אל העברים פרק א’

הקדמה:

רקע לכתיבת האיגרת, מטרת כתיבת האיגרת ותאריך משוער של כתיבתה

האיגרת אל העברים הינה אחת מהאיגרות החשובות ביותר בכתבי הקודש.

כמו כל איגרת חשובה, מוטל על הקורא ללמוד את האיגרת לעומק ולפענח את תכליתה, את פסוק המפתח ואת ייעודה לשומעיה המקוריים.

איגרת אל העברים אינה נפתחת עם שם המחבר, אלא ניתנת לנו כשיעור, דרשה של אדם הבקיא היטב בתורה ובכתובים.

הנמענים חייבים להיות אנשים הבקיאים בכתבי הקודש היהודים.

איגרת אל העברים רוויה בציטוטים מן התנ”ך יותר מכל ספר אחר בברית החדשה.

מן הסתם מדובר ביהודים מאמינים בישוע וגויים יראי אלוהים המתחברים בקהילות המשיחיות של אותה תקופה. סגנון חיי הקהילה באותה עת היה דומה עד זהה לזה של בית הכנסת היהודי הרגיל.

באיגרת הזו ישנם 35 ציטוטים מתרגום השבעים (תרגום התנ”ך ליוונית במאה השלישית לפנה”ס – ספטואגינט – LXX), ו- 34 השוואות ודימויים כדי לאמת, לחזק ולבסס את טענותיו של המחבר.

כמו כן המחבר מציג 19 סיכומים מהתנ”ך ו- 13 פעמים הוא מזכיר שם או נושא מהתנ”ך ללא מראה מקום.

איגרת אל העברים מעניקה לנו את הידע איך לפרש מספר נבואות משיחיות בתנ”ך שעד אז לא הובנו היטב (תהילים ב – בני אתה, אני היום ילדתיך…)

לאור הכתוב כבר בפרק ב’ 1, ג’ 6,12,14, ו’ 4-8, 17-20, י’ 23,38, י”ב 3,13 ניתן לקבוע בוודאות שהמחבר מעודד את שומעיו להישאר נאמנים לאדון ישוע, בעת קושי, משבר וצרה,  אך גם מזהיר את הנמענים, לבל ינטשו את דרך האמת בישוע המשיח, ויסטו לעבר דרך אחרת ואמונה אחרת המתכחשים לאדונותו של ישוע.

תחלס: המחבר מזהיר את השומעים לבל יחזרו בחזרה לחיות תחת מרות היהדות הרבנית הדוחה את ישוע כמשיח ואדון.

אלו הנושעים, הנסוגים מדרך האמונה, מסתכנים בהרס עדותם המשיחית.

אלו שלא נושעו עדיין ועומדים לדחות את בשורת הישועה, לאחר שהוצגה לפניהם במלואה – מסתכנים בכך שלא יוכלו שוב לחזור בתשובה! ז”א, גורלם ייחרץ!

לאיזו קהילה נשלחה האיגרת אל העברים?

א. קהילת המאמינים אליהם נשלחה האיגרת היא הקהילה אשר ברומא.

בפרק י”ג 24 המחבר שולח דרישת שלום אל הנמענים דווקא מבני איטליה אשר עימו. לשון שכזו מציינת מצב בו אנשים מרומא – איטליה, היו עימו והם אלו השולחים דרישת שלום למכריהם אשר ברומא.

ב. במע”ש י”ח 2 לוקס מציין את עקילס ופריסקילה אשר מקורם בקורינתי אך לא מזמן באו מאיטליה, ואז מייד מציין רומא. ז”א, ציון איטליה  מתייחס לרומא אם לא נאמר אחרת.

ג. במע”ש ב’ 10, לוקס מציין שבין הנוכחים בחג השבועות בחדר העליה היו גם יהודים מרומא…

איננו יודעים בוודאות איך הגיעו אותם יהודים בראשונה לרומא, אך לא מן הנמנע שיהודים אשר הוגלו או עזבו את ישראל מאות שנים קודם לכן, התאקלמו בארצות אחרות והקימו שם בתי כנסת. היה ידוע שבתקופה המדוברת היו ברומא בין 40-50 אלף יהודים.

חלק מאותם יהודים עלו לירושלים בחגי הרגלים (פסח, שבועות וסוכות – ראה דברים ט”ז). יהודים אלו מוזכרים באירוע המתואר במע”ש ב’. אותם יהודים שמעו את הבשורה והיו עדים לאותות ומופתים שליוו את מסר השליחים, נושעו, וכאשר חזרו לרומא, הם הקימו את הקהילה שם.

ד. לאורך כתבי הברית החדשה, רועי קהילה מכונים בתואר – זקנים, משגיחים, ורק באיגרת אל העברים הם מכונים בתואר: מנהיגים (י”ג 7, 17, 24).

מחוץ לספרי הברית החדשה, השימוש היחידי בתארים אלו למנהיגי הקהילה נמצא באיגרת של קלמנט וכן הרועה של הרמס, שניהם קשורים לקהילה ברומא. (Clement and The Shepherd of Hermas).

האיגרת של קלמנט אשר מרומא אל הקהילה אשר בקורינתי שנכתבה לקראת סוף המאה הראשונה, כוללת ציטוטים נרחבים מאיגרת אל העברים (36:1-6). בשאר האיגרת של קלמנט התייחסויות רבות לאיגרת אל העברים וניכרת השפעה רבה של אל העברים על האיגרת של קלמנט.

לפיכך, יש בסיס רחב ויסודי לקבוע שאיגרת אל העברים ממוענת למאמינים אשר ברומא.

מטרת כתיבת האיגרת:

בני הקהילה שאליהם נשלחה האיגרת אל העברים החלו לסטות מדרך האמונה המושיעה (ב 1-4). ככל הנראה הרדיפות נגד המאמינים והמחיר האישי הגבוה שהם החלו לשלם בעבור נאמנותם לבשורת ישוע המשיח, החלו להראות את אותותיהם בכך שאמונתם בישוע התערערה.

אם לא הייתה נשלחת אליהם האיגרת הזו, היה קיים חשש שרבים מהקהילה היו נוטשים את דרך האדון ונטמעים בבתי הכנסת הרבניים – כדי לשמור על נפשם (י’ 23-25).

ז”א, רבים היו בוחרים להתכחש לשם האדון מפחד המחיר האישי ויתכן בחייהם, לו יתמידו להכריז על שייכותם לאדון ישוע.

[[רומא העניקה ליהודים חופש פולחני אך דרשה מבני דתות אחרות לאמץ את פולחן הקיסר. המאמינים בישוע נחשבו בעיני הרומאים, בתחילה, כפלג יהודי לכל דבר ואת המחלוקת בין היהדות הרבנית למאמינים בישוע כמחלוקת פנימית יהודית. מסיבה זו לא מנעו מן המאמינים בישוע להתמיד באמונתם. עם השנים גדל מספר הגויים הנושעים וכמו כן גברה המחלוקת בין היהדות הרבנית לבין המאמינים בישוע. לו כל הנושעים היו רק יהודים, כי אז רומא לא הייתה מתערבת בנעשה, אך מכיוון שרבים מבני הקהילה היו גויים נושעים, ואלו נטשו את מקדשי האלילים ופולחן הקיסר, החליטו ברומא להתייחס אל המאמינים בישוע כקבוצה נפרדת שאינה זכאית לחופש פולחני. היו קיסרים שהחליטו לרדוף אחר מאמינים עד חורמה, ואחרים שהביעו אדישות כלפיהם.]]

