אל העברים פרק ו’

כל קורא מזדמן יבחין שתחילת פרק ו’ קשורה בטבור הסיום של פרק ה’.

בסוף פרק ה’ המחבר מתלונן על כך שהנמענים עצלנים בכל הקשור ליישום הנלמד.

לא היה חסר לימוד בקהילתם אלא שהם לא היו חרוצים בשינון, הגות ויישום החומר הנלמד (ה’ 11-14).

במקום זאת, הם איפשרו לבעיות הקיום והלחצים האמיתיים שבאו עליהם להסיט את עיניהם מדבר אלוהים.

דבר אלוהים אינו מסמך ללימוד תיאורטי.

דבר אלוהים אינו דבר מופשט שאינו מתייחס לבעיות הקיום היומיומי.

בדבר אלוהים התשובה – והתשובה מתמקדת באישיות אחת – האמונה בישוע כאדון ומושיע.

בהכרה אינטימית המבוססת על אמונה כנה בישוע כאדון ומושיע, יכול כל המאמין בו לפנות אליו לעזרה והנחיה.

האדון ישוע הוא הכוהן הגדול של המאמינים ולכן הוא הכתובת לכל בקשותיהם מאלוהים.

במקום לאחוז בהבטחות אלוהים שבדברו, חלק מהנמענים החלו לשקול חזרה לחיק היהדות הרבנית על חשבון התכחשות לאמונה בישוע (ב’ 1-4). ראה דבריו החריפים של שאול השליח על התנהגות פסולה שכזו או דומה לה (אל הגלטים ג’ 23-25, ד’ 8-11, אל הרומים ט’ 30 – י’ 4).

מן הסתם, צעד שכזה יסיר מעליהם את הרדיפה מטעם השלטון וקרוביהם היהודים, אך יעמיד אותם בסכנה גדולה בהרבה – ראה ו’ 4-6.

עצלנותם הרוחנית, [כובד אוזניהם – ה’ 11], ריחוקם מעיסוק ראוי בדבר אלוהים, היה ה”החריץ” דרכו השטן הכניס את הספקות וההירהורים באמונתם בישוע כמכונן אמונתם.

והנה, התוצאה לא איחרה לבוא. בשלב בו בני הקהילה המדוברת היו צריכים להיות מורים המחנכים דור חדש של מאמינים צעירים, מתברר שהם חסרי בגרות רוחנית. החלטותיהם הוכיחו את אמונתם הרעועה.

רגע של יישום:

כמו שכל מהנדס וטכנאי יודע היטב שכל יום שאינו מתעדכן בחידושים הטכנולוגיים הינו יום בו הוא צועד אחורנית, כך ובאותה מידה, כל יום שמאמין מזניח את ההגות בדבר אלוהים ותפילה, זה יום בו הוא נחלש מבחינה רוחנית.

יישום הנלמד בדבר אלוהים באמונה כנה הינו המתכון להשאיר את ליבנו ממוקד באדון ישוע. בדרך זו לא נאפשר לשום ספק או הרהור לערער את אמונתנו בישוע ולהסיט את עינינו ממנו.

ראו מה קרה לפטרוס כשהלך על המים… (בשורת מתי י”ד 22-33)

מה עושים כעת?

מה ילמד המחבר את הנמענים הללו?

האם יחזור וילמד אותם את עקרונות האמונה הבסיסיים, או ירוץ הלאה וימשוך אותם קדימה?

הבה נקרא את פרק ו’ פסוקים 1-3:

  1. לכן, לאחר שעזבנו את השלב הראשון של דבר המשיח, נתקדם נא אל הבגרות ואל נשוב להניח יסודות של חזרה בתשובה ממעשים מתים, אמונה באלהים,
  2. תורת הטבילות, סמיכת ידים, תחיית המתים, ומשפט עולם.
  3. וזאת נעשה אם ירצה אלהים.

המחבר מודע לחוסר בגרותם הרוחנית ולמרות זאת אינו מתכוון לחזור אחורנית וללמדם כעת את עקרונות האמונה הבסיסיים.

מדוע?

אילו יחזור ללמד את העקרונות הבסיסיים, הם יישארו במקומם.

רובם זוכרים היטב את העקרונות, פשוט עליהם לאמץ את הלימוד ששמעו בעבר, ולהפסיק להסס או לפזול לתורות אחרות מסיבות לא כשרות.

המחבר מעדיף “לנער” את הנמענים ולמשוך אותם בנחרצות קדימה, לעבר הרמה הרוחנית המצופה מהם.

המחבר מציין שישה נושאים הקשורים ללימודים הבסיסיים של האמונה.

המחבר אינו מציין שהנושאים הללו רעים או פסולים, אלא, אינם מתאימים ללימוד ברגע זה.

