בן-אלוהים” / “בן-האדם” בתנ”ך ובברית החדשה

 

מה הבינו בני דורו של ישוע כשהוא הציג את עצמו בשמות התואר: בן-האדם ובן-אלוהים?

כשלומדים את דמותו של אלוהים בתנ”ך מגלים שבשלמות האלוהית האחת קיימות שלוש הוויות:

  1. רוח אלוהים
    2. הוויה שמותר לבני האדם לראותה והיא: אל שדי, המשיח, אלוהים הבן
    3. הוויה נוספת, שאסור לנו לראות פן נמות, נקראת: אלוהים האב.

למרות שקיימות שלוש הוויות, כל אחת מהן נקראת “יהוה” ושווה לרעותה. על מנת להקל על ההבחנה ביניהן, וכדי שנוכל להכיר כל אחת מהן באופן אישי, הן מוצגות בשמות נפרדים: האב, הבן ורוח הקודש (בראשית א 2; תהילים ב; משלי ל 4).

חלוקת התפקידים בשלמות האלוהית

אלוהים שואף לשקם את הקשר שלו אתנו ולהשיב אותנו למצב שהיה קיים בגן-עדן, לפני החטא הראשון. חטא זה טימא את הבריאה כולה, ובעקבותיו היה על אלוהים לפעול כדי להסיר את הקללה.

אחת ההוויות באלוהות הנקראת “הבן”, לקחה על עצמה את התפקיד לשלם את מחיר הכפרה על החטא. אלוהים קבע שמחיר הכפרה הוא דם טהור, ולכן רק הוא עצמו יכול לשלם את המחיר הזה. (ויקרא יז 11; ישעיהו נג; יוחנן ג 16-18).

הוויה נוספת, “רוח אלוהים – רוח הקודש”, לקחה על עצמה תפקיד אחר: לשכון בקרב בני האדם כדי לפקוח את עיני לבבם כך שיבינו את רצון אלוהים, ולהעניק להם את כוחו של אלוהים כך שיוכלו לציית לדברו (יוחנן יד-טז).

כשמישהו מאמין שאלוהים הבן כיפר בדמו על חטאיו, אלוהים מטהר אותו מחטאיו ומחשיב אותו לבֵן. מאמין אמיתי הוא זה שרוח הקודש שוכנת בקרבו ועוזרת לו לגדול מבחינה רוחנית. מאמין כזה נהנה מקשר עם אלוהים; במותו מובטח לו שישכון לנצח עם אלוהים במלכותו הנצחית, ויראה את אלוהים בכבודו הגדול – פנים אל פנים. כך תושלם תכניתו של אלוהים עבור בני האדם.

כשלומדים מה שנאמר בתנ”ך על ההוויה שאנחנו רשאים לראות, ברור שמדובר ביהוה שלבש בשר וירד בדמות אדם כדי לדבר עם אנשים שונים (בראשית יח 3; שופטים ו-ז; בראשית טז 7-13; שמות לג 11-20). אותה הוויה נקראת בשמות רבים, ביניהם: אל שדי, אל רואי, גואל, פודה, משיח, הבן, מלאך הברית, אדון.

מנבואתו של דניאל (פרק ט) ניתן לקבוע בוודאות שהמשיח היהודי הוא ישוע המשיח, שנכרת לפני חורבן בית שני, בחודש ניסן (חג הפסח) של שנת 32 לספירה. המשיח נכרת בגלל עוונותינו, ושילם את מחיר חטאינו כדי שנוכל לחזור לנוכחות אלוהים האב כשאנחנו טהורים וקדושים.

ישוע המשיח, אל שדי, בא לעולם דרך לידת הבתולים של מרים (ישעיהו ז 14; ט 5-6; בראשית ג 15). ישוע היה צריך לבוא לעולם בהתערבותו של אלוהים ולא מזרע גבר, ולהיוולד טהור וללא חטא. רק כך היה דמו יכול לכפר על חטאינו (בראשית ג 15).

כשישוע הציג את עצמו לפני בני דורו, הוא כינה את עצמו בשמות כגון בן-האדם ובן-אלוהים. זו הסיבה שיש הטוענים שישוע איננו יהוה, איננו אלוהים בהווייתו, אלא משהו שהוא פחות מכך. האמנם? האם שמות התואר של ישוע – בן-האדם ובן-אלוהים – מפחיתים מאלוהותו של אל שדי?