המחבר מזכיר ומבהיר לנמענים את המחיר הגבוה של הסטיה מן האמת, את תוצאת החוסר ציות לאלוהים.

המחבר מאתגר את שומעיו לנאמנות – כמו זו של האדון ישוע המתוארת בפרק ג’ 1-6, ולעומתה, דוגמא שלילית ותוצאות הרסניות לגבי אלו שבחרו בחוסר האמונה וחוסר הציות כמו בני המדבר לאחר יציאת מצרים (ג’ 7-ד’ 2). הם מתו במדבר ולא נכנסו לארץ ההבטחה..

בפרק ד’ 3-11 המחבר מעודד את השומעים הנושעים לאחוז בבשורת האמת כי רק בה ולאוחזיה יש שמחה, שלווה, שלום ובטחון, וכניסה לעצרת השמיימית המבורכת (י”ב 22).

בפרק ד’ 12-13 המחבר מזהירם מפני כוח השיפוט הריבוני של דבר אלוהים המסוגל לקרא את מחשבות האדם ומניעיו.

המחבר מעודד את בני הקהילה ברומא לאחוז בבשורת האמת בכל כוחם, וגם אם צריך במחיר חייהם (ד’ 14, י’ 23).

בגלל התנהגותם הנוכחית – כשלון בעמידה בלחץ וסטיה מדרך האמונה, המחבר מתאר את בני הקהילה שאליה שלח את האיגרת כמאמינים חסרי בגרות רוחנית (ה’ 11- ו’ 3). ברור לנו על פי הכתוב בפרק ב’ 1-3 שהנמענים היו דור שני של מאמינים ולא הדור אשר חלקם ראה במו עיניו את האדון ושמע את דברו – במהלך העליה לרגל לירושלים… מסיבה זו אפשר להבין מדוע המחבר מציין את הנמענים כתינוקים מבחינה רוחנית (ה’ 11-14)

בפרק ו’ 4-8 המחבר מציג דוגמא שלילית, בה הוא מבהיר:

א. לנושע – אם נסוגתה מאמת הבשורה, הינך הורס את עדותך ושירותך למשיח. בעת משפט כס המשיח גמולך יהיה בהתאם (קור”א ג’ 5-10).

ב. ללא נושע – אם תדחה את בשורת הישועה שהוצגה ואומתה באותות ומופתים, הרי שלא נותרה עדות גדולה יותר עבורך. חרצת את גורלך  לאבדון.

המחבר חוזר לחיוביות ובפרק ו’ 9-20 הוא מביע בטחונו שבני הקהילה יתעשתו ממצבם המביך ויבטחו באמונה כנה וטהורה בהבטחותיו של אלוהים.

המחבר מעודד את השומעים החיים תחת לחץ לשמור על התחברות עם הקהילה ואיש עם רעהו. אנו זקוקים לעידוד ועזרה הדדית כדי להתמודד עם הלחץ הגדול המאיים לפרק את אחדותנו ולערער את אמונתם של חלק מאיתנו (י’ 24-25). שוב מזהיר המחבר את אלו שיבחרו לסטות מדרך האמת – משפט אלוהים! (י’ 26-31).

המחבר אינו משאיר את שומעיו רק בסיום מאיים, אלא שוב מציין את המעשים החיוביים כדי לעודדם.

צרות אינן זרות לכם! זיכרו איך עמדתם בהן בעבר. העידוד נבע בביטחון הדברים המקווים שאלוהים הבטיח לילדיו בשמיים, במלכותו. זיכרו איך האמונה הזו חיזקה אתכם וחיזרו אליה שוב. בה הכוח להתמודד עם האתגרים הנוכחיים (י’ 32-39).

אחים ואחיות יקרים. אתם יודעים היטב שאתם לא הראשונים המתמודדים עם לחץ אויבי הבשורה או כאלו שהתחזקו רק מהביטם לעבר הבטחות אלוהים העתידיות.

ראו והתעודדו מדוגמת אבירי האמונה לאורך ההסטוריה.

הם לא זכו לטעום את ההבטחות במהלך חייהם, אך בטחונם באלוהים המקיים הבטחותיו העניקה להם את כל הכוח לא לסטות מן האמת גם במחיר חייהם (י”א-י”ב 2).

כל קדושי התנ”ך ראו פחות ושמעו פחות ממה שאתם שמעתם וראיתם, והנה ראו איך עמדו במבחני האמונה. זיכרו, ללא אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים (י”א 6).

אחים ואחיות התעודדו:

סבלכם אינו בהכרח בא עליכם בגלל חטא ספציפי ואינו בהכרח עונש משמיים.

אדרבה, אלוהים נוהג בכם כבנים, שהרי אלוהים מוכיח את אלו שהוא אוהב…(פרק י”ב).

הביטו לעבר האח הבכור ישוע. הוא ציית עד מוות ופיאר את שם אלוהים האב. מאיתנו מצופה ללמוד מנסיונו. אותו הרוח השוכן בו שוכן גם בכל אחד מילדי אלוהים למען יחיה כפי שחי האדון.

הבה נלמד מהדוגמאות הטובות ולא מהדוגמאות הרעות – כמו עשיו (י”ב 14-17).

המחבר מוביל את שומעיו לשיא המתואר בפרק י”ב 18-24:

שני הרים:

הר סיני והר ציון השמיימי.

במעמד הר סיני רעד העם ופחד. העם ידע היטב מה גורלו אם יסור ולו בפסיק מאחת ממצוותיו של אלוהים. העם נותר במרחק מאלוהים…

לעומת הר סיני, מציג המחבר את הר ציון השמיימי.

שם עומדים ילדי אלוהים אל מול חסדו של אלוהים שניתן לנו בתשלום דם המשיח. שם עומדים ילדי אלוהים עם אלוהים בנוכחותו וללא פחד.

האם יעלה על דעת נושע כלשהו לנטוש את המעמד של הר ציון השמיימי מול כס החסד והרחמים של אלוהים כאחד מילדיו לטובת זה הקודם?

האם מטרת אלוהים להחזירנו אחורה, או לדחפנו קדימה לעבר בגרות וקיום תכלית בריאתנו? (י”ב 26-29).

בפרק י”ג המחבר מסכם ומפציר בשומעיו לא ליפול במלכודות של דברי הבל וויכוחי סרק אלא להתמקד בעיקר. בדברים המקדמים את מלכות אלוהים ומבטאים את פרי הרוח בחיי הנושעים.

בקיצור, האיגרת מלמדת אותנו אודות קהילה של נושעים אשר חלקם מתמוטטים מבחינה רוחנית תחת עול ולחץ הרדיפות. אותם אנשים שוקלים או כבר החליטו לחזור לחיות תחת מרות היהדות הרבנית, אם מתוך רצון להתחמק מהרדיפה נגד המאמינים בישוע או מתוך חוסר בגרות רוחנית.

המחבר מעודד אותם ומפציר בהם לא לסטות מישוע אם ברצונם לחוות את מלוא הבטחותיו של אלוהים.

תכלית האיגרת לעודד קבוצת מאמינים הנמצאים תחת עול רדיפה ולחץ, זאת על ידי איזכור ריבונותו של האדון ישוע בכל התחומים הקשורים לאלוהותו.

–          האדון ישוע הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו של אלוהים האב

–          האדון ישוע גדול מהמלאכים

–          האדון ישוע גדול ממשה ונאמן ממנו

–          האדון ישוע כוהן גדול נעלה יותר

–          דם המשיח דם טהור וראוי כקורבן מכפר חטאים

–          דם המשיח מביאנו אל המשכן השמיימי

–          דם המשיח קורבן חד-פעמי נצחי

–          דם המשיח הקים את הברית החדשה, שהיא נעלה יותר מהברית מסיני.

