בקשה ומענה

א.        המבקש העקשן

https://www.gty.org/library/sermons-library/42-157/pray-boldly

ב.        הילד שמבקש אוכל מאביו

https://www.gty.org/library/sermons-library/42-158/gods-generous-response-to-boldness-in-prayer

המשלים

לוקס  יא 13-5

משל א.       5 הוֹסִיף [ישוע] וְאָמַר לָהֶם: “אִם אֶחָד מִכֶּם יֵלֵךְ אֶל יְדִידוֹ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וְיֹאמַר לוֹ: ‘יְדִידִי, הַלְוֵה לִי שָׁלוֹשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם, 6 כִּי חֲבֵרִי הִגִּיעַ אֵלַי מִן הַדֶּרֶךְ וְאֵין לִי מַה לְּהַגִּישׁ לוֹ’, 7 וְזֶה שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת יָשִׁיב וְיֹאמַר: ‘אַל תַּטְרִיד אוֹתִי; הַדֶּלֶת כְּבָר נְעוּלָה וִילָדַי אִתִּי בַּמִּטָּה. אֵינֶנִּי יָכוֹל לָקוּם וְלָתֵת לְךָ.’ — 8 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, גַּם אִם לֹא יָקוּם לָתֵת לוֹ עַל הֱיוֹתוֹ יְדִידוֹ, יָקוּם בִּגְלַל הֶעַזָּתוֹ וְיִתֵּן לוֹ כְּכָל צָרְכּוֹ.”

היישום        9 “וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם, חַפְּשׂוּ וְתִמְצְאוּ, דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם. 10 כִּי כָּל הַמְבַקֵּשׁ מְקַבֵּל, וְהַמְחַפֵּשׂ מוֹצֵא, וְהַמִּתְדַּפֵּק יִפָּתַח לוֹ.”

משל ב.       11 “וּמִי מִכֶּם הָאָב שֶׁבְּנוֹ יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דָּג וְהוּא יִתֵּן לוֹ נָחָשׁ בִּמְקוֹם דָּג? 12 אוֹ אִם יְבַקֵּשׁ בֵּיצָה יִתֵּן לוֹ עַקְרָב?”

היישום        13 “הֵן אַתֶּם הָרָעִים יוֹדְעִים לָתֵת מַתָּנוֹת טוֹבוֹת לִבְנֵיכֶם; כָּל שֶׁכֵּן הָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ!”

כך ראו שומעיו של ישוע את המשלים

האדון ישוע שוב בונה משלים ממרכיבים שכולם מכירים — שכולם יכולים להזדהות אתם. — “הנה דוגמה שעשויה לקרות כבר מחר ל’אֶחָד מִכֶּם'” (פס’ 5):

משל א.       ביקור פתע לילי

“חֲבֵרִי הִגִּיעַ אֵלַי מִן הַדֶּרֶךְ.” — לא היו טלפונים, לא אינטרנט, אפילו לא מכתבי דואר וגלויות כפי שאנחנו מכירים היום. שליטים ועשירים יכלו כמובן לשגר שליח פרטי עם איגרת, אך לאדם פשוט שיצא לנסיעה לא היתה אפשרות להזמין מראש מקום לינה או לתת התרעה מוקדמת לפני ביקור.

“בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה.” — לא תמיד לינת לילה בשטח היתה מומלצת:

  • בחודשי החורף היה קר וגשום;
  • מי שישן בחוץ במקומות מסוימים ללא הגנה היה בסכנה מגנבים וחיות־טרף;
  • לא כל אחד רצה ללון בישובים לא מוכרים לו, או לא ידידותיים, והעדיף להמשיך עוד קברת־דרך למקום שהכיר, אפילו אחרי רדת החשיכה (שופ’ יט 13-12; לוקס ט 53-52);

לכן תיאור החבר שמופיע פתאום באמצע הלילה גרם לשומעים להנהן בחיוך: “מכירים.”

“אֵין לִי מַה לְּהַגִּישׁ לוֹ.” — בעלת הבית אמנם אפתה בבוקר את הכמות היומית של פיתות, אבל בארוחת הערב הילדים היו ממש רעבים ולא השאירו אף פירור של לחם.

זו בעיה! כולם יודעים: אם אורח “הִגִּיעַ … מִן הַדֶּרֶךְ”, אסור לשלוח אותו לישון רעב. זהו כלל בסיסי של הכנסת אורחים.

