לב לדעת אותי כי אני ה’, והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לאלוהים, כי ישובו אלי בכל ליבם” (כ”ד 7). קדושה היא קודם כל עניין פנימי הנוגע לנטיית הלב, פרי הלידה החדשה.

קדושה איננה הנאה משיחית רוחנית; הלא גם הורדוס נהנה לשמוע את יוחנן, לשמוע ולא יותר. הקדושה איננה סער רגשות נפלאים: פליקס התרגש מאוד מדברי שאול, אך לא עשה דבר עם מה ששמע. קדושה היא לא חסידות חיצונית – תפילות ארוכות בציבור, מתן נדבות, ציציות ארוכות וכו’. היא איננה קורבנות והתנזרות “הנראים כעין חוכמה בעבודה בדויה מלב ובשפלות רוח ובעינויי הגוף שבעצם רק משמשים להשביע את הבשר” (קולוסים ב’ 23). קדושה איננה כל מיני הרגלים וחובות שאנו מטילים על עצמנו ועל אחרים ושאין בהם כדי לקדם אותנו בדרכי אלוהים משום שהם רק מגבירים בליבנו את הגאווה. קדושה היא פרי הצומח בלב המחודש על ידי חסד אלוהים והמתענג על תורתו: “אהבתי כי ישמע ה’ את קולי תחנוני… מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי? כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא. נדרי לה’ אשלם. אנה ה’, כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך. פיתחת למוסרי. לך אזבח זבח תודה ובשם ה’ אקרא. נדרי לה’ אשלם נגדה-נא לכל עמו בחצרות בית ה’, בתוככי ירושלים, הללויה!” (תהל. קט”ז).

פעולת רוח הקודש להתקדשותנו צריכה להיות ברורה מתוך מה שכבר אמרנו, שהרי רוח אלוהים הוא שמוליד אותנו מחדש. הבה נרחיב בנושא תוך עיון ברומים ז’-ח’. בפרק הקודם למדנו עד רומים ז’ 13, ומשם נמשיך עתה.

 

קדושה ולידה-מחדש

לשם הקדמה כדאי לזכור שפס’ 14-17 בפרק ז’ מקבילים כמעט בשלמות לפס’ 18-20, כך שיש חזרה על הדברים תוך שינוי דגש. בפס’ 14-20 השליח מתאר את המציאות, בפס’ 21-23 הוא מסיק מסקנות עקרוניות, ובפס’ 24-26 הוא מגיב עליהן. חשוב להבין שהחל מפס’ 14 שאול מדבר על עצמו כעל אדם שנושע. הוא משתמש בניסיונו האישי כדי לתאר את המציאות בחיי כל אדם שנושע. עד לפס’ 14 שאול דיבר בלשון עבר, על ניסיונו האישי: “בעת היותנו בבשר”, “אבל עתה נפטרנו מן התורה” (5-6), “כי מתנו לאשר היינו אסורים בו” (6), “לא ידעתי חטא” (7), “התורה אמרה” (7), “החטא מצא הזדמנות לעורר בי כל חימוד” (8), “אני מתי” (10), “המצווה:. נמצאה לי למוות” (10), “החטא… הרגני” (11), “החטא הביא לי את המוות” (13)  עתה הוא עובר ללשון הווה; “יודעים אנחנו… אני של בשר” (14), אני פועל, לא אדע, אני שונא, אני עושה” (15), “אני מודה” (16), “החטא היושב בי” (17). “אינני עושה… אני רוצה…לא רוצה” (19), “מוצא אני בי זה החוק” (21), וכן הלאה. לא בלי סיבה עבר שאול לדבר בלשון הווה. לא בלי סיבה כיוון אותו כך הרוח. קודם דיבר על הדרך שהתורה והחטא פעלו בו לפני שנושע, אבל כעת הוא מדבר על מציאות חייו כמשיחי. הדבר ברור גם מתוך הדברים שהוא אומר על עצמו. לעולם אי אפשר להגיד על אדם לא נושע, “הנני מודה בזאת כי התורה טובה היא” (ז’ 16), “חפצתי בתורת אלוהים” (22), “ידעתי כי בי, בבשרי, לא ישכון טוב” (18), “הרצון יש עימדי” (18), “בשכלי הנני עבד לתורת אלוהים” (26). להיפך, במפורש נאמר לנו כי “מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא, באשר לא תשתעבד לתורת אלוהים ואף איננה יכולה” (ח’ 7). השאיפה לקדושה ולקיום התורה התעוררה בלב שאול רק אחרי שנולד מחדש וכתוצאה מכך שנולד מחדש. זהו העיקר בקטע זה.

זהו השינוי – יש לו לב חדש.

ובכן, למרבה ההפתעה, שאול אומנם נולד מחדש וכעת חפץ בקדושה, אך במקום שהכל ישתנה מיד, הוא מוצא את עצמו נקרע בין רצונו למעשיו, בין תורת אלוהים לנוכחות הרע בחייו. “מוצא אני בי זה החוק: אנוכי רוצה לעשות הטוב – ודבק בי הרע!…אני של בשר ונמכר תחת יד החטא… אוי לי האדם העני, מי יצילני מגוף המוות הזה:?!”. השאיפה לקדושה קיימת לצד כישלונות מתמידים.

 

שינוי המעשים וההרגלים

עלינו להבין, הלידה החדשה היא רק ראשיתו של תהליך שינוי נטיית הלב. הזרע נזרע ונבט. עתה עליו לצמוח. העובר נוצר,עתה עליו להתפתח. ליבנו השתנה, עתה עלינו להשתנות על ידי שינוי דעתנו.

על ידי הלידה החדשה אלוהים משנה את טיבענו, אך אנחנו אלה שמשנים את מעשינו. הלידה החדשה איננה מגשימה את הכל בבת אחת. הלב התחדש, אבל יש הרגלים ודפוסי חיים שצריך להיפטר מהם. בלידה- מחדש אין שינוי חומרי של הנפש, האדם הוא אותו אדם. השינוי הוא שינוי מוסרי. איננו מושלמים מיד. זהו תהליך מתמשך.

 

קדושה וצידקת המשיח

איננו מקבלים את קדושת המשיח במקום קדושתנו. אסור לטעות כאן. צידקת המשיח מיוחסת לנו, לא מוענקת. היא נרשמת לזכותנו, לא שוכנת בליבנו. עתה עלינו “לפעול את ישועתנו בחיל וברעדה”. צידקת המשיח מספקת כפרה וכפרה זו משחררת אותנו, שוללת מהחטא את הזכות למשול בנו. אבל איננו נקדשים באמונה כפי שאנו נצדקים באמונה, ובשום מקום לא נאמר אחרת. האמונה שמצדיקה – אותה אמונה ממש – היא שמקדשת, ואין מקום או צורך בצעד אמונה נוסף. התקדשותנו היא פועל יוצא של לידתנו מחדש וגם התמסרותנו נכללת בה. יש החושבים שאנו נקדשים בעקבות צעד שני של התמסרות, אבל האמת היא שאין לתיאוריה כזו יסוד בכתבי הקודש. אחרי הלידה החדשה, הרוח איננו עושה בנו שום דבר חדש. הכל נטוע בנו מרגע לידתנו ומאז כל מעשיו בליבנו הם פרי אותה לידה. ההתמסרות מקדמת אותנו בדרך הקדושה, לא משום שהרוח עושה בנו דבר-מה חדש, אלא משום שאנחנו עושים משהו חדש. כל צעד של התמסרות תורם להתקדמותנו – אבל רק בתנאי שתהיה זו התמסרות מעשית. די לנו מ’קדושה כללית’ שמתיימרת ‘למסור לאלוהים את כל ליבי’ בצעד אחד! מי מסוגל להכיר את תהומות הרשע שבליבו ולהתיימר לזנוח את הכל? אף לא אחד! המילה “התמסרו” שבפרק ו’ היא בבניין הווה מתמשך, משמע – זהו צעד הולך ונשנה ובשום פנים לא עניין חד-פעמי.