ביטחו בו! כי בישוע שלומכם, חוזקכם, ומילוי כל ההבטחות של אלוהים לילדיו.

מועד כתיבת האיגרת אל העברים:

בהנחה שהאיגרת אכן נכתבה לקהילה אשר ברומא, נוכל להסיק את המסקנות הבאות:

א. המחבר מציין שבני הקהילה היו מאמינים זה זמן רב, מספיק זמן כדי לדעת איך לנהוג במצב בו הם נמצאים (ה’ 11 – ו’ 3).

ב. אותה קהילה כבר חוותה בעברה נסיונות וקשיים, כך שלא מדובר בניסיון או מבחן אמונה ראשון (י’ 32-34).

ג. המחבר מציין שהעתיד צופן בחובו קשיים שיעלו להם בחייהם (י”ב 4, 12-13), ז”א, נבואה על הרדיפה הקשה נגד המאמינים ע”י הקיסר נירון  והבאים אחריו.

ד. אין באיגרת כל ציון לחורבן בית המקדש אשר התרחש בשנת 70 לספירה.

למרות הקושי בתיארוך מדוייק, ניתן לשער ברמת בטחון סבירה שהאיגרת נכתבה באמצע שנות השישים שלאחר הספירה.

האיגרת נכתבה זמן קצר לפני שהקיסר נירון החליט לרדוף את המאמינים בישוע עד חורמה.

במהלך שלושת העשורים לאחר רדיפתו של נירון, הקהילה ברומא הייתה כאוד מוצל מאש.

קיים סיכוי שהאיגרת נכתבה בשנת 49 לספירה, עת הקיסר קלאודיוס סילק את כל המאמינים מרומא (מע”ש י”ח 2). אך מכיוון שלא נשקפה כל סכנת חיים מיידית למאמינים אז, הרי שתיאור הסבל שהמחבר מציין אינו תואם לעת גירוש בסגנון קלאודיוס, אלא לעת רדיפה עד חורמה, דבר שהתרחש בתקופת הקיסר נירון – כ- 65 לספירה.

מחבר האיגרת:

מי הוא מחבר האיגרת?

מתברר שזו אחת משאלות “מיליון הדולר” שבכתבי הקודש.

מאז המאה השניה מתווכחים משיחיים רבים בשאלה זו.

פרשנים ומורים מהתקופה הקדומה העלו את שמותיהם של: שאול השליח, לוקס, קלמנט מרומא, וברנבא. בעת המאוחרת יותר פרשנים מעלים את שמותיהם של: פריסקילה, יהודה, אפולוס, פיליפוס וסילוונוס ככאלו שיתכן וחיברו את האיגרת.

הבה נבחן מה האיגרת מגלה על מחברה?

א. מחבר האיגרת הינו מטיף דינמי

סגנון ההטפה של המחבר מתאים לדרך ההטפה של מטיפים בבתי הכנסת. הם היו מציינים פסוק מהכתובים או שרשרת ציטוטים ואז בונים על הציטוטים את הביאורים והמסקנות.

והנה, האיגרת עצמה נראית יותר כשיעור, דרשה על נושא מסויים ולא כמכתב. בפרק י”ג 22 המחבר עצמו מכנה את הכתוב כדבר הטפה…

בספר מעשי השליחים י”ג 14-15, שאול השליח וברנבא נתבקשו לומר דבר מוסר – הטפה…

מדובר באותה מילה בשפה היוונית.

לפיכך, בידינו דרשת הטפה ודבר מוסר שנשמר במלואו!

ב. המחבר היה בקיא בתנ”ך ובפרשנות הפסוקים

כבר ציינתי את השימוש העשיר והרב של המחבר בציטוטים מן התנ”ך.

עלינו לזכור שבעת ההיא לא היו ספרים אלא מגילות. המחבר מוכיח בקיאות עמוקה ורבה בכתובים ולכן אפשר לקבוע שמדובר באדם שהקדיש את מירב זמנו ההגות ולימוד כתבי הקודש בבית התפילה, מדרשים, בתי כנסת וכ’ו, כי רק שם יכל להיות חשוף למגילות רבות.

המחבר מחבר בין ציטטות ממקומות נפרדים בתנ”ך ומחבר את הקשרם.

המחבר משתמש בביטויים ועקרונות המקובלים בלימוד היהודי – ‘קל וחומר’…מכאן עומק ניסיונו בחיי בית הכנסת ובקיאותו בדבר אלוהים.

ג. המחבר של האיגרת הינו איש משכיל.

המחבר בקיא בריאטוריקה ומשתמש בה לאורך האיגרת.

בני אותה תקופה – המאה הראשונה, היו לומדים ריאטוריקה כחלק מלימודים אקדמאים גבוהים. מכאן ברור שהמחבר בעל השכלה מתקדמת וגבוהה.

רמת השפה היוונית שבפי המחבר נמצאת ברמה הגבוהה ביותר בין כל ספרי הברית החדשה.

ד. מחבר איגרת אל העברים הינו משרת נאמן של האדון ישוע המשיח, אשר היה מודאג ביותר לגבי מצבם הרוחני של בני הקהילה שאליה שלח את דבר הוראתו.

המחבר מעודד בכל דרך אפשרית את המאמינים אליהם הוא כותב למען לא יסטו מן האדון ודבר בשורת האמת.

המחבר מגלה תכונות של רועה נאמן אשר טובת האדון וטובת הצאן של האדון עומדות כל העת לנגד עיניו.

מתברר לאור הכתוב ב: י’ 32-34 ו-י”ג 7-24 שהמחבר היה בקיא באירועים שחוו בני הקהילה, ולפיכך את הצורך המיידי בדבר הטפתו דווקא באותה עת.

רק האדון יודע כמה נפשות ניצלו אודות לאיגרת הזו שנשלחה לאנשים אלו במועד ההוא.

אם כן, מי הוא מחבר האיגרת אל העברים?

איננו יכולים לענות בהחלטיות, אך ניתן לצמצם את רשימת האפשרויות.

מכל הנאמר, המועמד המתאים ביותר הוא – אפולוס. כך גם חשב מרטין לותר.

לו המחבר היה שאול השליח, כי אז היה מציין זאת כפי שהוא עושה באיגרות אחרות. כמו כן, לאור הכתוב בפרק ב 1-4, המחבר מציין שהוא שמע אודות הבשורה ולא בגוף ראשון…

בספר מעשי השליחים י”ח 24-28 לוקס מתאר את אפולוס כיהודי מאלכסנדריה – איש דברים וגדול במקרא, מלומד בדרך האדון, וברוח נלהבת דיבר ולימד היטב על אודות ישוע.

אפולוס אומץ על ידי פריסקילה ועקילס אשר עדכנו אותו מבחינה רוחנית, ולאחר מכן, המשיך אפולוס להכריז בפומבי ובתוקף מן הכתובים שהמשיח הוא אכן ישוע.

התיאור של אפולוס בקטע המדובר ממעשי השליחים נראה מתאים ביותר לדמות שיכלה להיות “מחבר האיגרת אל העברים”.

בין אם המחבר הינו אפולוס או מישהו אחר, אין הדבר קריטי. החשיבות היא במסר של הכתוב אשר התקבל כחלק אינטגרלי של דבר אלוהים, שניתן בהשראת רוח הקודש ומחייב את כלל ילדי אלוהים.

