בעל מופתי – הבעל חייב להבין מי הוא (חלק ב׳)
הפתרון
כיצד ניתן לתקן את הראייה המעוותת של עצמנו?
ראשית, חשוב לזכור: כל עוד לאדם אין מערכת יחסים אישית עם אלוהים דרך כפרת ישוע המשיח, הוא לעולם לא יוכל לראות את אלוהים ואת עצמו באור הנכון. כפי שנאמר: " אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה עִוֵּר אֶת שִׂכְלָם שֶׁל הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים לְבַל יִזְרַח עֲלֵיהֶם אוֹר הַבְּשׂוֹרָה שֶׁל כְּבוֹד הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים" (שנייה אל הקורינתים ד' 4). אך כאשר אלוהים פוקח את עיני הלב החוטא, שהיה "מת מבחינה רוחנית", מתחולל נס של הלידה מלמעלה—הארה פנימית שלא ניתן להתנגד לה: "הָאֱלֹהִים הָאוֹמֵר ”יוֹפַע אוֹר מֵחֹשֶׁךְ“ הוּא הִגִּיהַּ אוֹר בְּלִבֵּנוּ לְהָאִיר דַּעַת עַל־אוֹדוֹת כְּבוֹד אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּפָנָיו שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (שנייה אל הקורינתים ד' 6).
אך גם בקרב מאמינים שנושעו, חשוב לבצע "צילום רנטגן" רוחני לאדם הישן שעדיין חי בנו—לבחון לעומק את הבסיס שעליו אנו בונים את תפיסת הזהות, הערכים והצרכים שלנו:
בעולם ובתרבות החילונית, חוזרת שוב ושוב האמירה: "כל הצרכים שלך חייבים להתממש." תורת מאסלו על פירמידת הצרכים—פיזיולוגיים, ביטחון, שייכות, כבוד עצמי והגשמה עצמית—הפכה ממש לדוקטרינה תרבותית עכשווית. אמנם בני אדם (בחטא) יכולים לרצות את הדברים הללו ולחשוב שזה מגיע להם, אך אף לא אחד מהצרכים האלו מובטח על־ידי אלוהים בכתובים.
כראיה, די להביט בחייהם של המשיחיים בתקופת הקהילה הראשונה. רבים מהם סבלו מחסור, רדיפות, בידוד חברתי ואף מוות. הם לא זכו לשום "הגשמה עצמית" לפי מאסלו—ובכל זאת, היו מלאי שמחה, שלווה וסיפוק באדונם ישוע המשיח. שאול השליח כתב: " אֵינֶנִּי מְדַבֵּר מִתּוֹךְ מַחְסוֹר; לָמַדְתִּי לְהִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִי, בְּכָל מַצָּב" (אל הפיליפים ד' 11). גם משיחיים היום, בעת ביקורי חולים מאמינים במחלקות הוספיס או במצבים קשים—כאלו שאיבדו את מאור עיניהם, חוזרת שוב המציאות הפשוטה: תיאוריית מאסלו לא עובדת אצלם. שם, בלב הסבל, חברי קהילתנו (בית גאולה) קורנים משמחה עמוקה, שאין לה שורש בצרכים שמולאו, אלא באמונה חיה ובביטחון עמוק באלוהים—שמחת הישועה.
ומה עם יוסף, דוד, ירמיהו, שאול השליח וישוע עצמו? גם אצלם, אין זכר לתורת ההגשמה העצמית. חייהם לא סבבו סביב עצמם, אלא סביב רצון אלוהים. ודווקא שם, הם מצאו סיפוק עמוק ומשמעות נצחית לחיים.
זאת אומרת, העולם "מרמה" אותנו בכל הנוגע לתיאוריית הצרכים. האמת היא שאנחנו לא צריכים להיות מכובדים. אנחנו לא צריכים שתאוותינו המיניות יסופקו. אנחנו לא צריכים שיהיה לנו נוח, נעים או טוב. אנחנו אף לא צריכים שיהיה לנו נישואין מוצלחים, ילדים נהדרים, ועבודה מספקת. אנחנו לא צריכים שכל מי שידבר איתנו "יבין" אותנו ויקבל אותנו. אנחנו אולי יכולים לחפוץ בדברים הללו, אך אנחנו לא צריכים אותם והם אינם הכרחיים לנו (שנייה לפטרוס א' 2-4). הבעיה מתחילה כאשר אנחנו טוענים שאנחנו צריכים את כל אלו — כשאנחנו אומרים שבלעדיהם איננו יכולים לחיות. אז, נתקשה להאמין שאלוהים עדיין פועל בחיינו, בחזקה רבה במטרה ברורה באופן מושלם, גם ללא כל "הצעצועים" שאנחנו חפצים.
הצורך האמיתי: אלוהים ופעולתו המושיעה!