!          שימו לב! זוהי נקודה חשובה: ישוע מתאר צורך לגיטימי. המארח זקוק לעזרה במילוי חובתו. הוא לא בא לבקש מותרות.

בלית ברירה הוא הולך “אֶל יְדִידוֹ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה”, על־מנת להלוות “שָׁלוֹשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם.” — כוּלה שלוש פיתות! אבל זה מבצע לא פשוט:

  • בשעה כזו אף אחד לא ער. הרי אין טלוויזיה, אין אורות חשמל, לא קוראים ספר אל תוך הלילה. חוץ מזה כולם קמים עם שחר, ובשעה 6 כבר מתחילים את יום העבודה. לכן הגיוני ללכת לישון מוקדם.
  • כדי להעיר את הידיד יש לדפוק חזק על דלת העץ הכבדה שמגנה על הפתח היחיד של הבית.
  • אחרי שהחבר סוף־סוף מתעורר ושואל, “מי זה? מה קרה?”, יש להסביר לו את הצורך ב-3 פיתות בקול רם דרך הדלת הנעולה.
  • בתי הכפר בנויים צמודים זה לזה בצפיפות, ולכן, בָשלב הזה כבר הערתָ לא רק את החבר ואת משפחתו אלא גם את השכנים.

כעת החבר אכן עונה מבפנים כשהוא משתדל לעמעם את קולו: “בִּחְיָאָת רַבָּק, הַדֶּלֶת כְּבָר נְעוּלָה וִילָדַי אִתִּי בַּמִּטָּה.”

  • בית כפרי ממוצע כלל חדר אחד. ביום הוא שימש מטבח וחדר מגורים; בסוף היום פרסו מחצלות על הרצפה ויצרו חדר שינה משפחתי.
  • הדלת ננעלה על ידי בריח מעץ — קורה כבדה שהיה צריך להרים ולאחסן בצד לפני שניתן לפתוח את הדלת. בריחי ברזל או מנעולים עם מפתח היו קיימים בבתי העשירים בלבד.
  • ה”חלונות” היו לא יותר מפתחי אוורור. הם נקבעו גבוה בקיר והיו קטנים, כך שגנבים לא יכלו להכנס דרכם.

לכן, בעל־בית שרצה לתת לחברו פיתות “בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה” נאלץ…

  • לצאת מתחת לשמיכה שכיסתה אותו ועוד ילד או שניים,
  • לטפס בחושך מעל בני המשפחה הרדומים לכיוון התנור או האח,
  • להדליק נר (מנורת שמן קטנה) בעזרת גחל,
  • לחטט בסל הלחם,
  • להסיר את קורת־הבריח ולהניח אותה בצד בזהירות,
  • ולבסוף לפתוח את הדלת שציריה לא בהכרח היו משומנים היטב.

בשלב הזה התינוק כבר צורח, האישה מתלוננת, בני ה-3 וה-4 “צמאים”, בני ה-5 וה-6 מתחילים לריב, ובני ה-7 וה-8 טוענים שהם חייבים לצאת החוצה להתפנות.

כל שומעיו של ישוע מבינים את הידיד בתוך הבית שמנסה להישמע מבלי להרים את קולו: “ששששש! שקט! אַל תַּטְרִיד אוֹתִי!… אֵינֶנִּי יָכוֹל לָקוּם וְלָתֵת לְךָ. יש גבול לידידוּת.”

אך השכן הזקוק ללחם לא מוותר. על כך ישוע אומר: “גַּם אִם לֹא יָקוּם לָתֵת לוֹ עַל הֱיוֹתוֹ יְדִידוֹ, יָקוּם בִּגְלַל הֶעַזָּתוֹ וְיִתֵּן לוֹ כְּכָל צָרְכּוֹ.”

“בִּגְלַל הֶעַזָּתוֹ.” — לָמקור יש כאן מילה חזקה שאפשר לתרגם גם “חוסר־בושה”. האיש לא מרפה ולא מתבייש להרים את הקול, להתחנן, להרעיש ולדפוק על הדלת ביתר נחישות.

לבסוף — רק בגלל עקשנותו — הוא אכן זוכה ל-3 הפיתות שביקש.