המסר של האיגרת:

עידוד בעת רדיפה ולחץ נגד האמונה שלנו באדון ישוע. אל תיסוגו ואל תנטשו את בשורת האמת.

המסר המרכזי של האיגרת:

עמידתך באמונה תהיה ביחס ישר לבהירות שבה אתה רואה ומבין מי הוא ישוע ומה הוא עשה בעדנו.

מבנה וחלוקת האיגרת אל העברים:

הקדמה:

אלוהים דיבר אלינו דרך הבן (א’ 1-4)

  1. מעמדו של הבן ביחס למלאכים (א’ 5 – ב’ 18)

א. הבן עליון למלאכים (א’ 5-14)

אזהרה: אל תדחו את דבר אלוהים הנאמר מפיו של הבן (ב’ 1-4)

אא. הבן העליון נעשה נחות מן המלאכים לזמן מועט (ב’ 5-9)

ב. הבן נחות מן המלאכים (נעשה אדם) כדי לסבול עבור “הבנים” (היורשים). (ב’ 10-18).

ישוע, הדוגמא הנעלה לבן הנאמן (ג’ 1-6)

–          הדוגמא השלילית של אלו שנכשלו במבחן הנאמנות (ג’ 7-19)

מעבר: (ד’ 1-2)

–          הבטחת המנוחה לנאמנים (ד’ 3-11)

–          אזהרה: קחו בחשבון את כוח דבר אלוהים (ד’ 12-13)

  1. מעמדו של הבן, הכוהן הגדול שלנו, ביחס למערכת הקורבנות הארצית במשכן (ד’ 14 – י’ 25).

חפיפה: יש לנו כוהן גדול שנכנס למשכן השמיימי (ד’ 14-16).

א.      הסמכתו של הבן ככוהן גדול עליון (ה’ 1-10, ז’ 1-28)

  1. הקדמה: הבן שהוא מקרב בני אנוש והוסמך על פי דברתי מלכי-צדק (ה’ 1-10).

הבעיה הקיימת בקרב השומעים (ה’ 11-ו’ 3)

אזהרה: הסכנה הטמונה בסטיה מהאמונה המשיחית (ו’ 4-8)

–          בטחונו של המחבר בהחלטתם הנכונה של השומעים ורצונו עבורם (ו’ 9-12)

–          הבטחותיו של אלוהים הן הבסיס לתקוותנו (ו’ 13-20)

  1. עליונותו של מלכיצדק (ז’ 1-10)
  2. עליונותו של הכוהן הגדול שלנו שמשרת על פי דברתי מלכי צדק (ז’ 11-28)

אב. יש לנו כוהן גדול שמשרת בשמיים (ח’ 1-2)

ב.      הקורבן הטוב יותר של הכוהן הגדול שלנו (ח’ 3 – י’ 18)

  1. הקדמה: השירות הנעלה יותר של הכוהן הגדול השמיימי (ח’ 3-6)
  2. עליונותה של הברית החדשה (ח 7-13)
  3. עליונות הקורבן של הברית החדשה (ט’ 1 – י’ 18)

הקדמה: תבנית ההשתחוויה של הברית הישנה: מקום, עם דם, תוצאה – תכלית (ט’ 1-10)

א.      הדם הנעלה של ישוע (ט’ 13-22)

ב.      קורבן בשמים (ט’ 23-24)

ג.       קורבן נצחי (י’ 1-18)

חפיפה: יש לנו כוהן גדול שלוקח אותנו ומביא אותנו לשמיים (י’ 19-25).

אזהרה: הסכנה בדחיית אמת אלוהים ובן האלוהים (י’ 26-31).

הדוגמא החיובית של התנהגותם של הנמענים בעיתות צרה ומשבר בעבר ועידוד לעמידה בסבל כדי לזכות בהבטחות העתיד (י’ 32-39).

הדוגמא החיובית של קדושי תקופת התנ”ך (י”א 1-40)

דחה את החטא ומקד עיניך בישוע, הדוגמא הנעלית לעמידה בסבל (י”ב 1-2)

עמידה בסבל כבנים – משמעת הבנים (י”ב 3-17)

ברכות הברית החדשה (י”ב 18-24)

אזהרה: אל תדחו את דבר אלוהים (י”ב 25-29)

המלצות ליישום (י”ג 1-19)

ברכות (י”ג 20-21)

סיכום: י”ג 22-25.

שיעור ראשון: אל העברים פרק א’ 1-14

אלוהים דיבר אלינו דרך הבן (א’ 1-4).

 

  1. “האלהים אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים,
  2. דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן אשר שם ליורש כל ובידו גם עשה שמים וארץ;
  3. הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו ונושא כל בדברו רב-הגבורה, ולאחר שעשה טיהור חטאים ישב לימין הגדולה במרומים
  4. והיה לגדול במאוד מן המלאכים, כהיות השם שירש נעלה משלהם…”

לפני שנבאר את ארבעת הפסוקים הראשונים, הבה נזכור את תכלית איגרת אל העברים.

  1. פסוק המפתח: פרק ב’ 1:

“על כן חייבים אנו לשים ליבנו ביתר שאת אל הדברים ששמענו, פן נסור מן הדרך”

  1. המטרה הראשית של המחבר:

לעודד ולהזהיר את השומעים, לבל יסטו או ינטשו את דרך האמונה בישוע כאדון ומושיע, ויחזרו ליסודות חלשים, סמלים ותבניות [בגלל רדיפות מצד השלטון או לחצים חברתיים ומשפחתיים – י’ 23-25].

לפיכך, המחבר מציין את עליונותו של האדון ישוע לכל אשר בבריאה ומעודד את שומעיו להיצמד לישוע ולא לנטוש (ו’ 1-2).

המחבר מקווה שהשומעים יסיקו את המסקנות הראויות, והן:

–          האדון ישוע עליון לכל.

–          ישועת אמת קיימת באדון ישוע בלבד.

–          הגנת אלוהים לילדיו וקיום כל ההבטחות שנתן לילדיו תלויות בעמידה בישוע באמונה בלתי מתפשרת.

האיגרת אל העברים אינה נפתחת כמו שאר האיגרות, ז”א עם שם המחבר ואיחולים כאלו ואחרים. לפיכך המחבר פותח בהקדמה מלכותית, המציינת את האדון ישוע כהתגלותו העליונה של אלוהים לבני אדם, ומיד אחריה, את מעלותיו הריבוניות והעליונות של ישוע. מעלות שאין לאף דמות אחרת בכתבי הקודש.

הערה: בטקסט המקורי בשפה היוונית, ארבעת הפסוקים הראשונים באיגרת הם משפט אחד ארוך.

ארבעת הפסוקים הראשונים מחולקים לשני חלקים עיקריים:

א. שיא ההתגלות האלוהית (א’: 2א-1)

ב. אישיותו, פועלו ומעמדו של בן האלוהים (א’ 2ב-4)

א. שיא ההתגלות האלוהית (א’: 2א-1)

  1. “האלהים אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים,
  2. דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן….[אשר שם ליורש כל ובידו גם עשה שמים וארץ…]

המחבר מציין את ההבדל בין התגלות אלוהים בעבר, ז”א, בתקופת הנביאים, בפרק הזמן בו נכתב התנ”ך, לבין סוג ההתגלות לה זכו בני דורו של המחבר – ההתגלות החדשה – זו שנעשתה ביד הבן – ישוע המשיח.

