האלמנה הנוכרייה

מלכים־א יז 24-7

אליהו הנביא ניבא בצוֹרת מוחלטת — ½3 שנים ללא גשם וללא טל. הבצורת באה כתוצאה מהחטאים של אחאב מלך ישראל שלימד את עמו עבודת אלילים, אבל מה טוען אחאב? — “אליהו אשם בבצורת!” (מל”א יח 18-17).

כדי להגן על הנביא, אלוהים מורה לו להסתתר במדבר ומבטיח לספק לו אוכל ושתייה (זוכרים את העורבים שהביאו לו לחם ובשר?).

7 וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל, כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ.

אליהו נמצא במחבוא שלו אי־שם במדבר, והנה הנחל שאלוהים אמר לו לשתות ממנו לאט־לאט מתייבש. — מה עכשיו?

8 וַיְהִי דְבַר יהוה אֵלָיו [אל אליהו] לֵאמֹר׃ 9 ”קוּם, לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם. הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ.”

חוץ מהציווי ללכת 200 ק”מ ברגל (מי איזור יריחו עד מה שהיום סָרָפָנְד, לבנון) בזמן בצורת קשה, מה עוד בולט לכם בקטע הזה? — מה שלי מייד בלט הוא שאלוהים לפעמים פועל בניגוד מוחלט למה שנראה לנו הגיוני.

נקודה ראשונה:        מי היו אויביו המושבעים של אליהו? המלך אחאב והמלכה איזבל. — ומאיפה הגיעה איזבל? מצידון. אבא שלה היה “אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים” (מל”א טז 31).

ובמקום להסתיר את אליהו במקום בטוח, אלוהים אומר לו כעת: “לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן.” — “לך למקום שבו יהודי שומר מצוות כמוך, המדבר במבטא ישראלי, ייבלוט כמו עצם בגרון. — לך להתיישב בלב־לִבּה של ארץ איזבל, בין עובדי הבעל, תחת האף של “אֶתְבַּעַל” מלך צידון.”

זה היה בלתי הגיוני בעליל — אבל זה היה רצון אלוהים.

■         האם אנחנו יכולים ללמוד משהו מפה? — אני חושב שכן:

לא תמיד המקום שהכי נוח, הכי בטוח, הכי שקט, הכי מסודר והכי קל, הוא המקום שבו אלוהים רוצה אותנו.

במשך שנים אמרו לי אנשים: “יש לך אזרחות אירופאית. אז למה אתה פה בישראל? למה לך לגדל משפחה במקום שיש בו מלחמות ופיגועים? ולמה שלא תחיו במקום שבו הרבה יותר קל להסתדר כלכלית?”

אבל היום — במבט לאחור — אני בטוח שזה היה רצון אלוהים ותכניתו שנחיה פה, ולא שם עם כל הנוחיות.

נקודה שנייה: אלוהים ממשיך בציוויו לאליהו ואומר: “הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ.” — במילים אחרות …

  • לא רק שתלך לגור בארץ אויביך,
    ●      לא רק שאני שולח אותך למקום שגם הוא נאנח תחת הבצורת,
  • מי שיכלכל אותך שם שייך לפלג העני ביותר באוכלוסייה:
    מי שתיספק לך מזון ומקלט היא אישה אלמנה, חסרת אמצעים
    וחסרת הגנה.

■         מה זה מלמד אותנו?

זאת אומרת שלא תמיד זה רצון אלוהים שילדיו יחיו במצב של “ביטחון כלכלי”. אני מכיר אנשים שעזבו עבודה מסודרת עם משכורת טובה ועם סיכוי להתקדם. והם עשו זאת כי הם ידעו שאלוהים קורא להם לשרת אותו ולחיות “באמונה” — בנסיבות שבהן לא ידעו מאיפה תבוא פרנסתם בחודש הבא.

כמובן, הדבר החשוב ביותר בהחלטה מרחיקת לכת מסוג זה הוא לדעת שזהו אכן מה שאלוהים מדריך אותנו לעשות ­— אלוהים, ולא הרגש שלנו. ואם זה מאלוהים, אז הוא גם ייספק.

זה בדיוק מה שחָווה לאליהו:

10 וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר. וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים. וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר: “קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה.”