אם אלוהים היה נענה לכל בקשותינו ונותן לנו את כל מה שאנו חושבים שצריכים, סביר להניח שהיינו מדרדרים מבחינה רוחנית במהירות קיצון. כאב טוב ורועה נאמן, הוא יודע בדיוק מה לתת. לכן הוא לא מעניק בהכרח את מה שאנו רוצים, אלא את מה שאנחנו באמת צריכים — ואת מה שאנחנו צריכים באמת, זה את אלוהים עצמו, ואת פעולתו בחיינו דרך ישוע כדי שניוושע.
כדאי לחזור על כך: האמת הבסיסית היא שהצורך העמוק והיסודי ביותר של האדם הוא אלוהים ופעולותיו (קהלת י"ב 13; לוקס י' 42). כמו שדוד המלך אמר: "יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר" (תהילים כ"ג 1). אם אלוהים איתנו — הוא באמת כל מה שאנחנו זקוקים לו (תהילים ק"ז 9). אנו זקוקים לו לא רק מפני שהוא מקור החיים, אלא גם מפני שהוא היחיד שיכול לסלוח על חטאינו ולחדש את היחסים שלנו עמו.
אם דת היא ניסיון של האדם להגיע אל אלוהים, הרי שישועה היא פעולתו של אלוהים לרדת אל האדם. אלוהים בא אלינו בדמות אדם — ישוע המשיח — להצדיק אותנו, לקדש אותנו, ולפאר אותנו. כלומר, כדי להושיע אותנו! ובכך הוא משחרר אותנו מעונש החטא, מכוח החטא, ומנוכחות החטא.
- שחרור מעונש החטא – הצדקה
בראש ובראשונה, אלוהים משחרר אותנו משכר החטא — עונש המוות (רומים ו' 23). הוא מצדיק אותנו דרך כפרת הדמים של ישוע המשיח, בן האלוהים, בעת שאנו מאמינים בו כאדון וחוזרים בתשובה. ישוע שילם במחיר חייו את חוב החטא שאנחנו חייבים לאלוהים. הוא עזב את כבוד השמיים כדי לסבול את סבלי העולם, להידחות על ידי בני האדם, ולמות מוות מביש כשל פושע — והכול כדי להציל אותנו. הקורבן התמים של ישוע מילא בשלמותו את דרישת צדקת אלוהים ואת זעמו הצודק שבער נגד החטא (רומים ה' 9). הסליחה אפשרית רק מפני שאלוהים עצמו בחר להעניק לנו את צדקת המשיח במקום חטאינו, כפי שנאמר: "אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ” (שנייה לקורינתים ה' 21). זהו עקרון ההחלפה: כשאנו מביטים בישוע על הצלב — אנו רואים את עצמנו. וכשאנו מביטים בעצמנו כמאמינים — אנו רואים את ישוע, כי אנו עטופים בצדקתו. איזה נס וחסד שלא מגיע לנו!
- שחרור מכוח החטא – התקדשות
שתיים, אלוהים משחרר אותנו מכוח החטא — מעבדות לחירות. לאחר ההצדקה, מתחיל תהליך הישועה המתמשכת (שנייה לטימותיאוס ג' 15) הנקרא התקדשות — צמיחה יומיומית של האדם החדש לדמותו של ישוע המשיח (שנייה לקורינתים ד' 16). אם ההצדקה לבדה הייתה המטרה, אלוהים היה לוקח אותנו אליו השמימה מיד. אך אנו נשארים כאן בארץ כדי לצמוח באדון ולברך אחרים — דרך דברו, רוחו, והקהילה שנתן לנו ככלים לתהליך ההתקדשות (שנייה לפטרוס א' 2–11). אלוהים מצווה עלינו לאמן את עצמנו לחסידות, כפי שאמר שאול: "אֲמֵן אֶת עַצְמְךָ לַחֲסִידוּת" (ראשונה לטימותיאוס ד' 7). המילה היוונית כאן היא גּיומְנַזוֹ (gumnazo), שממנה נגזר המושג "חדר כושר" (gym). כשם שאימון גופני דורש מאמץ, כך גם הצמיחה הרוחנית דורשת "זיעה קדושה", כלשון הפוריטנים. כשם שאנו מזיעים בעת אימון גופני לחיזוק שרירי הגוף, כך עלינו להזיע 'זיעה קדושה' באימון הרוחני — שהוא מועיל אף יותר מהכושר הפיזי (ראשונה לטימותיאוס ד' 8).
אחת הדוגמאות הבולטות להתקדשות היא תהליך חזרה בתשובה. מאמין איננו כזה רק מפני שחזר בתשובה פעם אחת, אלא מפני שהוא ממשיך לשוב ולחזור בתשובה לאורך כל חייו. חזרה בתשובה אמיתית מורכבת משלושה רכיבים עיקריים: המחשבה, הלב והרצון. כפי שנאמר לקהילת אפסוס שעזבה את אהבתה הראשונה: "זְכוֹר מֵאַיִן נָפַלְתָּ, וְחָזוֹר בִּתְשׁוּבָה, וַעֲשֵׂה אֶת הַמַּעֲשִׂים הָרִאשׁוֹנִים" (התגלות ב' 5). הזיכרון שייך לראש, החרטה שייכת ללב, והמעשים לרצון. זה עובד תמיד בסדר זה (ראה גם רומים ו' 17). חשוב לזכור כי גם החזרה בתשובה היא פעולה של אלוהים (שנייה לטימותיאוס ב' 25): דוד לא שב בתשובה עד שדיבר אליו נתן הנביא, שנשלח אליו על־ידי אלוהים; רק אז הבין בשכלו את חומרת חטאיו, נשבר בליבו (תהילים נ"א), ובחר מרצונו שלא לשוב ולחטוא באותו אופן עוד לעולם.