מהם אותם נושאים?

– חזרה בתשובה ממעשים מתים

– אמונה באלוהים

– תורת הטבילות

– סמיכת ידיים

– תחיית המתים

– משפט עולם.

מעשים מתים…:

בדיקת תוכן הנושאים שאותם מציין המחבר מבהירה שהנמענים מתקשים להתמודד עם לחץ היהדות הרבנית.

בשלב הראשוני של לימודיהם הם לומדו שישועתם היא מתנת חסד מאלוהים בזכות קורבנו הנצחי של האדון והכוהן הגדול ישוע המשיח.

ישועה וצדקת אלוהים אינם גמול על כמות עשיית מצוות ואיכותן אלא ניתנת לאדם על סמך אמונה כנה בישוע כאדון מכפר חטאים שמת עבורו וקם לתחיה (אל הרומים י’ 9-10).

ישועה כנה מתבטאת במעשי האדם ופרי הרוח בכל תחומי חייו (אל הגלטים ה 19-23, אל האפסים ד-ו).

במותו, המשיח הקים את הברית החדשה (מתי כ”ו, ירמיה ל”א 30-34).

במותו, סרה מרות המצוות של ברית סיני (אל הגלטים ג’ 23-25).

לכן, מי שחוזר לחיות תחת מרות שכבר פגה וחושב שדרך קיום מצוות שמרותן פגה הוא משיג יתרון כלשהו אצל אלוהים, הריהו טועה ומתעה.

אדם שכזה מתעסק במעשים מתים – משמע, מעשים שאין בהם הוכחת צדקה ואינם מתקבלים כקטורת רצויה בעיני אלוהים. מן הסתם לכותרת זו יכולים להיכנס גם כל המעשים חסרי המוסר שהינם מעשי מוות ושאינם חלק מחייו של הנושע.

אמונה באלוהים זה נושא נפלא והכרחי, אך מהווה שלב ראשוני בלימוד. את הלימוד הם שמעו וכל שעליהם לעשות זה ליישמו!

תורת הטבילות: הנושא אינו זר לאוזן היהודית.

התורה כוללת מצוות לטבילות טהרה [ויקרא], ובהן טבילת טהרה של האישה בהקשר למחזור החודשי, טבילת הטהרה של הגבר בהפרשת נוזלים וכו’, וכן טבילת כלים בהקשר טהרה ועבודת הקודש.

הנמענים היו עסוקים בהרהורים הקשורים לנושאים כה בסיסיים שהיה עליהם כבר לדעת, ולכן נשמעת התרעומת של המחבר.

הדישה בנושאים “מתים” הייתה בעוכריהם.

סמיכת ידיים: יתכן מאוד שההתייחסות לפעולה הקשורה בהקרבת הקורבנות בה נדרשו המקריבים להניח ידיהם על הקורבן כחלק מדרישתו של אלוהים, כדי ללמדם שחטאיהם כעת עוברים אל הקורבן שמצידו נענש בעבורם (ויקרא א’ 4, ג’ 8, 133).

תחיית המתים, ומשפט עולם: הכוונה לכל הקשור לתחייה מן המתים כמו למשל בספר דניאל י”ב 1-2, איוב י”ט 23-27, יוחנן י”א 25 וכדומה, וכן  אודות משפט אלוהים על בני האדם – מאמינים ושאינם מאמינים, חטא כנגד רוח הקודש שאין עליו חזרה בתשובה וכו’.

כאמור, כל הנושאים רלוונטים, אך מתאימים לשלב הראשון של האמונה ולא לשלב הנוכחי של הנמענים.

לאחר שייצבו את מצבם הרוחני, אפשר ובשמחה לחזור וללמד את כל העקרונות הבסיסיים של האמונה, מתוך חוזק ובגרות רוחנית.

חלוקת פרק ו’ 4-20:

  1. אזהרה: הסכנה הטמונה בסטיה מהאמונה המשיחית (ו’ 4-8)
  2. בטחונו של המחבר בהחלטתם הנכונה של השומעים ורצונו עבורם (ו’ 9-12)
  3. הבטחותיו של אלוהים הן הבסיס לתקוותנו (ו’ 13-20)
  4. אזהרה: הסכנה הטמונה בסטיה מהאמונה המשיחית (ו’ 4-8)
  5. הן אלה שכבר הוארו עיניהם וטעמו ממתנת השמים וניתן להם חלקם ברוח הקודש
  6. וטעמו את דבר אלהים הטוב וכוחות העולם הבא,
  7. ונסוגו, אי אפשר לחדש אותם עוד לתשובה, בהיותם צולבים להם מחדש את בן-

האלהים ושמים אותו לחרפה.