כדי להוכיח ששמות התואר האלה מתארים את אלוהותו של ישוע דרושים שני דברים:

א. יש לבדוק את הפסוקים בברית החדשה שבהם ישוע הציג את עצמו כבן-האדם או בן-האלוהים.

ב. מכיוון שבני דורו של ישוע הבינו את דבריו לאור התנ”ך, יש ללמוד את המשמעות שהייתה לשמות הללו בתקופת התנ”ך.

בדיקה כזאת תבהיר שישוע הגדיר את עצמו כאלוהים לכל דבר ועניין לאורך כל שנות פעילותו כמשיח עלי אדמות.

בן-האדם

א. מרקוס ב 1-12

בכפר נחום רבים נאספו סביב ישוע; הם ידעו שהוא יכול לרפא. בשלב מסוים, ארבעה אנשים הביאו אליו את חברם המשותק על גבי אלונקה. ישוע ראה את אמונתם ואמר לנכה: “בני, נסלחו לך חטאותיך”.

אחדים מהסופרים שנכחו במקום אמרו: “מדוע הוא מדבר כך? הוא מגדף. מי יכול לסלוח חטאים זולתי האלוהים לבדו?”

מכיוון שהצהרה כמו “נסלחו לך חטאותיך” אינה מתבטאת בשינוי נראה לעין, לא יכלו הנוכחים לעמוד על מידת ההצלחה של דברי ישוע. כדי להוכיח להם שדברו אכן מתקיים, ושהוא אמר את מה שאמר בסמכותו של אלוהים, הוא אמר: “… אך למען תדעו כי לבן-האדם הסמכות לסלוח חטאים עלי אדמות … [ואז פנה למשותק] לְךָ אני אומר: קום, קח את האלונקה ולך לביתך!” וכך היה.

לנוכחים במקום לא היה כל ספק שרק אלוהים יכול לסלוח על חטאים. הטקסט מבהיר שישוע ראה את עצמו כשווה לאלוהים (רק אלוהים סולח ומוחל על חטאים: עמוס ז 2; מיכה ז 18; תהילים קג 3; פה 3; פו 5; דניאל ט 9 ועוד).

נבדוק כמה פסוקים בתנ”ך שמתארים את בן-האדם, ונראה אם גם שם אותה הוויה הייתה שווה לאלוהים:

דניאל (ז 9-14) תיאר בחזון את האמפריות שישלטו בעולם בזו אחר זו. אחר כך הוא תיאר את אופיו של השליט הכל יכול שישלוט בעולם באחרית הימים, לפני שובו של המשיח לעולם. לאחר תיאור מעשיו הנפשעים של צורר המשיח, תיאר דניאל אירוע שמתרחש בשמים – את המשפט של אלוהים על צורר המשיח. בפסוק 9 הוא תיאר את עתיק היומין היושב על הכסא. עתיק היומין הוא אלוהים (חבקוק ב 12). בפסוק 11 ציין דניאל שגזר הדין שאלוהים גזר על צורר המשיח (הקרן הקטנה) הנו מוות. לאחר שיישפטו ראשי השלטון בעולם ולאחר שתוסר מלכותם, יקים אלוהים את מלכותו המובטחת.

בפסוק 13 תיאר דניאל דמות נוספת שתבוא עם ענני שמים ותיראה כבן-אדם. אותה דמות הדומה לבן-האדם שבא עם ענני השמים תגיע לפני עתיק היומין. עתיק היומין יתן לדמות הזאת שלטון עולם, כבוד ומלכות נצחית. כמו כן, כל האומות והלשונות ישתחוו לו. היות שמותר להשתחוות רק לאלוהים, יוצא שאותו אחד הדומה לבן-אדם הוא הוויה אלוהית בכל המובנים. לאור הלימוד שערכנו בעניין דמותו של ישוע בתנ”ך, ברור שמדובר באל שדי, בהוויה שאותה בני האדם רשאים לראות.

ב. מתי י 23

ישוע תיאר באוזני תלמידיו את הימים שלפני שובו: “כאשר ירדפו אתכם בעיר אחת, נוסו לעיר אחרת. אמן אומר אני לכם, לא תספיקו לעבור את ערי ישראל עד שיבוא בן-האדם”.

בפרק כד 29-44 ישוע הוסיף עוד פרטים בנוגע לאירועים שיתרחשו סביב שובו. בפסוקים אלה ישוע אף השתמש בשמות בן-האדם ובן-אלוהים כשמות נרדפים (כד 36).

ראינו שבן-האדם שעליו מדובר בדניאל ז הוא דמות אלוהית. הבה נבחן עכשיו את השם בן-אלוהים בתנ”ך ונעמוד על טיבה של הדמות.

