גרגיר החרדל והשאור בעיסה

המשלים

מתי יג 33-31:

גרגיר החרדל

31 הוֹסִיף וְסִפֵּר מָשָׁל אַחֵר:

“מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְגַרְגִּיר חַרְדָּל אֲשֶׁר לְקָחוֹ אִישׁ וְזָרַע אוֹתוֹ בְּשָׂדֵהוּ.
32 אָמְנָם קָטֹן הוּא מִכָּל הַזְּרָעִים, אַךְ לְאַחַר צְמִיחָתוֹ גָּדוֹל הוּא מִן הַיְּרָקוֹת וְהוֹפֵךְ לְעֵץ, כָּךְ שֶׁעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם בָּאִים וּמְקַנְּנִים בֵּין עֲנָפָיו.”

השאור בעיסה

33 עוֹד מָשָׁל סִפֵּר לָהֶם:

“מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לִשְׂאוֹר אֲשֶׁר לָקְחָה אִשָּׁה וְטָמְנָה אוֹתוֹ בְּעֶשְׂרִים קִילוֹגְּרַם קֶמַח עַד שֶׁהֶחְמִיץ כֻּלּוֹ.”

הרקע שעליו סופרו שני המשלים

לפי הבנת חוקרים רבים, האדון ישוע סיפר את שני המשלים הללו באופן רציף באותו מעמד עם “משלי מלכות” אחרים. לכן הרקע — ההקשר המיידי — הם המשלים שקדמו. הבה נזכיר אותם בקצרה…

קבוצה ראשונה של “משלי המלכות”:

  1. “הזורע” ו”החיטים והזוּנים” מתארים את טבעה של המלכות.

משל הזורע       (מתי יג 8-3, 23-18; מרקוס ד 8-3, 20-14; לוקס ח 8-5, 15-11)
ישנה אדמה שדוחה את הזרע ולא תניב פרי, וישנה אדמה טובה. — ישנם לבבות שידחו את בשורת המשיח ויש אחרים שיקבלו אותה ויוושעו.

החיטים והזוּנים (מתי יג 30-24, 43-36)
באותו אופן שהחיטים ו”העשבי הרעים” יגדלו יחד עד הקציר, כך מאמינים ובלתי־מאמינים תמיד יחיו בעולם זה לצד זה, עד ליום המשפט.

מלכות המשיח אכן קמה, אך האמת הזו לא מתבטאת בדיכוי הרֶשע ובהשמדת החוטאים מן העולם, לפחות לא כרגע. המשפט הזה יחכה עד לשובו של המשיח ארצה. עד אז מתנהלת המלכות בלבותיהם של המאמינים בלבד.

עד כה נראית המלכות חסרת סיכוי. רק הביטו על הנתונים שבשני המשלים ועל פירושם:

א.        המלכות נסתרת. מעטים בלבד יודעים על קיומה. היא חסרת חשיבות, חסרת השפעה וחסרת משקל בעיני העולם.

ב.        מתוך ארבעה סוגי אדמה רק סוג אחד מניב פרי — דהיינו רוב זרעי הבשורה יפלו על לבבות שהם קשוחים מדי, רדודים מדי או עסוקים מדי כדי לשקול ברצינות את בשורת הישועה.

ג.         נבטי החיטה מוצאים את עצמם מוקפים הכמות אדירה של “עשבים רעים” — דהיינו מיעוט זעומה של מאמינים בישוע מוצאת את עצמה טובעת ברוב מוחץ של אנשים בלתי־מאמינים, ואלה בחלקם אף מתנגדים נמרצות לישוע המשיח.

אמת! — האדון ישוע סותר את כל הציפיות של תלמידיו ושל כלל העם היהודי — ציפיות למלכות גלויה, מפוארת ומנצחת. הרי הוא אומר במפורש (לוקס יז 21-20): “מַלְכוּת אֱלֹהִים אֵינֶנָּה בָּאָה בְּנִגְלוֹת. 21 אַף לֹא יֹאמְרוּ ‘הִנֵּה פֹּה’ אוֹ ‘הִנֵּה שָׁם הִיא’, כִּי הִנֵּה מַלְכוּת אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם הִיא.”