איכשהו היתה להם שׂפה משותפת, למרות שאליהו בא מתישבה בגלעד, מזרחית לירדן (בערך מול שכם), ו”צרפת” ממוקמת בפיניקיה (לבנון), על שפת הים התיכון, מעל צור, 13 ק”מ דרומה מצידון.

“וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ.” — אליהו שומר על כללי ההתנהגות המקובלים ופונה אל האישה הזרה בקריאה מרחוק: “קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם.”

הבקשה הזו כבר לא הייתה לפי הכללים. את זאת אנחנו יודעים מהאישה השומרונית שאליה פנה ישוע בבקשה דומה. היא התפלאה: “אֵיךְ אַתָּה, שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִשְׁתּוֹת וַאֲנִי אִשָּׁה שׁוֹמְרוֹנִית?” (יוחנן ד 9). — אבל אליהו ידע שזהו רצון אלוהים שמעכשיו יעשה כמה וכמה צעדים “לא מקובלים”. הרי אלוהים הכין אותו באמרו: “אני צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ.

האלמנה מגיבה יפה. — חשבו רגע על הנסיבות:

  1. אליהו מפריע לה במה שהיא עושה — באיסוף עצי בעירה;
  2. היא נמצאת מחוץ לעיר. כדי להביא מים, היא תצטרך לעזוב את מה שהיא עושה, ללכת הביתה; לשאוב מים מהבור או מכד האכסון ולחזור לאליהו;
  3. האדם שמבקש ממנה טובה הוא בכלל “פליט כלכלי”. — היא מייד מזהה שהוא לא מקומי. הרי יש לו מבטא זר ולבוש זר.

ולמרות כל אלה היא לא אומרת לו:

  • “א’, אני עסוקה;
    ●        ב’, יש לי ילד בבית. אני לא אשאיר אותו שעה לבד כדי לדאוג לאנשים
    שאני לא מכירה;
    ●        ג’, אני על סף אפיסת כוחות;
    ●        ד’, למה לא נשארת בארץ שלך? לא ידעת שגם פה יש בצורת? אין לנו מים
    לעצמנו — ואתה רוצה שנחלק את המעט שיש לפליט כלכלי כמוך?”

עד כאן האלמנה היתה מוכנה להקריב עבור הפליט הזר. — היא דוגמה עבורנו. פסוק 11 אומר:

11 וַתֵּלֶךְ לָקַחַת.

היא עוזבת את ערימת הקרשים שלה ופונה לכיוון שער העיר. — אבל לפליט הכלכלי מישראל יש עוד בקשות:

וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ [אליהו] וַיֹּאמַר: “לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ.”

“איזו חוצפה! הוא רואה שאני אלמנה, לפי הלבוש, וכל אחד יודע שאלמנות אצלנו הן עניות. חוץ מזה, האם הוא לא רואה שאני עומדת למות מרעב? הרי כולי רק עצמות. מאיפה הוא חושב שיש לי לחם לחלק לזרים?”

אבל לא — האלמנה לא מדברת כך. אלוהים ידע למה הוא בחר בה. היא אישה מדהימה:

12 וַתֹּאמֶר: “חַי יהוה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג, כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת. וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ.”

מה המשמעות של “חַי יהוה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג”? — אל תבינו אותה לא נכון. היא לא אומרת: “אין לי מה לתת לך.” ממש לא.

מה שהיא בעצם אומרת דומה יותר ל…:

“אני מאוד מצטערת, אדוני, אבל עם כל הרצון הטוב אני לא יכולה להביא לך לחם מייד. אני נשבעת לך באלוהי ישראל (ולא בבעל אלוהי צידון!) שזאת האמת. אין לי מָעוֹג, אין לי שום דבר אפוי, אין לי לחם מוכן.”

“אני מצטערת, אדוני, שאתה נאלץ לחכות, אבל אני צריכה קודם־כל לאסוף עצי בעירה, אחר־כך להכין בצק, בזמן שהבצק תופח אני אחמם את התנור, ורק אז אוכל לאפות לנו פיתות.”

“בנוסף, אדוני, בבקשה אל תצפה לכיכר לחם גדול. כמות הקמח שנשארה לי ממלאת כף יד — לא יותר — וזה צריך להספיק לך, לי ולילד שלי. ארוחה נוספת כבר לא תהיה, ואני יודעת שהשלב הבא עבורי ועבור בני הוא — למות מרעב.”