ג. תהילים ב 1-12

במזמור פרק ב תיאר המחבר את מאבקם של בני האדם החוטאים בתכניתו הקדושה של אלוהים. יום יבוא והחוטאים יתנגדו לשלטונו של אלוהים בעולם, ואף יֵאספו לשם כך למלחמה. מחבר המזמור מציין שמלכי הארץ והרוזנים יתאספו יחד נגד יהוה ונגד משיחו. שליטי העמים חסרי האמונה יתנגדו לסמכותו של המשיח. הם ירגישו כלואים ומוגבלים, משום שלא יוכלו להמשיך עוד במעשיהם. הם ירצו לשלוט בנפרד מאלוהים וממשיחו. אבל האלוהים שמביט ממעל, ילעג לאלה שחושבים שהם יכולים להתמודד נגדו.

בכעסו אומר אלוהים במילים ברורות: “אני נָסַכתי מלכי על ציון הר קודשי”. כבר בשלב זה ניתן לראות שהמשיח והמלך שימלוך על ציון אחד הם.

בפסוקים 7-8 המחבר מצטט את הדברים שיהוה אומר למשיחו: “בני אתה, אני היום ילידתיך. שְאל ממני ואתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסי ארץ”. ברור שהקשר בין יהוה למשיח, למלך שימלוך על ציון, היו קשר של אב עם בנו. מדוע יהוה מתאר כך את הקשר שלו למשיח?

  1. כי פסוקים אלה מציינים את זכותו של המשיח למלוך על העולם, שהרי לבן יש זכות ירושה חוקית.
  2. הקשר של אב עם בנו הוא קשר של קרבה, ותיאור זה בא ללמדנו על הקרבה ששוררת בין ההוויות של אלוהים.
  3. התואר “בן-אלוהים” מרמז על אופן בואו של המשיח לעולם. המשיח בא לעולם דרך מרים הבתולה, שהופרתה על-ידי רוח הקודש. מכאן, שהאב הנו אלוהים בכבודו ובעצמו. לאור הסבר זה, נבואות כמו: בראשית ג 15, ישעיהו ז 14, ט 5-6, מיכה ה 1 ומשלי ל 4, נשמעות ברורות והגיוניות יותר.

בפסוק 9 המחבר מציין את סמכותו של המשיח, של המלך שימלוך על ציון, של בן-האלוהים: “תרוֹעֵם בשבט ברזל, ככלי יוֹצֵר תנפצם”. ישוע יִחס פסוק זה לעצמו בהתגלות ב 27, יב 5. כשישוע ימלוך על העולם עם שובו, הוא ישלוט בקדוּשה ובצדק. מי שיילחם ויתנגד לרצון אלוהים, ינופץ ככלי חרס.

בפסוקים 10-12 אלוהים בחסדו מלמד את כל מתנגדיו שעדיף להם להיכנע לרצונו מאשר לקום נגדו: “ועתה מלכים הַשֹכּילו, היווסרו שופטי ארץ. עִבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה. נַשקו בַּר פן יֶאנף ותֹאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוֹסֵי בו”.

אלוהים מציע לכולם את דרך הברכה, והיא: “נַשקו בַּר פן יאנף”. המשמעות היא: נשקו את הבן, אחרת הוא יכעס עליכם. אלוהים מצווה על בני האדם לנשק את הבן, כלומר לאהוב אותו ולוודא שמערכת היחסים שלהם אתו מבוססת על אהבה.

אם כך, הכתובים מלמדים ששמותיו הנרדפים של המשיח הם: מלך ובן-אלוהים.

כדי להסיר כל ספק לגבי זהותו האלוהית של בן-האלוהים, המחבר מצטט את אלוהים שאומר את ארבע המילים האחרונות בפרק: “אשרי כל חוֹסֵי בו”. במילים אחרות: מבורכים הם אלה ששמים את מבטחם בבן ומוצאים בו מחסה. אלוהים עצמו מצווה על כל אדם לשים את מבטחו בבן.

הייתכן שאלוהים יבקש מאיתנו לבטוח בדמות שהיא רק בשר ודם? חס וחלילה. ירמיהו הנביא אמר: “ארור הגבר אשר יבטח באדם ושָׂם בשר זרועו, ומן יהוה יסור לבו” (יז 5); אבל בפסוק 7 הוא אומר: “ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה, והיה יהוה מבטחו”. מכיוון שאלוהים מצווה עלינו לבטוח בבן-האלוהים, משמע שבן-האלוהים שווה ערך לאלוהים.