קדושה איננה עניין של ‘מסירת כל החיים’ כי אם של אהבת הזולת והתחשבות בו, יחסי רעות עם אחרים, טוב לב, אריכות אף, הכנסת אורחים, נדיבות, שליטה ברוחנו, משמעת עצמית, ביקור חולים, התחשבות בחלשים, ענווה, וכן הלאה. התקדשות והתמסרות הם עניין של מעשים ולא של ‘רוחניות’ שחסרה את פירות הרוח. כל התמסרות אחרת דומה לבלון – יש בה המון רוח אבל אין בה תוכן של ממש. לפעמים נדמה לנו שרוחניות היא עניין של מנהיגות, פעלתנות ונסים ראוותניים, במקום המעשים החשובים באמת. כמה חבל! רוחניות אמיתית אינה אלא אהבה מעשית לאלוהים ולזולת.

 

הצורך במאבק

מעל לכל, קדושה היא עניין של מאבק. כפי שאומר שוב רייל, “משיחי אמיתי הוא אדם שבליבו מתנהל מאבק מתמיד”.בהחלט יש מאבק ורוח הקודש הוא שמעורר את המאבק. כפי ששאול מסביר, “הבשר מתאווה היפך מן הרוח, והרוח היפך מן הבשר ושניהם מתקוממים זה לזה” (גלטים ה’ 17). “אינני עושה את אשר אני רוצה בו, כי אם אשר שנאתי- אותו אני עושה: אינני עושה הטוב אשר אני רוצה בו, כי אם הרע אשר אינני רוצה בו – אותו אני עושה” (רומים ז’ 15,19). אם כך, לא רק שיש מאבק, אלא שהחטא לפעמים מנצח.

ככל שנתקדש, כן נבחין יותר בטומאתנו והמאבק יגבר. מעולם לא הגיע אדם כלשהו לקדושה מושלמת, אף שרבים חשבו כך על עצמם. שלמות היא עניין לעתיד, אחרי תחיית המתים, כאשר נהיה בנוכחות אלוהים.

הלידה החדשה היא ראשיתו של התהליך, לא סופו. אחריה עדיין נותרים באדם שרידי החטא שנלחמים בנטיות ליבו המחודש: “לפי האדם הפנימי (כלומר, בפנימיות ליבי) חפצתי בתורת אלוהים, אך אני רואה באברי חוק אחר הלוחם לחוק שכלי ויוליכני שבי לתורת החטא -אשר באברי” (שם, 22-23); “אני של בשר ונמכר תחת יד החטא” (14). לא “הייתי” אלא “כזה אני עכשיו”.

אסור שעקב כך נחשוב כי אין הבדל בין אדם נושע למי שלא נושע. שאול מתאר את ההבדל במילים “אשר שנאתי” (15). רוח הקודש היטה את ליבו מחטא לצדקה ומשינאת אלוהים לתורתו. יש לו עכשיו אהבות חדשות ושנאות חדשות. “לא רציתי בו” (16), ברע. “הרצון יש עימדי” (18) לעשות עתה את הטוב. “את אשר אני פועל לא ידעתי” (15), כלומר, אינני אוהב את מעשי, אינני מכיר בהם ואינני רוצה בהם. אלוהים שינה אותי וכעת, “לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים” (22). כל זה הוא פרי הלידה החדשה, פרי פעולת רוח הקודש בעת הלידה החדשה.

הלידה החדשה דומה לניצחון צבאות בנות-הברית על היפנים במלחמת העולם השניה. יפן הובסה וכוחה נשבר, אולם במעבה הג’ונגל פעלו כיסי התנגדות במשך שנים רבות אחר כך.

 

קדושה ותורת אלוהים

נקודה חשובה נוספת: כאן, ובהמשך הפרק, “התורה” נזכרת פעמים רבות. ובכן, איזה חלק יש ל”תורת אלוהים” בהתקדשותנו, ומה הקשר בינה לבין פעולת רוח הקודש?

פרט מעניין בולט מיד לנגד עינינו: שאול אומר כי “התורה היא רוחנית” (14) – דבר העומד בניגוד למה שרבים רגילים לחשוב. בדרך כלל נהוג לומר שהתורה והמשמעת לתורה הן עניין של הבשר, של ישועה על ידי מאמצי אנוש ושל מימשל שחלף תוקפו עבור המאמין. לא כך אומר שאול. “התורה היא רוחנית!”.

באיזו תורה מדובר? שאול מצטט פיסקה ממנה בפס’ 7: “לא הייתי יודע החימוד לולי אמרה התורה ‘לא תחמוד'”. משמע, הוא מדבר על עשרת הדיברות. תורה זו, הוא אומר, היא רוחנית.

אבל מה לתורה זו ולתהליך ההתקדשות? הבה נראה כיצד שאול עונה על שאלה זו: “התורה היא רוחנית” (14) ו”הנני מודה בזאת כי התורה טובה היא” (16). כלומר, כעת אני מכיר בטובה של התורה, המגדירה את “הטוב אשר אני רוצה בו” (18). כעת ליבי תואם את תורת אלוהים: “לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים” (22) וכל אופן מחשבתי השתנה כך ש”בשכלי”, כלומר, במחשבותי “הנני עבד לתורת אלוהים” (26). אלוהים פעל בי, כבכל הנולדים מחדש, “למען תימלא חוקת התורה בנו”. כשאני מקיים את התורה, אני מתהלך “שלא כבשר כי אם לפי הרוח” (ח’ 3-4). אני חושב כ”מחשבת הרוח” (6-7).

מה קרה כאן? פשוט מאוד, הבטחת ה’ מיחזקאל ל”ו 26 ואילך התגשמה; “ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקירבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקירבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם”. כך אמר גם ירמיהו; “אחרי הימים ההם, נאום ה’, נתתי את תורתי בקירבם ועל ליבם אכתבנה, והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם” (ל”א 33). זהו תיאור של הלידה החדשה בלשון אחרת! רוח הקודש שם בליבנו את תורת אלוהים! “לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים… למען תימלא חוקת התורה בנו”! התורה איננה עוד מכשול כי אם דרך חיים – “מה אהבתי תורתך! תורתך בתוך מעי… שעשועי תמיד!”.

ובכן, את הלידה החדשה ואת תהליך ההתקדשות יש להבין לאור התורה!

הבה נזכור: התורה עוסקת במצוות עשה ואל-תעשה. אסור שהקדושה תיחשב לעניין ‘רוחני’ ופנימי בלבד, בלי להתחשב במה שנראה לעין בחיי האדם. אי אפשר להיוושע בלי להשתנות. אפשר להבחין בין חיי הרוח לחיי הבשר; “גלויים הם מעשי הבשר, אשר הם זנות, ניאוף, טומאה וזימה, עבודת אלילים וכישוף” – אה! מזה כולנו פטורים! אבל ראו מה כתוב בהמשך: “ומריבות וקנאה ורוגז, מחלוקות וכיתות, צרות עין ושפיכות דמים, שכרון וזוללות ודומיהן, אשר אומר עליהם כמו שכבר אמרתי, שעושי אלה לא ינחלו את מלכות אלוהים” (גלטים ה’ 19-21). אתה קדוש? התמסרת לה’? אתה משיחי? הוכח זאת במעשיך!

 

שרידי החטא

חלקו של רוח הקודש בהתקדשותנו הוא קודם כל בלידה החדשה, כשהוא חורט בליבנו את תורת אלוהים. אחר כך הוא מעורר אותנו למאבק בחטא על ידי כך שהוא מעורר בנו הכרה בקיומו של החטא, מייסר ומוכיח אותנו על חטאינו, מעורר את מצפוננו ונוטע בנו דאגה בשל קיום החטא. הוא מצביע על שרידי השחתת הטבע שקיימים בנו – שרידים שטבועים עמוק בנבכי נשמתנו, ובכך מעורר בנו תחושת כאב מוסרי הדוחק בנו להתרחק מן החטא ולהתקרב אל אלוהים.