משל ב.       דגים, ביצים, נחשים ועקרבים

בפסוקים 12-11 ישוע מחליט להוסיף עוד משל קטן על בקשה ומענה. גם כאן כל השומעים יכולים להזדהות עם הדוגמאות:

  • בסביבת הכנרת אנשים אכלו דגים. מי שלא היה דייג בעצמו קנה אותם בשוק;
  • משפחות רבות החזיקו תרנגולות בחצרות הבתים, כך שלא היה מחסור בביצים;
  • לדאבונם כולם גם הכירו נחשים ארסיים ועקרבים.

בקהל בוודאי היו הורים. בקשות לאוכל מצד ילדיהים הרעבים היו שגרה יומיומית. לפעמים אולי נאלצו להשיב: “חכו! תיכף אוכלים צהריים.” אבל לתת לילד דבר מסוכן, דבר מזיק, דבר שעלול להרוג אותו, כמו צפע או עקרב? — איזה הורה היה עושה דבר כזה?

“ברור שאנחנו ‘יוֹדְעִים לָתֵת מַתָּנוֹת טוֹבוֹת’ לילדים שלנו. אנחנו הורים טובים!”

?         הבנּו את את הקונטרסט שישוע יוצר פה?
•  הידיד נותן מפני שאני לוחץ עליו — מפני שאני מזכיר לו את חובתו —
•  מפני שאני נוּדניק;
•  האב נותן ברצון ובאהבה — כי הוא תמיד רוצה את טובתי.

הרקע שעליו סופרו המשלים

איך להתפלל נכון

ישוע מלמד כאן את הקרובים אליו — את קהל התלמידים — לא את ההמונים.

הרי הקטע מתחיל בכך ש”אֶחָד מִתַּלְמִידָיו … אָמַר לוֹ: ‘אֲדוֹנִי, לַמְּדֵנוּ לְהִתְפַּלֵּל'” (לוקס יא 1ב). כתשובה ישוע מלמד את אותה תבנית לתפילה שמוכרת לנו כ”תפילת האדון” (לוקס יא 4-2) — ושֶם מתאים יותר הוא למעשה “תפילת המאמין” או “תפילת התלמיד”.

דגש על הוראה

במהלך החודשים שקדמו, התלמידים כבר ספגו הרבה תיאולוגיה נכונה מהוראת המשיח. קִראוּ את הבשורות וראוּ עד כמה ישוע השקיע בהוראה. בפרק אחרי פרק חוזרים ביטויים כגון:

“כִּי לִמֵּד אוֹתָם…,
בְּלַמְּדוֹ אוֹתָם אָמַר לָהֶם…,
כְּשֶׁהָיָה מְלַמֵּד…,
בְּאַחַד הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר לִמֵּד… הָיְתָה בּוֹ גְּבוּרַת יהוה לְרַפֵּא…
כְּשֶׁלִּמֵּד יֵשׁוּעַ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ…,
אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמַר…כַּאֲשֶׁר לִמֵּד…
יוֹם יוֹם יָשַׁבְתִּי בַּמִּקְדָּשׁ וְלִמַּדְתִּי…
תָּמִיד לִמַּדְתִּי בְּבֵית כְּנֶסֶת וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ…”

המשיח לימד…
•  על־ידי דוגמתו האישית,
•  באמצעות ניסים ונפלאות ומעשי חסד,
•  בהתנהגותו,
•  בתגובותיו,
•  ביחסו לבני אדם,
•  בקיום מושלם של התורה ללא רבב,
•  באורח חיים מושלם ללא חטא,
•  בכניעה וציות מושלמים לאלוהים האב,
•  בתפילותיו ובגישה שהיתה לו לתפילה,
•  באהבתו…

…והוא לימד כמובן בדיבור — בשעות על־גבי שעות על־גבי שעות של הוראה. כך, למשל, נאמר לנו במתי ד 23: “הוּא סָבַב בְּכָל הַגָּלִיל כְּשֶׁהוּא מְלַמֵּד בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּמַכְרִיז אֶת בְּשׂוֹרַת הַמַּלְכוּת.”

?         ומה היה כרוך ב”לְהַכְרִיז אֶת בְּשׂוֹרַת הַמַּלְכוּת”? — מי כאן חושב שישוע רק חזר מבוקר עד ערב על המשפט, “קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם! קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!” (מתי ד 17, י 7)?

ברור שלא!