הפסוק הבא:

13 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ: “אַל תִּירְאִי.”

זהו מבחן אמונה עבור האישה האלמנה: “אַל תִּירְאִי.” — “אמנם ההיגיון אומר שבשבוע/שבועיים הקרובים תצפי בבנך גוסס מרעב, ואחריו תמותי גם את — אבל אני, הפליט מישראל, אומר לך: ‘אל תפחדי’.”

והוא נותן לה גם סיבה למה לא לפחד. — השאלה היא, האם אליהו היה נשמע לה אמין:

“בֹּאִי, עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ, אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאתְ לִי; וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. 14 כִּי כֹה אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ‘כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר, עַד יוֹם תֵּת יהוה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.'”

מה היתה כל אישה “נורמלית” עונה לו — כל אישה עם התגובות שאנחנו רגילים אליהן?

א.        “אדוני, עם כל הכבוד, אתה לא חושב שאתה קצת אגואיסט? נראה לך שאני אתחיל לאפות, וכשכל הבית מתמלא בניכוח של לחם טרי, אני אגיד לילד שלי שגוֹוע מרעב: ‘עכשיו, חמודי, חכה עשרים דקות. אני הולכת להביא את הפיתה הראשונה למהגר אחד שהתנחל מחוץ לשער העיר’? ­— אדוני, אתה כנראה לא מבין מה זה להיות אמא.”

ב.        “ועם כל הכבוד לאלוהי ישראל — אם הוא לא מסוגל להאכיל אתכם שם בשומרון — בארץ שלו — למה שאני אאמין לך שכאן, בארץ הבעל, הוא פתאום יעשה נסים ויברא קמח ושמן?”

אבל גם עכשיו האלמנה לא מגיבה כמו כל אישה “נורמלית”:

  • היא מפגינה ענווה — בלי להעיר על הדרישה האנוכית של אליהו,
    ●      היא מפגינה אמונה — מבלי להביע ספק בנס המובטח,
    ●      והיא מגיבה בציות:

15 וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ.

■         לנו האלמנה נותנת שיעור על נתינה נכונה:

  • היא לא נתנה שאריות. — היא נתנה קודם לאליהו, והיא בעצמה הסתפקה במה שנשאר.
  • היא נתנה בהקרבה. — לטובת הפליט הרעב היא וויתרה על שליש מכל המזון שהיה לה.
  • היא נתנה באמונה. — היא לא אמרה: “נחכה ונראה אם אלוהי ישראל באמת יחולל נס של ריבוי קמח ושמן.” היא הקריבה מבלי לראות את הנס — ואלוהים כיבד את אמונתה.

נכון ­— הנס המובטח אכן קורה:

וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים. 16 כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר, כִּדְבַר יהוה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.

“וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים.” — כמה זמן זה “יָמִים”? קאסוטו ופרשנים אחרים אומרים כי הביטוי “יָמִים” בתנ”ך משמע “שנה שלמה”.

מתברר לנו שאלוהים שמר בסיפור הזה על עוד כמה דברים, לא רק על הספקת אוכל באורח על־טבעי. חשבו איך ניראתה העיירה צרפת: כמו העיר העתיקה, רק בקנה־מידה קטן. כולם גרים בצפיפות קיר ליד קיר, חצר ליד חצר, ובין הבתים מפרידות רק סמטאות ברוחב מטר וחצי — כפר עם חומה. כל אחד מכיר את כל אחד, וכל הנשים שומעות את כל הרכילוּת.

והנה בא מהגר מישראל ועובר לגור בחדר העליה (פס’ 19) של האלמנה שכולם מכירים. יופי, אז זה נותן לה הכנסה קטנה משכירות. גם מוסרית זה לא נראה רע, כי הרי אל עליות כאלה עולים דרך גרם מדרגות חיצוני, כך שהדייר אף פעם לא היה צריך ליכנס לתוך הבית של האלמנה.