ועל כך מוסיף שאול השליח מספר שנים מאוחר יותר (רומים יד 17): “מַלְכוּת אֱלֹהִים אֵינָהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֶלָּא צֶדֶק וְשָׁלוֹם וְשִׂמְחָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.” — דהיינו: גם עכשיו, בעידן הקהילה — כשהבשורה מגיעה למרחקים וקהילות חדשות רבות קמות ברחבי האימפריה הרומית — גם עכשיו אל תצפו לתהלוכות נצחון, לחגיגות, למשתים ולכל הסממנים של ממלכה גשמית מנצחת.

           השלב הזה טרם הגיע!

קבוצה שנייה של “משלי המלכות”:

  1. “הזרע הנובט” ושני המשלים שנלמד כעת — “גרגיר החרדל” ו”השאור בעיסה”. — שלושתם מלמדים על כוחה של המלכות:

הזרע הנובט      (מרקוס ד 29-26)
כמו ש”כוח החיים” גורם לזרע לנבוט ולעבור את כל שלבי הגדילה עד להבאת הפרי — כך קורה גם עם זרע הבשורה. אם הוא “נופל” לתוך לב שמוכן לקבלו, אזי יתחיל תהליך של נביטה, גדילה והבאת פרי:

  • תחילת התהליך היא קטנה, צנועה, נסתרת בתוך לבו של השומע את
    הבשורה.
  • לָאדם ש”זרע” את הבשורה אין שום השפעה על התהליך הזה. מדובר
    בפעולה בלעדית של רוח הקודש.
  • מהרגע שרוח הקודש יוזם את נביטת זרע הבשורה בלב של אדם,
    אף השטן וכל כוחות הרשע לא מסוגלים לעצור אותה.
  • ה”קציר” מובטח, והוא הצטרפות המאמין החדש לגוף המשיח — קבלתו
    לתוך קהילת המאמינים.

גרגיר החרדל; השאור בעיסה  (מתי יג 33-31)
גם שני המשלים האלה מתארים את כוחה של המלכות. למרות ההתחלה הקטנה והצנועה מתברר במרוצת השנים כי שום כוח בעולם לא מסוגל לעצור את התקדמותה ואת התפשטותה של מלכות המשיח — לא כוחות גשמיים ולא כוחות רוחניים (מתי טז 18).

כך ראו שומעיו של ישוע את שני המשלים

הדימויים של גרגיר החרדל והשאור בעיסה נלקחו מחיי היומיום של העם.

היום יש וויכוח בין החוקרים לאיזה צמח ישוע התכוון כשהוא אמר “חרדל”. אין טעם להיכנס לוויכוחים כאלה, כי הרי כל הדיעות טובות, אבל אף אחד לא יכול להוכיח שהוא צודק.

דבר אחד בטוח: כשאדם בארץ ישראל בתקופת ישוע שמע על גרגיר חרדל (כמו לדוגמה בלוקס יז 6), הוא מיד ידע:

  • מדובר בזרע המתורבת הקטן ביותר שאנו מכירים,
    •  למרות זאת צומח מתוכו ירק גבוה במיוחד שמגיע למימדים של שיח,
    •  וגדילתו היא מהירה.

גם משל השאור בעיסה מיד הזכיר להם שגרה שהייתה מוכרת בכל בית: הכנת בצק ללחם.

?         שמתם לב לכמות האדירה של קמח שמוזכרת בפסוק 33? — “התרגום החדש” נותן לנו המרה מודרנית, “עֶשְׂרִים קִילוֹגְּרַם”, שהם “שָׁלוֹשׁ סְאִים” לפי המידה התנ”כית.

?         מישהו זוכר איפה בכתובים נאפה לחם מ”שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת” עבור שלושה אורחים בלבד? — בבראשית יח (פס’ 6), כשאלוהים ושני המלאכים ביקרו באוהלו של אברהם.

וגם כשמלאך ה’ הופיע לגדעון (שופטים ו) כתוב לנו שהמארח הכין מצות מ”אֵיפַת קֶמַח” (דהיינו מ-3 סְאִים).