מנין בא הכאב הזה? מהרצון להיות קדוש, כפי שאלוהינו קדוש הוא. יש שרואים בנאמר ברומים ז’ 17 משום הסרת אחריות אישית לחטא: “לא אנוכי עוד הפועל אותו כי אם החטא היושב בי”. זו טעות שנובעת מהנטיה לראות כל מילה בכתובים כדבר מוחלט, בלי לסייג אותה במה שכתוב במקומות אחרים בכתובים. “לא אנוכי” כאן פירושו, ‘לא אני מבחירה חופשית, מודעת ושמחה, כי אם בכוח השחתת הטבע והרגלי החטא שעוד נותרו בי’. הרי האומר “לא אנוכי עוד פועל” אומר גם “אני של בשר.. אני פועל… אני עושה… אני שבוי לתורת החטא אשר באברי אני עבד לתורת החטא”. הוא לא מנסה לומר ששדון קטן יושב בליבו ופועל משם כרצונו אלא שהוא עצמו נקרע בתוככי נפשו, ושבליבו מתנהל מאבק. רק כך אפשר להבין את משמעות קריאתו: “אוי לי, האדם העני, מי יצילני מגוף המוות הזה?”. החיים מלאים סתירות וניגודים בגלל החטא, ומוטב שנזכור זאת אם ברצוננו להבין את הכתובים ואת עצמנו. גישה פשטנית לא תועיל לנו וגם לא תהיה נאמנה למציאות.

פס’ 21-23: לאחר שתיאר את העובדות שאול מסיק מתוכן מעין פילוסופיה של המציאות – “ובכן, מוצא אני בי זה החוק; אנוכי רוצה לעשות הטוב  ודבק בי הרע! כי לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים, אך רואה אני באיברי חוק אחר הלוחם לחוק שכלי ויוליכני שבי לתורת החטא אשר באיברי”.

הוא מסכם בקריאת כאב הנמלטת מפיו: “אוי לי!” (24). זעקה זו היא עדות להכרת החטא, אבל לאו דווקא לישועה, למרות שהיא פרשת דרכים חשובה בדרך לישועה. גם יהודה איש קריות הכיר בחטאו והצטער עליו – אבל יהודה לא זנח את חטאו ולא נשען על המשיח.

שימו לב לאימה שבקריאה זו: “מי יצילני מגוף המוות הזה?”. יש בתורה אימה – גם למאמין. צביעות הפרושים באה להם משום שהתורה איבדה את אימתה בעיניהם והפכה לכלי שרת להתנשאות דתית. “אשרי אדם מפחד תמיד”. “בחסד אנו עומדים”, כפי שגם נושענו בחסד.

הכרת אהבת ה’ אלינו איננה מבטלת את אימת התורה. היא גורמת לנו לכאוב יותר ולקחת אחריות גדולה יותר. “רק אתכם ידעתי מכל משפחות הארץ, על כן אשפוט אתכם על כל מעשיכם”.

פס’ 25: קריאת השליח בפסוק הקודם לא נותרת ללא מענה. דבר נוסף שמייחד את המאמין הוא ידיעת התשובה לשאלה הכואבת והדוחקת, “מי  יצילני?”.

הוא יודע למי להודות; “אודה לאלוהים בישוע המשיח אדוננו!”. זו ההוכחה לישועתנו. לא רק כיסופים לקדושה, כי אם ההבנה שלא נתקדש אלא בזכות ישוע ובכוח אלוהים. משום כך, קריאת השליח איננה קריאה של יאוש אלא של תקווה אדירה המהולה בכאב המציאות הנוכחית. אנו נאנחים בציפייה. “יש לנו ביכורי הרוח” ולכן “ניאנח בנפשנו”. זוהי אנחה של תשוקה אדירה כי אנו ממתינים ומייחלים “למשפט הבנים, פדות גווייתנו. כי נושענו בתקווה, אך התקווה הנראית לעיניים איננה תקווה, כי איך ייחל איש לדבר אשר הוא רואה? אבל אם נקווה לאשר לא ראינוהו, נחכה לו בסבלנות” (ח’ 23-25).

משיחי הוא אדם שנאבק ונאנח תוך כדי ציפיה לישועתו. הוא יודע כי הנצחון כבר הושג (שאול מפרט על כך בפרק הבא) וכבר כעת הוא נהנה מ”ביכורי הרוח”, מעין דמי-קדימה המבטיחים את יתרת הברכה הצפונה, “כי עין לא ראתה, אוזן לא שמעה, אף לא עלה על לב אדם הדברים אשר הכין ה’ לאוהביו”.

מציאות חייו כעת מלמדת על ארעיותן וחוסר שלמותן של הברכות בהן הוא זוכה כעת – הטוב ביותר עודנו צפון בעתיד. ידיעה זו מעודדת אותו, מחזקת את ידיו למערכה ועוזרת בתהליך התקדשותו. מי מעניק לאדם בטחון כובש זה? – רוח הקודש!

 

ל ס י כ ו ם :

  1. הקדושה הופכת לשלנו על יסוד צידקת המשיח המכפרת בעדנו ובכוח רוח הקודש המוליד אותנו מחדש.
  2. לידה חדשה זו היא נטיית הלב, במילים אחרות, זוהי חריטת תורת ה’ על ליבנו.
  3. ישועתנו איננה מסתיימת בלידה החדשה, אחרי הלידה בא תהליך של התפתחות המלווה במאבק בכל שרידי החטא שבנו.
  4. אנו נכשלים תכופות, אבל הנצחון בטוח.
  5. הנושע מכיר בחטאותיו ומודה בקיומם. הוא זועק לה’ ובוטח בו לישועה.
  6. רוח הקודש מעורר באדם את הכרת החטא, את הזעקה לעזרה ואת הבטחון שחסדי ה’ יגברו.
  7. אין דרך קלה לקדושה; צריך להיאבק. לא די ב”התמסרות”; צריך לעשות.
  8. איננו מקבלים את קדושת המשיח אלא שרוח הקודש מפתח בנו קדושה משלנו, המעוצבת על פי דמות המשיח ומונחית על ידי חייו ותורתו.
  9. הקדושה ותהליך ההתקדשות נובעים – בהכרח – מהלידה החדשה. אין מקום וצורך במעשה אמונה מיוחד או בצעד מיוחד של התמסרות. אלו כלולים באמונה ובחזרה בתשובה שנעשו כאשר נושענו.
  10. הקדושה היא אושרנו האמיתי, כי לה נועדנו. ה’ יגשים אותה בנו, כי למטרה זו הושיע אותנו.

 

ישועת ה’ היא דבר מופלא ונהדר, הללויה!

 

הערות:

  1. רייל, “Holiness”, בהוצאת James Clerke & Co. Ltd., 1956, עמוד 18.
  2. שם, עמוד 21.