  • בלוקס כד 27 כתוב כי ישוע לימד כאשר “הוּא הֵחֵל
    מִמֹּשֶׁה [התורה] וּמִכָּל הַנְּבִיאִים
    וּבֵאֵר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הַמְכֻוָּנִים אֵלָיו בְּכָל הַכְּתוּבִים.”
  • תורה, נביאים, כתובים. — ישוע לימד תנ”ך. הוא היה “בַּעַל־בַּיִת הַמּוֹצִיא מֵאוֹצָרוֹ חֲדָשׁוֹת וְגַם יְשָׁנוֹת” (מתי יג 52). הוא לקח את דבר אלוהים הידוע לבני זמנו היהודים ולימד אותם לפרש אותו נכון — פירוש שנשמע להם “חדש”.
  • כמו כן, הוא “הָיָה מְלַמֵּד אוֹתָם כְּבַעַל סַמְכוּת וְלֹא כַּסּוֹפְרִים” (מרקוס א 22). לישוע היתה הסמכות לומר: “שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים… [אבל] אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם…” — ואז הוא הסביר להם את הכוונה המקורית של אלוהים (מתי ה 22-21, 28-27, 34-33, 39-38, 44-43).

חשבו עכשיו על תלמידי המשיח — על 12 השליחים, יחד עם החוג הגדול יותר שמנה מעל 70 (לוקס י 1; מרקוס ה 41) — גברים ונשים שבילו שבועות וחודשים בחברתו של ישוע: התכלו לתאר לעצמכם כמה הם למדו וספגו? הרי הם לא רק שמעו את כל דרָשותיו בפני ההמונים. אנחנו גם יודעים כי “בִּיחִידוּת הִסְבִּיר לְתַלְמִידָיו אֶת הַכֹּל” (מרקוס ד 34, ט 31). דהיינו ישוע הקדיש הרבה זמן על־מנת ללמד אותם בפרטיות (מתי טו 21; מרקוס ח 31-27).

תיאולוגיה נכונה

תארו לעצמכם כמה התלמידים הללו למדו על ריבונותו של אלוהים בחודשים האלה — כשישוע שוב ושוב מדגיש ומוכיח…
•  שהוא תכלית התורה,
•  שהוא מגשים את הנבואות המשיחיות שבתנ”ך,
•  שהוא ממלא את מה שאלוהים החליט לפני היווסד תבל,
•  שהוא מקיים את כל מה שאלוהים אמר מראש דרך נביאיו.

אין ספק שהתלמידים ספגו מהלימוד הזה תיאולוגיה נכונה — הבנה נכונה מי הוא אלוהים. הם הבינו כי…

אלוהים הוא ריבון

  • הוא נצחי;
  • הוא כל־יכול (איוב מב 2);
  • הוא נמצא בכל מקום — כל הזמן;
  • הוא שולט באופן מוחלט על כל הנעשה בבריאתו (ישע’ יד 24);
  • הוא רואה, שומע ויודע את הכל — אפילו את מחשבותינו הנסתרות (דהי”א כח 9);
  • הוא יכול להגיד “מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית”, דהיינו הוא יודע מה יהיה בעוד דקה ובעוד אלף
    שנים (ישע’ מו 10א);
  • אין כוח בעולם שיכול לשנות את תכניתו שאותה קבע מנצח נצחים (תהל’ לג 11);
  • לו הסמכות להכריז במלוא הוודאות: “עֲצָתִי תָקוּם, וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה” (ישע’ מו 10ב). הרי הוא לא רק יודע את העתיד, הוא גם קבע מראש את כל מה שיקרה בעתיד, כנאמר:
    “אַף דִּבַּרְתִּי — אַף אֲבִיאֶנָּה.
    יָצַרְתִּי — אַף אֶעֱשֶׂנָּה” (ישע’ מו 11).

כל מה שאלוהים אמר — הוא יעשה;
כל מה שהבטיח — הוא יקיים. הכל, תמיד, בכל 100 האחוזים.

!          יותר מכן: אפילו כשאני ואתה מתָכְננים דבר מסויים — לבסוף מתבצעת תכניתו של אלוהים. זו משמעות הפסוק במשלי יט 21: “רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַ[אבל] עֲצַת יהוה הִיא תָקוּם.”