כמות כזו של בצק תסָפק פיתות לשבועיים (לפחות) עבור משפחה ישראלית מודרנית ממוצעת, אפילו אם בני המשפחה אוהבים הרבה לחם.

ובכן, ישוע מתאר כאן אישה שמכינה כ-30 ק”ג בצק (מתכון סטנדרטי: הוספת ½ ליטר מים לכל ק”ג קמח). ושלא כמו גדעון, שבגלל חוסר זמן אפה מצות, היא מוסיפה “שְׂאוֹר” לבצק ונותנת לו לתפוח.

כל השומעים מהנהנים. כולם מכירים את התופעה: ה”שְׂאוֹר” הוא כמות קטנה של בצק שכבר החמיץ וטפח ושנשמר בצד בזמן אפיית הלחם הקודמת. כעת האישה מערבבת אותו עם הבצק החדש. אין צורך בהרבה שאור. כמות קטנן תגרום לכל הבצק הגדול לתפוח.

הנמשל — המשמעות הרוחנית

שימו לב שישוע לא מסביר את שני המשלים הללו. לכן, על־מנת לפרשם, יש להתבסס על מה שכבר למדנו ממשלי המלכות שקדמו.

איזו מין מלכות זאת?!

למרות הסבריו של ישוע על אופי המלכות בהווה, התלמידים עדיין תקועים עם הבנה שאותה למדו מגיל קטן.

הם עדיין מקווים…
•  שמלכות המשיח תקום בגבורה,
•  שישוע יכניע סוף־סוף את אויביו,
•  שירסן את החטא וימשול בצדק,
•  שיחזיר “אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל”, דהיינו יסלק את הורדוס ואת הרומאים
ויישב על כס המלכות של דויד (מרקוס יא 10; מה”ש א 6),
•  ושהם, תלמידיו, יישבו “עַל שְׁנֵים־עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר
שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (מתי יט 28).

הרי לָמה אתם חושבים שעד היום האחרון — עוד אחרי הסעודה האחרונה עם ישוע — התלמידים לא מפסיקים את הוויכוחים “בַּשְּׁאֵלָה מִי מֵהֶם נֶחְשָׁב לַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר” (לוקס כב 24)? כולם שואלים את עצמם: “נו, מתי כבר נתחיל למלוך אתו?” (טימ”ב ב 12).

אך כרגע, עם כל יום שעובר, הציפיות שלהם נראות פחות ופחות מציאותיות:

  • כשהעם רוצה להמליך את ישוע (יוחנן ו 13), הוא מסרב ומסתתר;
  • הוא אמנם ממשיך לחולל ניסים וללמד בסמכות שמדהימה את ההמונים (מתי ז 29-28), אבל בו בזמן גוברת ההתנגדות מצד ההנהגה הרוחנית. המתנגדים אף טוענים שישוע פועל בכוחו של השטן (מתי יב 24), והוא לא משתמש בסמכותו האלוהית כדי להשתיק אותם;
  • יש בהחלט נהירה גדולה אחרי ישוע, אבל התלמידים רואים בברור שהאנשים באים בעיקר כדי להרפא או כדי לראות ניסים (מתי ד 25-24), או רק מפני שהם שמעו שהרב הזה יודע לברוא לחם ודגים (יוחנן ו 26);
  • התלמידים מבינים שלמרות כל ההתלהבות והנהירה ההמונית הזו, יש מעט מאוד חזרה בתשובה אמיתית — אפילו באותם ערים בגליל “שֶׁהִתְחוֹלְלוּ בָּהֶן נִסָּיו הָרַבִּים” (מתי יא 24-20). הם שמים לב שגם לאחר שמאות — ואולי אלפים — נטבלו (יוחנן ד 2-1), גם לאחר שעשרות אלפים שמעו את הבשורה — חוג התלמידים הנאמנים נשאר קטן;
  • ובנוסף לכל האכזבות הללו, לאחרונה ישוע אף רמז לכך שהוא עומד למות (מתי יב 40, טז 28-20; מרקוס ח 30 – ט 1; לוקס ט 22-21).