 

פרק ט

 

ה  ה  ת  ק  ד  ש  ו  ת – חלק ג: פעולת רוח הקודש – ב

לָכֵן אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, 2 כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת; 3 שֶׁכֵּן מַה שֶּׁלֹּא יָכְלָה הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלָה לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבָּשָׂר, זֹאת עָשָׂה אֱלֹהִים: הוּא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לָבוּשׁ בָּשָׂר בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא, לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל חֵטְא, וְחָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַחֵטְא בַּבָּשָׂר, 4 כְּדֵי שֶׁחֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ. 5 אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הַבָּשָׂר הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַׁיָּךְ לַבָּשָׂר, אַךְ אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הָרוּחַ הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לָרוּחַ. 6 מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר מָוֶת הֵן, אֲבָל מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ הֵן חַיִּים וְשָׁלוֹם; 7 שֶׁהֲרֵי מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלֹהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע. 8 וְהַכְּפוּפִים לַבָּשָׂר אֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת רְצוּיִים לֵאלֹהִים. 9 אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם כְּפוּפִים לַבָּשָׂר, כִּי אִם לָרוּחַ, אִם אָמְנָם רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בָּכֶם. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֵינוֹ שַׁיָּךְ לַמָּשִׁיחַ. 10 אֲבָל אִם הַמָּשִׁיחַ בְּקִרְבְּכֶם, אֲזַי הַגּוּף אָמְנָם מֵת עֵקֶב הַחֵטְא, אַךְ הָרוּחַ הִיא חַיִּים מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְתֶּם. 11 וְאִם רוּחוֹ שֶׁל הַמֵּקִים אֶת יֵשׁוּעַ מִן הַמֵּתִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם, זֶה שֶׁהֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים יְחַיֶּה גַּם אֶת גּוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה עַל־יְדֵי רוּחוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם.

12 לָכֵן, אַחַי, חַיָּבִים אֲנַחְנוּ, אַךְ לֹא לַבָּשָׁר חַיָּבִים אָנוּ שֶׁנִּחְיֶה עַל־פִּיו. 13 אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ. אַךְ אִם עַל־יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ. 14 כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִיכָה אוֹתָם, בָּנִים הֵם לֵאלֹהִים. 15 הֲרֵי לֹא קִבַּלְתֶּם רוּחַ שֶׁל עַבְדוּת לַחֲזֹר אֶל הַפַּחַד, אֶלָּא קִבַּלְתֶּם רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים, וּבְרוּחַ זֹאת אָנוּ קוֹרְאִים “אַבָּא, אָבִינוּ”. 16 הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ. 17 וְאִם בָּנִים, אֲזַי יוֹרְשִׁים: יוֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְגַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁגַּם נִזְכֶּה לְכָבוֹד עִמּוֹ. 18 אֲנִי סָבוּר שֶׁסִּבְלוֹת הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד הַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִגָּלוֹת בָּנוּ. 19 כָּל הַבְּרִיאָה מְצַפָּה בְּכִסּוּפִים לְהִתְגַּלּוּת הַבָּנִים־לֵאלֹהִים. 20 הֵן הַבְּרִיאָה – לֹא מֵרְצוֹנָהּ אֶלָּא עַל־יְדֵי הַמַּכְנִיעַ אוֹתָהּ – הֻכְנְעָה לַהֶבֶל בְּתִקְוָה 21 שֶׁגַּם הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ תְּשֻׁחְרַר מִשִּׁעְבּוּד הַכִּלָּיוֹן אֶל הַחֵרוּת וְהַכָּבוֹד שֶׁל הַבָּנִים־לֵאלֹהִים. 22 אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 23 וְלֹא זֹאת בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם אֲנַחְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּכּוּרֵי הָרוּחַ, נֶאֱנָחִים בְּנַפְשֵׁנוּ וּמְצַפִּים לְמִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים – לִפְדוּת גּוּפֵנוּ, 24 שֶׁכֵּן בַּתִּקְוָה נוֹשַׁעְנוּ. אַךְ תִּקְוָה לְדָבָר שֶׁנִּרְאֶה לָעֵינַיִם אֵינָהּ תִּקְוָה, כִּי מַדּוּעַ יְקַוֶּה אָדָם לְמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה? 25 אֲבָל אִם אָנוּ מְקַוִּים לְדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹאִים, מְצַפִּים אָנוּ לוֹ בְּסַבְלָנוּת.

26 וְכֵן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְאוּלָם הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. 27 וְהַבּוֹחֵן לְבָבוֹת יוֹדֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַפְגִּיעָה בְּעַד הַקְּדוֹשִׁים בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים. 28 אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ; 29 שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדַּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים. 30 וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ. 31 אִם כֵּן מַה נֹּאמַר עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ? 32 הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל? 33 מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק! 34 מִי הַמַּרְשִׁיעַ? הַאִם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כִּי אִם קָם לִתְחִיָּה, וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ? 35 מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ? הַאִם צָרָה אוֹ מְצוּקָה, רְדִיפוֹת אוֹ רָעָב, הַאִם עֵירֹם אוֹ סַכָּנָה אוֹ חֶרֶב? 36 כַּכָּתוּב: “כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.”

37 בְּרַם בְּכָל אֵלֶּה, בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים. 38 וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהוֶֹה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, 39 לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.

(רומים פרק ח)

 

מבוא

בפרק הקודם ראינו משהו ממאבקו המכאיב של המשיחי בשרידי החטא שבליבו. ראינו שישועתו של אדם מתבטאת, בין השאר, בהתאמת ליבו לתורת אלוהים ובשאיפתו למלא את דרישות אותה תורה. עמדנו נדהמים מול החשיפה העצמית המרשיעה של שאול, שהראה לנו כיצד הוא נקרע בין שאיפתו לטוב לבין מעשיו הרעים. שמענו לקראת הסוף את זעקתו הנוראה, “אוי לי האדם העני, מי יצילני מגוף המוות הזה?”, והתחלנו לראות מעט מהתשובה הבוטחת שאפשר לתת לשאלה זו. הזכרנו לעצמנו שכל זה הוא פרי פעולת הרוח בלידה החדשה ותוצאה שלה. חשוב להבין שבחלק השני של פרק ז’ שאול תיאר את מצבו באופן חד צדדי וכי עשה זאת במתכוון. הוא רצה שנבין את הדברים המופלאים שיאמר לנו בפרק ח’, ולשם נפנה עתה.

 

אין אשמה

כזכור, שאול סיים את פרק ז’ בציון בעיה:

“בשכלי הנני עבד לתורת האלוהים, אך בבשרי אני עבד לתורת החטא”.

מיד אחר כך הוא קובע קביעה מפתיעה אך מעודדת: “על כן אין אשמה באלו אשר הם במשיח ישוע המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח”. למרות חטאם, “אין אשמה”. מדוע? על איזה יסוד צודק אפשר להתעלם מחטאם? התשובה היא: הם “במשיח ישוע”, כלומר, הם נהנים מפרי צידקתו המכפרת של המשיח. וזה לא הכל, הם גם “מתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח”. בהמשך חוזר שאול לנושא זה. כרגע די לו לומר שיש זהות מלאה בין “אלו אשר הם במשיח ישוע” לבין אלו “המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח”. הם אינם אשמים משום שישוע כיפר בעדם, ובכפרתו הניח את היסוד לשינוי ליבם! אין כאן רמז לדיעה האומרת שעצם מאבקם למען הקדושה מקנה להם זכות כלשהי. הקדושה אינה מקנה לנו מעמד או זכות. אנו עומדים בחסד. נכון שה’ מתענג על קדושתנו, אבל הרי גם זו באה לנו בחסדו, כמתנה מה’ המרחם עלינו. אין לנו במה להתפאר בפניו.

פסוקים 2-3: מדוע “אין אשמה”? “כי תורת רוח החיים במשיח ישוע שיחררה אותי מתורת החטא והמוות”. מהי “תורת החטא והמוות”? אותה  תורה בה עסקנו בחלק הראשון של פרק ז’ ושעל פיה היינו קשורים לאדם הראשון. כשאדם חטא, נאשמנו כולנו ולכן חטאו הביא על כולנו את המוות, ומוות זה הביא עלינו השחתה מוסרית ומוות נצחי. בליבנו נחקק חוק שחייב אותנו לחטוא, ולאחר שחטאנו הכריז, “הנפש החוטאת היא תמות!”. שרידיו, כפי שראינו, עדיין קיימים בנו. שאול אומר, “מוצא אני בי זה החוק; אנוכי רוצה לעשות הטוב ודבק בי הרע”. ובכן, ה’ פועל בנו כדי לבטל חוק זה. כיצד? על ידי כפרתו של ישוע.