  1. הרי אדמה השותה את הגשם היורד עליה פעמים רבות ומוציאה עשב טוב לעובדים אותה, נושאת ברכה מאת אלהים.
  2. אבל אם תצמיח קוצים ודרדרים, פסולה היא וקרובה לקללה וסופה להישרף.

פסוקים 4-8 מהווים אחד מהקטעים המדוברים ביותר בברית החדשה.

אציין את שלושת הדיעות העיקריות ואז אנמק את דעתי.

דיעה א: ניתן לאבד ישועה!

ישנם הטוענים שהמחבר מלמד שמאמינים נושעים יכולים לאבד את ישועתם אם לאחר הכרזת אמונתם בישוע הם נסוגים וכופרים באדון.

לדעתם, שימוש במילים ותיאורים כגון:

הוארו עיניהם, טעמו ממתנת שמיים, קיבלו חלקם ברוח הקודש, טעמו את דבר אלוהים הטוב וכוחות העולם הבא, יכולים לתאר רק אנשים נושעים.

ואם נושעים אלו מסיבה כלשהי כופרים בישוע, כי אז תאבד ישועתם.

קביעה שכזו אינה זוכה לחיזוק בפסוקים אחרים בכתבי הקודש.

אדרבה, דבר אלוהים מלמד את ההיפך הגמור.

–          יוחנן ו’ 37-39:

“כל מי שהאב נותן אותו לי יבוא אליי, ואת הבא אליי לא אשליך החוצה, כי ירדתי מן השמים לא לעשות את רצוני שלי אלא את רצון שולחי. וזה רצון שולחי: שלא יאבד לי איש מכל אשר נתן לי.”

–          יוחנן י’ 27-29:

“צאני שומעות את קולי ואני מכיר אותן. הן הולכות אחריי ואני נותן להן חיי עולם. ולא תאבדנה לעולם, אף לא יחטוף אותן איש מידי. אבי שנתן אותן לי גדול מכל ואין איש יכול לחטוף אותן מיד האב. אני והאב אחד אנחנו…”

–          אל האפסים א’ 4:

“כשם שבחר אותנו בו בטרם היווסד תבל, להיות קדושים ובלי דופי לפניו באהבה.”

–          אל הפיליפים א’ 6:

“בזאת בטוח אני, שהמתחיל בכם את הפעולה הטובה השלם ישלים אותה עד יום המשיח ישוע.”

–          אל הקולוסים ג’ 3:

“כי מתם וחייכם צפונים עם המשיח באלוהים…”

–          אל הרומים ח’ 34-39:

אהבת אלוהים היא לנצח לילדיו. אף דבר לא יפריד אותנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע.

–          יוח”א ב’ 19:

“הללו מקרבנו יצאו, אבל לא משלנו היו. כי אילו היו משלנו, היו נשארים איתנו, אך הם יצאו למען ייוודע שכולם אינם משלנו…”  יוחנן מבהיר ומעודד את המאמינים שכל אלו אשר היו ביניהם וטענו להיותם מאמינים, ובשלב כלשהו נטשו את הקהילה וטענו שכעת אינם מאמינים יותר בישוע, לא איבדו כל ישועה, אלא מעולם לא נושעו מלכתחילה. לכן, אל יפול לבבכם, אלוהים אינו חוזר בו מהבטחתו לישועה נצחית.

לצערי, לאורך חיי ראיתי מספר לא מבוטל של אנשים הטוענים להיותם משיחיים אך פרי הרוח לא נראה בבירור בחייהם ולעיתים ההיפך היה בולט (אל הגלטים ה’ 19-23).

כאשר אותם אנשים בסופו של דבר סרו מישוע, אף אדם לא התפלא, כי היה ברור שמעולם לא נושעו – חייהם הוכיחו את הנלמד ממשל הזורע. חייהם היו כאחד מסוגי האדמה שלא הניב פרי – משמע – לא נושעו (מתי י”ג).

לעומת זאת, חלקנו עדים למצבים בהם אדם שכולנו חשבנו לנושע, פתאום באמצע החיים סר מהאמונה בישוע וגורם לכולנו שברון לב והרהורים. הרי היינו בטוחים שהוא נושע…

למרות שברון הלב האישי, הרי שרק אלוהים יודע את עמוקות הלב (ד 12-13).

אלוהים לעיתים מאפשר מחלוקת או קושי שדרכם נבחנת האמונה של המעורבים.

עבור אותם לא נושעים, אותה מחלוקת היא “הקש ששבר את גב הגמל” וגרם להם להודות בחוסר אמונתם, ולעומת זאת, עבור הנושע, אותה מחלוקת או קושי, היו כלי לחיזוק האמונה והתקרבות רבה יותר למושיע ישוע.