“איזו מין מלכות זאת?!”, התלמידים חושבים לעצמם. “12 נגד כל העולם? — נו, טוב, נוסיף את 72 המבשרים (לוקס י 10) ועוד מספר נשים נאמנות (לוקס ח 3-2) ונגיע ל-100 — בקושי. עם כל הכבוד — יש תחושה שהתנועה שלנו חסרת תקווה.”

“ואם זה לא מספיק מדכא — רבינו ישוע גם הורה במשל האחרון: ‘הַנִּיחוּ לִשְׁנֵיהֶם לִגְדֹּל יַחַד עַד הַקָּצִיר’, ו’הַקָּצִיר הוּא קֵץ הָעוֹלָם.’ — איך הוא חושב שאנחנו נחזיק מעמד עד ‘קץ העולם’? — אין מצב! כבר עכשיו אנחנו מרגישים כי ‘העשבים הרעים’ חונקים אותנו.”

בתשובה להרהורים הללו ובהמשך להבטחתו כי “לָּכֶם נִתַּן לָדַעַת אֶת סוֹדוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם” (מתי יג 11), מְסָפר ישוע כעת את משלי גרגיר החרדל והושאור בעיסה.

המלכות היא לא מה שאתם חושבים

מתי יג 31:

“מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְגַרְגִּיר חַרְדָּל.”

זוהי המחשה ל…

כוחה של המלכות

מה שאתם כרגע רואים אלה הם “זרעי המלכות”. הם דומים ל”גַרְגִּיר חַרְדָּל”, לקטן מבין זרעי הירקות שאתם מכירים.

מתי יג 32:

“אָמְנָם קָטֹן הוּא מִכָּל הַזְּרָעִים, אַךְ לְאַחַר צְמִיחָתוֹ גָּדוֹל הוּא מִן הַיְּרָקוֹת וְהוֹפֵךְ לְעֵץ, כָּךְ שֶׁעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם בָּאִים וּמְקַנְּנִים בֵּין עֲנָפָיו.”

כמו שְמִן הזרע הזעיר הזה צומח ירק שתוך עונה אחת בלבד מגיע למימדים של עץ, לְגודל שמאפשר לציפורים לשבת על ענפיו — כך תהיה גדילת מלכות השמים.

אל תזלזלו בהתחלה הקטנה. כמו שבתוך גרגיר החרדל הזעום מסתתר כוח גדילה אדיר, כך הוא עם מלכות השמים. אתם תתפלאו!

עד כאן המשל השני על כוחה של המלכות.

מתי יג 33:

עוֹד מָשָׁל סִפֵּר לָהֶם:

“מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לִשְׂאוֹר אֲשֶׁר לָקְחָה אִשָּׁה וְטָמְנָה אוֹתוֹ
בְּעֶשְׂרִים קִילוֹגְּרַם קֶמַח עַד שֶׁהֶחְמִיץ כֻּלּוֹ.”

כאן יש לנו המחשה לעוד היבט של הכוח האדיר הזה שחביו בדברים כה קטנים:

השפעתה של המלכות

כמו שחתיכת שאור קטנה תחמיץ כמות גדולה מאוד של בצק — כך תשפיע מלכות המשיח בסופו של התהליך על העולם כולו. המלכות שכעת נראית לכם כה זעירה לא רק תגדל, השפעתה גם תִיגע בהכל ובכולם.

?                    הערה מס’ 1:         איך אתם מפרשים את סמל השאור או החמץ בכל פעם שהוא
מופיע בברית החדשה?

כסמל לחטא, להשפעה שלילית. — את הפירוש הזה לקחנו מן האזהרה של שאול השליח “שֶׁמְּעַט שְׂאוֹר מַחְמִיץ אֶת כָּל הָעִסָּה” ושמדובר “בִּשְׂאוֹר הָרֹעַ וְהָרֶשַׁע” (קור”א ה 8-6).