אפשר להמשיך בעוד עשרות דוגמאות מהכתובים, אך בואו נסיים עם אחת אחרונה מהברית החדשה (מה”ש ד 28-27): 27 “כִּי אָמְנָם נֶאֶסְפוּ בָּעִיר הַזֹּאת הוֹרְדוֹס וְפּוֹנְטְיוֹס פִּילָטוֹס עִם גּוֹיִם וּלְאֻמֵּי יִשְׂרָאֵל עַל עַבְדְּךָ הַקָּדוֹשׁ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ.” — כולם חברו יחד על־מנת להרוג את ישוע. אך הכתוב מסיט את עינינו מהמתכננים והזוממים האנושיים וקובע כי הם בעצם באו 28 “לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁבְּיָדְךָ וַעֲצָתְךָ כְּבָר מִקֶּדֶם גָּזַרְתָּ שֶׁיִּהְיֶה.”

!          הורגי המשיח לא הפתיעו את אלוהים. — הם רק השתלבו עם תכניתו הנצחית. — אלוהים הוא ריבון!

…ובכל זאת —  “התפללו!”

לכאן מתחברת הוראת ישוע על אופן התפילה וחשיבותה.

הרי כשאנחנו מתחילים להבין במקצת את ריבונוּתו של אלוהים, אנחנו עשויים לשאול:

  • למה לנו בכלל להתפלל?
  • למה לנו לבקש: “אֶת לֶחֶם חֻקֵּנוּ תֵּן לָנוּ יוֹם יוֹם” (לוקס יא 3), בזמן שאלוהים כבר יודע את כל צרכינו? (מתי ו 8);
  • למה לנו להתפלל: “תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ”, אם אלוהים קבע עוד לפני בריאת העולם את היום והשעה שבהם אכן תקום מלכות המשיח? (מתי כד 36);
  • למה לי לזעוק לאלוהים: “אבא שבשמיים! אני בצרה!” אם הוא ממילא כבר יודע את הכל ואני לא מחדש לו שום דבר?
  • אם אלוהים כבר קבע בריבונוּתו את יום מותי — ואני לא אחיה דקה אחת יותר ממה שהוא קבע, ולא דקה אחת פחות — אז מה הטעם להתפלל ולבקש שאלוהים ישמור עליי היום? — או שישמור על אישתי או על ילדיי…?
  • אם אלוהים קבע מראש שגלות בבל תימשך 70 שנה, והוא אמר זאת אפילו מראש דרך הנביא ירמיהו (דניאל ט 2-1) — אז למה דניאל התפלל את תפילת הווידוי הארוכה שלו והתחנן שאלוהים יעשה את מה שהוא ממילא הבטיח לעשות (דניאל ט 19-3)?

כתשובה לשאלות מן הסוג הזה מספר ישוע את משליו על בקשה ומענה.

הנמשל — משמעות רוחנית ויישום

ישוע מסכם את דוגמתו הראשונה מחיי היומיום במילים:

8                                  “אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, גַּם אִם לֹא יָקוּם לָתֵת לוֹ עַל הֱיוֹתוֹ יְדִידוֹ, יָקוּם בִּגְלַל הֶעַזָּתוֹ וְיִתֵּן לוֹ כְּכָל צָרְכּוֹ.”

  • אם בָקשתכם ראוייה למענה,
    • אם פניתם לאדם או לגורם שיש לו אכן את היכולת לעזור לכם,
    •  אם לא תתביישו לבקש,
    •  אם תמשיכו לבקש גם אחרי שבָקשתכם הראשונית נדחתה,
    •  אם בשום אופן לא תסתפקו ב”לא” כתשובה אלא תגבירו את הלחץ,
    •  אם לא תרפו מלבקש בחוסר־בושה למרות ההרגשה שזה כבר “לא נעים”,

…אזי הסבירות גבוהה שבסופו של דבר תקבלו. — כך זה במישור האנושי (לוקס יח 5-1).

כעת ישוע מנחיל את העיקרון הזה על חיי התפילה:

התפללו בתעוזה

א.                יישום משל הידיד

10-9                        “וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם, חַפְּשׂוּ וְתִמְצְאוּ, דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם. 10 כִּי כָּל הַמְבַקֵּשׁ מְקַבֵּל, וְהַמְחַפֵּשׂ מוֹצֵא, וְהַמִּתְדַּפֵּק יִפָּתַח לוֹ.”