מה שמוזר שהאלמנה אף פעם לא קונה שום דבר, לא בשוק שמצטמצם עוד ועוד בגלל הבצורת, וגם לא בשוק השחור עם מחירי הרצח שלו — ובכל זאת היא ובנה והדייר מתקיימים ממשהו. כל יום רואים את האלמנה אוספת עצי בעירה, וכל בוקר עולה מהחצר שלה ריח של פיתות טריות. מוזר!

אבל אלוהים דאג שהסוד יישמר. ב-מל”א יח 10 כתוב כי המלך אחאב שלח שליחים לכל עם וממלכה בסביבה כדי לחפש את אליהו, ומנהיגי המדינות היו צריכים להישבע שהוא לא מסתתר אצלם. והנה, אֶתְבַּעַל מלך צידון לעולם לא שמע שאליהו בעצם יושב לו “מתחת לאף”.

אחרי שאליהו גר אצל האלמנה שנה, קורה אסון:

17 וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת. וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. 18 וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ: “מַה לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים? בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי.”

מה אנחנו רואים פה, חוץ מהאסון של מות הילד?

  1. האלמנה קוראת לאליהו “אִישׁ הָאֱלֹהִים”. שנה שלמה הם גרו קיר ליד קיר, והיא ראתה את עדותו. זה התחיל, כמובן, עם הנס של כד הקמח וצפחת השמן — אבל מה שהוכיח שאליהו לא סתם קוסם אלא “איש אלוהים”, זה היה אורח־חייו הקדוש והטהור.

חשבו שוב על הנסיבות: גבר ואישה לא נשואים נאלצים לגור למשך שנה בתוך מתחם קטן וצפוף. כל יום היא מביאה לו את הלחם הטרי ואת המים שהוא צריך. יש שׂיחות — ולא רק על מזג האוויר. ובנסיבות כאלה הוכיח אליהו שהוא אכן “איש אלוהים”. אני חושב שגם הכינוי “הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת” נבחר בכוונה, כי הוא מורה על יחס של כבוד.

הערה:  אנחנו תיכף נראה שזה לקח לאלמנה שנה שלמה להיות בטוחה שאליהו אכן “איש אלוהים” ולא מתחזה ושקרן.

  1. מתוך צערה האלמנה אומרת: “בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי.”

מרוב כאב היא שוכחת שהילד היה על סף מוות כבר לפני שנה, ואם אליהו לא היה בא, היה גווע מרעב כבר אז.

■      אבל יש עוד נקודה הרבה יותר חשובה — אולי החשובה בכל הסיפור:

נכון שכולנו הסכמנו שהאלמנה היא אישה טובה? היא היתה מוכנה לשרת אדם זר ואף להאכיל אותו עם חלק מהארוחה האחרונה שלה. ובכל זאת היא אומרת עכשיו: “בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי.” — במילים אחרות: “אם לא היית בא, אלוהי ישראל לא היה שׂם לב לחטא של אישה צידונית כמוני. אבל אתה, ‘אִישׁ הָאֱלֹהִים’ וקדושתך, מאירים עליי ועל חטאי כמו פנס. אני יודעת שאני חוטאת, ושהעונש של מות הילד בעצם מגיע לי.”

זה מה שנקרא “הכרת חטא”. — וכשרוח הקודש יוצר בנו הכרת חטא, עלינו להגיב בחזרה בתשובה.

אנחנו היום יודעים כי חזרה בתשובה וסליחת חטאים אפשריים בגלל מותו המכפר של ישוע המשיח. לנו היה מגיע למות בגלל החטא, אבל ישוע — בן האלוהים הטהור מחטא — מת במקומנו. כל שעלינו לעשות הוא להאמין בו.

האלמנה לא ידעה את הפרטים האלה. היא ידעה שאלוהי ישראל הוא האלוהים האמיתי, היחידי. היא הרגישה שהוא שׂם את אצבעו על חטאה — ואם יש אחד שיכול לפטור את מצוקתה, זה הוא.

העלילה ממשיכה:

19 וַיֹּאמֶר [אליהו] אֵלֶיהָ: “תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ.”

וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ. 20 וַיִּקְרָא אֶל יהוה וַיֹּאמַר: “יהוה אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?”

21 וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל יהוה וַיֹּאמַר: “יהוה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ.”

22 וַיִּשְׁמַע יהוה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי.

23 וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: “רְאִי, חַי בְּנֵךְ.”