–          אל הפיליפים ב 12:

“לכן אהובי, כשם שציתם תמיד, לא רק כמו בעת נוכחותי, אלא על אחת כמה וכמה כעת, בהעדרי – השמעו עתה, וביראה ורתת פעלו למימוש תשועתכם.”

שאול השליח מעודד את המאמינים בקהילה בפיליפי להתבגר באמונה ולהגיע לרמה בה הם מממשים את תכלית ישועתם.

לדוגמא – אם אלוהים קרא לאדם להיות מורה, כי אז מימוש התשועה של אותו אדם היא להיות מורה – ומורה טוב.

אין מדובר בעבודה כלשהי כדי לקבל ישועה, אלא בהתמדה במירוץ הבגרות של החיים המשיחיים.

לאור כל הנאמר, אני מסיק ומאמין שאדם נושע אינו יכול לאבד ישועתו.

אדם שטוען כי היה בעבר נושע ועתה אינו, הריהו משקר. הוא מעולם לא היה נושע ולכן אינו יכול לאבד את מה שמעולם לא היה לו.

דיעה ב: לאורך האיגרת המחבר מכנה את הנמענים: חלקיכם בקריאה השמיימית, אחי הקדושים (ג’ 1) ולכן חלקם בוודאי נושעים.

המחבר מתייחס לנושעים אשר אינם מממשים את תשועתם, ז”א, אינם שואפים לבגרות רוחנית ולכן מסתכנים ששירותם עבור האדון בממלכתו העתידה לקום, ייפגע.

לדעת האוחזים בדיעה זו, המחבר יודע שלא ניתן לאבד ישועה אך חורה לו שהנמענים מונעים מעצמם את שיא השירות עבור האדון בעולם הזה ובעולם הבא.

ראה לדוגמא: קור”א ג’ 10-15:

כל נושע יישפט במעמד כס משפט המשיח. אז יינתן לכל מאמין כפי שפעל וציית לאדון בעת חייו בארץ.

לדעתי, למרות שכל נושע יזכה לגמול יחסי לציות בחייו בעת היותו בארץ, אינני רואה את נחיצות האיגרת אל העברים רק עבור הסיבה הזו.

המחבר נראה כאחד השולח איגרת חירום ולא משהו פחות מכך.

התיאור של המחבר את אלו הסרים מישוע תואם למשפט הכופרים ולא למשפטם של ילדי אלוהים שכל עוונם זה חוסר בגרות רוחנית.

המחבר מתאר את הסרים מן האמת ככאלו הנשרפים ומקוללים, מילים המקבילות לסוגי האדמה המציינים את הלא נושעים במשל הזורע (מתי י”ג).

שימו לב שבפסוק 4 המחבר אינו פונה אל כל הנמענים ואינו מכליל את כולם, אלא מצמצם ואומר: אלה שכבר הוארו…

ז”א, הוא מצמצם את הפניה כלפי קבוצה מאוד ספציפית, ולדעתי בקטע הזה הוא מתייחס לאלו שאינם נושעים עדיין.

דיעה ג: המחבר מתאר אנשים אשר ראו ושמעו את הבשורה והיו עדים לאותות ומופתים וחלקם אף חוו ריפוי על טבעי, אך מעולם לא נושעו.

הבה נבאר את פסוקים 4-5:

  1. הן אלה שכבר הוארו עיניהם וטעמו ממתנת השמים וניתן להם חלקם ברוח הקודש
  2. וטעמו את דבר אלהים הטוב וכוחות העולם הבא,

כוונת הפסוקים כדלקמן.

כאשר האדון ישוע המשיח פעל בישראל הוא ריפא אנשים רבים. המון רב היה עד לניסים והאותות שהאדון ישוע עשה.

האדון ישוע ריפא חוליים מכל הסוגים ואף הקים אנשים מן המתים.

האדון ישוע האכיל המון רב בנס האכלת ההמון בגליל ועוד ועוד.

המון רב היה עד לנפלאות ולדגימה של כוחות מהעולם הבא – ממלכות אלוהים.

האם כל העדים של מעשי ישוע האמינו בו?

חבל, אך לא.

רבים מהפרושים והסופרים היו עדים לכל הנפלאות שעשה האדון ישוע ולמרות זאת דחו אותו ופעלו בכל דרך להסגירו ולהרגו.

מאוחר יותר, רוח הקודש פעלה בחיי השליחים של ישוע ואלא פעלו אותות ומופתים כדי לאמת את מסר הישועה שבפיהם.

האם כל שומעיהם וכל מי שנרפא על ידם בשם ישוע, האמין?

חבל, אך לא!