ראשית, באמצעותה הפריד בינינו לבין חטאו של אדם.

שנית, הכפרה הפרידה בין חטאותינו לבין העונש המגיע לנו בגינם, המוות.

שלישית, אלוהים הפריד בינינו לבין חטאינו מכוח תורת רוח החיים במשיח. בהמשך דבריו השליח מסביר את משמעות הדברים.

“רוח החיים במשיח” אינו אלא רוח הקודש, שבלעדיו אין חיים במשיח. גם לרוח הקודש יש “תורה”, והיא סותרת ומבטלת את התורה המחייבת אותנו לחטוא “למען תימלא חוקת התורה בנו – המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח” (פס’ 4).

מהי תורה זו? מה עושה הרוח? הוא עושה את “מה שלא יכלה התורה לעשות”, כלומר להגשים בנו את תורת ה’ ששאול, כדוגמא ממנה, ציטט את המצווה “לא תחמוד” (ז’ 7). מדוע “לא יכלה לעשות”? האם היה בה פגם כלשהו? לא, היא פשוט “נחלשה על ידי הבשר”, כלומר שהמצווים על ידה לא יכלו לעמוד בדרישותיה משום שאלה היו מעבר ליכולתם. ובכן, מי עשה מה וכיצד עשה את מה שעשה במקום שהתורה תעשה? “אלוהים עשה, בשלחו את בנו בתואר בשר החטא ובעד החטא”. ישוע בא במטרה לפתור את בעיית החטא שבליבנו. מה עשה לשם כך?

הוא “הרשיע את החטא בבשר”, כלומר באמצעות בשרו, גופו. הכוונה היא לקורבנו המכפר; “זה הוא גופי הנזבח בעדכם”. למה הכוונה במילים “הרשיע את החטא”? לכך שהמשיח “גזר את דינו” למוות. אותה מילה מופיעה ביוחנן ג’ 18,36: “אשר לא יאמין בו (במשיח) כבר נידון כי לא האמין בבן האלוהים היחיד…כל המאמין בבן יש לו חיי עולמים, ואשר לא יאמין בבן לא יראה חיים כי אם חרון אלוהים ישכון עליו”.

ישוע ניתק – במותו – את הקשר בינינו לבין האדם הראשון ובכך גזר את מותו של החטא, ובתהליך ההתקדשות מתממש גזר הדין הלכה למעשה. “על כן תמותתו את איבריכם אשר בארץ” (קולוסים ג’ 5). מתנו לחטא במות המשיח (רומים ז’ 1-4) ועתה ימות החטא בנו בכוח רוח הקודש, כלומר בכוח הלידה החדשה.

ובכן, לא אנחנו נידונים (על כן אין בנו אשמה), כי אם החטא שבנו (על כן יש לנו חיים חדשים). אל יתייאש מי שנאבק בחטאו. “אין אשמה באלו אשר הם במשיח ישוע”. המשך להיאבק. החטא כבר נידון. “אלוהים הרשיע את החטא” וגזר את דינו למוות – והוא אכן ימות!

פסוקים 4-9: למעשה ישועה זה יש תכלית: “למען תימלא חוקת התורה בנו – המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח”. שוב התורה! נתקלנו בה  כמה וכמה פעמים, והנה היא שוב כאן. יש לה חלק נכבד בתהליך ההתקדשות. כפי שנאמר לנו כאן, התורה היא תכלית ישועתנו. “אלוהים שלח את בנו וירשיע את החטא בבשר למען תימלא חוקת התורה בנו”. האם מאמין חייב בתורה? כן, מאמין חייב בתורה! אומנם לא בתורת סיני ובתורת הקורבנות וההיטהרות והציציות והמלאכים שבאו עם תורה זו, אבל גם את המשיחי מחייבות המצוות “לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני… זכור את יום השבת לקדשו.. כבד את אביך ואת אמך… לא תחמוד… לא תנאף… לא תעיד ברעך עדות שקר…”.

 

קדושה ותורה

ה’ מגשים בנו את התורה על ידי הלידה החדשה וכל מה שנובע מלידה זו.”ועתה”, כפי ששאול אומר ברומים ג’ 31, “המבטלים אנחנו את התורה עלי די האמונה? – חלילה! אך מקיימים אנחנו את התורה!”.

שימו לב למה שנאמר בפס’ 9: כל זה נעשה “למען תימלא חוקת התורה בנו”. “בנו”, לא למעננו. כאן לא מדובר בכפרת המאמינים על ידי המשיח כי אם בקדושתם על ידי אלוהים האב. הכל בחסד – כולל המעשים הטובים!

מצוות ה’: “היו קדושים כי קדוש אני” הופכת להבטחה; “היה תהיו קדושים, כי קדוש אני”, וכך מתגשמת הנבואה “אני ה’ מקדשכם”. איננו רוצים להרחיב בשלב זה בנושא התורה, אבל חשוב מאוד להדגיש מספר נקודות:

אין קדושה בלי תורה. שאול מתאר את תהליך ההתקדשות במונחים של התורה ואת מטרת התהליך במילים, “למען תימלא חוקת התורה בנו”. הבה נזכור זאת. אי אפשר למצוא חן בעיני ה’ בלי לשמור את מצוותיו, ואי אפשר לדעת את מצוות אלוהים אלא באמצעות התורה. המקום היחיד שאלוהים מצווה עלינו הוא בכתבי הקודש, וכל מצווה הכתובה שם היא חובה משיחית שאין ממנה מנוס. הרוצים לעשות את רצון ה’ נקראים לחפשו בכתובים ולא בהשראה רוחנית אישית. שימו לב: “למען תימלא חוקת התורה בנו, המתהלכים על פי הרוח ולא כבשר”. להלך על פי הרוח הוא לקיים את התורה.

יש החושבים שבמקום התורה הציב המשיח את האהבה. לא ולא. האהבה איננה תחליף לתורה ואיננה תורה כלל. “האהבה היא קיום התורה”, אומר שאול. במילים אחרות, אם ברצונכם לדעת מה פירוש לאהוב, הסתכלו בתורה. התורה מגדירה מהי אהבה, מלמדת את משמעויותיה המעשיות ומצביעה על החובות הכרוכות בה. האהבה מניעה לקיום התורה אך בשום פנים אינה באה במקומה.

אין סתירה בין אהבה לתורה. “האהבה היא קיום התורה”. כפי שראינו, אין זה דבר ש’בא לנו’ או ‘בא עלינו’ בשום מובן. איננו זוכים למתנת האהבה. אהבה איננה מתנה כי אם מצווה. אהבה גם איננה הרגשה בלבד והרגש אינו המימד העיקרי באהבה. היא חובה שמוטלת על כולנו ומתבטאת במעשים של ממש, לא רק ברחשי הלב. אהבה פירושה דאגה לזולת, התחשבות בדיעותיו, שמירה על כבודו ורכושו ורצון כן להיטיב עם אחרים – אפילו על חשבון נוחותנו האישית. מי שאומר שהוא אוהב אך אינו מוכן לוותר על רכושו, זכויותיו או זמנו למען אחר אינו מבין בעצם מהי אהבה ומהן חובותיו כמשיחי.

 

להתהלך על פי הרוח

כשהשליח אומר, “בנו – המתהלכים בלא כבשר כי אם לפיה רוח”, הוא בעצם אומר, “בנו- הנושעים”. אלא שהוא בוחר במילים אלה דווקא כדי לענות על השאלה הנשאלת בפרק ו’ 1: “הנעמוד בחטא?” ושוב בפס’ 15: “ועתה מה, הנחטא?”. התשובה שהשליח נותן היא שלהיוושע פירושו “להלך שלא כבשר כי אם על פי הרוח”. כל הנושעים “מהלכים” כך וכל המהלכים כך הם נושעים. משיחי הוא אדם שחי כרצון אלוהים משום שאלוהים רוח הקודש שם זאת בליבו ומעורר אותו לחיות כך.