אם כך, הבן – שעליו מדובר במזמור פרק ב – הנו יהוה בכל המובנים. השם שניתן לו נועד רק לציין את תפקידיו ואת הקרבה של שאר ההוויות אליו. עלינו לראות במשיח, בבן-האלוהים, את יהוה בכל המובנים.

ד. מרקוס יג 1-37

ישוע הבהיר לתלמידיו שלפני שובו לעולם תבוא תקופה של צרה גדולה. במהלכה יקומו מתחזים שיטענו שהם המשיח המיוחל (יג 21-23).

ואז הוא אמר, שרק לאחר הצרה “יראו את בן-האדם בא בעננים, בגבורה רבה ובכבוד” (פסוק 26).

ישוע גם הבהיר לתלמידיו שהוא לא יאמר להם מהו המועד שבו יתרחשו האירועים הללו. הוא אף הודה שהוא עצמו, הבן, אינו יודע את השעה, אלא רק האב (ישוע ויתר על יכולת זו מרצון. ראה פיליפים ב). בפסוקים אלה, ישוע תיאר את עצמו בשלושה שמות: משיח, בן-האדם, בן-אלוהים.

בדניאל ז ובתהילים ב ברור שהכוונה היא להוויה באלוהים, שאותה, בני האדם רשאים לראות: אל שדי, ישוע המשיח.

פסוקים מקבילים: לוקס כא 12-17.

ה. התגלות יט 11-16

פסוקים אלה מתארים את האירועים שיתרחשו עם שובו של ישוע לעולם, לאחר הצרה הגדולה. בשובו (ראה גם זכריה יד) ישמיד המשיח את כל אויביו עלי אדמות. בפסוק 16 המשיח מתואר בשמות: מלך המלכים ואדון האדונים. מכיוון ששמות אלה שמורים לאלוהים לבדו, הרי שישוע המשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

בנוסף, פסוק 15 מתקשר למה שנאמר בתהילים ב 9, ועל כך כבר דנו בעבר.

מראי מקומות המלמדים ששמות תואר אלה שמורים לאלוהים: דברים י 17; תהילים קל”ו 3; הראשונה לטימותיאוס ו 15; התגלות יז 14.

ו. זכריה יד 3-5

זכריה מתאר בדרך מפורטת ומצמררת את האירועים שיתרחשו באזורנו עם שובו של המשיח. הנביא אומר שאלוהים יֵרד ארצה, רגליו ידרכו על הר הזיתים, ההר יחצה לשניים וכו’: “ויצא יהוה ונלחם בגויים ההם כיום הילחמוֹ ביום קְרב. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מִקֶדם, ונבקע הר הזיתים מֵחציוֹ מזרחה וימה גיא גדולה מאוד, ומש חצי ההר צפונה וחציוֹ נגבה”.

ישוע עלה השמיימה לעיני תלמידיו (מעשי השליחים א 10-12) מהר הזיתים. באותו מעמד, שני אנשים לבושי לבן אמרו לתלמידים: “ישוע זה, אשר לוּקח מאתכם השמיימה, כן בוא יבוא כאשר ראיתם אותו עולה השמיימה. ויפנו וילכו ירושליימה [התלמידים] מן ההר הנקרא הר הזיתים…”. הכתוב מבהיר שישוע הוא יהוה. כשישוב, הוא ידרוך על הר הזיתים ויחצה אותו לשניים.

ז. מתי יג 41

ישוע תיאר את מלכות אלוהים בעזרת משלים. כשפירש אותם, הוא הבהיר את מה שהוא עתיד לעשות עם שובו: “בן-האדם ישלח את מלאכיו, וליקטוּ ממלכותו את כל המכשלות ואת כל פועלי האוון, והשליכו אותם אל תנור האש – שם תהיה היללה וחרוק השיניים”.

התנ”ך מלמד שכל המלאכים כפופים לאלוהים; ולכן, האחד שמצווה עליהם הוא אלוהים בעצמו. רק לאלוהים יש מלכות נצחית.

פסוקים אלה מבהירים שישוע המשיח – בן-האדם – הוא אלוהים.

ח. מתי טז 13-20

ישוע שהה עם תלמידיו באזור קיסריה. בשלב מסוים הוא שאל את תלמידיו: “ואתם מה תאמרו, מי אני?”

שמעון כיפא ענה: “אתה הוא המשיח, בן-אלוהים חיים!”