אבל המשל שישוע מספר כרגע דן באפיית לחם. השאור שהאישה טומנת בתוך הבצק לא מקלקל אותו, אלא להיפך: כך מכינים לחם טעים ובריא. מי שלא מערבב שאור או שמרים בבצק מקבל מצות — קרקרים חסרי טעם וקשים לעִיכּוּל. השפעת השאור כאן היא רצויה, טובה, חיובית. היא לא מסמלת חטא.

אם כך, סמל השאור בכתובים הוא סמל של השפעה. — השפעה ולא יותר. אם מדובר בהשפעה חיובית או שלילית יעלה מההקשר.

פעולת השאור: מבפנים החוצה

האישה במשל “טָמְנָה” את השאור בבצק. שם הוא התחיל להשפיע מהרגע הראשון, אך מפני שהיה “טמון / מוסתר / חבוי”, פעולתו והשפעתו לא מייד נראו לעין
(“טמון” ביוונית ἐγκρύπτω / engkrupto, מילה שבימינו מתורגמת “קידוד” / תקשורת בקודים סודיים).

זמן רב היה נדמה שלא חל שום שינוי באותם 30 ק”ג בצק. אך המראה החיצוני היה מטעה. תהליך ההפיכה מגוש קמח לבצק של לחם טעים ובריא כבר התקדם בסתר.

אדם עלול לשמוע או לקרוא את אמת הבשורה ולהרהר בה בלבו למשך שעות, ימים, שבועות ואף חודשים. הוא עלול להיות אחד מהיהודים הרציניים והיסודיים האלה שמצאו עלון בישור — ואז קוראים את כל התנ”ך והברית החדשה מספר פעמים, בודקים, משווים, חוקרים — ולא מספרים לאף אחד. חיצונית הכל כרגיל, אבל מבפנים דבר אלוהים משפיע; הלב כבר נפתח לאמת; ישנה הכרה בחטא וחזרה בתשובה; יש לידה מחדש.

אך עד שאותו מאמין חדש מתחיל להעיד על אמונתו בישוע, הסובבים אותו לא בהכרח רואים שינוי. ואפילו אם ניכר שינוי, אף אחד לא יידע לפרש אותו ללא העדות המילולית.

דברנו קצת על השפעת שאור הבשורה ב”מיקרו” — באדם היחיד. כעת נחזור ל”מָקרו” — להשפעת מלכות האלוהים על העולם:

“השאור” אכן ממשיך להשפיע

הביטו לאחור על מהלך ההיסטוריה החל מהיום שבו ישוע סיפר את משל השאור בעיסה:

  • 12 התלמידים שהקשיבו לו ראו את עצמם כנציגים הבלעדיים (כמעט) של המלכות;
  • כשנתיים לאחר מכן, מיד אחרי עלייתו של המשיח לשמיים, אנחנו קוראים על אסיפה של מאמינים שבה “מִסְפַּר הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּקְהֲלוּ יַחַד הָיָה כְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים” (מה”ש טו 12);
  • שאול השליח כותב על אותה תקופה בערך כשהוא מונה את העדים לתחיית ישוע המשיח מהמתים, והוא אומר: “אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה [ישוע] בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים” (קור”א טו 6);
  • ואז בא חג השבועות ומתן רוח הקודש. תוך יום אחד הצטרפו לקהילת המשיח 3000 מאמינים חדשים. רבים מהם היו עולים לרגל שחזרו בתום החג למקומות רחוקים והביאו אתם את הבשורה (מה”ש פרק ב);
  • בינתיים המשיכו התלמידים לבשר בירושלים, וכעבור עוד מספר ימים מדוּוח כבר על 5000 מאמינים בעיר הקודש בלבד (מה”ש ד 4);
  • מי שממשיך לקרוא בספר מעשי השליחים יכול לעקוב אחר ההתגשמות ההדרגתית של נבואת ישוע: “בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (מה”ש א 8).

השפעת הבשורה — השפעת המלכות — אכן הגיעה לכל קצווי תבל. מעטים האזורים בעולם שלגביהם ניתן להגיד, “לכאן לא הגיעה הבשורה אף פעם.”