מה אנחנו לומדים מהקטע הזה, מלבד התזכורת שאלוהים הוא אדון על המוות והחיים? ­— תחשבו:

  • האלמנה היתה משוכנעת: “הילד שלי מת כעונש מאלוהים על חטאיי.”
  • והנה, כעת אומר לה אליהו: “רְאִי, חַי בְּנֵךְ.” — “אלוהי ישראל הקים אותו לתחייה.”
  • מצדה של האלמנה, מה צריכה להיות המסקנה? — “אם הילד שלי חי, זה מוכיח שאלוהים ביטל את העונש. זאת חוכחה שאלוהי ישראל סלח את חטאיי!”

ועכשיו תראו את תגובת האלמנה:

24 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ: “עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה, וּדְבַר יהוה בְּפִיךָ אֱמֶת.”

מתברר כי במשך כל השנה היא חיה עם הספקות: “האם הוא באמת ‘איש אלוהים’, או רק קוסם? כל הדברים האדירים שהוא מספר לי על אלוהי ישראל, האם אלה אגדות או אמת?”

…ואנחנו אולי שואלים: “אבל חמודה, איך זה שחווית כל יום את הנס של ריבוי הקמח והשמן — איך זה שראית כל יום את עדותו הקדושה והטהורה של אליהו ­— ובכל זאת עוד לא השתכנעת?”

אבל תחשבו על כל אלפי האנשים שהתנסו בניסים של ישוע המשיח וראו את עדותו המושלמת. הם ראו עדות אף טובה יותר מזו של אליהו. הם פגשו פנים אל פנים את היחיד בהיסטוריה שהיתה לו הזכות לשאול: “מִי מִכֶּם עַל עָווֹן יוֹכִיחֵנִי?” (יוחנן ח 46) — וכולם נאלצו להשיב: “אף אחד. אתה ללא חטא.”

אבל האם כל האלפים האלה האמינו בסוף בישוע? האם מישהו נושע מזה שהוא ראה נס? — לא! — כמה מה-5000 שאכלו את הלחם והדגים שישוע ברא ליד הכינרת נושעו? — מעטים, אם בכלל, כפי שמתברר מהמסופר ביוחנן ו 26 ואילך.

לכן אל תאימנו למשיחיים שטוענים שאנחנו זקוקים לריבוי של ניסים ונפלאות באספות הקהילה על מנת להביא אנשים לאמונה.

אדם מאמין ונושע…

  • כשהוא שומע את דבר אלוהים שמראה לו את האמת על עצמו
    (הרי לא סתם אמרה האלמנה לאליהו: “עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי… דְבַר יהוה
    בְּפִיךָ אֱמֶת”);
    ●      אדם מאמין ונושע כשהו מכיר בחטאו;
    ●      כשהוא מבין כי בכוחו ובטוּבו הוא לא יכול לעשות שום דבר שיש לו ערך
    בעיני אלוהים;
    ●      כשהוא מבין שהוא זקוק למושיע;
    ●      כשהוא חוזר בתשובה לאלוהים ומתוודה על חטאו;
    ●      כשרוח הקודש מעניק לו את הביטחון שהוא אכן נסלח.

…וזה בדיוק מה שקרה אצל האלמנה הנוכריה, בעלת הבית של אליהו. הדוגמה שלה כה חשובה שאפילו ישוע מזכיר אותה בלוקס ד 26-25:

וֶאֱמֶת אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: אַלְמָנוֹת רַבּוֹת הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, בְּעֵת שֶׁנֶּעֶצְרוּ הַשָּׁמַיִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְרָעָב גָדוֹל הָיָה בְּכָל הָאָרֶץ, 26 אַךְ אֵלִיָּהוּ לֹא נִשְׁלַח אֶל אַחַת מֵהֶן כִּי אִם אֶל אִשָּׁה אַלְמָנָה בְּצָרְפַת שֶׁבְּחֶבֶל צִידוֹן.

אלוהים מושיע — בישראל, בלבנון, בסוריה, בסין, בכל מקום.

האלמנה לא הכירה את שמו של המושיע, כי היא חיה לפני שהוא התגלה. עבורה הוא היה “אלוהי ישראל”. — היום אנחנו יכולים לקרוא לו בשמו: ישוע המשיח.