לזה בדיוק מתכוון המחבר.

כל אלו אשר ראו את כוחות העולם הבא, וזכו לחלקם ברוח הקודש – ז”א, לחסד שכל מטרתו לאפשר להם להכיר את האדון ולהאמין בו, ולמרות הכל, בחרו לדחותו, הרי שכאלו אנשים כאילו צולבים את ישוע על הצלב מחדש (פ. 6).

אלו שכך עושים, שמים עצמם שותפים לאלו שעמדו ליד הצלב והלעיגו ובזו למשיח (מתי כ”ז 39-44).

הם אינם מאמינים שהוא בן-האלוהים, המשיח והאדון.

הם אינם מאמינים שהוא הכוהן הגדול של ישועתנו.

הם אינם מאמינים בתחייתו ומשאירים אותו מת על העמוד.

מבחינתם אין תקומה ולכן גם הם לא יזכו לכל תקומה.

הם היו מתים מבחינה רוחנית ונשארו כאלו.

כעת אשמתם בוערת על ראשם וביום המשפט ידעו זאת היטב.

אותם אנשים אשר ראו וחוו את כלל העדות לישועה שאלוהים בחסדו העמיד לפניהם, ודחו זאת, הריהם שווים לכאלו שחטאו נגד רוח הקודש ואין להם דרך לחזרה בתשובה.

הבה נקרא את שאומר המחבר בפרק י’ 38-39:

“…כי “עוד מעט קט והבא יבוא, ולא יאחר. צדיק באמונתו יחיה. ואם יסוג לא רצתה נפשי בו.” אבל אנחנו איננו מן הנסוגים אלי אבדון, כי אם בני האמונה לשם ישועת הנפש.”

מכאן ברור מעל לכל ספק שכל מי שמוגדר נסוג וסר הריהו לא נושע ונדון לאבדון.

למרות כל הנאמר, על כל נושע להיזהר מאוד בשפיטת אדם אחר.

לנו בני האדם אין את היכולת לקבוע מתי הפך ליבו של אדם לאבן ואיבד את היכולת לחזרה בתשובה.

כל שניתן לנו זה לבשר ולאהוב, ולא לקבוע דין שכזה.

אני אוחז בנכונות הדיעה הזו, דיעה ג.

לאחר שהמחבר הבהיר את הסכנות הטמונות בסטיה ונטישה של אמת אלוהים שהוענקה בשפע רב לכולם, ובדרך זו גרם לרעדה ויראה בלב כל אחד מהנמענים, הוא מעודד אותם בפסוקים הבאים בבטחונו בהם, ביודעו שנמצאת בהם אמונה מושיעה. תחינתו של המחבר: בבקשה שלא ינטשו את האמת שהובהרה להם, לא יסורו מישוע ולא יחשבו אפילו לחזור לחיק היהדות הרבנית – לחיק מעשים מתים חסרי ישועה (אל הרומים ט’ 30 – י’ 4).

  1. בטחונו של המחבר בהחלטתם הנכונה של השומעים ורצונו עבורם (ו’ 9-12)
  2. גם בדברנו כך בטוחים אנו בכם, אהובי, בנוגע לדברים הטובים יותר הטומנים בחובם ישועה;
  3. שכן אלהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פעלכם ואת האהבה שהראיתם למען שמו בכך ששרתם את הקדושים ועודכם משרתים אותם.
  4. חפצים אנו שכל אחד מכם יראה את אותה שקידה בעמדו בבטחון התקוה עד הסוף,
  5. כדי שלא תהיו לנרפים, אלא תלכו בעקבותם של היורשים את ההבטחות על-ידי

אמונה וארך רוח.

בפסוק 9 המחבר משנה את טון דיבורו וכעת מלטף את נפש הנמענים

רק במקום הזה המחבר מכנה את הנמענים במילה: אהובי.

בדרך זו המחבר מבהיר לנמענים שאינו מטיל ספק בישועתם – לפחות רובם הגדול, ואינו פונה אליהם כאילו הם עסקת חבילה אחת של אוייבי אלוהים ונסוגים.

בעוד משפט ושריפה מחכים לנסוגים, לחסרי האמונה הדוחים את האדון, הרי שאלוהים מכין דברים נעלים ונפלאים לילדיו המלאים באמונה מושיעה.

המחבר רוצה לחזק את בטחונם בנצחיות נאמנותו של אלוהים לדברו והבטחותיו.

אלוהים צדיק ומקיים את שהוא מבטיח.

אלוהים משלם גמול צודק, ואינו עיוור או בעל זיכרון פגום לכל מעשי הצדקה שעשיתם מתוך אמונה מקריבה.