מעטות השפות המדוברות היום שבהן לא קיימות לפחות חלקים של התנ”ך או הברית החדשה, ונעשית עבודה נמרצת כדי לתרגם את הכתובים גם לשפות הנותרות. אין עוד ספר שהודפס והופץ במספרים כה גדולים כמו כתבי הקודש.

קבוצות חדשות של מאמינים בישוע נוצרות כל יום דווקא במקומות שבהם הממסד מתנגד לאמונה המשיחית והקהילה סובלת תחת רדיפות קשות.

נכון לשנת 2012, 2.2 מיליארד בני אדם הגדירו את עצמם כמשיחיים או נוצרים (זה כשליש מכלל אוכלוסיית העולם!). — השווה זאת לאותם 12 תלמידים לפני 2000 שנה, שחשבו כי מלכותו של ישוע היא חסרת סיכוי.

נכון, לא כל מי שקורא לעצמו “משיחי” או “נוצרי” הוא באמת מאמין נושע. כך תמיד היה, כי הרי אין דבר כזה “משיחי דור שני”. מי שלא מסר את חייו לישוע ונולד מחדש באופן אישי, הוא אינו “משיחי” לפי הגדרת הכתובים, אפילו אם הוריו מאמינים נושעים, ואפילו אם הוא חבר כנסייה או קהילה משיחית, ואפילו אם הטבילו אותו כתינוק.

נכון, דווקא במקומות שבהם התנהלו התעוררויות גדולות בעבר, דווקא בארצות שבהן קמו רוב הארגונים הגדולים שחרטו על דגלם את הפצת הבשורה בעולם — דווקא שם מתפשטים כיום שממה רוחנית וחוסר עניין כמעט מוחלט בבשורה.

אך המציאות המצערת הזו לא סותרת את העובדה שהן באנשים “משיחיים בשם” והן בחברות “משיחיות בשם” ניכרת עדיין ההשפעה של עקרונות כתבי הקודש. ניתן לראות את ההשפעה הזו במערכת המשפטית של אותן ארצות, באומָנות, במערך הרווחה ובעיקר באין ספור הארגונים שמגישים עזרה לנזקקים בתחומים שונים.

למי שלא מאמין שאלה הן בעצם שרידים של השפעת הבשורה, אני ממליץ להשוות את היחס לבני אדם בארצות אירופה הכביכול “נוצריות” ליחס שניתן לבני אדם במדינות מוסלמיות, בחברה ההינדית, בסין או במקומות שאליהן לא הגיעה הבשורה אף פעם.

אין ספק, ה”השאור” ממשיך להשפיע, ותפקידנו כמאמינים לדאוג לכך שההשפעה הזו תִיגָע בבלתי־מאמינים שלידינו. — זה מביא אותנו ל…

?                    הערה מס’ 2:         אם אני שומר שאור במקרר ומכין בצק בקערה על השולחן — תוך
כמה זמן השאור ישפיע על הבצק? — הוא לא ישפיע בכלל, כי
אין מגע בין השניים.

עליי לפעול כמו האישה במשל שלקחה את השאור “וְטָמְנָה אוֹתוֹ” בתוך הבצק.

אם אני מאמין נושע ויודע לדקלם את הבשורה, אבל אני לא משמיע את האמת המושיעה לאף אחד — אזי אני דומה לשאור שלא בא במגע עם הבצק. אני לא משפיע, כי הרי “כֵּיצַד יַאֲמִינוּ בָּזֶה אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אוֹתוֹ? וְכֵיצַד יִשְׁמְעוּ בְּאֵין מְבַשֵֹר?” (רומ’ י 14). תפקידנו “לטמון את השאור בבצק”. תפקידנו לבשר.

אם כן,…

  • למרות הציפורים שגונבים זרעים,
    •  למרות העשבים שמנסים לחנוק כל נֶבֶט טוב,
    •  למרות השמש הלוהטת,
    •  למרות פעילותו הנמרצת של השטן שזורע עוד ועוד “עשבים רעים”,

…ישנה גם אדמה טובה, והחיטים שעליה ממשיכים לגדול.

למרות כל הכוחות המתנגדים הללו, הצמח שנבט מגרגיר החרדל ממשיך לגדול והשאור ממשיך להשפיע — גם היום, והלאה עד הקציר.