השליח ממשיך לפתח רעיון זה בפסוקים 5-6. זאת אומרת “להלך על פי הרוח?” כדי להסביר זאת השליח מעמיד שני ניגודים:

  1. אשר המה לבשר בענייני הבשר יחשובו.
    1.אשר לרוח בענייני הרוח יחשובו.
  2. מחשבת הבשר פירושה מוות.
    2.מחשבת הרוח פירושה חיים ושלום.
  3. מחשבת הבשר – רק שנאת אלוהים היא.
    3.תורת אלוהים.
  4. אשר המה בבשר לא יוכלו להיות רצויים לה’.
    4.אתם אינכם בבשר כי אם ברוח, אם אכן שוכן רוח אלוהים בקירבכם,
    כי מי שאין לו רוח המשיח – איננו שלו.

מדברים אלה אפשר ללמוד כמה וכמה אמיתות חשובות. ראשית, קדושה (כמו חטא) היא קודם כל עניין של מחשבות, של נטיות הלב. אימרו לי, על מה אתם חושבים? על נוחותכם האישית? על זכותכם לפרטיות? על חובתם של אחרים להתחשב בכם? על הבגד או הריהוט החדש שקניתם או שאתם עומדים לקנות? על ילדכם החמוד מכולם? על הדרך בה אחרים חושבים עליכם? או שמא מה שמעסיק את מחשבותיכם הוא תפארת המשיח והדרך להיטהר, חובתכם כלפי אחיכם והאופן בו תוכלו לעזור לשכן, לתרום לבניית הקהילה ולהוראת הילדים באמונה? מה ממלא את מחשבותיכם? זיכרו “כי מחשבת הבשר היא המוות”. “מאין המלחמות אשר ביניכם?”, בין אח לאח ובין קהילה לקהילה, בין אחות לאחות ובין בעל לאשתו, האם לא “מתו התאוות המתגרות באיבריכם?”: השאיפה לכבוד, לרכוש, לביטחון, לפרטיות. “אתם מתאווים – ואין לכם. תרצחו ותקנאו והשג לא תשיגו. תריבו ותילחמו – ואין לכם” (יעקב ד’ 1-2). על מה אתם חושבים הכי הרבה? במילים אחרות – עבור מה אתם חיים? אתם רוצים בשלום? “מחשבת הרוח היא החיים והשלום”. “כל אשר הוא אמת ונכבד וישר וטהור ונעים, ואשר שימעו טוב, כל מעשה צדק, כל מעשה שבח – על אלה תשימו לבבכם… ואלוהי השלום יהיה עימכם” (פיליפים ד’ 8-9).

הלקח השני שאפשר ללמוד מהניגודים שהשליח תיאר הוא שמבחן ישועתו של אדם הוא במחשבותיו. אין זה המבחן היחיד, אך זיכרו: אם ליבכם אינו נוטה אחר דברי הרוח, יש לברר את סיבת הדבר. “בחנו את עצמכם וראו אם אתם באמונה”. לעולם אל תשכחו כי “מחשבת הבשר היא המוות”, ואם כאלה הן מחשבותיכם, כזה יהיה גם גורלכם. אין ישועה בלא קדושה.

הלקח השלישי הוא ש”להתהלך ברוח” פירושו להשתעבד לתורת אלוהים. אומנם אמרנו זאת, אך חשוב להדגיש שוב: “מחשבת הבשר רק שנאת  אלוהים היא, באשר לא תשתעבד לתורת

האלוהים ואף איננה יכולה”, אבל “אתם אינכם בבשר”. רבים אוהבים לדבר גבוהה-גבוהה על

הדרכת הרוח, אבל זו לא מצטיירת פה (גם לא בשום מקום אחר בכתבי הקודש) כהדרכה על-

טבעית, מעין התגלות פנימית של חובותינו באמצעות תחושה, חזונות וקולות שבלב. ההיפך

ממחשבת הבשר הוא “להתהלך ברוח”, כלומר, “להשתעבד לתורת אלוהים”. אם ברצונכם לדעת

מהו רצון ה’, פנו לדבר ה’! אם ברצונכם לדעת מה הן חובותיכם, פנו לדבר ה’! שעבדו כל מחשבה למשמעת דבר ה’, למרות כל נטיותיכם הקדומות. רק כך תתהלכו ברוח.

רביעית, דברי שאול מלמדים שהאדם אינו נכנע לתורת אלוהים משום ש”מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא”. מי שרוח אלוהים לא שוכן בו הוא  אדם שעוין את אלוהים, אפילו אם רק בתת- מודע. רק כשרוח הקודש מסלק את העוינות מסוגל האדם לאהוב את אלוהים ולכן גם את תורתו. רק כך נהיה רצויים לפניו (רומים ח’ 8).

ולבסוף, אפשר ללמוד מדברי שאול שלכל מאמין יש את רוח הקודש. “מי שאין בו רוח המשיח איננו שלו. אתם אינכם בבשר כי אם ברוח, אם אומנם רוח אלוהים שוכן בקירבכם”. אלו שמלמדים אחרת פשוט אינם מלמדים על פי דבר ה’. הם אינם מתהלכים על פי הרוח (פס’ 99). את הלידה החדשה אפשר לתאר גם במונחים של השתכנות הרוח באדם. המשיחי הוא אדם שרוח הקודש שינה את ליבו, השתכן בליבו וכעת מעורר בליבו את הרצון לחיות, לחשוב ולעשות כרצון אלוהים. יש לציין שהרוח שוכן בליבנו כאישיות שהתמקמה בנו. גם פה יש נטיה לחוסר בהירות. לאחדים נדמה שרוח הקודש שוכן באדם באופן כזה שהוא יכול לשמוע את קול הרוח בליבו, לשוחח עם הרוח השוכן בו, לחוש את תנועותיו ולדעת באופן בלתי אמצעי את רצונו. לא כך מלמדים הכתובים. הרוח משפיע עלינו ופועל עלינו בכוחו, אך אינו שוכן בנו באישיותו. בשום מקום בכתובים איננו רואים רמז ליחסים אישיים בין האדם לרוח השוכן בו. מערכת היחסים היא עם האב ועם בנו ישוע המשיח. מערכת זו אומנם מתנהלת באמצעות הרוח, אך אין היא מתמקדת בו כי אם באב ובבן.

 

אחרית הימים

“ואם המשיח בקירבכם, אז הגוף מת הוא בדבר החטא” – כלומר, אתם חשים בגופכם את גזר-דין המוות שנגזר עליכם בעבר משום החטא. “אבל הרוח חיים הוא בדבר הצדקה”, רוח הקודש שוכן בקירבכם כדי לקיים בכם צדקה. כלומר, החיים כרוכים כעת בסתירה פנימית מהותית וכואבת; חטא וצדקה, מוות וחיים. אבל התעודדו: “אם ישכון בקירבכם הרוח המעיר את ישוע מן המתים, הוא אשר העיר את המשיח מן המתים גם את גוויותיכם המתות יחיה על ידי רוחו השוכן בקירבכם”. במילים אחרות, זיכרו שאתם נושעים, “אם אומנם רוח המשיח שוכן בקירבכם”. אומנם כעת עודכם חשים את גזר-דין המוות בגופכם ואתם חוטאים ונכשלים, אבל כל זה יחלוף. התחייה עוד לפניכם, ועימה ההבטחה לחיי עולם. אתם נמצאים בתהליך של התקדשות, שבלי ספק יגיע אל סופו. על כן התעודדו במאבקכם בחטא והתמידו בדרך ה’. הנה, כך יש להשתמש בתורת אחרית הימים; לא כדי לספק את סקרנותנו אודות העתיד, אלא כדי לשנס את מותנינו לקראת ההווה ולהמריצנו למלא את חובותינו לאור מה שצפוי לנו בלי ספק בעתיד. הנצחון מובטח, ולאור ידיעה זאת אנו נקראים להילחם.