מעשיכם הטובים היו עדות ברורה של פרי הרוח ולכן אין כל ספק שחסד אלוהים עתיד להיות מורעף עליכם – כי אלוהים גומל היטב לילדיו הנאמנים.

מעשי האהבה שלכם איש לרעהו והעזרה לנזקקים הוכיחו שאתם תלמידי האדון (יוחנן י”ג 34-35).

אחים יקרים ואהובים.

אמונה מושיעה אינה מתבטאת רק בפרץ אחד של אהבה, תהיה יפה ככל שתהיה.

אמונה מושיעה מתבטאת בחיים השייכים לאדון ומסורים לו בכל יום וכל היום.

לפיכך, הוכחת ישועתכם דורשת שקידה והמשך בלתי פוסק של אותה אהבה איש לרעהו וממש באותה מידה גם עמידה איתנה באמונה ללא ערעור, היסוס או חס וחלילה נסיגה.

ידוע שאמונה היא ביטחון בממשות הדברים המקווים (י”א 1),

לפיכך, התמידו בתקווה כי תקוותכם לא תימוט – אלוהינו נאמן!

בפסוק 12 המחבר מעניק לנמענים – וגם לנו – עיצה השווה הון רב.

…”כדי שלא תהיו לנרפים, אלא תלכו בעקבותם של היורשים את ההבטחות על-ידי

אמונה ואורך רוח.”

מתברר מן הרמז שלפחות חלק מהנמענים הלכו אחרי אנשים עם עדות רעה אשר הובילו אותם למצבם הירוד הנוכחי.

המחבר מפציר בנמענים שישימו לב היטב מי הם הדמויות המהווים להם השראה, הנהגה בבקשה, אל תתעצלו.

אל תבחרו דמויות לחיקוי עצלות וחסרות מעוף ואמונה.

ראו מי אכן נאמן לאדון וחי חיי טוהר, קדושה ובגרות רוחנית.

העמידו אנשים כאלו לנגד עיניכם כמופת ועשו כמוהם (ראו את דברי שאול השליח בקור”א י”א 1, אל הפיליפים ג’ 17).

מן הסתם כתבי הקודש מלאים בדוגמאות למופת, אך אם אחד מבני הקהילה תואם לחריצותם של גדולי האמונה בכתובים, אז לימדו גם ממנו.

מן הסתם בידקו כל העת שדבריהם ומעשיהם תואמים את הכתובים, אך לאחר שווידאתם את האמת, התעודדו בדוגמתם ועשו כמוהם.

ומי הם הדוגמאות למופת בכתבי הקודש?

בפסוקים 13-20 ובהמשך האיגרת המחבר מציין כמה מהם…

–          אברהם אבינו (ו’ 13-15)

–          האדון ישוע (ג’ 1-2, י”ב 1-2)

–          ענן עדים (פרק י”א וי”ב)

בפסוקים 13-20 המחבר אומנם מציג דוגמאות נפלאות להתמדה באמונה, אך גם מחזיר את הנושא העיקרי לישוע ככוהן גדול. ומשם ממשיך את הפירוט של השירות של ישוע כנעלה וראוי למלוא תשומת הלב ואמונתו של כל אדם.

 

להזכירנו:

בפרק ה’ 11, המחבר עצר את העיסוק בישוע ככוהן גדול על דברתי מלכי צדק, ופתח בקטע בו הוא מזהיר את הנמענים על חוסר בגרותם הרוחנית.

–          המחבר מתאר את מצבם הנוכחי של הנמענים (ה’ 11 – ו’ 3)

–          מזהירם באזהרה חמורה לבל יסוגו מן האמונה (ו’ 4-8)

–          מעודד אותם בכך שהוא בטוח ביכולתם לעמוד באמת (ו’ 9-12)

בפרק ו’ 13-20 המחבר מציג הצעה ליישום לנאמר בפסוק 12, אך גם מנצל בגאוניות את הקטע הבא כדי לחזור
לנושא אותו הפסיק לרגע, בפרק ה’ 10 – ישוע הכוהן הגדול לעולם על דברתי מלכי-צדק.

  1. הבטחותיו של אלוהים הן הבסיס לתקוותנו (ו’ 13-20)
  2. כאשר אלוהים הבטיח את הבטחתו לאברהם הוא נשבע בנפשו, מפני שאין גדול

ממנו אשר בו הוא יכול להשבע.

  1. הוא אמר, “כי-ברך אברכך והרבה ארבה אותך.”
  2. וכך, בעמדו באורך רוח, השיג אברהם את אשר הבטיח.
  3. בני אדם נשבעים בגדול מהם, והשבועה היא להם חותם של אמת השם קץ לכל דין

ודברים.