וזה מביא אותנו לפרק האחרון בשיעור:

יש סוף לתהליך

צמח החרדול לא ממשיך לגדול מעבר לעונה אחת. גם לבצק לא נותנים לתפוח ללא הגבלה.  אופה מנוסה יודע מתי המוצר שלו מספיק עלה — מתי הבצק “הֶחְמִיץ כֻּלּוֹ” — ואז מכניס אותו לתנור.

כך גם במישור הרוחני. ישוע המשיח אומר: “בְּשׂוֹרָה זוֹ שֶׁל הַמַּלְכוּת תֻּכְרַז בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הַגּוֹיִים — וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא הַקֵּץ” (מתי כד 14).

היום הזה מתקרב. אין ספק ש”יְשׁוּעָתֵנוּ קְרוֹבָה עַכְשָׁו יוֹתֵר מִשֶּׁהָיְתָה בַּיּוֹם שֶׁהִתְחַלְנוּ לְהַאֲמִין” (רומ’ יג 12-11). אך ישוע מזהיר אותנו מקביעת זמנים (מתי כד 36). הרי…

רק אלוהים יודע מתי “הבצתק החמיץ כולו”

ישנם אחים במשיח שסבורים כי מתי כד 14 מביט קדימה אל נקודה מאוד ספציפית: הנקודה שבה יגיע שליח עם האמת המושיעה לשבט האחרון בעולם שלכל אורך ההיסטוריה טרם שמע את הבשורה.

הם מציגים בפנינו סטטיסטיקות שמעידות על התקדמות הפצת הבשורה בעולם במשך העשורים האחרונים. ברשותם רישום של השפות שבהן אין תרגומים של כתבי הבשורה, ולצידן סטטיסטיקות שמראות באיזו מהירות מספר השפות הללו הולך וקטן.

בפרסומים שלהם מופיע מעין שעון מתקתק שמחוגיו מציגים בצורה גרפית את התקדמות הפצת הבשורה.

כך, בערך, זה נראה (שים לב כי המספרים ב-3 הטורים מטה לא נלקחו ממאגר נתונים כלשהו. הם להמחשה בלבד):

שנה          קבוצות אתניות בעולם      מחוגי השעון
שאליהן טרם הגיעה        מראים
הבשורה                      את השעה

1990     10,000                11:15

2000     5,000                  11:30

2010     2,500                  11:45

2017     1,500                  11:52

  • מי שמתבסס על מספרים כאלה וטוען שהם משקפים את ההיתקדמות אל־עבר הנקודה שבה בשורת המלכות אכן הוחרזה “בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הַגּוֹיִים” (מתי כד 14)…
  • מי שמשתמש בגרף של שעון שעומד אל חמישה לשתים־עשרה כדי לדרבן מאמינים להשקיע יותר בבישור;

…מי שעושה זאת מסכן את עצמו במספר מובנים:

א.        הוא מגיע קרוב מאוד לקביעת תאריך לשובו של המשיח. הרי מי שלומד את ההתקדמות המספרית ב-30 השנים האחרונות יכול לחשב תוך כמה זמן בערך תגיע הבשורה גם לקבוצה האֶתנית האחרונה. בעשותו כך הוא למעשה מחשב את נקודת “הַקֵּץ” על־פי מתי כד 14 — ו”הַקֵּץ” הוא שובו של ישוע.

ב.        אופן החשיבה הזה גובל בנסיון להכתיב לאלוהים מה לעשות. הרי אם כל המאמינים שבעולם יעזבו בזה הרגע את כל מה שהם עושים ויירתמו אך ורק להפצת הבשורה, הם יגיעו עם החדשות הטובות תוך זמן קצר גם לעם ולשפה ולקבוצה האֶתנית האחרונים. ואז — על־פי מתי כד 14 — לא הִשְאָרנו ברירה לאלוהים. הוא חייב להביא את “הַקֵּץ”.