לשמע התשובה אמר ישוע לשמעון, שאביו שבשמים הוא זה שגילה לו את האמת הזו: “לא בשר ודם גילה לך, אלא אבי שבשמים”.

בקטע זה מתואר ישוע כמשיח, בן-אדם ובן-אלוהים.

ישוע אמר שהמפתחות למלכות השמים נמצאים בידיו; ומכאן, הוא טוען לאלוהות. ישוע אף אמר לשמעון: “לא בשר ודם גילה לך”, והמשמעות היא שאלוהים עצמו הוא שגילה לשמעון את האמת. ישוע מִתקשר לאותה אלוהות באומרו שהוא הבן.

עלינו לזכור שלתלמידים לקח זמן רב להפנים את האמת הזאת.

לאור שמות התואר שהתנ”ך מייחס למשיח, ברור שהם מייחסים לו אלוהות.

ט. מתי כ 28

ישוע הבהיר לתלמידיו את סיבת בואו: “בן-האדם לא בא למען ישרתוהו, כי אם לשרת ולתת את נפשו כופר תחת רבים”. אילו היה ישוע אדם רגיל, הוא לא היה יכול לכפר בעד אף אדם. הרי כל בני האדם חוטאים, ולאף אחד אין דם טהור שיכול לכפר על חטאי אחרים. מכיוון שישוע ראה בנפשו כופר עבור החוטאים, הרי שהוא חייב להיות אלוהים.

הפסוק הזה מקביל למה שנאמר על המשיח בישעיהו פרק נג. שם מתואר המשיח כעבד ה’ המשלם בחייו את מחיר חטאיהם של בני האדם. ישעיהו מתאר את עבד ה’ כנקי מחטא. היות שרק אלוהים נקי מחטא, יוצא שישוע כולל במילים אלה גם את עצמו.

י. מתי כח 18-20

לפני עלייתו למרום, ישוע אמר את דבריו האחרונים לתלמידיו: “ניתן לי כל שלטון בשמים ובארץ. לכו ועשו לתלמידים את כל הגויים. וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש, ולימדתם אותם לשמור את כל אשר ציוויתי אֶתכם. הנה אנוכי אתכם כל הימים עד קץ העולם, אמן”.

ישוע מכריז כאן על אלוהותו במספר אופנים:

  1. במילים: “ניתן לי כל שלטון בשמים ובארץ”. רק לאלוהים יש סמכות כזאת.
    2. כשציווה להטביל את התלמידים לשם האב, הבן ורוח הקודש. כלומר, המאמין בישוע נטבל בשם כלל השלמות שקיימת באלוהות האחת. ישוע ציווה כך כדי שנוודא שכל מאמין שנטבל אכן מכיר את אלוהים באופן אישי – בכל הפרטים הנחוצים.

מכאן, יש שוויון בין שלוש ההוויות: האב, הבן ורוח הקודש; וכל הוויה היא יהוה בכל המובנים.

יא. מתי כה 31-46

ישוע דיבר על המשפט שיערך לעמים בבואו – באחרית הימים. כל העמים יֵאספו אז לפניו. האנשים יופרדו לימין ולשמאל, תלוי ביחס שהם יפגינו כלפיו. שימו לב: בני האדם ישָפטו לדיראון עולם או לנצח נצחים במחיצת אלוהים – וזאת על פי יחסם לישוע, לבן-האדם. אם גורל בני האדם נקבע על פי יחסם לישוע, יוצא שהוא אלוהים עצמו.

יב. מתי כו 57-68

ישוע נעצר והובא לפני הכוהן הגדול קייפא. אותו כוהן ביקש מישוע להשיב על הטענה שהוטחה בפניו: “אני יכול להרוס את היכל האלוהים, ובשלושה ימים לבנות אותו”.

ישוע שתק, ובעקבות שתיקתו שאל הכוהן הגדול: “אני משביע אותך באלוהים חיים שתאמר לנו אם אתה המשיח בן-האלוהים?”

אז ענה ישוע ואמר: “אתה אמרת. אך אומר אני לכם, מעתה תראו את בן-האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים”. בתגובה, קרע הכוהן הגדול את בגדיו. מדוע? מה כל כך הטריד אותו בתשובתו של ישוע? מה נחשב לכל כך חמור בעיניו?

קייפא הבין היטב את תשובתו של ישוע. הוא הבין שישוע הצביע על עצמו כעל זה שמתואר בספר דניאל ז 13-14; שם האלוהות מיוחסת לבן-האדם שיבוא בעננים. הכוהן הגדול אמר: “מגדף הוא!” כי הבין שישוע מייחס לעצמו אלוהות. ישוע נחשב למגדף בעיני קייפא ובעיני שאר הנוכחים, לא משום שטען שהוא המשיח, אלא משום שטען שהוא אלוהים.