!          תראו עכשיו מה המשמעות כאן: “אם במישור האנושי עוד היה סיכוי שהידיד בכל זאת יעמוד בסירובו, לא יפתח את הדלת, ואתם תחזרו הביתה בידיים ריקות — לא כן בתפילה!

  • שלוש פעמים ישוע מדגיש שעלינו לבקש. זהו ציווי:

בַּקְּשׁוּ!
חַפְּשׂוּ!
דִּפְקוּ!

  • ליד כל ציווי הוא מעמיד הבטחה:

יִנָּתֵן לָכֶם,
תִמְצְאוּ,
יִפָּתַח לָכֶם,

  • ועל כל הבטחה הוא חוזר פעם נוספת (פס’ 10):

כָּל הַמְבַקֵּשׁ מְקַבֵּל,
הַמְחַפֵּשׂ מוֹצֵא,
הַמִּתְדַּפֵּק יִפָּתַח לוֹ.

מכאן אנחנו לומדים שני דברים:

  1. אלוהים רוצה שנתפלל אליו;
  2. הוא רוצה לענות בחיוב.

המבקש העקשן בָּמשל זכה ללחם — המתפלל זוכה לברכתו ולחסדו של בורא העולם (עברים ד 16).

מצד אחד למדנו מספיק על ריבונותו של אלוהים כדי להבין:

  • תפילותיך לא מוסיפות מידע לבורא הכל־יודע;
    •  תפילותיך לא משנות את דעתו;
    •  תפילותיך לא משנות את תכניתו;

מצד שני, אלוהים רוצה שתתפלל.

אם כך, יש כאן מוסר־השכל אדיר:

!          כשאתה מתפלל, אלוהים משתמש בך כדי להגשים את תכניתו.

ב.                משל הילד שמבקש אוכל מאביו

עבור אלה שעדיין חושבים שישוע מלמד כאן אך ורק איך להשיג לחם מידיד שגורר את הרגליים, האדון מוסיף כעת עוד משל קצר:

משל הילד שמבקש אוכל מאביו (פס’ 13-11):

12-11                    “וּמִי מִכֶּם הָאָב שֶׁבְּנוֹ יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דָּג וְהוּא יִתֵּן לוֹ נָחָשׁ בִּמְקוֹם דָּג? 12 אוֹ אִם יְבַקֵּשׁ בֵּיצָה יִתֵּן לוֹ עַקְרָב?”

אם עד כה היה מדובר ברמת מחוייבות של אדם לידידו — כעת ישוע מעלה את הרף לאהבת אב לבנו. ידיד אולי יסרב לעזור לך מטעמי נוחיות, אבל אלוהים הוא יותר מידיד: הוא אביך האוהב!

שני העקרונות שלמדנו משני המשלים הם:

  1. בקשו מאלוהים — בקשו אפילו בתעוזה, מבלי להתבייש.
  2. אם אתם מאמינים בישוע — אם אתם נושעים — אזי אלוהים הוא אביכם האוהב. זה טבעי שילדים יפנו עם בקשות לאביהם — וזה טבעי לאב לתת לילדיו את מה שהם צריכים.

הלאה לפסוק האחרון והחשוב ביותר: לפסוק על…

רוח הקודש

13                              “הֵן אַתֶּם הָרָעִים יוֹדְעִים לָתֵת מַתָּנוֹת טוֹבוֹת לִבְנֵיכֶם; כָּל שֶׁכֵּן הָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ!”

אתם הרעים

כאן יש כבר לימוד תיאולוגי ממש. ישוע קובע שכולנו “רָעִים” — אפילו אם אנחנו הורים טובים, אפילו אם אנחנו מספקים לילדינו את המזון הנחוץ, ואפילו אם אנחנו שומרים עליהם מסכנות ומהשפעות מזיקות.

?         מה זאת אומרת, “אַתֶּם הָרָעִים”?

הכוונה שכולנו מטבעינו בני אדם חוטאים. אנחנו נולדים כחוטעים. — דבר אלוהים קובע כי…

“כֻּלָּם חָטְאוּ” (רומ’ ה 12);
“הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא” (רומ’ ג 9);
“אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד” (רומ’ ג 10; תהל’ יד 3);
“הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה” (רומ’ ג 23);

…ואפילו אחרי שנושענו בעקבות האמונה בישוע וזכינו לכפרה ולסליחה, אנחנו עדיין מתמודדים ונלחמים עם החטא (רומ’ ז 25-14). שאול השליח מתאר את המאבק הזה במילים: “בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֹק הַחֵטְא” (רומ’ ז 25).