להלן ההבדלים:

מקדם                           ההתגלות החדשה

תקופה:                         בעבר                           בימים אלו

הנמענים:                     אבותינו                         לנו

המתווכים:                    דרך הנביאים                דרך הבן

בדרכים:                        דרכים שונות                 בדרך אחת…

המחבר מבהיר בדרך ברורה שהעת הקדומה מתייחסת לתקופת הנביאים שקדמה להופעתו של המשיח ישוע בבשר.

יחד עם זאת המחבר מציין שהתקופה בה הופיע המשיח ישוע נקראת גם: “אחרית הימים”.

אל לנו להתפלא על כך, שכן, נביאי התנ”ך ציינו את התקופה בה המשיח יבוא ויפעל בקרב עמו (בין אם בהופעתו הראשונה או השנייה) בביטוי: אחרית הימים. ראה בראשית מ”ט.

לפיכך, המחבר מבהיר למכותבים שהתקופה בה הם חיים נחשבת מבחינתו של אלוהים ל: ‘אחרית הימים’, והמשיח המיוחל “ביקר” אותנו.

המחבר רוצה להציג את עליונות ההתגלות של אלוהים דרך המשיח ישוע ולכן אומר:

אלוהים גילה את רצונו בעבר בדרכים מגוונות ושונות:

דרך דברי הנביאים – תוכחה, סיפורים, עשרת הדברות, חזיונות, חלומות, אותות ומופתים, התגלויות של מלאכים או התגלויות אלוהיות לנבחרים, בת קול. כל אלה רק חלק מהדרכים בהם אלוהים התגלה בעבר ומסר את רצונו והוראותיו לעמו ולבני אדם.

למרות העוצמה והקדושה בה גילה אלוהים בעבר את רצונו לבני אדם, המחבר מבהיר שהדרך הקדומה לא הייתה שלמה.

התגלותו המושלמת של אלוהים הופיע בימינו ודרך הבן. בן האלוהים ישוע המשיח, מציג את כל שלמות אלוהים דרכו ובכל התחומים.

הוא, הבן, דברו ופעולתו עליונים לכל אשר ראינו בעבר. הוא לא צל, סמל או תבנית. הוא הגוף והעיקר (אל הקולוסים ב 16-18)

כל אשר נאמר בעבר על ידי דוברים כה רבים ובמעשים כה רבים ומגוונים, נועד להכין אותנו אל הבן! ישוע המשיח, העליון לכל.

דרכו – דרך המשיח ישוע, אלוהים האב הציג את השלמות!

ב. אישיותו, פועלו ומעמדו של בן האלוהים (א’: 2ב-4) 

  1. [[דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן]] אשר שם ליורש כל ובידו גם עשה שמים וארץ;
  2. הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו ונושא כל בדברו רב-הגבורה, ולאחר שעשה טיהור חטאים ישב לימין הגדולה במרומים
  3. והיה לגדול במאוד מן המלאכים, כהיות השם שירש נעלה משלהם…”

המחבר מציין שבע תכונות, מעלות, יתרונות הקיימים בבן ועליונים לכל דרך קודמת בה אלוהים התגלה.

  1. הבן הוא יורש כל:

המחבר ככל הנראה מתייחס לנאמר במזמור תהילים ב’ 8: “…שאל ממני ואתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסי ארץ…”.

אפסי ארץ, מתייחס לכל אשר בבריאה של אלוהים. מכאן, האב מעניק לבן את כל אשר נברא.

כמו כן, באל-העברים א’ 5 המחבר מצטט את מזמור תהילים ב 7 ושם הוא מעמיד את המשיח ישוע כבן לאלוהים, ומכאן זכאי לירושה.

בספר ההתגלות פרק ה’, הבן, ישוע המשיח הינו האחד אשר ראוי לפתוח את הספר. הספר הינו מגילת הבעלות של אלוהים על העולם.

מימוש פיזי וחומרי של כל ההבטחות ייתגשם בעתיד.

  1. בידו גם עשה שמים וארץ.

בציון זה המחבר מבהיר קודם כל שהבן, ישוע המשיח, אינו יציר בריאה ברמתנו אלא היה שותף לבריאה – הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. האדון ישוע הוא ההוויה האלוהית, אחת משלושה, ההוויה אותה בני האדם מורשים לראות ולחיות, קדוש ישראל, אל-שדי.

המחבר אינו מציין זאת רק כאן אלא ממשיך גם בפרק א’ 10. כמוהו עשו גם השליח יוחנן בבשורת יוחנן א’ 3, והשליח שאול באיגרת אל הקולוסים א’ 16.

שאול השליח פירט גם באיגרת הראשונה לקורינתים ח’ 6 ואמר על עליונותו של האדון ישוע כמרכיב השותף למעשה הבריאה:

“…הרי יש לנו אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו. ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים.”

מכאן, האדון ישוע הוא שותף למעשה הבריאה ודרכו מגלה אלוהים את כל אשר הוא ואשר הוא עשה, ואת רצונו.

הבן ישוע, אשר כל הבריאה תכרע רגל לפניו (אל הפיליפים ב’ 10-11, ישעיה מ”ה 23), הוא האחד אשר גם ברא אותה (קור”א ט”ו 28, אל העברים א’ 13, ב’ 5, 8).

  1. הבן הוא: זוהר כבודו וצלם עצמותו…של האב.

המחבר מציין את תכונותיו של הבן, אשר לא היו לשום נביא או נציג אלוהים בעבר, בין אם מדובר באדם או מלאך כלשהו.

לעיתים אנו מביטים בפניו של ילד כלשהו ומיד מזהים את ההורה אותו אנו מכירים.

פני הילד מהווים צל ותבנית של תוי הפנים של האב או האם.

ראה את הילד ודרכו ראה את ההורה.

לגבי הבן, המשיח והאדון ישוע, דרכו נראה מלוא זוהרו של אלוהים.

–          הבן היה נטול חטא (ממש כפי שהאב נטול חטא) – קור”ב ה’ 21.

–          הבן היה מלא ברוח הקודש ומלא בחכמת אלוהים וגבורתו (ישעיה י”א).

–          בהר ההשתנות זכו חלק מתלמידי האדון גם לראות את זוהר כבודו (מתי י”ז 2)

–          אומנם יתכן בחזון, אך ישעיה ראה את כבודו השמיימי של האדון בזוהר רב (ישעיה ו’)

במילים פשוטות – אם ראית את האדון ישוע ושמעת את דבריו, הרי שראית את אלוהים ושמעת את דבר אלוהים (ראה לדוגמא בשורת יוחנן י”ד 8-14).

למרות שנביאי התנ”ך ושאר נציגי אלוהים בחלקם נקראו צדיקים גדולים, אף לא אחד מהם יכל לומר על עצמו שהוא: זוהר כבודו וצלם עצמותו של אלוהים האב…

ישעיה הנביא הבין את גודל חטאיו כאשר עמד אל מול טוהרו וכבודו של הבן – ישעיה ו’.

אברהם נקרא צדיק אך למרות זאת כתבי הקודש מציינים מספר חטאים שעשה.

איוב נחשב לצדיק בדורו ולמרות זאת נמצא חטא בו (איוב מ’-מ”ב)

נוח נחשב לצדיק אך גם הוא לא היה נטול חטא… (בראשית ט’ 18-29).

כל השליחים לא החשיבו עצמם ולו לרגע בעלי תכונות שכאלו.

להלן מראי מקומות בהם ציינו השליחים את כבודו וזוהרו האלוהי של האדון ישוע.