  1. וכאשר רצה אלהים להראות ביתר תוקף ליורשי ההבטחה כי כוונתו אינה ניתנת לשינוי, התחייב בשבועה.
  2. באופן זה, על-סמך שני דברים בלתי משתנים שחלילה לאלוהים לשקר בהם, אנחנו הנמלטים נתעודד מאוד לאחוז בתקוה המונחת לפנינו;
  3. תקוה שהיא כעוגן בטוח ויציב לנפשנו ומגיעה אל מבית לפרכת,
  4. אל המקום אשר ישוע, החלוץ העובר לפנינו, נכנס בעדנו והיה לכהן גדול לעולם על-דברתי מלכי-צדק.

הדוגמא של אברהם (ו’ 13-15)

מן הסתם המחבר מציין את אברהם כדוגמא ומופת לאיש אמונה המתמיד ללכת עם אלוהים למרות כל הקשיים ולאורך כל חייו.

כל אחד מהנמענים אינו מערער על מעמדו של אברהם כאבי האומה ואהוב על אלוהים.

הרי מי מבין גדולי האמונה נדרש להעלות את בנו יחידו לעולה וביצע את כל הוראת אלוהים ללא היסוס? (בראשית כ”ב).

אברהם בטח באלוהים וידע שגם אם יקריב את בנו, אלוהים מסוגל להקימו מן המתים (י”א 17-19).

כתוצאה מעמידתו באמונה, זכה אברהם לחוות את כל הברכות ולהוות מופת ודוגמא (ראה את דברי אלוהים לאברהם בבראשית כ”ב 15-18).

אלוהים נשבע בנפשו מכיוון שאין הוויה נעלה או גבוהה ממנו.

והנה, כאשר אברהם הוכיח בפועל את ציותו לאלוהים באמונה עיוורת, אלוהים חזר וציין את ההבטחות כדי להדגיש לאברהם שכל מה שאלוהים הבטיח הוא מקיים.

לנמענים המסר חייב להיות ברור:

אלוהים אכן מקיים הבטחות, אך אלו ניתנות לא לעצלנים כבדי אוזן הסרים ונסוגים מן האדון, אלא לילדי אלוהים הנאמנים ומוכיחים את אמונתם היציבה והכנה לאורך חייהם, גם במהלך קשיים וסבל.

להלן הסיבות לבחירת אברהם כמופת ודוגמא לבני הקהילה שקבלו את האיגרת.

  1. כל יהודי מאמין מרגיש קרבה לאברהם כאבי האומה
  2. אברהם מוצג בתורה כדמות חיובית וראויה לדוגמא
  3. אברהם נחשב לאבי האמונה (אל הגלטים ג’ 16)
  4. הבטחותיו של אלוהים לאברהם מאוד מפורטות בתורה ולכן קלות לבדיקה והוכחה לקיומן על ידי אלוהים.
  5. אלוהים ברך את כל השותפים לאמונתו של אברהם
  6. אברהם הינו דוגמא ומופת לאדם שהתמיד באמונה לאורך שנים רבות ומלאות קשיים ומבחנים, עד שאלוהים הגשים את שהבטיח לו. אברהם לא סר ולא נסוג מאלוהים.
  7. אלוהים נשבע בשמו, כי אין שם נעלה יותר משמו של אלוהים – כדי להדגיש ולהבטיח את קיום ההבטחות שהעניק לאברהם.

אמינות השבועה של אלוהים (ו’ 16-18)

  1. בני אדם נשבעים בגדול מהם, והשבועה היא להם חותם של אמת השם קץ לכל דין

ודברים.

  1. וכאשר רצה אלהים להראות ביתר תוקף ליורשי ההבטחה כי כוונתו אינה ניתנת לשינוי, התחייב בשבועה.
  2. באופן זה, על-סמך שני דברים בלתי משתנים שחלילה לאלוהים לשקר בהם, אנחנו הנמלטים נתעודד מאוד לאחוז בתקוה המונחת לפנינו;

המחבר מציין מקרה מהחיים.

כאשר אדם רוצה להבטיח שהבטחתו אכן רצינית והוא מתעתד למלא אחר כל שהוסכם, הוא נשבע במשהו גדול ממנו.

עד היום בבתי משפט ברחבי העולם נדרש העד להישבע בהניח ידו על כתבי הקודש.

בדרך זו, העד מצהיר בשם גדול משמו שהוא דובר אמת וניתן לסמוך על הנאמר.

מכיוון שאין רשות או הוויה בכירה מאלוהים, אז הוא יכול להישבע רק בנפשו.

מכיוון שאלוהים הינו אל קדוש, ריבון, צדיק וטהור, יוצא שמילתו ניתנת לאמונה וביטחון.