קל וחומר

חוזרים לפסוק 13. הנה הטיעון שבפסוק:

  • לפי קנה המידה של דבר אלוהים “אַתֶּם …רָעִים”,
    ובכל זאת אתם “יוֹדְעִים לָתֵת מַתָּנוֹת טוֹבוֹת לִבְנֵיכֶם.”
  • לעומתכם, “אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם” הוא כֻלו טוב (יוח”א ד 8); הוא לעולם “לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע” (יעקב א 13), ולכן הוא “יִתֵּן אַךְ טוֹב לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ” (כך בקטע המקביל במתי ז 11-7).

לכן “בַּקְּשׁוּ!” — הדלת אל “אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם” תמיד פתוחה. ● הוא לעולם לא ישן. ● אתם לעולם לא “תפריעו לו”. ● הוא אף פעם לא “עסוק מדי” כדי להקשיב לכם. ● אל תחשבו שבקשות מסויימות “קטנות מדי” כדי להטריד בהן את בורא היקום. ● ובוודאי אין בקשה אשר “גדולה עליו”. — התפללו!

זהו עידוד אדיר — אבל זה רק חלק קטן ממה שפסוק 13 מכיל. ישוע ממשיך ואומר:

ביקשתם מתנה — קיבלתם את נותן המתנה

ציטטנו כבר מהקטע המקביל בבשורת מתי (ז 11) כי “אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אַךְ טוֹב לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ.” כעת האדון ישוע מגדיר מהו — או מיהו — ה”טוֹב” הזה:

13ב                “הָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ.”

זכור את הכתוב באפס’ ג 20: כשאתה פונה לאביך שבשמים, אתה פונה אל מי ש”יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ.” אתה מבקש, ואתה מקבל ברמה של “כֹּחוֹ הַפּוֹעֵל בָּנוּ” — ז”א ברמה של רוח הקודש, ההוויה השלישית באלוהים האחד:

  • אתה מבקש דבר כלשהו על־פי רצון אלוהים — והוא נותן לך את “רוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (לוקס יא 13);
  • אתה מבקש מתנה, והוא מעניק לך את נותן המתנה (אפס’ ג 20);
  • אתה מבקש נחמה — הוא נותן לך את “הַמְנַחֵם” (יוח’ יד 26);
  • אתה מבקש אמת — הוא נותן לך “אֶת רוּחַ הָאֱמֶת” (יוח’ יד 17);
  • אתה מבקש כוח — הוא נותן לך “רוּחַ שֶׁל גְּבוּרָה” (טימ”ב א 7);
  • אתה מבקש חכמה — הוא נותן לך “רוּחַ שֶׁל חָכְמָה וְהִתְגַּלּוּת” (אפס’ א 17);
  • אתה מבקש כיוון — הוא נותן לך את ה”רוּחַ…[אשר] יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת” (יוח’ טז 13);
  • אתה מבקש “אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה, רִסּוּן עַצְמִי” — הוא בכבודו ובעצמו בא לשכון בך ומניב בך את “פְּרִי הָרוּחַ” (גלט’ ה 23-22; קור”א ג 16);
  • אתה מבקש את התוצאה — הוא נותן לך את הגורם — את המקור של כל דבר טוב (מתי ז 11ב).

אתה מאמין נושע? — ראה מה קיבלת:

“הָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ.” — לא משנה מהי הבקשה שלך, אם היא תואמת את רצון אלוהים, הוא יענה עליה דרך רוח הקודש.

ישוע לא מתאר כאן אנשים שמבקשים את רוח הקודש מפני שאין להם אותו. — לא. — הרי אם אתה מאמין נושע, הרוח כבר שוכן בך.

זה בדיוק מה ששאול השליח מלמד בגלטים ג 2. הוא אומר: “קִבַּלְתֶּם אֶת הָרוּחַ… בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה.” — במילים אחרות, באותו רגע שהאמנּוּ בישוע וזכינו לסליחת חטאים דרך כפרתו, באותו רגע גם קיבלנו את רוח הקודש. אין אדם נושע שאין לו את רוח הקודש.