יש הרואים בתורת אחרית הימים הזדמנות לחיזוי העתיד ולהגדת עתידות. כמובן, כתבי הקודש מדברים על העתיד, אבל לעולם אין הם מדברים על העתיד בלי קשר להווה. כשהם מדברים על העתיד, הם עושים זאת כדי ללמד משהו על חובותינו בהווה. כל פירוש של העתיד שאינו מביא בחשבון עובדה יסודית זאת עושה עוול לכתובים ולמעשה מרוקן את הנבואה מעיקר משמעותה. אל תתמקדו במה שיהיה בעתיד. התמקדו במה שאתם צריכים להיות בהווה לאור העתיד. כך תעשו שימוש נכון בדבר ה’.

השליח פונה אל קהל שנאבק בחטאיו ונקרע בין שתי אמיתות; החטא והצדקה בחייו, המוות והחיים. הוא חפץ לעודדם במערכה נגד האחד ובעד השני, לכן הוא מזכיר להם את הצפוי להם בעתיד. שאול בוחר להתייחס דווקא לסופו המוחלט של התהליך – לתחיית המתים ולפדיון גופותינו מן המוות, כאשר נהיה כמו ישוע כי נראהו כפי שהוא, לכן הוא מתייחס להחייאת גוויותיהם המתות של המאמינים, כלומר לתחיית המתים.

בפסוקים 14-22 השליח מרחיב: כל המתהלכים על פי הנהגת הרוח הם אנשים נושעים, הם “בני אלוהים”. הבנים הם גם “יורשי אלוהים וחברי  המשיח בירושה”. הכאב הקורע שנוצר עקב המאבק בין חיים ומוות איננו מנת חלקנו בלבד – “הבריאה תערוג ועיניה תלויות” בציפיה. למה? “להתגלות בני האלוהים”, כלומר לישועתם השלמה. “הבריאה כולה יחד תיאנח ותחיל עד הנה” – וגם אנחנו. אנחנו חלק מהבריאה ושותפים מלאים במכאוביה.

פסוקים 23-26: עדיין לא זכינו בכל מה שנועד לנו. הרבה מאוד מישועתנו צפון בעתיד – ואין בכך להפחית כמלוא הנימה משיפעת הישועה. בחיים  הללו אנו נידונים למאבק, לכשלון ולנצחונות בחסדי אלוהים. אנו נידונים ל”תקווה”, ל”סבלנות” ול”ציפייה”. אל תופתעו מכאביכם. אין שום דבר מוזר במאבקיכם. אל תחשבו שמשהו חסר בישועתכם אם אינכם קדושים מושלמים כבר עכשיו. “נושענו בתקווה” אשר לא תאכזב כי אלוהים נאמן לכל הבטחותינו. יום יבוא וישועתנו תושלם. בינתיים אנו חיים ונאבקים בתקווה זו הבוטחת באלוהים.

תקווה למה? “להתגלות בני האלוהים” (19), להשתחרר “מעבדות הכליון אל חרות בני האלוהים” (21). היום יש חולי ומוות “וגם אנחנו – אף אם יש לנו ביכורי הרוח- ניאנח בנפשנו” (23). אנו ממתינים עם כל הבריאה לישועה העתידה. אבל ביכורי הרוח שזכינו להם כבר רומזים על הצפוי לנו בעתיד ומבטיחים יבול שופע מאין כמוהו, “כי את אשר ידעם מקדם, אותם גם יעד מקדם להיות דומים לדמות בנו”. הללויה! התיתכן תקווה נהדרת מזו? האם היינו מעזים לקוות לדבר כזה לולא אלוהים הוא שהבטיח לנו כל זאת? אנו נהיה קדושים, טהורים, דומים לישוע! השטן הבטיח לאדם שיהיה כאלוהים – וגזל ממנו את תפארתו כאדם. אלוהים מעניק לחוטא תקווה שאין כמוה – “להיות דומים לדמות בנו” – והוא יקיים הבטחה זו עד תום. אנו נהיה בלי “כתם וקמט וכדומה, כי אם” קדושים ותמימים (אפסים ה’ 24).

“לכן, חביבי, בהיות לנו ההבטחות האלה, נטהרה נא את עצמנו מכל חלאת בשר ורוח להשלים קדושתנו ביראת אלוהים” (קור”ב ז’ 1). “לכן אחי חייבים אנחנו, לא לבשר לחיות לפי הבשר” (רומים ח’ 12). התגלות כוונות אלוהים לגבי העתיד נועדה להניע אותנו למעשים כבר היום. אנו שואפים לקדושה, לא רק בגלל שטבעי לאדם שנושע מחטא לשנוא את החטא, אלא משום שכל מי שמקווה להיות קדוש – מטבע הדברים יתאמץ להיות כזה כבר היום.

שיהיה ברור: “אם תחיו לפי הבשר” במקום לפי הרוח והמצוות, “מות תמותון” – ולא חשוב עד כמה תעריכו את עצמכם או את מעמדכם הרוחני. “כל אשר רוח אלוהים ינהיגם, בני אלוהים הם” – ורק הם. אדם שמכריז על עצמו כמאמין אך אינו חי כך צפוי לסוף אחד בלבד; “מות תמותון”.

אבל “אם על ידי הרוח תמותתו את מעללי הבשר – חיה תחיו”. רוח הקודש הוא מעל לכל דבר אחר. הוא לא רק רוח של גבורה ומעשי נסים, מה גם שנסים ומעשי גבורה אינם העיקר ברוח הקודש. הוא רוח הקודש, רוח הקדושה. חוגים מסוימים לא מסתפקים בכך שאדם יהיה קדוש, עניו, טוב לב, ירא אלוהים וחסוד. עליו לדבר בלשונות, לחלום חלומות ולראות חזונות. עליו לרפא חולים או להאמין לפחות במתנות הרפואה. לא אכנס כאן לוויכוח אם יש מקום לתופעות כאלה היום, אך דבר אחד אינני יכול להימנע מלומר: מי שרואה באלה את עיקר עבודת הרוח ומקדיש להם את עיקר תשומת ליבו, איננו מכיר כלל את רוח הקודש. נוכחות הרוח מתגלה בראש ובראשונה בקדושת חייו של אדם ומי שלא קדוש אינו רשאי לקרוא לעצמו משיחי. אינני אומר שמשיחיים אינם חוטאים – אפילו חוטאים חטאים חמורים וקשים. אבל משיחי הוא אדם שמשתוקק לקדושה וכל מהלך חייו מעיד על תשוקה בוערת זו, למרות כשלונותיו וחולשותיו. זו פעילותו העיקרית של רוח הקודש.

הרוח יעורר בנו מאבק משום שעדיין נותרו בנו שרידי חטא שיש להמיתם; הרגלים רעים, דפוסי מחשבה שגויים, אנוכיות, תאווה, רדיפת בצע, גאווה. עלינו להיאבק בכל אלה עד שימותו, למען יאמר לנו בבוא העת ובחסד אלוהים, “חיה תחיו”.

זהו מאבק נטול פשרות, ללא ויתורים. אחד מהשניים צריך למות: אנחנו או החטא. במי תבחר?

כאלו הם בני האלוהים. הירושה צפויה לנו רק “אם אומנם נתענה איתו למען גם איתו נכובד” (17). “למתמידים לעשות הטוב (ובכך) מבקשים את הכבוד וההדר ואת אשר איננו עובר, יתן את חיי העולמים; ועל בני המרי ואשר לא ישמעו לאמת כי אם לעוולה שמעו – חרון אף וחימה. צרה ומצוקה על כל נפש אדם עושה רע, על היהודי בראשונה וכן גם על היווני; וכבוד והדר ושלום לכל עושה הטוב… כי אין משוא פנים עם האלוהים” (ב’ 7-11).