ד"ר סטוארט סקוט מציע בספרו דוגמאות מעשיות לחזרה בתשובה (פרק 3, טבלה ראשונה), כמו התמודדות עם חרדות בלימודים, תחושת בדידות, או פחד מחוסר אספקה. בהמשך (טבלה שנייה), הוא מציג את עקרון "לפשוט וללבוש", בהשראת אפסים ד' 22-24: כפי שאיננו ממשיכים ללבוש חולצה מלוכלכת שבוע שלם, כך איננו אמורים להישאר עם דפוסים ישנים. יש לפשוט את האדם הישן, וללבוש את החדש — הנברא מחדש כדמות אלוהים. לא רק להפסיק את הרע, אלא למלא את הלב בטוב, כפי שכתוב "אַל תַּנִּיחַ לָרַע לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ, אֶלָּא הִתְגַּבֵּר עַל הָרַע בַּטּוֹב" (רומים י"ב 21).
כך לדוגמה (קרא באפסים ד' 25-32):
להפסיק לשקר – ולדבר אמת.
להפסיק לגנוב – ולעבוד.
להפסיק לקלל – ולדבר דברים בונים.
להפסיק לריב – ולסלוח.
- שחרור מנוכחות החטא – התפארות
השלב השלישי והאחרון – אלוהים משחרר אותנו מנוכחות החטא. זהו "ההר האחרון" לאחר הר ההצדקה והר ההתקדשות. בדרך כלל, שחרור זה מתרחש ברגע מותו של המאמין, כאשר הרוח עוזבת את הגוף ועוברת לנוכחות אלוהים (שניה לקורינתים ה' 8). אם נזכה, אולי נהיה מבין אלו שיילקחו אליו בחיים (ראשונה לתסלוניקים ד' 13–18), אך בכל מקרה — כל אדם מאמין צריך להיות מוכן לרגע שבו יעמוד מול פני ישוע בשלב ההתפארות. הפוריטן ג'ונתן אדוארדס אמר שאין מחשבה שמרסקת אותו יותר מהמעמד שבו יעמוד מול האדון וייתן דין וחשבון על כל מעשיו, בין אם טוב או רע (שנייה לקורינתים ה' 10). לכן הוא התפלל: "אלוהים, חתום את הנצח בעיניי." ההבטחה האלוהית היא שכאשר נגיע לשם, לא נוכל עוד לחטוא — נחיה בנוכחותו ללא חטא (עברים י"ב 23). זה ההיפך ממצבנו כעת (מסוגלים שלא לחטוא), שונה ממצב הלא־מאמין (שאינו מסוגל שלא לחטוא), ושונה אף ממצבם של אדם וחווה (שהיו מסוגלים לחטוא). לכן כתב שאול שהוא "מִשְׁתּוֹקֵק לְהִסְתַּלֵק וְלִהְיוֹת עִם הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן זֶה טוֹב הַרְבֵּה יוֹתֵר" (פיליפים א' 23).
לסיכום, למדנו כי תפיסה גבוהה של אדם מולידה תפיסה נמוכה של אלוהים — ולהפך. הכרנו את ההגדרות השגויות של טבע האדם לאור האמת המקראית. הבנו שהאדם נברא על ידי אלוהים ולמענו, אך מרד בו והפך לאויבו. מכאן נובע שהצורך העמוק ביותר של האדם הוא ישועה — פעולה שרק אלוהים, בריבונותו וחסדו, יכול לחולל. למטרה זו, אלוהים האב שלח את אלוהים הבן, ישוע המשיח, למות כקורבן עבור חטאי המאמינים בשמו. הישועה דרך ישוע כוללת בתוכה שלושה שלבים: הצדקה, התקדשות והתפארות, ובדיוק בסדר הזה. ללא כניעה לאמת הזאת, אין לגבר תקווה להיות האדם שאלוהים ייעד אותו להיות.
אז…
האם יש לך אמונה מושיעה בישוע כעת?
האם זו אמונה מתמשכת שמוכיחה שאתה ילד של אלוהים?
האם זעקת אי פעם לאלוהים בלב שבור על חטאיך, כמו דוד המלך?
האם אתה חווה את ההתקדשות יום יום, ומחכה בתקווה לרגע ההתפארות?
רק גבר שחווה זאת באמת — יוכל להיות בעל מופתי שנהיה דומה יותר ויותר לישוע – כשהוא פושט את האדם הישן ולובש את "הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת" (אפסים ד' 24).
אמן.