מרגע הישועה — מרגע “הַלֵּדָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (טיטוס ג 5) — כל ציוּני הדרך בחייך כמאמין הם תוצר של רוח הקודש:

  • רוח הקודש גרם לך להבין שאתה חוטא וזקוק לכפרה (יוח’ טז 8);
  • כאשר העדת בפני הסובבים אותך על אמונתך בישוע, עשית זאת “בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (קור”א יב 3);
  • כשהִתחלת להבין את האמת האלוהית — “אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֱלֹהִים נוֹתֵן לָנוּ בְּחַסְדּוֹ” בתוך דברו הכתוב — ההבנה הזו ניתנה לך על־ידי רוח הקודש (קור”א ב 15-10);
  • כאשר השתחררת מהעבדות לחטא — “מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת” — היתה זאת פעולתו של “חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (רומים ח 2). הרי “בַּאֲשֶׁר רוּחַ יהוה שָׁם הַחֵרוּת” (קור”ב ג 12);
  • אתה נחתמת “בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר הִיא עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ” — והנחלה הזו כוללת חיי נצח (אפס’ א 14-13);
  • “חֻקַּת הַתּוֹרָה” מתקיימת בך — דהייני אתה מסוגל לקיים את דרישות דבר אלוהים — כאשר אתה מתהלך “לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ” (רומים ח 4; כיפא”ב א 3);
  • “בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד” (קור”א יב 13) — ז”א זהורוח הקודש שמחבר את האיברים הרבים יחד לגוף אחד — הקהילה;
  • בבוא עליך רוח הקודש קיבלת כוח לבשר את בשורת ישוע (מה”ש א 8);
  • כשאתה לא יודע “לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי” — וזה קורה הרבה — זכור כי “הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים” (רומים ח 26);
  • אתה נמצא בתהליך שנקרא “קִדּוּשׁ עַל־יְדֵי הָרוּחַ” (טסל”ב ב 13). — הרי בעזרת רוח הקודש “אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ … נֶהְפָּכִים לְאוֹתוֹ צֶלֶם, מִכָּבוֹד אֶל כָּבוֹד” (קור”ב ג 18). במילים אחרות: רוח הקודש יוצר בנו דמיון לישוע המשיח.

הרשימה הזו לא מקיפה. אפשר למצוא בכתובים עוד ועוד מתנות שקיבלנו דרך רוח הקודש. נקרא רק על אחת אחרונה (קור”ב א 22): “אלֹהִים…חָתַם אוֹתָנוּ בְּחוֹתָמוֹ וְשָׂם בְּלִבֵּנוּ אֶת הָעֵרָבוֹן שֶׁל הָרוּחַ.”

יש כאן שתי הבטחות אדירות:

  1. אם אתה נושע על־ידי האמונה בישוע, אלוהים “חָתַם [אותך] בְּחוֹתָמוֹ”. לא קיים כוח בעולם שיכול לפתוח, להסיר או לבטל את החותם הזה. אם אתה נושע, אתה תשאר נושע — תשאר חתום לנצח נצחים.
  2. רוח הקודש נקרא כאן (ובאפסים א 14) “הָעֵרָבוֹן.” — מה זה?

דוגמה     נגיד שאתה רוצה תנור מיקרוגל מסויים. על המדף בחנוּת נשאר רק אחד אחרון, ויש עליך רק שטר של 50 שקל. אין בעיה! אתה נותן לבעל החנות ערבון על סך 50 ש”ח. זוהי הבטחתך שתחזור עם סכום הקניה המלא על־מנת לקחת את המוצר. תמורת הערבון, בעל החנות מבטיח שלא למכור את המוצר שרצית למישהו אחר.

ומה אלוהים מבטיח לנו עם “הָעֵרָבוֹן שֶׁל הָרוּחַ”?

  • אני נמצא אתך מהיום והלאה;
  • אני נמצא בך ללא הפסקה;
  • אף אחד לא יקח אותך מידי;
  • אתה אכן תחיה אתי במלכותי לנצח נצחים!

ועד אז — תרגישו חופשיים להתפלל:

9 “בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם, חַפְּשׂוּ וְתִמְצְאוּ, דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם. 10 כִּי כָּל הַמְבַקֵּשׁ מְקַבֵּל, וְהַמְחַפֵּשׂ מוֹצֵא, וְהַמִּתְדַּפֵּק יִפָּתַח לוֹ.”