לוקס ט’ 32, יוחנן א’ 2, 14, ב’ 11, י”ז 5, אל הרומים ח’ 17, קור”א ב’ 8, אל הפיליפים ב’ 6, ג’ 21, אל הקולוסים א’ 15, תסל”ב ב’ 14).

במילים פשוטות: למרות שמם הנעלה של כל צדיקי התנ”ך, אף לא אחד מהם נעלה כמו האדון ישוע!

ראית אותו – ראית את צלם כבוד אלוהים וזוהרו!

  1. הבן: נושא כל בדברו רב הגבורה:

משמעות המילים הם שהבן הוא האחראי לניהול תקין של העולם וכך שכל תוכניותיו של אלוהים אכן תתגשמנה ותתבצענה עד תום. המשמעות הרחבה גם מתייחסת לסמכותו ואחריותו לכך שהעולם עומד על תילו ומתנהל בדיוק כפי שהאדון קובע (משלי ל’ 1-4).

הבן הוא המנהל אשר אחראי לכך שכל פעולה בעולם ובכל רגע ובכל תחום תתבצע על פי הרשאתו ותקיים את תכליתה הנצחית.

מה שהבן אומר – מתורגם למעשים.

דברי הבן אף יגרמו לחומר לפעול או אף יבראו את שמילותיו ציוו (בראשית א’, אל העברים י”א 3).

  1. הבן: עשה טיהור חטאים:

המחבר מקדיש חלק נרחב מאיגרתו לנושא טיהור החטאים בפרקים ט’ 1-י’ 18. שם הוא מציג את האדון ישוע, הבן, כעליון לכוהן הגדול הארצי.

שם המחבר מעמיד את עליונותו של הבן בכך שהוא:

א. כוהן נצחי

ב. פועל במקדש שמיימי עליון למקדש ארצי,

ג. שקורבנו קורבן חד פעמי ונצחי, לעומת הקורבנות היומיים שהכוהן הגדול הארצי היה מקריב.

מן הסתם, המחבר ראה לנגד עיניו את פעולות הכוהן הגדול הקשורות ליום הכיפורים כפי שמתוארות גם בספר ויקרא ט”ז, שמות כ”ד ופסוקים רבים נוספים.

המחבר מתמקד במותו מכפר החטאים של האדון ישוע על הצלב.

מות כל אחד מצדיקי האנושות לא העביר או העניק צדקה למישהו אחר.

מדוע?

כי כל אחד מהם היה חוטא בעצמו וזקוק לדם קורבן מכפר (קוהלת ז’ 20, ישעיה נ”ג 6).

רק האדון ישוע שהיה נטול חטא, יכול היה להעניק מצדקתו לאחר ולכפר על חטאיי בני אדם חוטאים (קור”ב ה’ 21, מלאכי ג’).

לא משה רבנו ולא שום אישיות היסטורית הכילה צדקה כפי שיש לאדון ישוע המשיח.

רק כפרתו של דם המשיח ישוע העניקה צדקה נצחית לכל המאמינים בו!

  1. הבן: ישב לימין הגדולה במרומים (ראה גם ח’ 1).

ברור לכל אוזן יהודית או של אדם ירא אלוהים שהביטוי ‘ימין הגדולה’ מתייחס למקום השמור לאלוהים. שם שיא הכבוד. שם הריבונות והעליונות. שם מקומו של הנבחר מכולם.

הגדולה היא – אלוהים.

ימין הגדולה היא – קדוש ישראל, המשיח.

תמונה יפייפיה ניתנת לנו דרך הנביא זכריה בפרק ג’.

שם, הנמצא לימין אלוהים אינו אלא ההוויה שאותה אנו מורשים לראות, אלוהים הבן.

המחבר גם מציין שהמשיח כבר יושב שם – לימין הגדולה.

הבן, האדון כבר הגשים את משימתו העיקרית – מות כפרת חטאים על הצלב.

המשיח כבר הגשים את שיא פעולתו – ענווה וציות עד מוות בצלב.

המשיח הגשים את משימתו שנאמרה לנו כבר בבראשית ג’ 15 – ולכן כעת הוא יושב לימין האב, ומחכה ליום בו כל ברך תכרע ותאמר שישוע הוא אדון – תהילים ק”י 1, אל הפיליפים ב’ 5-9. ראה גם דברים ל”ב 3, דב”ה-א כ”ט 11.

שם לימין האב הוא: שולט, שופט, ומפגיע בעד ילדיו – בעדנו.

  1. הבן: גדול במאוד מן המלאכים כהיות השם שירש נעלה משלהם.

כידוע לנו, מלאכים הינם יצורים בספירה רוחנית, אחרת מזו של החומרי הארצי.

מכאן, המחבר רוצה להוכיח את עליונותו של הבן ישוע על כל הנברא, ולאחר שהוכיח את עליונותו של כל דבר ארצי, כעת הוא מציין את עליונותו של האדון ישוע על כל מרכיב או בריאה שמיימית מקרב הרשויות הרוחניות.

עד כמה נעלה הבן יותר מכל המלאכים?

נעלה יותר מהם כפי השם שירש – יורש כל, הבן!

המילה נעלה, אהובה במיוחד על המחבר.

לאורך האיגרת הוא משתמש בה לעיתים קרובות ואומר שהבן ישוע נעלה בכל בתחומים הבאים:

– ישוע נעלה ככוהן גדול – ז’ 7.

– למאמינים בישוע ישנה תקווה נעלה יותר – ז’ 19.

– כי הם שותפים לברית נעלה יותר – ז’ 22, ח’ 6.

– ברית המבוססת על הבטחות נעלות יותר – ח’ 6.

– המשיח הציג קורבן נעלה יותר – ט’ 23, י”ב 24.

– לכן, למאמינים בו יש קנין טוב יותר – י’ 34.

– ארץ נעלה יותר – י”א 16.

– תקומה נעלה יותר – י”א 35.

– זכויות נעלות יותר – י”א 40.

רבותי, אל נא נחשוב שעצם השם של ישוע – בן, מציין שהוא פחות ערך מאלוהים.

השם ‘בן’ נועד להציג את מעמדו וזכויותיו של האדון ישוע.

הבנה עמוקה יותר בכל הקשור לזהות הבן נמצאת לאורך כל דפי התנ”ך.

חובה להכיר את הבן דרך ספרי בראשית עד דברי הימים.

לסיכום פסוקים 1-4:

המחבר רוצה להבהיר לשומעיו שאלוהים אשר הציג את דברו וגדולתו דרך הנביאים לאורך תקופה כה ארוכה, מציג את כלל זהותו, פועלו וזוהר כבודו דרך ההוויה האלוהית אותה בני האדם מורשים לראות ואותה מכנה – הבן.

המחבר מציין במילים ברורות המובנות לכל שומעיו, שהבן – ישוע, הוא עליון לכל אשר בבריאה ומעמדו זהה לזה של אלוהים.

לכן, הבן זכאי לתשומת ליבנו המלאה והכנועה.

הבן זכאי לאמונתנו ואל לנו לסטות ממנו – הסטיה מן הבן כמוה כנטישת אלוהים.

על כל ילדי אלוהים להפנים היטב שכל מעשה טוב ומחשבה יעילה שאנו רוצים להציג לפני אלוהים ולכבדו בו ודרכה, חייבים להתחיל ולהישען על אמונתנו הבלתי מעורערת בישוע כאדון ומושיע. ממנו הכוח ורק דרכו התפארת לאלוהים האב.