ובכן, יש לנו מניע נוסף: לשקוד על הקדושה. לא רק שהלידה החדשה מניעה אותנו לכך, לא רק חסדי אלוהים שכיפר עלינו בחסדו, לא רק תקוות הכבוד הקדוש הצפוי לנו בעתיד, כי אם גם יראת המשפט. ולבסוף, השליח רוצה לעודד ולחזק את ידי הנכשלים. לכן הוא מזכיר לנו שרוח הקודש הוא גם המנחם ה”מעיד ברוחנו כי בני אלוהים אנחנו” ומניע אותנו לכנות את ה’ “אבא, אבינו”. הוא היוצק בליבותינו את אהבת אלוהים (ה’ 5) ומשכנע אותנו שאכן אנו בניו – “ואם בנים אנחנו גם יורשים נהיה!”. במילים אחרות, הרוח הוא שמעניק לנו תקווה לעתיד המופלא שהזכרנו ומאשר בליבנו שעתיד זה אומנם שלנו – למרות חטאינו.

הרבה יש לי לומר בנושא זה אבל קצרה היריעה. מי מעיד בליבנו את עדות ישועתנו? הרוח. ואני מצהיר בזאת שאין לאף אדם אחר הזכות לעשות זאת. הנוהג הפסול שהשתרש אצל אחדים לבשר למישהו ולשכנע אותו שנושע רק משום שנענה להזמנה וצעד קדימה או הרים את ידו – הוא פסול ואסור בתכלית האיסור. רק לרוח הקודש יש הזכות – והיכולת – להעיד לאדם אודות ישועתו. אני חושש שיש בעולם אנשים רבים הבטוחים בישועתם רק משום שאיזשהו מבשר הבטיח להם שנושעו, כשלמעשה לא זכו אף לשמץ מישועת אלוהים.

 

אנחות

פסוקים 18-27: השליח ממשיך לעודד את המאמינים במאבקם בכך שהוא מסביר את פעולת רוח הקודש. ראו, הוא אומר, את “הכבוד העתיד  להיגלות עלינו”. זיכרו שכאביכם הם חלק מכאב כל הבריאה. גם היא – כמותכם – “נכבשה להבל לא מרצונה”, ובכך השליח מזכיר את המאבק הפנימי שמתנהל בין רצונו למעשיו, כפי שתיאר בפרק ז’.

אנו “נאנחים” ו”הרוח עוזר” לנו בעצם האנחות הללו.

כיצד? אנחות אלה הן פעולת הרוח בנו, עדות לישועתנו וחלק מ”ביכורי הרוח”. אלוהים שומע את עצמו באנחותינו, הוא רואה את כיסופינו להיקדש ועונה על תפילותינו ללא ספק, משום שהאנחות הללו הן “תפילה כרצונו”. אימרו לי, מתי נאנחתם לאחרונה? האם אתם נאנחים בכלל? יש חושבים שאנחות הן סימן להיעדר רוח הקודש, אבל קטע זה אומר את ההיפך. “אשרי הרעבים והצמאים לצדקה.. אשרי האבלים”. אנחותינו הן “תפילת הרוח כרצון אלוהים”. לפעמים יש אצלנו יותר מדי צהלה שטחית – בשרית הייתי אומר – במקום אנחות קדושות של הרואים “את דרכיהם הרעים, את מעשיהם אשר לא טובים ונקוטים” עליהם. חסרה לנו אותה זעקה של שאול, “אוי לי האדם העני!”. לאלו שכן מתפללים כך, ה’ מעניק את ישועתו כי הם בניו ולהם יש את רוח הקודש. הם אינם באים לאלוהים עם רשימת מצרכים כפי שאדם בא למכולת, או עם רשימת הנחיות-פעולה באשר לרצוי ולדרוש להם. תכופות הם רק נאנחים “באנחות עמוקות מדבר” וליבם יוצא בתקווה כואבת לקדושה שהם יודעים כי נושעו למענה ונועדו להשיגה, אך היא עדיין אינה מנת חלקם היום-יומית.

אה! יעזרנו אלוהים לתקן את דרכינו!

פסוקים 28-30: במילים אלה השליח מסיים. הוא רוצה לחזק את לב המאמינים ההולכים בדרך הישועה, ולכן מבטיח, “כי לאוהבי אלוהים,  הקרואים בעצתו, הכל יעזור לטוב להם”.

היו סמוכים ובטוחים שדבר לא יתגבר עליכם ושום דבר גם איננו אויבכם. אלוהים משתמש בכל לטובתכם, כולל מאבקיכם וכאביכם. אתם מתענים כעת, כפי שאומר שמעון פטרוס, “לפי הצורך”, לא פחות ולא יותר. אלוהים יודע היטב מהו הצורך האמיתי שלכם. הקשיים נועדו לזקק את אמונתכם ולהגשים את ישועתכם במלואה, וזו בוא תבוא, כי יש זהות מוחלטת בין הנולדים מחדש לאלו שיפוארו בסופו של התהליך. איש לא יאבד ואיש לא ייחטף מידי המשיח. כל אשר אביו נתנם לו יבואו אליו, והוא יקימם ביום האחרון.

למה נועד כל זה? לתפארת המשיח, “למען יהיה הבכור בין אחים רבים”, כל מה שאלוהים עושה, הוא עושה לתפארתו.

פסוקים 31-39: פסוקים אלה מביעים קריאת בטחון וצהלה, “ועתה, מה נאמר על זאת? אם אלוהים לנו – מי יריב איתנו? אשר על בנו יחידו לא  חס כי אם נתנו בעד כולנו, הלא גם יתן לנו עימו את הכל. מי יענה בבחירי אלוהים? – הן אלוהים הוא המצדיק! ומי הוא יאשימם? – הן המשיח אשר מת וביותר, אשר ניעור מעם המתים, הוא לימין האלוהים והוא יפגיע בעדנו! מי יפרידנו מאהבת המשיח? הצרה או מצוקה, או משטמה או רעב? אם עריה או סכנה או חרב! ככתוב: ‘כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה’. אבל בכל אלה גברנו מאוד על ידי האוהב אותנו. ובטוח אנוכי כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שררות ולא גבורות, לא ההווה ולא העתיד, לא הרום ולא העומק, ולא כל בריאה אחרת – יוכלו להפרידני מאהבת האלוהים אשר היא במשיח ישוע אדונינו”.

אחרי שה’ עשה את המעשה הגדול ביותר שאפשר להעלותו על הדעת (פסוק 32), היש דבר מה שלא יעשה למעננו? אף לא אחד! אנו נתפאר. אנו נידמה לבנו.

אין אשמה לאשר הם במשיח ישוע! דבר לא יפרידנו מאהבתו. אומנם “הורגנו כל היום”, אבל אנחנו יותר ממנצחים – והכל בזכות המשיח ישוע אדוננו, ממנו ובו.

הללויה!

 

ל ס י כ ו ם :

  1. כל הנולדים מחדש נכספים לקדושה.
  2. כל הנולדים מחדש חותרים לקדושה.
  3. להתהלך ברוח פירושו למלא את מצוות התורה.
  4. מי שאינו חי כך לא נושע.
  5. רוח הקודש מניע אותנו לקדושה:
    – בלידה החדשה;
    – בכך שהוא מראה לנו שאלוהים אוהב אותנו עד כדי כך שכיפר
    על חטאינו בדם בנו;
    – בתקווה שהוא מפיח בנו;
    – בעדות שהוא מעיד בליבנו על כך שיש לנו זכות לקוות לקדושה;
    – בדרך בה הוא תומך בחולשותינו.
  6. צריך להיאבק כדי להיקדש.
  7. תהליך הקדושה רצוף כישלונות וכאבים, אך הנצחון בטוח: אלוהים יושיע את נבחריו והם ידמו לבנו.
  8. עם תקווה כזו, מי לא יעיז לצאת ולהילחם, אפילו בעולם כולו?