התורה גוזרת גזר דין מוות על אדם שטוען לאלוהות, ולכן הכוהן הגדול אמר: “מה לנו עוד לבקש עדים?” הוא ידע שאם ישוע מכריז על עצמו כעל אלוהים, הם יכולים להוציאו להורג גם בלי שיימָצאו עדים שיטענו כי אמר את הדברים.

בפסוק 64 ישוע הוסיף ואמר שהם עוד יראו אותו יושב לימין הגבורה. מכיוון שהגבורה הנה התייחסות ברורה לאלוהים, משמע שהישיבה לימין הגבורה מגדירה את ישוע כשווה לאלוהים. המילים האלה מתאימות למה שנאמר בתהילים פרק קי: “לדוד מזמור. נאום יהוה לאדונִי, ‘שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך’ “. דוד המלך מדבר כאן על נאום שבמהלכו הוא שמע את יהוה אומר את הדברים לאדונו. מכיוון שדוד הגיע למעמד הגבוה ביותר בעם ישראל, ומעליו היה רק אלוהים, יוצא ששתי הדמויות הללו (נאום ה’ לאדונִי) הן הוויות אלוהיות. דוד המלך מצטט שיחה בין שתי הוויות אלוהיות.

הכוהן הגדול היה בקיא בתנ”ך, ולכן הבין היטב את דבריו של ישוע. הוא הבין שישוע מייחס לעצמו אלוהות, ולא פחות מזה.

מראה מקום נוסף: הראשונה לפטרוס ג 22. שם ישוע יושב לימין יהוה ולפניו נכנעים המלאכים והרשויות.

יג. יוחנן א 1-18

יוחנן כתב את תחילת בשורתו בהתייחסו לאותו אחד המוזכר בספר בראשית: “בראשית היה הדבר, והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית אצל האלוהים. הכל נהיה על ידיו ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו אור לבני האדם… והדבר נהיה בשר וישכון בתוכנו, ונחזה תפארתו כתפארת בן יחיד לאביו, רב חסד ואמת… כי התורה ניתנה ביד משה, והחסד והאמת באו על-ידי ישוע המשיח. את האלוהים לא ראה איש מעולם, הבן היחיד אשר בחיק האב, הוא הודיעוֹ”.

יוחנן כינה את ישוע בשם “הדבר” והכוונה היא לדבר אלוהים. יוחנן ציין במפורש שהדבר הוא אלוהים, וטען שישוע המשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, ושהוא היה קיים בבראשית. כמו כן נאמר, שבשלב מסוים ישוע לבש בשר ובא לשכון בתוכנו, בקרב בני האדם.

במסגרת מערכת היחסים שלנו עם ישוע אנחנו יכולים לראות את אלוהים; שכן, דרך המשיח קיבלנו את האמת ואת החסד – דברים שרק אלוהים יכול לתת לאנושות.

ישוע נקרא “הבן”, כהדגשה של מה שנאמר בתחילת הבשורה.

יד.  בשורת יוחנן ג’ 13-21

ישוע המשיח, הנקרא בן האדם, אמר שהוא בא לתת חיי עולם לכל מי שמאמין בו. מי שרוצה לזכות בחיי הנצח שאלוהים מבטיח, צריך להאמין בישוע. אבל צעד כזה נחשב לעבודת אלילים, אלא אם כן ישוע הוא יהוה בכבודו ובעצמו.

טו.  בשורת יוחנן ד’ 13-14

“ויען ישוע ויאמר אליה [לאישה השומרונית], ‘כל השותה מן המים האלה ישוב  ויצמא, ואשר ישתה מן המים אשר אנוכי נותן לו לא יצמא לעולם. כי המים אשר אתן לו יהיו בקרבו למקור מים נובעים לחיי העולמים’ “.

טז.  בשורת יוחנן ה’ 15-29

ישוע נירדף מכיוון שאמר שאלוהים הוא אביו ועשה עצמו שווה לאלוהים. ישוע מכונה בן האלוהים ובן האדם. אלה מבין שומעיו שהכירו את התנ”ך, יכלו לקשר את דבריו בקלות למה שנאמר בדניאל ז’, ולהבין מהם שישוע הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

 יז.  בשורת יוחנן ו’ 32-40

יוחנן ציטט את טענתו של ישוע שהוא לחם החיים אשר ירד מהשמים. כל מי שרואה את הבן ומאמין בו, יזכה לחיי עולם וישוע יקים אותו ביום האחרון.