הבה נזכור: מה שאנו יודעים על ישוע ומאמינים בו, קובע איך נפעל ונעשה בכל תחום בחיינו, ועד כמה נעמוד בכל ניסיון ומבחן אמונה.

  1. מעמדו של הבן ביחס למלאכים (א’ 5 – ב’ 18)

א. הבן עליון למלאכים (א’ 5-14)

  1. כי אל מי מהמלאכים אמר מעולם, “בני אתה אני היום ילידתיך?” ועוד, “אני אהיה-לו לאב והוא יהיה-לי לבן?”
  2. ועוד, כאשר הוא מביא את הבכור אל העולם, הוא אומר, “והשתחוו לו כל אלהים.”
  3. ועל המלאכים הוא אומר, “עשה מלאכיו רוחות, משרתיו אש להט.”
  4. אך על הבן הוא אומר, “כסאך אלהים, עולם ועד, שבט מישור שבט מלכותך.
  5. אהבת צדק ותשנא רשע, על-כן משחך אלהים, אלהיך, שמן ששון מחבריך.”
  6. ועוד, “אתה אדוני לפנים הארץ יסדת, ומעשה ידיך שמים;
  7. המה יאבדו ואתה תעמד, וכולם כבגד יבלו;
  8. כלבוש תחליפם ויחלפו, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו.”
  9. ואל מי מן המלאכים אמר מעולם, “שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך?”
  10. האין כולם רוחות-שרת, שלוחים לשרות למען העתידים לרשת ישועה?”

שימו לב לסגנון הכתיבה…

עוד בתקופה הקדומה בה נכתבה האיגרת אל העברים היה מקובל על ידי רבנים ומורים לאמת טענה או תיאולוגיה כלשהי על ידי ציטוט ‘מחרוזת של פסוקים’ מהתנ”ך המחזקים את הטענה ומוכיחים אותה.

במילים פשוטות, המורה היה “מפציץ” את השומעים בציטוטים המחזקים את הטענה , ז”א, פסוקים שהקהל מכיר ומודע להם, דרכם מוכיח שטענתו אמת, והיא היא כוונת אלוהים.

השומעים היו מוצפים בציטוטים, ומבחינה ציורית היו “מרימים ידיים”, נכנעים ומסכימים שאכן הטענה שהוצגה לפניהם אמת היא. כך פעל שאול השליח באיגרת אל הרומים פרק ט’ 25-29, י’ 18-21, וכן י”א 8-10.

כך בדיוק פועל מחבר האיגרת אל העברים.

הוא מייצר מחרוזת של פסוקים מן התנ”ך המעידים על עליונותו של ישוע, ומוכיח שכך לימדו כל הנביאים בתנ”ך.

לפיכך, הדבר הנכון שיעשה כל אדם הוא לקבל את העובדה שישוע הוא אדון ועליון.

אל לאדם כלשהו לסטות מהאמונה הזו – שהייתה אור לנתיבתם של כלל צדיקי התנ”ך, גם אם הדרך מלאה קשיים וסבל.

לאורך פסוקים 5-14 המחבר רוצה להבהיר שתי נקודות חשובות ועיקריות:

  1. 1. המחבר ממשיך לציין ולהוכיח את מעמדו של הבן כאלוהים ושותף לבריאה
  2. 2. המחבר מציין שהבן הוא המשיח המובטח מפי נביאי התנ”ך, מלך העולם, תקוות בני האדם. פסוק 13 מהווה השיא בקטע הנוכחי ושם המחבר מצטט מתהילים ק”י 1 שהבן הוא מוקד ההתענינות והכל עתיד להיות הדום לרגליו. הציטוט מתהילים ק”י1 מחזק ומתווסף לנאמר מקודם מתהילים ב’ 7-8, וכן מ”ה 6-7 (בפסוקים 8-9 באיגרתנו)

בפסוק 5 המחבר מצטט חלקים מתהילים ב 7 וכן משמואל-ב ז’ 14. שם יש תזכורת וציון לבן האלוהים – אשר אותו משייך המחבר לאדון ישוע המשיח.

בפסוקים 7-8 המחבר מציין את מעמדם הגבוה של המלאכים. הרי מי מאיתנו אינו מעריך את כוחם ומעמדם של מיכאל וגבריאל, אך כל אלו, גדולים ומוערכים שיהיו, אינם אלא רוחות שרת.

ישוע לעומתם הוא מושא שירותם.

הוא הבוס שלהם!

שלטונו ומלכותו כוללת את הספירה שלהם גם כן.

המחבר מצטט מתהילים צ”ז 7 וכן ק”ד 4, מ”ה 7-8, ק”ב 26-28, כדי ללמדנו אודות ההירארכיה השמיימית אשר בה הבן ישוע המשיח הוא ראש הפירמידה.

המחבר סוגר את המעגל בפסוק 13 בציטוט תהילים ק”י 1 – הבן יושב לימין האב. במקום הגבורה, השלטון, הסמכות והכבוד.

עיני כל הנושעים חייבים להיות לעבר המשיח שלימין האלוהים ולא לשום מוקד אחר.

בפסוק 14 המחבר חוזר לפסוקים 1-4 ללמדנו שכל המלאכים ושאר הברואים בסך הכל – כלים! אומנם כלים קדושים אך – כלים!

והיחיד שזכאי וראוי להשתחוויה הוא רק האדון ישוע!

פסוקים 5-14 נחלקים ליחידות הבאות:

  1. היחס והקשר המיוחד של הבן אל האב (א’ 5).
  2. מעמדם הנחות של המלאכים יחסית לבן (א’ 6-7)
  3. נצחיות שלטונו של הבן ויחסו לבריאה (א’ 8-12)
  4. מעמדו של הבן לימין האב לעומת מעמדם הנחות יותר של המלאכים (א’ 13-14).
  5. היחס והקשר המיוחד של הבן אל האב (א’ 5).
  6. כי אל מי מהמלאכים אמר מעולם, “בני אתה אני היום ילידתיך?” ועוד, “אני אהיה-לו לאב והוא יהיה-לי לבן?”

המחבר שואל את הנמענים שאלה ריאטורית: אל מי מהמלאכים אמר אלוהים מעולם: בני אתה אני היום ילדתיך?

כל שומעיו הבקיאים בתנ”ך הבינו היטב שישוע הוא היחידי שזכה ליחס הזה.

חשוב לציין ולהפנים שהמקום היחידי בו מחוברים התארים בן ומשיח, הם בתהילים פרק ב.

שם ברור מעל כל ספק שהבן הוא המשיח.

בדרך זו שום אדם בר דעת המכיר את כתבי הקודש לא יוכל לטעון שהבן והמשיח מתייחסים לשני דמויות שונות.

הבן והמשיח אחד הם = הם האדון ישוע.

האדון ישוע עצמו התייחס לאלוהים כאביו – מתי ט”ז 16, כ”ו 63, מרקוס ח’ 29, לוקס ד’ 41, יוחנן י”א 27, כ’ 31.

לאורך שנות בגרות הקהילה, ז”א לאחר שקמה, השליחים חיברו וקישרו בין ישוע לבן האלוהים – משיח. ראה מעשי השליחים ט’ 20, ד’ 23-31, י”ג 33-34.

אם כן, למה כוונת פסוק 5 באומרו: אני היום ילידתיך?

מה כוונת המילה – היום?

ילידתיך?

מן הסתם אין הכוונה להולדת המשיח שהרי הוא היה קיים מאז ומתמיד.

כוונת הפסוק היא בהקשר מותו ותחייתו של המשיח ישוע.