ג.         הפירוש שמבין כך את הכרזת הבשורה ל”כָל הָעוֹלָם” ו”לְכָל הַגּוֹיִים” מתעלם מעובדה אחרת:

  • מצד אחד מתקדמים שליחי הבשורה בכל שנה לשטחים חדשים. בכל שנה נוגעות החדשות הטובות על־אודות המושיע בקבוצות אתניות מסויימות בפעם הראשונה בהיסטוריה;
  • אך מצד שני מתפשט המִדְבָּר הרוחני במקומות שבעבר כונו “משיחיים”. בלא מעט מקומות באירופה אתה יכול היום לשתות בירה בפאבים שפעם היו כנסייות. דורות שלמים של ילדים בצפון אמריקה מכירים את השם “ג’יזס קרייסט” רק בתור קללה בסרטי טלוויזיה.

מי קבע שהארצות הללו כבר לא נכללים ב”כָל הָעוֹלָם” ושהדורות האבודים הללו כבר לא נכללים ב”כָל הַגּוֹיִים” של מתי כד 14?

אם כך…

  • לבשר — בהחלט כן. זהו תפקידנו.
  • אבל להאמין שאנחנו נקראים או יכולים לזרז את שובו של המשיח —
    ממש לא!

עד אותו יום שאלוהים קבע עוד לפני בריאת העולם, שִׂיח החרדל ימשיך לגדול והשפעת השאור תמשיך להתרחב, בין אם אנחנו בוחרים להיות מעורבים, בין אם לאו.

הערה אחרונה:

השאור ימשיך להשפיע על הבצק “…עַד שֶׁהֶחְמִיץ כֻּלּוֹ.” בסוף התהליך לא ישאר חלק שלא מושפע. — הנקודה הזו בהיסטוריה מתוארת כבר בנבואת דניאל בפרק ב 35-34: “וְהָאֶבֶן אֲשֶׁר פָּגְעָה בַּצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל וַתְּמַלֵּא אֶת כָּל הָאָרֶץ”. הנמשל הוא כי המלך המשיח — אלוהים הבן — לא יחלוק את שלטונו עם אף אחד (ראה תהילים פרק ב).

ברמה האישית, הוא חייב למלוך באופן ריבוני ובלעדי בחיי המאמינים בו. אותה ריבונות ובלעדיות יאפיינו שגם את שלטונו הגשמי במלכות 1000-השנים.

סיכום ויישום

  1. מלכות אלוהים קמה עם קומץ זניח של אנשים פשוטים, כמו גרגיר קטנטן של חרדל שנזרע על שדה גדול. אך באותו קומץ קטן של אנשים שכן רוח הקודש. בגבורת אלוהים גָדְלה המלכות ב-2000 השנים האחרונות לממדי ענק, והשפעתה כיום חובקת עולם.
  2. למרות האמור לעיל, זכרו תמיד שאנחנו בעידן הבשורה. אל תצפו היום למלכות עם תהלוכות נצחון, למלכות שתקום בהדר וכבוד, לשליטת צדק בעולם ולהשמדת החוטאים. השלב הזה של המלכות יתחיל רק כשרגלי ישוע יעמדו על הר־הזיתים.
  3. כמו ששאור קטן מחמיץ את כל העיסה, כך המאמינים בישוע (הקהילה) צריכים להיות גורם שמביא לשינוי פנימי אצל עוד ועוד בני האדם — והדרך היחידה לעשות זאת היא הפצת הבשורה.
  4. כמו שהשאור חייב לבוא במגע עם הבצק על־מנת להשפיע, כך אנחנו — המאמינים — חייבים להיות במגע עם עולם הבלתי־מאמינים מסביבינו. מאמין ששומר את הבשורה לעצמו ולא מספר אותה לאף אחד, הוא כמו שאור שנשאר במקרר בִּמְקום להיטמן בבצק.
  5. צמח החרדל ימשיך לגדול והשפעת השאור תמשיך להתפשט. — אין כוח בעולם שיכול לעצור את גדילת מלכות האלוהים ואת השפעתה. עוד ועוד נושעים יצטרפו אליה, אפילו תחת לחץ ורדיפות. כך יהיה עד לשובו של ישוע, ורק אז תיראה המלכות במלוא הדרה.