ישוע יִחס לעצמו פעולות השמורות לאלוהים לבדו. אילולא היה ישוע אלוהים, היו דבריו בגדר כפירה. גם מלאך, רם מעלה ככל שיהיה, לא יכול לדבר כך. רק אלוהים יכול לומר דברים כאלה.

יח.  בשורת יוחנן ח’ 12-30

“ויוסף ישוע לדבר אליהם לאמור, ‘אני אור העולם. כל ההולך אחרַי לא יתהלך בחשכה, כי אור החיים יהיה לו’ “. אלוהים הינו אור העולם, ואם כך, ישוע הוא אלוהים.

בפסוק 28 ישוע המשיך ואמר: “בעת תינשאו (תרימו) את בן האדם, וידעתם כי אני הוא וכי אינני עושה דבר מנפשי כי אם כאשר למדני אבי – אלה אדבר’… ויהי כדברו זאת ויאמינו בו רבים”. כשישוע אמר: “כאשר תינשאו את בן האדם”, הוא בעצם התכוון לצליבתו (ראו יוחנן ג’ 14). מה התרחש בשעת צליבתו של ישוע (מתי כ”ז 45-54)?

כשישוע נצלב, השתרר חושך על הארץ משעה שתים עשרה עד השעה שלוש אחר הצהריים. פרוכת המקדש, שהסתירה את קודש הקודשים מעיני בני האדם, נקרעה לשנים – מלמעלה עד למטה. כעיקרון, מי שנכנס לקודש הקודשים מלבד הכוהן הגדול ביום כיפור – מת במקום. לכן, קריעת הפרוכת והצגת קודש הקודשים לעיני כל העידה על כך שנוכחות אלוהים עזבה את המקום.

נוסף לחושך שהשתרר על הארץ במשך שלוש שעות ולפרוכת שנקרעה, התחוללה רעידת אדמה. קברים נפתחו ומאמינים שמתו קמו לתחייה, נכנסו לירושלים ונראו לעיני רבים. אלה שהיו אז בסמוך לישוע והיו עדים לנעשה, הבינו שישוע הוא אכן מה שטען. שר המאה הרומי וחייליו, שהיו סמוכים לישוע, אמרו: “באמת בן אלוהים היה זה!”

ישוע צדק כשאמר: “כאשר תינשאו (תרימו – תצלבו) את בן האדם, אז תדעו כי אני הוא”.

כשישוע אמר שהוא אור העולם, סירבו שומעיו להאמין. בפרק ט’ מסופר שישוע ריפא עיוור מלידה, וכך הוכיח את דבריו במעשים. היה זה כאילו אמר: אם אינכם מאמינים לדברַי, בחנו את מעשַי ואז תאמינו לי. כך זה היה גם כשהקים את אלעזר מן המתים (פרק י”א).

י”ט.  בשורת יוחנן י”ד פסוקים 1-14:

בפסוקים אלו ישוע מייחס לעצמו אלוהות. ישוע מציין את עצמו כנקודת הייחוס לאמת, דרך וחיים. ישוע אף מציין שמי שמביט עליו הריהו מביט על אלוהים. אילו ישוע אינו אלוהים, כי אז הוא השקרן הגדול שבתבל.  אי אפשר לקבל את ישוע כדבר פושר. או שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו והריהו דובר אמת, או שהוא המסיט הגדול ביותר.

כ.  בשורת יוחנן כ’ 28

תאמא מבין שהוא רואה את ישוע שקם מן המתים ואומר: “…השיב תאמא ואמר לו: “אדוני ואלוהי!”  המשפט הזה של תאמא מכריז על ישוע כשווה לאלוהים. שתיקתו של ישוע מביעה את הסכמתו!.

כא. איגרת אל הפיליפים ב’ 10-11

“…למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב.”  הנביא ישעיה תיאר את אלוהים כאחד הראוי לכבוד הזה בפרק מ”ה 23: “בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב. כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון”.  ההקבלה בין הפסוקים מציינת את ישוע כאלוהים לכל דבר.