כי במותו ותחייתו הגשים ומילא המשיח את משימתו וכעת – ביום שמילא את משימתו – הוא מקבל את שהובטח – מעמדו כמלך העולם. ראה מעשי השליחים י”ג 32-34, אל הרומים א’ 4.

וכך, כאשר המשיח ישוע הגשים את תכלית הופעתו כשה אלוהים, הוא יושב לימין הגבורה, כבן המלך, היורש החוקי.

 

  1. מעמדם הנחות של המלאכים יחסית לבן (א’ 6-7)
  2. ועוד, כאשר הוא מביא את הבכור אל העולם, הוא אומר, “והשתחוו לו כל אלהים.”
  3. ועל המלאכים הוא אומר, “עשה מלאכיו רוחות, משרתיו אש להט.”

המחבר מתאר את האדון ישוע, הבן, כבכור. PROTOTOKON

הכוונה לראשון.

השם: בכור, מלא משמעות ותוכן בכתבי הקודש.

אלוהים קבע בדברו שכל בכור שייך לו! (שמות י”ג 2, 15, כ”ב 29, ויקרא כ”ז 26, במדבר ג’ 13).

לבן הבכור זכויות מיוחדות: ירושה כפולה וזכות ההנהגה (שמ”ב י”ג 36-37, דב”ה-א ג’ 1).

בשמונת הפעמים בברית החדשה בה המילה בכור מוזכרת, לרוב היא מתייחסת לבכירותו של האדון ישוע בקהילה ובבריאה. בעיקר המילה בכור מתייחסת לתקומתו של ישוע מן המתים – (אל הרומים ח’ 29, אל הקולוסים א’ 15, 18, אל העברים י”א 23, התגלות א’ 5).

למה מתכוון מחבר האיגרת בפסוק 6 במילה – אל העולם?

הכוונה אינה רק למרחב הארצי בו אנו בני האדם חיים אלא לספירה שלנו הכוללת את ספירת המלאכים וכו. ראה גם פרק ב 5.

בפסוקים 6-7 המחבר מזכיר את המלאכים בשני פעולות המוכיחות את נחיתותם לישוע הבן, המשיח.

המחבר מצטט מתהילים צ”ז 7 בו המלאכים משתחווים לבן, ובכך גם מדגיש את אלוהותו של הבן.

הציטוט השני מתהילים ק”ד 4 המתאר את מעמד המלאכים כמשרתים של אלוהים. ראה סיכומו של המחבר את הקטע בפסוק 14: “האין כולם רוחות שרת, שלוחים לשירות למען העתידים לרשת ישועה?”

כתבי הקודש מציינים שמלאכים הם יצורים שנבראו. תפקידם בעיקר להיות שליחיו של אלוהים, מציינים את רצון אלוהים או מודיעים על אירוע מיוחד (בראשית י”ט 1-22, שמות ג’ 2-6, מתי א’ 20-24).

מלאכים משרתים את אלוהים בכך שהם מגנים על ילדי אלוהים ואנשי בחירתו (מע”ש י”ב 7).

  1. נצחיות שלטונו של הבן ויחסו לבריאה (א’ 8-12)
  2. אך על הבן הוא אומר, “כסאך אלהים, עולם ועד, שבט מישור שבט מלכותך.
  3. אהבת צדק ותשנא רשע, על-כן משחך אלהים, אלהיך, שמן ששון מחבריך.”
  4. ועוד, “אתה אדוני לפנים הארץ יסדת, ומעשה ידיך שמים;
  5. המה יאבדו ואתה תעמד, וכולם כבגד יבלו;
  6. כלבוש תחליפם ויחלפו, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו.”

בפסוקים אלו המחבר מתמקד רק בבן ועליו הוא אומר:

א. מעמדו כמלך הינו מעמד נצחי.

אין מדובר בממלכת אדם אשר נמשכת מספר שנים או דורות עד שנעלמת, אלא מלכות נצחית.

האדון ישוע הוא כתובתנו כמלך לעולם.

ב. תכונותיו הן הצדק והאמת המוחלטים.

אין מדובר במלך בשר ודם מושחת או העלול לחטוא במשוא פנים או להטות משפט בשל שוחד. ישוע המשיח, בן האלוהים הינו מלך צדיק, טהור וישר. ממש כפי שהנביא ישעיה תיאר אותו בספר ישעיה פרק י”א.

ג. המלך הנצחי והצדיק שלנו גם ריבון, אלוהי, כי הוא היה מאז ומתמיד והיה שותף לבריאה.

לאור הנאמר – ממש מיותר לחפש כתובת אחרת לאמונה וביטחון!

  1. מעמדו של הבן לימין האב לעומת מעמדם הנחות יותר של המלאכים (א’ 13-14).
  2. ואל מי מן המלאכים אמר מעולם, “שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך?”
  3. האין כולם רוחות-שרת, שלוחים לשרות למען העתידים לרשת ישועה?”

המחבר מגיע אל השיא במחרוזת הציטוטים בכך שהוא מציין את תהילים ק”י 1: “…שב לימיני עד אשית אויבך הדום לרגליך”.

גם במקרה זה המחבר מציין זאת כשאלה ריאטורית שתשובתה ברורה וידועה לכל: שום אדם או מלאך לא זכה להזמנה הזו מלבד האדון ישוע המשיח, בן האלוהים.

מה עלול לקרות לפועל שכיר המגיע למפעל ויושב על כסאו של המנהל?….יפוטר לאלתר!

יפה!

באותה מידה לא יעז מלאך או אדם מן השורה לשבת על כיסא כבוד אלוהים, אלא אם כן הוא אלוהים!

מה ההבדל בין הציטוט מתהילים ק”י 1 המופיע בפסוק 3 לזה המופיע בפסוק 13?

בפסוק 3 הדגש על מעמד ובפסוק  13 הדגש הינו על פרק הזמן – עד אשית אויביך הדום לרגליך.

ומה יהיה לאחר שהכל יכנעו תחת שם האדון?

האדון יהיה המלך של כל הבריאה.

לסיכום פסוקים 5-14:

המחבר מצטט מחרוזת של פסוקים מהתנ”ך כדי לצייר תמונה ברורה, חדה וצבעונית המבהירה ומוכיחה שהבן, ישוע המשיח נעלה ועליון על המלאכים.

הבן יושב לימין אלוהים האב והמלאכים אינם אלא כלי שרת לפניו.

כסאו ומלכותו של הבן הינם מלכות נצחית, ומכסא אלוהים נשלחים הציוויים למלאכי השרת למען יעשו כמצוות הבן.

אלוהים מעולם לא דיבר משפטים נעלים שכאלו אל אחד מן המלאכים.

הבן ורק הבן הינו מושא ההשתחוויה לכל. ליצורים השמיימיים ואלא שבארץ.

כעת משהמחבר ציטט את הפסוקים המוכיחים את טענתו – אף אחד מהשומעים אינו יכול לסתור את דבריו, אלא להסכים עימו ולתקן את הדרוש תיקון בחייו.

זיכרו: מטרת האיגרת לעודד ולהזהיר את הנמענים לבל יסטו מדרך האמת. לבל תיפול אמונתם בישוע כאדון ומושיע ויחזרו ליסודות חלשים או יפנו לאמונות שקר.

כדי לעודדם לעמוד על אמונתם הנכונה, המחבר מוכיח בדרך ברורה המבוססת על דברי הנביאים שישוע הוא עליון לכל, ורק בו צריכה להיות אמונתנו ובטחוננו.