שבועתו של אלוהים מעניקה ביטחון לכל השותפים לאמונתו של אברהם שאלוהים נשאר נאמן להם בדיוק כפי שהיה נאמן לאברהם.

ראו את סופו של אברהם ודעו לכם שאותו האלוהים נמצא גם עימכם – כי הוא נשבע בנפשו.

למה הכוונה בפסוק 18 במילים:

באופן זה, על-סמך שני דברים בלתי משתנים שחלילה לאלוהים לשקר בהם

מהם שני הדברים הבלתי משתנים שהמחבר מתכוון אליהם?

  1. ההבטחה של אלוהים האב לבן, אתה כוהן לעולם(ראה הרחבה בפרק ז’ 15-28).

ז”א, כהונתו הגדולה של המשיח ישוע היא לעולם ואינה משתנה.

  1. על דברתי מלכי-צדק.

ז”א, שהמשיח ישוע נבחר להיות כוהן גדול לעולם על סמך קביעתו ובחירתו של אלוהים האב, ממש כפי שבחר את מלכי-צדק להיות לו כוהן גדול (בראשית י”ד). המשמעות והחשיבות היא שכוהן גדול על פי התורה בא ממשפחת אהרון משבט לוי. אך כהונתו של האדון ישוע באה מסדר אחר, נעלה וטוב יותר, על פי בחירתו של אלוהים. ממש כמו שמלכי-צדק היה כוהן על פי סדר אחר שאינו מקרב צאצאי ישראל.

זה גם מסביר שהמשיח מביא עימו ברית חדשה אשר בה מן הסתם כללים חדשים.

למה מתכוון המחבר בפסוק 18 באומרו:

אנחנו הנמלטים נתעודד מאוד לאחוז בתקוה המונחת לפנינו

ממה נמלטו הנמענים?

הנמענים וגם כל אחד מילדי אלוהים הנושעים נמלטו מהדרך חיים הקודמת שאופיינה בחטא וחוסר תקווה, ופנינו לדרך החיים של אלוהים בזכות דם הכפרה של האדון ישוע. פנינו לחיים מלאי ישועה, ביטחון ושלום אלוהים.

אנו יכולים להיות בטוחים כי אנו בוטחים על תכונותיו הנצחיות של אלוהים.

פסוק 18 מסתיים עם חזרה לנלמד בפרק ה’ 10 – אודות ישוע הכוהן הגדול לעולם על דברתי מלכי-צדק.

וכעת, בשני הפסוקים האחרונים של פרק ו’, המחבר מחזירנו לנושא הראשי:

העידוד והנחמה בתקווה בטוחה ויציבה (ו’ 19-20)

  1. תקוה שהיא כעוגן בטוח ויציב לנפשנו ומגיעה אל מבית לפרכת,
  2. אל המקום אשר ישוע, החלוץ העובר לפנינו, נכנס בעדנו והיה לכהן גדול לעולם על-דברתי מלכי-צדק.

לאחר שראינו איך אברהם נתברך על ידי האלוהים הנאמן עבור אמונתו, אז הבה נזכור שהחסד הזה שהיה לאברהם נמצא עבור כל אחד מילדי אלוהים השותף לאמונתו המושיעה של אברהם.

העוגן שעמד לרשות אברהם הוא אותו ישוע העומד עבורנו.

העוגן שלנו היא האמונה בישוע, והוא יציב ובטוח.

כאשר החובלים זורקים את העוגן לים, הם באמת מקווים שקצות העוגן יתפסו בסלע או שיכנסו עמוק בקרקעית כדי להבטיח את יציבות האוניה.

עוגן לכשעצמו אינו עוצר אף אוניה אם אינו תקוע בקרקעית או בדבר יציב כלשהו.

אמונתנו הבלתי מעורערת בישוע כאדון ומושיע, הכוהן הגדול והנצחי שלנו, כמוה כעוגן השקוע ואוחז אל מבית לפרוכת.

ומה נמצא אל מבית לפרוכת?

אלוהים בכבודו ובעצמו!

ישוע הכוהן הגדול שלנו מגיע אל נוכחות אלוהים – ואין בטוח ויציב ממנו.

תקוותנו אינה בדבר חולף ללא בסיס ושורש או תכלית, אלא בדבר בטוח ויציב שאין שני לו.

מסיבה זו, אנו יכולים להמשיך ולחיות חיי ציות לאדון ישוע ללא היסוס וללא נסיגה ובביטחון רב – גם לנוכח רדיפה, צרה וסבל. גם לנוכח מוות אם יידרש – כי חיינו מחוברים למעבר לפרוכת ושם יש רק חיים ולא מוות.

מכאן, גם אם נמות – נחיה. עם האדון!