כב. איגרת אל הקולוסים ב’ 9

האיגרת ששאול שלח לקהילה בקולוסה נועדה להוכיח לקוראיה שישוע אינו סתם אדם, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו, אשר נגלה בדמות אדם. בני דורו טענו שמכיוון שהוא הופיע בדמות בשר ודם, הוא לא היה אלוהים אלא דרגה נחותה מאלוהים. על מנת להוכיח שישוע הוא אלוהים, שאול כתב שישוע הוא הבורא של כל מה שנברא. ישוע ברא את היקום, את הרשויות, את המלאכים ואת בני האדם. הוא זה שהפיח רוח חיים בכל חי.

שאול הדגיש את אלוהותו של ישוע באומרו: “הן במשיח, בגופו, שוכן כל מלוא האלוהות”. שאול לא אמר שהאלוהות שכנה בישוע בעבר או שתשכון בו בעתיד, אלא דיבר בזמן הווה מתמשך – מלוא האלוהות שוכן בו כל הזמן. כשראינו את ישוע מהלך בינינו – ראינו את אלוהים בכבודו ובעצמו (יוחנן י”ב 45).

כג. איגרת אל האפסים ב’ 10

“שהרי מעשה ידי אלוהים אנחנו, ברואים במשיח ישוע למעשים טובים אשר אלוהים הכינם מקדם למען נחיה בהם”.

בפסוק זה ישוע נחשב לבורא וכשכזה הוא שווה לאלוהים.

כד. האיגרת לטיטוס ב’ 13-14

שאול עודד את טיטוס בתקווה הנפלאה, שהיא מנת חלקו של כל מי שמאמין בישוע: “ונחכה לתקווה המאשרת ולהופעת כבוד אלוהינו הגדול ומושיענו ישוע המשיח, אשר נתן את נפשו בעדנו לגאלנו מכל עוול ולטהר לו עם סגולה הזריז במעשים טובים”.

היות שכל מאמין מייחל להופעתו של ישוע המשיח וליום שבו הוא יקח אליו את ילדיו, יוצא ששאול מכנה את ישוע בשם אלוהינו הגדול. האם יש מקום לספקות או להיסוסים? האם ניתן לומר ששאול התכוון למשהו אחר מאלוהים או למשהו שנחות ממנו? שאול ידע טוב מאוד מי הוא ישוע. הוא הכיר אותו בתור אלוהים והאמין שהוא אלוהים.

כה. התגלות א’ 17-18

ישוע המשיח נגלה ליוחנן כשזה היה במאסר באי פטמוס בגלל אמונתו. מעבר לחזות האלוהית של ישוע, עודד אותו המשיח גם במילים: “…אל תירא, אני הראשון והאחרון והחי. ואהי מת והנני חי לעולמי עולמים, ובידי מפתחות שאול ומוות”.

בישעיהו מ”ד 6 אלוהים אמר את המילים הבאות: “כה אמר יהוה מלך ישראל וגואלו יהוה צבאות, ‘אני ראשון ואני אחרון ומבלעדַי אין אלוהים’ “. ובפרק מ”ח 12-13 אלוהים אומר: “שמע אלי יעקב וישראל מקוראִי, אני הוא, אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם, יעמדו יחדיו”.

מההשוואה הזו ברור שישוע הוא אלוהים. כל ניסיון להפחית מאלוהותו כמוהו ככפירה או כניסיון לשנות את דבר אלוהים.

סיכום

ישוע המשיח, אל שדי, ירד מהשמים בלבוש בשר ודם, כדי לשלם בדמו – על הצלב – את מחיר חטאיך.

עוד לפני כן ישוע המשיח (אל שדי) ירד לעולם פעמים רבות בדמות אדם (ראו בראשית י”ח).

לאורך התנ”ך נקרא אל שדי (ההוויה האלוהית שלבשה דמות אדם) בשמות תואר רבים, ביניהם בן האדם ובן אלוהים. שמות תואר אלה נועדו ללמד על ההבדלים בין ההוויות שמרכיבות את השלמות האלוהית האחת, ולא לרמוז על פחיתות בערכה של הוויה זו או אחרת.

כשישוע הציג את עצמו בשמותיו – בן האדם ובן אלוהים – הוא התכוון ללמד שהוא זה שמתואר בתנ”ך, זה שהתנ”ך מנבא את בואו.

ישוע המשיח הוא אלוהים. רק אמונה באלוהים יכולה להושיע ולהפיח בנו תקווה לחיי נצח.

רומים י’ 9-10: “כי אם תודה בפיך אשר ישוע הוא האדון, ותאמין בלבבך אשר האלוהים העירוֹ מן המתים, אז תיוושע. כי בלבבו יאמין האדם והיתה לו לצדקה, ובפיהו יודה והיתה לו לישועה”.